ברכת בורא נפשות – נוסח הברכה ושיעור כזית הלכה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אדם שאכל כזית לחם מברך ברכת המזון ואכלת ושבעת וברכת.

אוכל כזית משבעת המינים מברך ברכה אחת

מעין שלוש

על המחייה או על העץ.

אכל כזית ירקות, קטניות או פירות

שאינן משבעת המינים,

מברך ברכת בורא נפשות רבות.

אלה דברי הגמרא לברכות ל״ז, ערוביני ד׳, וכך כל עם ישראל עושה.

התוכן של הדרכה,

בורא נפשות רבות וחסרונן,

חסרונן הכוונה היא על הלחם והמים,

על הלחם יחיה האדם,

אלה הדברים שעליהם אנחנו חיים.

ההמשך,

על כל מה שבראת, להחיות בהם נפש כל חי.

הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו לא רק נחם ומים,

אלא גם את הקטניות, פירות וירקות,

שיש שם עוד ועוד ויטמינים,

על כל מה שבראת,

כל הדברים האלה, להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חי העולמים.

זהו נוסח הדרכה שאנחנו מברכים כשאוכלים כזית מאותם הדברים.

בנוסח הדרכה יש שתי גרסאות.

יש גרסה וחסרונן במילוסופית,

גרסה שנייה וחסרונן במון.

אין כאן שאלה מהותית בתוכן.

כולם יודעים שאם אמרת וחסרונן או וחסרונן, בין כך ובין כך, בדיעבד יצא ידי חובה. אין שאלה.

אבל השאלה היא מה יותר מהודר על-פי כללי הדקדוק וכו'.

לפי הגרסה שלנו בברכות ל' עירובין יד התוספתא הירושלמי,

לפי המקומות האלה צריך לכתוב נו סופית וחסרונן,

אבל,

לפי הגרסה שיש במדרש ובילקוט שימעוני,

הגרסה היא במון וחסרונן.

ההבדל הוא אם זה לשון זכר או לשון נקבה. זה ההבדל, זה הוויכוח.

גם לראשונים יש הבדל.

דעת רוב רובם של הפוסקים, של הראשונים,

כמו שכתבו רבם עמרם גאון והרמב״ם בפירוש המשניות,

בברכות, סוף פרק ו', שצריך לומר,

וחסרונן.

כך דעת גם רבנו הרשש בנהר שלום והגאון חידה בברכי יוסף,

ומספרים שכך הוא המנהג שלנו,

ואנחנו אומרים, וחסרונן.

גם התילונים גם כן אומרים כך,

כך גם רגילים רוב גדול מאחינו האשכנזים. לא כולם,

דווקא המשנה ברורה על המקום אצלנו בסימן רז,

הוא העתיק את האומרים, וחסרונן בנם.

בעל כף החיים,

בדרך כלל הוא הולך בשיטת רבו, רבנו יוסף חיים, הבן איש חי.

כאן הבן איש חי כתב, בנם,

הוא הלך לפי השיטה האומרת, וחסרונן בנם, כך הוא כתב בשנה הראשונה, פרשת מתוך.

אבל כאן כף החיים לא הלך בשיטת רבו,

אלא הוא הביא את דברי רבנו הריב לשאר המצוות,

המסקנה שלו שהנוסח וחסרונן יותר מדויק,

וכך ההלכה למעשה, אנחנו אומרים וחסרונן.

יש יהודים עיראקים, יהודים בגלים, שאומרים דומם,

אבל אנחנו מעדיפים יותר דומים סופית, זו המסקנה בדרך התחילה. בדיעבד, אם אמר דומם, בדיעבד יצא.

רבנו יעקב חיים סופר, בעל כף החיים,

תחילת ימיו הוא היה בבדוון, ושם למד תורה אצל רבנו יוסף חיים. הוא היה מורה ברבו, הבעל אבין איש חי.

הייתה קבוצה שהתארגנה לבוא כאן לארץ-ישראל, לירושלים,

לעשות ביקור בקבירות של הצדיקים. זה היה.

אז היתה נסיעה יותר קשה.

לפני מאה שנה זה לא היה כמו בימים האלה,

היום אתה נוסע במטוס, שעה אחת אתה גומר את הסיפור.

אז זה היה כמה ימים.

הוא נסע יחד אתם,

ביקר בכל המקומות הקדושים וראה מה יש בירושלים.

לא היה, לא כסף ולא זהב, היו אז עניים יהודים,

אבל ראה את העושר הרוחני,

ראה את המקובלים ואותם החסידים, קדושי העליון,

התאחד בירושלים, אמר להם,

אני לא חוזר בברדד,

תגידו לאשתי, אני נשארתי בירושלים.

טוב, חזרו כולם לבגדד והלכו קודם כול לרבנית.

הוא אמר לה, אל תדאגי, בעלך מרגיש טוב, הכול בסדר, לא קרה לו כלום,

אבל הוא החליט להישאר בירושלים, הוא לא רוצה לבוא יותר לבגדד.

אז היא רצה מייד, והבן-איש חי.

רבנו, הוא יעזוב אותי לבד, אני נשארתי פה,

והוא הלך לירושלים?

הנה נארבתי, כתוב במשנה, מסכת כתובות, דף כופי,

קום העלי מירושלים.

מרן פסק את זה להלכה, אל בן-עזר, סימנה, אינה אל, פרק ג', כל הפוסקים כתבו.

מי שחפצה נפשו ורוצה, את חייבת ללכת אחריו.

אמרנו, רבנו, אין לי אפילו כסף בשביל לקנות כרטיס נסיעה ולהגיע מירושלים.

איך אני אגיע אצלו?

היו לו הרבה ספרים שם, בבגדד.

אז הרב נתן לה יותר מנה, תמכירי חלק מהספרים,

שיהיה לך כרטיס נסיעה, ואת החלק האחר תיקחי את זה אתך בשבילו.

וככה הוא בא מייד אחריו לירושלים,

ואז הוא התמקם כאן,

היה יושב והוגה בתורה,

בית-כנסת ששנים מדוברות, אתם מכירים, בית-הכנסת בקומה שנייה,

שם היה הספרייה שלו, מהבוקר עד הערב, היה יושב והוגה שם בתורה, וחיבר לנו את האוצר עשרה כרכים, כף החיים על אורח חיים ואורח דעה.

