ברכת מעין שלוש הלכה למעשה: נוסח הברכה, מנהגים, ושכחת מעין המאורע

 

- - - לא מוגה! - - - 

נדבר על הנוסח של ברכת מעין שלוש, כשאדם שתה רביעית יין,

יש כאלה שאצלהם הנוסח שונה מאיתנו,

ומרן מדגיש שהנוסח המדויק הוא

ונודה לך על הארץ ועל פרי הגפן,

ברוך אתה ה' על הארץ ועל פרי הגפן,

או אם היין הזה הוא מארץ ישראל אז יאמר ונודה לך

על הארץ ועל פרי גפנה, ברוך אתה ה' על הארץ ועל פרי גפנה,

זה הנוסח שמרן מסכם לנו, וכך אנחנו נוהגים גם לספרדים וגם לאשכנזים.

אבל התימנים הולכים לפי הנוסח של הרמב״ם,

והרמב״ם לא מבדיל בין היין לבין שאר הפירות, אלא גם אדם שתה רביעית יין אומר לנודה לך על

הארץ ועל הפירות ברוך אתה ה' על הארץ ועל פירותיה.

ואם זה יין של ארץ ישראל אז יאמר במקום הפירות, יאמר פירותיה עשה נסח,

כך נוהגים התימנים.

כל העדה ממשיכה במסורת של ה... מה ההבדל ביניהם לבינינו?

אדם ששתה רביעית יין,

מה אומר בדרכת מעין שלוש?

אתה אומר ועל פרי גפנה,

הם אומרים ועל פירותיה.

זהו, זה כל ההבדל.

עוד דבר, יש כאלה שמוסיפים,

ונודה לך השם אלוקינו על הארץ ועל פירותיה.

השם אלוקינו, גם הנוסח הזה לא מופיע בראשונים.

אחרוני אחרונים יש חלק מהם שכתבו את זה,

אבל יותר טוב להשמיט.

עדיף יותר לקצר ולומר, ונודה לך על הארץ ועל פירותיה, ברוך אתה ה' על הארץ ועל פירותיה,

זה הנוסח היותר-טון ויותר מדויק.

אדם שאמר,

יש לו על מי לסמוך,

אבל בינך התחילה הוא יותר מיודר להשמיט שם שמים.

אדם שאכל כזית עוגה,

האם יאמר ברוך אתה ה' על הארץ על המחיה ועל הכלכלה?

או מספיק שיאמר על הארץ ועל המחיה.

גם בזה יש שתי גרסאות.

הראוון, הרשב״א,

הם אומרים שיגיד ועל הכלכלה.

לעומתם, בעל הלכות גדולות, עריף הראש והרמב״ם אומרים שהם לא כתבו את המילים האלה ועל הכלכלה.

רובה דרובה של הפוסקים לא כתבו את הנוסח הזה.

תודה.

אבירה לך למקום עוד מהאחרונים, כשדנו בדבר הזה,

ציטטו, העתיקו לנו את דברי הראשונים ואמרו,

אלה שכן כתבו ועל הכלכלה,

אם היו רואים את דברי אותם הראשונים, מן הסתם שהיו חוזרים בהם.

ולכן המצב של היום הוא לומר,

ברוך אתה השם על הארץ ועל המחיה,

זה מה שממליצים לומר בלכתחילה.

יותר מזה,

חסד לאלפים עוד כמה מאחרונים שאלים.

הרי הגמרא אומרת לנו כלל, אין חותמים בשניים.

כאן אתה עושה את החתימה הכפולה על הארץ, על המחיה ועל הכלכלה,

ולכן הם שללו את הנוסח הזה.

אבל לא נתעלם שהנוסח הזה, כמו שאמרתי קודם,

מופיע בחלק מהראשונים.

מה תגיד לי, אין חותמים בשניים?

רק שהתוכן הוא שונה.

שם אין חותמים בשניים.

אבל כשאתה אומר, ננחם ציון בבניין ירושלים,

זה לא בבניין ירושלים, זה לא נוגע לקבלנים, זה נוגע לכולנו,

כל אחד ואחד מאיתנו. איך הנחמה תהיה?

על ידי שהקדוש ברוך הוא יסייע בעדנו, בוני ירושלים השם.

לכן זה נקרא שניים שהם אחד, אליבדי כל העלמא, כך אנחנו אומרים ביום תשעה באב,

או לא יהיה ולא יהיה אבלים, בתוך שבעה ימי אבלות.

כשאומרים מנחם בברכת המזון, גם כן חתמים מנחם ציון מבני ירושלים.

אותו דבר גם כאן.

מחייה וכלכלה זה לא דבר שהוא סותר אחד את השני,

שני דברים נפרדים,

שאתה לוקח את השעטמיס ואתה מחבר את זה לברכה אחת. לא נכון.

כל זה דבר אחד. יוסף הצדיק,

כשהבטיח לאבא ולאחים,

אנוכי אכלכל אתכם ואת אפיכם, כי למחייה שלחני אלוהים.

הוא אמר, גם למחייה וגם אנוכי אכלכל אתכם.

זה שני דברים נפרדים?

לא, זה דבר אחד.

דבר אחד שמשלים אחד את השני,

התוכן הוא אחד.

ולכן, בוודאי מי שיגיד כן,

יש לו על מה לסמוך,

אין הווה אמנה חלילה להגיד שהאדם הזה עשה עוון שחתם בשניים.

המנהג,

המרוקאים היו אומרים ועל הכלכלה,

הבבלים,

חלק מהג'רדאים,

הרבה מיהדות ספרד היו אומרים לא רק על המחייה אלא גם ועל הכלכלה.

מי שרוצה לומר, יש לו על מה לסמוך,

אבל אין חובה. כמו שאמרתי, כיוון שלבעל הלכות גדולות, אבי פרשו הרמב״ם,

אין צורך לומר ועל הכלכלה, אז מעיקר הדין יאמר, ברוך אתה השם, על הארץ ועל המחייה.

יש כאלה שעושים פטנט כזה.

הם אומרים, ברוך אתה השם,

על הארץ, על המחייה ועל הכלכלה, יש אומרים.

זאת אומרת, הם מוסיפים את העמודים האחרונים,

אבל הם מוסיפים, יש אומרים.

