אין מברכים על האיסור – חומרת הכשרות וברכה לבטלה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אם זה מברך אלא מן העץ שנאמר בוצע ברך מעץ השם ולכן מרן כתב לנו בסימן קצ״ו סעיף א שלא מברכים על מאכלי איסור מרן חוזר על זה כאן אצלנו בסימן רד סעיף ט והרמב״ם שמצטט לנו את דברי התוספתא נוקט להלכה שאפילו אם האיסור הזה הוא רק דרבנן

גם על זה אין ברכה. כגון

אדם לוקח קוניאק, מוזג,

וברך על זה שהקוניה בדברו.

חברו בקי טוב בהלכה,

הוא יודע שקוניאק שאין עליו שום הכשר יש בו תערובת של אלכוהול יין נסך, הוא יודע.

מייד איך שזה נראה איך שהכול, הוא אומר לו אדוני הקוניאק הזה אסור בשתייה.

אבל אותו האדם רוצה לטעון קצת כדי שהברכה תחול.

הטענה שלו היא, יין נסך זה לא תאורה איתה, זה דרבנן.

האם הוא צודק?

לא, הוא לא צודק.

לפי הרמב״ם,

גם על דבר שהוא דרבנן,

גם על זה לא תקנו חכמוני ברכה, כמו שאומר שולחן הטהור,

חכמוני כשגזרו ואסרו.

זה לא רק איסור גברה, אלא גם איסור חפצה.

אנשי כנסת הגדולה תקנו לנו ברכה ראשונה, שהכול ברכה אחרונה בוראי מפרשות עמא. דברים שמותרים, ואל דבר שאסור.

ולכן,

גם אם הוא יטעם, זה לא יעיל לך.

זה לא יתוקן את האיסור למפרע.

המעשה המפורסם עם רבנו הארי ותלמידו מארחו.

מעשה היה,

הסתכל רבנו הארי על המצח של מארחו,

אמר לו, שתית יין נסך?

הוא אף פעם לא היה לו קשר עם הגויים.

איך יהיה יין נסך?

המבוקש הדבר והימצא,

הוא שתה עם יהודי שאתמול חזר בתשובה.

אומנם הוא חזר בתשובה, אבל עדיין לא עשה את התיקונים כדי להשלים,

ולכן נחשב שהוא שתה יין נסך.

נתן לרבנו הארי תיקון, 73 תעניות.

אחרי שגמרת תעניות,

תסתכל על המצח שלו, עכשיו המצח שלך נקי, עכשיו אין כלום.

יש לנו מזל שרבנו הארי לא חי בדור שלנו.

אם הוא היה חי בדור הזה,

היינו צריכים ללכת כל היום עם קסדה שלא יסתכל על המצח שלנו, מי יודע מה היה רואה על המצח שלנו וכמה טעניות היינו צריכים על כל דבר ודבר.

תודה.

לענייננו, הסיכום.

אתה אומר לאדם הזה שלא ישתה מהקוניאק, אלא יאמר מייד ברוך שם.

לפעמים, אם הוא נמצא באולם שמחות,

כשהוא מברך על הקוניאק שהכול, הוא מתכוון לפתור לא רק את הקוניאק,

אלא אם יש שם קוקו קולה, טמפו, דברים אחרים, בטח הוא יתכוון על כל הדברים ביחד.

תגיד לו, אל תיגע בזה, זה אסור,

תמזוגו לו מייד קולה או טמפו, תיתן לו כדי שהברכה תחול.

אבל אין יותר לשתות לא מיין נסך ולא מאלכוהול יין נסך, כגון קוניאק,

ערק, ברנדי,

וודקה, כל הדברים האלה חייבים הכשר. אם אין הכשר טוב של בדץ,

לא תיגע בו יד. כך הוא עדין גם בכל האיסורים שיש,

לא רק איסורי דאורייתא,

בשר בהמה בחלב,

אלא גם הוא עדין בשר עוף בחלב,

שגם בו, אם היה לו טעות, הוא בירך,

אסור לו לטעום. הוא בירך על תערובת, בשר ודגים,

גם זה לדעת הרבה פוסקים דה רבנן, אפילו אחי אסור לו לטעום,

למה? כי גם זה, כמו שאמרנו, ברכתו לבטלה.

