דין ברכת מאכלים מרוסקים: מדגוגה, שוקולד ושאר מאכלים מתועשים

 

- - - לא מוגה! - - - 

סימן ראש דלת, סעיף יא מובן לדבר על אדם שעושה ריבה

מחבושים או מוורדים.

לוקח את הפרחים, את השושנים והוורדים ועושה מהם ריבה.

ומרן בן,

מה מברכים על אותה הריבה?

מרן אומר,

אפילו כשבן לעשות את הריבה הזו, אפילו אם הם קטושים ביותר,

אפילו אחי יברך על הריבה של הוורדים,

בורא פרי האדמה.

אלה דברי מרן כאן.

למעלה, בסימן רב, סעיף ז',

מרן מדבר בדוגמה מעין זו.

שם הדוגמה של מרן,

מרן עוסק בסיכום הסוגיה במסכת ברכות ל״ח,

ומרן כותב שם

תמרים שמעכן ביד מברך בורא פרי העץ.

מה משמע?

דווקא אם מעך אותם ביד,

אבל אם ריסק אותם במכתשת או במקסר,

מה הברכה תהיה במקום בורא פרי העץ

שהכול נהיה בדברו?

ואילו אצלנו כאן, מרן אומר, אפילו אם הם קטושים ביותר.

בקושייה הזו הרגיש המגן אברהם.

והמגן אברהם אומר שהעיקר מה שמרן כתב שם,

שדווקא אם הוא מעך את התמרים ביד,

אבל אם זה יתרסק לגמרי, הברכה שהכול.

ומה שכתוב אצלנו,

אפילו אם הם קטושים ביותר,

אומר המגן אברהם,

דווקא שניכר מהותו ותוארו.

אבל אם נפסדה צורתו העצמית,

הריבה הזו מרוסקת לגמרי,

מברך שהכול.

את דברי המגן אברהם העתיק הבאר היטב,

המשנה ברורה על המקום, סעיף קטן נב,

וכך כתבו גם שאר האחרונים.

רבנו יוסף חיים ברב פענים גם כן דן בדברי מרן.

הדוגמה של הרב, הכותרת של השאלה היא,

אדם שאוכל מדגוגה,

מה מברך?

איך עושים את המדגוגה?

שם בבבל יש להם הרבה תמרים.

עיר שמלאה וקדושה בדקלים בתמרים.

היו לוקחים את התמרים, מוציאים את החרצן,

מרסקים לגמרי את התמר,

מרסקים שקדים או אגוזים ומערבבים את זה ביחד.

כמו שאנחנו קונים את הסומסום, המשושה, המשולש או הבוטנים,

ככה היה להם,

היו עושים מהתמרים,

זה היה נעשה חתיכה כמו איזה שוקולד יפה,

והיו אוכלים את זה להנאתם.

השאלה היא,

האם יברך על זה העץ?

הרי ממה זה מורכב?

מתמרים ושקדים.

זה מורכב, שניהם פירות העץ.

אם כן, יברך על זה ברכת

בורא פרי העץ?

או המילה פרי שייך כשאתה אוכל את הפרי ממש.

אבל אם זה מרוסק לגמרי, המילה פרי היא לא נדבקת.

זו השאלה של הרב,

והרב פותח לנו את דברי מרן למעלה.

כמו שאמרנו, מרן אומר תמרים שמיעכן ביד.

כאן, המדגוגה הזו,

זה לא מעוך ביד, זה כתוש במכתשת.

הוא היום בדור שלנו, ממרח תמרים,

אתה מרסק את זה במיקסר, זה מרוסק לגמרי.

ולכן יוצא הליבה למרן שהברכה תהיה שהכל נהיה בדברו.

וכך מסכם מהלכה הרב,

שיברך על זה ברכת שהכל נהיה בדברו.

כמו שדייק הנהר שלום מדברי מרן,

תמרים שמעכן ביד, דווקא ביד ולא בכלי,

כאן המדגוגה מרוסק במכתשת,

בכלי, ולכן שהכל נהיה בדברו.

לפי זה,

וגם הממרח תמרים שלנו צריך לברך עליו שהכל נהיה בדברו.

אדם שאוכל את הממרח תמרים עם הלחם לא מברך כלום.

הכללי, המשנה אומרת,

כלשהו עיקר ואימו תפילה מברך על העיקר ופוטר את התפילה. הלחם הוא העיקר,

ממרח תמרים הוא טפל, לא מברך עליו כלום,

אבל כשאדם אוכל את זה בלי לחם,

לוקח את הממרח הזה, זה טעים לו,

לוקח ואוכל אותו לבד.

על זה הדיון שאמרנו, והמסקנה היא,

כמו שאומר רבנו יוסף חיים,

שהכל נהיה בדברו.

כך העתיקו להלכה הרבה מגדולי האחרונים.

תלמידו, הרב בעל כף החיים,

הגאון רבי יוסף עידוד בברכת יוסף,

מורנו חכם מן ציון באור לציון חלק ב',

הוא כתב בזה מאמר לפני תשע עשרה שנים בספר זכור לאברהם,

משנת תשנ״א.

אז הוא כתב לראשונה,

והעתיקו את הדברים גם באור לציון חלק ב',

כולם הולכים באותו קו שיברך על זה שהכל נהיה בדברו.

