ברכות על שמועות טובות ורעות – עמידה או ישיבה, שהחיינו או הטוב והמיטיב, וקבלת הייסורים באהבה לאור סימן רכ״ב

 

- - - לא מוגה! - - - 

סימן רכב סעיף א',

המשנה בברכות נ״ד אומרת

על שמועות שהן טובות לו לבדו, מברך שהחיינו. ואם הן טובות לו ולאחרים, מברך הטוב והמתיב.

המשנה מסיימת על שמועות רעות, מברך דיין האמת.

אלה הן הברכות שכל אדם חייב לברך לפי אותו המאורע שמזדמן לו.

הפי מגדים,

דן, האם את הברכות האלה שהחיינו והטוב והמתיב,

האם אפשר לברך כשאדם יושב או שצריך לעמוד.

בפתיחה להלכות ברכות,

שם הוא אומר שאפשר לשבת.

אבל בסימן תלב משבצות זהב סעיף קטן ז',

שם הוא אומר שצריך לעמוד.

הוא לא אומר אותו דבר בשני המקומות.

הראיות

שמהן מנסים ללמוד לכאן הן

למדנו בסימן הקודם, סימן רש יט,

שאדם בא לברך את ברכת השבח,

לומר תודה,

הגומל החייבים טובות שגמלני כל טוב.

וירממוהו בקהל העם ובשב זקנים יעללו.

הזקנים יושבים, עשרה אנשים יושבים,

ואני המברך, מי שמברך את הגומל עומד.

אז כמו שם תאמרו הדין פה,

או שנאמר לא.

שם

יש כבוד הציבור, יש עשרה.

כבוד הציבור, שהמברך יעמוד.

אבל כאן, שהחיינו, אדם יברך גם לבד. אין כאן כבוד הציבור.

הטוב אמיתי, ואדם יברך לבד.

אם כך,

לא דומה לשם.

עוד סוגיה שנייה.

נאמר

בגמרא בסנהדרין מ״ב,

שאדם שמברך ברכת הלבנה, הרי זה כקבלת פני שכינה.

אמר אבייה, אילכא נמרינו מעומד.

אלמלא זכו בני ישראל להגביר פני אביהם מהשמים פעם אחת בחודש לים.

אמר אבייה, אילכא נמרינו מעומד. זה מה שאנחנו כולנו אומרים בכל חודש.

מה משמע?

בגלל שברכת הלבנה, הרי זה כקבלת פני שכינה, לכן עומדים.

כאן, כשאדם אומר שהחיינו, זה לא כקבלת פני שכינה, זה לא ברכת הלבנה.

לפי זה, לא צריך לעמוד.

ולכן אנחנו הספרדים יכולים לשבת כשמברכים את הברכות האלה.

כך גם בשאר כל הברכות שנראה בהמשך.

כשאדם רואה קשת בענן,

מברך,

זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו.

לא חייב לעמוד. אני רואה מהחלון את הקשת, אתה יכול לברך.

או שומע רעמים, שכוחו גבוהותו מלא עולם.

וכן, בשאר כל הברכות.

תודה.

אין חובה לעמוד.

אבל לא נתעלם,

שחלק מחכמי האשכנזים פוסקים שצריך לעמוד.

כך כותב הגאון הרב אוירבך בהליכות שלמה,

כך דעת הרב ולדיברג.

לא ראיתי כתוב בסיציל העזר, אבל אני מיודע שהרב עמד,

שהיום מברך שכוחו גבוהותו מלא עולם,

הרב ולדיברג היה עומד.

כך דעת הגאון הרב חיים מקניבסקי.

הוא מנמק בספרו ואומר,

כיוון שיש לנו תלמוד ירושלמי שאומר שכל הברכות של המצוות בעמידה,

לכן גם פה צריך לעמוד.

אלה דברי הרב.

זה נכון לאחינו האשכנזים, לנו לא.

מאיפה אנחנו יודעים שלא?

האשכנזים נוהגים לברך בכל בוקר, וציוונו להניח תפילין כשהם עומדים.

אנחנו, על-פי הקבלה,

יושבים, כשמברכים לעניח תפילין אנחנו יושבים,

ואנחנו לא פוסקים כדברי התלמוד הירושלמי.

אם שם אתה לא פוסק, אתה אומר שצריך לשבת,

גם פה יהיה אפשר לשבת, ולכן להלכה,

על שמועות טובות מברך שהחיינו,

יכול לברך את הברכה הזו איך שרוצה. איך אומרים בערבית, עלא ככו,

רוצה יעמוד, רוצה ישב.

אין בעיה בדבר,

ואין חובה, אי-אפשר לחייב אותו שדווקא יעמוד.

אדם שהוא רווק,

יש לו טובה אישית,

מברך שהחיינו.

קנה כרטיס פיס, זרחה, מברך שהחיינו.