חלב שחלבו גוי ואין ישראל רעהו,

גם כן אסור, אפילו אם תאמר דה רבנן,

גם על זה הברכה, לא תחול.

הוא לוקח את השוקולד, מברך על זה שהכול.

חברו מסתכל על העטיפה, על נייר העטיפה, רואה איזה שוקולד עינית.

הוא אומר לו, אסור לאכול מזה. כתוב בפירוש חלב גוי.

לא רק חלב גוי,

בעינית,

כשאין הכשר בדץ, יש שם הרבה בעיות בתוך בית החרושת. יש שם סיבוכים בנושא הכשרות, ולכן שלא ייגע בזה גם אם בדיעבד ברך.

קל וחומש שבלכתחילה אסור לברך על זה,

וכן בשאר איסורי דה רבנן.

הפוסקים דנו לגבי בשר כשר,

ובדוגמה אחת

יש היתר, בשאר הדוגמאות אסור.

אני אתחיל בדוגמה של ההיתר.

מישהי כאן שוחט על מתחכה מראש המים, שחט, הכל היה בסדר.

פתחנו את הריאות, בדקנו, יש שם סרחה.

לקחנו סכין, קילפנו את הסרחה,

ואחרי זה אתה מנפח את הריאה ושם בתוך דלי מים.

איך הילדים בודקים אם הפנימית של האופניים זה מתוקן,

הטלל, הפנצ'ר, תוקני לו, שמים בתוך דלי מים,

אם זה מבצמת,

סימן שעדיין יש חור.

אם לא, זה בסדר.

אותו דבר גם, השוחט בודק את הריאה.

לא בצבץ, מה הדין?

בפי הרשב״א ומרן טרף,

בפי רבנו אלכסנדר הרמה והחתם סופר, כשר, מחלוקת.

כותב בספר וילקט יוסף של הגורם רבי יוסף סיטהון,

שגם לדעת הרשב״א ומרן,

אם היה סריחה זה בעיה דה רבנן.

סוף סוף, הריאה אין בה חור.

אולי היא תמות בתוך שנה בגלל שהיה חור,

אבל בהווה באשר הוא שם, נסתם החור.

ולכן, לפי דעת וילקט יוסף, זה רק איסור דה רבנן.

אף על פי כן, אסור לכתחילה לברך על אותו הבשר,

אין היתר.

קל וחומר,

אם האדם הזה מברך על בשר כפול, כשר,

שנהווה מחוץ לארץ.

שם הבעיה הרבה יותר חמורה,

הרבה יותר חריפה, ייתכן ויש בזה גם תערובת חלף.

כך הוא הדין גם,

העופות בהכשרי הרבנות.

גם העופות האלה הן אינן בחזקת כשרות ואסור לאכול מהן,

אלא היתר לאכול אך ורק עופות בהכשרי רבנות.

ולכן, גם אם יהיה איזה אדם כאן, בעט, הוא אומר,

אני לא מחמיר, אני רוצה לאכול.

התאווה בערת בו,

לפחות תגיד לו שלא יעשה ברכות לבטלה, לפחות שלא יברך.

זה עדיף יותר.

ואלה, אנשים שואלים,

מה ההבדל בין העוף

של הרבנות לעוף של הבגדת?

אני שמעתי אפילו לליצן אחד שאומר,

אני טעמתי משניהם, ושניהם אותו טעם.

אז למה אתה קיצוני?

למה אתה אומר לנו אסור? כך הוא שואל לליצן.

