הפסק בין הברכה למעשה – דיבור, זמן וברכה לבטלה

 

- - - לא מוגה! - - - 

בספרדית המילה זו שלום.

אז הוא אומר כאן, בין ברכה פרי העץ לטעימה, הוא אומר מילה שאלה קשורה לעניין.

במילה,

חייב לחזור ולברך. הברכה שהוא אמר הייתה הברכה לבטלה בגלל הטיפשות שלו שבא ודיבור, הפסיק בדיבור בין הברכה לבין הטעימה.

כך גם לגבי ברכת המצוות, בירך להניח תפילין ולפני שאניח את התפילין פותח את המכשיר ואומר הלו ובברכות אחרות.

כל זה פשע, אסור לעשות כדבר הזה,

לא לענות לטלפון, לא לענות לילד שלו או לכל אדם שפנה אליו.

נכון שאנחנו אנשים מנומסים,

אבל יש גבול היכן מותר והיכן אסור.

אחרי שתטעם,

הברכה בורא פרי עץ חלה,

אחר כך תוכל לענות לו,

אבל לא לפני האכילה.

לפני שאוכל, אין היתר לענות לו בשום אופן ולא שייך בזה עניין של כבוד הבריות כלל ועיקר.

אדם ששומע קדיש או קדושה,

ברגע הזה, אם אני שומע, אני עונה,

אבל אחרי שענה ברור פרי העץ והוא שומע קדיש או קדושה,

לא יענה.

גם בזה ההלכה היא שהענויה,

אם ירצה לענות קדוש או לאה שומר רבה,

גם זה נחשב להפסק וגם זה אסור.

יש דעה יחידה,

ספר בניין עולם,

מי שכתב להתיר לענות וכל הפוסקים חלקו עליו.

הטענה של בניין עולם הייתה למדי במשנה ובשולחן ערוך סימן סוו,

בין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשוב שלום לכל אדם.

אדם שמסיים את ברכת יוצר המאורות,

או מסיים לבוחר בעמו ישראל באהבה,

ומייד אחרי זה שומע קדיש או קדושה,

עונה,

שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ולכן גם פה הוא טוען בין הברכה לבין הטעימה זה כמו בין הפרקים,

ולכן יענה קדיש יענה קדושה קדוש קדוש אלה הדברים שטוען לבניין העולם.

אבל הפנים יראות רבנו אחידיו ושאר האחרונים אמרו לו זה לא דומה לשם.

שם אותן הברכות הן ברכות שבח לדורא העולם שהצמידו אותן, הסמיכו להיותם חכמינו לקריאת שמה.

אבל כאן אצלנו זהו, כאן אתה מברך בוראי פרי העץ, והברכה לא חלה עד שתטען.

ואם הוא יגיד יהושע מאור רבה,

אין שום קשר בין יהושע מאור רבה מברך לבין הברכה שאמר ברוטמייץ,

ולכן כאן זה יהיה הפסק,

ואז הברכה שהוא בירך תהיה חלילה הדרכה לבטלה ולעבור בלא תוספה,

ולכן ייזהר שלא לענות. זו המסקנה של רוב ככל הפוסקים,

וככה ההלכה למעשה. זה דבר שמצוב מאוד לאדם שזכה להיות שכן של בית-כנסת.

כל פעם שהיא באה לברך איזו ברכה,

ארוחת בוקר, ארוחת צהריים או בערב, ברוך השם, יש שם מניינים,

והם אומרים קדישים, קדיש, קדושה, ברכו.

ייזהר שלא להפסיק בין הברכה לטעימה, ואפילו לצורך מצווה.

הדבר אסור, אין יותר בדבר. כך גם לגבי ברכת המצוות.

ברך להניח תפילין ושומע הקדיש.

אסור לו לענות, יהיה שומר רבן וברך.

ברך להתעטף בציצית ועדיין לא התעטף,

ושומע קדיש או קדושה, גם שם אסור לו להפסיק ולענות, אלא קודם כול, בראש ובראשונה,

חייב קודם כול שהברכה תחול על ידי שהתעטף בציצית,

ורק לאחר מכן יוכל לענות קדיש או קדושה.

שיבולה הלקט מוסיף, הוא אומר,

לא רק הפסק בדיבור,

גם הפסק בזמן של כדי דיבור,

גם זה אסור.

למדנו בדמרא במסכת פסחים ז',

כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן.

הדמרא מסבירה את פירוש המילה עובר.

מה זה עובר?

הכוונה היא קודם שנאמר,

כתוב בספר שמיעל ב' לא יעבור את הכושי.

למה הדמרא צריכה לומר לנו מילה בעברית,

מילה עמוקה כזו,

ואחר כך מביא פירוש מה שכתוב בשמואל.

תגיד, עברית יותר קלה, יותר פשוטה,

כל המצוות מברך עליהן קודם עשייתן.

למה צריך לומר עובר?

הסבירו לנו המפרשים.