קנה יחד עם שותף,

שניים קנו ביחד את הכרטיס, ושניהם זרחו ביחד מיליון שקל.

מברך הטוב והמיטיב, הטוב לי והמיטיב לו.

ולכן, אברך את הברכה הזו.

אם האדם הזה נשוי,

מה יברך?

יברך הטוב והמיטיב, או שיברך את ברכת שהחיינו.

מחלוקת בפוסקים.

דעת המגן אברהם,

שגם אדם נשוי מברך רק את ברכת שהחיינו.

אני קניתי את הכרטיס לבד.

לא היה לי שותף בכרטיס,

ולכן האישה לא נחשבת לשותפת בזה,

וממילא יברך רק את ברכת שהחיינו.

כך אומר הלכות קטנות, בראשי תיבות הלקט,

כך דעת

מהרש גרמיזן, רבי ישיב איתן גרמיזן מספרו במשפטי צדק והעוד.

אבל לעומתם,

רבי דוד אבו דיראם, שהיה תלמיד הראש,

הוא אומר שבאופן נוטומט גם האישה נהנית מזה.

האדם הזה זכה מיליון שקל.

מה הוא יעשה במיליון שקל?

יש טמאים, קוברים את זה בבנק.

או שיקבור את זה תחת הבלטות, תחת המזרעון, אני יודע איפה.

ולא רק שאשתו לא תהנה, גם הוא לא נהנה.

רק אחרי שבת אולי יגלו היורשים, אולי הם ייהנו.

ולכן, אחד כזה,

טמאים כאלה יוצאים מן הכלל.

אבל אדם מתורבד, אדם נורמלי,

או שבכסף הזה יקנה דירה יותר טובה,

או יקנה רכב או דברים אחרים,

וגם בני ביתו בוודאי שייהנו מזה.

ולכן אבו דירם אומר שיברך ברכת דעתו והמתים.

כך מצטט בשמו הרמה בדרכי משה,

השך ושאר הפוסקים,

וכך ההלכה למעשה, כמו שאומר הרב בן חביב בשאלות ותשובות, קול גדול.

לא רק שרוב הפוסקים נקטו כדברי אבו דירם ודרכי משה,

אלא יש לנו עוד נקודה נוספת

שדרכה נוכל להגיע למסקנה הזאת.

עד לפני 50 שנה העולם מתנהל באופן כללי,

הגבר, הוא היה האיכר, הוא היה שר האוצר בבית,

אם האישה רוצה משהו היא צריכה לפנות לשר האוצר,

אם שר האוצר מאשר,

ואז המשרד לענייני דת או משרד אחר מקבל תקציב ועובד. ככה זה עובד במדינה שלנו.

העיקר זה שר האוצר.

הוא יושב על השיבר הראשי,

וכל גבר בבית שלו היה, מה שקנתה אישה קנה בעלה.

לפני 36 שנים חל המהפך בעולם כולו וגם בארץ-ישראל.

אז הכנסת חוקקה בשנת תשלום-דה את חוק השותפות.

המשמעות של החוק הזה היא כך.

האדם הזה בא לתת גט לאשתו. נפרדים.

הוא בא ואומר, מגיע לי חצי.

אשתו מביאה עדים.

האדם הזה כל החיים לא עבד.

היה מטייל, היה מסתובב.

פעם ביעזבים, פעם מוסיו.

אף פעם לא עבד.

אני עבדתי, אני הבאתי את כל הכסף.

למרות שיש לה עדים ראייה שבעליה פוסטם הגדול,

לפי דרכי,

מקבל חצי,

או הפוך.

כלומר, באים להתגרש,

והאישה הזו לא עשתה שום דבר בחיים.

הוא,

הוא היה העיקר,

הוא הביא את הכסף.

מגיעים לגט, חצי-חצי. זה נקרא חוק השותפות.

אם כך,

האדם הזה אומנם קלה את הכרטיס לבד,

זכה במיליון שקל בפיס, סליחה או רע, לבד,

באופנות עמד. גם היא מקבלת חלק בחלק.

ולכן, בגלל הנושא הזה,

אנחנו נוטים יותר לומר שיברך את הברכה הטוב והמתי.

בהתחלה החוק הזה לא היה ידוע.

אפילו עורכי-דין לא שמו לב לחוק הזה.

אבל לאט-לאט זה הלך ונעשה כמנהג המדינה.

תראו בזה, בספר תחומים,

חלק יח' וגם חלק יט',

יש שם ויכוח האם החוק הזה תופס או לא תופס מבחינת דין תורה.

נעזוב לרגע מה דין תורה,

ברגע שנוהגים כך,

אז זה תופס.

למה הדבר דומה?

אדם שהעסיק פועל 50 שנה.

עכשיו, הוא לא רוצה אותו.

לפי דין תורה, שלום עליכם, מחר אל תבוא, זהו, נגמר.