טוב, עם הליצן אני אסתדר ביום פורים.

יש עוד חמישה שבועות, בעזרת השם, אני אסתדר איתו.

אבל אנחנו,

מה אומרים?

התשובה היא כך,

יש כמה וכמה הבדלים בין העוף שיש עליו הכשר הבד״ץ לעוף הרגיל של הרבנות.

הדבר הראשון,

אתה הולך

ללול של העופות.

אחרי שעתיים-שלוש שהעוף יצא מקליפת הביצה,

הגוזלים האלה מגיעים ללול.

כל גוזל שוקל 30-40 גרם.

צריך להזריק להם מייד חיסון.

אם לא תזריק להם,

הם יכולים למות במחלות שפעת עופות או דברים אחרים.

ולכן, מזריקים להם.

איפה מזריקים? בחזה.

יש שם משגיח מטעם הבד״ץ.

המשגיח מזהיר אותם שלא יזריקו בצורה ישירה לחזה,

אלא כלפי מטה.

כדי שהמזרק לא יפגע בריאה.

אם המזרק יפגע בריאה, יהיה חור בריאה,

מולא הגוזן הזה טרף.

כך גם אחרי עשרה ימים צריך להזריק עוד זריקאות חיסון.

הזריקה השנייה בשוק.

אם אין משגיח, הוא עלול להזריק בצומת הגידים,

ושוב, כשהוא קורע ונתק את צומת הגידים, טרף.

ולכן, המשגיח נמצא שם, מדריך אותם שלא יפגעו בצומת הגידים.

בלול שמיועד לבדצים, יש שם משגיח.

ואם הוא בלול של הרבנות, אין משגיח.

התאילנדי עושה מה שרוצה, אין עליו פיקוח,

איפה יזריק.

זה ההבדל הראשון.

הבדל שני,

הלולים שמגיעים למשחטה,

אם זה לולים של הבדצים,

לא ממלאים את הלול במאה עופות אחד על גבי השני,

אלא זה מסודר בתוך הלול, מגירות-מגירות,

כדי שלא יהיה עומס,

שלא תתרסק התרנגולת התחתונה.

ולכן הדבר מסודר, מזהרים לא נזרוק את הלול,

אלא המנוף מוריד את זה מהמשאית לאט-לאט.

השוחטים,

בדרך כלל השוחטים של הבדצים הם ברמה

גבוהה נותנים להם לשחוט רבע שעה אחרי רבע שעה הם הולכים לשתות קפה,

או שהוא משגיח על המליחה וכן הלאה.

לא עובדים רצוף,

אלא רבע שעה עובדים, מחליפים אותו אחרים,

וכן על זה הדרך.

אז ברבנות זה לא כך, יכולים לשחוט ארבע-חמש שעות רצוף.

מה אכפת לך אם זה רצוף או לא? מה ההבדל?

ההבדל הוא כך,

כשאדם שוחט הרבה,

האצבע מתעייפת.

כשהוא בא לבדוק את הסכין, הוא לא מרגיש אם הסכין פגומה.

התורה נתנה לנו את דין השחיטה,

וצריך שהסכין תהיה חד וחלק,

אבל למי שמחריץ, פגימה זה נקרא נבלה.

פעמים רבות,

מרוב שהאצבע שלו עייפה, הוא לא מרגיש.

סיפר לי המפקח, הגרון הרב יוסף כהן,

הוא בדק את הסכין שלו, של אותו אדם,

וראה שיש שם פגימה.

הוא העיר לו, אמר לו, תשמע, יש כאן פגימה.

הוא בודק, הוא לא מרגיש.

האצבע שלו כבר עייפה, ההרגש נחלש.

הרב לא ויתר לו, אמר לו, תסתכל מול האור.

הוא מסתכל מול האור, אמר, נכון, נכון, יש פגימה.

פגימה כל כך גדולה,

שמול האור רואים את זה, זה לא איזה הרגש קטן.