יש חולקים.

הפירוש הזה, מה שאמרנו,

בדעת מרן, הוא לא דבר פשוט, הוא לא דבר מסכם,

יש הרבה שחולקים על המהלך הזה. אבל,

כמו בכל מקום,

הבעיה העיקרית בענייני ברכות,

ספק ברכות לעכל.

כולם יודעים, אם אמרת שהכל נהיה בדברו, יצאת.

על כל דבר, אפילו על לחם ויין, אם אמר שהכל יצא, קל וחומר על התברים.

ולכן,

אם אנחנו הולכים בדרך הזו לגבי הברכה הראשונה,

פתרנו את הבעיה בקלות.

איפה אתה נתקע?

לגבי ברכה אחרונה.

אם אכל כזית,

מאותו ממרח תמרים הוא מואכל כזית,

שם אתה תקוע.

אם תאמר שהברכה הראשונה שהכול,

וכן צריך לברך בסוף בורא נפשות.

אבל אם תאמר צריך לברך על זה כמו התמרים בורא פרי העץ,

על התמרים ברכה אחרונה מעין שלוש, על העץ ועל פרי העץ.

ממה נפשך?

אם אתה מברך על העץ, אולי זו ברכה לבטלה.

אולי העיקר כמו המגן אברהם, באר היטב, נהר שלום ורב פעלים.

תגיד הפוך, יהיה לך עוד פעם ספק ברכה לבטלה.

שם הבעיה המסובכת יותר.

ולכן, העצה היא.

אם אתה נמצא באמצע הסעודה,

אתה רוצה לאכול מהממרח תמרים הזה כמות שהוא,

אין לך בעיה.

שם אין לך ספק לגבי הברכה האחרונה.

בלאו הכי אתה מברך בסוף ברכת המזון ואתה פוטר את הכול.

אבל אם האדם הזה אוכל כעת,

אין לו לחם, הוא לא אוכל כעת סעודה,

כדאי לייעץ לו,

שלא יאכל בבת אחת 26 גרם,

שלא יאכל כזית בבת אחת, אלא בכל עשר דקות רבע שעה יאכל 20 גרם, יאכל לאט-לאט,

כדי שלא יסתבך,

לא ייכנס למחלוקת הקשה הזו בין גדולי הפוסקים.

היום הממרח תמרים הזה יש לו הכשר הבדת עדה חרדית.

ושם הם כותבים, אחרי המילים הכשר בדת,

יש שורה נוספת, וברכתו של הכול.

זאת אומרת, הם רומזים לך,

הרוב זה לא תמרים,

כנראה הרוב יש שם עוד סוכר ודברים אחרים.

אז יכול להיות שבממרח תמרים שלנו זה לא כמו המדגוגה. שם מדגוגה לא שמים לא סוכר ולא תערובות אחרות, אלא רק שקלים.

כאן יכול להיות שהרוב זה לא מהתמרים, ייתכן שיהיה אפשר לברך אפילו ברכת בורא נפשות רבות וחסרונן,

אם אוכל מזו כזה. אבל כדאי לברר, אם יש אחד מהחברים שעובד באותו מפעל,

אז כדאי יהיה לשאול עד כמה הם מערבבים.

אם 51% זה לא יהיה מהתמרים,

הנה חנמי אלוהים אין לנו פחד,

נוכל להורות ולכתחילה שיברך על זה את ברכת בורא נפשות רבות וחסרונן.

התחלנו עם הדוגמה של ממרח תמרים.

נו נידח סיל גמור.

היום יש מאות מצרכי מזון מתועשים שאת כולם אתה בא ושואל מה הברכה,

את כל אלה, אותם המאכלים,

אתה פותר את השאלה כיצד מברכים על פי מה שלמדנו בין שני הסעיפים האלה.

לפי זה נוכל לדעת כיצד לנהוג ולעשות.

דוגמה אחת שעליה שוב העריכו הרבה הפוסקים,

אדם שלוקח שוקולד.

מה יברך על השוקולד?

שלושה דעות יש בפוסקים.

דעה ראשונה, העץ.

דעה שנייה, האדמה.

כך דעת היעבץ ועוד.

דעה אחרונה, שהכל נהיה בדברו.

אלה יש שלושה דעות על השוקולד.

אלה שטוענים שהברכה היא העץ,

הם סוגרים, מסבירים לנו יפה.

מאיפה אתה עושה את השוקולד?

זה לא ירד מן מהשמיים, אלא נוטעים עץ, עץ השוקולד.

ממנו עושים את השוקולד.

אם אתה לוקח קוטף מהעץ,

אתה לא יכול ישר מהעץ לקחת ולאכול מזה. זה לא ראוי לאכילה.

אלא צריך

לבשל את זה ולהוציא ממנו את הממדק,

את השוקולד.

עיקר נטיעת העץ זה בשביל השוקולד.

ולכן הרבה מגדולי האחרונים אומרים,

שיברך בורא פרי העץ, כיוון שזה עיקר נטיעתו.

כמו שאתה נוטע את הכרם לעשות יין, אתה מברך בורא פרי הגפן,

או כשהוא אוכל את הסלט עם שמן זית, והעיקר זה השמן זית,

הגמרא אומרת בברכות למדוהה, יברך על השמן זית הזה, בורא פרי העץ.