החוזה בינינו נגמר,

אני לא חייב לשלם לו לא פיצויים ולא דבר אחר.

רק עבד עברי גופו קנוי, רק הוא צריך לתת לו.

הענק תעניק לו, מציונך, מגורנך ומעקביך,

כמו שאמרה התורה בחומש דברים בפרשת ראה.

אבל סתם אדם פועל לו.

מנהג המדינה בחמישים השנה האלה נעשה המהפך.

כל אדם שרוצה לפטר פועל קבוע צריך לתת לו פיצויים, הענק תעניק לו.

תגיד למה, אבל דין תורה לא.

אבל המנהג הוא כך.

הגמרא אומרת במסכת דבא מציעה בדף פג,

אדם שסוחר פועל.

נכון שיש לנו כל הנושא של שכירות הפועלים על-פי דין תורה,

אבל הגמרא מדגישה, אם יש מנהג,

אני סוחר את הפועל על דעת המנהג,

וצריך לנהוג לפי המנהג בהתאם לזכויות של הפועל או של בעל-הבית.

כך גם בדברים הללו.

ולכן זה מטה לנו את הכף שיברך את הברכה הטוב והמתיב,

ולכתחילה זה מה שרצוי לעשות.

בדיעבד, אם אמר שהחיינו,

בדיעבד יצא ידי חובה.

זו המסקנה גם לגבי כרטיס פייס או בכל דבר אחר.

האדם הזה עובד עבודה קבועה,

וברוך השם, על הדרגה.

קודם היה מקבל 4,000 שקל בחודש,

עכשיו על הדרגה,

בחודש הבא והלאה יקבל 6,000. מה הוא יעשה ב-6,000?

הוא ילך, יקנה בזה ערק?

יעשה בזה שטויות? לא.

ברוך השם, יש לו משפחה, יש לו אישה וילדים.

הטובה,

הרווחה הזו, שיהיה לו עוד 2,000 שקל,

זה טוב לכל בני הבית, גם לאישה ולילדים.

ולכן גם בזה יותר מתאים לברך את הברכה הטוב והמתים.

זה מה שרצוי לעשות בלכתחילה.

בדיעבד, אם אמר שהחיינו, בדיעבד יצא.

האדם הזה קונה רכב.

ברכב הזה הוא לא ייסע לבד.

ייקח את אשתו, את הילדים, את החברים, את הג'מאע, לוקח טרמפיסטים,

ולכן יברך הטוב והמתים.

רק במכונית מרוץ יש שם רק כיסא אחד.

איך הבטחנים אומרים עליהם?

נוסע לבד, מת לבד. שבח, זה משהו אחר.

אבל איך הם נגיד, יש לך כמה כיסאות, כמה ספסלים,

בוודאי שיותר טוב לברך את הברכה האמורה בשם המלכות.

אתה מקבל את המפתח,

אתה פותח את הרכב, נכנס פעם ראשונה,

אדם מרגיש את השמחה,

יכוון על עצמו ועל כולם, יברך את הברכה הטוב והמתים,

וכן כל כיוצא בזה. הבאתי כמה דוגמאות, דברים טובים שמדי פעם אנחנו נתקלים בהם,

וצריך להאיר את תשומת לבם של האנשים שישימו לב לברך את הברכה בשם ומלכות,

כדי שיזכה אדם שאומר תודה לבורא עולם לברך את הברכה הזו כהוגן,

בשמים ייתנו לו עוד כהנה וכהנה. למה הדבר דומה?

הוא נתן לי סוכרייה, אני אומר לו תודה,

אתה מודה לו בלשון יפה,

בפעם הבאה יהיה לו עוד סוכריות, ייתן לי עוד פעם.

אבל אם אני לא אומר לו תודה ואני נשאר עם פה סגור,

איך אומרים? שומר על זכות השתיקה.

בפעם הבאה גם אם יהיה לו מאה סוכריות, הוא לא ייתן לי.

כך גם ההנהגה עמידה כנגד מידה עם בורא עולם,

ולכן כדאי שאדם ישים לב,

ידע את ההלכה ויאמר תודה לבורא עולם.

איך אתה מדבר על העלאת השכר? היום תעשו את החובר שקיבל את השכר בפועל.

כשמקבל את השכר בפועל.

בתיאוריה,

כשאדם רואה פרי חדש צריך לברך בינה דגמרה.

כשקונה את החליפה צריך לברך,

אבל בפועל אנחנו לא נוהגים ככה,

אלא רק כשהוא לובש את החליפה בפועל,

כשאוכל את הפרי החדש בפועל, גם פה,

כשיביא את המשכורת בפועל,

הנה,

ברוך השם, קיבלתי החודש ששת אלפים,

קיבל החודש את המשכורת, ואז יוכל לבוא ולברך את הברכה בשם המלכות. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

אם הוא רווק יאמר רק שהחיינו,

אבל אם הוא נשוי,

כמו שאמרנו, ההלכה היא כדעת אבו דירעם, דרכי משה,

השך וקול גדול,

שיותר מהודר לברך את ברכת

הטוב והמיטיב.