והאצבע הוא לא הרגיש.

למה הוא לא הרגיש?

כי הוא אדם בסרב אדם. הוא סרב אדם,

עובד כמה שעות, האצבעות שלו מאבדות את התחושה.

לעומת זה אצל הבד״ץ, הם דואגים להקדים רפואה למכה שלא מגיעה לזה,

לכן נותנים להם לעבוד רבע שעה, רבע שעה הפסקה, וכן על זה הדרך.

בדרך כלל אדם שיש לו ידיים טובות, יש לו הרגש טוב,

בדרך כלל שואף לעלות דרגה,

עוזב את הרבנות, הולך לבד״ץ.

אצל הרבנות עובדים קשה, שם אצל הבד״ץ יש כל רבע שעה מנוחה.

זאת ועוד, אצל הרבנות המזכורת 4000,

אצל הבד״ץ משלמים 8,000. אז השוחטים הטובים עולים כיתה בדרך כלל.

מי נשאר אצל הרבנות?

דבר נוסף,

אחרי שגומרים את השחיטה, מורטים את הנוצרות והם הולכים.

אצל הבד״ץ

חותכים את העוף לשניים כדי שיהיה אפשר למלוח מכל הצדדים.

ברבנות לא תמיד פותחים לשניים,

אלא רק מוציאים את הבתים בבנים העין וזורקים משם מעט מלח.

לפעמים זה לא מלח טוב, לפעמים לא.

אחר כך בהמשך,

האריזה

אצל הבד״צים, אנחנו, בד״צים עושה ברכה,

ממנים שני משגיחים כדי שלא יתערבבו העופות האלה הטובים עם האחרים.

למה שניים?

אם האחד יצטרך ללכת רגע אחד לשירותים, לא להפקיר את העמדה.

השקענו, שחטנו, עשינו דבר טוב, שלא יתערבבו.

יש שניים.

אצל הרבנות אין את זה.

אתה רואה שרשרת של כמה וכמה דברים שיש הבדל גדול, עצום ורב בין אלה לאלה.

נוסף לכל זה, עוד הבדל,

שהרבנות לא בודקת עופות של הרבנות, לא בודקים את הריאות וצומת הגידים.

הבד״צים בודקים.

מה היה עד לפני חמישים שנה?

לא בדקו.

אף אחד לא בדק.

לא בארץ ישראל, לא בתימן,

לא בג'רבה וגם לא בארצות אשכנז.

התחילו לבדוק סך הכול בשלושים שנה האלה.

ולמה? מדוע?

כלומר, בעופות אין חובת בדיקה, לא היה המיעוט המצוי.

אז למה היום אתה משנה?

היום אתה מחייב אותנו לבדוק?

הסיבה היא פשוטה.

בחוץ לארץ או בארץ ישראל לפני חמישים שנה,

לא היו מזריקים, לא היו זריקות.

לא היה חשש,

לא על הריאות שיהיה בהן חור ולא חלילה על צומת הגידים.

הדולקת ריאות, סרטן הריאות,

לא פעם זה נגרם מבעיות מסוימות שיש גם במזג האוויר.

כל הדברים האלה לא היו בתימן. בתימן מזג האוויר היה חם ויבש.

שם לא הייתה דולקת ריאות, אלא מרעים בשינה אחרים.

ולכן, אתם לא יכולים להגיד,

יש מנהג, והמנהג היה שלא בודקים.

אחד מגדולי הדור בדורון הוא הגאון, רבי מאיר מזוז, ראש ישיבת כיסא רחמים.

הוא כתב תשובה לדבר הזה והוא מתיר ואומר,

המנהג בג'רבה שלא היו בודקים את הריאות.

אני מסכים איתו, שם לא היה צריך לבדוק.

גם בג'רבה מזג האוויר חם ושם לא היו הזריקים ולכן לא היה צורך לבדוק.