אתה לא אומר, זה כבר לא פרי, אלא זה העיקר.

אותו דבר גם כאן.

תראו בספר מלחת שלמה, חלק א',

שם הדעה של הגאון הרב אורבך,

שיברך על השוקולד, ולכתחילה בורא פרי העץ.

אבל דעת

ספר פחד יצחק,

הרב כתב לנו אנציקלופדיה של עשרה כרכים. אנציקלופדיה הראשונה בהלכה,

הרב כתב.

הרב היה בדורו של אחידה לפני כ-270 שנה.

הוא לא רצה ליהנות מכיתרה של תורה.

הרב היה במקצועו, היה רופא.

היה מתפרנס מהרפואה,

אבל ישב וכתב לנו מה שהיום צריך צוות של מאה חכמים לעשות את האנציקלופדיה הזו,

הוא עשה אותה לבד.

היום אלה שעושים את האנציקלופדיה התלמודית הם מעתיקים ממנו.

לוקחים מהמוכן ומוסיפים עוד קצת ומגישים לנו.

יישר כוחם, עושים עבודה יפה, עבודת קודש, אבל הרב כשדן בהלכה הזו,

דעתו סוף סוף זה יתרסק.

אין כאן פרי. המילה פרי העץ או פרי האדמה כשזה לא מרוסק. אם זה מרוסק לגמרי אז הברכה שהכול. והדיוק שלו הוא בדברי מרן למעלה בסימן רב סעיף ז',

תמרים שמעכן ביד.

אם דעת מרן הייתה שגם אם זה מרוסק לגמרי, הברכה היא העץ,

אז מרן היה צריך למחוק את המילה ביד.

אלא הרמב״ם ומרן היו צריכים לומר תמרים שריסקן.

נו, למחוק את המילה ביד.

ההדגשה ביד משמעה שדווקא אם ריסק את זה ביד ולא במכונה,

וכאן אלה שקוטבים את פולי הקקאו ועושים

לנו את השוקולד הם טוחנים את זה דק דק עושים את הכל במכונה.

ולכן משום זה כאן להלכה ספק ברכות לאכל.

באו גדולי האחרונים והעתיקו את דברי פחד יצחק ואמרו

המנהג מברכים על השוקולד שהכל נהיה בדברו.

לא רק אנחנו, גם האשכנזים גם כן מברכים על זה,

רגילים מהעולם לברך על השוקולד שהכל.

תראו כאן על המקום, שערי תשובה, סעיף קטן יט,

הקף החיים, כל האחרונים כולם סיכמו להלכה שעל השוקולד יברך לכתחילה שהכל.

אבל אנחנו מדגישים את המחלוקת כדי לומר,

אמת נכון הדבר שבלכתחילה שהכל, אבל אם האדם הזה טעה וברך על השוקולד בורד פרי העץ,

יצא.

אנחנו אומרים שהכל מכוח ספק, לא מכוח ודאי.

אז אם הוא טעה ואמר בורד פרי העץ,

אולי ההלכה כמו מלכת שלמה, אולי זו האמת.

ולכן אי אפשר להגיד שחלילה הברכה איתה למטלה.

סוף סוף זה אמת.

מה שהוא אמר העץ, השוקולד הזה, מאיפה הוא בא? הוא צמח מהעץ.

ולכן בדיעבד יצא.

דווקא מינה עוד,

רבנו יוסף חיים,

ברב פעמים מביא את הדוגמה שדיברנו, מביא את המחלוקת ואומר,

אם יש לך תפוז,

אתה רוצה לאכול גם מהתפוז וגם מהשוקולד.

אומר הרב,

תמיד אנחנו הולכים לפי הסדר, מגע יש,

מברכים קודם כל העץ ואחר כך שהכול.

פה לא, אל תעשה כך.

אם הוא יברך קודם כל בורד פרי העץ על התפוז ואוכל,

הוא לא יוכל לברך אחר כך שהכול על השוקולד.

למה?

אם נאמר שהשוקולד ברכתו העץ,

אז הוא פטר אותו בברכת התפוז.

כבר אמר העץ.

איך הוא יחזור עד הפעם לברך?

מה תגיד לי, אנחנו מברכים שהכול?

מברכים מספק? לא מכוח ודאי.

ולכן הרב אומר שאעשה הפוך.

ייקח קודם כל את שוקולד, יברך שהכול ויטעם.

אחרי שטעם חתיכה מהשוקולד,

אחר כך יחזור ויברך ברור פרי העץ על התפוז.

וכן כל קיוצא לזה.

גם לגבי הסוכר או הסוכריות,

גם עליהם יש את הוויכוח, את המחלוקת האמורה.

איך עושים סוכר?

זורעים סלק סוכר,

מוציאים אותו מהאדמה, שוטפים אותו היטב ושולקים אותו בבית החרושת.

אתה שולק את הסלק סוכר, הוא נימוח,

ונעשה סוכר.

שוב,

מה העיקר?

בשביל מה אתה זורע את הסלק סוכר?

רק בשביל לעשות סוכר.

הרי הסלק סוכר לא ניתן לאכילה לבנות אדם.

הבהמות יכולות לאכול מזה בשבילהן זתיים.

אנחנו לא אוכלים מזה,

אלא כל הזריעה זורעים בשביל לעשות סוכר.

