כללי ברכה אחרונה: שתייה, אכילה ו"בטלה דעתו אצל כל אדם"

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן ראש זין, אדם שאוכל כזית מברך בסוף ברכה אחרונה בורא נפשות,

שתה רביעית מים מברך בסוף בורא נפשות רבות,

אבל כל זה בתנאי שיאכל רצוף,

או ישתה רצוף,

ולכן אם הוא שתה את המים בתוך שלוש שניות מברך בורא נפשות,

ואם הוא שתה לאט-לאט, לקח לו ארבע וחמש שניות, לא מברך.

נחנקו הפוסקים לגבי כוס תה וקפה,

לפי דעת כנסת הגדולה בגינת וולדים יברך,

אבל רבינו יעקב אבו אלעפיה, גאון חידן ורוב הפוסקים אומרים שהוא לא יברך, וכך ההלכה ספק ברכות להקל, אלא אם כן,

אם הוא חיכה עד שהתה יהיה פושר,

והוא שתה את התה רביעית בבת אחת כשהוא פושר,

רק אז נוכל להתיר לו לברך את ברכת בורא נפשות.

יש אנשים בודדים שמסוגלים לשתות תה חם,

ומה עלי ראיתי אדם?

שם מזלג חשמלי בתוך הכוס, הרתח את המים, שם תה,

בירך שהכול נהיה בדברו, שתה את זה בבת אחת.

זה כלי ראשון, זה לא כלי שני. בתוך זה היה מזלג,

זה היה מאה מעלות.

הנה אחי, לא קרה לו שום דבר.

שאלתי אותו, אה כיצד? הוא אומר, ככה אני רגיל לשתות.

הוא אומר לי, אם אני אבוא אליך, בטח תיתן לי ביום שבת חמים.

הוא אומר, החמים שלך לא כל כך טיים.

אמרתי לו, למה?

הוא אומר, אשתי מקפידה, איך שהיא מרעידה את הסיר החמים מהאש,

קודם כול צלחת ראשונה בשבילי שזה יהיה חם חם,

תשעים וחמש מעלות.

בטח אצלך זה שלושים מעלות, ארבעים מעלות, זה לא, אלתיים.

זו דרכו של האדם הזה, הוא יתרגל כך.

אבל רוב בני האדם לא שותים כך.

הוא שורף את הוושת, יכול לגרום גבייה.

אולי אצלו יש לו פה מנחושת,

מעין מפלסטיק או פלדה או דבר אחר.

אבל רוב האנשים,

זה שורף, צורב את הוושת,

ואין דרך בן האדם לשתות כל כך חם.

ולכן אסור לו לברך בלי נפשות, גם אם הוא שוטר רביעית בבת אחת. בטלה דעתו אצל כל אדם.

מה שאיתנו לברך,

כל זה כשהתה הוא פושר,

רק בזה יש יותר ויכול לברך בלי נפשות. כך גם לגבי מים קרים.

אדם מגיע בקיץ, בא מהדרך,

כולו עייף, חם לו,

פותח את המקרר ומוציא מים קרים.

כשהמים הם במדרגה של מעלה אחת או שתיים,

קר מאוד,

רוב האנשים קשה להם לשתות בבת אחת רביעית.

אלא שואלים, שותים לאט-לאט.

תודה.

שותה עשרה גרם ונח, ועוד עשרה גרם ונח,

ולכן גם בזה אין בריקת בורא נפשות.

אפילו אם אותו אדם אומר לך, תשמע, אני לא רגיש לקור. הוא שותה בבת אחת.

אפילו להתחיל, בטלה דעתו אצל כל אדם.

לפעמים הבעיה היא יותר בגלל הגזים.

יש בסודה הרבה גזים, ובגלל זה קשה לאנשים לשתות בבת אחת.

לא משנה למה. במציאות אין דרך בין האדם לשתות את זה בבת אחת,

נמלא, אין ברכה אחרונה, אין בורא נפשות.

אפילו אם יהיה איזה אדם שהוא יוצא מן הכלל, הוא משונה מן הבריות,

הוא שותה את כל הבקבוק סודה בבת אחת, אחר כך הוא עושה את הגרפס.

בחיי גוונה,

לא יברך בורא נפשות רבות,

כיוון שאין דרך בני-אדם לשתות כך וכן כל כיוצא בזה.

אנחנו לא יכולים לאכול פלפל חריף.

פלפל חריף שטה הוא חריף מאוד. אם אני אוכל גרן אחד,

צריך לאכול אחרי זה כיכר נחם להפיג את החריפות.

אבל היה לי חברים תימנים,

היו לוקחים את זה ואוכלים את זה כך, כמו שהוא.

אז הוא אכל כזית, לקח מהפלפל הזה ואכל כזית בתוך ארבע דקות.

לא יברך בו בנפשות.

נכון, הוא אומר לך, אני כך אוהב, הוא נהנה מזה.

בטלה דעתו אצל כל אדם, אנשים לא אוכלים כזית בדרך הזו,

ולכן אנחנו אומרים בחיי גוונה, ספק ברכות להקל.

כך הוא הדין גם בדברים אחרים.

אם אתה רוצה לדעת, אז תיקח תמיד ממוצע. תעשה ניסיון, תיתן לאנשים ותראה.

תה פחות מ-40 מעלות,

תה כזה אנשים באמת לוקחים ושותים בבת אחת. זה נקרא פושר.

יותר מ-40 מעלות כבר, חלק כן, חלק לא.

תעשה כעין סקר, תעשה ממוצע.

לפי הממוצע, תחליט אם כן, אם לא.

אלה הדברים באופן כללי,

גם לגבי דבר חם וגם לגבי הדבר הקר.

כמו שאמרנו בזה, כך הוא הדין גם בדברים אחרים.

אלה הם הכללים שכתבו לנו רבע פוסקים, וכך המסקנה להלכה ולמעשה. מי שברך, יש לו על מי לסמוך, אבל מלכתחילה,

יותר טוב שם ואל תעשה עדיין.

