דיני קריאת התורה בשני ספרים, מנהג התרגום, גזירות חכמים: פגמו של ראשון, מתי בטל הטעם? ודיני יציאה מבית הכנסת

 - - - לא מוגה! - - -

היינו בסימן קמ״ד סעיף ד׳ אין קוראים לאדם אחד בשני ספרי תורה משום פגמו של ראשון אבל שלושה גברי בשלושה ספרים כגון ראש חודש תבל שחלויות בשבת לקע משום פגם המקור של ההלכה הזו ממה שהגמרא מספרת לנו במסכת יומה עין. הכהן גדול היה קורא מעניינה דיומה ביום הכיפורים בחומש ויקרא, פרשת אחרי מות. גם אנחנו קוראים בתורה כן, אלא שאנחנו מוציאים שני ספרי תורה, ספר תורה השני, חומש במדבר, פרשת פנחס ובעשור לחודש השביעי. הכהן גדול גם הוא קורא כן, אבל את הקטע הזה, הקטע השני הוא בעשור לחודש השביעי, את זה הוא קורא בעל פה. הגמרא שואלת למה הוא קורא בעל פה? כמו שאנחנו מוציאים שני ספרי תורה, גם הוא יוציא ספר תורה שני, גמר לקרוא בפרשת אחרי מות, יעבור ויקרא בפרשת פנחס ובעשור לחודש השביעי. הגמרא עונה, אסור לעשות כדבר הזה, אין היתר שהכהן הגדול יקרא בשני ספרי תורה. למה? משום פגמו של ראשון. מה יגידו האנשים? מדוע? למה הוא עבר לספר תורה השני? כנראה היה שם טעות בראשון, ולכן מיד הוא עבר לשני. כדי שלא יוציאו לעז על הספר תורה, אסור לאדם אחד לקרוא בשני ספרי תורה. אלה דברי הגמרא, וכך כתבו לנו כל הפוסקים להלכה, וכך הוא הדין להלכה ולמעשיהם. הלשון של הרמב״ם, יש בו מחלוקת. הרמב״ם, כשכתב את ההלכה הזו, הוסיף לנו שני מילים. לא יקרא בשני ספרי תורה בעניין אחד. מזה מדייק הרדב״ז, משמע, דווקא בעניין אחד לא. אבל אם זה בשני עניינים, כן. שם משהו קורה אחרי מות עבודת הקורבנות ביום הכיפורים, או פרשת פנחס, ובעשור לחודש השביעי גם כן קורבנות של יום הכיפורים. זה נושא אחד. על זה אסור לו בשני ספרי תורה, אסור לכהן גדול לקרוא. אבל אם זה שני נושאים נפרדים, מותר. כך כותב בפירוש האור זרוע, וכך מפרשים בדעת הרמב״ם להקל, הרדב״ז, תלמידו מעריקה, שהוא מספר שכך הוא המנהג, וכך כותב המעריץ, רבי חייצא עליהם. הדוגמה שמצויה להם, יש להם שתי דוגמאות שמדי פעם נתקלים בהן. דוגמה ראשונה, יום שמחת התורה. אנחנו גומרים לעיני כל ישראל, החתן תורה מברך ברכה האחרונה, מיד אחרי זה מזמינים חתן בראשית, והחתן בראשית מיד מברך את הברכה אשר בחר בנו. אז זה עולה אחד וזה עולה אחד. אליגוד יקולה עלמא, זה בסדר. אבל הם לא עושים כך, אלא חתן תורה שגומר, מסיים לעיני כל ישראל, לא מברך ברכה האחרונה, לא אומר אשר נתן לנו. אלא ממשיך, קוראים לו הלאה בראשית ברא אלוקים, עד אשר ברא אלוקים לעשות, ואז הוא מברך ברכה האחרונה על שני ספרי התורה. כבר אמרנו, רגע, אסור לאדם אחד לעלות לשני ספרי תורה, אז איך החתן תורה יקרא גם בבראשית? על זה אומר הרדב״ז, כאן זה נושא אחר. אתה לא יכול לבוא ולהגיד למה הוא עבר לספר תורה שני, חלילה ראשון היה פסול. לא. הוא עבר לספר השני, כי צריך לקרוא בראשית. בראשית זה נושא אחר, זה לא המשך של וזאת הברכה. ממל, אם נבין כך באסבי הרמב״ם, יש להם על מה לסמוך. ומאריקה, רבי יעקב קסטרו, אומר שכך היה המנהג במצרים. חלק מהפרסים גם נהגו כך, חלק מהכורדים גם נהגו כך, וכמו שאמרתי, עד היום נוהגים ככה תימנים. אבל, אנחנו לא נוהגים כך בגלל דברי מרן הבית יוסף. מרן הבית יוסף אומר, אין הכוונה של הרמב״ם שבשני העניינים יהיה מותר. גם הרמב״ם מודה שבשני העניינים גם אסור, אין היתר. מרן מפרש אחרת. גם בכסף משנה וגם בבית יוסף מרן מפרש אחרת. ולהלכה, רוב ככל הפוסקים הלכו כדעת מרן, ולכן אסור לאדם אחד לקרוא בשני ספרי תורה, גם אם זה יהיה בחומש בראשית. ולכן צריך לסיים ברכה אחרונה, והחתן בראשית יתחיל עוד הפעם, אדם אחר יתחיל עוד הפעם את הברכה מחדש. זה מה שאנחנו עושים. למה התימנים ממשיכים באותו המינהק? תגיד, יש מחלוקת. אז תצא ידי חובה לבדיקו לעלמא, תביא אדם אחר. למה לך לתת לאותו חתן תורה שהוא יבוא ויקרא גם בראשית ברא אלוקים? זאת ועוד, אצלנו הגביים מרוויח, הוא מוכר חתן תורה לבד, חתן בראשית. כל אחד, אצלהם אין חתן בראשית, לא מוכרים חתן בראשית. למה? כי חתן תורה לוקח את הכול, גם את זה וגם את זה. אז למה הם עושים את זה? מעריץ מסביר, הוא אומר כך למדנו בגמרא במסכת סוכה מ״ד. ביום משענה רבה אנחנו חובטים את הערבה כמו שנהגו הנביאים, אבל כיוון שזה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים, לא מברכים. חבית חבית ולא בריך. כך אנחנו עושים גם בראש חודש. בשבוע הבא, יום שלישי, אין לנו ראש חודש, קוראים הלב ולא מברכים. אז שואל המעריץ, מי התיר לנו לבוא ולברך על חומש בראשית? הרי לא כתוב בגמרא, גם זה מנהג. על פי מה נהגנו? על פי דברי המדרש. המדרש מספר שמייד כשאנחנו גומרים לעיני כל ישראל, מתחיל השטן לקטרג. הם גמרו עכשיו את התורה, עכשיו יעשו קידושה רבה, יתחילו לרקוד, יותר לא ילמדו כדי חתום פה שטן ואל יסתין עלינו, זעום בו וידום. לכן בגלל זה אנחנו מייד מתחילים בראשית. אבל זה לא כתוב בגמרא, על פי המדרש אתה אומר את זה. אז זה המנהג. עם מנהג אי-אפשר לברך. ולקרוא בספר תורה בלי ברכה, סתם ככה לקרוא, זה לא טוב. לכן הם מתחכמים ועושים את הפטנט הזה, שהחתן תורה כשמברך אשר בחר בנו, מתכוון על שני ספרי התורה, גם על וזאת הברכה וגם על בראשית. כשהוא מסיים, אשר ברא אלוקים לעשות, מברך ברכה אחרונה, גם כן מתכוון על שני ספרי התורה. בזה הם פותרים את הבעיה שלא מברכים על מנהג. מצד שני, אבל, אם נכנסים למחלוקת, מה שאמרנו קודם, מהי כוונת הרמב״ם? טוב, אנחנו לא באים לשנות להם את המנהג. כל עדה תעשה כמנהג אבותיה, אבל אנחנו, כמו