זה טוב כשהוא אומר את הדרכה לבדו,

אבל כשאתה אומר בקול רם,

ואנשים רוצים לענות אמן, מתי יענו את האמן?

אחרי היש אומרים, לפני היש אומרים?

זה משגע את האנשים. לכן, לא כדאי לעשות את הפטנט הזה כשהאדם הזה נמצא עם האחרים ורוצים האחרים להקשיב ולשמוע ולענות אמן.

עדיף יותר שיבחר לעצמו או יאמר מה על הכלכלה,

או יאמר על המחייה.

אבל את התוספת הזו, יש אומרים,

זה מטריד את האנשים,

זה משגע אותם שלא יוכלו לענות את האמן בצורה מדויקת.

אם אתה אומר, אז תגיד בשניהם. אם אתה אומר סמוך לחתימה,

אתה אומר על הארץ, על המחייה ועל הכלכלה, אז גם בחתימה תוסיף על הכלכלה.

תמיד מעין החתימה, סמוך לחתימה, כך ראוי להיות דרך התחילה.

אדם שאוכל מצות בימים האלה, מצה שמורה משעת קצירה,

מברך מזונות ועל המחייה, ויסתיים.

סוף הברכה צריך להיות,

ונודה לך על הארץ,

על מחייתה,

גם בסוף, ברוך אתה השם, על הארץ ועל מחייתה. והנאה כיוון שהחיתים האלה גדלו בארץ-ישראל.

זה רק לגבי המצות שמורה.

אבל המצה הרגילה, זה בא הקמח חסר מחוץ-לארץ,

שם יאמר על המחייה רגיל, שם לא אוסיף ועל מחייתה.

אולי אם הוא יוסיף את זה גם עכשיו,

היה לכם קלטה על המחשבה, זה יעזור משהו? משהו, כן.

תמיד, הרהוב, אולי כדיבור דומה,

כמו שאמרו, הרמב״ם הסמג ברבינו ישעיה.

אז תגיד, תגיד כך, תעשה את המחשבה בסגנון הזה.

אבל רוב הפוסקים,

רובד רובם הם הרהור נאו כדיברו דומה.

ולכן, לכן לא עברתי, לא הזכרתי את ההמצה הזו.

אין הבדל אם המצות האלה שמורה משעת קצירה, אם זה עבודת יד או מכונה.

שניהם, הקמח, החיתים, גדלו כאן בארץ.

בדרך כלל זה גדל בדרום, מושב יסודות, יד בנימין, כל האזור שם משופע,

והם מגדלים שם את החיתים האלה,

מהם לוקחים ועושים את המצות. כן.

יש שווי גם בבית-ישראל איזה פנים?

על מה אתה מדבר?

לגבי שמורה אין.

אין מצה שמורה מהחיתים של חוץ-לארץ.

אין דבר כזה.

כי כדי לשמור על החיתים שלא יתרתבו,

כשזה נמצא פה בארץ,

אתה שולח את המשגיח, אתה יכול לבדוק,

אתה יודע שהחיתים האלה בוודאי לא נרטבו,

בוודאי לא החמיצו.

אבל מי ייסע לחוץ-לארץ להשגיח שם ולהביא את זה באונייה,

ולדאוג שהאונייה תהיה סגורה הרמטי, שלא יטפטף על זה גשם או שבעלי הים לא ייכנסו.

אלה דברים שהם כמעט בלתי אפשריים,

ולכן כל המצות שלנו, כל מה שנאמר,

מצות שמורה משעת קצירה, הכול זאת עוצר את ישראל, שם אין לנו מה להסתפק.

הירושלמי אומר,

צריך להזכיר מעין המאורע.

ומרן פוסק את זה להלכה. גם זה לא מוסכם.

הראב״ד לא העתיק את ההלכה הזו משום שבתלמוד שלנו, תלמוד בבלי,

לא כתוב שצריך להזכיר מעין המאורע.

אפילו על ברכת המזון,

אם צריך להזכיר מעין המאורע יש מחלוקות כבר ראשונות.

לפי רב יהודי גאון, צריך, כך דעת רוב הפוסקים.

לפי בהג, לא צריך.

ההלכה היא, המנהג, אנחנו מזכירים מעין המאורע בברכת המזון.

אם זה באמירת על הניסיון, באמצע הברכת מדליכה.

אם זה שבת רצו ואכל יצאנו. אם זה אראש חודש כמו הלילה, יעלו ויבואו.

אבל לגבי העלן, הנושא שלנו, ברכת מעין שלוש.

אם צריך להזכיר מעין המאורע, לא.

בגבוהה שלנו אין זכר לדבר. ולכן, לפי דעת הראב״ד,

בלכתחילה אין לומר להוסיף מעין המאורע באמצע ברכת מעין שלוש.

אבל,

מרן הלך, כדעת אור הפוסקים, אור הפוסקים כן העתיקו להלכה את דברי הירושלמי.

מה שהגמרא השמיטה, זה לא אומר שהגמרא שלנו חולקת.

הגמרא דיברה על הידוע, כמו שאמרנו, דברי תורה עניים במקום אחד, עשירים במקום אחר.

ולכן, מרן פסק את דברי הירושלמי להלכה.

ולכן, אם האדם כעת, ברגע הזה אכל,

ויתחייב בברכת מעין שלוש.

אם זה עוגר, פירות או שתיים,

יאמר,

וזוכרנו לטובה ביום ראש חודש זה.

ואחר כך ימשיך ויסיים, כי אתה הטוב ומציב לכל,

יגמר את ברכת מעין שלוש. כך גם יש לנו בעוד חודש בדיוק, ראש השנה,

יומיים, ימי חמישי, שישי.

מי שאכל, עובה או קובל,

ואחרי זה מברך ברכת מעין שלוש, יאמר,

וזוכרנו לטובה ביום הזיכרון הזה. גם שם אזכיר מעין המאורע.

אם זה בשבת, יאמר,

הוא רוצה ואחריצנו ביום השבת הזה. יש כמה נוסחות, הנוסח המהודר יותר זה הנוסח ש...

אמרנו שבברכה מרים שלוש יאמר, ורצה ויחליצנו ביום השבת הזה, כי אתה טוב ומציב בכל.

אם זה יום חג,

בעוד חודש וחצי יש לנו את חג הסוכות.