כל זה היה בזכות זה שהרב זכה להגיע לירושלים עיר הקודש,

להסתופף יחד עם אותם הפסקנים הגדולים, אותם המקובלים הגדולים.

אותם המקובלים היו לומדים בבית-הכנסת יששכרוף דביוב.

ומול הדרך ברחוב דוד,

שם היו יושבים הגואם הבישרית דודק הכהן,

וכל החבורה קדישה, הוא היה גם יחד עמן,

היה הוגה גם בפשט וגם בקבלה, וכאן הוא מנסח את התשובה, למה זה חסרונן,

כך הוא מדייק מדברי רבנו הארי, שעל-פי הכבלה כך צריך להיות,

ולכן אנחנו, שהולכים בסדר הזה,

אנחנו מעדיפים לומר, וחסרונן.

התלמוד ירושלמי ממשיך ואומר, סוף הדרכה,

מאחיות בהם נפש כול חי, ברוך אתה ה' אומר שם שמים, חי העולמים.

חלק מהפוסקים העתיקו את הירושלמי הזה להלכה,

גם לרבות הגאון מווילנא, ולכן אכן האשכנזים הליטאים שולחים בעקבות הגרע,

גם הם, חלק מהם, מזרחים,

אומרים שם שמים, ברוך אתה ה' חי העולמיים.

אבל אנחנו לא אומרים כך.

והסיבה היא,

רב יהודי גאון אומר כלל.

ברכה שנאמרה בשס, בגמרא,

אנחנו נזרחים בשם מלכות.

מה שלא נאמר בשס, אנחנו נזהרים לא לברך.

ופה, תחפש בכל השס,

אצלנו בגמרא, הדרכות ל״ז או עירוביני ד׳,

לא כתוב, ברוך אתה ה' חיי עולמים. אין דבר כזה.

הוא אומר, לפי זה, זו ברכה לבטלה אם יאמר. זו הטענה של הרבה מגדולי הראשונים,

וכך ההלכה למעשה.

אלא שהתוספות אמרו,

גם אם אנחנו לא נאמר את זה בהזכרת שם שמים,

אבל נאמר, ברוך חיי העולמים.

וזה מה שאנחנו עושים.

כמעט כל עם ישראל, חוץ מהליטאים,

לא אומרים שם שמים, אלא אומרים ברוך חיי העולמים.

התימנים לא מברכים כך.

התימנים צמודים בכל הברכות לפי הנוסח של הרמב״ם, כולל גם בזה.

אז הם אצלם נוסח הברכה,

להחייד בהם נפש כל חיי.

זהו.

אין להם סיום,

ברוך חיי העולמים, אצל הבלדים אין את זה.

הנפקא מינה,

אם תשמע תלמני בלדים מברך,

הוא גמר את המילים נאחייד בהם נפש כל חיי,

תענן יד אמן.

אם אתה שומע אותי אתה צריך לחכות עד שאני אגמור את הברכה, ברוך חיי העולמים.

אבל הוא גמר, נאחייד בהם נפש כל חיי, הוא גמר כמה.

ולכן תענן יד אחריו, אמן, תדע, אין להם המשך.

ואנחנו מחמירים, כמו התוספות, אומרים, ברוך חיי העולמים.

בא לחבוט יאיר בספרו מיקור חיים,

הוא אומר לאשכנזים שכן מברכים, הוא אומר להם העצה כזו.

אומרים להם שם שמים, ברוך אתה השם.

ממחי העולמים,

ויד אחרי זה שיגיד ברוך שם כבוד מלכותו לאנם וערים.

כמו שאמר עושים בתפילין של ראש, מברכים מלך הענן, אשר קידושנו ומצוותיו מצוונו על מצוות תפילין,

ויד אחרי זה אומרים ברוך שם, כך הוא עדין גם פה אלה הדברים שהרב אומר, אבל זה לא לדידן, לדידן כמו שאמרנו לא כתוב את הנוסח הזה בגמרא שלנו, אנחנו חוששים סופג ברכה לבטלה ולכן אנחנו נזהרים.

קודם כל מי שישמע איזה אשכנזי שאומר ברוך אתה השם, חיה עולמים, יכול לענות אחריו אמן.

כי ההתחלה של הברכה בוודאי היתה בסדר ואין כאן לשון וציוונו,

לכן רשאי לענות אחריו אמן, אין כאן כמעט בעיה.

יש לנו דוגמאות רבות בנושא הזה,

ברכות שאינן כתובות בגמרא ואנחנו חוששים בהן מאוד,

אולי הדרכה היא ברכה לבטלה.

חלק מאחינו האשכנזים,

חתימנים, הוולאדים והמרוקאים בתפילת ערבית,

ואחרי שאומרים אשכיבנו אבינו ושונן, שם במקום יש להם את הפסוקים של יראו עינינו עם חתימה.

גם התוספות כבר הזכירו את זה.

שאלה היא, לא כתוב בגמרא, יכולים לומר, לא יכולים לומר.

תוספות דנו מצעד שהוא מפסיק בין הסמיכות גאולה לתפילה.

השאלה היא אם זה כגאולה ריחתא בנויה בלילה, חייבים, לא חייבים. זה הדיון של התוספות,

אבל לענייננו אנחנו לא אומרים,

לא חותמים בברכה של יראו עינינו, גם שם אנחנו חוששים,

כיוון שכל זה לא הוזכר בשס.

כך הוא הדין גם לגבי דרכות אל שחר.

אנחנו מברכים בכל בוקר שלא עשני גוי,

שלא עשני עוות, שלא עשני אישה.

הנשים, במקום שלא עשני אישה אומרות, ברוך שעשני כרצונו.

שוב, היא לא יכולה לומר בשם שמים, ברוך אתה השם.

אלא היא אומרת, ברוך שעשני כרצונו, כי גם זה לא כתוב בשס.

הוא הדין גם להמשך התפילה.

אנחנו אומרים, ברוך המקדש שבו ברבים. גם שם אין שם שמים.

יש גרסאות, חלק מהפוסקים כתבו להזכיר שם שמים.

גם שם אנחנו לא אומרים, בגלל שלא כתוב בגמרא.

כך גם במודיעין דרבנן.

