ברכת הירקות והפירות – חי, מבושל וכבוש: מתי מברכים; אדמה, עץ ושהכל

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן ראש ה',

סעיף א'.

מרן מפרט לנו כאן את הדיונים של ברכת פירות האדמה.

על הירקות מברך בירה פרי האדמה.

במשנה במסכת ברכות למדעה, המשנה מביאה מחלוקת האם מברכים על פירות האדמה,

על הירקות,

ברור פרי האדמה,

או לפי רבי יהודה, ברור מיני דשאים.

ולהערכה, אנחנו חוספים, בלכתחילה, נוסח הדרכה הוא ברור פרי האדמה.

כל זה בלכתחילה,

כותב הגאון רבי חיים מנעטה בספרו ראשון לציון.

אם האדם הזה טעה במקום ברור פרי האדמה,

אמר ברור מיני דשאים,

בדיעבד יצא.

סוף סוף התוכן הוא קרוב,

גם זה נכון ואומץ, ולכן בדיעבד כן יצא ידי חובה. אבל, ולכתחילה צריך לדקדק ולומר כעוד עוד פירות פרי פרי האדמה.

חלק מהירקות הן טובים גם כשהן חיים וגם כשהן מבושלים.

כך גם בפירות. יש הרבה סוגי פירות.

אתה יכול לאכול את הפרי כמו שהוא בפני עצמו, הוא טוב,

וגם כשהוא מבושל,

ולכן בין כך ובין כך נשארת הברכה כמו שהיה.

כגון אדם שאוכל גזר,

גזר חי, הוא טוב, הוא טעים, הוא בסדר,

וכתוב בורא פרי האדמה.

גם גזר מבושל,

גם הוא טוב, גם הוא מצוין,

וגם על גזר מבושל שהאדם אוכל,

גם עליו אנחנו מברכים,

בורא פרי האדמה.

מנפפון, כשהוא חי, הוא טוב.

אתה מבשל אותו,

הוא מתחיל להתפורר, הוא מאבד מטעמו.

שם יכול להיות שלא נוכל לברך עליו בורא פרי האדמה,

וכן כל כיוצא בזה.

גם בפירות אתה לוקח תמרים, אתה מבשל אותם,

התמרים נשארים עדיין בטענם הטוב, ברכתם הארץ,

גם כשהוא חי, גם כשהוא מבושל, ברכתו העץ.

אתה מבשל ציווקים, ענבים.

שוב, גם הענבים האלה,

היו קודם ענבים טובים, ברכנו עליהם הארץ,

אתה עושה מזה מרק פירות, אתה רוצה לאכול את הענבים,

גם כשזה מבושל,

טעמו טוב, טעמו משובח,

ולכן הברכה נשארת.

אבל יש חלק מהירקות שהם טובים רק כשהם

מבושלים אבל כשהם חיים אינם טובים.

ולכן, אם אדם רוצה לאכול תפוח אדמה חי,

אפילו אם הוא נהנה מזה,

לא יברך עליו בוראות פני האדמה אלא שהכול נהיה בדברו.

זה קורה הרבה פעמים,

יש ילדים, ילדים שלוקחים תפוח אדמה,

הולכים לעשות קומזיץ,

והוא הצליח לשרוף חלק מהתפוח אדמה.

היה נדמה לו שזהו, זהו, זה כבר מבושל.

הוא אף פעם לא עבד במטבח עם האימר, הוא לא יודע מה זה מבושל.

הוא הביא לאבא, אבא עשו לי פתטות, הנה יש כאן תפוח אדמה.

אבא לוקח,

מקלף, מוריד את הפחם,

הוא אומר בפנים עדיין זה לא מבושל, נא.

אבל הילד הביא, הוא לא רוצה לאכזב את הילד.

זה חם מאוד, הוא לוקח, חותך, חתיכה, מקלף ורוצה לטעום.

סוף-סוף אתה נהנה.

נכון שזה לא מבושל, אבל טעם כלשהו יש כאן,

ולכן יכול לברך על זה שהכול נהיה בדברו.

אבל את הברכה הראויה,

בועותו אדמה, אינו יכול לברך. כך גם לגבי

מה שקוראים בערבית בדינג'אן הצילים.

גם החצילים הם אותו דבר.

אתה לוקח את החציל כמות שהוא חי,

אתה רוצה ללעוץ ולאכול.

לא זה דרך אכילת החציל,

ולכן מברכים על זה שהכול נהיה בדברו.

מתי יכול לברך את הברכה הראויה לו?

אם הוא מבשל את החציל הזה. לפעמים הוא בפני עצמו,

או שממלאים בתוכו,

או יש כאלה שעושים מהחצילים כבוש.

הוא לוקח את זה יחד עם דמי חומץ,

יחד עם שום בצה ודברים אחרים.

גם החצילים הכבושים ברכתם דורו פרי האדמה.

או יש חלק מאחי מביני ישראל האמרוקאים,

לוקחים את החציל, מבשלים אותו יחד עם מים וסוכר.

עושים אותו טעים מאוד מרוכח.

גם זה דרך בשולו.

ועל החצילים האלה תברך בורא פרי האדמה.

וכן כל כיוצא בזה.

אדם שאוכל מלפפון חי ברכתו האדמה,

אוכל מלפפון חמוץ,

גם הכבוש, גם הוא טענו מצוין,

וגם עליו אפשר לברך את ברכת בורא פרי האדמה.

וכן בשאר כל הירקות שטובים גם כך וגם כך,

ברכה האדמה.