יאמר, ושמחנו ביום חג הסוכות הזה,

בכל הסידורים זה מופיע,

וכך ראוי לנהוג ולעשות.

אבל,

סוף סוף הדבר לא יוצא מידי מחלוקת,

ולכן מרן התחשב במחלוקת הזו,

מרן סיכם לנו,

אדם ששכח,

לא אמר רוצה וחלוצנו ביום השבת הזה,

אלא אמר את ברכה מרים שלוש, בלי להסכים לעין המאורך,

ודאבד יצר את החורת הסומך על הראב״ד וסיעתו,

ולכן בדאבד, מהי דאב״ד?

אבל,

בדכתחילה, אדם שישים לב,

יאמר מתוך הסידור,

ידייק ויאמר את הכל בצורה מושלמת,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות דלכתחילה.

לגבי שבת,

אדם שלא אמר ארצה ואחליצנו בליל שבת, חוזר.

והסיבה היא,

יש חובה לאכול כזית לחם.

אתה חייב לברך בברכת המזון,

ובברכת המזון אתה חייב להזכיר מעין המאורע, מי שלא אמר ארצה ואחליצנו, חוזר.

מה שאין כאן לגבי ראש חודש.

ראש חודש, נכון הדבר שאסור לצור מחר,

אבל אין חובה לאכול לחם.

אם אתה רוצה לאכול במקום לחם, לאכול עוגות, לאכול פירות או ירקות, גם כן אפשר.

ולכן מי שלא אמר יעלה ויבוא בברכת המזון שלוש חודש, מדעבד יצא. זה לא כמו תפילה.

תפילה,

אדם שבשחרית ובמנחה לא אמר יעלה ויבוא, לא יצא.

כי אין אפשרות שאדם לא יתפלל. זה לא רשות, אתה חייב להתפלל.

אתה חייב, צריך גם להסכים, אין הנורא,

ולכן אם לא אמר בשחרית ומנחה יעלה ויבוא, חוזר.

בדרכת מעיין שלוש.

כמו שאמרנו, אם לא יזכירו מעין המעיירה, אין החוזר.

גם בבוקר, ביום שבת בבוקר, מה אמר הצבע חלוצינו? חוזר.

מחלוקת בראשונים לגבי סעודה שלישית.

האם יש חובה לאכול כזית לחם או לא?

הגמרא שם, בשבת קפתח אמר רבי יוסף, יהיה חלקי.

הוא אומר בדרך שבח שברוך השם הוא היה

נזהר והיה אוכל שלוש סעודות בשבת.

מה החידוש? פשיטא, גם אנחנו אוכלים שלוש סעודות.

מה הרבוצה שלו?

יש מפרשים שאין חובה מעיקר רבים לאכול לחם בסעודה השלישית,

אלא גם אם יאכל כזית דגים או דבר אחר, גם כמוין.

להלכה אנחנו לא אומרים כך. תראו בסימן רצדיק א',

ההלכה היא, לכתחילה יאכל כזית לחם.

ולכן מרן אומר, חכם יאנה בראשו,

כשבא ואוכל את החמין לא יאכל יותר מדי. יאמר למשתו שתעשה קצת פחות,

ואז אם הוא גמר לאכול את החמין בשעה עשר,

אפילו בחורף שצריך לאכול סעודות שלישית בשעה ארבע,

יהיה לו תיאבון,

יאכל לאכול כזית לחם עם מלפפון חמוץ או עם סלט אחר.

אבל,

אדם שקשה לו מאוד,

השבת ניתנה לעונג.

לא ניתן לצער חלילה.

ולכן, בשעת הדחה, גם אם הוא אכל כזית עוגה וכיוצא בזה, בשעת הדחה כצא. מרן כך מסכם לנו בסימן רצדיק א'. והנפקא מינה,

האם אדם ששכח בסעודה שלישית לומר

ירצה וחליצנו יצא או לא?

אם תאמר שחייב לאכול כזית להם, חוזר.

אם לא, לא.

להלכה, דעת מרן שבסעודה שלישית אינו חוזר.

מרן דן בנושא הזה פעמיים באהבה,

גם בהלכות שבת וגם באבן העזר, סימן סב, סעיף ח'.

שם כתוב כך

בכל ימי החול, כשיש לך חתן וכלה,

ואתה צריך מניין כדי לברך שבעה ברכות בביתו של החתן,

מתוך העשרה יהיו שניים פנים חדשות.

אם אין פנים חדשות, זה חוזר אותו דבר,

אלא בשמחה ויברכו.

יש שניים פנים חדשות, יברכו.

על זה מרן מדגיש, כל זה בימי החול.

אבל ליל שבת,

אתה יושב בביתו של החתן ויש מניין,

אפילו אם אין שניים פנים חדשות,

השבת עצמה מביאה הרבה עונג ושמחה,

ולכן בשבת או ביום טוב לא צריך פנים חדשות.

זה נכון, סעודה ראשונה, סעודה שנייה.

מרן אומר, בסעודה שלישית אולי לא חייב לאכול לחם.

אם לא חייב,

ממלן צריך שניים פנים חדשות.

מרן כן מחייב שניים פנים חדשות.

אם אין בסעודה השלישית שניים פנים חדשות, למרות שזה בביתו של החתן,

לא יברכו את כל השבע הברכות, אלא רק שניים,

הגפן ואשר ברא. מרן הולך בעקביות לפי אותה שיטה.

א. כמימה, גם פה אצלנו, כמו שאמרנו, ברכה מעין שלוש.

האם יש עליך חובה לאכול כזית עוגה בליל שבת?

יש עליך חובה לאכול כזית תמרים בליל שבת? אין חובה.

אם אין חובה,

גם אם אמרנו שהלכה כירושלמי,

שצריך דבר ורוצה וחליצנו ביום השבת הזה בברכת מעין שלוש.

אבל כיוון שאין חובה לאכול תמרים,

ממלן, אם לא אמר כצבע חליצנו בברכת מעין שלוש,

בדיעבד יצא ידי חובה.

דבר מצוי, הרבה אנשים אחרי התפילה אוכלים כזית מהעוגות.

בדרך כלל אלה שקמים מוקדם בנצח חמה,

גומרים את התפילה שבע, שבע ורבע,

עד שבני הבית יקומו, עד שיאכל תחמין, יהיה עשר, עשר וחצי.

