מנהגי ימי התשלומים של שבועות, הלכות השתחוויה על רצפה (אבן משכית), ומעלת קדושת "ובא לציון" מול חזנים ממהרים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בימים האלה אנחנו לא אומרים וידוי, עד יום חמישי.

הטעם לדבר, הסיבה היא,

כשהיה בית המקדש קיים,

הייתה מצוות עשה דאורייתא,

שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך,

כולם עולים לרגל ומקריבים שם קורבנות.

את הקורבנות בפסח ובסוכות, שבעה ימים,

יש לך ימים שאפשר לכל עם ישראל להקריב את הקורבנות.

חג השבועות זה רק יום אחד,

ולכן הקדוש ברוך הוא נתן לנו שבעה ימים.

לא רק מיום חג השבועות, אלא זה נמשך עד יום חמישי,

יב בסיוון, יש את האפשרות

לבוא ולהקריב את הקורבנות

בבית המקדש.

אדם שמקריב קורבן, אותו היום זה יום טוב שלו,

וממילא לא שייך לומר את הוידוי.

נכון הדבר שזה היה פעם,

היום אין לנו חובה לעלות לרגל,

לא מדאורייתא וגם לא מדרבנן,

אף על פי כן, מצד המנהג עם ישראל המשיכו

בדבר הזה, במנהג הזה, גם אחרי החורבן.

כך למדו הפוסקים ממה שנאמר במדרש שיר השירים.

על הפסוק, הנח יפה רעייתי, הנח יפה עינייך יונים.

כמו היונים אתה לוקח להם את הקן,

אף על פי כן הם חוזרים לאותו מקום.

כך גם עם ישראל.

לקחו לנו את בית המקדש, נשרף,

אפילו אחי עם ישראל נוהר בהמוניו,

חוזר ובא לאותו מקום,

ולכן גם מי שלא זכה, לא היה ביום חג השבועות או אתמול בכותל המערבי,

שישתדל ללכת לשם, לקיים את המנהג.

דיברנו בדברי המדרש בסימן קייז בהלכות טל ומטר.

אנחנו לא מבקשים טל ומטר ב...

מוצאי שמחת תורה, אלא מחכים עד ז' בחשוון עד שיגיע האחרון שבארץ ישראל לנהר פירת

והרי היום אין חובה לעלות לרגל, אם כן אין עולה רגלים,

אין צורך להמתין עד ז' בחשוון,

תאמר מיד במוצאי

חג הסוכות,

מוצאי חג שמחת תורה, תאמר מיד ברך עלינו

אלא בגלל שבמציאות המשיכו לנהוג בזה,

במציאות בפועל,

למרות שלא היה חובה מצד המנהג כן המשיכו בזה,

לכן זו הסיבה שאנחנו לא אומרים ברך עלינו עד ז' בחשוון,

הוא עדין גם פה.

כך מפורש גם בספר חסידים בהוצאת מקצה נרדמים, זה בסימן תרנ״,

שם מסופר על רב האי גאון.

למרות שרב האי גאון היה בבבל,

אפילו אחי היה מטריח את עצמו,

היה בא לכאן בחג הסוכות,

היה עושה את המנהג היפה הזה,

זכר לעלייה לרגל,

וכך נוהגים, אתה רואה, עם ישראל, לא רק בימים ההם,

אלא ביתר שאת גם בזמן הזה,

וכך ראוי לנהוג ולעשות. כמו שאמרנו, יש לנו זמן.

מי שלא היה אתמול-שלשום,

יכול עד יום חמישי ועד בכלל.

תודה.

אמירת הווידוי ביום שישי, יג',

אומרים את הווידוי כרגיל.

גם בחוץ לארץ, למרות שיש להם ביום טוב שני ספיקה דיומה, אבל כאן לעניין זה לא שייך הדבר הזה,

כי כל הטעם הוא, כמו שאמרנו, מצד הקורבן,

קורבן שייך רק לאלה שנמצאים פה,

ולכן לא שייך כאן את הכלל של ספיקה דיומה,

אלא גם בחוץ לארץ, גם בארץ. יום שישי, יג' בסיוון, כולנו אומרים את הווידוי כרגיל.

גם יוצאי הרם צובה, החלבים,

גם הם אומרים את הווידוי ביום יג', יום שישי זה.