אבל אם הם טובים רק בבישול, כמו הנפט,

אי-אפשר לברך על הנפט כשהוא חל,

אי-אפשר לברך עליו אדמה.

אלא מי שלוקח מעט מהנפט מכנף ואוכל,

יורד דרגה במקום אדמה,

יברך על זה שהכול נהיה בדברו. בלעת,

מבשלים אותה.

ואם האדם הזה, אין לו סבלנות לחכות עד שיבשל,

רוצה לקחת מהדלת לפרוס חתיכה וללעוס,

או בליל ראש השנה או בזמן אחר,

יברך על זה. הברכה היא שהכול מאויה בדברו.

כך גם לגבי הקישואין.

גם הקישואין לא אוכלים אותם חיים כמו שהם.

יש בבן אישחי, בפרשה הקודמת,

הוא דיבר על הקישואין, על הפעוס.

זה משהו שדומה יותר למלפפון.

זה לא הקישואין שלנו.

ולכן, שם באמת אפשר לברך על זה, בורא פרי האדומה.

אבל על הקישואין שלנו ודאי שלא ניתן לאכול אותם כמו שהם חיים,

ולכן הברכה היא שהכול. רק אחרי הבישול תוכל לברך עליו את הברכה הראויה לו,

בורא פרי האדומה.

הסלק האדום,

אותו דבר גם שם.

הברכה על הסלק האדום המבושל, בורא פרי האדמה.

סלק אדום שאינו מבושל, שהכול.

אלא אם כן, אם יעשה מזה כבוש.

שוב, יש כאלה לוקחים וכובשים את זה, סוחטים על זה לימון וכן הלאה. אם זה כבוש, אין לנו בעיה, זה קיבל טעם טוב, זה כבר מעובע בהיטב.

הכובש כבשים כמו המבשל, ולכן בזה כן יוכל לברך את הברכה הראויה לו,

יוכל לברך.

אבל הלב, אחי,

אם לא כבש אותו, לא דישל אותו,

אלא הוא חתך אותו רק לחתיכות קטנות.

החתיכות הקטנות האלה עדיין לא ניתן, אין דרך בין האדם.

רוב בני האדם לא אוכלים את זה כך חי,

ולכן אפילו אם האדם הזה כן נהנה,

אבל לא יוכל לברך את ברכת ברכו האדמה,

אלא אם הוא נלך על זה שהכל נהיה בדברו.

כבוש כבוש, הרב אמר שמבנה עליו אדמה.

אדם כבוש כמבושל, אפילו שאני לא ראיתי אדם שממשל את עצמו.

אבל אם כבוש כמבושל,

אז המשונה הזה שייבשל את המלחבון, כבוש כמבושל זה מושגים או בהלכות שבת או בהלכות איסור ויותר.

לא כאן. כאן הבאתי את זה לשון שאולה.

לכן אתה מסתכל במציאות.

אם זה משתבח בבישול, כן.

אבל אם הוא מתפורר ומאבד מהטעם שלו,

אז זה לא טוב.

מרן כותב על שום ובצר,

כשאדם אוכל אותם כמו שהם חיים,

מברך עליהם בורא פרי האדמה.

אלה דברי מרן.

אבל היעבץ ואומר וקציעה אומר, זה היה בזמנם ודורותם.

היום בזמן הזה מברכים על זה שהכל נהיה בדברו.

היום אין דרך לאכול שום מבצל כמות שהוא חי לבדו.

הגמרא למסכת העמית בדף כה,

הגמרא מספרת שם על רבי אלעזר.

הוא היה עמי מרוד כל החיים,

היה רעב מאוד, מצא שום, בירה בטומאה,

לקח, אכל איזה,

סחם לו התעלם והתעלף.

נשמתו עלתה למעלה,

ושאל את הקדוש ברוך הוא, ריבונו של העולם,

עד מתי הוא יסלול בעוני הנורא הזה?

אמרנו הקדוש ברוך הוא, מה אני אעשה? אתה נולדת במזל של עוני.

אם אתה רוצה,

אני אחריב את העולם,

עוד פעם נברא את העולם מחדש,

אולי בפעם השנייה, אולי תידרע במזל של עשיר.

אמר לו רבי אלעזר, כולהל ואולי?

עושה על הספק, לא צריך.

ואז הקדוש ברוך הוא אמר לו, מחכים לך למטה, נתן לו כמו לטיפה,

יצא ממנו לשון של אש,

וחזר להכרתו. אתה רואה שהשום הוא דבר חריף,

ומשה

לפעמים אדם אוכל את זה, אני בא רק ענייה, יכול גם להתעלף כמו רבי אלעזה.

שם הגדולה נותנת לנו את הכלל,

דורח היום הוא זונה, לא בזכותה תניה מלתה, אלא במזלה תניה מלתה. פירוש הדבר,

לא יחשוב האדם שמידה כנגד מידה.

אני צדיק, אני חייב להיות עשיר.

אני צדיק, חייבים להיות לי בנים טובים, וכן הלאה. לא.

לפעמים האדם הזה צדיק יסוד העולם ואין בבנים, כמו שאומר על אברהם ויצחק.

או לפעמים הוא צדיק יסוד העולם,

כמו רבי אלעזר,

והוא עני מרמוד, כל ימי עמיר העם.

זה לא תלוי במעשים,

בדברים אחרים, מידה כנגד מידה.

אבל בשלושה הדברים האלה יכול להיות שהאדם הזה מועמד למזל עני,

איך אומרים? יש לו שתי יגיים סמניות.