בסוף,

עם שאנחנו מודים לך, ברוך אל ההודעות. גם שם ברוך,

ואין שם הזכרת שם שמים. גם שם, בגלל שהברכה הזו אינה כתובה בשס.

כך גם אדם שמריח ריח טוב של לחם,

עובר ליד אנג'ל, ליד ברמן, מריח ריח טוב.

חלק מהפוסקים אמרו,

כמו שההדרכה הראשונה של הלחם,

במקום בורא פרי האדמה אתה מברך הנוציא לחם מן הארץ.

הלחם קובע ברכה לעצמו משום חשיבותו.

גם פה, במקום הנותן ריח טוב בפירות,

צריך לברך הנותן ריח טוב בפת.

אבל הפוסקים לא הסכימו למהלך הזה.

לא כתוב בגמרא ברכה כזו, הנותן ריח טוב בפת,

ולכם אינם רשאים לומר את אותה הברכה.

גם שם אנחנו חוששים לספק ברכה.

כך הוא הדין גם לגבי שאר ברכות.

יש לנו ברכת הפדיון.

הכהן כמובן מקבל את החמישה הצלעים,

אבי הבן אמר את הברכות, הכול בסדר, הכול נגמר.

אחרי זה, כתוב בתשבועות הגאונים, מביאים כוס יין,

ועל היין אתה מברך ברכה אשר קידש עובר.

איוש בפסחים קכא ועוד מהפוסקים דנו.

הברכה הזו לא הוזכרה בגמרא, לא הוזכרה בשאס.

ולכן הרבה מגדולי הפוסקים אמרו שאין לנו רשות לאומרה בשם ומלכות, וכך ההלכה.

אם כן, איך עושים?

מי שכיבדו אותו לברך על הכוס

אחרי הפדיון יעשה כך.

יתפוס את כוס הים בידיה ויאכיל.

ברוך אתה, יאר יר שם ואלוקנו.

ימשיך מלך העולם, אשר קידש עובר,

גם בסוף,

בחתימה, גם כן יאמר ברוך אתה, יאר יר שם שניים ויחתום.

אחרי זה יאמר את ברכת בורי פרי הגפן.

אומנם בכוס של הברית מילה אתה קודם מקדים את הגפן ואחר כך אתה עובר להדרכה של המילה אשר קידש דין בבטן.

למה כאן אנחנו מאחרים את ברכת הגפן?

כדי שלא יהיה הפסק.

אם הוא נאמר שהברכה הזו אין לה שורש וכל זה מיותר,

אז בין ברכת בורי פרי הגפן מתי אינה,

היה כאן הפסק.

כדי שלא יהיה הפסק,

ולכן מן הראוי שיעשה כדבר הזה,

שיאחר את ברכת בורי פרי הגפן וישתן יד את היער.

גם שם חששנו לדבר הזה.

כך גם לגבי ברכת אשר צג אגוז.

כבר היה נקטרנו את זה באבן העזר,

סימן סג,

גם אותה אנחנו לא מברכים, גם כן מהטעם האמור,

וכן כל כיוצא בזה.

אז אם אפילו לגאונים לא הייתה סמכות לבוא ולתקן תקנה לברך ברכות, קל וחומר לנו בדורות האלה,

אפילו אם ירצו כל חכמי ישראל להתאסף ולקבוע ברכה, בוודאי שאין להם את הכוח, אין להם את הסמכות,

אין הווה המנח לבוא ולהתיר לברך ברכות,

חלילה ברכות לבטלה,

ולכן אנחנו מזכירים מאוד, גם פה,

שב ואל תעשה, אנחנו אומרים רק ברוך חי העולמים.

יש שתי גרסאות,

ברוך חי העולמים בפתח,

או ברוך חי העולמים היינו בצרע, שתי גרסאות.

בספר בנואל, פרק י״ב, שם כתוב ברוך חי חי,

לא בפתח.

אבל שם,

ספר דניאל ברובו, הוא בארמית.

אם נאמר שגם כאן הסיום הוא בארמית, צריך לומר חי בצרע.

אבל אם נאמר שזה בעברית,

בעברית צריך להיות חי העולמים.

לא רק בברכה הזו, ברכת דברי מרפשות.

גם בברכת השתבח שמך ליד מלכנו, אנחנו אומרים בכל בוקר,

חותמים,

מלך אל חי העולמים אמן.

גם שם יש את הוויכוח.

ורובו הגדול של עם ישראל אומר, ופתח.

גם מגן אברהם שאמר בצרע,

האחרונים מעידים שהוא חזר בו.

העלייה רבה אומר שהוא חזר בו ואמר שצריך לומר, ופתח,

מלך אל חי העולמים, כך הוא עדין גם פה.

ולכן רובה ורובה של עם ישראל אומרים,

ופתח מלך אל חי העולמים אמן.

יש חלק מיוצאי תוניס.

הג'ורדנים הם רגילים לומר, וצורף.

שוב, גם כאן,

אין שום ספק שאם תאמר חי העולמים או חי העולמים, בוודאי שיצא. בין כך ובין כך, התוכן הוא,

זה בסדר, הברכה בסדר.

כל השאלה היא רק מה יותר מהודר,

ואנחנו נוקטים שיותר מהודר לומר חי העולמים ופתח, זה הנוסח שלנו,

וכך ראוי לנהוג ולעשות ולכתחילה.

ואשר יצא,

זה שווה ואי-אפשר להתקיים.

שם אי-אפשר להתקיים.

גם שמה,

אם אמר כך או כך, בדיעבד יצא. אבל יותר מיודע לומר, אי-אפשר להתקיים.

אדם שאוכל כזית,

אז הוא יכול לברך את הברכה האחרונה, בורא נפשות, על המחיה או ברכת המזל.

פחות מכזית, לא. לא יכול לברך.

זאת ועוד.

צריך לאכול את הכזית מהר.

אם יאכל את הכזית לאט,

אינו יכול לברך ברכה אחרונה, הפסיד.

אלה דברי רבנו אהרון הלוי הראה שרק אם האדם הזה אוכל רצוף.

בלשון חכמנו, כזית בכדי אכילת פרס.

לפי זה,

אם הוא אכל בננה בתוך ארבע דקות,

הוא יכול לברך ולא נפרשות.

אבל אם הוא אכל אותה לאט, לא.