הכוונה היא כך,

אם אותו האדם שבא לברך הוא עדיין לא פורק את התפילין, עדיין התפילין נמצאים בתוך התיק,

ורק אחרי שלוש-ארבע דקות, עד שהוא גומר לפרק את הכול ויניח את התפילין על הזרוע,

בינתיים, אם הוא ירצה להקדים ולברך,

יש כאן הפסק בזמן.

ולכן חכמינו רמזו ואמרו, עובר לעשייתן,

אותו האדם שרץ,

הוא רץ והשיג אותו, עבר לידו והשיג אותו,

אבל הוא היה קרוב אליו,

גם פה צריך להיות קרוב לביצוע של הברכה.

קודם כול תפרק, תוציא את התפילין מהכיס.

אחרי שגמרת לפרק את הכול,

הנחת את התפילין על הזרוע, הכול מוכן ומזומן כדי לקיים את המצווה לקשור,

רק אז אתה מברך להניח תפילין ומייד קושר.

כך גם לגבי שאר המצוות או ברכת הנהנים.

אדם שבא לקיים מצוות העשה באורייתא לקבוע מזוזה.

אחרי שהוא מברך מצווה לקבוע מזוזה,

אחר כך הוא מוציא את הסנטימטר והוא מתחיל למדוד.

הוא רוצה שזה יהיה בתחילת שליש העליון.

כמה הבמה של המשקוף? הוא מודד 1.95 מטר.

כמה זה שליש העליון?

כמה יש לו?

מתוך

65 סנטימטר ואז הוא מודד,

אחר כך הוא לוקח את התיובה של הדבק מגע,

מורח על המרתיק של המזוזה,

ורק אחרי דקה אחת או שתיים הוא קובע את המזוזה.

וגם זה אסור מלכתחילה.

אין יום יותר לעשות כדבר הזה, אלה דברי שיגולי הלקט. אלא,

קודם כול, לפני שאתה מתחיל את הבריכה,

תיקח סנטימטר ותמדד.

מדד אתה 65 סנטימטר, תסמן בעיפרון.

תברח את הדבק מגע, תוציא מהטיובה את הדבק, תכין את הכול. הכול מוכן ומזומן,

אחר כך תברך בצוואן ונקבע המזוזה,

ומייד, בתוך שנייה, הוא קובע את המזוזה.

כך גם מגבה ברכות הנהנים.

יש לו קלמנטינה.

הוא יברך מייד ורק ירחץ, אחרי שגמר נברך,

מתחיל לקלף את הקלמנטינה.

30-40 שניות עד שיקלף את זה, עובר זמן.

גם אם זה לא בסדר,

קודם תקלף ואחר כך תברך.

בננה, תפוז וכן הלאה.

כל הדברים האחרים שייכים להם את המגבלה הזאת. כך גם לגבי תמרים.

אנחנו נזהרים,

כשבאים לאכול תמרים, קודם כול, בראש ובראשונה, בודקים.

אולי שם התולעים, אולי זה מעפן.

אתה פותח את הדמרה,

מוציא את החרצן ובודק.

בדקת, הכול בסדר, תברך העץ ותאכל.

אבל מה עושה הטיפש? מברך מייד.

אחרי שבורח, אחר כך הוא פותח את התמרה,

מתחיל לבדוק,

ומה יהיה עם זה מתולע?

הוא מסבך את עצמו.

גם כאן חייב להיות בין הברכה לבין הטעימה,

צריך להיות לא יותר משנייה אחת.

בלשון הפוסקים, תוך כדי דיבור.

אלה דברי שיבולי הלקט. אדוני, מה עם הראש? רבנו דוד אבו דירחם חולק.

אבל,

כותב נגן אברהם, במחלוקת הזו אנחנו אומרים,

לכתחילה צריך לחשוב שדעת שיבולי הלקט,

רק בדיעבד אם שהה ולא דיבר,

בדיעבד יצא. אבל לכתחילה צריך להשתדל למהר.

כמה זמן זה כדי דיבור?

תראו את הגמרא במסכת דבא כמה בדף עג.

שם הגמרא אומרת שזה כדי שאלת תלמיד לרב.

לפי הגרסה של ראשית, תוספות, הרמב״ם ורוב הפוסקים,

זהו זמן של שנייה אחת כדי האמירת שלום עליך רבי.

אבל יש גורסים ארבעה תיבות, שלום עליך מורים ורבי.

במחלוקת הזו יש לנו פסיקה של מרן.

מרן ביורי דעה סימן ראש מ״ב, סעיף טז

הוא אומר, כשאדם רואה את רבו, לא יפה שיאמר לו שלום, כמו שהוא אומר, לאיזה חבר, אלא יקדימי, יאמר לו, שלום עליך רבי.

מרן לא אמר, שלום עליך רבי ומורי, ארבעה תיבות,

אלא מרן אמר רק שלושה תיבות, לכן גם פה.

