הפסק בין הברכה למעשה – דיבור, מעשה וספק ברכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

סימן ר״ו סעיף ג׳.

מרן כותב לנו בקצרה כמה וכמה הלכות בענייני ברכות,

מזהיר אותנו כדי שהברכה תהיה מושלמת ולא יהיה חלילה חשש וספק על הברכה שמברך.

דבר ראשון, ניזהר שלא לדבר בין הברכה לטעימה.

בירכת בורא פרי העץ,

אף מילה לא נאמר באמצע.

לא רק דברים בטלים,

אפילו אם האדם הזה רוצה לומר דברי תורה או לענות דברים שבקדושה.

אדם שזכה להיות שכן של בית-כנסת,

בקיץ החלון שלנו פתוח ושל בית-הכנסת פתוח.

אז איך שהוא גמר בורא פרי העץ,

החז'ן התחיל, יהיה שמרבם יברח.

אסור לו לענות, גם יהיה שמרבם יברח, אסור.

הוא רוצה לעשות מצווה,

אבל זה יהיה הפסק בין הברכה לבין הטעימה.

וממילא חלילה למפרע הברכה שהוא אמר, הייתה ברכה לבטלה.

עבר ענות ישא את שם השם אלוהיך לשווא,

ולכן אין לו היתר לענות לא קדיש ולא קדושה ואפילו אמן.

גם מילה אחת אמן, גם כן אסור לו לכתחילה לענות.

עבר וענה מילה אחת אמן,

בדיעבד לא יחזור לברך.

גם זו מחלוקת,

ולכן

ניסחנו את ההלכה.

מלכתחילה אסור לענות עליהם,

אלא רק בדיעבד אנחנו חוששים בדבר.

הפוסקים, כשדנו,

דנו בנושאים אחרים שמהם אנחנו לומדים גם לענייננו.

הנושא הראשון שדנו בו, גדולי הפוסקים,

הפרה חדש ושאר האחרונים,

היה לגבי ברכת השחיטה.

אדם שבא לקיים את המצווה,

שוחט עוף או בהמה,

מברך בשם מלכות, מלך העולם, אשר קידושנו במצוותיו וציוונו על השחיטה,

ושוחט מייד את הבהמה.

לפעמים חלק מהבהמות הן או נבלה או טרפה.

מה עושים עם זה?

התורה אמרה,

לגר השם בשעריך תתננה בהאכלה או מכר לנוכחי. מוכרים את זה לגוי.

לפחות תוציא את הקרן. אם לא יהיה לך רווח,

את ה-5,000 דולר ששילמת על השור,

לפחות את זה תוכל להוציא. אתה מוכר את זה לגוי.

הבעיה היא עם הגויים המוסלמים.

הם לא אוכלים בשר שנשחט,

אלא אם כן יגידו לפני כן אמה אל אכבר.

הוא לא יגיד את זה אם לא אוכלים.

ולכן,

השוחט הזה נאלץ.

לפני שיברך על השחיטה הוא אומר אמה אל אכבר, ואחרי זה מברך על השחיטה ושוחט.

זה טוב, הם סתם גוי.

אבל יש שיעים פנאטים.

הפנאטים האלה, הם אומרים,

אם אתה אומר קודם אמה אל אכבר ואחרי זה אתה מברך,

אז הברכה שאמרת זה הפסק.

וכך הם אומרים, המשוגעים האלה.

ואז הוא לא יקנה.

כל ה-5,000 דולר, הכול ילך לאיבוד.

מה לעשות?

האם מותר לי לברך וציווה לנו על השחיטה,

ואחרי זה לומר אמה אל אכבר?

שמה זה רק שתי תיבות. אין לך שלושה כמו שלום עליך, רבי.

האם יש היתר או אין היתר?

זו השאלה שדנו בה, גדולי האחרונים,

שם,

ומשם תלמד הענייננו לנושא שטעה וענה מהן.

המסקנה שם.

רוב הפוסקים אומרים שזה הפסק.

ואם כן, מה יעשה השוחט

כדי שלא יפסיד את הבהמה?

העצה היא כך,

שיביא אתו תרנגולת קטנה.

כשיברך מלך העולם אשר קידושנו במצוותיו ויצוונו על השחיטה,

יש חד יותר תרנגולת.

אם שם יהיה משהו והגוי לא יקנה, זה הפסד של 15-10 שקלים, זה לא נורא.

אבל בברכה שהוא מברך הוא מתכוון גם על העוף וגם על הבהמה.

אז ברגע שהוא שחט את העוף,

הברכה כבר חלה.

כשיבוא לשחוט את השור ויגיד, עמאל אכבר,

שם אין לך את הבעיה האמורה,

אין כאן חשש ברכה לבטלה.

זו העצה שנתנו לנו הפוסקים,

וכך חייב לנהוג ולעשות.

דוגמה שנייה שגם עליה דנו הפוסקים לגבי יום שמחת תורה.

אחרי שגומר החתן תורה אנחנו מזמינים עלייה האחרונה באותו יום,

חתן בראשית.

החזן אומר, לפני שמתחילים בראשית דברי אלוקים,

לפני שאנחנו מתחילים סיבוב חדש של קריאת התורה,

אנחנו אומרים בסימנה טבע.

גם התימנים, גם הספרדים אומרים בסימנה טבע.

אשכנזים לא רגילים בזה, לא הורגלו בזה,

אבל אנחנו כן אומרים.

ושוב השאלה היא,

האדם הזה ברך את הברכה, ברוך אתה ה' נותן התורה,

ועדיין לא אמר פסוק בראשית דברי אלוהים את השמים ואת הארץ. עדיין הברכה לא חלה.

אז אם כן,

שתי התיבות האלה בסימנה טבע, אולי זה הפסק.

או שנאמר, זה רק שתי תיבות.

שוב, גם שם נחלקו בזה גדולי הפוסקים.

לפי דעת פאת השולחן חבר את הספר הזה הגאון רבי ישראל משקה לוב היה מתלמידי הגרש שבסוף ימיו זכה להגיע לארץ-ישראל.