משפחה אחת, משפחת מוסן לוי

הם לא אומרים את הווידוי, הסבא של הסבא שלהם היה לו נס גדול

אצלהם זה יום טוב פרטי כמו פורים קטן שלהם

ולכן רק הם אותה משפחה לא אומרת, אבל אנשים אחרים אומרים את זה כרגיל

לפני שבועיים היה כאן ביום רביעי הרב אהרון לוי

אמר את השיעור ביום רביעי

הוא מהצאצאים של אותה המשפחה, הוא שייך לשבט הזה

טוב אז הם בודדים יוצאים מן הכלל, אבל אנחנו ככלל לנו עדיין לא קרה נס נקווה שיהיה ניסים ונפלאות בעגלה ובזמן קרים ונעשה הלל גדול אבל בינתיים בהווה כמו שאמרנו עד יום חמישי לא אומרים את הווידוי אבל מיום שישי והלאה אומרים את הווידוי כרגיל

אני קורא בסימן קלמד אלף סעיף ח'

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו כשמתפלל על הציבור אלא אם כן הוא בטוח שיענה

כיהושע בן נון הגה וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפישוט ידיים ורגליים

אפילו אם אין שם אבן משכית אבל אם נוטה קצת על צידו מותר אם אין שם אבן משכית

וכן יעשו ביום כיפור שנופלים על פניהם

אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע וכן נוהגים

בחומש ויקרא סוף פרשת בהר נאמר שם

ואבן משכית לא תיתנו בארצכם להשתחוות עליה

הצורה של העבודה זרה שלהם הייתה

היו משתחווים בפישוט ידיים ורגליים על אבן משכית

ואת זה הקדוש ברוך הוא אסר לנו

ולא רק אסר לנו את זה

אלא גם אם האדם הזה לא מתכוון חלילה לשם עבודה זרה אלא כוונתו לשם שמיים

נאסר. כיוון שבעיקרו היו עושים את זה לשם עבודה זרה, לכן הדבר נאסר לגמרי מכל וכול.

אין היתר לבוא ולהשתחוות בצורה הזו.

הדין הוא מדאורייתא רק על אבן,

משכית מלשון שיחיות החמדה. זאת אומרת, אבן יפה שהיו רגילים להשתחוות עליה,

ולנו הדבר אסור, כמו שאמרנו, גם אם כוונתו לשם שמיים.

הדין הזה מדאורייתא רק על אבן,

אבל על לבנה

מצד הדין אין איסור מדאורייתא. לפי המגן אברהם לגמרי מותר, לפי תורת חטאת הדבר אסור לפחות מדרבנן.

ולכן גם הרצפות שלנו, הבלטות,

גם עליהם יחול אותו כלל ואותו דין. הנפקא מינה ביום הכיפורים.

בתפילת נוסף של יום הכיפורים

החזן

בתפילת החזרה אומר בסדר העבודה את סדר עבודת הכהן הגדול.

וכשהוא אומר את המשפט

והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה וטהורה,

היו קורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים.

אז אנחנו עושים מעין מה שהיו עושים שם בבית המקדש.

זה טוב כשיש לך מחצלת או שטיח.

יש לך דבר שחוצץ ואז זה מהודר, זה טוב ואתה יכול לעשות את זה.

אבל אם אין,

לפעמים משום מה אין שם בבית הכנסת,

אז יותר טוב שלא ישתחווה בפשוט ידיים ורגליים.

או אם הקרקע הרצפה נקייה,

לפעמים הוא יכול לפרוס את הטלית.

גם הטלית גדול יכולה להוות כחיץ.

אבל מה שאין כן, אם אין, אז כמו שאמרנו, עדיף להימנע.

למרות שייתכן ואולי אין איסור מן התורה ברצפות האלה,

אבל מתרבנן מאה יש איסור בדבר. סוף סוף.

זה מרוצע וזה חלק מהקרקע.

זאת ועוד,

היום כשיוצקים את הרצפות האלה, את הבלטות האלה,

יש שם חצץ אבנים קטנות.

בבלטות האלה יש גם אבנים ממש.

אז נכון שייצקו אותם,

אבל עדיין יש כאן גם אבנים,

ולכן אין יותר להשתחוות גם ביום הכיפורים.

זה כלל בכל השנה כולה.