הרבה פעמים דרך בורא פרי אדמה אכל עשרה גרם,

היה לו שיחת עדפון.

דיבר רבה שעה,

אכל עוד עשרה גרם, עוד שיחת עדפון.

עד שגמר את הבננה נהיה ארבעים וחמישים דקות.

נכון הדבר שהוא אכל בסך הכול כזה,

אבל הוא לא אכל את זה בצורה נורמלית,

בצורה רגילה.

ולכן דעת הרעב ורוב הפוסקים,

אסור לו לברך בורא נפשות.

לא רק לגבי בורא נפשות, הוא הדין גם לגבי ברכה אחת מעין שלוש או ברכת המזון.

זה מצוי מאוד ביום שבת.

בחורף אנחנו אוהבים מאוד לאכול את החמים.

קר מאוד והחמים חם-חם, מחמם את הבטן,

ולפעמים בעלת הבית, אישה זריזה.

מייד אחרי הקידוש, היא כבר יוצקת לצלחות,

איך שהוא גומר המוציא, היא שמה את הביס הראשון בפה,

רצה מייד, מביאה לבעל הבית ולכולם את צלחת האוכל.

אז מה שקורה?

הוא אכל 10-20 גרם, לא אכל עדיין כזית,

ומתחיל לאכול את החמיד.

אחרי חצי שעה אתה שואל אותו, אכלת כזית? כן, בסך הכל.

פה הוא לקח חמישה גרם, פה עשרה גרם, לאט-לאט הוא גמר את הכזית.

אבל הוא לא אכל את זה בתוך ארבע דקות,

לא היה כאן כזית בכדי אכילת פרס.

ולכן גם כאן לא יוכל לברך ברכת המזון בפי דעת הרעה ולא קיים בזה מצוות צעודה על שבת.

זה לא היה.

ולכן, עצה טובה לנשים.

אל תביאו לנו מהר את החמים,

אלא מיד אחרי הנושא שיטען קודם כול כזית,

שלוש-ארבע דקות יאכל את הנחם עם הסלט או דבר אחר.

גמרנו כזית,

רק לאחר מכן תוכל להביא לנו את החמים,

ואז לא יגיע לבעיה האמורה.

לא סמל, לא ידע.

תגיד לו, ברגע שהוא שואל אותך, תאכל כעת כזית רצוף,

ייקח מנפפון חמוץ עם הלחם שיהיה בתאוננו לאכול את זה,

ויאכל עכשיו כזית רצוף.

כמו שאמרנו, כזית, לכדי אכילת פרס,

לפי דעת הרב כף החיים זה ארבע דקות ולא יותר.

כך גם כותב להלכה על תורת חסד מדוונים.

הוא הביא את המחלוקת לפי כף החיים ארבע דקות, לפי רבינו חיים פלצ'י במועד לכל חי בביקורי יעקב לשבע דקות.

החתם סופר אומר תשע,

וכל אחד מספר, ניסיתי וכך יצא לי.

איך ייתכן? כל אחד מנסה, יוצא לו זמן, פער כל כך גדול.

מה, חלילה,

מישהו נוהל משקר?

על זה הרב אומר, תלוי מה אתה אוכל.

יש דבר שאתה לועס אותו מהר ואתה גומר מהר.

הרב בעל כף החיים, מה היה אוכל?

האוכל שלו היה פיתה של העיראקים אשתנור.

פיתה זו אתה אוכל אותה מהר. כך גם החלב ביום שבת,

בפרט החלק הפנימי של החלב זה רך מאוד.

אפילו אדם בלי שיניים יכול לאכול את הזית הזה בתוך ארבע דקות.

ולכן צריך למהר לאכול כזית בכדי אכילת פרס.

אבל אם הוא אוכל תפוח עץ,

שם ללעוז את התפוח עץ לוקח יותר זמן, יכול להיות ששם אפילו עד שבע דקות זה עדיין בסדר.

זה מצוי לא רק כשהטלפונים מטרידים את האדם,

לפעמים יש לו חבר טוב מהבית-ספר מכיתה ח', עד היום לא ראיתי אותו.

היום, אחרי שנים רבות,

אתה יושב יחד אתו, שמח לקראתו,

מכבד אותך, תפאדל, יש כאן תפוחי עץ.

ואז הוא אוכל עשרה גרם, וממשיכים לדבר.

צריכים לדעת מה היה מאז שנפרדנו על היום.

רוצה לעשות סגירת מעגל, התחתנת, יש לך ילדים,

הוא רוצה לדעת הכול לסקרנות הטבעית.

אבל כשהוא יגמור את התפוח עץ,

עבר שעה, שעה וחצי,

הוא לא יוכל לברך גבוה נפשות.

הוא לא אכל את זה רצוף, זו הבעיה החמורה כאן.

ולכן,

עצה טובה כמשמעלה, אתה רוצה לזכור בברך גבוה נפשות,

קודם כול תאכל כזל, תזדרז, תאכל את הכזל,

אחר כך תדבר כמה שאתה רוצה.

אפילו לאנשים צריך לדמל את העצה הזו. נכון שהן רגילות תשעה קביל, אבל אפשר לדחות את התשעה קביל,

עוד מעט אפשר לעשות גם תשלומים,

ולכן שיסגור מרגע את הטלפון, יחדר,

כדי שלא תהיה לו שום הפרעה.

קודם כול, יגמור את הכזל,

אחרי זה ידבר, אחרי זה יעשה מה שלבו חפץ,

גם בחום, גם בשבת,

זו האזהרה.

הכנסת הגדולה חולקת על כל המהלך הזה.

בטענה של הכנסת הגדולה אני אומר,

על מה אתה מברך ברכת המזון?

אכלת ושבעת, קודם היית רעב, כעת אתה שבע.

הבטן שלך מלאה.

מה זה חשוב לי אם נדעת את הבוטן בתוך ארבע דקות או בתוך עשר דקות?

ועוד מאחרונים הם הלכו בעקבותיו.

אבל מנחת חינוך מפרש יפה. הוא אומר,

הקדוש-ברוך-הוא אמר,

ואכלת ושבעת וברכת כשהוא אכל אכילה נורמלית, כמו שאנשים אוכלים רצוף,

על זה הוא חייב וברכת את השם.

כאן הוא אכל בצורה לא נורמלית. לא ככה הוא אוכלים.