שם, בהלכות ארץ-ישראל, סימן ג' הוא אומר ששתי תיבות זה לא נורא,

וכדבריו כך הולך גם רבנו יוסף חיים ברב-פעלים חלק ג'.

גם שם.

רוב הפוסקים חונקים, הם אומרים.

אין הבדל אם האדם הזה אומר ארבעה תיבות או שאומר שתי תיבות,

גם זה וגם זה נחשב להפסק.

ולכן, ולכתחילה,

מסכם רבנו אליהו מני.

רבנו אליהו מני,

פעם זיכרונות אליהו, היה הרב של חברון לפני 150 שנה.

הוא היה חברו הקרוב של רבנו יוסף חיים.

הוא מסכם ואומר כך,

המנהג הוא,

לפני שיתחיל חתן בראשית, לפני שיתחיל את הברכה,

או בשבת בראשית, לפני שיתחיל הכהן את הברכה,

לפני כן יאמר החזן בסימנת הבאה.

ואחרי זה יתחיל ברכו את השם המבורך,

אחרי זה יתחיל את הברכה, ואז לא יהיה שום חשש הפסק.

זה מה שצריך, זה מה שחובה עלינו לנהוג ולעשות.

אבל קורה לפעמים שהחזן שכח.

והחזן אומר, אחרי הברכה,

אחרי שגמר המברך נותן התורה, אומר בסימנת הבאה,

אני העונה לספר תורה, אני לא אומר אחריו את המילים האלה.

אני אתחיל מייד, בראשית ברא אלוקים.

זה מה שצריך לנהוג ולעשות. למה?

כיוון שיש מחלוקת. ברובה, רוב הפוסקים אומרים שאפילו שתי תיבות זה הפסק. אז אולי הברכה תהיה למפרע לבטלה?

למה לך להגיד? אל תגיד, שב ואל תעשה עדיף.

זו ההנהגה בין לכתחילה. אבל בדיעבד,

מהי דאבה אהבה? אולי באמת שתי תיבות עדיין זה לא נורא, ולכן אמרנו גם לגבי הענייה תאמן, אם היה לו טעות,

בדיעבד, מה שהיה היה. אבל מלכתחילה אדם צריך להיזהר מאוד. קל וחומר, אם יש לו שיחת טלפון,

שייזהר לא לענות. ברכת בורי פרי העץ. קודם כול תטעם.

אפילו אם הוא אומר רק מילה אחת, הוא אומר הלו,

הלו בספרדית זה שלום.

גם זו מילה שהיא יכולה להיות הפסק,

ואולי הברכה תהיה לבטלה, ולכן שלא יענה שום דבר.

יותר מזה,

אפילו אם הוא לא מדבר,

אלא

לפעמים הטלפון שלו רוטט או מצפצף,

הוא רק פותח את זה לראות מי זה מתקשר.

המעשה של הפתיחה,

אולי גם זה נחשב להפסק לדעת שער המלך, שדה הארץ ועוד.

יש דוגמאות רבות שדיברנו בהן, ואני אזכיר אותן בקצרה.

שדה הארץ דן, אדם שבחנוכה, ליל חנוכה,

ברך את הברכות מלך העונה, אשר קדישנו במצוותיו ויציבם, להדליק נר חנוכה שעשה ניסים.

במקום להתחיל להדליק את הנר חובה,

טעה והתחיל להדליק את השמש.

השמש זה לא מצווה.

אם זה לא מצווה,

מעשה ההדלקה אולי הוא ההפסק בין הברכה לבין ההדלקה של הנר החיוב.

זה הדין שדן, זה מה שמסתפק בספר שדה הארץ.

עוד דנו האחרונים בדוגמאות אחרות מעין זה.

אדם שבא בבוקר השכם,

כדי שיוכל להתפלל בכוונה,

הוא רוצה לשתות כוס קפה.

הותר, אין איסור מעיקר הדין,

הוא גומר את הכוס קפה, אחרי זה מתחיל ברוך שאמר,

מעיקר הדין זה בסדר.

אבל לפעמים קורה, האדם הזה לא זכה להיות מעשרה ראשונים, במאוחר.

איך שהוא מגיע, כבר החזל התחיל ברוך שאמר.

אז הוא מהר מהר מכין את הכוס קפה,

זה חם מאוד, הוא לא יכול לשתות את כולו,

אבל הוא מברך שהכול וטועם שתי טיפות.

מגיע באמצע פיסוקי דזמרה,

העלו את השם מן השמים, העלו במרומים, העלו כל כוכבי אור,

לוקח את הכוס קפה ושותה.

כל כוכבי אור, האדם הזה עושה מעצמו כוכב,

לוקח ושותה באמצע פיסוקי דזמרה,

זה לא בסדר.

כמו שאסור לנו לדבר מברוך שאמר עד שאנחנו גומרים עושה שלום,

גם מעשה השתייה של הקפה, גם זה מעשה,

גם זה הפסק,

גם זה אסור מלכתחילה,

אין היתר לנהוג ולעשות כדבר הזה. אלא,

אם לא הספקת לשתות את הקפה לפני ברוך שאמר,

תשאיר את זה עד אחרי עושה שלום עם רובם.

רק אז תוכל לשתות את הקפה, ולא קודם לכן.

פוסקים דן עוד,

תלמיד חכם שיושב ומתפלל באמצע הפיסוקי דזמרה,

הלילוהו כל כוכבי אור, הגיע איזה כוכב אחד,

יש לו שאלה לרב,

מביא לרב נייר ועט. הוא יודע שאסור לרב לדבר, אז הוא מביא לו נייר ועט.

הוא אומר, כבוד הרב, מה מברכים על פסיפנורא,

עץ או אדמה?

הוא נותן לרב את העט, שהרב יכתוב לו,

שלא יכתוב לו.

מה יכתוב לו בורא פרי האדמה, לא?

עכשיו הרב מתפלל.

גם הרב הוא דתי, גם הרב צריך להתפלל כמוני כמוך. מה, הרב פטור מהתפילה?