ולא רק הוא, הוא הדין גם להפך.

לפעמים האישה עובדת, והאישה קיבלה דרגה גבוהה.

שוב, אם יש לה דרגה, במקום ארבע נותנים לה שש.

מה היא תעשה בכסף?

תלך תקנה בזה כל חודש יהלומים,

עוד שרשרת ועוד טבעת? לא, היא מביאה את הכול כדי לפרנס את עצמה ואת משפחתה.

גם היא שמחה בדבר,

ולכן גם לה וגם לו, בשניהם יותר טוב, יותר מהודה, נברך את הברכה הכוללת,

ברכת הטוב והמתים. אבל בעלה הוא לא כל כך שמח.

הוא שמח שהוא מקבל את הכסף, וזה שני שולט לבעלה ביותר.

ואיך יברך?

אז מה אתה רוצה שיברך? דהיין האמת.

הנה אחד נאמר,

הנה אחד נאמר, ואם הם ביחד נמצאים באותו רגע,

יברך בקול רב, וגם השני,

גם השותף השני,

גם בזה הוא יצא ידי חובה.

זה קורה לגבי ירושת בנות?

גם ירושה של בנות, גם בזה אין לו היתר לקבל את הירושה,

ואם האישה הולכת ולוקחת את הירושה שלא על-פי דין תורה,

לא רק היא גנבת, גם הוא שותף, שניהם יתלו עלי עץ.

ולכן אין היתר לעשות דבר שכזה.

אלא אם כן האבא כתב צבא.

הרשב״א הוא הראשון שדן בנושא במדינות,

הוא מדבר על המדינות של הגויים,

שהנהיגו שם שגם הבת יורשת.

האם נאמר בזה,

הולכים לפי מנהג המדינה, דינא דמלכותא דינא, או לא?

הרשב״א אומר שלא.

וכך כתבו גם כל הפוסקים פה אחד,

שאין שום היתר לבוא ולקחת.

שם התורה נתנה לך את משפטי הירושה,

ממוריש למי מוריש, וכן הלאה.

וכן, על זה הדרך.

אנחנו לא יכולים לבוא ולעקור את מה שאמרה התורה.

אבל לגבי דיני עובד ומעביד, לגבי כל הדברים האחרים,

אדם שנושא אישה נושא את האישה על דעת מה שנוהגים במדינה,

עולה עמו ואינה יורדת. כל הפרטי-פרטים של המציאות

שייך גם פה. ולכן, אם האדם הזה זכה במיליון שקל בפיס,

רק אם האנשים האלה הם אנשים משונים מן הבריות, כמו שאמרתי,

האדם הזה קמצן והיד שלו סגורה, גם אם תרביץ על היד שלו 100 מכות בפטיש של 5 קילו היד נשארת סגורה,

אז הוא יקבור את הכסף, או מתחת למזרון, או בבנק.

אחר כך גם הוא לא נהנה.

ספק אם צריך לברך שהחיינו. אף אחד לא נהנה. אולי הבנק נהנה מזה. הם צריכים לברך.

אבל במציאות, אם האדם הזה, אדם נבון וחכם,

הרוויח מיליון שקל זכה, מה הוא יעשה בזה?

ולא סתם שאעשה בזה דברים שיהיו לרווחת כל המשפחה כולה.

ולכן, אם ייהנה מזה חוץ ממנו עוד אחד,

ממילא הברכה היותר מהודרת,

כמו שאמרנו, ברכת הטוב והמתיב,

זה יותר טוב ויותר מהודר.

אם קודם לא היה מגיעה לו משכורת 13, עכשיו הוא נהיה קבוע שם בבנק,

ויקבל את המשכורת ה-13.

לפני פסח נתנו לו, חוץ מהמשכורת הרגילה,

עוד אחד, ופעם ראשונה שהוא זוכה לקבל את הדבר הזה בזכות הדרגה, בזכות הקביעות שהוא קיבל.

הינה כנראה, הוא שמח מאוד ויכול גם בזה לברך את הברכה.

מחלוקת גדולה יש בפוסקים לגבי אדם שזוכה ועושה מצווה,

כגון אומר לסופר, תכתוב לי ספר תורה כשר ומהודר.

הסופר כך עשה, כתב לו ספר תורה, יפה,

שילם לו 300,000 שקל או יותר.

ספר תורה, משהו מיוחד במינו, גם עתיק כולו מצופה זהב.

האם על השמחה הגדולה הזו יברך שהחיינו או לא?

האם נאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו,

או שנאמר, סוף-סוף האדם הזה שמח וטוב לו.

המחלוקת הזו מתפצלת לכמה וכמה דוגמאות.

