עיקר וטפל בעוגות ותַעֲרוֹבוֹת – שיעור הקמח הקובע את הברכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אבל אם הוא שם מעט, לא שם הרבה,

מה המטרה שלו במה שהוא שם קמח?

רק בשביל להדביק את זה.

עוגת הגבינה לא עומדת טוב אם אין קמח.

ולכן גם הגברת בעלת הבית בתוך הבית,

8-10% קמח היא שמה, כדי שעוגת הגבינה תעמוד יפה.

בקונדיטוריות היום,

בעוגות קרם הם משתמשים בדברים אחרים כדי להעמיד.

יש אפשרות, או באבקת חלב, זה מעמיד יפה,

או בג'לטין, יש להם פטנטים אחרים.

אבל הטוב מכולם והזול מכולם זה הקמח.

בפרט בקיץ אתה עושה עוגת קרם לחתן ולכלה, שלוש קומות,

מהחום,

אם המזגן לא טוב שם באולם, זה יתחיל להתמסמס.

הם חייבים לשים שם גם קמח.

נגמר האירוע,

אחרי יומיים באים ועושים שם מסיבת שבע הברכות,

והצלם עומד, נו, עכשיו החתן והקנא יפרסו לנו את העוגה.

טוב,

אחרי התמונות צריכים לאכול גם.

נו, מה הברכה על אותה עוגה?

שוב, גם כאן נחול אותו כלל ואותו דין.

אם זה נעשה רק בשביל להעמיד סך הכול עשרה אחוז,

בלשון חכמינו להדביק,

מברכים על העוגה הזו שהכול,

אבל אם הוא שם שם שם בעין טובה,

שם שם יותר משבע עשר אחוז קמח, צריך לברך על זה מזונות,

עם אותה קונדטוריה שעושה את העוגות האלה,

ימסרו לנו את המספרים המדויקים, כמה קמח,

זה יקל עלינו לדעת את כל ההלכות האלה בצורה ברורה בלי ספק.

אבל לא תמיד בעל הקונדטוריה מוכן לגלות לך את הסוד המקצועי.

הרבה פעמים צריכים לשאול את המשגיח של הבד״ץ.

המשגיח של הבד״ץ, אתה אומר לו, אני לא צריך לדעת את כל המתכון.

אני לא מתכונן לפתוח כאן דטוריה. תגיד לי רק כמה קמח כדי לדעת מהברכה.

ואז, אם הוא אומר לך יותר משבע עשרה אחוז, אין לך בעיה,

אתה מברך על אותה העוגה,

בורא מיני מזונות, אליבא דקולה עלמא.

אבל אם ענו לך שיש שם שלושה עשר, ארבע עשר אחוז,

בין שתים עשרה וחצי לבין שבע עשרה,

בשטח הזה ביניהם יש לנו מחלוקת גדולה בפוסקים.

הוויכוח, המחלוקת היא כך.

בגמרא,

הגמרא בערובין פב לא מדברת על אחוזים,

אלא הלשון של הגמרא שם,

בערובין פב,

כזית בכדי אכילת פרס.

כמה זה?

מחלוקת רבי יוחנן בן ברוקיו החכמים.

הרמב״ם פסק כמו רבי יוחנן בן ברוקיו.

לפי רבי יוחנן בן ברוקיו זה שלושה ביצים.

החכמים אומרים לו זה ארבעה ביצים.

יש לך כזית בכדי אכילת פרס.

הרי בכל ביצה יש שני ביצים.

אם כך, לפי הרמב״ם אתה אומר יש שלושה ביצים.

מתוך זה כזית אחת.

כמה זה?

אחד משש.

אחד משש זה שבע עשרה אחוז.

רשי לא הלך בדרך הזו.

רשי אמר, לא.

ההלכה כמו חכמים.

שק הזית בכדי אכילת פרס זה ארבעה ביצים.

אם זה ארבעה,

כמה יש לך? כמה כזיתות יש בארבעה ביצים?

שמונה.

אחד משמונה יוצא לך בדיוק

12.5%.

לזכור את המחלוקת הזו שלא נשכח.

האותיות, כמה אותיות יש בשם של רשי, שלמה,

ארבע אותיות, ארבע ביצים.

כמה אותיות יש בשם של הרמב״ם, משה?

שלוש אותיות, שלוש ביצים. זה כדי לזכור.

להלכה.

הרשב״ש אומר,

הנושא הזה נשאר פתוח.

מחלוקת בראשונים וזה מחלוקת שקולה.

כך הוא נוקט.

מרן לא נקט כך.

מרן, בכמה וכמה מקומות,

פסק לנו הלכה למעשה כדעת הרמב״ם.

בהלכות עירובי חצרות בסימן שס.ח.

בהלכות עירובי תחומין בת.ט. בהלכות כיפור,

תר.יב.סעיף ד.

בכל המקומות האלה מרן פסק הלכה כדעת הרמב״ם.

ואף על פי כן,

מקום אחד ויחיד מרן הלך כדעת ראשי.

סימן תר.ח.סעיף ז.

שם מרן כתב לגבי חולה שיש בו סכנה כדעת ראשי.

אני אפרט.

ההלכה היא, גם חולה שיש בו סכנה,

אסור לו לאכול הרבה בבת אחת.

שיאכל פרוסה אחרי פרוסה,

יפסיק עשר דקות בין פרוסה לפרוסה.

קם בבוקר השכם, בשעה שש-שבע,

נטל ידיים, בירך ברכות השחר, נוטל ידיים, מברך על הסנדוויץ' הראשון המוציא,

גמר את הראשון, לא יתחיל עם השני.

אם יאכל מייד, יעבור על איסור כרת.

נכון שהוא חולה שיש בו סכנה,

אבל הוא חייב למעט עד כמה שאפשר באיסור.