בגלל שבא איזה כוכב, הוא צריך לדעת...

אתם לא מברכים על הפסיפלורה, בגלל זה, לא, מה יעשה, שום הפסק לא יעשה,

לא יכתוב, לא רק דיבור אסור, גם הכתיבה אסורה.

לפעמים האימא שולחת את הילד שלה, יש איזה טלפון דחוף,

שולחת אותו, תגיד לאבא.

אז האבא הזה עמארץ,

מוציא את הנייר והעט וכותב לה, תגידי לו, כך וכך.

גם זה אסור.

מעשה הכתיבה גם הוא מעשה, כמו שאסור לדבר,

אסור גם לכתוב, אין היתר לנהוג ולעשות כן.

דוגמה נוספת שדנו הפוסקים,

ברכתי להניח תפילין.

מייד אחרי הברכה עובר איזה עני,

אל תיתן לו.

תגיד, אני מכיר אותו, זה עני אמיתי, מצוות עשה דאורייתא, נתינת הצדקה.

אבל המעשה של נתינת הצדקה זה יהיה הפסק.

אתה בירכת להניח תפילין,

זה לא רק על התפילין של אייד, זה גם על התפילין של ראש.

וכאן מעשה נתינת הצדקה יהיה הפסק

בין הברכה לבין התפילין של ראש.

ולכן,

רק אחרי שיגמור להדק את הרצועה בתפילין של ראש,

רק אחרי זה ייתן לו את הצדקה, ולא קודם.

יש אנשים שיודעים מראש את הבעיה.

הוא מביא איתו חופן של כסף קטן, מניח על השולחן.

העני הזה מגיע,

הוא עושה שירות עצמי, לא רק בסופר יש לנו שירות עצמי.

הוא יודע, כל יום אני נותן לו כך וכך,

הוא לוקח לבד, רמז לך והלך, הוא לא מפריע לך.

אבל לפעמים מגיע איזה אדם עני חדש,

ולפעמים העני הזה לא רק עני בממון, גם עני בדעת.

הוא ראה אותך שאתה באמצע התפילין,

הוא לוקח את הקופסאה ומקשקש,

מקשקש, כולם מסתכלים וכולם רואים.

אסור לך להתייחס, לא בגלל שהוא מקשקש,

אל תיגרר אחריו,

אלא קודם כול תגמור להניח תפילין של ראש,

ורק לאחר מכן תיתן לו מה שמגיע לו,

ואסור לבוא ולעשות דבר שיהיה חלילה הפסק בין הברכה לבין הנחת תפילין של ראש,

זו המסקנה גם שם.

לפי זה שואל ידידנו שלמה,

אם כך,

אני אומר ואתה מושל בכול,

ואני נותן שלושה פרוטות הצדקה.

איך זה?

על נתינת הצדקה תהיה הפסק.

טוב, שם זה מהעניין.

הגמרא, מרן השולחן ערוך למעלה בהלכות תפילה אמר שצריך לתת צדקה לפני התפילה,

צדק לפניו יאלך. קודם כול,

אני בצדק אחזה פניך, קודם כל ניתן צדקה ורק לאחר מכן נתחיל את התפילה.

אז זה מהעניין.

למדנו בברכות מהם.

אדם שבירך המוציא לחם מן הארץ, ואחרי זה לפני הטעימה אמר אבי הוא מלח.

בדיעבד זה לא יפסק, זה מהעניין.

גם פה נתינת הצדקה, כשאתה אומר ואתה מושל בכל, זה נקרע מהעניין,

שם אין לנו בעיה.

אבל באמצע הנחת תפילין זה לא קשור לעניין, שם הדבר חמור יותר.

רבנו יוסף חיים מספר שבבבל, בבגדד,

לא רק בחול היו נותנים ואתה מושל בכל, היו נותנים צדקה.

זאת אומרת, אפילו בשבת היו עושים את זה.

הכיצד?

מישהו יעז לתת כסף ביום שבת?

זה איסור מוקצה.

אלא, הם היו עושים כך,

היו מביאים בערב שבת שלושה תמרים לבית-הכנסת.

צריך לתת לפי הקבלה שלוש פרוטות ואתה מושל בכל.

אז במקום שלושה פרוטות, שלושה תמרים, שניים ואחד,

היה גבאי צדקה, היה מסתובב, אוסף מהם את התמרים.

אולי לנו אין תמרים בכל השנה? תביא סוכריות.

תביא אתך מערב שבת סוכריות,

וכשאתה אומר ואתה מושל בכל,

תיגש לגבאי, תעביר לגבאי,

אדם שיכול, למה לא? מחמיר, תבוא עליו ברכה,

גם בשבת יזכה יעשה את הדבר הזה, חוץ מכיפור.

בכיפור אל תביא את הסוכריות, שלא יטען מישהו לאכול.

אבל חוץ מכיפור, כל השנה תעשה את זה, זה דבר טוב.

אז שם אתה יכול להחשיב את זה מהעניין. אבל חוץ מזה,

לגבי הדוגמאות האחרות,

אין מקום להקל בדבר.

יש אנשים בחורף, קר להם מאוד.

אחרי שגמר להניח תפילין של יד,

אז הוא מוריד קודם את השרוול ואחר כך מניח תפילין של ראש.

גם המעשה הזה, שהוא מכסה את היד, את הזרוע,

אולי גם זה נחשב למעשה, ואולי גם זה הפסק.

ולכן,

שלא יוריד את השרוול, אלא קודם כול ייהדק את הרצועה בתפילין של ראש.

אחרי שיהדק את הרצועה בתפילין של ראש,

אחרי זה יוריד את השרוול.

אני מבטיח לו שגם אם יישאר 20 שניות בלי להוריד את השרוול, לא יתקרר, לא יהיה לו דלקת ריאות, שלא יפחד.

הוא יכול להישאר כמה שניות בצורה הזאת אחרי שיגמור להדק את הרצועה,

אחרי זה יוריד את השרוול.

זה מה שצריך לנהוג ולעשות כדי לא להיכנס לבעיה האמורה.