אדם שקונה שתי זוגות תפילין, ראשי ורבנותם,

אתה שואל אותו כמה עלה לך?

הוא אומר, 3,000 דולר שילמתי לסופר ירוק,

כך וכך,

משהו מיוחד, הכתיבה, הכתיבה יפה מאוד, אמנם אותיות קטנטנות אבל הכול מהודר, הכול מעולה.

שוב, האם יברך או לא?

גם בזה התפילין זה דבר שהוא של מצווה ואולי נומה, מצוות למה ליהנות אתנו.

התוספתה היא שפותחת לנו את הנושא.

התוספתה, מסכת ברכות,

שם כתוב שעל טלית ותפילין מברכים שהחיינו,

וכך דעת הרמב״ם ועוד.

אבל כמו שאמרנו באחרונים,

יש לנו שרשרת של מחלוקות בכל הפרטים הללו.

לגבי טלית אין מחלוקת.

בטלית ודאי שיברך על הטלית בשם ומלכות ברכת שהחיינו.

ולמה?

גם אם אין בטלית, לא היה בזה שום מצווה, זה בגד.

כמו שאתה מברך על בגד חדש, על חליפה חדשה שהחיינו,

גם על הטלית צריך לברך שהחיינו, בלי ספק.

אולי אם זה טלית קטן שהוא לא כל כך שמח בה,

כמה שווה היום טלית קטן?

150 שקל? 200 שקל?

ושם אולי זה דבר של מה בכך מבחינה כספית,

ולכן לא יברך.

אבל מאשר אין כאן טלית גדול שהוא שמח בו,

מצד שזה בגד,

עליבא דכולה עלמא מברך.

כך דיברנו בשבוע שעבר לגבי אדם שנושא אישה.

אמרנו, לא רק שיברך על הטלית שהחיינו,

אלא בשחיינו הזה יכוון לפטור גם את הכלה, את האבא שלו, את האבא שלה. זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

אבל השאלה היא לגבי תפילין או לגבי ספרים.

בזמנם, בדורותם,

הכריכה של הספרים הייתה עשויה מעור.

ולכן הפוסקים דנו, א' מצד זה שזה נעשה מעור,

אולי מצד צער בעלי-החיים לא שייך לברך,

זאת ועוד אולי מצוות לאו-ליהנות מאתנו.

עוד דן המרשל לגבי אדם שקונה חנוכיה.

קנה חנוכיה מכסף,

שילם על זה 2,000 דולר, גדולה, יפה,

כולו אומר כבוד, האם מברך שהחיינו או לא.

אם כן,

אז הוא יכול לקנות את זה ביום השני של חנוכה,

נוסף לשתי הברכות,

להדליק נר חנוכה ושעשע ניסים, יוסיף גם את שהחיינו.

או שהוא אמר, לא, בשביל מה קנית את זה?

הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן.

מה תעשה בחנוכיה הזו?

רק מצוות נר חנוכה.

מצוות, למה דיינות מאתנו?

ולכן עדיף יותר שבלילה הראשון, כשמברך שהחיינו,

יכוון גם על זה ויצא ידי חובה על היבה דקולה עלמא.

בית-כנסת שנבנה מכספי הציבור,

היה שם גבאי נמרץ,

כל אחד שילם 5,000 דולר,

ברוך השם, גמרו את הבנייה.

מחר בערב הם אמורים לעשות חנוכת הבית.

בעופר והדר מביאים את ספרי התורה, תראה, כולם שמחים,

רוקדים. הנה, שילמנו, אבל הנה אתה רואה תוצאות

לכל המצווה הזו.

אחרי שגמרו את כל הריקודים,

שואלים אותך, נו,

שמחנו, אנחנו שמחים מאוד, רוצים שהחיינו.

הרב עומד ודורש, אומר להם דרשה ראשונה בבית-הכנסת החדש,

יברך או לא יברך.

עוד פעם, בשביל מה אתה בנית בית-כנסת?

עשית את בית-הכנסת בשביל לאכול שם, לעשות שם שתייה,

כוס קפה, יין, ערק? לא.

כל זה בשביל מצווה להתפלל וללמוד תורה.

עוד פעם, מצוות לאו דיינות אתנו. גם בזה דנו גדולי האחרונים, והמסקנה,

כיכר לאדם,

מחזיק ברכה ושאר האחרונים,

הגאון רבי יוסף ידיד בספרו ברכת יוסף. המסקנה של כולם,

כדאי שאדם יעקוף את המחלוקת.

הרב, כשהוא עומד לדרוש בפעם הראשונה,

יביא עמו פרי חדש,

יסביר לאנשים את המחלוקת ויאמר להם,

אני מברך כעת על פרי חדש שהחיינו,

ואני מתכוון לפטור את כולם, כולם לא יגידו ברכו ברוך שמו,

אלא יגידו רק אמן,

ובזה יצאו ידי חובה.