שאמרתי, נוקטים כדעת מרן, שאסור לאדם אחד לעלות לשני ספרי תורה, גם לרבות, אם זה בשני נושאים, גם כן הדבר אסור. דפקא מינה, ביום כה כסלו, יום שבת, בעוד חמישה שבועות, בעזרת השם, נקרא פרשת שבוע וישב יעקב, והמפטיר עולה ספר תורה שני, חומש במדבר, פרשת נשוא, עניין של חנוכה. הכהן עלה ולא שם לב שיש לו אזכרה, יש לו הרצאית, אלא באמצע הוא נזכר, הוא ניגש לגבי, תן לי מפטיר. אם זה השבת הזו, הוא יכול לתת לו מפטיר, אין בעיה. אדם אחד יכול לעלות כמה פעמים באותו ספר תורה, כמו שלמדנו בתוספתא הריף, הראש, הטוב והשולחן ערוך בסימן ת' סעיף ר. אבל, כל זה טוב השבוע הזה, יש לך ספר תורה אחד, יכול לעלות, הוא רוצה משלים או מפטיר, תן לו. אבל אם זה בשבת חנוכה, זה שני ספרי תורה. אז אם הוא רוצה לעלות מפטיר, זה ספר תורה השני, פרשת נשוא. נכון שלפי הרדבוז, כמעט שזה נושא אחר מותר, אנחנו לא נוהגים כדעת הרדבוז, קיבלנו הוראות מרן. ולכן, משום זה, נגיד לו הגבאי, לא אדוני, אתה לא יכול לעלות מפטיר. אלא מאי? הוא רוצה לעלוי נשמה את האימא שלו, לעלות, תן לו משלים. משלים זה אותו ספר תורה, יעלה משלים, יאמר קדיש, זה אפשר, זה כן. אבל מפטיר הוא לא יכול לקחת, כיוון שיש ספר תורה שני. זוהי נפקא מינה בכל יום, בכל שבת שיש שני ספרי תורה, אם זה חנוכה, שבת וראש חודש, חגים וכיוצא בהם, אין לאדם אחד אפשרות לעלות לשני ספרי תורה. זו הנפקא מינה הראשונה. נפקא מינה שנייה, וגם בה יש את ההבדל בין התימנים לבינינו, והיא שבת חתן. אנחנו לוקחים חומש וקוראים לו לחתן ואברהם זקן, כמו שכתב בספר תיקון יששכר, תלמידו של מראה, וכך הסכימו גם שאר הפוסקים, כך אנחנו נוהגים. הכנסת הגדולה בסימן רשפ״ב אומר שהם נוהגים להוציא ספר תורה בפני עצמו. הספר תורה השני, זהו מפטיר, גומר, קורא את ההפטרה, סוס אסיס, יש שמה, כמסוס חתן על כלה יסס עלייך אלוהיך, כך הם נוהגים. במקום מנהג, לא אומרים ספק ברכות להקל. אבל, שוב, התימנים פוחדים לעשות את זה. הרי לא כתוב בגמרא לקרוא לחתן מתוך ספר תורה ואברהם זקן. אלא כל הרעיון הזה כתוב בספר הערוך, ספר הרטבע, התשבץ, רבנו בחייה, הם אמרו את זה. אז אם זה מנהג, איך תברך על זה? שוב, לקרוא בתורה בלי ברכה, גם כן לא טוב. מה הם עושים, התימנים? עוד פעם. אתה נותן לכהן או ללוי, לישראל, החתן לפי מה שהוא, אתה נותן לו עלייה. גומר את העלייה שלו, לא מברך ברכה אחרונה. עוברים לספר תורה השני, ואברהם זקן, גומר עד הסוף, ולקחת אישה לבני משם. נברך ברכה אחרונה. שוב, לפי מה שהם מבינים בדעת הרמב״ם, לפי הרדב״ז ממעריקה של המעריץ, כאן זה נושא אחר, ואברהם זקן, לכן מותר. לדידן, גם זה אסור, ולכן אנחנו קוראים רק בחומש, ולא מתוך ספר תורה שני. כל הוויכוחים מהם, על כל ימות השנה, חוץ מהשבת הזו. למה בשבת הזו אין מחלוקת? מה יש בשבת הזו? פרשת השבוע, חיי שרה, יש לנו בפרשה הזו, ואברהם זקן. אז זה הכי קל, הכי פשוט. בלאו הכי אתה חייב לפרשת השבוע. תיתן לחתן את העלייה, ואברהם זקן, זהו. בזה אתה פותר את הבעיה. לא צריך להוציא שני ספרי תורה, וגם לא צריך לקרוא מתוך החומש, אלא אולי תקרא לו מתוך החומש אחרי זה את התרגום. אבל אתה קורא לו את הכול ומברך, על השבוע אין שאלה. אבל לא כל אחד זוכה להתחתן בפרשת ואברהם זקן, ורוב האנשים שלא מתחתנים באותה הפרשה, יש להם את הסימן שאלה הזה. גם יוצאי תוניס, גם כן היה להם את המנהג הזה. ג'רבאים עושים את זה במפלש. זה מה שאמרתי. כמו התימנים, חלק מהג'רבאים, גם כן יוצאי תוניס, גם הם היו נוהגים, עושים כדבר הזה. לא כולם, לא כל הג'רבאים, חלק מהם עושים כדבר הזה, ומלמד עליהם זכות הגאון רבנו משה כלפון הכהן, ולכן מי שעושה כך, יש לו על מי לסמוך. והתפללתי ביום שמחת התורה, התפללתי בבית כנסת של התימנים, יש לנו מול הבית בכנסת של תימנים, ונתנו לי עליית חתן תורה. סיימתי את הסוף לעיני כל ישראל, בירכתי ברכה אחרונה. לא עשיתי כמו המנהג שלהם. ולמה? כי הרוב לא היו תימנים. היו שם שני תימנים וחצי. הרוב, אנחנו היינו הספרדים, ולכן לא הלכתי לפי המנהג שלהם. אם הם היו הרוב, הייתי נותן לתימני שהוא יעלה והוא יעשה כמו שהם נוהגים. אבל אנחנו היינו הרוב, ולכן הגבאי לא התנגד. הוא הבין שאנחנו הרוב. יש דמוקרטיה, הולכים לפי הרוב. ואיפה לומדים דמוקרטיה? איפה כתוב את הדמוקרטיה, אתם יודעים? הגמרא במסכת ברכות, דף נ׳, ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור, הגון בעיניך בצלאל. זהו, הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו שצריך להימלך. הגמרא מסכמת, אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם כן הציבור מעוניינים בו, וכך נפסק להלכה. תראו בחושן המשפט, סימן ג', שם הובא, גם בפתחי תשובה וגם בהורים יתומים, את הפסיקה של המארם. המהרם דן, באים אנחנו לבחור דיין, והדיין הזה כולו מחמדים. גאון בתורה, בקי ישר והפוך, יראת שמיים הכול. אבל אנשים לא אוהבים אותו. איך אומרים בעברית היום? הוא לא סימפטי. והוא, למרות הכול, למרות שהם לא רוצים אותו, יש לו כסף, יש לו כוח, הוא בכוח ממליך את עצמו עליהם. כותב על זה המהרם בשם רבנו תם, אחיו רשבם, הראוון ועוד. הוא מביא את זה בשם 153 ראשונים על הפסק הזה. זאת אומרת, שאם הוא ימליך את עצמו בכוח עליהם, ינו יין נסך, פיתו פת גויים, לא מצטרף למניין וכו'. עד כדי כך. תגיד למה, הוא תלמיד חכם, יש לו יראת שמיים הכול. אז מה אכפת לי אם הוא סימפטי או לא סימפטי? מי הם האנשים האלה שיגידו לו כן או לא? יש לנו זכות להגיד כן או לא. אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם כן, אם הציבור רוצה אותו. פרנס, פירוש הדבר, או גבאי, או חזן, או רב, או דיין, כל המקצועות האלה, כל התפקידים האלה. לא מספיק שהאדם הזה יש לו כישרונות, יש לו כישורים, גם לא מספיק שהוא ירא שמים, אלא צריך שיהיה דעתו מעורבת עם הבריות, אנשים אוהבים אותו, מעוניינים בו. אם לא, לא. לא ראיתי בשום מקום פסק שחתומים עליו 153 ראשונים, אבל זה הפסק הזה, כל האחרונים מעתיקים את זה ואין חולק. ולכן, גם בענייננו עוד דוגמאות אחרות, לעולם כשיש לנו ציבור מגוון, היום בכל מקום אתה נכנס להשתיב דרך או במקומות אחרים, הציבור הוא מגוון. ואז מתחיל שאלה, מי יהיה החזן? שוב תלך לפי הרוב. אם הרוב הם ספרדים, אז יהיה החזן ספרדי. הרוב הם תימנים, תיתן לחזן שיהיה תימני. וכן הלאה, זה הדרך, כל דבר ודבר. ההבדלים, אם זה בהיגוי או בדברים האחרים, אנחנו לא מחליטים בדברים האלה, כל העדה עושה לפי המסורת שלה, לפי המסורת של אבות אבותיהם, ואתה הולך לפי הרוב, לפי זה אתה מחליט. כך רצוי לנהוג ולעשות. לא כולם יודעים ולא כולם הולכים לפי זה. אלה האשכנזים שבאו ממזרח אירופה, והם לא שמעו את המילה דמוקרטיה. בן-גוריון, היה לו דמוקרטיה לבן-גוריון? הוא שלט ביד ברזל, לא שאל, אף אחד עשה מה שרצה. הם באו עם תרבות אחרת, ולכן ההנהגה שלהם אחרת. אפילו הדתיים שלהם, גם כן, לא כולם, עדיין לא שמעו את המילה הזו דמוקרטיה. אבל לפחות תלמד אותם חומש, חומש שמועות. הוא למד בתלמוד תורה, תגיד לו את הפסוק, ראה, קראתי בשם, תפתח לו ברכות נ׳, תפתח לו ספר אורים יתומים, חשן משפט סימן ג׳, שילמדו שצריך גם לכבד את הרצון של האנשים. ולא אכפת לי מה קוראים לבית-הכנסת הזה. אם השם, הפירמה של בית-הכנסת הזה הוא לעדת הבבלים, לעדת המרוקאים, לעדת התימנים, לעדת האשכנזים, לא חשוב לנו הפירמה, השלט, האנשים. אנשים שנמצאים באותה השעה, הרוב זה מה שקובע לנו, להלכה למעשה, ולכן גם לגבי ההבדלים, אם זה לגבי שבת חתן, פרשת ואברהם זקן, אם זה לגבי שבת שמחת התורה, האם יברכו על הספר תורה של חתן בראשית או לא, כל הדברים האלה אנחנו הולכים לפי רוב המתפללים, וזה מה שאנחנו נוהגים ועושים גם בדברים אחרים, אם זה בצבא או בכל מקום אחר. נעלה אחד מהמיעוט ובלך לדברים שלנו לבדלה? לא, לא עד כדי כך. זה למה אתם מבנים עד כשבת כזאת שמותנים ספר תורה, ויש להם קטן, אלה שנוהגים גם לקרוא פסוק ותרגום, יכולים לקרוא ולעשות את זה. כן, כן, מתרגמים. הם מתרגמים גם את זה וגם את זה. כן, הם לא מוותרים כמו שנראה בהמשך. הפרישה דן לגבי אדם שהתפלל במניין הראשון עם הנצח חמה, ונתנו לו שם לעלות לספר תורה. אחרי זה גמר, הלך שבת חתן, הלך למניין השני, וגם שם הגבאי ניגש אליו, וכבו תעלה. הוא לא צריך לחשוש ולפחד, אסור לאדם אחד לעלות בשני ספרי תורה. לא, לא צריך לחשוש. באותו מניין, אותו ציבור, אסור לאדם אחד לעלות בשני ספרי תורה. אבל כאן זה לא כך. כאן זה בית כנסת אחר, כאן זה קהל אחר, ואף אחד לא יגיד למה הוא בא לעלות כאן, חלילה הראשון היה פסול, מי יודע בכלל שהוא עלה לספר תורה הקודם במניין הקודם. ולכן, אין הווה מנה להחמיר בדבר, את דברי הפרישה העתיקו המגן אברהם פרי חדש והביאור הלכה על המקום, וכך המסקנה להלכה למעשה, שבזה אין לנו את הגזירה, אין כאן חשש שמוציא לעזה. הוצאנו ספר תורה מההיכל. זכיתי בהקמת ספר תורה, אני פותח. אני פותח את זה, מה רואים האנשים? במקום והיו חיי שרה, רואים זה וזאת הברכה. הוציאו במקום אחר. לדעת רוב הפוסקים אסור להחזיר את הספר תורה להיכל. כך כותב בספר שמש צדקה. ולמה, שמא חלילה יגידו האנשים, למה החזירו את הספר תורה להיכל? כנראה היו בו טעות. כך הסכימו רובה דרובה של הפוסקים. אמנם זרע יעקב אומר, כיוון שעדיין לא קראו בו אפשר להחזיר, אבל אומר בית מנוחה, כיוון שרוב הפוסקים הלכו כדעת שמש צדקה, כך משמעות הרוקח ושיבולי הלקט, ולכן אין היתר להחזיר. אלא יניחו אותו על התיבה ויגללו מבזות הברכה עד הסוף. ולכן, כדי למנוע את הטורח ציבור, לכן מי שזכה בפתיחת ההיכל, לפני שהוא שולף להוציא את הספר תורה, קודם כול בראשון הראשונה יפתח יראה אם זה ויהיו חיי שרה. אם זה ויהיו חיי שרה אתה נותן, אתה מוציא. אם לא, אתה מחפש ספר אחר. אבל לפעמים קורה שמי שזכה בפתיחת ההיכל, יש לו הרבה ממון, אבל הוא עם-ארץ, והוא לא מחפש איפה כתוב היו חיי שרה. הוא מסתכל איזה תיק הכי יפה. היה שם תיק יפה, מכסף טהור, נוצץ, נתן אותו, הוציא אותו, ואז אנחנו מסתבכים עם זה. ולכן העצה. הגבאי של בית-הכנסת, כשראה מי קנה את פתיחת ההיכל, צריך להעלות בדעתו שעלול לקרות דבר כזה ויהיה תורח ציבור, יצטרכו לגלול, ארבע-חמש דקות ייקח להם, חבל על הזמן. ולכן יעמוד לידו ויגיד לו, זה הספר שצריך להוציא, יראה לו ביד. קלחומר אצל החינו אשכנזים, שם זה עטוף עם המעיל, עוד יותר קשה לזהות, ולכן שימו לב לדברים האלה, כדי לא לגרום לתוך הציבור. אבל אם כבר הוציאו, אין מה לעשות. טוב, אתה שואל שאלה נכונה, והשאלה היא, התשובה היא המסקנה, ולכן מבחינת ההלכה אין להם שום תוקף. אין להם תוקף בכל מה שהם עושים. אם הציבור אוהב אותו, במציאות הציבור רצה אותו, אז מה שהיה גם בחירות של איזה אנשים זה לא גרע. אבל אם אתה יודע שאנשים לא אוהבים אותו, אילו היה כאן נניח קלפי, והיינו באים לבחור את פלוני האלמוני, הוא לא היה זוכה, לא היה לו רוב קולות, אין לך למין. אני חוזר לנושא. אדם שהוציא שני ספרי תורה. האחד, פרשת השבוע במקום. היה צריך להוציא ספר תורה שני, פרשת נשוא, חנוכה. בשני היה שם את האי-הבנה, הוציאו ספר תורה שהוא בפרשת, וזאת