ולכן אתה אומר לו, תחכה עשר דקות,

עוד עשר דקות תתחיל את הפרוסה השנייה,

עוד עשר דקות שלישית, וכן הלאה.

העשר דקות האלה, זמן

הליבה דראשי, ארבעה ביצים.

אם אתה הולך לפי הרמב״ם במקום ארבע עד שלוש,

אז לא צריך לחכות עשר דקות.

אפשר לחכות רק שבע דקות וחצי,

ומייד אחרי זה יוכל להתחיל,

ותהיה לו את האפשרות לבוא ולאכול את הפרוסה השנייה.

מה מרן פסק?

מרן פסק שם שצריך ארבע ביצים, עשר דקות.

זה מה שמרן כתב שם.

שואלים פרח שושן מכל האחרונים, סתירה בדברי מרן.

הרי מרן סובר כהרמב״ם.

התשובה, אומר הרב פרח שושן,

מרן חשש,

חומר איסור יום הכיפורים, אתה יכול בקלות רבה להחמיר.

למה שלא יחמיר?

ולכן מרן פסק לחומרה.

זאת אומרת,

חולה שיש בו סכנה לא צריך לחכות עד הצהריים,

כבר הוא הולך למות ואז הוא יתחיל לאכול. לא.

אלא,

הרופא אמר, יש סכנה.

הרב פסק לו שהוא חייב לאכול.

איכשהו הוא קם בבוקר ומתחיל לאכול, הוא לא צריך לחכות עד שיגיע לשערי מוות.

אז מה ההבדל אם הוא יאכל מהר-מהר הרבה בכל שבע דקות וחצי או שיחכה?

מחכה, פרוסה ראשונה עברו עשר דקות,

עד 10-11 הבטן שלו תהיה מלאה. ספק אם בחול הוא אוכל כל כך הרבה.

ולכן כאן אין לך מה להפסיד.

סך הכול צריך סבלנות, לאכול לאט-לאט,

אז תיתן לו את החומרה גם על יבה דראשי. כך מתרץ פרח שושן.

אם נאלף לפי הגישה הזו,

אז יכול להיות שגם כאן

מרן היה מיראה הוראה.

אולי גם כאן מרן היה חושש לדעת רשי,

ולכן אולי גם פה מרן לא יפסוק בוודאות כדעת הרמב״ם.

כך שאתה צריך מה-12 וחצי עד ה-17,

כל זה לענייננו בנושא ברכות זה עדיין סימן שאלה.

כל זה ספק גדול.

מה עושים?

להלכה למעשה, כל אחד ילמד בתוך ביתו,

או פחות מ-12 או יותר מ-17. לא להיכנס לספק, למחלוקת הזו.

אבל לא תמיד שואלים אותנו.

אתה מתארח בבית פרטי, מביאים לך עוגה כשרה למהדרין.

בעלת הבית, אישה יראת השם, הכול בכשרי הבדץ, אבל

אתה שואל אותה, כמה קמח שמת?

ואז היא מתחילה להגיד לך,

שמתי שלוש ביצים,

שמתי כף שמן,

רבע חבילה מרגרינה.

היא מתחילה לספור את כל הדברים,

אתה צריך לתרגם את זה לגרמים.

נו, אחר כך, כמה קמח שמת?

אתה בודק, אתה רואה, הקמח שהיא שמה זה בדיוק 15%. מה עושים?

לפי ראשית צריך לברך מזונות, לפי הרמב״ם שהכול.

שם אין לי כל כך פחד.

גם אם אני אמרתי,

כדעת הרמב״ם, אמרתי שהכול נהיה בדברו,

האם היה כאן איסור ברכה למטלה? לא.

בוודאי שלא היה כאן שום חשש.

גם רשי מודה אם אמר שהכול יצא?

על הכול אם אמר שהכול נהיה בדברו יצא? אין לנו פחד, אין לנו שום בעיה.

איפה אתה מסתבך?

אכלת הרבה.

אכלת ונהנית וסבעת מזה.

נו, עכשיו ברכה אחרונה. מה מברכים?

לפי ראשית צריך לברך על המחיה,

ואם תברך נפשות אולי הברכה למטלה.

לפי הרמב״ם צריך לברך בורא נפשות,

ואם תאמר על המחיה, ברכה לבטלה.

מה שתעשה אתה לא גומר. פה אתה מסתבך.

ולכן,

כדי לא להסתבך, לכן אמרנו, עדיף שאדם לא ייכנס למחלוקת הזו.

היום הדור החדש של הנשים יודעות כולן לקרוא ולכתוב, אפילו בלי נקודות. הן קוראות גם עיתון, ראיתי.

אבל דבר אחד שהן חלשות זה הנושא של ההלכות.

תראה, הבנות בבתי-הספר לומדות.

הרמב״ן על התורה, לומדות מחשבת ישראל, הכוזרי,

ספר איוב, הרבה דברים הן לומדות.

ותראה גם, ספר התהילים תמיד בכיס שלה.

יושבת הגברת הזו באוטובוס וקוראת תהילים,

הכול טוב ויפה, הכול נפלא.

אבל העיקר שבעיקרים, הלכות.

האם כל זה מצווה שהזמן גרמה שנשים פטורות? לא.

ודאי שגם הנשים אמורות ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את הלכות ברכות.

היא שמבשלת את המרק ירקות עם האטריות,

היא שעושה את העוגה, היא צריכה לשים לב לדברים האלה, לא לסבך.

ולכן אחרי שהיא גמרה להכין את הכל,

יש לה נניח עכשיו בכל התערובת חצי קילו,

עכשיו היא באה להוסיף קמח.

אם היא תוסיף רק 14-15% היא מכניסה אותנו למחלוקת, מה יהיה עם הברכה האחרונה?

ולכן תגיד לה.

או שתעשה תוספת של קמח רק 60 גרם.