אז מי שאומר שם בשק עונת העץ,

יאמר לך על הסוכר,

יברך בורא פרי האדמה.

שוב, עדיין, המילה בורא פרי. המילה פרי לא מתאימה. למה זה מרוסק לגמרי?

אם אתה מדייק מהלשון של מרן,

תמרים שנעכן ביד,

כאן זה לא ביד, אלא הכול ממוח, הכול נשלק במכונה,

וממלא הברכה תהיה שהכול נהיה בדברו.

ושוב, ככה המנהג.

איך אנחנו מברכים על סוכר או סוכריות?

על כולם שהכול נהיה בדברו.

אבל, שוב, גם כאן, תהיה נפקא מילה.

האדם הזה יש לפניו

בננה וסוכר או סוכריה.

רוצה לאכול משניהם,

אז תמיד אנחנו אומרים, בסדר, הוא מגע אש, קודם אדמה ואחרי זה שהכול.

פה אומר הרב לא, אל תעשה כך.

קודם כל תיקח מהסוכר או מהסוכריה, תברך שהכול ותטעם.

אחר כך יברך בורא פרי האדמה.

ולמה? מדוע אנחנו אמורים להקדים?

משום שאם יתחיל, קודם כל, אם הבננה יברך בורא פרי האדמה,

אולי גם הסוכר, אולי גם מסוכרי האדמה.

אז איך אתה חוזר עוד הפעם לברך? אולי פתרת את זה?

ולכן, ישנה את הסדר ויעשה הפוך כדי שיהיה לו הכול בצורה נכונה על פי כללי ההלכה.

כך הוא עדין גם בדברים אחרים.

אדם שעושה בביתו פלאפל,

לוקח חומוס, בודק אותו מהתולעים ואחרי זה טוחן את החומוס ועושה מזה פלאפל.

אחרי שטוחנים, מערבבים בזה גם תבלינים ומתגנים את זה בשמן עמוק.

למה מברכים על הפלאפל? שוב, גם בזה הברכה היא שהכול נהיה בדברו.

תגיד, למה שהכול? אני יודע בוודאי,

יש כאן חומוס.

החומוס, ברכתו, בורא פרי האדמה.

אז למה אתה אומר לי שהכול?

שוב, גם כאן.

אתה לא מעכת את זה ביד, אתה ריסקת את זה במכונה.

זאת ועוד,

הוא מערב בתבנין ומתגן, ויקרא שמו בישראל פלאפל, השתנה שמו.

לא רק שהשתנה תוארו וצורתו, אלא גם יש כאן שינוי השום.

ולכן כותב הגאון רבי יוסף אליד בספרו ברכת יוסף,

שעל הפלאפל הזה צריך לברך שהכול נהיה בדברו. תראו בספר רבי עומר חלק ז',

בהתחלה אבא צידד לומר שיברך על זה אדמה,

אבל בסוף,

סוף התשובה בשפות המילואים,

המסקנה לברך על הפלאפל שהכול נהיה בדברו בגלל שיש כאן גם ריסוק וגם נשתנה שמו.

וכן כל כיוצא בזה.

היום, כשאדם הולך ברחוב

ויש פלאפל בהכשר הבדץ, הוא רוצה לקנות, למה לא? תקנה.

כתוב, הכשר הבדץ, הכול בסדר, אבל שואל אותנו מה הברכה,

אל תגיד לו לא אדמה ולא שהכול.

תאמר לו, בורא מיני מזונות.

כשהוא אוכל את זה יחד עם הפיתה,

אז זה דבר שהוא טפל, אין עליו שום ברכה.

אבל אם האדם הזה שבע,

הוא קונה רק פנאפל,

קונה מהגרם פלאפל ורוצה לאכול את הפלאפל הזה להנאתו, שם יברך מזונות.

למה? מה ישנה?

אם התעשו בבית, אמרנו, הברכה שהכול.

למה בחנות,

שמה צריך לברך באותה מסעדה,

בורא מיני מזונות?

ההבדל הוא פשוט.

שם במסעדות,

בארץ ישראל נזהרים מאוד מאיסור בל תשחית.

לא זורקים שום דבר לאשפה.

תלך בלילה, ב-12 בלילה, למסעדות,

ותראה איך הם עובדים שם אחרי.

הם אוספים מהשולחנות את כל השאריות.

נשאר פרוסות לחם, פיתות או דברים אחרים.

לא זורקים לאשפה, חס ושלום. בל תשחירים למיקסר,

תאכלים את זה טוב-טוב,

יחד עם קצת חומוס,

וטוחנים ועושים מזה את התערובת בשביל הפלאפל.

אז אם יש לך 51% לחם, אדם שמתאגל לחם מ...

שק, הברכיים מזונות, לא מברכים שהכל.

אתה רוצה לראות את ההבדל בצורה מוחשית.

כשאתה עושה בבית את הפלאפל,

הצבע הוא צהב, כמו הצבע של החומוס.

ואילו שם, אתה קונה פלאפל, אתה רואה את זה חום כהה, שחור. מה קרה?

מה, אתה חושב, הם שמים צבע מאכל? לא.

כשמתגנים לחם, לחם מטוגן, הצבע שלו יוצא כהה.