והפוסקים העתיקו את זה פעמיים באהבה כאן אצלנו,

בסימן קלדא, סעיף ח',

הנושא שלנו דין נפילת אפיים,

מה שהיו נוהגים בזמנם,

על זה באים להזהיר שהנפילת אפיים לא יכולה להיות כשאין שם חצנת או שטיח,

וחזרו על זה הפוסקים בהרחבה בסימן תרכא,

סעיף ד', בהלכות יום הכיפורים,

שם לגבי סדר העבודה של תפילת מוסר,

וכל אחד יעשה כפי חובתו בדבר הזה.

ולכתחילה,

טוב יעשה הגבאי, השמש,

שישתדל להביא להם מחצלעות שם לגבי יום הכיפורים, אבל אם אין, יעשו בדרך שאמרנו כדי שיקיימו את המנהג שיעשו אותו,

כמו שעשו אבות אבותינו כל הימים.

לא טוב, אדם שהולך להשתטח הולך לקבר של האבא או כיוצא בו,

לא טוב שהשתטח לגמרי על הקבר,

לא טוב.

אין משהו, כן.

אם אין כאן פישוט ידיים ורגליים,

אז אין כאן בעיה,

בזה אין את האיסור.

אין השקט והמצבה, גם כן מותר. אין בזה שום בעיה, אדמה מותר,

ולכתחילה.

מה אם יש קרמיקה?

הקרמיקה, אני חושב שהכל הוא חמר.

שם אין תערובת,

שם אין תערובת של אבן,

ושם דיבא דקולה עלמא, לא יהיה איסור דאורייתא.

אבל איסור דרבנן מהאי, יש. אם הקרקע מרוצפת במקום הרצפות האלה, קרמיקה,

עדיין, פישוט ידיים ורגליים.

עדיין יהיה הדבר אסור, אין היתר בכל זה.

אלא שהפסוק שמה הדגיש,

והבן משכיל לא תיתנו בארציכם להשתחוות עליה.

ועל זה הגמרא במגינה ל״ב, הגמרא מדויקת דווקא בארציכם.

בית המקדש מותר, ולכן שם בבית המקדש, כמו שאמרנו הכהנים והעם העומדים בעזרה,

כפי שומעים את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול,

שם לא היה לא מחצנת ולא שטיח.

שם היה הדבר מותר, כמו שאמרנו רק בארציכם, אצלנו אסור.

בהר הבית,

שם אין את הבעיה הזו, אין את המגבלה הזו, כלל ועיקר.

לא, הבגד תפל לנו, ולכן זה לא יכול להוות חציצה, השרוול שלנו.

הטלית, כן, הטלית זה לא ממש חלק,

אבל הבגדים האחרים לא.

אני קורא סימן, קלב, סעיף א',

מתרגמים קדושת ובא לציון, וצריך להיזהר בו מאוד,

לא אמרו בכוונה.

הגמרא במסכת סוטה מ'ט,

בסוף סוטה עוסקת,

מאז חורבן בית המקדש אין לך יום שקלילתו מרובה מחברו.

לצערנו, גם מבחינה רוחנית, גשמית,

הכל הולך ונופל, הכל קורס.

והגמרא שואלת, אם כן, בכל זאת העולם,

איך כן מתקיים, על מה עומד העולם? והגמרא אומרת, על שני דברים,

על קדושה דה סדרה,

מה שאנחנו אומרים בסוף התפילה, ובא לציון גואל, ואתה קדוש יושב תהילות ישראל,

ועל קדיש שאחרי אמירת האגדה, אחרי רבי חנניה בן עקשה אומר,

על שני הדברים האלה העולם עומד.

ולכן, אם על זה העולם עומד, לכן מרן מזהיר צריך להיזהר בו מאוד.

אם אחד עולה על הסולם ואתה תופס את הסולם והוא עלה למעלה,

איך הוא אומר לך? תתפוס חזק! הוא פחד שלא תיפול, נכון?

כאן, זה לא יחד שיפול,

כאן כשאתה אומר בך...