אדם אוכל עשרה גרם ומחכה רבע השעה. מי אוכל כך?

ולכן בזה התורה לא חייבה.

אז אפילו בברכת המזון דאורייתא הוא אומר את הרעיון הזה,

קל וחומר אצלנו היא בברכת דורי נפשות.

הפריאו ניגדים עושה פשרה בין הקצוות.

הוא אומר, דורי נפשות לא יברך, אבל אם הוא אכל ושבע מהלחם בצורה הזאת, הוא כן יברך.

אבל כל זה סימן שאלה, על כל זה ספק.

ולכן,

אדם חכם ונבון צריך להיות פיקח שלא ייכנס למחלוקת האמורה.

מן הראוי שתמיד כשהוא בא לאכול,

יאכל מייד רצוף כזית בכדי אכילת פס,

כדי שלא יסתבך אלא יאכל לכל הפוסקים ולכל הדעות, יאכל לברך את הדרכה האחרונה.

ואם יש לו ספק,

יושב לידו החבר.

החבר אכל כזית מהבוטנים, רצוף.

הוא אכל מהבוטנים, מהר מהר הוא אכל כזית.

לי יש ספק, אני אומר לו, חבר, כך וכך הבעיה שלי,

תכווה מעלי, תפתור אותי בזריקת דבורי נפשות על מה שאכלתי, על השקדים ועל הגוטנים.

זה הדבר, זה הפתרון שיוכל ללעוג ולעשות בדיעבד.

מלכתחילה להשתדל לאכול רצוף,

כדי שלא יבוא לידי ספק, הן בחול והן בשבת.

הוא מוצנא, יכול מייד לקחת כוס מים, לשתות רביעי,

לשתות 80 גרם, ומייד יוכל לברך דבורי נפשות על איבד לכול העלבה.

אבל לפעמים הוא לא צנק,

לפעמים הוא שתה הרבה, שתה לאט-לאט, לא שתה רביעית,

כך שמצד המשקה עדיין אין עליו את החייב של ברכת דבורי נפשות. ולכן אמרנו שישמע מאחר, אם יש אדם אחר כמוהו שאכל,

אבל הוא אכל את זה יותר מהר,

שהוא יברך, יפטר אותו, יוציא אותו ידי חובה.

הראשונים דנו כמה זה כזית.

מרן מביא את המחלוקת בהלכות פסח, סימן ת׳פ׳ו,

יש לו מצוות על סדר רייטא בליל הסדר, ליל פסח, לאכול כזית מצה.

ומרן פוסק להלכה,

כדעת התוספות בחולין קג,

שהכזית הוא חצי ביצה.

אם הביצה היא 18 דירהם,

הכזית היא תשעה דירהם, דהיינו 26 גרם.

כדברי התוספות,

כך כתבו להלכה,

המרדכי, תרומת הדושן, מהריו ועוד, וכך ההלכה.

בספר שבח פסח, עוד מהאחרונים הבנו,

למה מרן פסק כן? הרי לא רק הרמב״ם,

גם הריב והראש.

הרבה מגדולי הראשונים פסקו שהכזית היא שליש ביצה.

הרמב״ם שאומר את הדברים האלה הוא לא יחידה.

אם אתה אומר שהביצה היא 18 דירהם,

שליש ביצה, כמה זה? 6 דירהם.

תכפיל 6 דירהם כפול 2.9 גרם,

יוצא לך 17 גרם זה כזית.

אז הרמב״ם פסק, נגד הרמב״ם, הריב והראש, שלושה עמודי הוראה ושאר הפוסקים.

זאת ועוד.

הגאון מווינה מצטט את הזוהר, שגם לפי הזוהר הכזית היא שליש ביצה.

תראו בספר שעורים של תורה של הגאון הרב קניובסקי,

יש לו שם תשובה בנושא הזה,

הביא הרבה ראשונים שהלכו,

כדעת הרמב״ם ורבנותם, הריב והראש,

שהכזית היא שליש ביצה.

להלכה.

שם, בהלכות פסח, מרן פסק להחמיר,

כי מצוות עשה דאורייתא של המצה ספק דאורייתא לחומרה.

אצלנו כאן,

לגבי ההדרכה גם כן נצטרך להשתמש לפי הכללים של ההלכה, ספק ברכות להקל.

אז אם הוא אכל רק 17 גרם,

אסור לברך מורא נפשות.

אולי ההלכה כמו התוספות,

והרי בספר חמדת ימים נספר שנהגו כדעת התוספות.

הוא מסביר מדוע מרן פסק נגד הרמב״ם כדברי התוספות, בגלל שהמלאג הוא כתוספות. אם המלאג הוא כך,

בוודאי שאסור לך לבוא ולברך על 17 גרם ברכת המזון על המחייה או בורא נפשות,

שב ואל תעשה ספק ברכות להקל, אלא רק מי שיאכל יותר מ-26 גרם,

רק אז יוכל לברך בורא נפשות רבות ולא פחות מזה. ושוב,

אין לנו הבדל בהנחות האלה בין איש לאישה.

האם זו מצווה שהזמן גרמה של נשים פטורות?

כולנו שווים, וגם האישה צריכה לדורק בדבר הזה.

אם היא אכלה 26 גרם, כן,

פחות מזה אינה אמורה לבוא ולברך.

את כל הדברים היום אנחנו פוסקים.

הולכים לפי נפח ולא לפי המשקל.

כך כתבו התוספות בסוכה דף וו על-פי דברי התוספתא.

כך כותב לנו הרמב״ן גם ביד החזקה וגם פירוש המשנות נסכת חלף שהולכים לפי הנפח.

כך דעת התשבץ,

כך דעת רבים מגדולי הפוסקים ומרן מצטט אותם להלכה בספרו שאלות ותשובות אבקת אוכל,

וכך ההלכה.

היחיד שניסח איזה בלשון משקל,

חמדת ימים והגאון חידה וחיים שם.

אבל מורנו הראשון לציון, חכם מרדכי זכר צדיק לברכה,

הוא הסביר ואמר, גם הם לא התכוונים למשקל.

כולם יודעים שצריך ללכת לפי הנפח.

אלא דיברה תורה כלשון בני אדם, ולכן הם אמרו לנו את הניסוח הזה בלשון משקל.