ולכן, אם שם זה הרוב,

לכן על הפלאפל הזה תברך בורא מיני מזונות,

ואם הוא אכל כזית ונשאר בחיים,

תברך על המחיה ועל הכלכלה. הוא הדין גם לגבי הנקניק.

הנקניק שלנו, הטוב, המעולה, מה שנקרא פסטרנה,

90% מזה זה חזה של הודו.

בשר עוף, אין בעיה, תברך עליו,

שהכול נהיה בדברו, ובסוף בורא נפשות.

אבל,

הנקניק הפשוט, הזול,

שם אתה לא משלם על כ-40 קילו שקל, אלא אתה קונה במחיר הרבה יותר זול.

שם, בבתי החרושת לנקניק, שמים רק 6% בשר,

והשאר,

רחם וכו'.

ולכן,

בחיי גוונה,

גם אם הצבע נראה לך כאילו זה בשר,

הם שמים הרבה פפריקה, שמים הרבה דברים אדומים,

כדי שתחשוב כאילו יש כאן בשר.

אבל בפועל אנחנו יודעים שהבשר הוא מעוטה דמעוטה.

יותר מ-51% יש שם קמח ולחם,

ולכן,

גם על הנקניק,

מזונות ועל המחיה.

כך אוהדים גם דברים אחרים.

הרבה מסוגי המאכלים שאנחנו מקבלים,

שאומנם קוראים להם שמות אחרים,

אבל בפועל הם שמים הרבה קמח,

ולכן הברכה היא בורא מיני מזונות, כגון אדם שרוצה לאכול עוגת גבינה.

בבית שמים 10% קמח כדי שיהיה בסיס,

ומסתפקים בזה, השאר אתה לוקח גבינה רזה, גבינה קשה,

עושים עוגה טובה, והברכה היא שהכל נהיה בדברו.

אבל אם אתה הולך מחר וקונה מהחנות,

קונה עוגת גבינה.

אפילו אם העוגה הזו בהכשר של הבדץ,

עוגת אנג'ל וכיוצא בזה, אין לנו שום בעיה עם ההכשר. ההכשר הוא מעולה, הכול טוב,

תאכל ותעונה, אבל הברכה על אותה עוגת הגבינה בורא מיני מזונות.

ולמה?

כשהם מביאים את הגבינה הרזה,

הם לא שמים את כל הגבינה ישר לתערובת.

אלא הם מוסיפים לזה 40% קמח.

הצבע של הקמח והצבע של הגבינה, שניהם לבן. כולו הפך לבן, טהור הוא,

והם רוצים שנסבע, הם דואגים לנו שלא נישאר רעבים.

הגבינה לא משביעה, הקמח משביע טוב.

ולכן, שוב,

עוגת גבינה שיש היום בשוק,

אפילו מי על זה הכשר מעולה, הברכה היא, מזונות ועל המחיה.

אותו דבר, גם עוגת טורט.

נכון שיש שם גם ביצים או אבקת ביצים,

אבל יש גם בעוגת טורט בממוצע 40% קמח,

וגם על זה הברכה היא,

ברל מיני מזונות, אכל כזה היא תברך את הברכה הנכונה, הברכה הראויה,

על המחיה ועל הכלכלה.

בזמנם, בדורותם, לפני 150 שנה,

כשהיו עושים חלקום,

רחת חלקום,

היו מערבבים בזה הרבה קמח.

גם היום, בזמן הזה, שמים, אבל לא קמח חיטה,

אלא במקום זה שמים קמח תפוחי אדמה.

קמח תפוחי אדמה, הברכה שלו היא שהכול.

ולכן, אדם שלוקח חלקום ואוכל, בזמן הזה,

לא שייך לומר מזונות כמו שהיה פעם,

כיוון שהיום המציאות שונה,

ולכן יברכו על זה שהכול נהיה בדברו.

בימי חג הפסח,

הרבה אנשים עושים בבית עוגה טובה והקמח הרגיל הוא חמץ.

במקום זה,

לוקחים קמח תפוחי אדמה ועושים עוגה,

שוב, על אותה עוגה, הברכה היא שהכול נהיה בדברו, בסבורי נפשות.

לפני שאדם בא לברך,

ישאל את בעלת הבית מה המתכון,

איך היא עשתה את אותה עוגה. בדרך כלל, בחג,

כמו שאמרנו, הברכה היא שהכול.

לפעמים היא לוקחת קמח מצה,

אז אם היא שמה 30-40 אחוז קמח מצה,

עוד פעם הברכה תהיה בורא מיני מזונות.

אבל אם זה קמח תפוחי אדמה,

כמו שאמרנו על החלקון, הוא הדין גם בזה,

הברכה תהיה שהכול נהיה בדברו.

הוא הדין גם בשאר מצרכי מזון המתועשים שהם מרוסקים.

אדם שלוקח ריבה,

ריבה רגילה, הברכה היא שהכול.

בדרך כלל בריבות האלה יש הרבה סוכר,

גלוקוזה, מים, צבעי מאכל,

יש מעט תרכיז,

חמישה אחוז תרכיז מהמישמיש או מהשיזיף, זה הכול.

ולכן אינה ואמנה לבוא ולברך על ריבה רגילה,

לומר עליה עץ, אלא רק שהכול.

אלא אם כן,

אם אתה רואה את הפלח של המישמיש או של השיזיף ואתה רואה את החתיכות,

אז אתה יכול לקחת ולברך על זה את הברכה הראויה לו, בורא פרי העץ.