כמה זמן לוקח לנו לומר, שלום עליך רבי,

שלוקח לא יותר משנייה.

ולכן,

בין הברכה בורא פי העץ לבין האכילה,

שייטען מהתמר,

צריך להיות לא יותר משנייה, אלא מייד ייקח ויכניס לפה.

זו החובה שצריך לעשות בלכתחילה.

בדיעבד לקח לו יותר זמן, נו, מאי דהווה הווה, בדיעבד יצא.

אבל בלכתחילה צריך להיות זריז ונשכר.

כך הוא אדון גם לגבי ברכת התורה.

אדם שהוזמן לעלות לספר התורה, נברך אשר בחר בנו.

לפעמים יש שם חזן שלא הכין טוב את הפרשה.

אז בעוד שאותו האדם מברך, הוא מתחיל להציץ בתיקון סופרים.

הוא רוצה לראות איפה יש דגש, איפה מעמיד, איפה טעמים, בינתיים הוא.

וכשהאדם הזה גמר הוא עונה אמן.

אז אותו החזן מאריך באמן.

מנגן באמן הזה חמש-שש שניות.

בינתיים הברכה של האדם הזה,

לא חלה מייד.

ולכן, אם האדם הזה הוא נבון וחכם והוא בן תורה,

לא יחכה לו.

הספר תורה פתוח,

איך שגמרת את הברכה נותן התורה,

מייד תתחיל לקרוע אתה בלחש,

וידבר ה' אל משה לומר, תתחיל מייד כדי שהברכה תחול. מה אתה צריך לחכות לו לחזן הזה?

וכתחילה החזן צריך להכין את כל הפרשה טוב,

ולא יעשה את הקומצים האלה. אבל מה נעשה?

יש לי פעמים חזנים, גם כאלה,

והם מכניסים לספק את אותו האדם שמברך, מסתבכים אותו בבעיה האמורה,

ובלכתחילה, כמו שאמרנו קודם, מן הראוי, בלכתחילה, שישימו לב שלא להאריך,

אלא לקצר מייד אחרי דרכת הנאומים ברוב קריא העץ, לא אכול מייד,

מייד אחרי שגומר את הברכה,

ברכת המצוות,

בקבוע את המזוזה מייד,

וכן, אם כל כך יוצא בזה,

כך כל אדם ינהג ויעשה כדי לברך את השם שהברכה תהיה ברכה טובה לכל הפוסקים, לכל הדעות.

לא, בדיעבד לא. אמרנו דוברי המגן אברהם,

שאנחנו חוששים מדובריהם שבונה לכאן ולכתחילה, אבל בדיעבד אנחנו נפסוק את דברי רבי דוד אבו דיראן,

שגם אם הוא שהה דקה אחת או שתיים ולא דיבר שום מילה,

בדיעבד לא חוזר לברך.

יותר מזה,

בדוגמה של ספר התורה שהתחלתי,

האדם לזה גנה את הברכה הראשונה,

בא החזן לקרוא,

רואה מייד במילה הראשונה, רואה טעות בספר תורה.

סגר את ספר התורה ומייד לאחר מכן החליפו, הביאו, ספר תורה אחר.

עד שיעלה ויבוא ויגיע ויחליפו את ספר התורה,

בינתיים עברו 3-4 דקות.

אבל אותו האדם שברך נזהר, ולא דיבר שום מילה.

בדיעבד לא יחזור לברך. אנחנו פוסקים הלכה בדיעבד כדעת רבי דוד אבו דיראן.

אבל מלכתחילה היזהר שלא יעשו כדבר הזה.

אם יש טעות זה דבר שהוא הפתעה, אונס, לא ידענו.

אבל בכל דבר שאני כן יכול לזרז צריך להזדרז,

וכמו שאמרנו שבין סיום הברכה לבין ההתחלה של עשיית המצווה לא יעבור יותר משלייה אחת זמן כדי לומר שלום עליך רבי. זה נקרא כדי דיבור.

את הזמן הזה הוא צריך להתחיל לבצע את המצווה.

ברגע שהוא התחיל לקשור את התפילין,

ברגע שהוא התחיל הברכה חלה.

אלא מאי?

יש לה המשך למצווה הזו,

עוד מצווה שנייה, תפילין של ראש.

ולכן אין שום בעיה בדבר.

הוא יכול להמשיך אחרי תפילין של יד על סמך הברכה להניח תפילין.

גם את התפילין של ראש יניח מייד ללא אומר דברים. אין שום בעיה, כך אנחנו כולנו עושים. מה אתה רוצה?

שבשנייה אחת יניח גם תפילין של יד וגם תפילין של ראש? לא יענה המקצוע על הראש. לא, חס ושלום.

מה יענה המקצוע? תאמין תהיה הפסק.

מרן כתב בסימן קפה שגם בין תפילין של יד לתפילין של ראש,

לא יענה אפילו,

ראש אמר רבן מברך, קדוש קדוש ברוך הוא.

קל וחומר, שלא יענה אמון, לא יפסיק באמצע.