תלוי כמה, תלוי איזה גזים יש לך, ואם זה חם או קר.

אם הסודה הזו לא קרה,

אז יכול להיות שרק הגזים לבד, אילן.

אבל לפעמים זה קר מאוד,

גם קר וגם גזי.

שני הדברים ביחד, גם וגם,

זה בוודאי מפריע לאנשים לשתות בבת אחת כמות של רבעית קשה מאוד.

ולכן בכל אחד מהדברים האלה צריך לראות את הנולד,

ומראש האדם יחשבן אם יכול לברך על זה בורא נפשות עמליו. כך הוא הדין גם לגבי ערק.

נותנים לך ערק,

אבל לא של 30 או 40,

זה 80, 90, חריף מאוד,

מה שנקרא בערבית ערק זחלאווי.

והאדם הזה לוקח, מברך שהכול,

שתה עשרה גרם ונח.

אומר לך לחיים, מתחילים, בסדר, מסכת ברכות.

ולאחר מכן,

בסופו של דבר, הוא שתה רביעית.

אבל הוא לא שתה את זה מהר,

ולכן אין ברכת בורא נפשות.

אפילו אם האדם הזה שתה את זה מהר,

יש אלכוהוליסטים שהפשת שלהם כבר לא מרגיש את החריפות של הוודקה או הערק.

הם שותים.

אתה רואה, לוקח את הכוס,

לוקח כוס גדול כזה, לא הכוסיות הקטנות, לוקח את הכוס הגדול הזה, מברך שהכול,

והוא שותה את זה בבת אחת.

אפילו אם הוא שתה רביעית בבת אחת,

רוב העולם הם לא אלכוהוליסטים.

רובת העלמה שותים לאט-לאט, לא מסוגלים לשתות בבת אחת.

ולכן אין מקום להתיר לו ולברך את ברכת בורא נפשות רבות,

אלא אם כן ירצה להגיד ויברך דוד, יוצא לידי חורה לפי הכנסת הגדולה וגימאד ורדי, בסדר, שיגיד את העצה שלו, יברך דוד, וישרים בורא נפשות.

אבל להזכיר שם שמים ולברך בורא נפשות בצורה רגילה,

מי מהראוי להיזהר בדבר.

אדם שלמה רגילה, למשל מרוקאים, זה מה עם החולים, חולם.

נכון, נכון.

זה לא כל המרוקאים, אלא המבוגרים, הם התרגלו, הם היו עושים את הערק בבית.

אצלם זה היה עולה פרוטות.

לא, גם לא.

לא מסתכלים על קבוצה מסוימת, מסתכלים על כל עם ישראל. יש חמש מיליון יהודים כאן.

כמה יכולים לשתות בצורה הזו? הרי, יותר מ-51 אחוז. לא מסוגלים.

ולכן, לא כדאי,

לא נומלץ לברך בוראי נפשות, אלא תיתן לו שיאכל בננה.

יאכל דברים אחרים.

אחרי שיאכל כזית, יברך בוראי נפשות,

יפתור את הבעלה לגמרי מכל וכה.

אלו נשמע אתמולנו, חכם מרדכי בן צמח, ושלום בן רחל.

כן.

אמרנו שזה תלוי איזה לחם הוא אוכל, ולפי זה משדד הזמן. אם הוא אוכל מסור קרשות, אז זה שבע דקות. נכון. אז למה פה מפיל תל-חריף ובזבים האלה, לא צריך להגיד, לציין כמה זמן שלוקח לאכול?

זה מה שטענו, הכנסת הגדולה והגינת ורדים.

אבל רבי נעקוב אבו אל-עפי אמר לא, לגבי שתייה זה לא כך.

הוא אומר שבשתייה צריך לשתות רביעית בבת אחת, זו התקנה של חכמינו.

אם אין לך אפשרות רביעית בבת אחת,

ממילא בחיי גוונה לא נוכל להתיר לו לברך, וככה המסקנה שאומרים בזה ספק ברכות להקל. לא יודעים גם לגבי גלידה.

מחלוקת גדולה בפוסקים,

אדם שאכל גלידה מברך לעשות ברכה אחרונה או לא,

והמסקנה היא שאין ברכה אחרונה, לא על הגלידה ולא על הארתיק.

הבעיה מתחילה כך,

האם הם נחשבים לאוכל,

ואם אכל כזית, אכל 26 גרם בתוך ארבע דקות, יברך,

או את הגלידה מלקקים, לא לועסים.

אם כך, זה לא אוכל, אלא זה משקה,

וצריך לשתות רביעית בבת אחת.

אף אחד לא שותה 80 גרם גלידה בבת אחת,

וממילא אין לנו את ברכת בורא נפשות.

זה הוויכוח.

יסוד הוויכוח,

איך לפרש את דברי הגאון רבי אליהו ישראל בספרו קול אליהו.

החולים כולם העתיקו את דברי הרב קול אליהו,

הבן איש חי, אור לציון ושאר החולים.

חלק גדול מהפוסקים הבינו שהכוונה היא כך.

גבינה קשה,

אתה לועס בשיניים,

ולכן גבינה קשה, אכלת כזית, אתה מברח בורא נפשות.

גבינה רכה, אתה לא לועס, ולכן אין ברכה בורא נפשות.

גם את הגלידה, אדם לא לועס בשיניים, אדם מלקק לאט-לאט את הגלידה, זו הדרך של העולם.

ולכן, אין על זה דרכה אחרונה,

כי כל זה נחשב כמשקה,

אתה לא יכול לשתות רביעית בבת אחת, ממילא אין ברכה אחרונה. כך הוא עדין גם לגבי הארתיק.

גם הארתיק, גם הוא אותו כלל.

גם שם אדם מלקק את זה לאט-לאט, אדם לא לועס את הארתיק.

ולכן גם שם, כיוון שלא שתה רביעית בבת אחת,

גם שם לא נוכל להטיל עליו לברך ברכה אחרונה.

בספר ברכת השם של הגאון ובמשה הלוי,

הוא היה אחד מגדולי הדור עליו השלום והרב שם מפרש אחרת.