היום בארץ, אם מזריקים זריקה,

אולי קרעו אצלם את הגידים, יש לך הראה אותה.

ויש לא רק מיעוט המצוי.

פעמים רבות המשלוח שמגיע למשחטה,

80% מזה יוצא טרף.

עד כדי כך.

אז איך אפשר לסגור את העיניים כמו בת לענה ולא לבדוק?

כשיש 80% טרף, מה עושים?

מה, הם ימשיכו לשחוט בשביל הערבים? בשביל רמאללה? ג'נין?

שכם?

הולכים לבעל המשחטה, אומרים לו, אנחנו הבבדקס,

לא משתלם לנו לעבוד, אנחנו הולכים הביתה.

מקפלים את הכלים, הולכים.

מה לעשות, הביא משאית שלמה, הוא יזרוק אותה לים?

לא.

מיד הוא מטלפן, מזמין צוות מהרבנות.

הצוות של הרבנות, הם לא בודקים את הריאות.

קודם היה 80% מצטרף.

כשמגיעים הצוות של הרבנות שהם לא בודקים,

מכניסים את הכול לשקיות שלהם,

שם כתוב כשר למהדרין.

איך זה נהיה כשר?

קודם כל היה לפני כן, לפני רבע שעה,

בדקנו, ראינו 80% מצטרף.

איך אצלנו נהיה כשר למהדרין?

אין תשובה.

אבל זו השיטה שכך עובדים לצערנו אצל הרבנות.

ולפי ההלכה, בוודאי שאין היתר לאכול עופות כאלה,

ולכן אדם רואה שמיים נזהר תמיד וקונה אך ורק עופות בהכשר הבדצים. יש לנו ברוך השם בשפע,

רק מזה אפשר לאכול.

כך גם לגבי הבשר הכשר שמיובא מחוץ לארץ,

שגם בו יש הרבה בעיות.

אני לא מדבר על החלק, אני מדגיש, בשר כפוך כשר.

וגם שם יש כל מיני בעיות עם השוחטים,

או לא תמיד החלב מנוכר כעוגן,

ולכן אנחנו נזהרים,

אף אחד מאיתנו לא נוגע במסר הכשר.

פעם דיברתי עם מפקח בכיר של הרבנות.

שאלתי אותו שאלה נוקבת ורציתי להגיד.

ראיתי לדעת תשובה ברורה.

הצגתי לפניו את השאלה ככה, אמרתי לו תראה,

יהודי חזר בתשובה אתמול לקיר את בוראו

ואין לו איפה לאכול, רק בבית.

הבית שלו קונה בשר כשר קפוא מחוץ לארץ.

שאלתי דחק, מותר לאכול או לא?

אמרתי לו אני לא מבקש ממך תשובה.

אתה הולך, בודק את כל השוחטים בכל העולם,

תשים לב ותענה לי אחר כך תשובה.

אחרי שנתיים הוא היה אצלי בבית,

והיו בביתי אז הגאונים, הגאון הרב אהרון ירחי והגאון הרב יוסף כהן.

חזרתי ושאלתי. אמרתי לו, אדוני, שעת הדחק, מה עושים?

יש מקום להתיר?

אז הוא התחיל לספר לי. הוא אומר לי, תראה, היה מקרה, היה אסון,

שוחט פלונה, הלך עם גויות,

וכן הלאה.

כל מיני סיפורים, כל מיני בעיות.

אמרנו, יש פעמים גם בעיות עם החלב.

אמר לי, 51% מאותו בשר אינו כשר.

ולכן,

אני אענה לך,

גם בשעת הדחק תאמר לאותו הבחור שחזר בתשובה,

אין לו יותר לאכול מאותו הבשר.

אלה הדברים שאמר אותו המפקח הבכיר ברבנות.

יש כ-200 צוותות,

גם המפקח על כולם.