אבל לעולם הכול הולך לפי הנפח,

בין לכהונה ובין לחומרה.

אני אביא, אני אנחיש כמה דוגמאות כדי שנבין את הנושג הזה.

חולה שיש בו סכנה,

הרופא פסק לו שהוא חייב לאוכל ביום הכיפורים.

אתה אומר לו, תראה,

הראש עטוב על שולחן ערוך, אמרו, אל תאכל הרבה מהר,

אתה צריך לאכול לכל עשר דקות פחות משעור,

ככותב את הגסה.

כמה זה ככותב את הגסה, מרן כותב שם, בדף רשות ח',

שני-שלישים ביצה, 38 גרם.

אז מה עושה אותו אדם? אומר, אני אוהב לאכול מציאות.

לוקח שלוש מציאות, שוקד אותן, 30 גרם.

אומר לך, זה פחות מקשיאות,

הוא אוכל בכל עשר דקות, אוכל שלוש מציאות.

אותו אדם חייב כרית.

תגיד, למה? אמרת קודם 38. הוא אכל רק 30,

אז למה אתה אומר, חייב כרית?

התשובה לדבר,

כיוון שאותו מאכל, המציאות הימה הם דבר יבש,

אומנם במשכן הם 30, בנפח הם 44,

ולכן הוא כבר עובר את קו הגבול.

כך למדנו בגמרא במסכת שבת דף נה, הגברה אומרת,

ההבדל הפער בין הלך ליבש גודשה תלתה,

שליש.

ואם כך, האדם הזה עלול לעבור על איסור כרת,

ולכן צריך להנחות אותו שלא יאכל בכל עשר דקות שלוש מציאות,

אלא יאכל בכל עשר דקות רק שתי מציאות,

ואז בשתיים האלה יש לו נפח של 30,

בזה הוא לא נכשל,

בזה הוא לא עושה שום עוון,

כך צריך להנחות את אותו האדם.

גם פה עוד ענייננו.

אם האדם הזה היכן שתי מציאות,

יברך ברכה אחרונה על הלחייה ועל הכלכלה.

טוב, אגב, לגבי מצה.

מצת מכונה רגילה יש בה נפח של 50. למרות שבמשקל יש בה רק 34,

אנחנו מגדירים את מצת מכונה שהיא למעשה נפח של 50. ולכן,

אדם שלקח קצת יותר מחצי מצת מכונה לאחד,

שואל אותך, מה אני מברך כעת

על המחיה ועל הכלכלה.

אומר לך, אבל לא אכלתי הרבה.

היה שם בסך הכול 19 גרם ממה שאני אכלתי.

במשקל היה שם רק חי גרם,

אבל בנפח היה שם בוודאי 26,

ולכן מן הראוי שיברך ברכה אחרונה וכן כל כיוצא בזה.

ביקרתי פעם בבית-חרושת במצות.

אחרי שהמכונה פורסת את הבצק בצורה המרובעת הזו,

לקחתי מצה אחת מהבצק,

שמתי אותה על המשקל,

לשקל 50. סימנתי את זה, החזרתי את זה על המסוע והלכתי אחרי התנור.

כשיצאה המצה הזה מהתנור שקלתי אותה עוד פעם 34 גרם.

איפה נעלם 16 גרם? מי גנב את זה?

התנור עידה את המים, ולכן נשאר 34. אבל הנפח שהיה,

נפח חמישים, נשאר הנפח אותו דבר, לא התנעט ולא התווסף.

ולכן אנחנו מגדירים מצאת מכונה כחמישים ולא כ-34,

כך גם בדברים אחרים, כגון האדם הזה לוקח פופקורן ואוכל. הטירס המנופח הזה,

לקח אותו, שם אותו על המשקל,

שמונה-תשעה גרגרים,

יצא לו חי גרם,

18 גרם במשקל.

שואל אותך, נו, מה אני עושה? תגיד לו, תברך, הוא גורל מפרשות רבות.

הוא אומר לך, אבל אמרתם לי קודם שאנחנו לא מאבדים כאן רמב״ם, אנחנו לא מברכים על 18 גרם. למה אתה אומר לי כאן, נברך?

תאמין, הפופקורן הזה, יש בו נפח של כזית.

הוא מנופח, ולכן כן צריך לברך על הברכה האחרונה,

בורא נפשות רבות וחסרונה.

כמו שאמרנו בדוגמה של הנצב והמצויות והביסקווין,

שם אני מברך על המחיית, הברכה שלו,

גם פה אצלנו יברך בורא נפשות, וכן כל כיוצא בזה.

במילים אחרות, אנחנו הולכים אך ורק לפי הנפח.

מי שרוצה לראות את כל גדולי הראשונים והאחרונים שדנו בזה,

יפתח ספר חזון עובדיה חלק א'.

אתם מכירים מה שיותר נפוץ,

חזון עובדיה חלק ב', שם יש את ההגדה של הפסח,

שם יש גם הרבה סיפורים.

אבל יש חזון עובדיה חלק א', שם זה תשובות והלכה.

יש שם תשובה ארוכה בנושא הזה, בחלק א',

והמסקנה היא, הולכים לפי הנפח,

וכך המסקנה, קיבלנו מראות מרן,

כך דעת גם חכמי דורנו,

הגאון הרב אלישיב, כך דעת

גוראינו חכם במצוין, כך דעת הגאון הרב אוירבך ועוד.

כל זה נכתב בספר נוריה, חלק ד',

כתבו את זה בשם אותם חכמים שהולכים תמיד בפי הנפח,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה, גם פה אצלנו לעניין הברכות,

אנחנו לא חוששים אפילו מצד הכלל של ספק ברכות,

ולכן אמרנו לו שיברך את הברכה הראויה,

בורא נחלשות רבות וחסרונן.

אני אמרתי שהכזרית היא 26 גרם.

זה לא מוסכם.

גם על זה יש מחלוקת קשה,

אבל זו המסקנה להלכה ולמעשיה.

מי שפקפק בנושא הזה, הראשון, היה תלמידו של מהרם רוטנבורג, התשווץ.

הוא כבר דן, אולי, הביצים שהיו בזמן הגמרא, אולי זה לא ממש אותם הביצים של ימינו, אולי התקטנו הביצים,

הוא כבר מציב שאלה.

אבל הוא לא מסכם.