יהיה לך רק

סך הכל 12% או פחות,

בזה אני בדיקו לעלמא,

שהכל ועל העוגה הזו בסוף ברכה אחרונה נפשות.

או,

היא אומרת לך לא,

העוגה לא טעה מותו והילדים גם אוהבים הרבה שיהיה קמח,

היא רוצה שישבעו, שלא יהיה כמו אותו המשל של השועל שיצא מהכרם רעב.

ולכן היא אומרת, אני רוצה עוד, בסדר? שתשים עוד,

במקום 60 שתניח 100 גרם.

זה 100 גרם, יש לך כאן יותר מ-17% קמח,

אליבא דיקו לעלמא, מזונות ועל המחיה, בזה פתרנו את הבעיה.

אבל אם האישה הזו שמה לנו 75 גרם, 77 גרם,

אתה שואל אותה, למה את שמה 77?

אז היא אומרת לך, המתכון הזה אני שמעתי ברדיו,

ושם אמרו לה שים 77 גרם.

טוב, מי אנחנו שנחלוק על הרדיו? שם זה בת-קול ישר מהשמים.

איך אנחנו נחלוק?

אבל תגיד לה, גברת נכבדה,

במקום 75,

אם תשימי 85,

לא יקרה שום דבר, ההוגה תהיה טובה וטעימה מאוד,

וגם הברכה תהיה טעימה מאוד, שנוכל לברך כהוגה.

תוסיף עוד קצת, תעבור את האחוזים האלה 16% או 15%. אלא אנחנו רוצים שיהיה כזית בכדי אכילת פרס,

כדי לצאת ידי חובה אליבא דיקו לעלמא,

לא להיכנס למחלוקת הזו. כך גם באטריות.

אמרתי קודם, היא דואגת על הילד, הילד רוצה לאכול, הוא רעב עכשיו.

את הפרוסה הוא לא אכל בבוקר.

אני הכרתי סבתא שהיה אצלה נכד, אמא שלו הלכה ללדת,

והילד הזה החזיר את הפרוסה ביום שישי.

ביום שישי הוא לא אכל.

והסבתא, אחרי הקידוש, הוציאה את הפרוסה, שמה לידו,

אמרה לו, לפני שאתה אוכל מכל המעדנים,

קודם כול תאכל את הפרוסה הזו.

היתה אישה חזקה, סבתא, שיודעת לחנך.

טוב, היום האימהות, אין להן את האומץ הזה לתפוס את הילדים בשיניים, כמו שאומרים. טוב, אנחנו מוחלים להם, אבל אני רוצה לשים בקרונים. כמה?

לא יותר מ-12%, אלא פחות,

ואז נוכל לברך על המרק ירקות אדמה.

אם היא רוצה יותר, שיהיה יותר מ-17%.

אם היא תשים בפועל, היא תשים לנו 14%, 15%, זו מחלוקת.

ואם קרה הדבר,

אתה מתארח אצל אנשים, אתה לא הבעל-הבית לתכנן.

כבר אכלת מעוגה כזו. מה עושים?

לגבי הברכה הראשונה אמרנו שהכול פותר את הכול.

מה עם ברכה אחרונה?

להלכה לא יברך, לא נפשות ולא על המחיה.

ולמה?

אמרתי, אם יברך נפשות,

לפי ראשי זה ברכה לבטלה.

אם יגיד על המחיה,

לפי הרמב״ם זה ברכה למטלה.

ולכן, לא יברך לא זה ולא זה.

המגן אברהם אומר שיברך נפשות.

ולמה?

המגן אברהם סובר,

כמו שברכת שהכול פותר את הכול, ברכה כוללת,

גם ברכת בורא נפשות, גם היא ברכה כוללת שפותרת את הכול.

ולכן הוא מצרף גם את האטריות לתפוחי האדמה, הכול ביחד.

ואם אמר על הכול בורא נפשות יצא,

עוד מאחרונים, הבארת טבע ועוד הלכו בדרכו של המגן אברהם,

כך כותב להלכה, בן איש חי, אור לציון ועוד.

אבל יש חולקים.

יש הרבה אחרונים שחולקים.

תראו תשובה ארוכה בזה בספר יפה שעה של הגאון רבי מכלוף אבו חסירא.

הוא אומר שיברך נפשות.

אבל יביע אומר ועוד אומרים שלא, ספק ברכות להקלע, אנחנו פוחדים.

ולכן העטה היא,

כשהאדם הזה כבר נקלע לבעיה הזו, הפתרון הוא.

יאמר כך,

ויברך דוד, יאמר את כל הפסוק,

אבינו מעולם ועד עולם מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן.

בדרך הזו הוא פותר את הבעיה.

למה?

כאן הוא לא אמר חנין השם שמים לבטלה,

כאן הוא אמר פסוק מדברי הימים.

ולכן רק על ידי העצה שאמרו,

הצלח, פרי תבואה, פתחי תשובה, יורד הער, סימן שכח,

הבן איש חי ושאר האחרונים,

רק עם העצה הזו אתה יכול לעקוף את המחלוקת, אולי תצא ידי חובה.

אבל לברך בהדיה, בורא נפשות, אוהל המחיה,

יש לנו בעיה. ולכן אמרנו שכל אדם בארוחת ערב שיושב עם אשתו,

לפעמים לומדים פה ליועץ.

זה נפלא ללמוד כל לילה קטע מפה ליועץ, זה דבר גדול.

אבל אחרי פה ליועץ, תסביר לה את ההלכה.

הגמרא לא אמרה אחוזים, אנחנו תרגמנו את זה לאחוזים, תגיד לה,

לא יותר מ-12.5 אלא פחות,

ואם את רוצה להוסיף יותר, אם כבר,

אז כבר תוסיף שיהיה יותר מ-17%.