הוא מביא את הלשון של הראשונים והאחרונים,

הוא מפרש שהכוונה היא כך

יש דבר שאתה יכול לשתות רבעית בבת אחת,

יש דבר שאתה לא יכול לשתות אלא אתה צריך ללעוט את זה.

גבונה רכה,

אתה לא צריך ללעוס בשיניים אלא אתה

לועט את זה עם הלשון והחיך ואתה בולע.

גם זה נחשב אוכל.

אם הוא אכל בתוך ארבע הדקות הוא יברך ברכה אחרונה,

ברכת בורא נפשות, כך הוא מפרש את לשון הראשונים והאחרונים.

לא כל החכמים הסכימו אותו וקשה לנו להורד בלכתחילה ללכת לפי הדרך שלו.

לפי שיטתו,

יכול להיות שגם על הגלידה,

הגמינה הרכה והשמנת וכיוצא באל,

ואולי גם עליהם ניתן לברך ברכה ברכה נפשות. אבל כיוון שיש מפרשים את דברי רבנו ידיעהו ישראל,

את דברי הכל אלוהיה והבן איש חי וישעתם, מפרשים את זה אחרת,

קשה לנו להתיר לברך ברכה ברכה נפשות. גם כאן מי שרוצה להחמיר, לצאת ידי חובה לכל הפוסקים ולכל הדעות,

עצה פשוטה,

או יאמר ויברך דוד, או שיאכל עוד דבר אחר,

יאכל בננה או דבר אחר,

ויברך בסוף ברכה נפשות.

הלאה, אחי, סבל, ספק ברכות להקל,

ואי-אפשר להתיר לברך את ברכת ברוא נפשות רבץ שמאל תעשה עדיף.

כך הוא עדין גם בדברים אחרים.

ראיתי בעיני אדם שאכל את הארטיק לא בצורה שאנחנו מלקקים עשר דקות, רבע שעה,

איך הילדים מלקקים, מוציאים את הלשון ועוד ועוד ועוד,

עד שזה נגמר לאט-לאט,

וכשזה נגמר הוא חושב,

חבל שנגמר.

הם נהנים כמה שזה יותר זמן.

אותו אדם, לא היה לו סבלנות.

לקח את הארטיק,

משך אותו,

בתוך חצי דקה גמר את הכול, ולא לדאק כבר היו לקרבנה.

אין דרך לאכול ארטיק בצורה הזו. בין אם זה ארטיק חלב או לא,

אנשים לא אוכלים את זה.

ולכן, שוב, אפילו שהוא אכל כזית לפני אכילת פרס,

הוא אומר לך, אני לעזתי בשיניים, זה היה קפוא.

אנשים לא אוכלים כך. ולכן הכלל, ההלכה היא,

בטלה דעתו אצל כל אדם, ולא יברך ברכה אחרונה ברכת בוראי נפשות.

וכן, גם לגבי הגלידה,

אפילו אם האדם הזה לא היה לו סבלנות ללקק את הגלידה,

אלא לקח בכף הגדולה ולעש את זה בשיניים ואכל מהר מהר כזל.

לא, אין דרך לאכול כך,

וגם בזה נאמר, בטלה דעתו אצל כל אדם. פעם אמרתי לבון יהודה,

שם לא אוכלים בתוך המסעדה.

יש שם כיסאות, שולחנות ברחוב, באמצע הרחוב.

ראיתי איזה אדם יושב עם צלחת גדולה,

מלאה גלידה, אוכל כמו איזה וחש.

האם יש שולחן ערוך מיוחד לווחשים האלה?

האנשים האלה לא נורמליים.

סניף של כפר שאווי, זה הסניף המרכזי, שם זה בית-חולים פתוח.

אבל מהם לא לומדים הלכות איך אוכלים.

איך אוכלים, למדנו בסימן ק״ע איך אדם מתורבת אוכל. ולכן, בדברים האלה ההלכה היא בטלה, דעתו אצל כל אדם,

ואין לו יותר להסתבך ולברך ברכה אחרונה, כך הוא הדין גם.

לבן, אשל, שמנת, קוטג', גם כל הדברים האלה לא לועשים אותם, ואין עליהם ברכה.

אלא אם כן,

כשהוא אדם לוקח את הלבן,

בוחש אותו, מנער אותו טוב-טוב,

ואחר כך חולץ, מוציא את נייר הכסף, את הפקק,

מברך שהכול, ושותה בבת אחת רביעית.

זה כן, זה דורך,

וזה בקנות רבה, אתה יכול לשתות רביעית, זה נעשה דליל,

הוא הצליח לבלל את זה היטב,

אם זה טרי טרי, הגיע באותו יום בקנות רבה.

אם זה נשאר במכולת שבוע, אחרי שבוע לא יעזור לך כלום,

זה לא יהיה דליל, צריך להוסיף על זה אולי קצת חלב.

אבל אם זה טרי, אפשר לעשות כן,

בזה אני מסכים, אין בעיה, אפשר לברך בורא נפשות.

אבל אם הוא לא עשה את זה,

אם הוא לא ערבב בצורה שאמרנו,

אלא לקח את הכפרית ואכל לאט-לאט את הלבן,

אין לו ברכה אחרונה,

לא יברך ברכת בורא נפשות רבות וחסרונן.

ואם הוא רוצה לצאת ידי חובה הראווה, רוצה להחמיר?

עצה טובה בחיי גבלה שיאכל דבר אחר, בננה וכיוצא בזה, כדי שיוכל לברך ברכת בורא נפשות רבות וחסרונן. אבל אם יש גרידה עם שבבים של עוגיות, מה הבחירה הראשונה שלה? קצת אחת זה גרידה וקצת שנייה בזה זנס.

בדרך כלל הם סמים מעט.

שמים 5%, 10%, ולכן הברכה היא רק שהכול נהיה בדברו.

אבל יש בתי-חרושת שדואגים לנו שלא נישאר רעבים.

הם למדו, כשהיו ילדים, את המשל של השועל.