מה שהוא עושה,

הולך לומד חשמל, לא הולך לו,

לומד מחשבים, לא הולך לו, לומד ספרות,

כל דבר שהוא מתחיל,

לא הולך לו, לא מצליח, האדם הזה ביש מזל.

טוב, תדאג לו שיהיה לו כמחא דפסחא, תדאג לו מכספי מעשר, שישב באיזה מקום וילמד.

זהו, האדם הזה הוא מסכן, זהו זה, זה המזל שלו.

אבל אדם שהוא מולד באמצע, לפעמים המזל,

לא חלילה בקצה בסוף,

באמצע,

בזה בוודאי התפילה יכולה להעיד.

יש לנו ברכת השנים, אתה אומר, ברכנו וכל מעשה ידינו.

ילך, יעבוד, הקדוש ברוך הוא ישלח שפר, רוחני וגשמי במעשה ידיו,

ובעזרת השם יצליח.

אדם כזה באמצע כן יכול בעזרת השם להצליח. תפילה בוודאי טועית.

אבל אדם שנולד בקצה בסוף בלי מזל,

לפי המזל אתה רואה האדם הזה אפס,

טוב,

אין מה לעשות, על האדם הזה, כמו שאמרתי,

צריך להתפלל שיזמינו לו בשמים אשורים שירחמו עליו ויתרמו לו כל החיים.

בזמנם הוא היה יותר חריף, בזמן האחרון הוא יותר מתורבת,

אפשר לאכול אותו גם כמו כשהוא חי, גם את הקולורבי אפשר לברך.

בין כשהוא חי אפשר לברך עליו בירות פרי האדמה,

גם אם אתה עושה מזה כבוש או שמים את זה בבישול לפעמים,

לא בהתחלה. בהתחלה מבושטים את כל התבשור בלי, רק בשלב האחרון שמים את זה,

גם בזה ההדרכה נשארת בירות פרי האדמה. זה עושה מטוגן כמו צ'יפס, בצל מטוגן כמו צ'יפס, וכאילו לא רוצה לטעום קצת. בצל מטוגן או שום מטוגן דינו כמבושל ובריכתו האדמה.

אבל,

אילו הוא אוכל את השום חי,

אמר לי בשם אומר הקציעה, הברכה היא שהכול.

כך כותב גם להלכה ולמעשה חיי האדם.

במשנת אדם הוא אומר,

זה היה בזמנם, בדורותם. בדורו של מרן עוד היו אוכלים את השום כמות שהוא חי.

היום כולנו מפונקים,

רוב האנשים לא אוכלים את השום כמות שהוא חי.

זה שורף את הוושט, אתה אוכל את זה, זה חריף.

אנשים לא אוהבים לאכול כך.

אלא היום קונים את זה כדי לערבוב במרק או בכבוש או בסלט, שמים לזה משהו להטעים,

אבל אף אחד לא אוכל דבר כזה כמו שהוא.

אומנם בדור שלנו יש כל מיני המצאות איך להתפרנס.

אחת מדרכי הפרנסה שהמציא הקדוש ברוך הוא בארץ ישראל

וחלק מהאנשים פתחו חניות שהן טבעונים.

יש אנשים תמימים הולכים לשם ושם הם מדריכים אותם לא רק כיצד מברכים אלא גם כיצד אוכלים.

והם אומרים לו,

בבוקר, לפני שאתה מתחיל ארוחת בוקר אתה צריך לאכול ראש של שוי,

זה מנקה את כל הגוף מהרעלים, כך הם מסבירים להם.

ואז הפטם האמון הזה לוקח ואוכל כל בוקר רשום.

אז איך אתה אומר לי שלא אוכלים, נראה, לך תראה, אנשים אוכלים.

יש אנשים בדידים שמהם אין ראיה.

איך הגדיר אותם מורנו חכם בן-ציון את אותם האנשים?

הוא אמר, אותם האנשים מאוד בריאים ומתנהגים כמו חולים.

כך הוא הגדיר את אותם הטבעונים עם כל ההנהגה

המשומה שלהם.

ולכן אפילו אם האדם הזה אומר, אני נהנה מזה. בבקשה, אין לנו שום טענות ומהנות עליו,

אנחנו מרשים לו לאכול את הרעש של השום,

אבל הברכה היא שהכול נהיה בדברו. כך כותב להלכה גם הגאון רבי שמעון אגסי בספרו הזהב שלה,

או הגאון רבי יוסף ידיד,

שהיה כאן אב דיבור לפני מאה שנה בספרו ברכת יוסף,

גם הוא אומר שיברך על ראש השום הזה שהכול נהיה בדברו.

כך כותב להיגרות משה ושאר חכמי דורנו,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה. הוא הדין גם לגבי הבצל, גם בבצל. פעם אולי לאנשים היה להם

את האומץ לקחת ולאכול את הבצל כמו שהוא. היום אוכלים את זה עם לחם, אוכלים את זה בסלט,

אף אחד לא אוכל,

לא לוקח שום, לא לוקח בצל ואוכל אותו כמו שהוא.

בספר וזאת הברכה הוא כותב בשם הראשון לציון, חכם רדכי,

שהקדוש ברוך הוא שלח לו רפואה שלמה, הוא כותב בשמו שיש הבדל בין הבצל הקטן לבין הגדול.

לפעמים כשזה גדול מאוד זה מפיג את החריפות, לפעמים יכול להיות שאז כן אפשר לאכול את זה כמו שוב.