שבוע הוא נוסע לאורגווי, שבוע הוא נוסע לברזיל,

כל שבוע הוא נוסע למקום אחר,

ועל הבשר הכשר הקפוא הוא ענה לי את התשובה האמורה,

הבעיות הקשות הללו.

לעניינים,

אנחנו אנשים בני תירא קונים אך ורק עופות של הבדנץ.

אנחנו קונים אך ורק בשר חלק.

החלק, הכשר הבדנץ הוא בסדר.

אז תגיד, מהי נפקא מינה בשבילי?

אני ברוך השם בסדר.

גם לנו יש נפקא מינה.

הרבה פעמים הדוברת הנכבדה נרשמה ללידה בית-חולים הדסה או בית-חולים העמלק או מקום אחר.

בתי-חולים לא תמיד קונים עופות בהכשר הבדנץ.

יש רק ארבעה בתי-חולים שקונים בהכשר הבדנץ, והם ביקור חולים ושערי צדק בירושלים,

בית-חולים מנויה דומינתניה, מעייני הישועה בבני-ברק.

רק אלה קונים בהכשר הבדנץ.

שאר בתי-חולים קונים בשר קפוא כשר, שהוא בזול,

עשרה שקלים קילו,

כך גם קונים את העופות הרגילים של הרבנות.

לפי זה, אם הם מבשנים את זה,

דבר שאסור באכילה.

דבר שאסור שאתה מבשן,

גם הסיר מעשה טרף, כמו שקראנו בתורה,

חומש במדבר פרשת מטות,

כל דבר אשר יעבור באש תעבירו באש, אשר לא יעבור באש תעבירו במים, אז הכלים שלהם טרף.

אפילו אם יבשטו עכשיו בבית חולים הדסה מרק ירקות,

אין לא עוף ולא בשר,

אבל הכלים הם טרף ואף אחד לא עשה הגעלה.

אם כן, מה תעשה אותה יולדת?

א', אפשרות ראשונה, יביאו לה מהבית אוכל.

ב', יש היום קטרינג.

מביאים שם קטרינג בהכשר הבדץ,

וירשמו אותה גם היא ברשימה, יביאו לה את האוכל מהקטרינג בהכשר הבדץ.

לא רק שם יש בעיה,

וגם משמחות.

אני הולך לשם, אומר לי אבא של החתן,

יש לנו משגיח.

מהבוקר עד הלילה המשגיח הזה שם לב.

אני אומר למשגיח, אתה פה מהבוקר? כן.

הוא אומר לי, כל מה שנכנס רק בשר חלק, הכל הכשר הבדץ, הכל בסדר.

אני שואל אותו, הגעלת את הכלים?

הרי אתמול בישלו כאן כשר.

אז הוא עונה לי בשאלה, מה זה פסח?

צריך לנעים?

הוא אמר את האדם הזה,

הוא קורא לעצמו משגיח,

על מי הוא משגיח אני לא יודע, אולי הוא משגיח על הזבובים,

אבל במציאות, אם אתמול היה שם או מהבשר הכשר הקפוא או מהעופות האלה שתיארנו,

צריך לדעים, אם הוא לא מגעיל, האוכל אסור. הרשב״א כותב,

אדם שמבשל בכלי כזה בלי הגעה לאדונו כדין מבטל איסור,

ולכן גם המרק ירקות, סלט חצינום, סלט מיוניז,

גם הם נאסרו באכילה.

ממלאים נאסרו באכילה,

מי שיברך על זה,

הברכה היא ברכה לבטלה.

ולכן כשאתה הולך לעולם שמחות,

לא מספיק שאתה שואל מה הבשר הזה, עונים לך שזה חלק,

אלא איפה יתבשל הבשר החלק הזה?

אם המשגיח הזה עם הארץ והוא לא הגעיל את הכלים, אסור לך לאכול.