יצא מהקרב מסכן רעב, רבה, שלא חלונה נהיה רזים,

אז הם דואגים ושמים בעין יפה. יש שם 40% או יותר מהוופלה האלה,

הנה חנא מי יברך על זה,

בורא מיני מזונות. יש שם אולי גם כזית,

תברך גם בסוף על המחיה ועל הכלכלה.

אבל בדרך כלל, ברוב הסוגים של הגלידה הטובה,

אם זו גלידה יקרה וטובה, בדרך כלל יש שם מעט מאוד ואין שם הרבה,

ממילא כיוון שהפורים האלה רק כדי להטעים קצת, כדי לדבק קצת,

ולכן זה בוודאי טפל, העיקר זה הגלידה,

ולכן בחיי גוונה יברך רק כשהכול נהיה בדברו,

ולאחריו, ולא כלום. כמו שאמרנו על הדברים האלה,

אין ברכה אחרונה. ג'ילה, אותו דבר, גם בזה אנשים בקיץ אוהבים לאכול מזה, וגם שם.

לא צריך ללעוס את הג'ילה הזה.

זה קצת קפוא, אבל לא לועסים את זה. אדם לועט את זה בלשון,

וגם על זה יש את המחלוקת האמורה,

וגם בזה המסקנה על ההלכה הוא למעשה, גם בזה אנחנו אומרים,

ספק ברכות לאכל, ולא יברך בוראי נפשות רבות וחסרו נעמל.

הגלידה הוא עשוי מגלידה הפשוטה,

וקדוש הכל.

אז יש בו עוד מי התלווה לדבר על המפרשות?

עוד פעם, הגביע, הוא מכיר את דירה, צריך לראות.

יכול להיות שאתה מדבר נכון לגבי הגביע של הגלידה הפשוטה,

אבל תבדוק בבית-החרושת לגבי,

יש גלידה מיוחדת,

תילם.

דבר כזה,

שם אני חושב, בגביע טעים מאוד,

נשמע, לפי הטעם הוא נראה שזו מחיתה.

אבל תבדוק.

איך אתה בודק?

אם אתה שואל בבית-החרושת, אם לא יענו לך, התשובה היא אמיתית.

הם פוחדים שאתה תפתח בית-חרושת לגלידות ואתה תתחרה איתו.

אז מה, ייתנו לך את המתכון?

במקום זה תשאל את המשגיח.

יש להם הכשר בדץ,

תפנה ישר למשגיח,

תכתוב לו, תגיד לו, אנחנו רוצים לדעת מה הברכה.

אם הגביע עשוי לדבר כזה או דבר אחר, מי יענה לך? הוא נמצא בשטח, הוא יודע מה יש,

ולפי התשובה שלו נהיה קרובים לדעת את המציאות ולפי זה גם נדע את האמת.

בקרמבה ביסקוויד דק, ואין שם כזית. בתילון יש שם גביע כפול ויש שם כזית,

ולכן כשיש כזית כבר לא שווה לך חילוק שאמרת,

אלא מרע נקמן בראש חטא שצריך לברך על המחייה, כך גם בקסטה,

גם שם צריך לברך על זה, על המחייה, יש שם שני ביסקוויטים עבים שיש בהם כזית,

ולכן ברכתם מזונות ובסוף על המחייה ועל הכלכלה. כך היה רגיל לפסוק מורנו חכם מן ציון, על-פי דברי מרן נקמן,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

כותב הגאון רבי אברהם הנביא בספרו גן-המלך,

אדם שאכל עשרים גרם בוטנים ושתה ארבעים גרם מים.

לא מחברים, נאמר, יש חצי רביעית וחצי כזית,

נחדר ביחד ויברך ברכה אחרונה.

אין דבר כזה, אין ברכה אחרונה.

אין לך כזית מהאוכל, אין לך רביעית מהמשקה,

ולא מברך בשום אופן ברכה אחרונה.

אבל אם האדם הזה יש לו עוד בוטנים,

שייקח מייד עוד בוטנים וישלים את הכזית כדי לברך. או,

יש כאן אחד החברים שהוא אכל כזית, תגיד לו, תברך בקול רם, תוציא אותי ידי חובה.

אדם שאכל חצי כזית בוטנים וחצי כזית חומוס,

עשרים גרם חומוס ועשרים גרם בוטנים,

עליבא דקולאלמא, הוא מברך ברכה אחרונה, בורו נפשות רבות.

או,

אכל תמרה אחת עשרים גרם ועוד עשרים גרם ענבים,

עליבא דקולאלמא יברך ברכה אחת מעין שלוש על העץ ועל פרי העץ.

למה שניהם אותו דבר, יש לנו מכנה משותף,

שניהם ברכתם, ברכה אחרונה שלהם, על העץ, ולכן עליבא דקולאלמא יברך ברכה אחת מעין שלוש.

נחלקו הפוסקים, מה יהיה אם האדם הזה אכל?

עשרים גרם בוטנים ועשרים גרם ענבים.

האם יברך או לא?

המגן אברהם אומר, כן, יברך בורא נפשות.

הסיבה, טענתו היא,

כמו שהברכה הראשונה,

שהכל נהיה בדברו, פותרת הכול. ברכה כוללת, כולל אפילו נחם ויין.

הוא אומר, גם ברכה אחרונה בורא נפשות, גם היא ברכה כוללת.

אז אם האדם הזה מברך בורא נפשות על הענבים, גם כן טוב.

אז לכן,

כאן שיש לך חציקה זית מהחומוס או הבוטנים, וחציקה זית מהענבים,

אז על העץ ועל פרי העץ, אם לא יכול לומר, אין לו כזית.

אבל כלפי בורא נפשות, שהיא ברכה כוללת,

תחבר לו את הענבים ויברך בורא נפשות רבות וחסרונם.

הרבה אחרונים הלכו בדרך הזו,

הבן איש חי, אור לציון ועוד.

אבל,

כנגדם, יש הרבה שחולקים בדבר הזה.

תראו תשובה בספר יפה שעה.