אבל בזמן שהוא חריף מאוד,

אפילו אם יהיה איזה אדם משונה שאוכל,

לא מסתכלים על האדם הזה,

ואתה לא יכול להקשות עיניי,

אבל מרן כתב שום ובצל כשהוא חי ברכתו האדמה.

כמו שאמרתי בזמנו של מרן, לפני 450 שנה,

אנשים לא היו כל כך אדונים, היו אוכלים הכול, בלבו אף אחד היה מפונק.

ולכן, אז באמת הברכה הייתה,

בורא פרי האדמה גם על החי, היום לא. היום המציאות השתנתה,

ולכן כל האחרונים הלכו בעקבות היעבץ,

בעקבות מור וקציעה ונשמת אדם,

וכולם אמרו שמברכים על זה שהכול נראה בדברו,

וכך המסקנה למעשה, כך גם לגבי הפלפל חריף.

אם אנחנו נאכל מהפלפל חריף שאתה,

אתה אוכל דרם אחד ושורף את הפה, אתה צריך לאכול כיכר נחם כדי להפיג את החריפות.

אבל ראיתי אנשים, לוקחים ואוכלים את זה כך, כמו שיש להם, כנראה, הפה שלהם מן החושת,

המעל מן אורסטה, לא קורה להם שום דבר, אוכלים את זה כך.

פלפל חריף, וכן כך יוצא בזה גם הסחוק.

להנחה,

רוב האנשים לא אוכלים כך, הולכים אחרי הרוב.

ולכן גם אם הוא אוהב לאכול איזה כך, שיהיה לו לבריאות,

הברכה יורדת,

ושהכול נהיה בדברו.

וכן גם לגבי הלימון.

אתה הולך לעץ,

יש לימון קטן מאוד, אתה לוקח אותו,

יש אנשים שאוהבים את החמוץ,

החמצמץ הזה, לוקחים ופורסים ואוכלים.

שוב,

הלימון הקטן הזה, אין דרך בני אדם לאכול אותו כמו שהוא אוכל. זה חמוץ מאוד.

ולכן גם מי שכן רוצה לאכול, יברך עליו שהכול נהיה בדברו.

בכל זאת אולי, אם הלימון הזה נשאר הרבה זמן בעץ,

נהיה לימון גדול, 200 גרם,

זה אולי מפיג את החמיצות שלו כשהוא נעשה גדול. ובפרט,

אם בעצם הלימון הזה מורכב,

איך קוראים לזה היום, הערכבים? אומרים לך, זה חמוץ מתוק,

כי זה הסלנג שלהם.

יכול להיות שאולי על זה כן אפשר לאכול, אולי יכול להיות שהעלה דרגה,

במקום שהכול ימרח על זה,

בורא פרי האדמה. אותו דבר גם לגבי אתרוג.

אתה לוקח אתרוג,

אתה מרכח אותו עם סוכר, יש נשים צדקניות, יודעות ובשרת זה תום,

והם מביאים פלח מהאתרוג, ברכתו בורא פרי העץ.

ואם אדם הזה לוקח את האתרוג, כמו שהוא לוקח פרוסה ואוכל,

שוב הדרכה יורדת,

שהכול נהיה בדברו, זה חמוץ וקצת מר.

אלא אם כן, אם בא עכשיו עולה חדש מתימן,

והוא מביא לך, מביא בארגז, מביא לך אתרוג,

על זה תמרח העץ.

מה ההבדל?

שם, בתימן, נזק האוויר חם, לא כמו כאן.

כאן, אם יש 30 מעלות, אנחנו מייד מדליקים את המזגן, חם לנו.

עכשיו החום 50 מעלות ויותר,

החום מאבד את החמיצות שיש באתוג.

השמש מבשלת את זה בדיוק כמו תפוח עץ.

זה נהיה שמה כמו תפוח עץ,

זה ראוי לאכילה, זה טעים מאוד,

ועל זה בוודאי,

דרך אכילתו גם חי, תמרח על זה בורא פרי העץ.

איך היו יהודי תימן קונים אתרוג לכבוד חג הסוכות?

שם לא הולכים לשלם מלא ומתן דולר,

אלא שם, בבסטות, מוכרים את האתרוגים כמו תפוח עץ.

מוכרים בבסטות, שם יש שפע של אתרוגים,

אז הוא הולך לבסטה,

קונה שם חמש קילו אתרוגים,

מגיע לבית,

לוקח את היפה ביותר, המהודר ביותר למצווה, ואת השאר יעשה מזה ריבה.

ככה היו רגילים שם.

אז בגלל החום, כמו שאמרתי, שם זה היה ראוי.

מרינג' גם זה, גם הריבה הזו הייתה נעשית מהחושחש,

גם זה מר, ועל ידי הריבה זה ממתק, שם בבגדד, בעיראק.

היה נאכל כמות שהוא. למה? השמש הייתה ממתקת אותו, הייתה מחמנת,

מאדה את הספירט שיש בתוכו,

אז המציאות שונה בין מדינה למדינה,

ולכן אם נגיד לך תימני, היינו מברכים על האתרוג בלא פרי העץ,

זה נכון,

שם באמת האתרוג ראוי לאכילה,

פה אצלנו לא, החום כאן לא כבד,

ולכן אתרוג חי לא ראוי לאכילה כמות שהוא, ולכן יורה דרגה,

אי אפשר לברך עליו את ברכת בורא פרי העץ,

אלא תברך עליו שהכל נהיה בדברו.