בין אם זה בתערובת של העוגות,

עוגת קרם, עוגת טורט, עוגת גבינה,

בין אם זה בתערובת של המרק,

שהיא שמה שם אטריות, קוסקוס, שקדי מרק וכיוצא בזה.

יש עוד דבר שנקרא היום בשם קורטונים.

זה לחם פרוס בצורה של קוביות קטנות.

גם על זה הברכה,

כשאדם שם את זה במרק,

בורא מיני מזונות.

שוב, כל זה,

אם שמת בצלחת, יש לך יותר מ-17%.

אבל אם האדם הזה פוחד להשמין,

הוא לא שם בתוך המרק ירקות הרבה,

אלא, סך הכול, הוא לקח קובייה אחת לטעום, טעימה בעלמא.

בגלל קובייה אחת הוא לא יכול לברך מזונות ועל המחיר.

שוב, אם יהיה לך יותר מ-17% הדרכה מזונות,

אבל באמצע, 15% עוד הפעם הוא מסתבך.

ולכן, שלא ייכנס לבית הספק,

אלא תהיה לו את המידה הנכונה כדי לעקוף את כל המחלוקת ולצאת ידי חובה, עליבה, נקודה. אז מה?

ניכרים.

פה שאלת קוביות של בננה קוביות זה תפוע.

לא יברך על כל מיני מיץ שלא תעבור.

לפי הבן-אישחי בשם האחרונים, מברך.

זה לא מעורבן.

פה האטריות, כשאתה שם אותן,

זה מתערב עם תפוחי-האדמה.

בסדר, אבל האטריות,

האישה מערבבת את זה,

לוקחת את המצקת הגדולה ומערבבת כדי שלכל אחד יהיה גם אטריות.

אם יישאר גוש אחד במקום אחד, אז רק אחד יאכל אטריות.

היא מערבבת את זה.

ולכן אמרנו, אם יש 17%,

אין לך בעיה,

אתה יכול לברך מזונות ועל המחיה.

זה לא בדיוק אותו מעמד, אלא גם אם ברך בורא מיני מזונות בדיעבד יצא.

לפי דעת מרן בכסף משנה, נשמת אדם ועוד,

כל דבר שיש בו קלוריות, חוץ ממים ומלח,

על כולם, אם אמר בורא מיני מזונות, יצא.

כך נשמע גם מדברי הפרישה.

אבל יש חולקים על הקטע הזה.

מה שאין כן לגבי ברכת שעה הכול,

שם על איבד יקול עלמא, על הכול אם אמר שהכול נהיה בדברו,

שיצא ידי החובה.

זה ההבדל בין שניהם. לכן נתנו עדיפות קצת לשעה הכול, שם אין מחלוקת.

במזונות, נכון שרוב הפוסקים הלכו כמרן, אבל יש לך עדיין מחלוקת.

ולכן, אם המתכונת הזה אומרים לך 15% אמרנו העצה

טובה בלכתחילה שהכול.

ברור שאם אמר מזונות, ודאי שיצא. אני לא אומר חלילה רע על דעבד.

בלכתחילה עצה טובה שהכול.

איפה אתה נתקע עם הבעיה של ברכה אחרונה? ולכן כל אחד ילמד לאשתו ולבנותיו שידעו את ההלכה כדי לא לסבך אותנו. ואם שואלים אותנו כמה אחוזים יש, מה המתכון,

אז האישה שהיא חכמה ונבונה ויודעת הלכות,

היא אומרת, יש כאן יותר מ-17% הברכה מזונות.

היא יודעת לפסוק, פוסקת כהוגן,

וכך ראוי שכל אדם יזכה וילמד וירביץ את תורת הלכות ברכות גם בקרב הנשים שהן עוסקות במלאכה הזו.

יש חלק מהבדצים שמשתדלים, עושים משתדלות,

כשהם יודעים בוודאות מה האחוזים,

הם כותבים על האריזה,

כותבים הברכה מזונות או שהכול. לפעמים הם יכולים לדעת.

לא תמיד ולפעמים הם עצמם נבוכים ולכן לא כותבים לנו כלום.

אם יש לך איזה אחד מבפנים, איך אומרים מרגל,

אותו האדם שנמצא לפני ולפנים ועוסק בתערוגת הזו,

הוא יגיד לך את האמת, כמה כמה הם שמים,

ולכן בדרך כלל, אני לא אומר את זה בוודאי, אלא ניחוש,

בדרך כלל הברכה היא מזונות.

אבל צריך להשתדל לבדוק.

מה עם הדוגמה האחרונה, אלה מזונות שיש עוד 17% קמח.

אדם שאכל עוגת גבינה שיש בה 17% קמח יברך בסוף על המחיה ועל הכלכלה.

לגבי דוגמה של בורקס,

אני רוצה כזית נטו.

הגבינה או התפוח האדמה לא מתחבר לשיעור של כזית.

למה? כי שם הגבינה ניכרת בפני עצמה.

התפוח האדמה ניכר בפני עצמו ולכן אני רוצה נטו.

אבל מה שאין כן לגבי עוגת גבינה, אתה מערבב...

את הקמח עם הגבינה, הכל מעורבב,

וזה לא מופרד אחד מהשני, אותו דבר גם בעוגת טורט, הכל באחד,

ולכן אפילו שאין שם רוב, יש שם רק 30-40 אחוז,

אכלת כזית,

וכאן הכזית הוא ברוטו, יברך על המחיה.

יש בזה מחלוקת, זה לא מוסכם.

תראו את דברי הפוסקים גם מכף החיים על המקום,

אור לציון ועוד מאה אחרונים,

אבל מעיקר הדין,

מי שירצה לברך על אותה העוגה יברך על המחיה,

כיוון שהיה כאן בוודאי יותר מ-17% קמח,

יוכל מעיקר הדין לא רק לברך ברכה ראשונה מזונות,

אלא גם ברכה אחרונה על המחיה.