זה מה שצריך,

זה מה שכדאי שינהגו ויעשו.

כך הוא הדין גם לגבי ספר תורה,

אותו האדם שמפקיד את ספר התורה בבית-הכנסת.

ספר התורה הזה עלה לו, כמו שאמרתי, הון עתק,

מהודר מאוד, יפה מאוד,

ואף על-פי כן לא יכול לברך על עצם הספר תורה שהחיינו,

כמו ששמענו מצוות לאו ליהנות ניתנו,

אבל יכול להביא פרק חדש,

ובזה יעקוף את המחלוקת. כך גם לגבי אדם שקנה תפילין חדשות,

קנה שופר חדש בשביל ראש השנה,

בכל הדברים האלה חפצים שהם מצווה,

וכולם לא שייך לברך את ברכת שהחיינו,

כיוון שמצוות לאו ליהנות ניתנו.

האמת היא שבספרים של ימינו אולי כן היה צריך לברך.

בזמנם, בדורותם,

גם אם היתה כריכת עור, ספר יפה,

אבל לא היה בו הידור,

לא היו בו את ההוד וההדר שיש היום.

היום אותיות הזהב שיש על הספרים זה נותן הרבה יופי. אתה נכנס הבית,

אתה רוצה שהצלם יצלם אותך.

מה אומר לך הצלם?

תעמוד ליד ארון הספרים, שם הרקע הוא יפה מאוד,

יש שם את הספרים הכי יפים בעולם, אז יש כאן יותר מקישוט.

ולכן, בחיי גוונה, היה הווה אמנה יותר קרוב היה לומר שכן היה צריך לברך.

אבל סוף-סוף יש לנו עדיין את הטענה, מצוות לאו ליהנות ניתנו,

ולכן המסקנה יותר טוב, יותר מהודר, שייקח פרי חדש,

אם היו שחיינו על הפרי החדש ויפתור גם בזה. או אם הוא שותף יחד עם עוד אחד בדברים האלה,

הוא לא עשה את ספר התורה לבד,

אלא יחד עם עוד אדם,

אז כשיברך ברכת המזון,

שם אנחנו אומרים,

הוא היטיב לנו, והוא מיטיב לנו, והוא ייטיב לנו.

תכוון על ברכת הטוב והמתים.

יש לך ספק?

אולי צריך לברך על הספר תורה הזה שעשינו בשותפות,

אולי צריך לברך הטוב והמתים, אולי לא?

אם כן, הנה אמרנו את הטוב והמתים בברכת המזון,

ובזה אנחנו עוקפים את המחלוקת,

בזה יוצא ידי חובה לכל הפוסקים, לכל הדעות.

הגמרא,

בדף נט, הגמרא אומרת,

חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה.

הגמרא שואלת, איך אתה אומר לי שצריך לברך על שניהם אותו דבר?

כאן אומר שהחיינו, שם אומר דיין האמת.

איך אתה אומר שזה אותו דבר?

והגמרא עונה,

לא צריכה שצריך לקבל גם את הרעה, לקבל את זה בשמחה.

כך כתבו להלכה כל הפוסקים, הרמב״ם ומרן, אני מצטט,

סעיף ג',

חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה,

כדרך שמברך בשמחה על הטובה.

כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם,

כיוון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם.

נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהיא שמחה לו.

על דורו של יצחק אבינו לא היה איסורים.

יצחק אבינו ביקש איסורים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא,

חייך,

דבר טוב ביקשת.

ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא, ממך אני מתחיל.

זה שהפסוק אומר,

ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מרעות.

הוא היה הראשון שהגיר,

ידע את הערך, את המעלה של האיסורים.

הרי כשנגיע לעתיד לבוא, שם יש סרט וידאו של כל החיים.

במשתנה אתה יכול להגיד כן הייתי שמה, לא הייתי שמה.

יש להם מצלמה, אין מצלמה, שם אתה יכול לטשטש,

לכפור.

אבל שם,

בשמים יש סרט וידאו מיום שאדם נולד עד יומו האחרון.

שם אי-אפשר להתחמק, כן היה, לא היה,

הכול מתועד.

שאלו אותו, קבעת עתים לתורה?

הוא אומר, כן, אני באתי כל יום לבית-כנסת ברוכוף.

שאלו אותו, אתה באת רק או שגם למדת,

לא נרדמת, לא ישנת,

אם הוא יגיד, לא, לא אשמתי,

מרים לו את הסרט, הנה, רואים אותך פה, אתה נרדם, וכן הלאה.

כל דבר ודבר יעמידו אותו שם במבחן, מי יודע מה יהיה, לאן הוא ילך.

יש לפני שני דרכים, אחת לגן-עדן, אחת לגיהינם.

נסעת ונתת באמונה,

כל החיים היה לו חנות.