אומנם הוא מורכב,

יכול להיות, אם זה אתרוג מורכב וזה חמוץ מתוק, ירכיבו אותו עם תפוח עץ,

אז יכול להיות, ייתכן, מעליו כן אי אפשר לברך,

אבל אם אורך אברהץ זה בחזקת בלתי מורכב,

אם זה לא מורכב,

ממלא, אי אפשר לברך על זה ברכת בורא פרי העץ.

אם אני אביא לי פה בארץ, אם אני אביא לי מהעץ שלו, לא מורכב,

ממש ממש ממש מתוק, מתוק כמו סוכר. מה היה הגודל שלו? כמה מזה שקל?

גדול, זהו.

כמה שהוא גדל יותר, אני מסכים.

הוא גדל, נשאר הרבה זמן בשמש, בפרט אם הוא יביא לך את זה בחודש חשוואל.

אז כל הקיץ כולו,

לפעמים זה עמד בקרן,

דרומית, מזרחית,

והשמש,

אז יכול לקרות מקרה גם פה בארץ,

אבל בממוצע. אני מדבר על הממוצע.

פה בארצנו הקדושה צומחים על העצים יותר ממיליון אתרוגים בכל עונה.

יש שופע ברוך השם,

ורובם ככולם אין בהם את המתיקות כמו התפוח עץ,

כי השמש כאן היא לא כל כך חמה,

ולכן קשה לנו להטיל לכתחילה על אברך העץ.

כאן וחומר שאסור ללכת על זה גם, שהחיינו.

א' ברכנו שהחייני בטו' בתשרי, ב' הגמרא במסכת סוכה ל' הגליה אומרת,

למה הפסוק מכנה אותו פרי עת הדר,

הדר שדר בעילן כל השנה?

איפה העט עוד נותן שלושה פעמים בשנה את הפרי?

תלך בחודש תבת שבט, תמצא על העץ את העדין.

תלך בחודש סיוון תמוז,

עוד פעם, סיבוב שני, תמצא גם כן מאוד יותר רגיל.

עוד בחודש אלוהים תשרי.

זה מה שקורה על העץ,

ולכן כיוון שהוא מצוי כל השנה,

דבר כזה לא נעיקר בחידושו,

ולכן לא מברכים עליו, שחיינו.

דווקא מינה בין שתי הטעמים שכתבו על הראשונים והאחרונים,

דווקא מינה לגבי אישה.

הנשים לא מברכות על מצווה שהזמן גרמה,

אז היא לא ברכה בטוו תשרה על האתרוג.

ואף על-פי כן, גם הנשים, אם היא רוצה כעת לקחת לבשל את האתרוג ולברך,

הברכה היא רק ברוב פרי העץ,

ואין על זה ברכת שחיינו, כמו שנראה לקמם בסימן ראש קפה.

אלא תפוח האדמה והעשה את כל האלה, אם הוא לוקח ומפורש אותם במים מהדוזה,

אתה ממלח ואוכל את זה ניתן להאכיל. אם הוא פורש אותם בפרושות דקות,

ואחרי ששרה אותם הרבה זמן במים, הוא לוקח,

כל שכן, אם היה מים חמים,

ואחרי זה הוא סוחט על זה מעט לימל,

מלח, ואין אוכל על מים. זה כבר ראוי לאכילה. אם במציאות תיתן, תגיש את האנשים וכולם יאכלו מזה,

אין בעיה בדבר.

אני מסכים שהוא נשאר כברכתו הראויה לו,

בזה אין בעיה. אני מדבר לאוכל אותו חי כמו שהוא,

בלי העיבוד שאתה מאבד.

בלי העיבוד ממילא יורד דרגה, ואי-אפשר למרח עליו את הברכה הראויה לו, בורות פרי העץ או בורות פרי האדמה.

בכל הדברים האלה אמרתי שבמקום בורות פרי האדמה יברך על התפוח אדמה חי שהכול.

כל זה אימונה עונה, אימונה נעונה,

אלא רק בשביל לפעס את הילד שלו.

הילד שלו הביא בפתטות ועושה את עצמו נעונה מזה. שום טעם אין בזה, אין בו נעונה, לא מברך כלום.

לא רק לגבי הדוגמה הזו.

כל מאכל או משקה אתה נעונה, אתה מברך. מי שלא נענה, לא מברך.

דיברנו למעלה לגבי תרופות.

הילד אולי אוהב את הסירופ.

אתה נותן לו, אומר לך, זה מתוק, טוב מאוד.

אבל אדם מבובר, יש אנשים מגעלים מהסירופ.

בכל זאת הוא שותה מהסירופ כדי שלא ישתען.

לא יברך, כיוון שהוא לא נענה מזה. כך גם בדברים אחרים.

יש אנשים,

חברותא של הבקבוק, אוהבים את הטיפה הנוראה.

אבל יש אנשים לא אוהבים. תביאו לי ערק,

אפילו בחינם אני לא אשתה. זה לא טעים.

הכוס תה הזה טעים, זה טוב.

אבל הערק הוא מור, אני לא אוהב את זה.

לפעמים אין ברירה.

אתה נמצא ליד אבי החתן, הוא מוזג לך, תגיד לחיים.

בסדר, תגיד לחיים, אין לי שום בעיה,

אבל אסור לך לברך על הערק הזה, אתה לא נהנה.

לפני 32 שנים הייתי אצל הבבא סאלי,

והוא מזג לי ערק, אתם יודעים, הוא היה מחדד, מחיה.