הברכה, או פרשת פנחס. האם בשעה שהחזן קורא, החזן קורא בספר תורה ראשון, וישב יעקב. באותו רגע אני יכול לעמוד ולגלול את השני או לא? מחלוקת, והמסקנה היא שלא. היעבץ אומר, גם אני חייב להקשיב ולשמוע, וישב יעקב, פרשת השבוע. איך אני אעמוד ואגלול? הרבה אחרונים חלקו עליו והתירו. מלכתחילה לא כדאי. אלא העצה היא, בשעה שהחזן אומר מי שברך, בין עולה לעולה, אומר מי שברך, אתה יכול לגלול, עד שיגיע למפטיר הוא כבר יגמור לגלול עד נשוא, זה מרחק לא גדול, בפרט אם יש להם את הגלגלת, הגלגלת אפשר לגלגל אותה יותר במהירות, זה מה שכדאי לעשות. זאת ועוד, לפעמים המגיע חולה. לא בא המגיע. הגבאי צריך להעלות בדעתו שהמגיע לא הכין להם את ספר התורה. איך שהוא מגיע לבית-הכנסת בליל שבת או בשבת בבוקר, הדבר הראשון יפתח את הערכה לראות אם זה מוכן במקום. אם לא מוכן, שיגלול את זה. לא גלל את זה מוקדם, אלא הרגישו בזה רק באמצע פסוקי דזמרה. עוד פעם מחלוקת, האם מותר לומר, הללו אל בקדשו, הללו ברכי עוזו ולגלול, או שהוא מבטל מהכוונה. שוב, גם בזה העצה, שיגיע עד מלך אל חי העולמים, אמן, ישיג את החזן, בעוד שהחזן מנגן נשמת שבת עניים, הוא יגלול. בדרך הזו יוכל להגיע למקום הנכון, אבל לגלול, תוך כדי שהוא אומר פסוקי דזמרה או ברכות קרית שמע, אין לו היתר. או בשעה שהחזן מוכר, החזן או הגבאי מוכרים את העליות, באותה שעה הוא יכול לגלול, להכין, אבל השתדלו לעשות את זה מוקדם יותר, כדי שלא ייגרם, חלילה, טורח ציבור. לא שומע. אתה לא מתפלל, אם יש שם איזה אדם שכבר התפלל בנץ החמה, הוא נמצא שם במניין השני, יושב ולומד את הדף היומי שלו, הוא יכול להתנדב לבוא ולגלול לנו, זה הכי טוב, יגלול, בינתיים עד שאנחנו נגיע לקריאת התורה, אז הוא גמר לגלול לנו את הכול, זה מצוין, זה יכול להסתדר. אני קורא בסימן קמ״ה, בימי חכמי הגמרא היו נוהגים לתרגם כדי שיבינו העם. אני עובר, אני מדלג לסעיף ג׳, העידנה לא נהגו לתרגם משום דמה תועדת בתרגום כיוון שאין מבינים אותו. הגמרא במסכת מגילה בדף כג עוסקת בנושא של התרגום. הלשון של הרמב״ם, בימי עזרא. מרן לא אמר את המילים בימי עזרא הסופר, אלא מרן אומר בימי חכמי הגמרא היו נוהגים לתרגם. ולמה? בשביל מה תיקנו לקרוא את התרגום מונקלוס? כדי שיבינו זה הלשון של מרן וכך נוהגים עד היום אחינו בני ישראל התימנים עד היום בין התימנים השמים הבלדים אין הבדל כולם קוראים פסוק אחד והיו חיי שרה מיד עומד לידו אדם עם חומש וקורא על זה את התרגום כך הם עושים מדי שבת בשבתו וכך הם חייבים להמשיך במסורת הזו אנחנו הספרדים האשכנזים לא מתרגמים הפסקנו מזה ולמה מרן מביא לנו את דברי התוספות הראש והטור העידנה לא נהגו לתרגם משום דמה תועלת בתרגום כיוון שאין מבינים אותו אנחנו לא מבינים את הארמית אלא אנחנו מבינים את העברית אתה קורא את העברית מספיק אלה דברי רוב הפוסקים וכך אנחנו נוהגים אבל התימנים הולכים בכל דבר כדעת הרמב״ם הרמב״ם לא אמר את החילוק הזה משמעות הרמב״ם שגם בזמן הזה צריך לתרגם ולכן הם נוהגים עד היום לתרגם קוראים כל פרשה פסוק מקרא ופסוק תרגום מההתחלה עד הסוף אצלנו פרשת מטות מסאל לוקח מההתחלה עד הסוף קרוב לשעה אצלהם עם התרגום לוקח קרוב לשעתיים קוראים לאט-לאט זהו זה הדין והם חייבים להמשיך במסורת הזו הוויכוח בין הראשונים והאחרונים בנושא הזה הוויכוח הוא איך ללמוד מהגמרא במסכת ביצה בדף ד' שם הגמרא מביאה את הפסוק הקדוש ברוך הוא מצווה את עם ישראל שלושה ימים אל תיגשו אלישע אחרי מתן תורה הקדוש ברוך הוא אומר להם, לך אמור להם שובו לכם לאו לכם למה צריך לומר להם את זה? הרי אחרי שלושה ימים באופן אוטומט האיסור נפקע אתה רואה דבר שבמניין? אם לא היה אומר להם שובו לכם לאו לכם גם אחרי שלושה ימים היו אסורים דבר שבמניין צריך מניין אחר לעתירו ולכן הגמרא לומדת מזה גם לגבי התקנות של חכמינו הגמרא שם עוסקת בתקנה של יום טוב שני של ראש השנה מדוע תקנו חכמינו יום טוב שני? הרי מהתורה, יום ראשון מספיק. הגמרא מספרת שפעם התאחרו העדים מלהגיע, העדים שראו את המולד להעיד שהחודש מקודש וכבר הספיקו הלוויים בבית המקדש לומר את השיר של יום, שיר של החול. שם יתקלקלו הלוויים בשיר וכן תקנו חכמינו לקרוא שיהיו יומיים ראש השנה. זהו, זו התקנה. לא רק בכל העולם שיש להם יום טוב שני של גלויות אלא אפילו בארץ ישראל ובירושלים. היום אין בית המקדש, אין את הטעם שיתקלקלו הלוויים בשיר. ואם כן, אם אין את הטעם הזה, מדוע ולמה אנחנו ממשיכים עם יום טוב שני של ראש השנה? זה הגמרא עונה, דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו. אפילו בטל הטעם לא בטלה התקנה. לכן גם התימנים בענייננו אומרים, אפילו אם אנחנו לא מבינים את התרגום, אפילו אם בטל הטעם לא בטלה התקנה. זאת ועוד. התרגום ניתן למשה רבנו בסיני, כמו שכתוב במגילה ג'. ולכן מדגיש התשבט, זהו הטעם שתיקנו חכמינו לתרגם. ולכן התימנים חייבים להמשיך במנהגם. כך הם מפרשים את דברי הרמב״ם וסיעתו, וכך הם נוהגים להלכה ולמעשה. קשה היא עלינו. למה אנחנו שינינו? למה האשכנזים והספרדים לא מתרגמים? בזה יש לנו הסבר של דברי הראש והטור. הראש והטור מסבירים כך. כשעם ישראל באו אחרי 70 שנה של גלות, אמר כורש מלך פרס, מי בכל עמו ויעל, נתן רשות, בנו את בית-המקדש, עזרא הסופר וחבריו, ואז הגיעו 40,000 העולים החדשים, העלייה הראשונה הייתה 40,000. הצעירים לא ידעו עברית. הצעירים שמעו שם את השפה בבבל, השפה שם הייתה ארמית. ולכן, להם היה צריך לתקן את התרגום, אבל המבוגרים הזקנים ידעו עברית. הם לא היו צריכים לתרגם. אז