בינתיים יושבים בריאות הכנסת, לומדים תורה,

והגבאים דאגים להם שיהיה קידושה רבה,

שיטעמו משהו,

ואחר כך לומדים את הדף היומי.

אצל התימנים זה נעשה בדרך קבע, קוראים לזה ג'עלה.

יושבים יחד עם הילדים, הילדים אומרים פרסה בשבוע,

ובינתיים אוכלים מהמלוח או מדברים אחרים.

דמר אמר ברכת על המחיה ועל הכלכלה.

ואחרי זה אמר בתוך אותה הברכה, הוא רוצה לאכל אצלנו ביום השבת הזה.

אמר את הברכה הזו מצוין.

אחר כך,

ב-10 כל בני הבית, ברוך השם, גמרו את התפילה,

ב-10 עושים עוד הפעם קידוש לבני הבית ואכלו סעודה, אכל לחם,

אכל את החמים.

בברכת המזון בשעה עשר וחצי שכח ולא אמר רוצה ואכל אצלנו.

האם יצא איזה חובה או לא?

בדיעבד יצא ידי חובה.

תגיד, למה?

הרגע אמרנו, בשני הסעודות,

גם בסעודה של הבוקר,

חובה לאכול לחם, למנוע מארצה וחלוצה ולא חוזר.

למה אני אומר עכשיו שלא חוזר?

הסיבה היא פשוטה.

מי אמר לך שהעוגה הזו שהוא אכל היא עוגה?

אבל יש שלושה דעות מה זה עוגה.

יכול להיות שהמלוח, כיוון שאין לו כיס,

אולי צריך לברך עליו.

המוציא לחם מן הארץ.

הרי לפי דעת הערוך,

רבי נכון-אלב והרבה הגאון, מה זה פה אתה בא בכיסאים? כיסאים מלשון כיס.

פה למלוח אין שם כיס.

וכן עוגות אחרות.

אתה לוקח עוגת טורט, עוגת גבינה,

גם אותן עוגות שיש בהן 40% קמח,

ועליבא דקול-עלמא הדרכה צריכות להיות מזונות,

זה לא ממש עליבא דקול-עלמא.

למה? כאן אין כיס.

אז אולי זה היה לחם.

אולי היה צריך להיות המוציא.

אלא מה, אדם שאמר על הלחם במקום המוציא מזונות יצא ידי חובה.

אבל אם תאמר שזה לחם,

במקום ברכת המזון אדם שאמר מעין שלוש יצא.

ושמה הוא אמר מעין שלוש וגם אמר רוצה ואכל יצאנו.

אם כן, הסעודה השנייה מה הייתה?

מה שאכל עוגות או אכל מלוח, זה נקרא הסעודה השנייה.

שם הוא כן אמר על הצבע החלוציוני ביום השבת הזה.

מה שאמר ברכת המזון בשעה עשר וחצי זה כבר סעודה שלישית,

זה לא סעודה שנייה.

סעודה שלישית אמרנו שבדיעבד, נדמה אמר הצבע החלוציוני, הוא בדיעבד יצא.

לכן אותם האנשים,

כיוון שהם אכלו כבר,

אם הוא שואל אותך,

תגיד לו, אתה כבר אכלת בבית-הכנסת,

היה לך כזיג ואמרת בברכת מעין שלוש,

שצבע החלוציוני אצלך זה לא בבית-האדם רגיל,

שם לא יחזור.

כל מה שאני אומר הכל נכון על פי הפשט.

לפי הקבלה זה לא כך.

לפי המקובלים,

רבנו יוסף חיים בבין איש חי הלך בזה כדעת המקובלים,

שגם בסעודה השלישית מי שלא אמר הצבע החלוציוני חוזר.

אף כדי כך רבנו יוסף חיים היה דבוק בדברי הקבלה.

אבל אנחנו פחדנים מאוד בעניינים של ברכות,

ולכן אנחנו אומרים,

ספג ברכות להכל אפילו נגד מריו.

גם נגד מעין רבנו יוסף חיים בא לו בנישחי,

גם נגדו אנחנו אין לנו ברירה ונאמר סבבה.

נאמר לה גם פה בענייננו, ספג ברכות להכל.

ולכן אותו אדם שבא לאכול בעשר וחצי ואמר את ברכת המזון, שכח את אמירת

רצה וחליפנו, בדאבד יצא.

אפילו בשבת וראש חודש יש לך חובה לאכול לחם

בגלל השבת ובליל שבת הוא אמר יצא ואכל יצא לנו ושכח יעלה ויבוא,

גם כן לא חוזר.

אתה לא אומר, הוא חייב הלילה לאכול לחם,

הוא חייב בגלל שבת, לא חייב בגלל שחודש ולכן גם בזה לא חוזר.

אם אדם רוצה לאכול עשרה פעמים ביום שבת, ישתובילי עין הרע, תיאבון,

האדם הזה יש לו גוף גדול,

כן, שני מטר, ורוצה לאכול עשרה פעמים.

עכשיו,

הוא אכל פעמיים ואמר יעלה ויבוא, רצה ואחליצנו, הכל היה בסדר.

עכשיו, בפעם שלישית, רביעית, חמישית, עוד פעם נוצל ידיים, עוד פעם אוכל לחם.

אתה חייב אותו להגיד,

רצה ואחליצנו, ואמו אמר חוזר?

נו, מה פתאום?

אני עכשיו לא דן אם הוא יצא בזה ידי חובת סעודה שלישית, רביעית או חמישית.

אני דן עכשיו, שתי סעודות הראשונות, חוזר.

הוא גמר סעודה שנייה, נכון?

עכשיו יאכל עוד עשרה פעמים וחצי.

זה מה שיגיד לצווח אצלנו, אבל הרבה מחייבים אותו. הוא חייב לאכול לחם בפעם השלישית, בפעם הרביעית, בפעם החמישית, לא חייב. אם לא חייב, איך תוכל לחייב אותו לחזור?

זו הטענה.

ולכן גם פה אצלנו,

לאותם האנשים שרגילים לאכול את הכזה, את העוגה,

כמו שאמרתי, זה מצוי מאוד גם אצלנו. יש הרבה בתי כנסת שיש להם את השיעור הדף היומי בשעה שבע ורבע בבוקר. הרב מתפלל איתם בנץ החמה,

מייד אחרי זה יושבים ולומדים אשר הם ישראל.