מיד פניתי לשמש שלו, היה רבי אליהו אלפסי,

אמרתי לו, אני לא שותה ערק.

היה לידו עוד מים, לקח, שפך לי מים לתוך זעם,

מאחל את זה במאי ואז יכולתי לברך שהכל נהיה בדברו והחכם בירך אותנו.

טוב, בדרך הזו פתרנו את הבעלה.

אבל אם אין לך לידך מים, לא מים ולא קולה שתמאל את זה,

והוא נאלץ לשתות קוניאק, ערק או דבר אחר,

אין בריכה. אתה לא נהנה,

אתה לא מברך,

זה כלל בכל המאכלים והנושקים.

אשתו הקדיחה תבשילו,

שרפה לו את האוכל,

אבל לפני דרכי שלום, תראה, האדם הזה, צדיק יסוד העולם,

הולך ואוכל ולא אומר שום מילה.

אדרבה, בברכת המזון הוא אומר, הרחמאן הוא יברך את אשתי, עושה לה רחמאן,

כאילו לא קורה שום דבר.

כל הכבוד למה שהוא רוצה לאכול כדי שיהיה שלום בית,

אבל אם זה טעים,

אתה אוכל את זה בדיוק נחם,

העורף הזה זה עורף שרוף. אם זה שרוף, זה לא טעים.

אם זה לא טעים,

הוא לא שייך לברך על דברים כאלה, לא שייך לברך ברכה.

כן, יאכל בלי ברכה.

אנחנו מברכים את הקדוש ברוך הוא על דבר טעים, דבר טוב.

כאן זה לא טעים ולכן אין ברכה.

אמרתי, זה נמצא כל השנה. אפילו שהיא לא ברכה בטבן תשרה, אבל כיוון שזה נמצא כל השנה,

מצוי, מצוי כל השנה, לכן לא מברכים. אותו דבר גם לימון.

גם לימון מצוי כל השנה. מתי שתלך לעץ אתה מוצא לימונים,

בקיץ יותר, בחורף פחות, אבל יש.

ולכן, גם על הנימון עונה ואמנה נאמרך עליו שהחיינו,

שהחיינו לא שייך בפורת הדר כאלה. אבל ניבור המזרע לא רגיל לאכול את זה, אבל עדה מסוימת רגילה לאכול את זה. אם העדה הזאת, כגון, כגון. זה שמעתי לגבי חבוש, שהמרוקאים רגילים לאכול אותו חי,

אבל כל העדות רק בבישול, בחמים וכדומה. לא נכון.

המציאות היא כך.

שוב, בדרום מרוקו הייתה שם שמש, היה חם מאוד,

ולכן החבוש שנקרא בערבית ספרג'ל,

היו לוקחים אותו ואוכנים אותו כמו תפוח עץ.

השמש הייתה מאדה את החמיצות, את החריפות שלו,

והיה נאכל ממש כמו תפוח עץ.

גם אצלנו,

אם אתה לוקח את החבושים שבדרום, שנמצאים בדרום,

אם אתה לוקח את זה בחודש חשבון,

עבר על זה כל הקיץ,

אם זה היה בקרן דרומית מזרחי,

יכול להיות שאתה יכול לאכול,

ליהנות מזה כמעט כמו תפוח עץ.

על דבר כזה הם מדרכים בורא פרי העץ, גם כשאתה אוכל אותו חי.

אבל אם אתה עכשיו כותב את זה,

יש לך בעץ ואתה כותב כעת,

כי העץ זה עדיין חמוץ,

ולכן אי אפשר לברך עליו את הברכה הראויה לו,

לא שהחיינו ולא בורא פרי העץ.

כך שזה לא עניין של עדה,

אלא זה עניין של מציאות.

כמו הדוגמה הקודמת שאמרתי לגבי היתרום, כך גם לגבי החבוש.

גם בחבוש אותו דבר,

בעונה הזו, אם אדם קונה חבוש, מה המטרה? מבשל את זה. אתה מבשל את זה על ידי הבישול,

הוא נעשה רך וטוב וראוי לאכילה.

זה הפתרון הטכני,

מה שצריך לעשות, תיקון לאותם הפירות.

פטרוזיליה לא רגיל לאכול כמו עזרים, כמו שאומרים לאכול עירקים, אבל מה אם באים לאכול קצת?

רוב האנשים כן מסוגלים לאכול את הפטריזיליה,

רוב האנשים מסוגלים.

עושים מזה את הסלט,

עושים מזה את הסלט, אוכלים יחד עם הסלט, ולכן הוא כן לאכל כמו שהוא.

עלי מענף, עלי הרחן, איברת טבע?

גם על הנענע,

אם הוא בדק אותו ואין בו חשש תולעים, ברכתו אדמה.

אלא שהפוסקים הדגישו, יש שני סוגים בנענע.

יש נענע מדברים,

טעמו מר וגם ריחו לא כל כך טוב.

אין עליו ברכה, לא על הטעם ולא על הריח.

אבל שוב, הנענע המתורבת,

שהיום הוא מעודן מאוד, יש בו גם טעם וריח, הנה חננה,

על אכילתו תברך בורא פרי האדמה ועל ריחו תברך הנותן ריח טוב בפירות.

למה? כי אותם המקומות שמגדלים את זה בלי תולעים מגדלים את זה לאכילה.

אם הגידול הוא לאכילה,

ממילא גם הברכה צריכה להיות הנותן ריח טוב בפירות.