אני אומר את הדברים בצורה כוללת.

יש דברים אחרים שבמאפייה שמים קמח תפוחי-אדמה, כל פלואו.

לפעמים יש בזה מעלות אחרות,

ולכן הם לפעמים בגלל הטעם או סיבות אחרות שמים גם קונפלור.

קונפלור, הברכה שלו עוגה כזו שהכול הוא בורא נפשות.

על קונפלור אין הבה אמנה על קמח תפוחי-אדמה לברך בורא מיני מזונות, אין שום הבה אמנה בכל זה.

אבל דבר, אם יש בתפוח-אדמה לבד שיעור בורא נפשות, ואין על המחיה לבד את זה,

אולי בורא נפשות לבחור? כן. בזה אין לנו בעיה, תוכל לברך בורא נפשות.

אם אנחנו נשארים ב-15 אחוז,

אז שיעור בבורא נפשות. אמרתי בורא נפשות, אבל לא בצורה רגילה, אלא בהקדמת ויברך דוד.

אבל השיעור החודש לפני שבוע, אני חושב שאב אמר, אם יש לך תופק נגד גדול ומאחר בוראי למשל רוכה או תפוח,

אז בואו לא מברך דוד. לא מברך, הכוונה היא בלי ההקדמה.

עם ההקדמה של ויברך דוד אתה,

אתה מכוסה, אין לך פחד מברכה לבטלה.

יש לך חברת ביטוח שמבטחת אותך מפני סיכוני ספק ברכה לבטלה.

זו הייתה, שמענו אותה עשרות פעמים,

וגם כאן היא יכולה להועיל לנו,

וזה מה שצריך לנהוג ולעשות בכל אותם הדברים שיש לנו עליהם סימני שאלה,

שאין לאדם ברירה, לא תמיד הוא יודע את המתכון, לא תמיד הוא יודע ממה זה עשוי,

אז העצה של ויברך דוד פותרת אותנו מהבעיה האמורה. בספר מנחת יצחק,

בחלק ה' בהקדמה הוא מספר,

הוא אומר, הייתי במנצ'סטר, הוא היה שם בגלות. הוא עשה הרבה,

הרבה פעולות, אבל הייתה שם קהילה קטנטנה.

הזמינו אותו לפני 35 שנים,

אחרי שנפטר הגאון הרב וינגרייז,

שיבוא ויהיה כאן אב בית-דין של העדה החרדית.

טוב, מזמינים אדם, הוא עולה בדרגה,

כאן בירושלים, בארץ-ישראל, יש להם הרבה אנשים, יש להם מאות אלפים שסרים למשמעתם.

אדם מקבל משרה כזו, עולה דרגה,

צריך לכאורה למראה איך שהחיינו.

הוא אומר, אין לי ספק,

הוא מציין שם בהקדמה את כל המראה-מקומות,

מי ספק, הוא אומר,

ברכתי בצורה הזו, ויברך דוד, גם שם הוא עשה את העצה הזו,

שהחיינו והקיימנו והגיענו לזמן הזה.

הוא ציין את הפוסקים שאמרנו, כך הוא עשה.

יש שם עצה אחרת.

במקום זה אתה יכול להביא פרא חדש.

אם הוא הולך על הפרי החדש שהחיינו,

וכשייתנו לך את הכתב מינוי, נותנים לך את המסמך הרשמי,

תאמר את שהחיינו גם על הפרי החדש, ותפתור גם את המשרה.

הרב,

אחרי זה אמר לתלמידים שלו, אחרי כמה שנים,

שאם הוא היה יודע לקראת מה הוא הולך,

הוא אומר, לא היה מסתפק אם נברך שהחיינו.

הוא אומר, אולי היה צריך לברך לחיין האמת.

הוא לא הסתדר עם הקנאים כאן, הקנאים כאן לא היו בראש שלו, מה שנקרא,

ועשו לו צרות, ירדו לחיים שלו. פעם הזמינו לו ב-02 בלילה אמבולנס,

פעם הזמינו לו משאית עם בלטות,

וכן הלאה. עשו לו צרות צרורות, ירדו לחיים שלו. הוא אמר, אני עברתי פעם שואה שם, עברתי עוד פעם פה, בירושלים.

הוא אומר, אני חשבתי שאני אבוא לכאן, ירושלים עיר הקודש, עיר גדולה של חכמים וסופרים,

אני אהנה מהחיים, נוכל ללמוד תורה בנחת.

אבל קפץ עליו כספו של אותו החוג, ועשו להרבר בצרות וסבל מהם.

הוא דן שם גם בהמשך לגבי דברים אחרים,

כגון לגבי אדם שקונה ספר תורה.

שילמתי 50 אלף דולר, ספר תורה מהודר, יפה, מעולה, גם שם המסקנה.

אל תברך. מצוות לאו ליהנות ניתנו.

גם פה, אם האדם הזה הגיע למשרה לשם שמים, מה זה אב בדין? זה מצווה, מצווה לדון.

גם פה מצוות לאו ליהנות ניתנו.

אלא אם כן, אם נאמר,

שם בחוץ-לארץ המשכורת שלו היתה אלף, פה המשכורת אלפיים, אז בגלל המשכורת תגיד שאולי יברך.

אבל לעצם התפקיד, פה בנאמר הוא מיליונר, לא צריך משכורת. הוא עבד שם בחינם ופה יעבוד בחינם.

אלא רק בגלל התואר היפה אב בדין.

מה זה? זה מצווה. מצוות עצי דאורייתא לדון ולהורות.

על מצווה אי-אפשר למרך. מה, על ספר תורה מצוות לאו ליהנות ניתנו. גם פה, היא גופה בספר תורה. זה לא מוסכם. יש מחלוקת.

יש תוספתה שממנה למדו הראשונים והאחרונים.

