סוד הווידוי בלשון רבים: הערבות ההדדית וחובת התוכחה כיוצרת אחריות קולקטיבית

- - - לא מוגה! - - - 

כמו שהיה פעם.

אני קורא בסימן קלאל,

בסימן הזה מרן כותב לנו את הדינים של וידוי ונפילת אפיים.

אין לדבר בין תפילה לנפילת אפיים כשנופל על פניו,

ונהגו להטות על צד שמאל.

אחרי שהחזן מסיים את תפילת החזרה,

השם צורי וגואלי,

אנחנו ממשיכים מיד את הוידוי.

אנא השם אלוהינו ואלוהי אבותינו, תבוא לפניך תפילתנו, ואנחנו אומרים

את הוידוי הן בשחרית

והן במנחה.

מצוות הוידוי היא מצוות עשה מן התורה.

אדם שנכשל עשה איזה עוון,

יש לו מצווה מדאוריתא להתוודות.

התורה דיברה בזה פעמיים, גם בחומש ויקרא,

וגם במדבר.

איש או אישה כי עשו מכל חטאות האדם והתוודה אשר חטא עליה,

או הפסוק האחר, והתוודו את חטאותם.

לא מספיק שאדם מביא את הקורבן,

אלא בראש ובראשונה צריך להתוודות.

היום בזמן הזה אין לנו קורבן,

יש לנו לפחות

את האפשרות לתקן על ידי שאדם חוזר בתשובה ומתוודה.

במספר התרי״ג מצוות יש מחלוקת בראשונים אם אנחנו מפצלים את התשובה כמצווה אחת והווידוי עוד מצווה או שהן שתיים שהן אחת.

כולם יודעים שזה דאוריתא, אין בזה ויכוח.

כולם יודעים שהווידוי הוא חובה מדאוריתא. אבל השאלה אם זה במספר,

אם זה מתחלק לאחד או שניים, זה כל הוויכוח שיש בראשונים.

ולכן אנחנו מקיימים מדי יום ביומו,

אנחנו באים ואומרים את הווידוי.

הרמב״ם נשאל על ידי אחד מהחסידים שבדורו.

אני בא ואומר וידוי. חטאנו, עווינו, פשענו, אשמנו, בגדנו.

שואל אותו החסיד את הרמב״ם

אני יודע שלא עשיתי את העוונות האלה,

אני לא דיברתי דופי ולשון הרע ולא רצחתי ולא עשיתי את העוונות האלה.

אז איך אני אומר את הדברים האלה?

זה לא שקר לעמוד בבית הכנסת ולשקר כל יום?

ענה לו הרמב״ם, אם היית יודע את עומק הדין, לא היית שואל את השאלה הזו.

שהרי כשאדם מלבין פני חברו ברבים,

גם זה כאילו רוצח.

הביזריהו דשפיכות דמים.

או הכועס, כאילו עובד עבודה זרה, וכן כיוצא בזה.

אז אנחנו מדברים בלשון כוללת,

ואנחנו מתכוונים גם לפרטי פרטים הללו.

רבנו ארי בשאר הכוונות גם כן מתייחס לשאלה הזו.

יש מסבירים אחרת.

כולנו, כל עם ישראל,

יש לנו אחריות קולקטיבית,

כולנו אחראים הנסתרות להשם אלוהינו,

אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם.

המשל המפורסם של רבי שמעון,

יש לך ספינה שמישהו בא ועושה חור קודח בחדר שלו.

נכון שהוא סחר את החדר הזה באונייה,

אבל כשהוא קודח ועושה שם את החור,

האונייה כולה יכולה לטבוע.

ולכן האחרים לא ייתנו לו.

כך עם ישראל, אנחנו כולנו כאילו נשמה אחת עם כמה וכמה איברים,

כאילו הגופות מחולקים,

אבל כולנו כאחד.

ולכן אם יהודי עושה עוון,

יכולתי לבנוע את העוון הזה על ידי תוכחה וכיוצא בזה,

ולא עשיתי את זה,

בזה גם הוא שותף חלילה לדבר עבירה.

ולכן הוא אומר בלשון כוללת, הוא אומר אשמנו, בגדנו. אתה לא אומר לשון יחיד, אשמתי, בגדתי,

אלא הוא אומר לשון כוללת, לרמוז שגם אם הוא לא עשה בפועל את אחד מאותם העבירות,

אבל כשהיהודי האחר עשה והוא לא מנע את זה,

חלילה וחס גם הוא כאילו עשה את אותו העוון.

המשנה במסכת שבת בדף נ״ד מספרת שם,

פרתו של רבי אלעזה בן עזריה הייתה יוצאת ברצועה שבין קניה שלא ברצון חכמים.

והגמרא אומרת,

זה לא היה שלו,

זו לא הייתה פרתו, אלא של שכמתו,

בגלל שלא מחבא נקרא כאילו הוא עשה את זה.

והגמרא שם בהמשך בדף נ״ה מתארת לנו מה קרה בדור החורבן.

הקב' ברוך הוא נותן הוראה,

רתום על אך לבוש הבדים,

צא והתביא

התו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים.

מה זה תו?

תחיה לסמן את אותם הצדיקים שקיימו את התורה כולה מאלף ועדה,

לסמן אותם שהמלאך המשחית לא ייגע בהם.

הרי כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, כדי שזה לא יקרה,

וכן היה צריך לסמן אותם.