אבל מה, ישבוי על איברק ענייה? זה לא טוב.

בפרט בחורף, מתי גמרנו לאכול? בשש בערב, עד למחרת זה יותר מ-12 שעות, זה ביטול העונג שבא.

יש לנו גבעים טובים, אנשי חיים, נראי אלוקים, דואגים, עושים להם קידושה רבה, מביאים להם קוגל, מלוח, מביאים להם הכול, ויושבים ולומדים אשר הם ישראל.

אם הוא אמר בתוך ברכת מעין שלוש,

אמר יוצא ואכליתנו,

זה יכול להציל אותו אחר כך, אם יהיה לו טעות בעשר וחצי שלא יצטרך לחזור.

ברור, בוודאי, מלכתחילה אנחנו חוששים, אנחנו חוששים.

אבל כאן אני הדגשתי ואמרתי שאולי המלוח, כיוון שאין לו כיס, אולי זה לחם.

אדם שבטעות אמר על הלחם ברכת מעין שלוש יצא, נכון?

עכשיו, למאן דאמר זה לחם, למאן דאמר, מה שהוא אמר במעין שלוש,

הוא הזכיר מעין המאורע, יצא יד אחורה.

ממילא, מה שהוא אכל בעשר וחצי, זה היה כנס עולה שלישית.

כן?

תודה רבה.

רבי דוד שאל אם הוא יאכל להגיע עוד בקצת שמונה עכשיו,

זה מה? כן. אבל הרב אמר, מחייתה. על מחייתה בגלל זה יוצא, אבל הרב אמרת לו שזה מוכבות של פקודה וספיון.

מספק במארץ ישראל, אני לא יכול לדבר על זה בגלל זה יקפתך.

אילו היה ספק שקול, גם אני הייתי אומר כך.

זה לא ספק שקול. על-פי רוב כן כבשו עלי בבל. כשבדקנו מהמפה נראה שהמושבים האלה, יסודות, ליד בנימין וחפץ חיים,

הם דרומה מאותה הרצועה שאמרנו, מבית גוברין עד כפר חבל.

נראה יותר שכן כבשו עלי בבל.

לחומרה ומזערים מפרישים תרומות ומעשות ולא מברכים,

אבל מה שנראה לפי המפה נראה שכן כבשו עלי בבל,

ולכן כאן אין לך חשש ברכה לבטלה,

אלא רק התוספת מחייתה,

ולכן כדאי, כדאי לומר על מחייתה,

יותר נראה שהמקום הזה כן כבשו עלי בבל.

על האזור של מושב אלג'ור והלאה,

יותר למעלה, קצת יותר צפונה,

שם קרובים לבדם שלא כבשו עלי בבל,

אבל המושב יסודות וחיוציה בו נראה יותר שכן כבשו עלי בבל,

לכן כשאין לך חשש ברכה לבטלה,

אתה בנימין וחייל צריך לברר,

במקום לבוא על המחייה, תגיד על מחייתה,

אין לך חנמה, גם לגבי התמרים, אם במשל יסודות ירצו לגדל תמרים,

אזור בית-שאן, אין לך חנמה, אם אני אדע בוודאי שזה בתוך הרצועה של ה-27 קילומטר או מער,

לא, היא לא אצל מחייתה,

אבל זה משנה,

מכיוון שזה בגלל רוב החכה לבטלה,

ויש סיכוי שכוי שכוי בבקשה וזה יש פחייתה,

שוב, אין לך חנמה,

אם יהיה לי ספק שקול,

אמרנו בשם הפרישה, שבספק שקול יאמר ולא יגיד על פירותיה.

אבל כאן השאלה היא מה על-פי רוב.

כשהם כותבים על האריזה,

שזה בא מעמק בית-שאן,

עמק בית-שאן משם רצועה של 27 קילומטר שלא כבשו עלי בבל.

מה שכותבים, בדרך כלל הם מתכוונים לרצועה הזאת. כאן על-פי רוב זה מקום שלא כבשו עלי בבל, ולכן, כיוון שעל-פי רוב זה כך,

בוודאי שלא נאמר.

מה שאם כן, לגבי יסודו,

שם נראה יותר שכן כבשו עלי בבל,

ולכן כן אפשר לומר ועל מחייתה. זה ההבדל לגבי ברכה שחששנו יותר לבין התוספת ועל מחייתה.

כביש לטרומב״ם, כל המושבים שיושבים על הכביש הזה והאוויר הזה,

כיף רמב״ם, כיף רמב״ם, כיף רמב״ם ובין-כיף רמב״ם, לא נראה כיף שיגן ה... אמש דיברנו על זה בהרחבה והזכרנו

שמי שבדק לעומק את הנושא הזה היה הגאון רב חיים קנייבסקי.

גם מורנו חכם עם ציון בספר אור לציון על מסכת שביעית כתב פרק שלם על הנושא הזה כדי לשרטט את הגבולות,

איפה כן כבשו עלי בבל והיכן לא.

ואחרי כל זה, תחנה סופית,

אנחנו מנסים להתמודד, מביאים את הירושלמים, מביאים את כל הפוסקים בעניין זה.

אחרי הכול,

אתה אומר,

אין לנו מפה מדויקת.

השערה,

השערה על-פי רוב כך או על-פי רוב כך. אין לנו דבר מאה אחוז כדי לומר שעד כאן כבשו עלי בבל, מכאן והלך לא. אין לך איזה גדר לומר, עד הגדר הזו כבשו עלי בבל, מכאן והלך לא. אין דברים כאלה.

גם הארכיאולוגים לא יכולים לעזור הרבה בקטע הזה.

הזכרתי שהוא שלח נחמיו,

רב חיים קנייבסקי שלח נחמיו לרב ידישיב את כל הפסק,

רק את כל הנושא הזה.

וחיים מאוד שמח לקרוא את הכול, דברים יפים מאוד, אבל אחרי כל זה אמר לו,

כתבת את כל הדברים על-פי מה שנאמר בתנ״ך,

בתלמוד בבלי, ירושלמי, ראשונים, אחרונים,

הכול דברים יפים.

אבל כל זה לא מאה אחוז, אלא קצת השערה, השערה שאולי קרובה לאמת,

אבל לא מאה אחוז.