כל הדברים האלה, כל הדוגמאות האלה,

דומד אותם שער המלך מדברי ראשי במסכת ערובין בדף נ'.

שם הסוגיה עוסקת, הגמרא עוסקת במצוות עשה דאורייתא של מעשר בהמה.

התורה אומרת לנו,

יש לך, ברוך השם,

כמה מאות כבשים חדשים,

אתה צריך לתת מעשר להשם. כל אשר יעבור תחת השוות,

העשירי יהיה קודש להשם.

קרה לו שקפצו שני כבשים ביחד.

כשהספורטאים רצים, שם יש סטופר מיוחד.

עם זה הקדים אותו העשירית השנייה או אלפית השנייה, שם יש שעונים.

עם הבהמות אין את השעונים האלה.

יש לנו ספק, אני לא יודע מיהו העשירי.

ספק דאורייתא, שניהם אתה צריך להביא אותם קורבן להשם.

כדי שלא יהיה ספק חולין בעזרה, אתה מקדיש, אתה אומר, אם לא, שזה יהיה שלמים.

השלמים דומים במעשה ההקרבה,

כמו שאנחנו קוראים בכל יום בסוף פרק איזה ומקומן.

יש לנו הבדל בין קורבן מעשר בהמה לבין השלמים, הבדל בתנופה ובשמיכה.

זה כל ההבדל.

הרשיעה למקום אומר, בלבי אומר לי,

שלא יברך על התנופה והשמיכה.

שואל שאר המלך, למה לא יברך?

אני אגיד לך אפשרות,

דרך פשוטה מאוד, שכן יכול לברך.

יברך את הברכה וישען,

יעשה את מצוות השמיכה לבהמה הראשונה על הקורבן הראשון.

ללא אומר ודברים לא ידבר,

מיד ייגש גם לבהמה השנייה וישען גם עליה.

והיה, אם הבהמה הראשונה לא חייבת בשמיכה,

אז הברכה תחול על הבהמה השנייה.

למה שלא יעשה כן?

אומר שאר המלך, אין עבדה את דעת רשי.

המעשה שהוא נסמך ונשען על הבהמה הראשונה,

אם היא לא חייבת בשמיכה אלא רק השנייה,

אז מעשה השמיכה הוא שיכול להיות הפסק. כך הוא לומד בדברי רשי,

מסייע את שדה הארץ ואותם הפוסקים שהחמירו שלא רק דיבור יכול להיות הפסק,

אלא גם מעשה יכול להיות הפסק, ואנחנו חוששים לזהיר.

הפירוש בדברי רשי לא מוסכם.

תראו מרשם בדעת תורה, הוא מבין שיש מפרשים אחרת.

אבל אנחנו חוששים מלכתחילה בכל אותם הדברים,

ומלכתחילה אסור לשתות כוס קפה באמצע פסוקי די זמרה,

וכן כל כיוצא בזה.

כשאסור לברא, אסור לדבר, אסור גם לשתות.

פעם הייתי באיזה בית-כנסת,

והחזן שלהם, בר-מינן, היה לו מחלת סכרת.

אז הוא הכין לעצמו כוס מים.

לפני התפילה ברחשי הקול,

ובאמצע עמידה, כשאנחנו אומרים אמן, הוא בינתיים היה מנצל את הזמן, והיה בין ברכה לברכה היה שותה מהמים, וזה לא בסדר.

כמו שאסור לדבר באמצע תפילת החזרה,

אז גם השתייה של המים, נכון שהוא צמא, יש לו בעיה,

אז שלא יהיה חזן.

לא כדאי מלכתחילה שיעשה כדבר הזה.

יש כאן חשש הפסק, ולכן מלכתחילה לא ייעשה,

מדיעבד. כבר עשה, מיידי אבה אבה?

מדיעבד, כיוון שהדבר לא יצא מידי מחלוקת,

וכן לא נחייב אותו לחזור שוב,

אלא בדיעבד יצא ידי חובה.

מרן ממשיך ואומר לנו, כשאדם בא לברך,

ייזהר מאוד שבין הברכה לבין הטעימה לא יהיה חשש הפסק,

גם בזמן,

שיבוני הלקט הוא שאומר את ההלכה הזו, שגם בזמן שלא יעבור שנייה אחת זמן כדי דיבור,

גם מזה אנחנו חוששים בלכתחילה.

מדיעבד, אם עבר זמן כדי דיבור, אנחנו סומכים על דיבר רבי דוד אבו דירה, אם שאומר שרק הפסק בדיבור יחשב להפסק,

אבל אם זה לא הפסק בדיבור,

אלא סך הכול זה בזמן, בדיעבד אנחנו לא מחייבים אותו לחזור.

אבל בלכתחילה טוב להיזהר בדבר.

הברכות, תיקנו אותן אנשי הכנסת הגדולה.

הברכות נאמרות בלכתחילה בעברית, לשון הקודש.

כאן בארצנו הקדושה, ברוך השם, כולנו מבינים עברית.

אבל בעולם יש מקומות נידחים שאנשים לא יודעים כלום, אף מילה בעברית.

אם הוא רוצה לתרגם,

לתרגם את הברכות, אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית או שפה אחרת,

מעיקר הדין מותר, נאמרים בכל לשון,

אין לזה שום בעיה.

מרן חוזר בקצרה על מה שלמדנו למעלה בהלכות קריאת שמע, את מה שהתורה הזהירה אותנו בחומש דברים, פרשת כי תצא, לא יראה בך ערבה דבר,

אסור לאדם לברך כשהוא ערום.

כמו שאסור לקרוא קריאת שמע, להתפלל, כך גם ברכת הנהנים.

אפילו ברכה קצרה אסור לו לברך, אם עדיין הוא לא לבוש,

אלא קודם כול להתלבש,

יטול ידיים, ורק לאחר מכן יוכל לברך את הברכה, אם זו ברכה ראשונה או ברכה אחרונה.

למעלה בסימן ע'ד, מרן מדבר בעוד דוגמה.