בכוונה אתה אומר טוב את קדושת ובא לציון אתה תופס את העולם כולו העולם כולו עומד על הקדושה הזו ולכן מרן מזהיר אותנו צריך לאומרו בכוונה לומר את הכל מדי יום ביומו כהוגן בצורה המושלמת

ראשי מביא לנו את המדרש את הרקע לאמירת הקדושה אחרי ובא לציון

לפי הפשט הסיבה היא

בזמנה מלכות הרשעה גזרה שלא יגידו קדושה

הם ידעו את העוצמה האדירה שיש כשאנחנו אומרים קדיש וקדושה

ולכן היו שולחים את המשטרה, את השב״כ

כדי לשמור שאנחנו לא נאמר

אז הם היו באים מוקדם עד שאנחנו אומרים בחזרה אתה חונה לאדם דעת

ראו שלא אמרנו קדושה, לא אמרנו נקדישך ונארצך ואז הם היו הולכים

בסדר, אז מה אנחנו נעשה? נוותר לגמרי? לא, לא ויתרו אלא במקום פעמיים באהבה שהיה לנו את הקדושה, קדושת יוצר והקדושה שבחזרה

במקום זה תקנו לנו את הקדושה ובא לציון גואל וגם שם הקדושה היא כפולה

אחד מקרא ואחד תרגום זה מה שאנחנו אומרים מדי יום ביומו אומרים ובא לציון

בכל ימי החול אומרים את זה בשחרית אבל ביום שבת שתפילה ארוכה

לכן דחו את זה במקום שחרית אומרים את זה אחר הצהריים במנחה אבל אנחנו אומרים בכל ימות השנה אומרים גם את

קדושה ובא לציון

הסיבה הנוספת

גם אם נאמר שהיום בזמן הזה אין לנו צורך בזה היום אנחנו ברוך השם אומרים את הקדושות

תפילין בטל הטעם לא בטלה התקנה השם יחזור דבר לקדמותו זאת ועוד

צריך ללמוד לעסוק בתורה מדי יום ביומו

יש אנשים מסכנים אין להם את הפנאי והזמן

מיד אחרי התפילה אם רוצים לעבודה שקועים במ״ט של

פערי עבודה, פרנסה.

לכן יש לנו את מצוות תלמוד תורה כשאומרים את הפסוקים האלה, הפסוקים של הנביא יחזקאל, ואתה קדוש יושב תהילות.

וכאן לא אחד,

אלא כל עם ישראל אומרים את אותו הפסוק,

ולכן יש בו את המעלה הגדולה הזו שעל זה עומד העולם,

ולכן כל אדם ישים לב לומר אותו בכוונה מדי יום ביומו.

לפי הקבלה, כמובן, יש צורך בזה. לא רק הטעם שאמרנו לפי הפשד,

אלא לפי הקבלה יש צורך וחובה

לאומרו. צריך לומר שלושה קדושות בשחרית ועוד אחת במנחה.

זה הסדר של העולמות שחייב להיות על פי הקבלה,

וכך כולנו נוהגים ועושים.

יש אומרים את זה בלחש, יש אומרים את זה בקול רם.

הבבלים, העיראקים, אומרים את התרגום בלחש.

רק את העברית אומרים בקול רם,

אבל ומקבלים דין מן דין, אומרים את זה בלחש.

אבל המקובלים בבית אל היו אומרים את הכול בקול רם.

יש כאלה שעד היום אומרים בקול רם, כל העדה תעשה לפי מנהגיה,

דעבד כמור עבד.

אין הבדל גדול בדברים האלה, כל אחד יעשה לפי המסורת של אבותיו.

מחלוקת בראשונים,

אם היחיד יכול לומר את אותה הקדושה, אם לאו.

המחלוקת נאמרה גם למעלה בסימן נט לגבי קדושת יוצר.

כולם עונים באמה ואומרים ביראה.

כשאין מניין,

האדם הזה מתפלל יחיד, האם יכול לומר את הקדושה הזו או לא?

האם נדמה את זה ל-"נקדישך ונעריצך"?

שם בתפילת החזרה, הליבד יקול עלמא אם אין מניין.

אתה לא יכול לומר חזרה ולומר-"נקדישך ונעריצך".

האם גם הקדושה הזו היא שווה או לא?

מחלוקת בראשונים גם בקדושת יוצר וגם כאן בקדושה דה-סדרה.

לגבי קדושת ובא לציון

והזוהר גם החמיר בזה

ולכן בגלל דברי הזוהר, לכן

גם מרן למעלה בסימן נט חשש לכתחילה לדברי המחמירים

כמו שכתב הרמב״ם ביד החזקה ועוד ולכן ולכתחילה צריך לומר את זה במניין

לא מספיק שיש עשרה אנשים בבית הכנסת שיש מניין

אלא צריך שכל העשרה ביחד יגידו את הקדושה

כשאתה מתחיל לומר נקדישך ונעריצך לא מספיק שיש בבית הכנסת מניין

אלא כל העשרה צריכים לומר וקרא זה לזה ואמר קדוש קדוש הוא הדין גם פה

אצל אחינו בני ישראל התימנים והספרדים איך היה סדר התפילה?