הספר הזה חיבר אותו לפני ארבעים שנה הגאון רבי מכלוף אבוחתירא.

בסוף ימיו הוא הגיע לארץ, היה גר כאן ברחוב קרן קיימת,

ושם בספר הוא אומר לברך.

הוא הולך כמו המגן אברהם וסיעתו,

כך הוא לוקט להלכה.

אבא מביא אותו ביביע עומר חלק א', גם בהמשך,

מביא עשרים אחרונים שחלקים על זה.

ממילא, חזרנו עוד הפעם בכלל,

ספק ברכות להקל, ולכן לא מצרפים חצי כזית מזה וחצי כזית מזה. הוא עדין גם,

אכלתי עשרים גרם בוטנים ועוד עשרים גרם עוגה.

לא מצרפים ולא מברכים, לא ברוב נפשות ולא על המחייה, אין לך לא מזק הזית ולא מזק הזית, ולכן אין שום ברכה בדבר הזה, הפסיד.

רוצה לברך ברכה אחרונה, שישים לב מראש ויאכל כזית.

לא תמיד זה בידו של האדם. בבית, כשאתה נמצא, זה יותר קל.

בבית יש לך בנאללה, יש לך משהו להשלים.

אבל כשאתה נמצא בבית-הכנסת, לפעמים בין מלחה לערבית הם מביאים ברכות לעילוי נשמט,

מביאים מזונות עת אדמה של הכול.

הוא אכל עשרים גרם מזה, עשרים גרם מזה.

הוא הולך למטבח להשלים כזית,

הוא הולך, הוא רואה, מגש ריק. אם יש שם ילדים,

המלצה עלה על מערב של ילדים,

הילדים לא השאירו כלום.

הילדים נזהרים מאוד באיסור בל תשחית, שמא חלילה וחס,

איזה בטן אחד הגיע לזה ואין זה, חשש איסור חמור מאוד,

והם בני עין הרע, יש להם תיאבון, יועלו חמית, אז איך תחפש אחר כך, לא תמצא כלום.

אין לו ברירה, לא יוכל לברך,

ספק ברכות לעיל, אלא, כמו שאמרתי, הוא אכל כזית, הוא יכול לכוון עלי, תגיד לו, תפתור אותך.

או לגבי הדוגמה של העוגה,

אכלתי רק עשרים גרם, לפי הרמב״ם זה כן נקרא כזית, אתה כן חייב, גם זה מחלוקת.

שוב תגיד לחבר, אתה מברך על המחייה,

תברך בקול רם. יש הרבה בתי כנסת שיודעים את ההלכה.

ולכן, לפני שהחזן מתחיל, והוא רחום, לפני ערבית,

מי שכן אכל,

אומר, רבותי,

אני מברך בקול רם,

ואני מתכוון לפתור את כולם.

זה דבר, הנהגה מצוינת, כי הרבה אנשים נמצאים על הגבול, על הספק,

וברוב העם נדרת מלך,

הוא יאמר קודם כול בורא נפשות על הבוטנים, על השקדים שאכל,

ואחר כך יאמר ברכה אחת מהיום שלוש על המחייה ועל העץ,

יפתור את כל אותם המסופקים,

כך באמת כדאי לעשות.

אחרי זה יתחילו לשם יחוד קודשיו וריחו, אחרי זה יתחילו בערבית,

כך עושים אנשים מסודרים, אנשים מתורבתים.

זה מה שרצו, זה מה שכדאי לנהוג ולעשות מלכתחילה.

20 גרם קרקרים, אין בעיה. אמרנו שבנפח יש שם כזית, שם אין בעיה.

אבל אתה מסתבך אם אתה אוכל את זה עם הרינג.

אם התארחת פעם אצל אחינו בני ישראל האשכנזים,

לא תמיד הם אוכלים לחם. לפעמים, סעודה שלישית, הם אוכלים הרינגים, הקרקרים האלה.

שם מה העיקר אצלהם?

הם לא באים לאכול קרקר, אצלם מה העיקר זה ההרינג.

רק ההרינג הוא חריף מאוד,

מלוח מאוד,

הוא שורף את הוושט, אז אוכלים גם קרקרים.

אז אם הוא אכל רק אחד, אחד זה עשרה גרם,

אז זה טפל,

העיקר זה ההרינג.

מספיק לומר הליבה דיכולה עלמא בורא נפשות רבות על ההרינג, על הכזית הזה.

אבל לפעמים היה שם הרבה, אולי היו הרבה אנשים,

ונתנו לו כמה עוד הוא אכל.

אז השאלה היא, האם הוא אכל ארבעה-חמישה קרקרים האלה,

יברך על המחיה או לא? זה עסק ביש.

המשנה בורא נוטה לומר שיברך על המחיה,

כיוון שזה יותר מכזית, כבר לא שייך לומר שזה טפל להרינג. זו הבעיה.

יש עוד בעיה נוספת בהרינג,

לא קשורה אלינו, אלא ליורד יעה סימן פדלית.

בחלק מסוגי ההרינג יש גם טונעים,

ולכן אל תמהר לא יכול,

אלא תשאל את אותו האדם, אותו הגבאי שקנה את ההרינג,

ממי קנית אם הוא אומר לך, יש על זה הכשר בנעץ,

הם בודקים, הכול בסדר, טוב, שיהיה לך לבריאות, אתה אוהב,

תקיים עונג שבת.

אבל אם זה לא נבדק, יש בעיה חמורה גם בדגי ההרינג, גם שם התונעים מגיעים.

לא רק אנחנו אוהבים את ההרינג, גם התונעים אוהבים את זה מאוד.

ואתה מברך, אתה אצפו ארבע דקות, ואתה אמר, לא יברך, לא. אמרנו, ספק ברכות להקל, שו ואל תעשה עדיף.

הלילה הזה יורצאית של האדמו״ר מחב״ד,

הגאון רבי מנחם מונדל שניאורסון.

הוא היה גברה רבה, היה תלמיד חכם, מגדולי הדור הקודם,

היה לו ידע, שס, פוסקים ראשונים, אחרונים.