מי שניסה לסכם מהלכה למעשה היה הבעל הנודע ביהודה רבי יחזקאל לנדאום.

הרי הרמב״ם לקח את הגמרא במסכת פסחים קח.

שם הגמרא אומרת לנו את הרביעית,

לפי העמידה של האצבעות,

אצבעיים על אצבעיים ברום וכו'.

הרמב״ם ניסה את הכול,

יצא לו רביעית 27 גרם.

קבוצה 18 גרם.

בא, צלח,

סיום לנפש חיה על אותה הסוגיה ואומר.

הרמב״ם כותב גרם, אני לא יודע מה זה גרם.

שם אין להם את הגרם, אין להם את הפורם ואין להם משכן אחר.

ולכן הרב ניסה למדוד במו ידיו ויצא לו חשבון אחר.

הטורקים הם שמשתמשים עד היום בדירם.

יש להם דירם,

אוקייה, זה כ-4 קילו,

ורוטל, כ-3 קילו.

במרחב הזה, במזרח התיכון,

הטורקים שלטו כאן כ-1,000 שנה.

וכל הזמן, כל אותן השנים, היה המשכן הזה של הדירם. ולכן הרמב״ם שחיו פעל לפני 800 שנים,

כדי שאנשים יבינו כמה זה קבוצה, כמה זה רביעית וכן הלאה, לכן הוא תרגם את זה למה שהיה נפוץ כאן, במקום הזה,

כך שאצל הספרדים הם לא שאלו שאלות כמה. כולם הבינו מה זה דירם, כולם ידעו.

אבל בצ'כיה הטורקים לא שלטו, ושם הוא לא יודע מה זה.

ולכן הוא ניסה. ניסה ויצא לו חשבון אחר.

אצלם לא מספיק לשתות 80 גרם כדי לברך בורא נפשות, אלא קרוב ל-150 גרם.

גם הכזית יותר, גם בחשבון הטפח והענה,

כמה זה הענה, גם שם יש פר,

ודידן,

48 סנטימטר, לפי הנודע ביהודה,

לפי החתם סופר והחזנוש,

58 סנטימטר.

זה הוויכוח שהתחיל מלפני 300 שנה. אבל כמו שאמרנו, ההקדמה היא,

הנודע ביהודה בהצלח אומר, לא יודע מה זה דירם. הוא לא יודע, אנחנו כן יודעים.

מי שכתב באריכות בנושא הזה היה הגאון הרב חיים נאה.

רוב אדודתו היה בקדושה בעיר הקודש חברון.

אחרי החתומה, האדמו״ר מלובביץ' שלח אותו לסמרקנד גוזיא, שהרביץ שם תורה, באמת הוא הרביץ שם תורה, עשה הרבה, גם הדפיס להם ספרים,

אחרי זה הוא יחיק נודוד, היה הרז במצרים,

תחנה סופית היה כאן בירושלים עיר הקודש.

הוא כתב ספר שלם שעורי תורה כדי לבסס את השיטה של חכמי הספרדים.

הוא היה אומר כאן שעורים בירושלים, בבית-הכנסת מוסאיוף.

לפני 80 שנה רוב המתפללים במוסאיוף היו עולים חדשים מבוכרה.

היו מדברים עברית קצוצה, לא היו מבינים טוב.

כשמישהו היה שואל מהם שאלה,

הוא היה עונה לו בעברית. הוא היה עונה לו בבוכרית רהוטה.

הוא היה שמע, הוא יודע את השפה, הוא היה עונה להם,

מסביר להם יפה, וכולם אהבו את הנורד.

זה היה מודד לכל אחד ואחד את האצבע, את האגודל,

כדי לדעת מה הממוצע. הוא בודק מהאנשים, ולפי זה הוא כתב את החשבון, שני סנטימטרים,

כל החשבונות שלו הוא לקח וניסה ומדד וטען כנגד הנודע ביהודה.

זאת אומרת, אני לא של הנודע ביהודה בספרו תשובה מהעבר ומספר.

צריך ללכת לפי הממוצע.

רבנו, אתה מדדת באצבעות שלך.

האצבעות שלך גדולות.

רבנו היה גדול לא רק בתורה, גדול גם בגוף.

אומר, הרב לא ענה לו.

גם הפתחי תשובה, מראה כהן וגם טעמי המנהגים העתיקו את הסיפור הזה.

כך שקשה לנו להתבסס על דברי הנודע ביהודה,

לסמוך על זה להלכה למעשה.

לא לכולה ולא לחומרה. זו המסקנה בוויכוח הזה.

יש לנו ראיות רבות כנגד הנודע ביהודה,

וייתכן שאם הנודע ביהודה,

החתם סופר, החזון איש והרבנים האחרים היו חיים היום,

מן הסתם שהיו חוזרים בהם.

מדע הארכיאולוגיה במאה השנה האחרונה חפרו כאן, במזרח התיכון בכלל ובירושלים בפרט.

היו הרבה חפירות, מצאו הרבה דברים שמביאים לנו הרבה הרבה סייעתן לשיטה שלנו.

הדבר הראשון, מטבע נירונית.

כשגילו את המטבע הראשונה,

אז הרבנים אמרו, אולי במקרה למטבע אחד יצא גודל כזה. מי אומר לך שכולם אותו דבר?

אבל היום יש אלפי מטבעות בגודל הזה,

ובזה גם מביאים ראיה ראשונה.

זאת ועוד.

יש לנו מבצעים ארכיאולוגיים באיטליה.

לפני 1,900 שנה הייתה התפוצצות של הר געש ועיר שלמה כוסתה בלבה.

לפני כמאה שנה באו הארכיאולוגים ולאט-לאט חפרו בזהירות.

בין היתר מצאו שם ביצה.

כנראה, הביצה לא הייתה בפנים ראויה לאכילה,

אבל הקליפה שמרה עליה.

הנבה כיסה את זה אבל לא שבר את הביצה.

תשקול את הביצה הזו.

כמה היא שוקמת?

52 גרם.

אם הייתה כמו הנודע ביהודה, כמו החתם סופר,

היה צריך להיות ביצה הרבה יותר גדולה,

ביצה קרוב ל-100 גרם.

אתה רואה 52. כשסיפרו את הסיפור הזה לפני הרב קוק,

אמר להם זורעיה ברורה נגד הנודע ביהודה.