כך גם לגבי שאר המצוות, כמו שהזהרנו,

שלא יהיה אפילו בדברים, דברי תורה, אפילו בדברים שבקדושה, לא יפסיק.

כך גם לגבי ברכת הנאונים, גם פה שייך אותו כלל ואותו דין.

דרך התחילה,

גם אדם שמניח תפילין ברבנותיו, לא יפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, לא ידבר באמצע.

אנחנו חוששים לדעת הרעבל,

צריכים שיהיו הקשירה של תפילין של יד וראש, הכול בהוויה אחת.

אבל שם אנחנו מקימים, כיוון שאין ברכה לתפילין של רבנותיו,

אם הוא שמע קדוש או קדושה,

כן רשאו לענות.

אבל לא לענות לטלפון.

חס ושלום,

זה בוודאי גם בפילין של רבנותיו הדבר אסור. יש אנשים פלחים.

בשבילם לענות לטלפון כאילו זו המצווה הראשונה שבתורה?

הוא אומר, ואהבת לא יעך כמוך? לא נעים, אנשים מתקשרים אלי.

אפשר לחשוב, בטח זה ראש ממשלה,

צריכים לדווח לו מה קורה בחיל הים,

האם ישתלטו על העירייה או לא, הוא צריך לדעת מייד.

אם לא יקבל דיווח מייד,

אולי העולם מתמוטט,

יהיה איזו רעידת אדמה, אני יודע מה.

האנשים האלה חסרי דעת.

לפני שאדם נכנס לבית השם, לפני שנכנס לבית-הכנסת,

נכבה את המכשול ולא יתעסק עם זה,

לא באמצע ברכת המצוות ולא בדברים אחרים.

כך נוהג אדם חכם ונבון,

וכך צריך להעיר את תשומת לדיו,

גם של הסלחים.

לצערני, בית-הכנסת פתוח לכולם,

ולבית-הכנסת באים גם פלחים שמשאירים את המכשיר דלוק.

צריך להעיר את תשומת לבם,

פעם אחת אתה אומר לו, פעם אחת או שתיים.

ואם הפלח הזה לא שומע לך, הוא אומר לו, יש לו דברים חשובים.

המכשיר צריך להיות דולק.

שילך הגבאי למשתיה, יוצא נגד האדם ומצב הרחקה,

שישאר בבית, שיענה טלפונים בבית, שלא יבוא לבית-הכנסת ולא יפריע לנו.

מתחילים לומר פיסוק שמע ישראל,

והטלפון של הכוכב הזה מתחיל לצפצף. אומרים, אתה גיבור או ברכה אחרת?

מה זה?

איפה נשמע כדבר הזה, הפקרות כזו?

בגלל שהוא אהדל צריכים כל הציבור לסבול.

יש מקום מיוחד לאהדלים.

הסניף המרכזי זה בכפר שאול,

יש לו סניף משנה ברחוב בן-יהודה, יש עוד כמה סניפים,

תשלח אותו לשם, כן, תשלח אותו לרחוב בן-יהודה,

שם יושב, יענה לטלפון, אבל לא בבית-השם,

לא בתוך בית-הכנסת.

הגבאי לא יכול להתפשר בדברים האלה, צריך לתפוס אותם קצר, את האנשים האלה.

התרעה ראשונה ואחרונה, תגיד לו. בפעם הבאה אם אתה עושה את זה, החוצה. ידרשו אותו החוצה.

הוא אומר לך, זה שפיכות דמים, אתה ביישת את האדם הזה.

אני ביישתי אותו? הוא בייש את עצמו, הוא עשה את הפשתא לעצמו כשהמכשיר שלו צפצף. הוא אומר לך, לא ידעתי שזה יצפצף.

באמת,

דבר גדול, תירוץ נפלא, הפלא ופלא, הוא לא ידע.

בסדר, שילך לשם, שם ברחוב בן-יהודה יגיד, לא ידעתי, כן ידעתי, שם הכול מותר.

אבל כאן, בתוך בית-השם, אין דברים כאלה.

אסור לנו להרשות לאנשים האלה שיפריעו את הכוונה בקריאת שמע או בתפילה.

גם אמן דברכות באמצע הנחת תפילין דירבנותם בדיעבד יעני.

אבל לא טוב להניח תפילין דירבנותם באמצע החזרה. קודם כול, הוא לא מחזון באותו רגע.

דבר שני, הוא יודע, הוא מביא את עצמו מראש למצב הזה, שיצטרך לענות אמן, וזה לא טוב.

ולכן, יעשה את כל זה אחר כך. כשאומרים נפילת אפיים, החזון מתחיל, אמר לדוד,

אז יחליף את התפילין של ראשי עם תפילין דירבנותם.

כאן נמשיך, כשאדם מברך צריך לכתחילה להשמיע לאוזנו, לברך בקול.

על ידי שאדם מברך בקול,

על ידי זה הוא מכוון היתר.