להגיד, כן,

יש להם סרט, מה היה קורה בתוך החנות, יש להם סרט וידאו,

יכולים להגיד לו בדיוק מה היה.

ולכן,

כשיש לנו את האיסורים,

הצרות והאיסורים הם מכפרים על אותן העבירות.

לכן הקדוש ברוך הוא שמע ליצחק אבינו, ומאז ועד היום לכל אחד יש את המנה של האיסורים,

לכפר על העוונות שעשה בגלגול הזה, בגלגול הקודם, או על העוונות של עם ישראל בכלל,

ולכן יש את האיסורים. לצורך זה הקדוש ברוך הוא עושה את אשר יהרב השם יוכיח,

וכאב את בן נרצה.

הגמרא בסנהדרין כא מספרת על רבי אליעזר שהיה חולה.

נכנסו תלמידיו לבקרו, ביניהם היה רבי עקיבא.

התחילו לבכות, רואים את הרב שלהם חולה, מתייסר,

היו בוכים.

רבי עקיבא היה צוחק.

שאלו אותו, למה אתה צוחק? אמר להם,

עד עכשיו ראיתי שהיין של רבי אליעזר נשאר יין, לא מתקלקל,

הדבש לא מתקלקל, הפשתן, כל הדברים.

אמרתי, אולי חלילה,

קיבל רבי כאן בעולם הזה את הכול, לשלם לשונאיו ולפניו ולאבידו.

עכשיו, כשאני רואה שבאים עליו ייסורים,

אז ברוך השם אני רואה שרבנו יהיה ישר לגן-עדן, יהיה לו את כל הזכויות הכול שמורות במאה אחוז.

רבי אליעזר לא שתק. אמר לו, עקיבא,

כלום חיסרתי מן התורה כולה?

זה ביטוי שרבי אליעזר מעיד על עצמו.

ענה לו רבי עקיבא,

ומתנו רבנו אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

זהו זה, כל אדם יש לו איזה משהו.

תראה אצל איוב, מה נאמר שם?

הייתה אשתו יחד עם שלושה חברים שלו. באו החברים,

בהתחלה לא דיברו אתו כלום כי גדל הכאב מאוד.

הגמרא מתארת את הייסורים הגדולים של איוב.

הגמרא אומרת שהקדוש-ברוך-הוא נתן להוראה על השטן.

כן, תעשה לו איסורים, אבל תשמור שהנשמה לא תצא.

והגמרא מתארת שגדול היה הצער של השטן יותר מאיוב.

למה?

אתה אומר לאדם,

תשבור את החבית,

אבל היה היא להישאר בפנים.

איך אפשר? זה לא עוסק ביחד.

כך היה, כל כך קשה היה להשאיר את איוב בחיים.

מרוב שהיו לו צרות מבית ומחוץ,

הכבד שלו, כל הדברים, כמו שהפסוקים שם מתארים.

ולכן אמרה לו אשתו, ברך אלוהים ומות.

אמר לה, כדבר אחת הנבלות תדברי.

את הטוב נקבל מאת האלוקים ואת הרע לא נקבל.

על הדו-שיח הזה שהיה בין איוב רעה ואשתו,

הרמב״ן שנותן לנו את הפרשנות.

נכון, איוב היה איש טן וישר, ירא אלוהים ושר נרע.

איך נגיד בשפה הפשוטה שלנו? לא היה מגיע לו.

אבל איוב,

היה גלגול של תרח.

ותרח, כידוע,

לא רק שעבד עבודה זרה,

הוא גם היה מזכה רבים,

היה גם מוכר תלמים, מוכר עבודה זרה.

ויחאי לחפר על כל זה,

ואיוב כיפר את הכול במה שהיה.

ולכן,

אם אומרים לך את דברי הזר הקדוש על הפסוק

והיה בכל אשר תל-אד אקום על שם אחיו המת,

שם הזוהר אומר, מדגיש את העניין של הגלגול.

כך כתבו הרמב״ן משאר הפוסקים.

ממילא, כשיש לאדם צרות, יש משהו,

הוא לא יכול לדעת מי היה, מה הוא היה בגלגול הקודם,

ולכן צריך לקבל גם את האיסורים, איסורים שבאים על האדם, להצדיק עליו, דינו יתברך.

עצם העובדה שהוא מצדיק עליו, דינו יתברך,

בזה גם יפרוק מעליו, שלא יהיה המשך לאותם האיסורים.

אם האדם הזה מטיח דברים כלפי מעלה, מי יודע אם לא יקבל איסורים כפילי כפליים.

פעם היתה לי שיחה עם איזה אדם,

היה לנו חבר שהיה לו בר-מינן את המחלה.

אז הוא אומר לי, אותו אדם היה עם ארץ גדול,

הוא אומר לי, לא מגיע לו, הוא אדם טוב, הוא אדם צדיק.

מה זה לא מגיע לו?