תלוי איזה נענה, זה מה שאני אומר, הנענע הטוב, המשובח,

הוא ראוי לאכילה לכולם,

ולכן אפשר יהיה לברך עליו את הברכה הראויה לו,

בורא תורי האדמה.

אבל שוב אני מדגיש, יש בו הרבה תונאים.

לא רק אנחנו אוהבים נענה, גם התונאים אוהבים נענה.

ולכן, רק אם זה גוש קטיף כן, הלאה וכיל לא.

אותו דבר גם, אחינו התימנים, חלק מהם,

אוכלים קט.

וגם שם יש הרבה תונאים. לא רק התימנים אוהבים את זה, גם התונאים אוהבים את זה.

ושוב, אם האדם הזה לועס,

אפילו אם הוא אומר, אני לועס ואני מוציא את זה,

אבל התונאים נשארים להם בין השימם.

ולכן צריך שיהיה קודם כול בדיקה יסודית,

יניח את זה בתוך החומץ, אמה יעשה לו משפט כתוב,

כדי קודם כול לנקות את זה מהתונאים.

דבר שני,

אין על הקט שום בריכה.

גם זה לא טעים, טעם נאמר.

אלה שאוהבים את זה אוהבים בגלל שיש בו מעט חשיש.

יש בזה משהו מעט, זה כמו זריקת מרץ.

הוא יוצא לשבת כל הלילה לדמון, יש לו מחר מבחן בבגות,

ולכן בחיי גוונה יהיה צריך ללעוס אבל ללא ברכה, כיוון שאין בו טעם.

מה שהוא רגיל בזה, מה שהוא מכור בזה,

זה לא מצד הטעם הטוב,

אין בזה מתיקות,

ולכן אם אמרה אמנה לא מורך על זה ברכה,

כך גם לא חייב מצד הדין בתרומות ובעשרה,

ואסור אחרי זה לנהוג. מי שלעס מזה הרבה צריך להיזהר, לא לנהוג.

הבעיה עם זה, אדם מאבד את התחושה של המרחק.

אני נוסע אחריו, הוא עשר מטר לפני, אני נזהר.

אבל מי שאכל מזה הרבה, לעס מזה הרבה,

הוא חושב שהוא רחוק 200 מטר.

הוא נותן גז, לא נכנס בו.

זה מה שיכול לקרות, ולכן צריך להיזהר.

גם זה, יש בזה מעט מימון מהסם, וצריך להיזהר בדבר.

אבל אדם שחם מהחבוצית כזין,

וגם שהכור ככה לא רצונה, מה יורד לך לעשות? נפשות, יכול לזרח על זם, וגם נפשות רבות, כן. אם הוא לא נעלם מהספרים של המשקיע החיים, אבל גם עושים לו מצבו.

אז זה כמו הכת, נו, תודה מרה.

המצב רוח זה עוד עניין בפני עצמו.

אין בריכה על מצב רוח.

אתה אומר בריכת הנאמין שיהיה טעם טוב בלשון,

בחייך, אבל לא טעם במוח.

זה לא, המצב רוח עדיין,

על זה לא תקנו חכמינו שום בריכה.

אתה רוצה מצב רוח? תבוא תלמד תורה.

אתה לומד תורה, אתה מברך? אתה אומר, וציוונו לעשות מצב רוח טוב? לא, אין בריכה כזו.

זו לא בריכת הנאמין, ולכן על זה לא שייך לברך כלל ועיקר.

בוטן אמריקאי, אם זה ציפוי דק מאוד, הברכה היא רק בורא פירי האדמה על הבוטנים.

אבל אם הציפוי הוא עבה, אז יש לנו את הספק.

ואמרנו, תשבור את הראשון,

תברך קודם כול בורא מינון זונות על הציפוי,

ולאחר מכן, אחרי שנאסת,

תיקח את הבוטנים, תברך על הון האדמה,

כמו העצה של יוסף אומץ שאמר לגבי המלבס, לגבי הסוכריות, אותו דבר גם כאן, כמו הסוכריות עם השקלים,

אותה העצה אמרו האחרוני דורנו, גם כאן.

הנה לכן אומר, גם לגבי בורא נפשות,

אם זה ציפוי דק אתה יכול לומר נפשות.

אבל אם זה ציפוי עבה,

יותר קרוב לומר שצריך לברך על המחיה ועל הכלכלה. מר רם כותב לגבי ערמונים.

ערמונים קוראים להם בערבית קסטיניה.

עור קטן,

בורא פרי העץ אחרי הבישול.

או בישול או שכולאים אותם.

יש אנשים,

בערב שבת,

על הדוד של המים ההמים מניחים צלחת עמוקה,

מניחים שם את הערמונים,

אחרי כמה שעות זה לא רק מתבשל טוב,

אלא גם מעשה רך וטוב.

לוקחים את זה בינן שבת ואוכלים,

על זה אתה מברך,

בורא פרי העץ ושהחיינו.

אבל אם הוא לוקח את הערמונים כמות שהוא ואוכל אותם, אין לו סבלנות שיתבשל.

וחי גמלה, אומר מהרם, יבורך עליהם שהכל נהיה בדברו, וכך ההלכה.

וכן, כל כיוצא בזה, גם בדברים אחרים.

אדם שלא צומא בכלל ורוצה לשתות מים בסודה, לא מברך.

השותה מים, השותה מים מצמאו,

מברך שהכל, הלאה וכאילו.

שוב, גם בזה הציפור הוא דק מאוד.