ולכן קשה לי גם לענות לך בדיוק,

להגיד לך אם לבוא חרון כבשו עלי בבל או לא,

אם זה ברצועה או לא. וכן הלאה זה הולך. יש מקומות שהם נמצאים בתוך הרצועה הזו, מבית גוברין עד רמלה-לוד.

השאלה היא, מה היה רוחב הרצועה המובלעת הזו שלא כבשו עלי בבל?

האם המובלעת הזו היה הרוחב שלה כמטר אחד, שניים, ארבע?

לא כתוב.

אין לנו שום זכר בירושלמי מה שכתוב את ההלכה הזו,

שלא כבשו עלי בבל,

לא כתוב מה רוחב הרצועה.

ולכן קשה לנו לדייק בדברים האלה, אנחנו מושערים.

אבל לא נוכל לברך,

גם אם אתה נמצא באותם האזורים ואתה רוצה להפריש תרומות ומעשרות,

צריך להיזהר, לא לברך על ההפרשת תרומות ומעשרות. דבר שני, להפריש תמיד מיניה וביה, כדי שלא תהיה הפרשה מן הפיטור על החיות. וכמו שאמרנו גם במפכא מיניה לגבי האתרוגים, האתרוגים שבאים מכפר חבל,

גם בהם מפריש תרומות ומעשרות כדת וכדין, אבל לעניין בריכה לא. לא רק לעניין בריכה לא,

אלא אחרי שאתה גומר להפריש תרומות ומעשרות,

עומד בפניך הלוי.

אתה בא ונותן לו מפריש מעשר ראשון,

והרמב״ם הוא מרן לשולחן ערוך ויורד דעה, סימן שמיד אלף, סעיף יט כתבו,

ונותניהם ללוי.

בעוד חודש אתה מפריש תרומות ומעשרות על עגבניות, בעוד חודש יהיה לנו השנתון מעשר ראשון ומעשר עני.

תיתן לא רק ללוי מעשר ראשון, תיתן גם לעני.

אבל אם הפרשתי תרומות ומעשרות מהאתרוגים בכפר חבל,

עשיתי את החומרה, עשיתי את הכל, עשית ככל אשר ציוויתני,

עומד לפניך הלוי, אל תיתן לו.

בוא ללוי ולא לעני.

תגיד למה, למה אתה קודם ממני? לפני רגע אמרת מעשר ראשון בצד צפונו.

תגיד לו, תוכיח שאת המקום הזה, כפר חבל,

כבשו עולה בבן ואני אשלם לך.

הוא לא יכול להוכיח, קים לי,

אני המוחזק, לא חייב לתת לו.

לכן, גם שם אתה מפריש רק לחומרה.

זה כדי להפקיע את זה מחשש איסור תבל.

אבל מכאן ועד לשלם בפועל,

לתת ללוי ולעני, אין את החלום. אתה רוצה לתת? למה לא?

נעשה לך מי שבירך אבותינו, נתן לעני, מעשר עני, נעשה לך מי שבירך גדול.

אבל חובה אין חובה. זה מה שאמרנו לגבי אותם המקומות,

אבל אין לנו מפה מדויקת כדי לומר את הדברים האלה מכוח ודאי. אמרתי,

קימלי, אמרתי שמכוח ספק, כך וכך צריך לנהוג ולעשות.

אבל אין הדברים מכוח ודאי.

מה שמעבר לעכו,

איזור נעליה, זה בוודאי לא כבשו הלא בבל.

יש איזורים שהם בוודאי,

אבל כשאתה מדבר על הרצועה מבית גורי נעה בכפר חבב,

שם אין לנו ידיעה ודאית מה היה רוחב הרצועה כדרך שנגדיר לך ותתחיל לשאול אותי עכשיו,

מקום זה וזה כבשו או לא כבשו.

לא אוכל לסמן לך ולעשות לך מפה מדויקת בדברים האלה,

אלא תצטרך להתאזר בסבלנות עד מחר בבוקר יבוא מלך המשיח,

מלך המשיח יגיד לך בדיוק, עד איפה כבשו הלא בבל ומלך המשיח יקבץ את כל נדחי עמו ישראל,

עוד פעם יכבוש את הכול מחדש,

אז תתחייב בכול, צריך לתת גם ללוי, גם לעני, הלוואי לכול העלמה.

אמרתי שאתה צריך לדבר עם נפי, לא הסכים את זה לחליצינו גם, אם הוא שכח פעמיים באהבה.

גם בשעה שבע וחצי לא אמר רוצה וחליצינו, וגם בעשר וחצי,

כאן בוודאי שצריך לחזור. ממה נפשך?

כל הרווח שאמרתי שלא יחזור אם הוא שכח בעשר וחצי,

אם כן אמר בשבע וחצי הוא רוצה וחליצינו מברכת מעין שלום. אם פעמיים הוא שכח,

בזה בוודאי אין על מה לדבר, בוודאי שנצטרך לחייב אותו, תגיד לו שיחזר לראש,

עוד פעם יאמר את כל ברכת המזון. כל הדברים האלה, כל השכחות האלה מצויות כשאדם אומר את ברכת המזון בעל פה.

כשאדם אומר מתוך הברכון, לוקח סידור,

בדרך כלל מדייק,

אומר את הכול בצורה יפה, בצורה מדויקת,

וזה מה שרצוי לנהוג ולעשות לעולם.

אדם שקונה ענבים, מה שם כיום,

מה עם מערבה אמריקה? אדם שקונה כיום ענבים,

בדרך כלל 99% מהענבים שבאים פה לירושלים, גם באזור שלנו,

זה מהענבים שגדלו בתוך הקו הירוק,

מקום שכבשו עולי בבל.

מה זה קו הירוק?

אני לא מתכוון, קו הירוק, מה שהשמאלנים אומרים,

אלא אם יביאו את זה מחברון.

מבחינתנו זה נקרא הקו הירוק. חברון, עליבתי כל העלמיה, כבשו גם עולי בבל.

כמעט כל הענבים שבאים לכאן,

כולם באים מהאזור שלנו.

לא מצוי שיביאו לכם מחבל עשה מהדרום הרחוק,

או יביאו לך מאזור נהריה, יביאו עד כאן.

מה שיש להם בנהריה, אוכלים את זה בנהריה.