ליבו ערום,

וזה מצוי הרבה דווקא בימים האלה.

הרבה אנשים נוסעים ל...

ושם נתקלים בבעיה הזו.

יש אנשים עושים חשבון,

אני משלם נסיעות, אני מגיע לים, עולה ל-40 שקל.

אז לא מספיק חצי שעה, הוא קם בבוקר השכם, נץ החמה,

אחרי הנץ, מהבוקר עד הערב, משתתה עכשיו,

אז במשך היום הוא נהיה צמא.

עובר שם איזה אדם, איזה רוכל, מוכר ארתיק.

אז הוא לוקח מידו את הארתיק, מברך שהכול.

אפילו אם נאמר, יש לו כובע על הראש,

אבל החזה שלו חשוף.

נכון שערבתו מכוסה בבגד ים,

אבל החזה חשוף.

שם נאמר אצל שלמה,

ולבי ראה הרבה חוכמה.

וכאן עמדנו, נאמר לשון ראייה בלב,

אז כמו שאם ערבתו מגולה,

אז גם אם החזה, ליבו ערום, גם זה לא טוב.

אם כן, מה יעשה?

תאמר לו שילבש חולצה,

יכסה את הלב שלו,

או אם קשה לו למצוא את החולצה, ייקח לפחות מגבת.

יכסה לכמה שניות במגבת, כדי שליבו לא יהיה ערום,

ואז יהיה אפשר בלכתחילה לברך את הברכה שהכול נהיה בדברו.

כשהוא אוכל, לא אכפת לנו שאוכל בצורה משונה,

אבל את הברכה, כבוד הברכה, צריך שיהיה גם הלב יהיה מכוסה.

לפעמים האנשים האלה,

אנשים בני תורה,

נמצא כל היום שם בלי תורה, בלי שום דבר, זה משעמם.

למזלו הטוב, הגיע איזה ראש ישיבה, גם הוא הגיע לים,

ואז הם מתנפלים עליו, רבנו תגיד לנו שיחה מוסרית.

טוב, הוא מסכים.

כולם משתטחים על החול ושומעים שיחה מוסרית.

שוב, זה לא יפה.

איך התורה נתניה בהר סיני? בהמה? ביראה?

נתנו להם את התורה? היו בבגד ים?

גם זה לא יפה.

תביא להם את החולצות, לפחות של רשות החולצה.

שישמעו דברי תורה, דברי אלוקים חיים,

שהלב לא יהיה מגולה.

גם כשהלב מגולה,

גם זה לא יפה, גם זה לא טוב, בלכתחילה.

אבל אם עשו כן, נו, והוא רחום מכפר עוון, יש להם על מי לסמוך.

בקטע האחרון של רבו ערום,

זה לא דבר שהוא מצד הדין.

בזה יש מחלוקת, המקן יש לו על מי לסמוך.

אבל בלכתחילה,

יותר טוב שהלב יהיה מכוסה.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות מלכתחילה.

גם הספורטאים, בקיץ, כשהם רצים,

הם רצים בלי גופייה, רק עם בגד ים.

ובאמצע הוא צמא, הוא לוקח מהמימייה ושותה.

גם זה לא טוב.

איך הוא יברך בצורה כזו?

גם זה לא רצוי, לא טוב לנהוג ולעשות כן.

מרן מסיים.

ולא יברך כשראשו מגולה.

אסור לאדם לברך ברכה בלי כובע.

הנושא של כיסוי הראש

מתחיל באישה. אצל האישה זה דאורייתא.

קראנו לפני שבועיים חומש במדבר, פרשת נשוא.

הוא פרע את ראש האישה. מכאן למדו בכתובות ע״ב אישה נשואה חייבת מדאורייתא לכסות את ראשה.

ולכן,

גם כשהיא באה לברך ברכה,

כותב חסד לאלפים בשם רבי אברהם סבא בצור אמור,

שחייבת לכסות את ראשה,

ורק אחר כך תברך.

לא מבעיה כשהיא לא נמצאת בבית,

אלא אפילו בתוך הבית, שמהתורה היא לא חייבת לכסות את ראשה כשאין אנשים זרים.

אפילו, אחי, כבוד הברכה מחייב אותה לבוא ולכסות את הראש,

ואחר כך תוכל לברך ברכה או להתפלל, וכיוצא בזה,

וככה המסקנה למעשה.

לא רק לנשים,

גם אנחנו הגברים,

אפילו אם תאמר שחובת כיסוי הראש אינה מדאורייתא, אינה מדרבנן,

אפילו אחי אומר לנו מרן,

כתוב במסכת סופרים, אסור לך להזכיר שם שמים כשהאדם הזה בלי כובע.

הטעם, למה אנחנו מכסים את הראש?

הגמרא במסכת שבת, קנו,

שם היא מסבירה לנו יפה את הטעם.

הגמרא מספרת,

כשנולד רב נחמן,

אותם החוזים בכוכבים באו ואמרו לאימא שלו,

הילד הזה, לפי המזל שהוא נולד,

יכול להיות ראש הגנבים, ראש המאפיה.

כישרון עצום.

במה? בגנבות.

אינה בעלה, והדבר הזה, מה חלילה, יהיה לה בן גנב,

רצה מייד בבית-המדרש,

אמרו לה החכמים,

תדאגי שראשו יהיה מכוסה כדי שתהיה לו יראת השם.

והגמרא ממחישה מה שקרה.

פעם האימא לקחה אותו לפרדס של התמרים,

נפל לרגע הכובע מראשו.

הרים את עיניו, ראה בראש הדקל יש תמרים.

עץ התמר הוא גבוה,

15-20 מטר,

כרף עין, טיפס, עלה, חתך את האשכול לתמרים,

וירד, הביא לאימא. מאיפה זה? הבאתי מלמעלה.

אתה רואה את הכישרון.

הוא לא עשה לפני כן אימונים, לא בחיל הים ולא במקום אחר.

בשניות עלה וטיפס.

זה היה הכישרון הטבעי של המזל שלו.