תראו בספר ברכת יוסף של הגאון רבי יוסף עדיד.

הוא מעריך בפרט הזה, יש לו עריכות דברים,

והמסקנה בכל אחד מהדברים האלה.

קנית ספר תורה, תביא פרק חדש או בגד חדש, תברך ותוציא את כולם ידי חובה.

לפני שלושה חודשים,

במקום הקדוש הזה זכינו,

וידידנו פנחס גמליאל הביא לנו ספר תורה.

גם ספר תורה הזה יפה מאוד, מהודר, ומראש הכנתי אותו. אמרתי לו, הוא קנה חולצה חדשה ברך שהחיינו ושמח יחד איתנו.

כך גם לגבי בניין בית-הכנסת. האנשים כולם תרמו, אספו כסף, ברוך השם.

מחר הם עושים חנוכת הבית, ברוב פאר ואדר.

טוב, הכול טוב ויפה, אומר הרב או הגבאי, אומר כל הקהל, אתה יודע איזה שמחה יהיה להם מחר? עד עכשיו היו מתפללים באיזה מחסן, באיזה מקלט. עכשיו מתכנסת יפה, מפואר, ממש גן-עדן התחתון.

למה שלא נברך הטוב והאמיתי והוא שהחיינו?

שוב, מה זה בית-כנסת?

בית-כנסת זה לא מסעדה,

לא עולם חתונות וזה לא בית פרטי שלי,

אלא כל זה בית

של השם,

מקדש מעט.

אנחנו באים לכאן ללמוד תורה ולהתפלל.

מצוות לאו ליהנות ניתנו. זו הבעיה העיקרית שיש במקומות כאלה. שוב, מה הפתרון?

יעמוד החכם,

יאמר בקול רם.

אני רוצה לפטור את כל הציבור מהספק הזה,

כשאני מברך העץ ושהחיינו אני מכוון על כולם בברכת שהחיינו. אדם קנה תפילין חדשות,

שילם עליהם אלף דולר, כל כך יפה, מהודר. שוב, מצוות לאו ליהנות ניתנו,

ולכן לא יברך שהחיינו, אלא אם כן ייקח פרק חדש וכן כל כיוצא בזה.

במצוות יש חובה עם הרעיון, עם הפטנט הזה. אבל אם זה טלית, טלית זה גם בגד.

אם קר לך בחורף

ואין לך סוודר,

אתה יכול לקחת את הטלית ותתכסה בזה. זה בגד לכל דבר.

גם טלית קטן. גם בחורף, אם במקום ללבוש פלובר,

תיקח שלושה טליתות קטנות ויהיה לך במקום פלובר, אתה לובש אותו מבפנים, גם מצווה וגם מחמם.

סמר החילים זה מחמם מצוין.

ושוב, זה בגד, ולכן שם אין מחלוקת.

אליבד יקחו לעלמא, לברך שהחיינו.

תראה אפילו החתן שיש לו ספק אם צריך לברך על הכלה שהחיינו או לא,

איך אנחנו יוצאים ידי חובה.

הטלית החדשה שהביאה לו הכלה,

מברך עליה שהחיינו, מתכוון לפטור את עצמו על הכלה החדשה שקיבל.

פוטר אותה על החתן החדש שהיא קיבלה.

פוטר את האבא של החתן והכלה שקיימו באותו יום מצווה.

קחו לבניכם נשים ולבנותיכם תנו לאנשים.

כל אחד שילם, ברוך השם.

ולכן הוא פוטר, מוציא את כולם ידי חובה. אפילו אם זה לילה.

בלילה עכשיו זה לא זמן ציצית, אפילו הכי.

למרות הכול, ניתן לו את העצה הזו, שייקח ויברך.

שאלה באמת, למה לא? אנשים שואלים, תראו ושמח וטוב לב ביום חתונתו, ביום שמחת לבו.

אם על זה לא יברך שהחיינו, על מה כן נברך?

על פרי קטנצ'יק, על דבר כזה קטן,

על הדובדבן אתה אומר יברך שהחיינו.

מה, על הכלה הזו הגדולה לא?

הלכות קטנות מביא בשם הרב אור שרגה,

הוא מביא את השאלה הזו,

והוא עונה בלשון שאלה.

זאת אומרת, אם הוא היה יודע לקראת מה הוא הולך,

אז לא היה לנו ספק.

אבל כל אדם לפני החתונה, השדכן אמר לו,

האישה הזו היא הכי טובה בעולם.

אין יותר טובה ממנה, אשת חיל מי ימצא,

הוא עשה לו את כל השבחים לפי סדר א'-ב'.

ואחר כך השם ירחם,

אז הוא שואל, מי אמר שהיה צריך לברר שהחיינו?

אולי דיין האמת,

הוא ממשיך ואומר, היה אחד עני מרוד,

שידע מראש שהאישה הזו על שם ירחם.

אבל הוא היה כל כך עני, היה לו ברירה.

האישה הזו הייתה עשירה גדולה, והיא רצתה לקחת אותו לבעל.

אבל הוא ידע לקראת מה הוא הולך,

אז הוא אמר עצה.

הוא מביא על-פי ספר חסידים,

אומר שיברך שתי ברכות.

ברכה ראשונה על הכסף שלה,

אחר כך על האישה עצמה, דיין האמת, צריך אם כן להגיד גם זה וגם זה.

ולכן, לגבי נישואין,

זה דבר שאדם לא יודע, זה לא צפוי.

אבל, תראה, חדש שאתה יודע, זה בוודאי דבר טוב, אין בו חלילה חסידים.

יש אשתולעים, השנה לא אכלתי מזה, שם אין לנו מה להסתפק ותפתור בזה את כל הבעיות האחרות שיש לנו

על חולצה לא מברכים שהחיינו בדרך כלל,

אבל אם האדם קונה חולצה יקרה,

יש חולצות של 200 ו-300 שקל שאדם לא קונה בכל חודש דבר כזה.