מעיקרה התקנה הייתה מפוצלת. התקנה לא הייתה אחידה. חלק מבתי-הכנסת היה תרגום, הצעירים בעיקר. המבוגרים שידועו עברית לא היה צריך תרגום. אנחנו דומים לאותם משכנים. אנחנו גם יודעים עברית, אנחנו לא יודעים ארמית, ולכן אנחנו דומים לאותם האנשים, לאותן הקהילות. מתי אנחנו אומרים, דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו, כשמעיקרה התקנה הייתה לכל עם ישראל. לא היה בה פיצול. כמו יום טוב שני של ראש השנה. כל עם ישראל, בכל העולם, עשה יומיים. ולכן, שם אתה אומר, אפילו בתל הטעם לא בטלה התקנה, דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו. אבל כאן אצלנו לא כך. כאן חלק היו מתרגמים, חלק לא. אם היה בה פיצול ממילא היום בזמן הזה, מקום שלא מבינים את הארמית, מיודעים את העברית, אין צורך לתרגם. כך הסבירו לנו הראש והטור, ועל-פי זה גם מרן אומר ככה הלכה למעשה, וכך המנהג שלנו. למה הדבר דומה? דוגמה שנייה, שגם בה התוספות ושאר הפוסקים אמרו, ומרן כותב את זה להלכה ביוראי דעה, סימן קטז. הדוגמה היא כך. הגמרא ממסכת עבודה זרה ל״א אומרת מזקתי כוס יין. עזבתי את היין, הלכתי רגע על המכולת לקנות וחזרתי. הגמרא אומרת שם, אסור לשתות את היין. אולי בא נחש, שתה, והקיא את ההרס שלו לתוך זה. ולכן אסור לשתות. ונשברתם מאוד לנפשותיכם. לאו דווקא נחש, אולי שקצים ורומסים אחרים שקרה משהו. מרן, ביוראי דעה קטז מביא לנו כמה דברים שהם שמירת הגוף והנפש על הפסוק שאמרנו, ונשברתם מאוד לנפשותיכם. מביא את ההלכה הזו ומסיים. והעידנה, בזמן הזה, לא מצויים נחשים בינינו. ולכן אתה יכול לשתות את המים, את היין, אין בעיה. שאלה פיר חדש. נכון, אני מסכים איתך, אין נחשים. אבל דבר שבמניין, צריך מניין אחר להתירו. להבדיל, אין בית המקדש, אפילו אחרי אנחנו שומרים ראש השנה יומיים. אז גם פה נגיד אותו דבר, דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו. גם אם אין נחשים, יהיה אסור. שוב, עונה על פיר חדש ואומר, גם בזמן שגזרו חכמינו את הגזירה של גילוי, שאסור לשתות מהיין שמש שתה מזה נחש, לא גזרו על כל העולם, גזרו על המושבים, על הקיבוצים, על מחנות הצבא, במקום שמצויים נחשים. ולכן, אתם יודעים, בצבא יש להם נעליים גבוהות. אפילו הרמטכן הולך עם נעליים גבוהות. אבל מקום שלא מצוי נחשים, גם בזמן רבותינו לא היו חששים. ערים גדולות לא מצוי נחשים, סכנה רחוקה מאוד, לא היו אוסרים. אז אם מעיקרה, כשבאו חכמים ותיקנו, מעיקרה היה פיצול, לא היה דבר אחד מנהג אחד, אלא חלק היו אסורים, חלק היה מותר להם, כי לא היה מצוי נחש. אנחנו דומים לאותם החלקים, לאותן הקבוצות, ששם מעיקרה הגזירה לא הייתה, ולכן העידנה, אתה יכול לומר, מעיקר הדין אין יסוד. יש מחמירים, למה לא אדם שיכול להחמיר? לפני שאתה יוצא למכולת, למה לך להשאיר את זה פתוח, אולי חלילה יהיה משהו. יש לך את הצלחת או מעטפה או דבר אחר, שים על זה, תכסה ותלך. זה הכי טוב. אבל אם לא עשה את זה, בדיעבד האוכל או השתייה, בדיעבד מותר. זהו עיקר הדין. שוב אנחנו מחלקים בין תקנה והנהגה שכל עם ישראל... בבת אחת עשו אותה, לבין דבר גזירה ותקנה שהיה בה מעיקרה פיצול, כמו אצלנו בעניין התרגום בשבת או בעניין משקיעים מגולים. עוד דוגמה נוספת מרן כתב לנו בחושן משפט, סימן תט. עכשיו הדוגמה היא כך. הגמרא במסכת בבא קמה בדף פב אומרת אסור לאדם לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. ניסו לי לקנות עדר של כבשים, עזים, ולמה? הם משחיתים, הם מקלקלים. אנחנו רוצים ליישב את ארץ-ישראל, שיהיו לנו פרדסים, כרמים, ואלה מקלקלים. תכניס את העדר של הכבשים או העזים, תכניס אותם לכרם. תבוא אחרי ארבע שעות, תראה מה נשאר מהכרם. הם אוכלים לא רק את הענבים, לא רק את העלים, נוגחים גם את העצים, משחיתים, הכול יהיה שם תוהו ובוהו. כדי שלא יקרה דבר כזה בארץ-ישראל, יש לנו אינטרס ליישב את הארץ, יש גזירת חכמים, אסור לגדל בארץ-ישראל בהמה דקה. והגמרא מספרת שם סיפור על אותו החסיד שהיה גונח מכאב לבו. אמרו הרופאים, אין לו תקנה אלא שיינק חלב מאותה הכבשה, קשר אותה במיטה כדי שלא תלך לכרמים. באו החכמים לבקר אותו. ראו את הבהמה שמה, אמרו ליסטים מזוין בביתו של זה, ואנו באים לבקרו. עזבו והלכו. אף הוא אמר בשעת ניטתו, יודע אני בעצמי שאין בי אלא אותו עוון. אתה רואה כמה הדבר חמור, למרות שהוא היה חולה, באו לבקר בי כוכבים, עזבו אותו בגלל העוון הזה. מרן מתחיל בחושן משפט סימן תט, מתחיל עם הגזירה הזו, כותב לנו את ההלכה. אחר כך מרן מסיים. העידנה, בזמנו של מרן, לפני 450 שנה, כמעט כל החקלאות הייתה שייכת לגויים. הפרדסים, הכרמים, הכול היה שלהם, לא היה שלנו. לנו, לישראלים, לא היה דבר כזה שיהיה חשש שיזיק, יקלקל וישחית של היהודי. מתחיל מרן אומר, היום בזמן הזה מותר. תגיד, גם שמה, בטל הטעם לא בטלה התקנה. דבר שבמניין צריך מניין אחר לעתירו. איך אתה מתיר דבר כזה? אלא ודאי. גם כאן היה מעיקרה פיצול. הגמרא שם מחלקת בין מקום מיושב, שם יש פרדסים וכרמים, שם אסור לך לגדל בהמה דקה. אבל מדברות שבארץ-ישראל, שם אין כרמים ופרדסים, שם מותר לגדל. והיום, בזמן הזה, יהיה דומה לאותן המדברות. אז מעיקרה, בגזירה, בתקנה, היה פיצול, ולכן גם לנו יהיה הדבר מותר. זו ההסברה של מרן שם. כן, מה שאמרנו כאן בעניינים האלה. גם לתימנים יהיה מותר לשתות את הכוס יין שנשאר מגולה. אל תקשור זה בזה. נכון הדבר שכאן הם החמירו בתרגום, כמו שאמרנו, התרגום ניתן למשה רבנו מסיני וכו', ולכן הם מחמירים בזה. אבל שם, לגבי משקיעים מגולים, גם לתימנים יהיה