בדיעבד,

לא בירך בקול אלא בירך בלחש,

בדיעבד יצא ידי חובה. בתנאי, מרן אומר, ובמלד שיוצא בשפת העם.

המילים האחרונות האלה, יש בהן ויכוח בפוסקים.

תראו את הגמרא במסכת ברכות דף כ ובשבת דף ק. נ.

שם יש את הסוגיה האם הרהור כדיבור דומה או הרהור לאו כדיבור דומה.

ובראשונים יש לנו מחלוקת איך המסקנה.

יש שני דברים שעליהם אין ויכוח.

דבר ראשון, לגבי והיה מחנך הקדוש.

אדם נמצא בשירותים או עומד ליד עגלת אשפה. יש שם סירחון.

איסור דאורייתא לברך ברכה או לומר דברי תורה.

ואפילו אם הוא לא אומר בפה את דברי התורה אלא רק מהרהר.

הגמרא אומרת שבזה ההרהור כדיבור דומה ועובר על איסור דאורייתא שנאמר והיה מחנך הקדוש.

על זה אין ספק.

או דוגמה אחרת הפוכה.

אדם שנדר נדר אבל לא בפה אלא במחשבה הוא נדר אני אתן לאותו הגמ״ח אלף דולר.

אחר כך הוא מתחרט.

הוא לא חייב לבצע את הדברים האלה בשבועה שלא יאכל לחם או דבר אחר.

הוא לא אמר בפה, רק במחשבה.

התורה אמרה בחומש ויקרא לבטא בשפת

יים נפש כי תשבה שם יש לך את הביטוי על-ידי אמירה בפה השבועה הוא הנדר חל.

אבל אם הוא לא מבטא בשפתיים אין שום בעיה הוא לא חייב לקיים.

אדם שעובר עליו באור אלפא ותישא על שם השם הנואליך לשווא מתי הוא עובר על עליו אם הוא אמר בפה אבל אם הוא עובר את הברכה אין כאן איסור ברכה לבטלה

אין כאן שום בעיה בדבר כאן יאמר לא תישא ושם יאמר ובא לישראל תישא את שמותם על שפתיים ורק כשאדם מבטא בשפתיים הרב אחי אין לנו איסור ברכה לבטלה. בזה אין לנו בעיה אין מחלוקת.

מתי יש לנו מחלוקת?

האדם הזה במקום לקרוא קריאת שמע השמע ישראל הרהר את זה במחשבה האם יצא או לא יצא.

דעת רוב הפוסקים שלא יצא וכך פוסק לנמרן בסימן סב.

יש שם אומנם מיעוט מהפוסקים.

הרמב״ם אסמך ורבינו ישעיה שאומרים שהרהור כדיבור דמה אבל רוב הפוסקים אומרים הרהור לאו כדיבור דמה ולכן אתה אומר לו הון בקריאת שמע השחרית והון בקריאת שמע הערבית לא יצא וחייב עוד

הפעם לחזור ולקרוא שוב את קריאת שמע אין לו היתר בדבר אסור לו לבוא ולסמוך על מה שהרהור את קריאת שמע.

מרן חזה על זה בכמה וכמה מקומות בהמשך בסימן קא מרן כותב אדם מתפלל צריך לבטא בשפתיים גם את תפילת הלחש ואם הוא רק מהרהר את התפילה לא יוצא.

בסימן קפה בהלכות ברכת המזון האדם הזה ברוך השם ומכרן לחם ושמא ולא אמר בפה את ברכת המזון אלא הרהר גם בזה לא יוצא ידי חובה גם בדאבה.

פעמים רבות אנחנו מתפללים עומד לידוני איזה אדם וגם הוא מתפלל עמיד אומר חונן הדעת והאדם הזה כבר עושה שלום במרמה מה הוא יודע לדבר יותר מהר ממני לא

הוא מדבר כמוני אדם נורמלי הוא לא עפריט הוא לא שד אז איך הוא כל כך גמר מהר פשוט מהר והאדם הזה לא אמר בפה אלא מצמם בעיניים חונן הדעת והרוצה בתשובה הפך את הדפים אחד אחרי השני וגמר בתוך עשר שניות עשרים שניות גמר את כל העמידה בזה כמו שאמרתי מרן כותב לנו בסימן קא שלא יצא יש חולקים שאחזור על ידי תנאי לנדבה

אני לא יכול להסתמך על מה שהורהר במחשבה את התפילה כך גם לגבי מצוות קידוש והבדלה התורה אומרת לנו זוכר את יום השבת הקדושו במחילתא נאמר שדווקא כשאדם מקדש ואומר בפה את הברכה ברוך אתה ה' מקדש השבת אז הוא זוכה ומקיים את מצוות הקידוש אבל בהרהור לא יצאה ידי חובה