מייד היא שמה עליו חזרה את הכיפה.

אתה רואה שם,

בגמרא,

את היסוד שכיסוי הראש הוא בוודאי מועיל הרבה ליראת השם טהורה.

לכן אנחנו מקפידים לא רק על המבוגרים,

לא רק אנחנו,

אלא גם לגבי הקטנים. מרן כתב לנו למעלה בסימן ב',

סעיף ו',

לא ילך אבוא לעמוד בגילוי ראש.

ומרן חזר על זה בסימן צדק א', סעיף ג',

לגבי תפילה, שאסור לאדם לעמוד להתפלל בגילוי ראש,

ולא רק בתפילה שאתה עומד להתפלל לפני המלך,

אלא, מרן אומר את זה, גם לגבי ברכות הנהנים,

כשאתה בא לברך ברורי פרי העץ וברורי פרי האדמה וכיוצא בזה,

צריך שהראש יהיה מכוסה.

השאלה היא לגבי דיעבד. הרבה פעמים יש תקלות,

והשאלה היא, מה הדין?

לפעמים אתה מזמין איזה טכנאי שיבוא לתקן לך את החשמל, מכונת כביסה או דבר אחר.

הטכנאי הזה בא בלי כובע,

אבל אתה רוצה לתת לו מים קרים. עכשיו קיץ חם מאוד,

אתה רוצה להגיש לו מים קרים.

לפעמים אותו האדם שם את היד שלו על הקרחת ובירך שהכל נהיה בדברו.

הוא ראה שאתה אדם דתי ומכבד את המסורת ובירך.

מה שהוא שם את היד בשל עצמו זה אפס, זה לא נקרא כיסוי.

ממילא הוא עשה עוון,

ואף על פי כן,

אל תאמר לו לחזור עוד הפעם לברך שעקות.

מלכתחילה, כשאתה רוצה להגיש לו מים קרים,

ביד ימין תתפוס את הכיפה, ביד שמאל את המים הקרים,

תן לו שיכסה את הקרחת שלו בכיפה,

ואחרי זה יברך, כך כדאי, כך צריך לנהוג ולעשות מלכתחילה.

אבל לפעמים קורה שהוא כבר הקדים אותך, בירך בלי כובע.

טוב, מאי דאבה אהבה, לדאבה דלא חוזר.

הדין הזה נלמד מהסוגיה במסכת ברכות ס'.

שם הגמרא סופרת לנו, אומרת לנו, את כל ברכות השחר.

כשאדם מתעורר, אומר אלוקי נשמה.

שומע את קול התרנגול אומר הנותן נסח בי. פותח את העיניים, אומר פוקח עיוורים, וכן הלאה.

בסוף,

אחת הברכות האחרונות, הגמרא אומרת, כשלובש את הכובע,

מברך עוטר ישראל ותפארה.

אם נאמר שסדר הברכות האלה הוא דווקא, מה משמע שכל הברכות, הוא אמר אותן, עדיין היו בלי כובע.

המרשע דוחה.

אומר, לא מבעיה לדעת האומרים שסדר הברכות לאו דווקא,

אלא אפילו אמר סדר הברכות דווקא.

אין הכוונה שלפני כן הוא בירך בגילוי ראש.

היה לו כיפה על הראש. כשהוא ישן, היה לו כיפה.

אלא כשבא לגבוש את הכובע הגדול, את המגבעת,

על זה מברך עוטר ישראל ותפארע.

אבל גם קודם היה ראשו מכוסה.

כך דוחה ואומר המהרשע, וככה המסקנה בלכתחילה.

אבל סוף סוף הדבר לא יצא מידי מחלוקת.

האוזרוע מביא שבצרפת

היו מקומות שהנערים היו עולים לספר תורה מברכים בלי כובע.

רק כדי כך.

זאת אומרת, הם הבינו שסדר הגמרא דווקא,

הם הבינו אחרת.

נכון שאנחנו לא פוסקים כך.

מי יעז היום לעלות לספר תורה בלי כובע?

רק מי שיש לו שריטה, רק המג'נון יעשה את זה.

אבל, ונפקא מילה במחלוקת הזו לגבי הדיעבד.

קורה לפעמים,

לא יבוא ולא יהיה אדם חולה, מתפלל בבית ביחיד.

לא יכול לבוא לבית-כנסת.

הוריד לרגע את הכיפה כדי להניח תפילין של ראש.

שכח להחזיר את הכיפה לראשו.

הוא גומר, עושה שלום ממרומיו, הולך אחרונית,

ואז הוא רואה את הכיפה על הרצפה,

אז הוא הבין שהוא התפלל בלי כובע.

ואז הוא שואל אותנו,

יצאתי ידי חובה או לא? מה שלמד הוא במסכת סופרים,

שאסור להתפלל בלי כובע.

הדין הזה לכתחילה, בדיעבד,

מחלוקת.

והמסקנה היא,

הוא לא צריך לחזור עוד הפעם את כל התפילה מי ברוך שאמר,

אלא מספיק שיחזור רק את העמידה על שם ספרתי תפתח,

ויקדים, יעשה תנאי לנדבה. יאמר כך,

אם יצאתי ידי חובה תהיה תפילתי לנדבה,

ואם לאו,

תהיה תפילתי לשם חובה, ואחזור עוד הפעם את העמידה עם הכובע.

בבית-הכנסת זה כמעט לא מצוי. אם נפל לך הכובע,

אנשים מייד יגידו לך, הלו, אדון, תלבש את הכובע. מייד.

בבית אין מי שיראה, שם יכולה להיות חלילה תקלה כזו,

והמסקנה בדיעבד,

אין ברירה, לא יכולים להתיר לו לחזור ולהתפלל בצורה רגילה,

אלא תנאי נדבה זה מה שצריך לומר לאותו האדם, זה הפתרון הטכני.

הגאון הרב חיינשטיין באגרות משה מביא בשם האחרונים שבלכתחילה החובה בכיסוי ראש שרוב הראש מכוסה.

אין לנו הגדרה כמה סנטימטרים,

כי הגודל של הראש של האנשים זה לא אותו דבר.