אבל הריבות הזולות כולן ברכתם שהכול נהיה בדברו.

והוא הדין גם על הטחינה.

ממה עושים טחינה? סומסום.

אתה מרסק, טוחן את זה.

אז על הסומסום מברכים בורא פרי האדרה.

למה על הטחינה אתה אומר שהכול?

שוב, גם כאן,

דבר ראשון, הטחינה הזו מרוסקת.

דבר שני,

השתנה שמו, יקרא שמה בישראל טחינה.

ולכן גם על זה צריך לברך שהכול נהיה בדברו.

אחינו בני ישראל התימנים אוהבים לאכול זחוק.

גם הזחוק והחלבה, גם הם, ברכתם שהכול.

גם שם,

אתה טוחן את זה דק,

יש שם הפלפל, הפלפל החריף הזה, הוא לא נשאר שלום,

אלא קוצצים אותו,

ולכן יורדת דרגה מברכת בורא פרי האדמה, יורד שהכול.

ההגדרה בדברים האלה, עד כמה יהיה קצוץ שיהיה אפשר לברך עליו אדמה,

וממתי מתחיל ברכת שהכול?

הסביר לנו מורנו חכם בן-ציון שההגדרה היא גודל של סומסום.

הפרי הכי קטן שיש לנו זה הסומסום,

ועל הסומסום אנחנו מברכים בברך פרי האדמה, זה עדיין בגדר פרי.

ולכן, אם זה לא יתרסק לגמרי,

אז יכול להיות פרי אדמה.

אבל אם זה מרוסק שאין בו גודל של סומסום,

הברכה יורדת לשעקול נהיה בדברו. ולכן,

סלת מיונז,

יש שם חתיכות של תפוחי אדמה,

או כיוצא בו, האפונה,

זה לא מרוסק לגמרי, יש שם חתיכות גדולות של תפוח אדמה ועוד.

ולכן,

סלת מיונז כזה יברך על התפוח אדמה,

יברך עליו לכתחילה, בורא פרי האדמה.

על זה אין לנו מחלוקת, אין שום ספק.

כך גם סלת חריסה.

הרבה פעמים את הסלת חריסה הם עושים עגבניות שאינן מרוסקות.

אפילו אם שינת את השם,

אתה קורא לזה סלת מיונוז, או סלת חריסה,

שינוי השם לבד עדיין לא יוצר את המהפך לברך עליו שהכול.

כיוון שעדיין יש שם גושים גדולים,

יברך על זה בורא פרי האדמה.

מה שאמרנו, מה שהזכיר רבנו יוסף ידיד.

מה שאמר ברכת יוסף, ששינוי השם קובע,

הכוונה היא שיש לנו תרתי לגרעותה.

מרוסק היתר וגם השתנה שמו,

ועל זה אנחנו אומרים שיברך את הברכה שהכול נהיה בדברו. ולכן על כל הסוכריות מברך שהכול,

כך גם סוכריות מנטה.

אדם שטעה,

במקום לברך על הסוכריות מנטה שהכול נהיה בדברו,

אמר בואו נהנה מזונות,

ודאבד יצא.

בסוכריות מנטה יש 51% קמח.

הסיבה היא, התמציות של המנטה הן חריפות מאוד.

בלי הרבה קמח אי אפשר לאכול, אי אפשר למצות את הסוכריות האלה.

ולכן, בדאבד, אם אמר,

יש לו על מה לסמוך,

אין הברכה לבטלה,

יש בזה הרבה קלוריות, גם זה מזין.

ולכן מה שהוא אמר, דורא מיני מזונות, זה אמת.

אבל מלכתחילה,

אדם לא בא לסבוע מהקמח שיש בסוכריות מנטה.

כוונתו, בשביל הסוכריה.

ולכן כתבו הפרי מגלי, המשנה ברורה בסעיף קטן, עון א' ועוד,

שאפשר לברך על זה ברכת שהכול נהיה בדברו.

יש לנו בדור הזה, שוב, יצירות חדשות,

שיש להן גם שמות חדשים.

אחד מהדברים, במבה.

ממה עושים את הבמבה?

לוקחים

לוקחים תירס, טוחנים אותו דק-דק,

אחר כך מכניסים אותו לתוך הדוד,

הדוד הזה בצורת חילזון,

ועם הקיטור הוא מקבל את הצורה שלו.

על זה הם מוסיפים עוד 30 אחוז חנאת בוטנים.

הצבע הצהוב,

זה בא מהתירס.

הצבע הכהה יותר, זה החמאת בוטנים.

שוב, גם כאן,

זה מרוסק לגמרי.

דבר שני,

יש לך גם שינוי השם.

לא קוראים לזה תירס,

קוראים לזה במבה,

ולכן גם על זה הברכה שהכוהן.

כאן בארץ ישראל אנחנו אוכלים לחם שעשוי מהחיטה,

הברכה, הוציאו ברכת המזון.

במקסיקו יש הרבה מדינות בעולם שהלחם שלהן עשוי מתירס. טוחנים את התירס, לשים ועושים מזה לחם.

מה יברך על הלחם שם?

שוב, יברך על זה שהכול אכל כזית, יברך בורא נפשות רבות וחסרונן.