מותר, לא צריך להגזים, לא צריך לאסור להם, שם באותו עניין. שישחט אותו בתוך יממה, תוך יום-יומיים, כדי שלא יקלקל. כי אתה מביא אותו כאן לירושלים. כאן בירושלים יש לך גינות. הכבש או העז הזה יכול ללכת לגינה של השכן וייתן קפיצה מעל הגדר, כי הם יודעים לקפוץ. ואז הוא יאכל, ישחית, ולכן ימהר. אם הוא עשה סעודה, עושה חפנה לכל החברים, רוצה להזמין אותם לאכול על האש, מזמין את השוחט הכי טוב, מביא את המנקר הכי טוב, אבל יעשה את הכול בזריזות. זאת אומרת, אם מחר בלילה הוא מזמין את כולם, אז שיביא את הכבש מחר בצהריים, יביא אותו, הנה השוחט מוכן, המנקר מוכן, ישחט ויעשה את הכול מייד, ולא ישאיר אותו בגינה שלו כמה ימים, כי הם חשודים, אותן הבהמות הדקות, חשודים לקלקל ולהשחית. למה תעשה כל עבדיך? למה תעשה את ההשחטה הזו? זה לא רק נזק לשכן. אנחנו מפסידים את יישוב ארץ-ישראל, היישוב של ארץ-ישראל, לא רק בדירות שיש לנו, לא רק בבתים, אלא גם באותם העצים היפים, אותם העצים שנותנים לנו פירות, ולכן מן הראוי להיזהר בזה בלכתחילה. אותו החסיד. הוויכוח הוא האם במקום חולי יש את הגזירה או לא. זה היה הוויכוח בינו לבינם. האם כשאני קושר אותו בקרעי המיטה, אין חשש שהוא יזיק. האם נאמר אף על פי כן, לא פלוג רבנן למרות שיש כאן חולי יהיה אסור, או שבמקום חולי לא גזרו, זה הוויכוח שיש גם בפוסקים. מחלוקת גם בין אותם החכמים, זה מה שהגמרא מספרת לנו שם. נחזור לענייננו. יש דברים שבהם אנחנו אומרים לא פלוג רבנן, ואפילו אם בטל הטעם לא בטלה התקנה. הרוב הגדול, 99% מהגזירות והתקנות של חכמים, גם אם בטל הטעם לא בטלה התקנה. זה הכלל כמעט בכל מקום. הבאתי את הדוגמאות החריגות, אבל חוץ מזה, כמעט כל גזירה, כל דבר, אסור לך לקחת את הטעם, ומהטעם הזה לגמוד הלכה למעשה. כאן יש את הטעם, פה אין את הטעם, ולהקל. אין דבר כזה, אי-אפשר לעשות כולו. כגון הרמב״ם בתשובה כותב לנו שלושה דוגמאות. חכמינו תקנו, אנחנו מתפללים לחש, ואחרי זה חזרה. כשמעט תפילת החזרה, לפי עפשף, היו אנשים מעמי ארצות, לא יודעים להתפלל, שומעים את התפילה, תפילת החזרה, ובה יוצאים ידי חובה. אנחנו מתפללים, יש כאן 20 איש, כולם יודעים, כולם התפללו. כשמה צריך תפילת החזרה? עונה הרמב״ם, אפילו אם בטל הטעם, לא בטלה התקנה. ברכת מעין שבע, אנחנו מברכים אותה בליל שבת, הגמרא מסבירה בשבת כג. הטעם הוא, בתי הכנסיות היו מחוץ לעיר. אותו אדם שבא מאוחר, יגמור מאוחר ויחזור לבדו, ויבוא לידי סכנה. אכן קוראים, מברכים את ברכת מעין שבע, בינתיים יגמור אותו המאחר. היום בתי הכנסת שלנו בתוך העיר. אפילו איך אנחנו אומרים את ברכת מעין שבע? בתי הטעם לא בטלה התקנה. בזמנם האלה הם אורחים שהיו אוכלים ושותים בבית-הכנסת, ולכן היו עושים את הקידוש בליל שבת. למה? כי יש לך גם קידוש וגם סעודה. וקראת לשבת עונג, ובמקום שקראת לשבת, שם יש עונג. היום, בזמן הזה אין לנו אורחים. אפילו איך אומר הרמב״ם שאם ירצו לעשות את הקידוש, יש להם על מי לסמוך, למה? בטל הטעם לא בטלה התקנה. אלה הדברים, הדוגמאות שהרמב״ם מביא לחומרה. מחסור ויתרי אומר טעם אחר, מדוע ולמה אנחנו אומרים ברכת מעין שבע בליל שבת. הוא אומר, לא בטל הטעם. הטעם עדיין קיים. גם אם בית-הכנסת הוא נמצא בתוך העיר. והסיבה היא, אומר מחזור ויתרי, בשמים נותנים לחלק מהנפטרים רשות לרדת, לבוא לבית-הכנסת בליל שבת. ויכול להיות שאותו הנפטר, אותה הנשמה שירדה, אולי היה לו איזה חשבון עם איזה מישהו, וכשהוא יישאר לבד, הוא יסגור אתו חשבון, יגמור אותו. אז יש עדיין סכנה גם בזמן הזה, לא רק מחוץ לעיר, גם בתוך העיר. איך שלא יהיה, מכל מקום אנחנו ממשיכים, כולנו אומרים ברכת מעין שבע. כך גם ברכת ההפטרה. גם שם אתה אומר את אותו דבר. בזמנם היה להם גזירה, אסרו עליהם המלכות לקרוא בספר תורה. מה עשו חכמינו? תיקנו את ההפטרה. הפרק של הנביא דומה לפרשה, מברכים על זה אשר בחר בנביאים טובים. זו הייתה התקנה במקום קריאת התורה. היום בזמן הזה אין לנו שום גזירה. אפילו בית המשפט העליון מרשה לנו לקרוא בתורה. אין חוק, הם לא עשו בגץ שעשו לקרוא בתורה. אז אם כך, אם אתה מברך על התורה, בשביל מה אתה צריך לקרוא הפטרה? בשביל מה יש נביא? אתה אומר, בטל הטעם, לא בטלה התקנה. ממשיכים אנחנו גם בקריאת ההפטרה. גם מחוץ לארץ עד היום עושים יום צוף שני של גלויות. אנחנו בקיאים בי כבעדי ערכה. כמו שלך יש לוח, אתה יודע מתי יהיה חג הפסח, יום שני בלילה, בשבוע. גם הם יודעים את זה. אפילו, אחי, גם בזה, אפילו אם בטל הטעם, לא בטלה התקנה. כך גם שאר הגזירות. אתה קונה כדורים, כדורי אקמול, או כל דבר אחר מהווה מרקחת, ואסור לך להשתמש בהם ביום שבת. אדם שיש לו קצת כאב ראש, כאב בטן, אסור להשתמש. אתה אומר, למה? גזירה משום שחיקת סאמנים. בזמנם כל אחד היה עושה בידו ושוחק וטוחן. היום אנחנו קונים את הכול מן המוכן מהבית מרקחת. אפילו, אחי, אתה לא עוקר את הגזירה, אתה אומר, דבר שבמניין, צריך מניין אחר להתירו. וגם היום, בזמן הזה, אדם שמתחזק והולך כבריא, אין לו היתר לקחת ולבלוע את אותם הכדורים. וכן, כל כיוצא בזה. הבאתי כמה דוגמאות, כמה גזירות. יש מאות, כמו שאמרתי, מאות דוגמאות שגזרו עליהן חכמינו, ואדם לא יכול, אין לאדם רשות לבדוק כל דבר לפי הטעם, וחלילה לעקור את דברי חכמינו, אלא הגזירות הן תמיד נשארות לצמיתות לעולם ולעולמי עולמים. רק כאן, בדוגמה של המתורגמן, אלה הדברים הבודדים היוצאים מן הכלל. והמרן מביא לנו בקצרה את דברי הגמרא, את ההלכות. בדרך כלל, אצל אחינו התימנים, מרגילים את הילדים לא רק לקרוא