אבל עמדה מידת הדין וקטרגה, ריבונו של עולם,

מה נשתנו אלו מאלו?

אמר הקדוש ברוך הוא, אלה צדיקים גמורים ואלה רשעים גמורים.

אמרה מידת הדין, אבל היה בידם למחות ולא מחו.

אמר הקדוש ברוך הוא,

גלוי וידוע לפניי, גם אם היו מוחים,

לא היו מקבלים, לא היו שומעים להם.

אמרה מידת הדין, אם לפניך גלוי, לפניהם מגלוי.

כאן הקדוש ברוך הוא,

לא היה לו מה לענות למידת הדין,

ולכן לא הייתה ברירה, הקדוש ברוך הוא נאלץ לחזור בו.

בדרך כלל האפשרות היא רק בצורה הפוכה,

ויינחם השם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו.

יש רק פעם אחת, מקום אחד ויחיד,

שהקדוש ברוך הוא חזר בו מדבר טוב,

וזה היה העניין הזה.

הרי הנביא ירמיה צועק,

אם אדם ישוטטו בחוצות ירושלים, ילך ויסתובב,

אם ימצא אנשים, יראי שמיים, צדיקים.

השאלה, איך ירמיהו הנביא אומר דבר כזה? הרי בוודאי שהיו צדיקים בירושלים. הרי הפסוק אומר,

נתנו את נבלת עבדיך לחייתו ארץ, בשר חסידיך לחייתו ארץ.

בשר חסידיך אתה אומר שהם היו חסידים.

איך ירמיה הנביא אומר, שוטטו בחוצות ירושלים וראו,

איך זה שהוא טוען כאילו אין חסידים,

אין מי שיגן על ירושלים?

אלא אותם הצדיקים והחסידים. היו צדיקים וחסידים בפני עצמם,

אבל נכשלו בדבר אחד בעוון התוכחה.

לא הוכיחו.

לא אמרו לאותם האנשים שאתם עושים שלא כהוגן, לא ניסו לקרב אותם ולהחזיר אותם בתשובה.

ולכן נחשב כאילו הם עשו.

כך הגמרא מסכמת.

אדם שיש לו השפעה על כל העולם,

נתפס בעוון כל העולם.

אין לו השפעה על כל העולם, אלא רק על אנשי עירו.

ולא הוכיח את אנשי עירו, נתפס בעוון אנשי עירו.

אין לו השפעה על כל אנשי העיר, אבל יש לו השפעה על המשפחה,

על בני ביתו.

אם לא הוכיח את אנשי ביתו, את בני ביתו,

נתפס בעוון בני ביתו.

עד כדי כך האחריות הקולקטיבית הזו, הערבות ההדדית,

היא אחריות לא רק בפה, במילים,

אלא אחריות מבחינה מעשית.

כך שכל אחת ואחד מאיתנו,

כשהוא רואה שחברו טועה באיזה דבר, נכשל באיזה דבר, בין אם זה דאורייתא בין אם זה דרבנן,

חייבים להוכיח אותו. הרי הגמרא בברכות ל״א שמה מספרת על עלי הכהן הגדול שהוכיח את חנה עד מתי תשתכרין.

והגמרא אומרת מכאן שאדם שרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיח אותו.

אם זה דאורייתא לא צריך להעביר ראייה מעלי הכהן הגדול וחנה.

כתוב בתורה הוכיח תוכיח את עמיתך.

שם זה היה דה רבנן, ואפילו אחי עלי הכהן הגדול לא שתק אלא הוכיח אותה. אלא שהיא תיקנה אותו, אמרה לו שחלילה היא לא שיכורה, ברוך השם היא בסדר. אבל עקרונית כל אחד ואחד מאיתנו צריך לומר,

צריך להעיר את תשומת לב של חברו.

הרבה פעמים אדם מצליח, אדם מנסה, יש לו סיעתא דשמיא,

יש לו מתק שפתיים,

והדברים שהוא אומר ברוך השם נקלטים ונשמעים.

לפעמים לא, לפעמים לא היה לו מזל ולא שמע לו.

ממה נפשך באותו אדם יהיה לו רכוש גדול מבחינה רוחנית?

אם שמעו לו, מצוין, יש לך דמי תיווך,

בשמיים נותנים לא מעט, נותנים הרבה.

אבל אם לא שמעו לו, אומר בספר חסידים,

כל המצוות של אותו האדם עוברים למוכיח,

והעבירות של המוכיח עוברות לאותו האדם שלא רצה לקבל את התוכחה.

ולכן הגאון חידה רומז לנו,

על פי ספר חסידים הזה,

רומז רמז יפה במה שאמרה התורה בחומש ויקרא פרשת קדושים.

שבת הבאה בעזרת השם נקרא,

הוכיח תוכיח את עמיתיך ולא תישא עליו חטא.

פירוש הדבר,

כשאתה בא להוכיח תתכוון להצליח,

לא תתכוון להלביש עליו את החטאים שלך, לא תישא עליו חטא לעשות את הביזנס הזה, להיות צדיק,

אלא תתכוון, תשתדל להצליח.

ולכן כל אחד ואחד מאיתנו יש לו את האחריות הזו,

ולא תמיד אנחנו מנצלים את ההשפעה שלנו. פעמים רבות אנחנו לא עושים את זה,

ולכן אנחנו מתוודים ואומרים בלשון כוללת,

השמנו בגדנו. בכבוד כבוד הרב, יעלה ויאמר.