תמימה איננו המחילתא מביאה לנו ראויה זכור את יום השבת בפה

כשהוא אומר שמור את יום השבת הרי שמירת הלב אמורו אשר נאמר ואביו שמר את הדבר האה מה אני מקיים זכור בפה כך הסכימו כל הפוסקים יש דעה של אחד מהאחרונים שיצא נענה ממנו דברי המחילתא וכל הפוסקים פה אחד אמרו שלא יצא עוד פעם

יחזור לברך את הברכה ברכת מקדוש השבת כדי לקיים את המצווה כהלכתה כך גם אסור לומר את ההבדלה במחשבה בערבות אלא גם שם חייב לומר בביטוי שפתיים לפעמים אדם נמצא במקום שכולם חילונים ולא נעים לו לברך ברכת המזון לנענע בפה הוא לא רוצה שירגישו מה הוא עושה במקום לנענע בפה הוא מסתכל על הסידור

ועושה את הכל במחשבה בהור-הור זה לא בסדר, אין דבר כזה לא יצא ידי חורת ברכת המזון על ידי הור-הור כך גם מרן כותב אצלנו בסימן ראש ו׳ יש מישהו מהאחרונים שטען כל הדין הזה הוא בגדר ספק ברכת המזון דאורייתא לא יצא ספק דאורייתא לחומרה קידוש דאורייתא לא יצא ספק דאורייתא לחומרה אבל אם זה קרה עם

ברכת בורא פראי הארץ או בורא נפשות, שם בדיעבד לא נובע.

שם יצא, למה המחלוקת היא דרבנן? ספק דרבנן היא כולה.

אבל מרן אין דעתו כן, מרן סובר שגם בברכו דרבנן. הרי אצלנו כאן סימן ראש ון,

מרן לא עוסק בברכת המזון, ברכת המזון כבר למדה ממעלה עד סימן קצדיקה,

אלא כאן הברכות הון,

עץ אדמה שהכואב דרכו דרבנן וגם בזה מרן מדגיש ובלבד שהוציא בשפתיו.

אם הוא רק מהרהר כמו שאמרנו הרהור לאו כדיבור דומה ולכן כל אדם ואדם בלי יוצא מן הכלל בין איש בין אישה גם נשים חייבות לברך את השם גם האישה חייבת לבטא בשפתיים.

בדיעבד אם לא ישמע על האוזן בדיעבד יצא אבל אם גם לא נענע בשפתיים

וזה בהרהור כמו שאמרנו זה לא בסדר.

הבעיה היא,

אמת נכון הדבר שמרן דעתו שאפילו בברכות דרבנן חייב לבטא בשפתיים ואם לא ביטא בשפתיים גם בדיעבד לא יצא.

השאלה היא אם אנחנו רשאים לפסוק בדבר הזה ולכתחילה כדעת מרן.

יש בזה מחלוקת גדולה על פוסקים. רבי יצחק עתיר ברוב דגן אומר אנחנו פוסקים כמרן,

אבל לעומתו הגאון חידה בחיים שב אומר לו אנחנו נויים ספק ורחוק לעכל אפילו נגד מרן. רוב האחרונים כך הלכו ולכן אדם עם הארץ אחרי שגמר את הבננה בירך בורא נפשות רבות אבל במחשבה בהרהור ולא אמר לא ביטא בשפתיים.

אותו האדם אינו רשאי לחזור ולומר את בורא נפשות משום

שאולי שמי ההלכה כי הרמב״ם עשה מגברתנו ישעיה שירהור כדיבור דמה ולכן אין לנו ברירה כי אם יאמר שבדיעבד יצא ולא לחזור לברך את בורא נפשות. אלא אם כן יעשה את העצה שאמרנו פעמים רבות,

מה שכתבו ציון לנפש חיה הצלח פרי תבואה ופתחי תשובה באורי דעה סימן שכח שיאמר כך

ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהאן ויאמר דוד ברוך אתה ה' אלוהי ישראל עמיד מעולם ועד מעולם מלך העולם באולפשות רבות וחסאונן על כל מה שבאת אנחנו יום למשפחיים ברוך חיי העולמים.

כך יאמר ואין כאן חשש אין כאן ספק בריכה לבטנה הוא אמר פסוק מדובר ימים אם הוא לא חייב אז הוא לא נכשל בייסור שם שמים לבטנה זה מה שצריך לומר לא שיעשה אבל לחזור ולומר בפה

יש שם בעיה כך גם לגבי על המחייה גם שם אתה אומר ספק ברכות להקל אבל בלכתחילה חובה גם בעל המחייה גם ברואי נפשות לבטא בשפתיים כמו שאמרנו דעת מרן שקיבלנו רעיונותיו הרבהו לבד כדיבור כזה

ולכן לא מספיק להרהר. לפעמים ילדים קטנים בגיל 7-8 מתעצלים לברך או להתפלל בפה.

אתה רואה את הילד הזה מדפדף את הדפים במחשבה ומעבור את הכול.

מה זה, זה מחשב?

המחשב יכול, בסריקה שהוא סורק, יכול... כאן צריך לעבוד את השם, לומר בפה.