גם שמה יחול אותו כלל,

אז כך הוא הדין גם אצלנו, אם הוא אכל כזית מהבמבה.

גם כן, הברכה האחרונה,

אליבא דקול עלמא בורא נפשות רבות.

הביסלי לא כך.

הביסלי שם הוא עשוי 90% מהקמח,

ולכן הביסלי, הברכה שלו, מזונות ועל המחייה.

אבל לגבי הבמבה, כמו שאמרתי, הברכה היא שהכול.

יש להם גם לחם מקמח.

יש שם גם וגם.

רק הלחם מהקמח הוא יקר יותר,

ואנשים קונים מה שזול את הלחם של התירס.

אז היהודים, יראי שמים, בני תורה, לכבוד שבת, במובן שהם יקנו לחם מחיטה כדי לברך עליו המוציא,

לא יוצאים ידי חובה שלוש סעודות בלחם של תירס.

אבל במשך השבוע אין חובה לאכול לחם.

מי שירצה לאכול מאותו הלחם,

יצטרך לברך עליו שהכול נהיה בדברו ובסוף בורא נפשות, כמו שאמרנו, כיוון שהוא מרוסק והשתנה שמו,

ולכן ירא דרגה יורד לברכת שהכול נהיה בדברו.

כך גם הבירה.

הבירה, יש בתוכה שערים,

אבל השערים נימוכו לגמרי,

יתרסקו לגמרי בתוך הבירה,

ולכן אתה מברך על הבירה שהכול נהיה בדברו. אף אחד לא יגיד לך,

כיוון שזה סערים,

אז תברך לכתחילה בורא פרי האדמה.

לא שייך כאן את הפרי, אין כאן גוש,

ולכן אין אפשרות לברך לכתחילה בורא פרי האדמה, אלא מברכים על בירה, לא חשוב אם זה בירה לבנה, בירה שחורה.

בכל מקרה,

נוסח הברכה הוא שוב שהכול נהיה בדברו.

אין הבדל אם זה נעשה כמאכל כמו הבמבה או שזה בא בצורת שתייה כמו הבירה.

זה לזה הברכה שלהם היא שהכול נהיה בדברו. כך גם לגבי הלדר.

ומה עושים את הלדר?

מישמיש. זה לוקח את המישמיש וטוחן אותו היטב.

מערבבים אותו עם קצת סוכר, תמציות,

צבע מאחד,

וייקרא שמו בישראל לדר.

המילה לדר היא לא מילה בעברית,

אלא

התרגום של המילה אור,

ביידיש אומרים לדר.

גם פה זה שטוח כמו העור,

ולכן קוראים לזה לדר.

שוב, גם כאן,

המישמיש מרוסק לגמרי.

דבר שני, ייקרא שמו בישראל לדר, גם זה השתנה.

אז כמו שאמרנו,

אם הטחינה והפלאפל שהכול,

אז גם הלדר הזה,

גם הוא אומר רבנו יוסף עידית בברכת יוסף,

גם על הלדר מברכים שהכול נהיה בדברו,

וככה העתיקו להלכה ולמעשה שאר האחרונים,

וככה מסקנה להלכה ולמעשה שיברך עליו שהכול.

אם אמר בטעות, הוא לא ידע,

בירך על זה העת,

טוב, סוף סוף הוא אמר אמת, בדיעבד יצא.

זה לא מוסכם.

הרעיון של הפנים מהירות, הצלח והחיי אדם,

שאם אמר העץ, סוף סוף זה גדל על העץ,

ולכן בדיעבד יצא,

זו דעה אחת בפוסקים.

הצמח צדק מלובביץ' והרבה מגדולי הפוסקים אומרים,

ברגע שזה יתרסק ואין עליו צורה של הפרי,

אם יברך העץ, הברכה לבטלה.

ולכן חששנו את דבריו בכל אותם הדברים במחלוקת הזו.

מצד ספק, כל דיון של ספק ברכה לבטלה,

לכן אמרנו שעדיף יותר לברך שהכול.

הרי אם אתה מברך שהכול, אין לך ספק ברכה לבטלה.

על הכול, אם אמר שהכול נהיה בדברו,

בדיעבד יצא, ולכן זה מה שכדאי לנהוג ולעשות בלכתחילה,

וכן כל כיוצא בזה.

אני לא בקיא בכל המאכלים, בכל הממתקים שהילדים אוכלים.

ביום בדיעבד ימרה, תלך לסופר, יש על המדפים מונים ממונים שונים.

אולי הילדים בני חמש יגידו לנו, יספרו לנו את כל המאכלים ויתחילו לשאול אותך שאלות.

על זה מה מברכים?

על פרשידתא, על דלפון, אספתא, פורתא, כל אחד.

תבדוק כל דבר,

תראה מה כתוב,

מה זה מכין,

ולפי זה תדע מה הברכה. קופלס,

הרבה ילדים אוהבים לאכול את זה בבוקר,

עם החלב.

ושוב, הוא שואל אותך, מה אני מברך על זה?

תסתכל קודם כל על החפיסה,

מה כתוב על זה, מה זה מכין.

אפשר לעשות את זה מקטניות,

ואז הברכה היא של הכל,

אבל יש, עושים את זה גם מקמח דגן.

זה תלוי גם במחיר.