החזן אומר בקול וכולנו יחד איתו צמודים אצל התימנים

עד היום אומרים את התפילה במקהלה כולם ביחד עונים באימה ואומרים ביראה וכל העשרה ביחד אומרים

זה עליבא דקולה עלמא זה טוב זה מצוין זה מהודר בזה אין לנו שום שאלה אין שום בעיה

אבל לפעמים קורה שאדם מאחר האם בידי עבד גם היחיד יכול לומר או לא כמו שמענו מחלוקת בראשונים

ולכן מרן חשש את דברי הפוסקים והזוהר

מרן נתן לנו עצה

אדם שאיחר

יאמר את הפסוקים האלה כקורא פסוקים בנביא

אדם שקורא בנביא יש מנגינה הטעמים שיש

שיאמר את זה כאילו הוא קורא פסוקים בספר יחזקאל ולא כאמירת קדושה בלבד זו העצה אדם שיודע לומר את הטעמים יאמר את זה בטעמים הן לגבי קדושת יוצר

והן לגבי קדושת ובא לציון בשניהם הדבר שווה זה מה שרצוי לעשות מלכתחילה

אבל אם שואל אותך יהודי שלא שכה לא למד

בתי הספר כמעט ולא מלמדים את הניגון של ההפטרה. בקושי מלמדים את הנערים בגיל הבר-מצווה את הטעמים של החומש. של הנביא אף אחד כמעט לא יודע,

אז מי שלא יודע, בידי עבד,

יש לו על מי לסמוך, יכול לומר את אותם הפסוקים,

את הקדושה, גם אם זה לא בדרך מנגינה.

והסיבה היא,

למרות שהרמב״ם כתב ביד החזקה שאין לאומרה אלא במניין,

אבל בתשובה הרמב״ם חזר בו.

כך מספר בנו רבי אמרם מן הרמב״ם, שמור אביו חזר בו, ולכן אנחנו סומכים על זה בשעת הדחק,

או כשאדם מתפלל יחיד בבית, אנוס, לא מרגיש טוב, או כיוצא בזה,

אז בדיעבד, אם הוא לא יודע לומר את הפסוקים האלה במנגינה,

בטעמים,

יכול לומר את זה גם ביחיד,

קריאה רגילה, בדיעבד יש לו על מה לסמוך.

אבל כשאפשר,

מן הראוי שהאדם יאמר את זה במניין, כגון,

לפעמים החזן אומר בקצב בינוני,

אומר בקול, וכולם יחד איתו.

אני השגתי אותו.

אתה עוצר, עונים באימה ואומרים ביראה.

אתה עוצר כדי לומר יחד עם החזן,

אותו דבר גם הגיע ואתה קדוש שב תהילות ישראל, גם שמה יעצור,

תחכה עד שהחזן יגיע,

ויחד עם החזן וכל המניין,

וזה הדבר מושלם וטוב, כדי לצאת ידי חובה,

אליבא דקול עלמא.

עד כאן זה טוב אם אתה מתפלל בבית כנסת שיש שם חזן בינוני,

אבל אם אתה הולך לשטיבלך,

שם יש טייסים, שם זה לא החזנים כמו שאנחנו מתפללים.

אז כשאתה אומר,

גדול השם הוא מהולל מאוד,

הוא כבר צועק וקרא זה לזה ואמר.

אז אם באמת היה איתו,

היו יחד איתו עשרה,

אז היה לנו העצה כזו, היה כדאי להפסיק.

אל תמשיך עכשיו, גדול השם הוא מהולל מאוד, תעצור,

תאמר את הקדושה יחד איתו.

אחרי שגמרת השם ימלוך לעולם ואין,

תחזור אחר כך, גדול השם ומהולל מאוד.

אבל הבעיה היא באותם הטייסים חזנים שהוא בדרך כלל מתפלל לבד.

אין איתו עשרה.

תראה, לא רק אתה נמצא גדול השם ומהולל מאוד, גם אחרים נמצאים שם.

אף אחד לא הגיע ואתה קדוש יושב תהילות ישראל.

מי הגיע לשם?

הוא לבדו נמצא שם.

אז אם אין עשרה, מה הטוענת שתגיד יחד איתו?

ולכן במקרים האלה, בשתי בלכים באותם המקומות.