היה פסקן למדרגה ראשונה.

נוסף לכל זה היה גם יודע הרבה מאוד קבלה. היה גם מקובל גדול,

וחלק גדול מדברי תורתו הקליטו והדפיסו. יש עשרות כרכים שהדפיסו במשך השנים בדברי תורתו, עדיין לא הכול. יש עדיין דברים שהם בכתב יד, עדיין לא גמרו להוציא.

הרב היה גדול, עצוב ורב בתורה.

היו הרבה גדולי הדור, היו הרבה תלמידי חכמים בדור הקודם,

שאולי לא פחות ממנו,

אבל הרב היה גדול, עצום ורב בקירוב רחוקים.

כשהרב הגיע לארצות-הברית,

זה היה בשנים שעדיין כמעט ולא הייתה יהדות באמריקה.

כל אלה שהיו מגיעים לשם היו נופלים והיו מתבוללים.

רובה ברובה של היהודים, 90 וכמה אחוזים, היו עובדים בשבת.

לא הייתה להם אפשרות אחרת, הפרנסה הייתה בדוחק,

המצב היה נורא ואיום.

הוא האדם שבא והרים את הדגל, כמו שאומרים,

והתחיל לארגן את הנושא שנקרא קירוב רחוקים.

פעמים רבות הזכרנו את דברי הזוהר הקדוש שאומר,

אם היו בני אדם יודעים את המעלה הגדולה של קירוב רחוקים,

היו רצים אחרי זה כאדם שרץ אחרי החיים.

בלשון הזוהר הוא קורא,

מזכה חייביה.

תגידו לי, אצל שלמה יש כדורים,

כל כדור לוקחים חיים עוד שנה.

הייתי הולך קונה, ואם הוא יגיד שזה עולה ביוקר, כל אחד עשרת אלפים דולר,

הייתי מוכר את הבית שלי בשביל לחיות עוד.

זה כדאי.

אבל כאן, בנושא הרוחני,

שהוא לא פחות חשוב אלא יותר, אומר הזוהר שהיו אנשים רצים אחרי זה כאדם שרץ אחרי החיים, עד כדי כך המעלה הגדולה של קירוב רחוקים.

כולנו יודעים את המעלה הזו,

אבל זו מלאכה מקצועית לכל דבר. צריך לדעת איך עושים את הדבר הזה.

כולנו רוצים, לכולנו יש חשק להחזיר הרגע הזה את כל עם ישראל בתשובה.

לא כולם יודעים.

הוא, שאורגן את הדברים האלה בחוכמה ובתבונה,

יש היום בעולם עשרות אלפי חסידי חב״ד.

רובם הם לא חסידי חב״ד מהבית.

אבא שלהם לא היה חב״דניק.

אבא שלו או שהיה רפורמי או קונסרבטיבי או שניהם ביחד או לא זה ולא זה, היה סתם איזה פושטק.

הוא הצליח לקרב אותם,

ידע למשוך את כולם בעבודות אהבה, כל אחד ואחד לפי המזג שלו.

הוא הראשון שהתחיל בזה.

אחר כך ממנו למדו וגם האחרים עשו.

קמו אחרי זה ארגון ערכים שגם הם עושים פעולת קודש.

יש קרן וולפסון שגם הם עושים עבודת קודש בכל העולם בכלל,

בארץ-ישראל בפרט.

יש, ברוך השם, היום הרבה שעוסקים בדבר הזה,

ואחד המיוחד שבהם מורנו ורבנו הגאון רם ראובן אלבז, שגם הוא עשה ועושה, ברוך השם,

גם הוא החזיר עשרות אלפים בתשובה.

אבל תמיד אנחנו לוקחים את הדוגמה הנכונה,

הראשון שהתחיל.

הראשון שהתחיל בדבר הזה זה היה האדמו״ר מחב״ד.

עד היום התלמידים שלו פרוסים כמעט בכל העולם.

אתה נמצא או בסין או בהולנד או בכל מקום אחר,

תשאל איפה יש בית חב״ד.

אתה רוצה לאכול אוכל כשר?

אתה רוצה להתפלל במניין?

זהו. יש מקומות שאין רב, לא רב ראשי ולא רב תוספות ולא דבר אחר.

אבל יש את המסגרת המינימלית הזו,

יש מעל אלפיים כאלה בעולם,

מעל אלפיים כאלה פרוסים בארץ.

וכל אחד מהם עושה עבודת קודש,

ממשיכים את אותן הפעולות שיזם ועשה והצליח אותו האדמו״ר הגדול,

גם הם ממשיכים בעקבותיו.

הייתה לו הרבה אהבת ישראל,

הוא ראה לו מרחוק.

יש אנשים תמימים,

יודע ללמוד תוספות, יודע ללמוד שולחן ארוך.

אין להם הנהגה ציבורית לראות לו מרחוק.

הרב, הייתה לו ראייה ממרחוק,

והוא ראה מה עתיד להיות בעוד כך וכך זמן.

אם זה בנושא המדיני, בנושא הכלכלי,

או אם זה בנושא של היהדות, מה שאומרים ביידיש, יידישקאית.

כגון,

לפני 40 שנה

בית-המשפט העליון הפיל את הנושא של מיהו יהודי.

הכנסת ניסתה לתקן והיה ויכוח.

הוויכוח, לצערנו, היה לא רק אצלהם,

הוויכוח היה אצלנו.

היו כמה וכמה חברי כנסת דתיים,

והם טעו בנושא הזה.

כשאנחנו לחמנו,

אמרו לנו, כל המלחמה הזו בשביל אחת בשנה או שתיים בשנה,

על מה אתה עושה את כל המהונה הזו?

האדמו״ר לא אמר כך. אמר להם, תראו, תסתכלו לעתיד.

יבוא יום ויבואו מאות אלפים מרוסיה, אנשים כאלה,

ולכולם יגידו,

אלה יהודים כמוך, ותהיה התבוללות בארץ-ישראל.

כך הוא טען.

אבל אז אף אחד לא רצה לקבל את ההנחה שלו.