כך תלמד את הילד, כדי שידע איך עובדים את הקדוש ברוחו.

אדם שבירך את ברכת בורא פרי העץ בהרהור,

האם יצא או לא?

יש לנו כאן מחלוקת כפולה.

לא רק המחלוקת עם הרהור כדיבור דמי או לא,

התוספות דמי, אולי כל הכלל של ספק ברכות להקל, זה בברכה האחרונה,

בורא נפשות.

אבל כאן אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה.

ולכן רבים מגבלי הפוסקים חששו לדברי ראי ואמרו שאומר מיד ברוך שם על מה שהרהר את הברכה ואחזור ויברך בפה.

אם תרצה לעשות כן, יש לו על מי לשמח.

זה לא מוסכם, דברי ראי גם הם שנויים במחלוקת,

אבל כמו שהזהרנו,

ולכתחילה אדם צריך מאוד להיזהר לא לעשות פשלה כזו,

לא לברך בהרהור. יש לנו רק דוגמה אחת יוצאת מן הכלל שמותר להרהר, והיא המדרש אומר על הפסוק בתהילים אמרי האזינה אדוני בנה הגיגי.

אומר דוד הקדוש ברוך הוא, כשאני יכול אמרי האזינה השם,

כשאני לא יכול, בינה הגיגי, המחשמה מספיקה.

ולכן, לא וולא יהיה אדם ששוכב על ערש דווי.

הוא לא יכול להתפלל בפה, לא יכול לקרוא קריאת שמה בפה.

יש בתוך פיו מכשירי המשמה.

יש את המכשירים, הוא לא מסוגל לדבר.

אין ברירה,

לאדם הזה שהוא בגדר אנוס,

פסק מראן בסימן סב,

יהרהר קריאת שמה,

יהרהר תפילה או דברים אחרים.

זהו זה, אנוס וחמונה פטרי.

מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.

אבל,

מה שאם כן הלכנו, ברוך השם, אנחנו אנשים בריאים,

אנחנו חייבים לעבוד את השם, לומר את הכול בפה.

כך גם במצוות העשה של תלמוד תורה.

אדם קם בבוקר, אסור לו ללמוד תורה עד שהוא יברך את ברכות התורה.

מסיים אשר בחרבנו מכל העמים,

גמר,

ואז הוא מתחיל בלימוד התורה, כה תברכו את בני ישראל.

מראן ממשיך בסימן מוז, סעיף ד', דווקא לומר בפה דברי תורה אסור.

אבל אם הוא מהרהר בדברי תורה לפני דרכות התורה,

דעת מראן שמותר, הרהור לאו כדיבור במה.

זה לא נחשב כלימוד תורה,

ואין לזה אסור, זה לא נאסר גם לפני ברכות התורה.

אתה רואה גם שם,

מראן הולך לשיטתו שהרהור לאו כדיבור במה. שם נאמר בברכות את ו׳.

הסכת ושמע ישראל, היו בדברי תורקטיים.

או שאדם אומר בפה או שומע כהנה.

הרב אחי, אם אדם מהרהר בלבד,

לימוד התורה זה לא קריאת עיתון.

אתה לוקח עיתון, אתה קורא המודיע,

לא חייבים לקרוא את עיתון המודיע בפה.

גם אם קראת, הסתכלת במחשבה,

יצאת ידי חובה עד קריאת העיתון.

אבל לימוד התורה זה לא עיתון.

צריך לבטא בשפתיים.

כך גם בשאר הברכות, הן ברכות ראשונות והן לגבי ברכות אחרונות.

יש עלינו את החובה לבטא בשפתיים.

לגבי שבת, יש אמיר איסור דרבנן ודבר דבר.

דברי הנביא ישעיה,

הדמיה מפרשת אותם בשבת קפלין.

הכפילות של הפסוק,

ודבר דבר, דיבור אסיר, ערעור מותר.

וכך פסק מרן להלכה בסימן שינווה.

אבל שם הדבר שונה.

התורה אסרה לנו עשיית מלאכה.

כאן הוא לא עושה שום מלאכה, הוא רק מדבר.

מהתורה הכול מותר.

באו חכמים ואסרו לנו גם את הדיבור.

די לך לאסר את הדיבור, אתה לא חייב לאסר גם את הערעור.

קשה לשלוט על המחשבה.

את זה חכמינו לא עשו, לכן הפסוק כופל כאן.

אז זו הדוגמה החריגה, היא יוצאת מן הכלל.

אבל, מה שאין כן לגבי הדברים האחרים,

או חלילה הרהורי עבירה קשים מעבירה,

שם, אדרבה, האדם הזה פוגם בשורש,

ולכן שם בוודאי צריך להיזהר גם במחשבה, גם בהרעור.

אבל מה שאין כן אצלנו כאן, בעשיית המצוות,

אדם חייב מלכתחילה.

כל מצווה ומצווה שבא לעשותה צריך לומר אותה בפה.