פעם בשנתיים-שלוש הוא קונה,

על זה בוודאי אפשר לברך שהחיינו ונרגיש שמחה.

אלא אם כן עם האדם הזה עשיר.

העשירים קונים את החולצות היקרות האלה בכל חודש.

אבל אדם שהוא לא רגיל בזה,

הוא עני קצת,

בוודאי שהוא שמח מאוד בחולצה, כן, למה לא אפשר לברך על החולצה ברכת שהחיינו,

קל וחומר אם הוא קנה מעיל,

קנה מעיל חורף או מעיל אחר,

עלה לו 500-700 שקל,

בוודאי שהוא שמח וטוב לב.

שוב, העשיר אולי לא מרגיש בזה שמחה. אצלו הוא קונה חליפה בכל שבוע, בכל שבועיים,

במקום לשלוח למכבסה,

ואז זה לא ייראה כל כך יפה.

את הישן הוא נותן לעני מתנה והוא קונה חדש.

ולכן הוא לא מרגיש בזה כמעט שמחה, הוא לא יברך שהחיינו.

אבל אנחנו אנשים רגילים,

אנחנו לא קונים חליפה בכל שבוע,

קונים פעם בשנתיים-שלוש,

ולכן אנחנו כן מברכים בשם המלכות.

אתה מכניס יד ימין לשרוול של המעיל,

מייד אתה מברך את ברכת שהחיינו וקיימנו,

ואז הוא יוכל, כמו שאמרתי, יוכל לפתור בזה את התפילין, ספר תורה או הדברים האחרים.

את כולם יוכל לפתור באותה הברכה.

ולכן אתה מכניס על כלים שהחיינו.

העיר אדם מביא את ספר תורה כמו שהבאנו לפה, כל מיני דברים כאלה.

בואו נראה לי, אבל אני רוצה ללמודות על תפילין הסל, לברך גם לך.

ולכן אני אסור אחד שחייך על כלים.

על כלים כן.

אתה קונה כלים, קנית סט,

אתה מבשל בשירים, אוכל בצלחות וכן הלאה.

אבל כאן,

הספר תורה הזה, אם עתיק, כל כולו קודש.

בנית בית כנסת. מה זה בית כנסת? זה קודש.

זה לא עניין של העולם הזה.

כל זה עניין של העולם הבא.

והביטוי שנאמר בגמרי המצוות לאב ליהנות ניתנו, הפוסקים משתמשים בזה גם כאן.

זה לא מוסכם.

תראה בספר ברכת יוסף של הגאון רבי יוסף ידיד, יש לו תשובה ארוכה בדבר הזה, וחלק בין,

הוא מביא דעות לכאן ולכאן.

מה נעשה שההלכה היא ספק ולכות להקל?

ולכן אתה לא יכול לברך את ברכת שהחיינו בצורה רגילה,

אלא אתה מוכרח לעקוף את המחלוקת או על-ידי פרא חדש או בגד חדש. אין לך לא זה ולא זה, תגיד, ויברך דודין.

אלה הם הפתרונות.

לכן גם אדם שמחבר ספר,

עכשיו הוא מקבל את הספר מהכריכה, הכול נגמר,

עכשיו הוא זוכה לקבל לידו,

גם כן לא יוכל לברך.

תגיד, האדם הזה עשר שנים עבד על הספר הזה, אתה יודע איזה שמחה יש לו עכשיו?

אני שמעתי חכם אחד שאומר,

אני שמחתי יותר ממה שנולד לי הבן. עד כדי כך הוא יגע על הספר הזה הרבה וזכה לראות, ברוך השם,

פילארכי.

מה זה הוצאת הספר הזה?

הוא לא עשה ספר במתמטיקה או בהיסטוריה.

זה ספר כדור, שאלות ותשובות.

על דבר כזה שהוא כולו קודש, מצווה,

יש אומרים שהוא מקיים בזה את המצווה דאורייתא, ואתה כתבו לכם את השירה הזו,

זה השירה שלו.

לכן גם כאן מצוות למה נהנות ניתנו?

אלא, הוא שמח כל כך,

מגיע לו לשמוח,

אבל מגיע לו גם לברך ברכה בשם ומלכות בלי ספקות.

היינו, על-ידי בגד חדש או פרא חדש,

זו העצה, הייעוצה, זה מה שראוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

שוב, גם את התיק הזה.

אם היה התיק הזה עומד לשימוש,

אתה רוצה להשתמש בו בשביל דברים אחרים, לא למצווה, כן.

אבל ברגע שאתה שם בתוכו את הספר תורה, זה נהיה תשמישה קדושה.

אסור לך ליהנות מזה לדברים אחרים.

אתה רוצה להניח להצניע שם כסף או דבר אחר, אסור לך.

אז אם, עוד פעם, זה מצווה.

אז אין הבדל אם זה מצווה דאורייתא או דרבנן. במציאות, אם זה עיקרון לשם מצווה, אין ברכה.

שב ואל תעשה עדי.

עוד פעם?

שם יש להם זמן קבוע, שם אין מחלוקת.

הגמרא אומרת לך במסכת שבת כג פעם בשנה בלבד אתה מברך את ברכת להדליק נר חנוכה.

אם עכשיו אתה רוצה להדליק נרות חנוכה, אי-אפשר. אתה חייב להמתין לתאריך כה כסלו.

לכן הגמרא אומרת, מברך שהחיינו.

ראש השנה,

אתה יכול כעת לתקוע בשופר ולברך? לא. המצווה היא, א' תשרה ראש השנה.

יש איזה זמן קבוע על השופר מברכים שהחיינו?

על הלולב, בטו תשרה שהחיינו, נר חנוכה, מקרא מגילה.