בתורה, אלא גם לתרגם. אז עומד החזן קורא בתורה, והילד בגיל 6-7 לוקח את החומש ומתרגם על ידו. אבל, אם עלה הילד הזה לתורה, נתנו לו עלייה, אז אי-אפשר שהחזן יחליף אותו הגדול. זה לא יפה שהילד קורא והמתורגמן יהיה הגדול, אלא יביאו ילד אחר שיתרגם. עוד דבר, אסור שהמתרגם ייקח טון גבוה. משה ידבר, והאלוהים יעננו בקול. יהיה אותו טון כמו הטון של החזן. מי שהוא טון נמוך, גם אם יתרגם אותו טון, וכן הלאה. אלה הדברים, ההלכות, שאחינו בני ישראל התימנים שכן מתרגמים צריכים להמשיך בדבר. ספר נצר מטעי דן בשאלה שמצויה מאוד אצל אחינו התימנים. מה שקורה בדור האחרון, יש להם בעיה רצינית עם הנוער. בתימן, כל בתי-הכנסת מתרגמים. כאן יש אשכנזים, ויש ספרדים, ויש שתיבלח. אז אצלהם ייקח שעתיים מטות מסעה. אז הרבה מהצעירים, במקום לבוא לבית-הכנסת של התימנים בבוקר, הולכים לשתיבלח. שם בשעתיים גומרים מהודו, אל עלינו לשבח, גמרו את הכול כבר. ולכן הם בורחים, הולכים לשם. אתה אומר לו לבחור הזה, אתמול בלילה היית יחד עם האבא. בית-הכנסת היה מלא, למה עכשיו אתה בן אשתיבלח? הוא אומר לך בפירוש, שם מעריכים, יש שם תרגום, אין לי סבלנות. בתי-הכנסת שלהם ביום, בבוקר, בגלל התרגום הולך ונחלש. אם יש עדיין מניין, עדיין יש אנשים בני תורה שבאים, שימשיכו. אבל לפעמים עומד הגבאי ואומר, הנה המפתחות, אומר לחכם יותר, אני לא מתחייב שיהיה מניין. עומד למטה בגשם, מחפש את העשירית, ולא תמיד הוא מוצא. אין לו עשירי שיתנדב לשבת עד הסוף לשמוע את התרגום. הברירה היא או לסגור או, זה מה שדן שם, נצר מטעי, בבעיה החמורה הזו, שהרבה מבתי-הכנסת של התימנים נתקלים בזה. בתימן לא הייתה הבעיה הזו, הוא יברח לבית-כנסת אחר, גם בבית-כנסת השני יש תרגום, שם לכולם היה תרגום. אבל כאן בארץ יש ספרדים ויש אשכנזים, אז הוא הולך לשם, וממילא בתי-הכנסת שלהם הרבה פעמים עומדים בפני סימני שאלה. כשאין ברירה, בינתיים יפסיקו מהתרגום, אבל חייבים לעשות התרה. כל מנהג טוב שאדם נהג ולא אמר בלי נדר, קל וחומר כאן מנהג קדמון כזה, חייבים לעשות התרה על-ידי פתח הרטא דמעיקרא, ויעשו להם שלושה חכמים התרה, בינתיים יפסיקו מהתרגום. עד שהמניין יתחזק יבואו לשם אנשים בני תורה, שיודעים את הערך הגדול, העצום והרב של התרגום, ואז יחזירו עוד פעם, יחזירו עטרה ליושנה. זה מה שצריך להנחותם הדרך. אבל אם עיקרם, ברוך השם, הם האנשים שמבינים את החשיבות של התרגום, שימשיכו בדבר הזה ויישר כוחם. לא כדאי שיוותרו על זה בשום אופן. אם אני נמצא אתם, נחשוב לי שניים יחד. למה לא? אבל צריך שניים יקרא. יקרא פעם אחת, איזה ישפעת יד? הנה חנמה, אם החזן שלהם קורא לאט, אתה יכול להספיק. אבל אם הוא קורא מהר, לפעמים החזן שלהם יש לו לשון מהירה, אז תקרא ביום שישי לפחות פעם אחת את כל הפרשה, ואתה מתפלל אתם, תקרא פסוק ועל זה את התרגום, אתה קורא אתם מילה במילה, זה יעלה לך על-פי הפשט, שניים יקרא ואחד תרגום, הנה חנמה. כל זה אני אומר על-פי הפשט, על-פי הקבלה לא. לפי הקבלה, הסדר בקריאת שניים יקרא ואחד תרגום הוא. יום שישי גמרת עלינו לשבח, אל תורי את התפילין. עם התפילין אתה לוקח את החומש וקורא שניים יקרא ואחד תרגום. כל פסוק פעמיים, ואז זה תרגום, עד הסוף אתה גומר את ההפטרה ואחר כך אתה חולץ את התפילית. זה מה שצריך להיות, על-פי הקבלה. אבל, אדם שהיה אנוס, לא היה לו זמן ביום שישי לעשות את זה, הנה חנמה, בדרך שאמרת, יעלה לו לשניים יקרא ואחד תרגום. מה שאתה אומר היא גופה מחלוקת, זה לא מוסכם. הרמב״ן הוא שאומר כך, אבל תיקוני הזוהר לא משמע כך, אלא משמע שחובת קריאת התורה היא חובה אישית. ממילא גם התרגום שנגרר מזה, גם כן אבא עתליה. ולכן, בלי התרה קשה לנו להתיר. אתה גם מפקיע מהציבור, אתה לא מפקיע מאדם אחד. אתה לא בא להתיר לאדם אחד שילך להתפלל במקום בית-הכנסת של התימנים, ילך להשתיבלח. אלא אתה מתיר לכל הציבור הזה שבבית-הכנסת התימני לא יהיה תרגום. טוב, אין להם ברירה, שעתדה אחר כך יעשו את ההתרה ובינתיים יפסיקו מזה. כמו שאמרתי, עד שהמצב יתאושש ויבואו אנשים מרעי שמים בני תורה ואז יכלו להחזיר עטרה ליושנה. התושבץ מסיים. הוא מביא לנו את הגמרא במגילה ג' שהתרגום ניתן למשה רבנו בסיני. התרגום לא רק מתרגם מילה במילה, אלא גם תוכן. הרבה פעמים רש״י אומר כתרגומו. איך ההסבר של הפסוק? כמו התרגום. תיקח פרשת ויחי, הברכות שברך יעקב אבינו את בניו. התרגום שם מרחיב, מסביר לנו הרבה יותר. פרשת ועדות הברכה, וכן על זה הדרך. אלא מאי, אם זה ניתן למשה, למה אתה קורא לזה תרגום אונקלוס? שכחו את זה בתקופה מסוימת, בא אונקלוס והחזיר עטרה ליושנה בצורה מדויקת את כל הדברים. אבל היסוד הוא, כמו שאמרנו, הכול ניתן למשה רבנו בסיני. אם כך, גם אנחנו הספרדים לא נהגנו, אבל אנחנו רוצים, יהיו איזה בית-כנסת שירצו להתחיל לתרגם כמו התימנים? למה לא? אין בזה שום בעיה. אתה לא אומר חלילה טורח ציבור, אלא אומר התשבץ שאפשר. ככה העתיקו אותו כל האחרונים, בשנה ברורה כף החיים ועוד, וככה המסקנה, למעשה, אם ירצו רשאים, אלא שאנחנו לא חייבים בדבר. אני עובר לסימן קמ״ו, סעיף א'. אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח, אבל בין גברה לגברה שפיר דמיהם. הגמרא במסכת ברכות בדף ח' מביאה את הפסוק ועוזבי השם יכלו, ומפרשת. על מה נאמר הפסוק הזה? אדם שנמצא בבית הכנסת שקוראים בתורה, באמצע קריאת התורה הוא קם ויוצא. חלילה וחס, לא רק שייתן את הדין בגיהינם, אלא אוכל מפירותיהם בעולם הזה, ילך לעולמו. הפסוק שאמר עוזבי השם יכלו, אומר התרגום על זה, ודשבוק