מצוות הפרשת חלה או תרונות ומעשרות, גם שם התורה מחדשת לנו,

ונחשב לכן תרונתכם.

ולכן,

אם אמר במקום בפה,

את כל הנוסח יותר מאחד ממאה שיש בידי, חשב במחשבה,

ודאבל זה מהיר.

גם שם, בלכתחילה, תאמר בפה, הרי זו חלה תרונה.

ואתה אומר בפה את כל הנוסח יותר מחנימיה.

אבל שם, בדאבה, במררל, גם שם יש לנו פסוק מיוחד יוצא מן הכלל, ונחשב לכם תרומתכם.

אבל חוץ מזה,

חוץ מהנושאים האלה שהרהור כדיבור דמה,

בדברים אחרים, כמעט בכל התורה כולה,

הרהור לאו כדיבור דמה.

למה מרן כתב את תשובת העומר, אם חשב על להגיד מסותם, ואם הוא סבר אחרי או איר כך,

ידע,

מה שמרן כתב בסימן תפטה, סעיף ד',

שהיה מרן לדבר כשהוא אמר בפה ברכה.

וכשהוא אמר בפה, ברוך אתה השם אלוקני,

הוא חשב לומר את המספר הנכון.

אז היה כאן ביטוי שפתיים יחד עם המחשבה.

ולכן אפילו אם היה לו בסוף טעות, בדאבל יוצא.

אבל אם לא אמר כלום בפה,

לא את הברכה ולא את המספר לא אמר בפה אלא רק במחשבה,

גם שם, גם בעניין ספירת העומר, יגיד לך מרן,

לא יצא,

ולפי מרן יחזר עוד הפעם ויברך.

למרות שבמחשבה הוא חשב היום שלושה ושלושים יום לעומר, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים, הוא אמר את הכול במחשבה,

את כל המשפט הזה, כלום.

לפי מרן זה אפס, יחזר לברך ולספור,

גם במצוות ספירת העומר, גם שם ההלכה היא הרהור,

לאו כדיבור דמי. ולכן צריך להעיר את תשומת לבם של אותם האנשים,

אלה שעושים שלוש פסיעות, מהר אתה רואה אותן,

אנחנו אומרים, חונן הדעת הרוצה בתשובה, והם כבר גמרי עושה שלום. לפעמים צריך לדבר, אז הוא יוצא החוצה, יש לו את המכשיר,

אתה רואה,

הוא דמר,

הוא הולך לדבר בינתיים, עד שהחזר יתחיל את החזרה.

האנשים האלה, הדיצנים האלה, כמו שאמרתי, לא עובדים את השם כמו שראוי.

צריך להסביר להם את ההלכה, הרהור, לאו כדיבור דומה.

בברכת הנושאים, אפילו אם הוא אכל וסבא,

רק לגבי השלושה ברכות הראשונות, עד בני ירושלים ואמון, זה דאורייתא.

ולכן גם בדיעבד, חוזר.

אבל הברכה הרביעית איננה דאורייתא,

אלא באבנה תקנוה אחרי שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

הטוב שלה הצריחו, הביתים שניתנו לקבורה, כל זה ברבנן.

ולכן, אם יש לנו כאן ספק,

במחלוקת הזו נצטרך, נאלץ,

לסמוך על דברי הרמב״ם, שהוא אולי ערעור כדיבור דומה,

ולא נוכל להתיר לו לברך את הברכה הרביעית פעם שנייה.

אלא כשיגיע לבוני ירושלים אמון,

איך הוא מתחיל את הברכה הרביעית?

התחיל בלברך דומים. גם שם הוא יעשה את העצה הזאת,

וימשיך אחר כך לעד היום אבינו מלכנו ויגמור.

זה הפתרון לאדם שטעה והרהרהר בלבו במחשבתו את ברכת המוזיאון.

זו ההנהגה שצריך לנהוג ולעשות.

למדנו לבדי תפילה, איזה עבודה של הלב, תפילה חובה למה להתפלל?

המגן אברהם הוא שרוצה לחלק בין כל התורה כולה שהרהור לאו כדיבור דומה לבין התפילה,

כי למדנו בטענית ב'

מאיפה אנחנו יודעים שיש חובה להתפלל, שנאמר,

ולעובדו וכל אבבכם זוהי העבודה שבלב, זו התפילה. ולכן לפי המגן אברהם כאן בתפילה יותר קל.

ולכן ניסחתי קודם ואמרתי, אדם שטעה והתפלל בהרהור,

שיחזור על-ידי תנאי לנדבה.

לשריין את התפילה השנייה, שלא יהיה חלילה שום ספק, אולי ברכה לבטלה,

וכן אמרנו את ההוצאה הזו, בזה הוא פותר את הבעיה.

אנחנו מקבלים בברכה את מרוני רבנו, ראש ישיבת כף החיים, רבנו יעקב חיים סופר. יעלה ויבוא.

תזכו ברור.