אמרו שהוא מגזים, הוא פנאטי.

הוא מגזים יותר מדי. כך אמרו עליו אותם העכבלים שלא ראו שני מטר קדימה.

היום אתה רואה, לצערנו, תראה כמה האדמו״ר הזה צדק.

היום יש מדי שנה בשנה עשרה אחוז.

כעשרת אלפים בני אדם בארץ ישראל מתחתנים עם גויות או הפוך.

עד כדי כך המצב הגיע.

פעם לא היה דבר כזה בארץ, לפני חמישים שנה.

אולי היה מקרה אחד או שניים בשנה. היום אתה רואה, את כל זה היה ניתן למנוע. אם היו מתקנים את החוק מעיר יהודי כמו שהוא דרש,

את האנשים האלה, הגויים האלה,

לא היו מביאים מרוסיה.

באופן טבעי כולם היו מתחתנים רק עם יהודיות.

לא שמעו לרב, חשבו שהוא מגזים.

כל הזמן שאותם חברי הכנסת היו להם עיניים עיוורות ולא ראו את הנולד, ולכן אנחנו היום משלמים את המחיר הכבד.

זו דוגמה אחת בנושא של מי הוא יהודי.

גם בנושא המדומי, בזמנו,

כשהתחילו השיחות עם הפלסטינים,

גם על זה הוא צעק. בזמנו היה ראש הממשלה בגין,

היה הסכם במחנה דוד וכו', גם על הנושא המדיני, הוא ראה את הנולד,

הוא יודע שזה הוביל שיהיה לו מדינה פלסטינית. והיום אנחנו אוכלים, תראו באושים,

אלפי חיילים ואזרחים נהרגו מאז בגלל המחדלים האלה,

ולצערנו עדיין לא מבינים, הרבה אנשים עדיין, העיניים שלהם עיוורות ולא מבינים את כל הדברים החמורים האלה.

תראה את חוכמתו הגדולה לאחר מכן.

לא קשה להיות פיקח לאחר התוצאה.

כולנו יכולים לראות ולהגיד, כן, זה נכון.

החוכמה היא לראות לפני כן, והרב, הייתה לו ראייה חדה לראות לו מרחוק,

וחבל מאוד שלא שמעו לו בדברים האלה.

הייתה לרב הרבה אהבת ישראל. הוא לא עשה חשבון לאף אחד.

הוא קיים את הגור מפני איש.

יכול להיות שהוא לא היה לו חן בדברים האלה,

היו הרבה יותר אנשים שאוהבים אותו, מנשקים אותו, קדוש-קדוש.

אבל הוא לא עשה חשבון מה יגידו האנשים,

אם יהיה לי יותר כבוד, יותר אהדה,

או שאגידו עלי שאני קיצוני ושאני פנאטי. הוא לא עשה חשבון.

כמו שאמרנו, הוא קיים את הגור מפני איש,

וחבל שלא זכינו שישמעו לאותו הגדול.

כמו שבחרים חיותו, הייתה לו הרבה אהבת ישראל,

אהד את עם ישראל כנפשו ומאודו.

נקווה שגם כעת יעמוד בשמיים בתפילה על עם ישראל שהקדוש-ברוך-הוא יחיש לגאוננו גאולה קרובה במהרה בימינו אמן ואמן.

וחמד יעלה ויבוא וימכור.

נר.

דוד,

בחמד.

ויהיה דוד אכול דרכיו משכיל והשם עמו בעזרת השם.

הכהן אומר בך, אתה לא שומע על הכהן?

הכהן אמר.

נר לכבוד הרבי מחב״ד, נורא ורבותיי.

מאה ואחד.

מאה ואחד סיועים, רבותיי.

סיועים.

נר לכבוד הרב, מאה ואחד.

סיועים, תעזרו למקום הזה, רבותיי. מאתיים.

מאתיים נר.

מאתיים נר לכבוד הרבי.

איזה משורר אמר, כותבים. בחב״ד יש כל מקום בעולם.

כן, להבדיל. זה הכוח העצום.

כן.

אנחנו מאתיים, מורי ורבותיי.

מאתיים.

מאתיים שקלים, מורי ורבותיי, קהל קדוש, תעזרו למקום הזה. תעזרו, יש כאן הרבה תורה ברוכים.

מאתיים אחד.

מאתיים שקלים. שתיים.

מאתיים שקלים.

דרכה.

מי שברך אבותינו הקדושים והטהורים,

אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה,

הוא יברך וישמור וימצור את ידידנו אהובינו משה בן שרה,

שזכה בנר לעילוי נשמת מורנו בנו מנחם מנדל,

האדמו״ר מדובביץ', שניאורסון.

זכות האדמו״ר, זכות הרב הצדיק הגן בעדו ובעד כל בנובתו. אמן.

יחד עם הגבאים וכל הקהל הקדוש, יחד עם ידידנו פנחס גמריאל,

שהקדוש ברוך הוא ייתן לכולנו בעזרת השם לב שמח ולך היום ומזונה במהרה,

יחד עם מלך המשיח, אמן ואמן.

בכבוד יעלה ויבוא ואדליק.

אני צריך להמשיך הלאה.

מי שזכה, יבוא וידליק את הנר.

אדם שאולי אכל כזית, אולי לא. מי ספק? לא מברך. ספק ברכות להקל,

ולכן אם הוא לא בטוח שאכל כזית, לא יברך.

כשיש לאדם בבית משקל קטן ומעיקרה הוא לא רוצה לאכול הרבה,

כדאי שישקול. עצה טובה,

לא להיכנס לספק, כדאי שישקול את זה קודם. אם הוא יודע, בוודאי שכזית יברך.

הלאה וכי לא, זו העצה, הייעוצה, מלכתחילה,

כדי שלא יסתבך,

לא יבוא חלילה אם מצד אחד הוא יברך, אולי זו ברכה למטלה,

מצד שני אולי הוא יפסיד.

ולכן כדאי שישקול את הדברים.

לצורך זה מותר גם לשקול בשבת,

כמו שכתבו הפוסקים בסימן שו.