אורתא דהשם משתצון, ימות חלילה. ולכן אסור לצאת, אסור להפנות את הגב ולצאת מבית הכנסת כשקוראים בתורה, אלא חייב להמשיך איתם. יש עוד דבר שלמדו גם כן מהפסוק הזה, יש בדיוק עשרה. התחיל החזן את תפילת החזרה, אומר וחנינו מיתך חכמה בינה ודעת ואחד ברח. שוב היה מניין, עכשיו נשארו תשעה. גם על זה יש את הפסוק הזה שאמרנו, עזבי השם יכלו, דבר שהוא חמור מאוד, וצריך להיזהר בדבר. ההלכה הזו, כמו שאנחנו אומרים שאסור לצאת, אפילו אם האדם הזה כבר התפלל במניין הראשון של הנץ החמה, שמע קריאת התורה, אף על פילחם אין לו היתר לצאת בשום אופן, אלא יחכה בין גברה לגברה. הגמרא שואלת, בין פסוק לפסוק היו מתרגמים, האם מותר לצאת או לא? תיקו, אסור. הגמרא לא פושטת את הספק, וכאן זה ספק נפשות. אמרנו, מי שיוצא בר-מינן יכול ללכת לעולמו, ולכן כאן בספק אנחנו מחמירים, אתה לא אומר בזה ספק דרבנן לכולם. אבל בין גברה לגברה החזן אומר לו, מי שברך, בינתיים הספר תורה סגור, יהיה מותר לו לצאת. אין הבדל בזה בין שני וחמישי ושבת, וכמו שאמרנו, גם אם הוא בעצמו כבר שמע קריאת התורה, אפילו אחרי אסור לו לצאת. זה מצוי הרבה לגבאי צדקה. הגבאי הזה נכנס, פתאום הוא רואה שהם באמצע קריאת התורה. אז הוא רוצה ללכת למקום אחר? אסור לו. יחכה עד שיגמור העולה ברכה אחרונה נותן התורה, בשעה שאומרים לו השכבה או מי שברך, יוכל לצאת לדרכו. אין הבדל אם זה גבאי צדקה או העני בעצמו. מה, יש שולחן ערוך אחר לעני? אין הבדל. גם העני צריך להיזהר אותו דין, אותו דבר, אין הבדל. לפעמים העני הזה הוא גם נרקומן, עני בדעת. אז אם הוא יישאר שם, רק יפריע לנו. תן לו שילך להסתלק לדרכו, השם ירחם עליו. אבל אם האדם הזה הוא אדם נורמלי, אדם שפוי, צריך להיזהר לא לצאת כל זמן שהוא נמצא יחד עמם בשעת קריאת התורה. השאלות האלה מצויות הרבה גם בכותל המערבי, בשטיבלחים. מי שמכיר את בית הכנסת זוהרי חמה, השטיבלח של מחניהודה. יש שם ארבעה חדרים, אחד בתוך השני. לפעמים אני התפללתי בחדר הפנימי, גמרתי, אני בא לצאת לרחוב יפו, יש שם בחדר הראשון, בית-כנסת הראשון, קוראים בתורה. אסור לך לצאת. תחכה עד שיגיעו ברכה אחרונה נותן התורה, ואז תוכל ללכת. גם בכותל יש את הבעיה הזו. בכותל, אלה שמתפללים בחורף, מתפללים תמיד במנהרה, בפנים. כולם, קר להם, מתפללים בפנים. גמרתי את התפילה, אני בא לצאת. ליד השער יש שם מניה שקוראים בתורה. אסור לי לצאת. תחכה עד שיגיע בין גברה לגברה, ואז ילך לדרכו, וכן כל כיוצא בזה. ההדגשה שגם אדם שקרא ושמע ויצא ידי חובה כתובה בדברי המגן אברהם, הפרי מגדים ושאר האחרונים, וכך המסקנה למעשה. אין הבדל אם האדם הזה יצא ידי חובה או לא יצא ידי חובה. בין כך ובין כך אסור לו לצאת. למה כשהוא מפנה את הגב והולך, עוזב את הספר תורה, זה זלזול, ביזיון לספר תורה, ולכן הדבר אסור. אין היתר בכל זה בשום אופן, כלל ועיקר. גם בין גברה לגברה שיתרנו, מתי? או שהאדם הזה צריך ללכת דחוף לשירותים, או יצא כבר ידי חובה. כמו שאמרנו, יתפלל במניין הראשון. אבל אם הוא לא יתפלל עדיין, לא יצא ידי חובה קריאת התורה, אז אין לו היתר לצאת החוצה. לצערנו, היום האנשים מביאים את היצר רע בתוך הכיס. יש להם את הנייד, ולפעמים באמצע קריאת התורה. אפילו אם זה לא מצפצף, זה רוטט. אז הכיס שלו רוקד, אז הוא יוצא החוצה. זה פשע, אין דבר כזה. צריך לכבות את המכשיר הזה לפני שהוא נכנס לבית-הכנסת. לא יפריע לעצמו בשעת קריאת התורה. אפילו אם הוא יצא בין גברה לגברה. אבל את ההמשך, החזן ימשיך, לא יחכה לו עד שהוא יחזור. בינתיים הוא עלול להפסיד. ולכן אדם שעדיין לא קיים את המצווה, בוודאי שאין לו היתר לצאת. אפילו אדם שכן קיים, אמרנו באמצע קריאת התורה, אסור לו לצאת, אבל בין גברה לגברה הדבר מותר. הלשון של מרן, אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח. המילה הזאת, פתוח, האחרונים הסבירו, לא רק אם כבר החזן התחיל והיו חיי שרה, רק פתח והאדם הזה אומר השם עימכם, עדיין לא בירך. ברגע שפתחו את הספר, אסור לו לאדם הזה לצאת, אלא כמו שאמרתי, יחכה עד שיגיעו למי שבירך, ורק אז יוכל לצאת החוצה, לפני כן אין לו היתר לנטוש, אין לו היתר לצאת. אצל האשכנזים, כשהם גומרים בין עולה לעולה, הם סוגרים. הם גוללים וסוגרים, זה סגור. אצלנו לא תמיד זה סגור, אלא לפעמים בין עולה לעולה זה מכוסה במטפחת. אם לכל המים לא מכוסה, יהיה אסור גם בין גברה לגברה. כל ההיתר יהיה אם זה סגור או מכוסה. בדרך כלל, כשיש חתן וכיוצא בזה, שרים לו. מן הראוי, בשעה ששרים, שהחזן יסגור בינתיים את הספר. רק עם זה לכמה שניות אנחנו שמים את המטפחת, הנחת המטפחת מספיקה, אבל אם שרים לו שירים ארוכות, יש לו כאן זמר טוב, יש לו משורר נפלא, ושרים לו הרבה שירים, מן הראוי שהחזן יסגור, רק כשזה סגור, אז יש היתר לאדם, אם הוא צריך ללכת לשירותים וכיוצא בזה, יש לו היתר ללכת לדרכו. יצא לשירותים וחזר. החזן לא חיכה לו, בינתיים קראו. אחרי מוסף הוא שואל את הרב, חסר לי קטע משלישי עד רביעי. האם אני חייב עכשיו ללכת להשלים לך, להשלים, לשמוע את הקטע הזה או לא? מחלוקת גדולה בפוסקים. הרמב״ן אומר בחידושיו למגילה ה' לא חייב. למה החובה של הציבור, הציבור קראו. זו לא חובה אישית. כך דעת רבנו הארי, כך דעת הגאון מווינא, כמו שכתוב במעשה רב, ועוד. יש חולקים. זה לא מוסכם הדבר הזה, כי ספר תיקוני הזוהר משמע אחרת. ולכן, אם בקלות הוא יכול להשיג מניין שישמע את הקריאה בין שלישים לרביעי, המחמיר תבוא על הברכה בשעת הדחק, מאי דאבה הבאה. רבי חנניה בן הקשה אומר. רבי חננין, רבי חנין,