מה שהבאת לי, הציפור הוא דק מאוד, ולכן הברכה היא רק אדמה.

בזה, אבל יש כאלה אחרים שהציפור הוא יותר עבה.

לכן,

קוראים לזה קבוקים.

זהו, עכשיו, כשהציפור,

על אלה רק בלא פרוי אדמה מספיק, אתה פותר את הציפור.

אבל כשזה יותר עבה,

אז הוא תצטרך,

כמו שאמרנו,

לשבור ולעשות את ההמצאה שכתב לנו בסוף אומץ,

הבן איש חי לשאר האחרונים.

לא נקראת כמו מית שאין בהם טעם? לא, לא. הדברים אין בהם שום טעם. זה רק עובר לדמיון קצת, עודו תחפץ אתם בפחנן.

לא, לא. אין בה שום טעם,

ולכן לא יברך אם הוא לא צמא,

לא יכול לברך. אבל אדם ששותה קולה,

אפילו אם הוא לא צמא,

קולה זה דבר טעים, יש בזה מתיקות.

גם אם הוא לא שותה את זה בצמאו,

הוא נהנה מהקולה, יברך על זה, בוודאי שהכל אוהב את דברו.

המים, אין בהם טעם. גם אסובה אין בהם שום טעם מצד עצמם.

כשאדם צמא, אתה נהנה.

ולכן עמדנו למעלה, אם הוא לא צמא,

לא נברך על זה שום ברכה כלל ועיקר.

אמרנו, בקבוק סודי יצא ממנו כל הגזים כשאני דיין אותם. בלי גזים, אין שום גזים.

ברחו כל הגזים. אז כנראה שהיית קצת צמא,

ולכן נהנת.

אבל אם היית שותה לפני כן בקבוק מים,

הייתי רוצה לראות כמה תשתה מאותו הבקבוק שאמרת.

הרמב״ם מסביר את מרן ואומר,

הגעה במחשבי שהם השתנו בגריעותה על ידי הבישול אם יורדים דרגה כשהם לא ראויים לבישול, ואפילו בישרם עם בשר והשתבחו,

אלה שמחנוצה לעצמם אלא מחמת הבשר שלהם,

ולכן הדרכה יורדת לשעקול.

נמשיך.

על המים שבושתו מהם ירקות מברך הדרכה עצמה שמברך על הירקות עצמן.

הגמרא במסכת ברכות בדף ל״ט, הגמרא אומרת

משת יקות מברך בורא פרי האדומה.

יש מחלוקת בראשונים איך מפרשת הגמרא.

ניקח דוגמה פשוטה.

האימא שמה על האש ירקות עשתה הכינה מרק ירקות.

והלכה לעבודה.

הילדים מגיעים בשעה אחת בצהריים לבית, הילדים רעבים,

זה היה פיקוח נפש, הם צריכים לאכול מהר.

לפעמים הילד הגדול או הילדה יש להם אומץ,

יש להם כף מחוררת,

פותח את הסיר ומוזג, מוציא את כל הירקות,

שם בצולחת,

מוזג לכל האחים שלו, לכל אחד בעל עם טובה.

האימא מגיעה בערב, בואו, אכלתם? כן, אכלנו כולם, סמאים.

פותחת את הסיר, נכון, הם אכלו.

השאירו לעבודה ולאמא רק את המים, רק את המרק.

כל הירקות, הגזר,

תפוח אדמה, הכול אכלו בלי עין הרע על הבריאות,

השאירו רק את המים.

על המרק הזה, המים האלה, מה מברכים?

לפי דעת רוב הפוסקים,

פירוש המילים של הגמרא משלקות זה המרק הזה, וההדרכה היא בורא פרי האדמה. למה?

הירקות נתנו טעם במרק הזה, ולכן הדרכה היא בורא פרי האדמה.

אבל הרעה, הרצפה והמיל לא מפרשים כך.

הם אומרים שאם האדם הזה מברך על הירקות ושותה גם את המרק, לא צריך לברך שתי ברכות, אדמה ושעקול,

אלא פרי האדמה שאכל מהדלעת והקישואים, פותח גם את המרק.

אבל אם האדם הזה ישתה רק את המרק לבד בני הירקות,

הברכה היא שהכל נהיה בדברו.

מרן לא כתב כך.

מרן כתב לנו שעל המרק הזה יברך אדמה.

אף על-פי כן אנחנו לא פוסקים בזה להנחה למעשה כדעת מרן. והסיבה היא,

אדם ידע בספרי החיים שאל אומר לנו כלל.

נכון שקיבלנו רעת מרן בענייני ברכות,

בגלל חומר איסור ברכה למטנה שיש בה בטיסת של משה ולא יכל לשם,

שיערנו לעצמנו פתח,

ואנחנו אומרים,

ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן,

ולכן על המרק הזה תברך שהכל נהיה בדברו.

אם הוא טעה ויברך על המרק הזה ברכת ברכת ברכת פרי האדמה בבדלן שיצא.

ולמה?

סוף-סוף,

לדעת רוב הפוסקים ומרן, צריך לברך לכתחילה אדמה.

נכון שאנחנו לא מעוזים לברך כך לכתחילה,

כאן טבר ספק ברכות להקל בצורה הפוכה.

ולכן,

אם טעה ואמר, אדמה יצא. כך גם בדוגמאות הקודמות שדיברנו.

אדם שלקח שום,

הוא לא ידע את ההלכה,

הוא חשב שצריך ללכת על זה אדמה,

בטעות יצא ידי חובה.