ולכן, אם קיבלת ענבים כאן,

הערבי ידע, אותו הגוי ידע שאתה קונה ארגז לא בשביל לאכול אלא בשביל לעשות מזה יין, בשביל לשתות.

הערבי ידע, אם כך, הגמר מלאכה היה אצלך.

סחטת, עשית יין,

אחרי ארבעים יום אתה מפריד בין החרצנים והזגים.

ההפרדה הזו היא מקראת גמר מלאכה.

הגמר מלאכה היה אצלך ולכן אתה לא יכול לשתות מאותו היין,

אלא אם כן תפריש תרומות ומעשרות.

ואף על פי כן, למרות שאתה חייב להפריש תרומות ומעשרות,

אתה לא חייב לתת ללוי ולעני.

יכול לברך.

אבל השאלה היא למה לא צריך לתת לשלם ללוי ולעני.

הגמר מראנו שולחן ערוך בסימן שמ״א סעיף ד' מסבירים לנו.

הלשון של הגמראא,

עתינם מכוח גברה ולא מצית אשתה יהיה דינם בעדיהם.

מאיפה אני לקחתי את העלבים האלה? מהגוי.

ותגיד לי, הלוי, היית יכול לקחת מהגוי מעשר ראשון או מעשר עני לו?

ולכן,

כיוון שזה בא מהגוי,

זה הדבר היחיד, הרווח היחיד שאתה אומר בפה, מעשר ראשון בצד צפונו, להפקיע מזה דין כבן,

אבל לא צריך לשלם בפועל את המעשר ראשון או מעשר עני,

זה הרווח שיש לך לגבי היין.

אבל יש חובה להפריש תרומות ומעשרות. אלא אם כן,

אם הגוי הזה הביא את הענבים למכור בשוק מחנה יהודה,

ענבים למאכל. ענבים טובים מאוד,

שאנשים קונים אותם בדרך כלל למאכל.

ואתה שינת,

עשית במקום עם זה מאכל, לקחת, עשית מזה יין.

בזה הגמר מלאכה כבר היה אצלו.

ממילא אתה פטור מהפרשת תרומות ומעשרות גם אחרי הסינות. כך גם לגבי זיתים.

אם האדם הזה לקח זיתים מהגוי ועשה מהם כבוש, מחלל,

לקח מהזיתים האלה ועשה זיתים חמוצים,

לא חייב, לא תרומות ולא מעשרות.

אבל אם הגוי הזה ידע שאתה לוקח את הזיתים לא בשביל לאכול,

אלא לעשות מזה שמן,

סחט ועשה מזה שמן אחרי ההפרדה, אחרי הסימום,

יצטרך, יתחייב לתפוס תרומות ומעשרות. בדיוק כמו שאמרנו לגבי הענבים,

גם לגבי הזיתים, שניהם אותו דבר. תראו תשובה ארוכה באבי העומר חלקה, שם אבא מציין את דברי הפוסקים בדבר הזה.

מחלוקת בין רבינו אלידי שאר הפוסקים, וזו המסקנה להלכה למעשה.

רבי זיתים, למה מלאכה תהיה עסקה? אני עשיתי לוקחת חושים כמו שלקחתי בארגון.

לא צריך לעשות?

הגמר מלאכה הוא ברגע שאותו הפרדסן ממלא את הארגז וסוגר את הארגז.

גם בענבים וגם בזיתים, שניהם אותו דבר. נחזור לעניין.

הברכה על הזיתים, בורא פרי העיס.

מצווינו להפריש תרומות ומעשרות, כן.

כל אדם שיש לו פירות או ירקות שהן תבל, ודאי באו ממקום שבוודאי כבשו עולה בבל.

לפני שאתה מתחיל את הנוסח,

יותר מאחד ממאה שיש בידי וכו', לפני כן,

כיוון שזה תבל ודאי, תברך בשם המלכות מלך העולם וציוון אלפש תרומות ומעשרות. ומייד אחרי זה אתה ממשיך ואומר,

יותר מאחד ממאה זה המצווה, אתה מקיים כאן מצווה מדי רבנן, ולכן, בכתחילה צריך לברך.

לא ידע, משום מה לא בירך, ואמר את כל הנוסח,

בירכות לא מעכבות, ההפרשה חלה.

מה שהפריש תרומות ומעשרות, כדת וכדין, ההפרשה חלה,

ולא צריך חלילה לחזור עוד הפעם, אלא מה ידע, מה עבר.

זה הרב שכנע מאבוי,

והרואי יודע שפותח שיש שתיים,

אבל הוא יחליט לדעת לאב שהגיע לבית ומתחילה.

גם לזה לא חייב.

אתה תעציף שיכול לעשות ספסתי דבר אחד,

שאלה על זיתית,

זה ישר הפקר וכמה שחותות.

כן, זה נקרא הפקר, ולא חייב, לא בתרומות ולא במעשר.

יש בכמה שכונות בירושלים שעיריית ירושלים נטעה עצי זית.

יש גם באזור גילו, בכמה מקומות שהם נטעו.

העירייה לא מתנגדת שתקטוף את אותם הזיתים.

אין להם עניין לשלוח את הפקידים של העירייה שילכו לקטוף מזה. אלא כל מה שהם מקפידים, שאדם לא ישבור את העץ.

יש כאלה, כדי לקחת את הזית,

אז הוא משכיב את הענף, שובר את הענף כדי לקחת את הזיתים.

בזה הם מקפידו מאוד.

הם משקיעים כסף ובוודאי אינם רוצים שתשבור להם, אבל לקחת את הזיתים אין להם שום התנגדות,

ולכן כל זה בגדר הפקר. הפקר מעיקרה,

פטור לא מתרומות ולא ממעשרות. כך למדנו ממה שאמרה התורה.

ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך.

למה אני צריך לתת ללוי מעשר ראשון? למה אני צריך להפריש תרומות ומעשרות?

הלוי, אין לו חלק ונחלה עמך. הם לא קיבלו חלק בארץ, לכן תיתן לו מעשר ראשון.

בהפקר, כמו שאני לוקח מההפקר,

גם הוא יכול לקחת.