יש אדם שיש לו ראש קטן,

הוא שם כיפה של תריסר סנטימטר,

כבר הראש שלו, הרוב הגדול מכוסה.

טוב, לאחד כזה גם כיפה כזו מספיקה.

אבל יש אדם,

יש לו ראש ענק, ראש של אבטיח גדול,

אז צריך גם, לפי הממדים של הראש, לקנה גם את...

כיפה? כשהוא הולך לחנות לקנות כיפה לא יקנה איזה כיפה לה קטנה שאתה צריך לחפש בתוך הסערות איפה הכיפה אם בכלל יש אלא שתהיה לו כיפה גדולה שתכסה את רוב הראש הוא בעצמו אגרות משה שם בסוף התשובה אומר שהעולם לא מקפידים בזה הרבה אנשים הכיפה שלהם היא רק מיעוט שמכסה את הראש ולא הרוב אבל ולכתחילה אנחנו לא סומכים על זה בפרט

כשהוא בא להתפלל בא לברך ברכה כאן הדבר הרבה יותר חמור אנחנו רוצים שהכיפה תהיה גדולה לא מעניין אותי מה הצבע של הכיפה הזאת אם הוא דובש מגבעת קסקט כיפה שחורה כיפה לבנה כיפה של רב ארלאך לא חשוב לנו מה חשוב לנו הגודל ולא הצבע ולכן כל אדם מקפיד לפי הממדים של ראשו שראשו יהיה מכוסה וכמו שאמרנו

אין הבדל בזה בין הגברים לבין נשים נשואות וזה בוודאי שצריך להקפיד בדבר כשבאים לברך ברכה או לומר קידוש הבדלה שגם האישה תהיה עם ראש מכוסה אין ספק שזו החובה הבעיה העיקרית היא לגבי נערות רווקות

בזה אין לנו גילוי בדברי הפוסקים כאן הבעיה האם באמת יש

להן על מה לסמוך מה שהן מברכות או מתפללות בלי כובע בגילוי ראש או שאין זה נכון לעשותו.

את ההלכה הזאת האבא בודק באבי העומר חלק ו'. תראו שם תשובה ארוכה מאוד.

האבא מביא את כל המקורות,

גמרא, מדרשים,

על הנושא של חובת כיסוי הראש.

הוא מנסה לבדוק אולי נמצא איזה סמך,

אולי יש הבדל בין נער בן 14 לנערה בת 14?

שום מקור, שום מקום אתה לא מוצא את ההבדל הזה.

למה שאנחנו,

הנערים שלנו, חייבים לכסות את הראש כשמתפללים או מברכים?

למה הנערה הזאת לא תתחייב?

בזמנם, בזמן הראשונים, השאלה הזאת לא הייתה קיימת.

אז היו מחתנים את הבנות בגיל 10, גיל 12. קל וחומר,

אצל התימניות והג'רבאיות הרי הם מפרשים את דברי הרמב״ם.

מה שהרמב״ם כתב, שהאישה חייבת לכסות את ראשה,

אחת נשואה ואחת פנויה,

הם מפרשים,

ברגע שהבת הגיעה לגיל 12 חייבת לכסות את ראשה, אפילו שהיא רווקה.

וכך היה מנהג בתימן עד הדור האחרון. גם בג'רבה, תלך לשם, תראה,

הנערות, גם הרווקות בגיל 12, מכסות את ראשן.

לכן שם כמעט לא הייתה השאלה הזאת.

השאלה הזאת היא לנו, לספרדים ולאשכנזים שלא מפרשים כך את הרמב״ם ומרן,

אלא הם מפרשים מה זה פנויה שהרמב״ם כתב. הכוונה היא אישה אלמנה או גרושה,

היא חייבת לכסות את ראשה.

אבל לא לגבי רווקה, רווקה פתורה.

וכך למעשה נוהגים כמעט כל הספרדיות והאשכנזיות. אבל

כשהיא באה להתפלל,

כאן מי אמר שהיא יכולה לעמוד להתפלל בלי כובע? זו הבעיה העיקרית.

לכן האבא שם כותב, חומרה שקרובה לדין,

שגם הרווקות, כששומעות קידוש הבדלה או מתפללות, לכתחילה יכסו את ראשן. זו המסקנה שם.

בתקופה שאבא כתב את ההלכה הזו,

אבא היה בבית-הדין הגדול יחד עם הגאון הרב אלישי,

והראה לו את התשובה הזו. אמר לו, ילמדנו רבנו,

אולי כבודו ימצא לי איזה סמך שאולי יש הבדל בין הנער לבין הנערה,

אולי לנערות יש איזה היתר?

גם הרב אלישי ענה לו. אמר לו, לא מוצא שום הבדל.

אם אתה אומר, כיסוי הראש הוא כדי להוסיף עירת שמים,

אם אתה אומר שחייבים בתפילה לעמוד באימה וביראה, לכסות את הראש,

למה שלנערות זה לא יהיה ככה? לא מצאנו הבדל,

הסבר מתקבל על הדעת מדוע ולמה אותן הנערות,

יהיה להן היתר ללכת בגילוי ראש, לברך,

להתפלל בגילוי ראש.

לא מצאנו סמך לדבר. ולכן,

כמו שאמרנו, חומרה שקרובה לדין,

כדאי מאוד שיכסו את ראשן.

בשנים האחרונות,

ברוך השם, יש כמה וכמה סמינרים שהמנהלת,

המורה, הנהיגו את המנהג היפה הזה.

הבנות מגיעות לסמינר,

כשמגיעות לתפילה מוציאות מהילקוט, מוציאות מהתיק כובע, כובע ברט או דבר אחר,

מכסות את ראשן,

ואחר כך מתחילות את התפילה, אלוקי נשמה, והלאה.

זה באמת מנהג נפלא, מנהג טוב.