למה דברים אמורים? במשקל ידומי, מכני.

אבל היום יש משקל אלקטרוני.

חס וחלילה, גם לצורך מצווה אסור להשתמש במרכל האלקטרוני בשום אופן, לא בשבת וגם לא ביום טוב.

בזה אין הווה אמונה להתיר. אלא מה שאמרתי מותר בשבת.

יש משקל מכני שאתה יכול להניח את הבוטמימה הזה, אתה יכול לדעת אם יש בזה כזית ימלא,

כדי לדעת אם אפשר לברך ברכה אחרונה, אם לאו.

לצורך זה הדבר מותר ולכתחילה.

בזה אין לנו בעיה בדבר כלל ועיקר.

אדם שאכל והקיא,

אכל כזה ההיא, אבל זה לא היה לו טוב והקיא את זה,

לא מברך ברכה אחרונה.

הסיבה היא,

על מה אתה מברך?

על הנעת המעיים.

קודם הייתי רעב, וכעת אני שבע.

אבל אם הוא הקיא את זה, אז הוא עדיין לא שבע.

ולכן לא יברך בורא נפשות.

כך הוא עדין אם הוא אכל ענבים, עוגות או כל דבר אחר,

גם כן לא יברך.

זה קורה לפעמים בליל הסדר.

בליל הסדר אנחנו שותים ארבע כוסות, אוכלים את הכזיתות, המצה וכו',

ולפעמים האדם הזה, היין, לא יתאים לו.

יש אנשים,

משהו לא ישתה, כל יין זה בריא בשבילו, זה מצוין.

המעיים שלו עובדים, הכול 100%. יש אדם שהוא עדין מדי,

והגיע עד האפיקומם,

הקיא את הכול.

הקיא את הכול, ידי חובת מצוות מצה, יצא.

ארבע כוסות מה שהוא שתה, שתי כוסות לפני כן, יצא.

ברור יצא.

אבל ברכת המזון, אם הוא הקיא את הכול, הוא לא יכול לברך ברכת המזון.

אלא אם כן יאכל את האפיקומם,

כדאי שיאכל את האפיקומם לפחות שתי כזיתות,

כדי שיהיה לו אליבא דקולה ארבע,

ולאחר מכן יוכל לברך את ברכת המזון.

וכנראה, כמו שאמרנו, לגבי כל ימות השנה,

אם האדם הזה הקיא,

אינו יכול לברך. באמת דברים אמורים, אם הוא הקיא את הכול.

אבל לפעמים הוא אכל 300 גרם.

הוא הלך לכיור, לא הרגיש טוב,

מתוך ה-300 הוא הקיא 30-40 גרם.

אבל 200 גרם נשאר לו בבטן.

אז עדיין יש לו הנאת מעי,

בוודאי שכן יוכל לברך ברכה אחרונה.

מה שאמרנו שלא יכול לברך זה כשהקיא את הכול. אין הבדל בזה בין אכילה לבין שתייה,

ושניהם הדבר שווה, אין הבדל בזה בין גברים לנשים.

רק לגבי קיום מצווה, למדנו את זה,

הגמרא מדברת על איסור אדם שאכל כזית חזיר.

גם אם הוא שם יד בפה,

הכניס אצבע על הדרום והכיר את הכול, מכיר במלקות.

אותו דבר גם הפוך,

גם לגבי קיום מצווה הוא כן קיים, כמו שכותב,

הפנים מהירות.

אבל לגבי ברכת הנאמין, כאן אתה מסתכל,

אם נשאר לו בבטן את הכזית, אם לא נשאר,

לא יוכל לברך את הברכה האחרונה.

כמו שאמרנו, הוא ספק ברכות להקל, כך גם לגבי השתייה. שתה הרבה,

הכי חלק,

אבל נשאר לו בבטן מהרביעית הראשונה שהוא שתה בבת אחת, יברך ברכה אחרונה.

אבל אם הוא הכיר את הכול, את כל השתייה,

לא נשאר ולא נודע כי באו אל קרבנה וחי גוונה,

הפסיד את הברכה האחרונה,

ולא יוכל לברך את ברכת בורא נפשות רבות. הבעיה העיקרית היא שיש לאדם ספק,

כשאדם נקי בכיור הוא רואה כמה בערך,

אבל אם הוא נקי באמצע הרחוב, הוא לא יודע כמה הוא נקי, קשה לו לדייק בדברים האלה,

העיסה היא פשוטה,

לשטוף קודם כול את הפה ואחרי זה ישתה בבת אחת היבעית מים, ואז הוא יוכל לברך לפחות את ברכת בורא נפשות רבות וחסלונן.

זה מה שצריך לעשות.

בדרך כלל אחרי זה אדם צריך לשתות מים והוא צמא,

ולכן שייתנו לו מייד כוס מים,

ואז לפחות יוכל לברך את ברכת בורא נפשות רבות, כדי שיוכל לברך להודות להשם יתברך על מה שאכל.

אבל מה יש לו להגיע עוד הפעם?

תלוי, תלוי מה קורה לו.

אם זה מקרה חד פעמי,

או שהוא יודע שעוד מעט, עוד הפעם, יהיה סיבוב שני. הנה לך נווה.

בזה כדאי שיזדרז לפני שיקרה לו תקלה,

כדי שבמתי הוא יודן להשם,

ובזכות זה לא יקיע עוד הפעם, אלא נתן תודה לדורא עולם,

בזכות זה ירגיש טוב והכל יהיה בסגר במאה אחוז.

אני עובר לסימן ראש ח', סעיף א'.

מרן כותב לנו כאן,

על חמשת המינים שהם גפן, תאונה ורימון וזית ותמרה,

נברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלוש.

אדם שאכל כזית ענבים,

אות מרים וכיוצא בזה, נברך ברכה אחת מעין שלוש על העץ ועל פרי העץ.

אנחנו מקבלים בברכה את מרוני לרבנו, ראש ישיבת ככה חיים,

רבנו יעקב חיים סופר.