ולכן הפקר פטור לגמרי מתרומות ומעשרות. הדוגמה שהבאנו, מה שאמרת בדוגמה הזו,

לגבי הזיתים, מי שכתב מהזיתים האלה, עשה מזה עם חלל או שמן או דבר אחר,

אין בעיה, לא צריך להפריש לא תרומות ולא מעשרות, כיוון שהכול בחזקת הפקר. לאו דווקא לגבי הדוגמה הזו, אלא גם אדם פרטי שהפקר. יש הרבה אנשים פרטיים,

שהם לא רוצים שייקשטו אנשים ויאכלו מאותם הפירות, שיהיה גזל.

הוא יודע שהילדים לפעמים באים ועונים על העץ וקוטפים,

אז הוא בעיקרה אומר שכל הפירות יהיו הפקר.

מי שהפקיר דבר כזה, אפילו אם הוא בעצמו,

כשהפירות האלה גדלו,

הוא לוקח ואוכל,

לא צריך להפריש לא תרומות ולא מעשרות, כיוון שהכול בעיקרה היה הפקר. אין בדבר הזה שום חשש.

גם אם מעריה לא מסכימה, אנחנו יכולים להגיד דינת דמלכותא היא דינה, ואז נקרא לך זאת אומרת, דברים הם לא מסכימים.

הראשונים, כשדנו בנושא של דינת דמלכותא,

הראשונים הבדילו בין דינת דמלכותא, אם אתה צריך לשלם מס או לא.

אבל בדברים של קרקעות, דבר שמחובר,

שם הדבר שונה.

ראיה לדבר,

נניח הייתה קרקע, דירה או חנות באזור שיש צומת,

והצומת הזה היה צר מאוד,

אי-אפשר היה לנסוע, כל בוקר יש שם פקקים.

באה העירייה, מפקיעה את המקום הזה, נותנים לו כמה אגורות, כמה שקלים,

ומפנים אותו, מרחיבים את הצומת.

האם אסור לך לנסוע באותו צומת? אם אתה אומר, אין דינת דמלכותא דינה,

מה שהם עשו,

שלא שילמו לה את הכסף הנכון,

אז זה גזל.

אם זה גזל, איך אתה נוסע שם?

זה שייך לראובן.

וראובן לא מרשה שתיסע שם.

מישהו יגיד לך שאסור לך לנסוע?

כאן זה קרקע. בקרקעות יש להן יותר כוח ויותר עוצמה. זאת ועוד.

לא רק מצד הנקודה הזו, אלא תשאל את כל תושבי ירושלים.

אתם רוצים שיהיו לכם עצים יפים,

אם זה בגילה או בכל מקום אחר בירושלים? כולנו רוצים.

כאן זה לא דבר שהם עושים נגד הרצון של העם.

הם משרתים אותנו. חלק מהמס, כמה אחוזים קטנטנים מהארנונה שאתה משלם,

עושים מזה את אותם העצים.

בוודאי שכל העם,

כולם מעוניינים בדבר הזה לייפות את ירושלים,

שבירושלים יהיו אותם העצים. ולכן, גם אם מגיע זמן קרוב לחג הסוכות ואתה רוצה לקטוף מאותם העצים שהעירייה נטעה,

אם הוא גוזם בצורה שזה רעיל לעץ.

האדם הזה אגרונוב,

יודע, מומחה,

הוא גוזם בצורה טובה. למה לא? תעשה, תעשה ותעשה כיף בזה.

אבל רוב האנשים לא למדו את המקצוע הזה. רוב האנשים שגוזמים, חותכים,

הרבה פעמים הם מזיקים לעץ.

כשהוא מזיק לעץ, הוא מזיק לכולנו.

לא שהוא מזיק לראש העירייה של ירושלים.

מי זה ראש העירייה? אנחנו לא שואלים אותו.

שואלים את האזרחים, יש לך פה חצי מיליון יהודים? בוודאי שחצי מיליון יגידו, מה אתה עושה? למה אתה הורס?

השקענו על זה אלף שקל כדי לנטוע את העץ הזה. מה אתה הורס את זה?

נכון שהוא מתכוון לדבר מצווה, אבל זו מצווה הבאה בעבירה.

בוודאי שאסור לו לעשות כדבר הזה, ספק ייסור דאורייתא.

ולכן כאן זה לא קשור למחלוקת המפורסמת אם דינא דמלכותא דונה או לא.

צריך להיזהר ולהזהיר גם את האחרים שלא יעשו כדבר הזה.

אתה צריך אסכח שיעשה את הדברים בדרך היתר.

בדרך כלל העירייה שולחת את האנשים שכן מומחים יודעים איך לגזום,

והם חותכים מאותם העצים שזה לא יזיק להם,

והם מחלקים את האסכח הזה בחינם לאותם האנשים שילך וייקח מאותו אסכח בחינם ולא יזיק לה עצים.

זה לא קשור לנושא של דינא דמלכותא.

כאן הליבה בכול העלמא, גם מי שסובב שאין דינא דמלכותא דינה בארץ-ישראל,

מודה לגבי הפרט הזה,

ולכן צריך למחות באותם האנשים שלפני החג הולכים ועושים כדבר הזה.

לא רק אם זה עץ שעושה פרי, לפעמים זה עץ סרק.

גם בעץ סרק,

דבר ששווה כסף ואתה משחית אותו, מאבד אותו,

גם בזה יש לנו את האיסור של מה שנקרא בפרשת השבוע הזו,

לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזל,

כי האדם עץ עזר אמון פניך ורצוף.

כל דבר יקר, כל דבר שווה כסף,

ואתה הולך והורס ומשחית ומקלקל,

יש בו איסור, צריך להוכיח את אותו האדם,

שלא יעשה כדבר הזה.

אני חוזר לנושא.

הזכרנו שצריך להזכיר מעין המאורע.

אדם ששכח לא אמר מעין המאורע,

המשיך.

אם אתה טוב וטיב לכל, ואודה לך לארץ, על המחיה, ברוך אתה.

הגיע עכשיו ונזכר שלא אמר

ולצבע חליצינו.

מה הדין?

מחלוקת בין מאמר מרדכי לבין שאר האחרונים, והמסקנה,

כדאי שיחזור ויתקן.

אפילו שהוא אמר ברוך אתה, עדיין לא אמר שם שמים,

ולכן יש לו אפשרות לחזור ולתקן,

יאמר את צבע חליצינו ויתקן,

כדי שיהיה הליבה בכל העלמא,

אבל