מי ייתן והיה וכולן יעשו את הדבר הזה,

שיכסו את ראשן לפחות

בשעה שמתפללות, לפחות בשעה שמזכירות שם שמים,

ברכה, קידוש, הבדלה וכיוצא וזה.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

אין לנו כוח להילחם עם כל העולם,

רוב העולם לא נוהגות כך.

לפעמים התורה היא באה לבית-הכנסת, מתפללת הכול,

והכול בגילוי ראש.

עדיין לא עשו כיפות מקרטון בשביל הבנות האלה כמו שעשו בכותל המערבי בשביל אלה שבאים בלי כובע.

אבל,

ולכתחילה, אם האישה שואלת,

אז צריך לתת לה את העצה הטובה ביותר,

שתכסה את ראשה לפחות בשעת התפילה והברכות המחמירה בכל זה, ובוודאי תבוא עליה ברכה.

הספרד ממשיך ואומר לנו את דברי הראש.

כל דבר שמברך עליו לאוכלו, להריח בו, צריך לאוחזו במינו,

כשהוא מברך.

כל זה למדנו מהגמרא בדרכות מ״ג.

וזה כלל הן לגבי ברכת המצוות והן לגבי ברכת הנהנין.

אדם שבא לעשות מצוות קידוש,

תופס את כוס היין ביד ימין.

שביתי השם לנגדי תמיד, כי מימיני בא למות. החשיבות היא יד ימין, זה הכוח של הקדושה.

כך גם הבדלה או כל מצווה אחרת.

אומרים לך, תקיים עכשיו מצוות עשה דאורייתא לקבוע מזוזה.

תברך את הברכה וציוונו לקבוע מזוזה,

ומייד ייקח את המברגה ויבריק שוב ביד ימין,

וכן לשאר כל המצוות כולן.

אנחנו עושים את הכול ביד ימין.

מרן כותב לקמן בהלכות ארבעת המינים, סימן תרנא,

אדם שבא לקיים מצוות לולב,

תופס ביד ימין את הלולב, ביד שמאל את היתרום. למה?

בלולב יש שלושה מצוות, לולב והדס ערבה.

זה החשוב יותר, ואת זה אתה תופס ביד ימין,

כך ראוי לעשות.

אם היה לו טעות,

בדיעבד הפך, בדיעבד יצא ידי חובה.

המגן אברהם ורבי עקיבא איגר דנו אצלנו כאן בברכת הנהנין.

האם גם בברכת הנהנין הוא כך או לא?

אחרי שכף החיים הביא את דברי המגן אברהם ורבי עקיבא איגר, הוא מסיים, אבל לפי הקבלה,

גם בברכת הנהנין,

אל תתפוס את הכוס מים קרים ביד שמאל,

תתפוס אך ורק ביד ימין.

כמו לגבי ברכת המצוות, גם ברכת הנהנים.

אתה לוקח את האפרסק, נברך עליו בראי פרי העץ,

תתפוס ביד ימין.

אחרי שנגס, אחרי שהדרכה חלה,

אחר כך, אם הוא ירצה אחרי זה לשנות, לא אכפת לנו.

אבל בשעת הדרכה צריך בלכתחילה לתפוס את זה ביד ימין. זו המסקנה להלכה ולמעשה בלכתחילה.

מרן ממשיך שם בסימן תרשנא,

מביא לנו מחלוקת בראשונים לגבי אדם איתר.

הלשון איתר נאמר בספר שופטים.

אהוד בן גרה היה איתר יד ימינו.

פירוש המילה איתר מלשון סתימה. אל תיתר עלי באר פיה.

כאילו צד הימין שלו סתום.

זה הכינוי של איתר.

אצלו כל הכוח ביד שמאל.

האם יתפוס את כוס הקידוש?

האם יתפוס את הלולב ביד שמאל או לא?

הרבנו ירחם בשם התוספות אומר,

גם האיתר צריך לתפוס ביד ימין.

כך דעת רוב הפוסקים וכך ההלכה.

אלה דברי מרן שם,

ומשם נלמד גם לגבי מצוות אחרות. גם האיתר,

כשבא לקבוע מזוזה,

גם הוא יתפוס את המברגה ביד ימין וידריג ויקבע את המזוזה.

גם האיתר, כשתופס כוס יין לקידוש והבדלה,

יתפוס את זה לכתחילה ביד ימין. שוב תהיה המחלוקת לגבי ברכת הנהנים.

ימין או שמאל, עוד הפעם, גם כאן, על-פי הקבלה, זה מה שמטה את הכף.

יש לנו כלל, כשיש לנו מחלוקת בפשטנים, הקבלה מכריעה,

ולכן לכתחילה יתפוס ביד ימין.

אחר כך הוא רוצה להמשיך לשתות את הכוס קפה שלו ביד שמאל,

מה אכפת לנו, מה שיעשה אחר כך.

אבל באותו רגע של הברכה,

יותר עדיף, יותר מהודר, יותר טוב,

שיתפוס את זה ליד ימין. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות לכתחילה.

גם אדם שהוא שמאלי, גם איתר יד,

וגם בהלכות האלה אין הבדל בין איש לבין אישה.

גם אם האישה הזו שמאלית,

לא שמאלנית, אני מדבר על שמאלית,

איתרת,

גם היא תתפוס את הכול ביד ימין כדי לעשות את המצווה בצורה מהודרת, בצורה שלמה,

בדיעבד תפס ביד שמאל אותו. מהי דיעבד אבד?

כמו שאמרנו,

אין הדבר הזה לעיכובה,

אלא כל זה לכתחילה בלבד.

ברגע שאדם נוגס ולועס, כבר הברכה חלה.

יש לנו שלושה דעות.

המאירי אומר, ברגע שמכניס לפה,

לקט יושר אומר, ברגע שאדם לועס,

השני, שני לוחות הברית אומר, צריך גם שיבלע.

בסדר, כאן הוא מכניס לפה,

הברכה כבר חלה ברגע שהוא לעש,

הכול בסדר,

ממלא את ההמשך יכול לתפוס כבר ביד שמאל,

זה כבר לא מפריע לנו, אם זה לעיכובה.

דבי חנניה בן עקשה אומר.