תמשיך הלאה, אתה נמצא בפסוק גדול השם ומהולל מאוד.

תמשיך על הסדר ואל תשנה את הסדר.

לצערנו, אין לנו שליטה על אותם הטייסים, על אותם האנשים,

והיה ראוי להחזיר עטרה ליושנה, שיתפללו בנחת.

אבל אלה האנשים, זהו זה, זה מה יש.

ואף אחד לא שואל אותנו, אין שמה, אין מלך בישראל.

איש הישר בעיניו יעשה, איש העקום בעיניו יעשה.

ואותם החזנים האלה,

אותם הליצנים, עושים מה שליבם חפץ, אין לנו שליטה עליהם. טוב, אז בשעת הדחק,

כמו שאמרנו קודם,

מי שכן יודע את טעמי המקרא,

אז לפחות יאמר את הפסוקים וקרא לזה לזה ואמר,

יאמר אותם במנגינה כקורא פסוקים.

תודה רבה.

הרבה נשתבר,

אדם שהוא אלתי,

אדם שהוא אלתי,

אמרו שאם נתקדם קדימה לקידום קריאת שואה,

לא יעלה אחרי...

שעת הדחק שאני.

שעת הדחק שאני.

השליח הציבור הוא... האדם הזה שהוא איתי והחזן הוא טייס,

זה נקרא כל יום באותו מקום, זה שעת הדחק. אין לו ברירה,

אין לו מניין אחר להתפלל, ולכן הוא נאלץ להקדים אותו.

נניח אם החזן הזה מתחיל בשעה שבע,

הוא מתחיל לדור,

אז אותו אדם צריך להקדים, לבוא יותר מוקדם,

כשיהיה והיה אם שמוע, יגיע לשם,

ישמע את קדיש ברוך הוא.

אחר כך ימשיך,

יש סיכויים שבעזרת השם יגיע, ברוך אתה השם, געל ישראל, יהיה יחד איתו.

עיקר התפילה בציבור, להתחיל עם כל הציבור ביחד,

השם שפתי תפתח, זה העיקר,

ולכן זה נקרא שעת הדחק, אין לך ברירה כדי להספיק לתפילה

בעניין בציבור, לכן אתה חייב להקדים אותו. אם תרצה לומר יחד איתו, קדוש קדוש,

לומר קדושה דה סדרה,

אז כשהוא יגיע, געל ישראל,

אתה תהיה, ויהיה עם שמוע תשמעו,

ואז לא תספיק לתפילה, ולכן אין ברירה, במקרה הזה אתה חייב להקדים אותו, לבוא יותר מוקדם, להתחיל מוקדם,

העיקר להתחיל, כמו שאמרנו, יחד עם כל הציבור,

השם שפתי תפתח. יש לנו מתכנסת כזה לידינו,

מניין של טייסים,

והם מתחילים הודו בשעה שבע.

אני הגעתי שם בשש ורבע, באתי מוקדם והתחלתי,

והייתי והיה עם שמוע, שמעתי קדיש וברכו,

והייתי בטוח שאני מתפלל היום במניין, הכל בסדר.

אני אומר תהיה לו, תהיה לי עליון גואלם,

אני שומע את הטייס חזן צועק, ברוך אתה, שם געל ישראל.

איך הוא עקף אותי, מימין, משמאל, אני לא יודע, לא בדקתי איך,

אבל זה משונה, לפעמים זה לא רק בעיה של אחד.

הסתכלתי גם על האחרים, לא רק אני לא הספקתי,

הוא היה לבדו שהתחיל, השם שפתי תפתח.

צריכים, חייבים, עשרה בבת אחת,

להתחיל, זה נקרא מניין,

להתחיל השם שפתי תפתח.

מה הוא עושה? איך הוא מתפלל בצורה כזו?

צריך לגרש אדם כזה, לא לתת לו להיות חזן.

הבעיה היא שהם לא מחכים שאנחנו נגיד להם בכבוד.

האנשים האלה ממהרים,

הרצים יצאו דחופים, ניגשים לעמוד בלי הזמנה, בלי כלום,

נותן את השם, נתחיל להתפלל. טוב, אין לנו שליטה באותם אשתי בלחים, כמו שאמרנו,

ולכן כל אדם ישתדל לפחות להקדים אותו,

כדי שיספיק אולי, יש תקווה, אולי יזכה להתפלל במניין.

אז אני אגיע שתי דקות לפני הדרך.

כן, לחכות.

לחכות.