בירושלים יש לנו כמה אולמות שהן כל השנה כולה בחזקת כשרות,

לא מכניסים לשם אף פעם בשר כשר,

אף פעם לא מכניסים לשם עופות בהכשר רבנות, אלא רק בג״ץ.

אולמות בית ישראל, היכל דוד ועוד כמה אולמות כאלה.

אבל יש אולמות ששם אור וחושך משמשים בעבוביה.

כשבאים עליהם זוג לא דתי,

הם אומרים לנו מספיק כשר.

אז הוא מביא להם כשר.

וממילא הוא מטריף את הכלים,

כמו שאמרנו לגבי הדסה עין כרם או הדסה הרצופים,

ממילא גם פה.

יותר מזה,

פעמים רבות אתה נמצא בבית החולים, מגישים לחולים תה.

נשאר כוס תה מיותר.

שואל אותך המלצר,

מי רוצה כוס תהים? מיותר.

אסור לך לשתות.

תגיד, מה קרה?

למה אתה קיצוני? למה אתה מחמיר עלינו? כוס תה אסור? מה נהיה?

תענה לו.

יש שם, בתוך בתי החולים, גם עובדים זרים.

הרוסי הזה מביא סנדוויץ' שיש בו בשר חזיר.

בחורף אנשים אוהבים לאכול חם, שמים את הסנדוויץ' על המכסה, על הדוד של המים.

השומן של החזיר נומס ומתערב עם המים.

אם יש שם תאילנדי,

התאילנדים אוהבים לאכול חתול.

אז יש לו סנדוויץ' חתול,

והוא שם את זה על הדוד של המים החמים.

אתה בא רוצה לברך שהכול נהיה בדברו,

אתה שותה תה בטעם חתול.

אם כך,

אסור לבוא ולברך על כוס תה כזה.

ולכן, אם עוד בעלת הגברת הנכבדה ילדה שמה ואוהבת לשתות תה,

אין בעיה. כל פעם שבעלה או אחד מהמשפחה שבא, לא יבואו בידיים ריקות.

יביאו בתרמוס, יביאו לה תה.

יהיה לה שם תרמוס,

כל פעם ימלאו לה את התרמוס כדי שיהיה לה תה כשר.

ולא חלילה שתשתה תה בטעם של חתול ומזה תניק אחר כך את הילד. מי יודע מה הילד הזה יקבל, איזה חלב.

ההולך ויקראתי לך אישה מינקת מן העבריות,

היה צריך להביא לה את הפרשה הזו.

ולכן צריך להיזהר, ולא רק בבתי חולים. לצערנו, משרדי ממשלה,

בבתי חרושת, כל מקום שיש דוד של מים,

בכולם יש את הבעיה הזו.

אפילו אצלנו כאן אנחנו חששנו אולי ייכנס איזה אדם, איזה עמארץ, שלא יודע.

ולכן מה עשה הגבן שלנו?

קנה דוד,

והמכסה הוא בצורה פירמידה,

בצורה של כל הליצן.

אי אפשר על זה להניח את הסנדוויץ'.

זה הפתרון.

אם יש לך דוד כזה,

המים, המעבר הזה הם כשרים, אין לנו בעיה.

אבל אם המכסה של הדוד הוא שטוח,

יש לנו בעיה, יש לנו סימני שאלה.

הבאתי כמשל, כדוגמה,

בתי חולים.

אבל גם בתי מלון אותו דבר.

אתה נמצא שם מתארח בשבת חתם בבית המלון,

מביאים לך מלצרים כוס תה.

עד שאתה דן מצד יומי שבת, אם בישטו את זה בשבת,

אפילו בחוני אסור לנגוע באותו כוס תה.

אין להם שרשרת הבעיות.

וממר אגב, הברכה היא ברכה לבטלה.

אנחנו מקבלים וברכת את מרנו ורבנו, רבנו יעקב חיים סופר, יש ישיבה עד ככה חיים.