אם הקמח זול, אז הרבה פעמים עושים את זה מקמח חיטה,

ואז הברכה תהיה בורג מיני מזונות.

כך גם לגבי השלווה.

גם אותה אפשר לעשות אותה מחיטה, חיטה תפוחה,

ואפשר לעשות אותה גם מקטניות.

חלק עושים כך, חלק כך.

לא כל בתי החרושת עושים אותו דבר.

ולכן, אם הוא שואל אותך, הילד,

אל תמהר,

אל תענה לו. תיקח קודם כל, תבדוק מה זה,

מה כתוב. לפעמים כתוב בפירוש חיטה תפוחה.

לפעמים כותבים בפירוש שזה תירס או דברים אחרים,

והם מצפים אותו עם הסוכר וכו'.

ואז הברכה האחרונה תהיה בורא נפשות רבות וחסרונן.

אבל אם זו חיטה תפוחה,

יש לנו בעיה קשה לגבי ברכה אחרונה.

הרי בחיטה התפוחה,

אם הוא אכל כזית,

זה אחד משבעת המינים, ארץ חיטה וסערה.

בוא נראה, צריך לברך על זה ברכת מעין שלוש.

התוספות דנו, האם יברך על זה, על האדמה ועל פירו האדמה או לא?

זה הספק הגדול שיהיה אם יאכל כזית.

ולכן,

אם השלווה הזו עשויה מחיטה,

כדאי הדבר שלא יאכל מזה כזית.

יאכל פחות מכזית,

כדי לא להיכנס לספק ברכה אחרונה.

אלא אם כן אם הוא נמצא בסעודה,

ולאם אחי, יש לפניו ברכת המזון. טוב, אין לנו בעיה, ברכת המזון פותרת הכול.

אבל אם הוא לא בסעודה,

עדיף שיאכל עשרים גרם,

אחרי רבע שעה יאכל עוד עשרים גרם,

בצורה כזו, לאט-לאט, פחות-פחות מקשור,

בזה הוא מסתבך עם הברכה האחרונה.

אבל אם זה אסור מקטניות,

אין לך מה לחשוב שאליבדי כול עלמא יכול לאכול הרבה,

ויכול לברך על זה ולכתחילה ברכת בורא נפשות רבות וחסרונן.

אין לנו בעיה.

בין ברכה הראשונה, בין כך ובין כך אדמה,

כוסס את החיטה ומברך אדמה.

רק העיקר הבעיה שלא יסתבך לגבי הברכה האחרונה.

על כגון זה אנחנו דנים,

ולכן אמרנו שאם הוא יודע שהשלוה הזו עשויה מחיטה,

ישים לב, בין לאכול בבת אחת כזית כדי לא להגיע לספק ברכה לבטלה,

כדי שלא יבוא לידי ספק אם צריך לברך נפשות או צריך לברך ברכת מען שלוש.

מה שלא יעשה הוא מסתבך בבעיה האמורה.

לא שמע לנו ולקח ואכל כזית. מה יעשה?

פתרון לשעת חירום.

יאמר כך

ויברך דוד את אדוני לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך אתה אדוני אלוהי ישראל אבינו מהעולם ועד העולם מלך העולם.

דורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבית על האחיות ואין נפש כל חי ברוך חי העולמי.

זה מה שכדאי לעשות.

זאת אומרת, אין לך כאן סיכון, ספק ברכה לבטלה.

הוא אמר פסוק בדברי הימים,

ואם הוא חייב אז הוא אמר את הברכה זה הפתרון בכל אותם הדברים שאמרנו קודם אם הוא אכל כזית מהמדגוגה מה שאמר רבנו יוסף חיים הוא כבר מסובך כבר נכנס למחלוקת.

יברך מעין שלוש יברך בורא נפשות רבנו יוסף חיים

המה יברך בורא נפשות הוא סבר שברכת שהקול פותר את הכל גם בורא נפשות פותר את הכל פותר גם מעין שלוש גם על זה יש מחלוקת ולכן כדי שלא יסתבך עם המחלוקת יתחיל קודם כל ויברך דוד את הרעיון הזה כתבו הצלח פרי תבואה פתחי תשובה ירודיה סימן שכח ועוד רבים מגדולי האחרונים זה הפתרון לשעת חירום באותם הדברים שוב אם הוא ישאל אותנו מה עצה

עצה טובה אל תאכל הרבה תאכל את המדגוגה עשרים גרם עוד רבע שעה תאכל עוד עשרים גרם לאט לאט בצורה הזו זה מצוין אבל לפעמים זה היה טעים מאוד והאכל מהר לא סמלר על עצמו אז יעשה את הפתרון את העצה של ויברך דוד כמו שאמרנו כדי שיאמר תודה לבורא עולם.

כל הבעיות האלה של המחלוקות בענייני ברכות

הקו שמנחה אותנו ספק ברכות להקל זה הכלל אפילו במיעוט הפוסקים נגד הרוב.

עד שיבוא המשיח הקבינט הרחני של המשיח הסנדרין יקבעו לנו כל דבר בצורה ודאית הם לא יגידו ספק אלא יגידו לך על המדגוגה על הממרח תמרים כל דבר יגידו לך במאה אחוז

אז נוכל לברך גם במאה אחוז רבי חנניה בין הקשה אומר