אם הנודע ביהודה היה חי עכשיו, היה מודה, היה אומר שלא השתנו, שום דבר לא השתנה.

גם היום, בזמן הזה,

תיקח את הביצים שמגיעים לתנובה.

היום הכול ממוחשב.

כל דבר, רואים את הגודל והכול נכנס למחשב.

יש ביצים קטנות,

סוג ב', סוג ג', ויש ביצים אקסטרה, ביצים גדולות.

הממוצע מהו?

הממוצע 52 גרם גם היום,

בזמן הזה.

כך שבלי ספק אנחנו הולכים לפי הדעה הזו גם לפני שבאו הארכיאולוגים וגילו לנו את אמריקה,

ידענו את ההלכה הזו.

מדע הארכיאולוגיה מוסיף לנו חיזוק ביתר שאת,

כיוון שכך המנהג שלנו לא שייך לדבר במחלוקת הזו, אתה מסופק,

ספק דרכות להקליל. לא, אין לנו ספק, אנחנו בטוחים בכל המהלך הזה.

לא רק לנו, גם לחינו אשכנזים.

חדשים יקראו ובאו אלה שהולכים לעקבות אחזוניש,

והם שהתחילו להחמיר בדבר.

אז הוא לא ישתה כוס מים 80 גרם בבת-אחת,

הוא ייקח 150 גרם בבת-אחת.

למה לא שלא לבריאות? רוצה להחמיר, שיחמיר.

אבל מעיקר הדין, גם ב-80 גרם חייב לברר ברכה אחרונה, בורא נפשות,

ואם זה יין, צריך לברר ברכה אחת מהן שלוש.

האשכנזים ברובם הולכים אחרי המשנה ברורה.

בביאור הלכה סימן רשעון א', הוא מדבר על המחלוקת הזו.

זה המסקנה שלו.

קידוש בלילה הוא דאורייתא, ספק דאורייתא נחומרא, ילך כמו אצלח.

ביום זה דאורייתא, ספק דאורייתא נקודה.

כל הפוסקים תמרים, הרי גם בלילה השתייה של רביעית יין בכל הפוסקים זה דאורייתא, אין שום פוסק שיגיד שזה דאורייתא.

אז למה הרב החמיר?

כל זה בגדר חסידות וחומרא.

הרב לא התכוון להלכה למעשה.

מי אומר שלא?

יש לנו את המין של בעל המשנה ברורה,

גר בקריאת-ספר, הגאון רבי הילל זקש.

יש להם ירושה מבעל המשנה ברורה,

גביע, כוס קידוש וטלית.

ושניהם לא לפי שיטת הצלח.

הגביע הזה מכיל בקושי מאגרם,

ובגביע הזה הרב היה מקדש גם במיל שבת. אתה רואה שהוא עצמו לא חשש לדבר הזה.

אז גם האשכנזים ברובם לא נהגו כמו החומרה של הצלח וסיעתו.

קל וחומר לנו לדידן שאין מקום לחשוש לזה מעיקר הדין.

גם לגבי הנושא של הטפח והאמה בסנטימטרים,

גם שם אשייך את הכלל שאמרנו וגם שם המסקנה היא שהאמה היא 48 סנטימטר.

רעיון הדבר,

סדר תורה המינימום שלו צריך מיד גודל אמה.

יש לנו ספר תורה העתיק ביותר בעולם, נמצא באוניברסיטה העברית כאן,

והגובל של הספר תורה הזה שכתב רבנו ניסין הרן הוא 48. אם היה האמורת להלכה כמו הצלח הנודע ביהודה,

היה צריך להיות אורך לספר תורה 58. אלא ודאי שהאמה היא 48. גם במקווה במצדה,

הרוחב של שפופרת המוט שם הייתה 3.5 סנטימטר.

אילו זה היה כמו החזון איש, היה צריך להיות 5 סנטימטר ויותר כדי לחבר בין הצאר 100 הגשמים למקווה.

עוד ראיות רבות תראו בספר לידות ומשכונות של פרה, של הרב וייס,

שם הוא מלקט יפה את כל הצדדים מכאן ומכאן.

מתחיל מהסוגיות, מביא גם את דברי הפוסקים.

שורה אחרונה,

בכל מחלוקת אנחנו הולכים לפי המנהג.

והמנהג שלנו,

כמו חכמי הספרדים ורבי חיים נאי,

ולכן גם אם זה 26 גרם, יברך ברכה אחרונה.

שוב, גם בדירהם באורך השנים, אלף שנה שהטורקים שלטו כאן,

היה פיחות או תיסוף במטבע.

זה לא היה כל השנים אותו דבר.

הדירהם האחרון היה 3.2,

אבל אנחנו הולכים לפי הדירהם שהיה בדירו של הרמב״ם.

הוא שקבע לנו את המידות האלה.

המטבעות שיש בהן משקל דירהם נמצאות במוזיאון הבריטי בלונדון.

הרב וייס טראח הגיע לשם ושקל אותם,

צילם ושקל אותם.

במטבעות האלה כל דירהם הוא 2.9. אתה מכפיל את זה בתשעה דירהם,

יוצא לך בדיוק הכזית, 26 גרם,

ואז על דבר כזה מברך ברכת המזון, על המחיה או בורא נפשות.

אם זה כבצה, 52. אם זה שיעור עבד דירהם, 72 דירהם, כדי לברך על העוגה המוציא,

השיעור הוא 2.9 גרם.

אם מדובר על שיעור חלה,

על 1,509 גרם קמח צריך להפריש חלה בברכה.

וכאן,

כמו שאמרתי,

אלה שלא ידעו,

היום יכולים ללכת למוזיאון שם ולשקול את אותן המטבעות שהיו בדורו של הרמב״ם.

בדורות הקודמים לא ידעו את זה, הנודע ביהודה לא ידע.

היום כולם יכולים לראות את הדברים האלה,

ולכן כאן זה נחשב כעין טעות במציאות,

שגם לעניין ברכה אנחנו לא חוששים מדבר,

כלם ועיקר יבוא מחר המשיח,

בוודאי שיאמר כדברים האלה,

יאירו את עמי עם ישראל במהרה בימינו.

אמנו, אמנו, רבו חנמיה ואין לך קשה עומר.