על אותם המצוות שיש זמן קבוע, על זה אין מה להסתפק.

ברוך השם, הקדוש ברוך הוא החייה אותנו עוד שנה.

כמו שאתה מברך על הפרא החדש,

עברה שנה וברוך השם אני חי והגענו לזמן הזה.

אז כך גם לגבי אותם המצוות, על זה אין שאלה.

זה גמרות, שולחן ערוך, אליבא לכול העלמא.

איפה אתה תקוע בדברים האלה?

אך ורק לגבי מצוות שאין להן זמן.

היום אתה מביא לנו ספר תורה.

לא יכולת להביא את זה אתמול?

האם המצווה ועתה כתבו לכם זה רק בי' א' בתמוז,

בי' בתמוז או בי' ג' בתמוז? אין את המצווה? זה נוהג כל השנה כולה.

אין זמן קבוע.

קנית תפילין,

האם לקנות את התפילין זה רק היום אתה חייב?

רק היום אתה צריך להניח תפילין? הנחנו אתמול, היום וגם מחר.

ולכן בדברים האלה יש את המחלוקת,

ולכן עברנו את העצות האמורות כדי לעקוף את המחלוקות,

כדי שנצא ידי חובה לבד כולנו. הנפקא מינה בכל המחלוקת שדיברנו על כזית בכדי אכילת פרס.

הזכרנו לפני חודש את דברי הרעה.

אדם שאכל כזית,

אכל את זה מהר, מברך ברכה אחרונה.

אכל את הכזית בעשר דקות, רבע שעה, הפסיד את הברכה האחרונה,

כיוון שלא אכל את זה רצוף. כמה?

שוב,

לפי דעת רש״י יש לו הרבה זמן באופן יחסי.

לפי הרמב״ם הזמן הוא יותר קצר.

נתרגם את זה, עוגה רכה.

בתוך ארבע דקות אתה צריך לסיים כזית.

לפי רש״י יש לך עוד קצת זמן.

גם אם הוא גמר את זה בחמש דקות, אתה יכול לברך ברכה אחרונה.

אבל שוב, עוד הפעם מחלוקת, ספק ברכות לאכיל.

ולכן גם שם. עצה טובה אמרנו,

לפני הברכה תכבה את המכשיר.

כמו שאתה בא לבית-הכנסת אתה מחבא גם פה.

תאכל כזית בנחת, בלי שישגעו אותך עם הטלפון.

גמרת כזית, אחר כך תפתח את המכשיר, תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי. אמרנו גם לגבי יום שבת.

ויתחיל מייד עם החמיל. קודם כול, יאכל כזית מהחלה.

גמרת כזית, אחר כך תאכל איך שאתה רוצה.

זו העצה לצד ידי חובת הרעה ורוב הפוסקים.

גם כאן המחלוקת היא כמה זה כזית בכדי אכילת פרס.

האם זה יהיה ארבע דקות או חמש דקות? גם כאן אתה מסתבך עם המחלוקת הזאת.

כשהוא אוכל מהר, בתוך ארבע דקות גמר את הכזית,

לאליבא דקולה עלמא זה בסדר,

הוא יצא ידי חובה לכל הפוסקים, לכל הדעות,

וזה מה שרצוי שכל אדם יעשה בכל ימות השנה.

אני הבאתי דוגמה ביום שבת עם אחאמין, מה שמצוי לנו,

שלפעמים מסתבכים.

אבל לאו דווקא בראש השנה,

אלא הוא הדין גם בכל ימות השנה. אדם ישים לב.

לפעמים,

הרבה שנים, לא ראה את החבר, יושבים לדבר.

יושבים יחד, והחבר מגיש לו כיבוד.

אז הוא לוקח את תפוח העץ, פורס,

אוכל עשרה גרם ומדבר חצי שעה.

אחר כך עוד עשרה גרם,

בסוף הוא גמר את תפוח העץ, אבל זה לקח שלוש שעות.

לא היה כאן רצוף, אכילה רצופה, לא הייתה כאן.

לכן,

אם כאן, הוא לא רשאי,

הוא לא יכול לברך ברכה אחרונה, הוא הפסיד.

ואם הוא רוצה לזכות בברכה האחרונה,

שיאכל את הכזית בננה בתוך ארבע דקות,

יאכל את התפוח העץ קצת יותר מהר,

אם הוא יכול בתוך שבע דקות לאכול את הכזית תפוח העץ,

וכן, על זה הדרך,

בזה יוכל לזכות לברך ברכה אחרונה.

אבל אם משום מה הוא לא עשה את זה, לא יוכל לברך ברכה אחרונה.

מצד הכלל שבידינו, ספק ברכות להקל.

אני לא יודע איך בודדים. האישה ששמה את התערובת יודעת מראש.

היא שמה שלוש ביצים, שתכתוב לה במחברת 156 גרם, וכן הלאה. תרשום כל דבר.

היא שמה חצי חבילה מרגרינה,

היא יודעת כמה שוקלת חבילה 200 גרם, חצי זה 100. תרשום את כל הדברים, בסוף סך הכול,

ואחר כך כשהיא שמה את הקמח,

אז היא יודעת את המידה כמה קמח היא שמה,

שתהיה מראש מחושבת כדי לא להסתבך.

המים מתאדים באפייה,

השמן כמעט ולא מתאדה, הביצים לא מתאדים.

כל מה שהיא שמה נשאר, וכל זה חלק מהתערובת,

שכנגדו אתה צריך לחשבן את הקמח,

כמה אחוזים יש, ולפי זה נדע כיצד מברכים.

תברך גם על זה וגם על זה. אמרנו שכן, כל אחד, אין כאן עיקר וטפל, זה לא מעורבב.

ולכן,

אתה מברך בורא פרי האדמה על המרק ירקות,

ואחר כך אתה מוסיף עליו גם את האטריות, אין לך בעיה.