אתה מנהל חשבונות של הקדוש-ברוך-הוא,

הקדוש-ברוך-הוא מינה אותך שתגיד,

תחלק ציונים,

מגיע לו, לא מגיע לו? מי אתה, מה אתה שיכול להגיד דברים שכאלה?

ודאי שהביטוי הזה זה ביטוי של הדיוט, אדם פלאח שלא יודע שום דבר שמימיו לא קרה את הסעיף הזה.

אלא אדם צריך לקבל את כל האיסורים,

לקבל את הכול באהבה.

תראה איך דוד המלך התנהג.

בספר שמואל ב', פרק י״ב מסופר שם,

בנו של דוד הלך לעולמו, נפטר.

הבן מבת שבע.

בהתחלה דוד המלך הצטער מאוד,

עמד וקרא את הבגד,

וכולי יתאבל עליו.

ואחר כך כתוב בהמשך

שדוד המלך יתרחץ, החליף את הבגדים.

ואחר כך הלך לבית השם.

שאלו הראשונים,

הרד״ק,

הראב״ד,

איך דוד המלך מתרחץ? הרי אבן אסור מלחיצה.

יש תירוץ אחד שזה היה לפני הקבורה, אונן מותר.

רוב הפוסקים לא נקטו כך. תראו ביורה דעה סימן שמא סעיף ה',

למה את רוב הפוסקים שגם האונן אסור לו להתרחץ.

כן, איך דוד המלך עשה את זה?

שוב, מתרץ הראב״ד.

דוד המלך רצה ללכת לבית השם ולומר את דיין האמת שם,

לקבל את הרעה כמו שמקבלים את הטובה. כמו שאמרנו שבקבלת הרעה הוא עובד את השם.

לא מתאים שאדם יבוא ויברך את השם כשהגוף שלו לא נקי,

כשהבגד שלו לא נקי.

ולכן החליף כדי להמחיש שמקבל את הגזירה של הקדוש-ברוך-הוא בשמחה על מה שנעשה לו, על האסון שקרה לו.

ולכן הוא עשה את הדברים האלה.

כמו שאמרנו, אנחנו נגיע לעולם הבא, מי יודע מה יהיה שם.

תיקח את אותו גיבור ישראל, דוד המלך.

דוד המלך היה לא הגיבור מבחינה רוחנית,

אלא גם גיבור גדול מבחינה גשמית.

שם נאמר,

גם את הארי גם הדוב יכה עבדיך.

מי היה שם? לא היה אריה אחד.

היה שם אריה ועוד שלושה כפירים, להקה של אריות.

הגמרא מדייקת מהפסוק,

גם את הארי, לא כתוב הארי, היה שם אריה אחד עם עוד שלושה כפירים.

ואיך דוד אמר? והחזקתי בזקנו והרג אותם.

גם עם הדוב. לא היה דוב אחד, היה דוב ושני גוריו יחד.

שלושה הסתערו עליו, ודוד המלך הרג את כולם.

מה אומר אותו הגיבור?

סמר מפחדך בשרי וממשפטך יראתי.

דוד המלך פחד, יום הדין, מי יודע מה יהיה.

טוב שיש מעט את האיסורים שהם מכפרים.

הגרא אומר,

אלמלא האיסורים בעולם הזה,

והיינו מוצאים ידינו ורגלינו בעולם הבא. אלה דברי הגרא.

דוד המלך עצמו בתהילים, פרק קטז,

שם כתוב,

קוס ישועות עשה, אני אומר תודה לבורא עולם, ובשם השם יקרא.

לא רק זה, צרה ויגון נמצא, ובשם השם יקרא.

מסביר ואומר הרד״ק,

הוא אומר, כמו בדיוק,

כמו שאם יש לך דבר טוב, קוס ישועות עשה, ובשם השם יקרא.

גם כשיש חלילה דבר לא טוב,

צרה ויגון נמצא, גם כן ובשם השם יקרא.

ההבדל בין שניהם הוא כך.

שם, קוס ישועות עשו, ובשם השם יקרא, כל זה פסוק אחד.

אבל מה שנאמר קודם,

צרה ויגון נמצא, סוף פסוק,

ואחר כך פסוק חדש, ובשם השם יקרא.

למה השוני הזה,

שיש דבר טוב,

קל לנו מאוד להגיד מייד שהחיינו או עתו מהמתים?

אם חלילה קורה אסון,

לא תמיד האדם,

אחרי המהלומה הנוראה הזו,

יכול לומר את הברכה בצורה שאמרנו,

שידע כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם.

צריך לנשום עמוק, כמו שאומרים, להתאושש,

סוף פסוק,

ואחר כך, ובשם השם יקרא.

אבל בתחנה הסופית צריך האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.

צריך להבין את האלף-בית הזה,

שמה שהקדוש ברוך הוא עושה,

כי את אשר יהיהיו השם יוכיח, וכעבד בן ירצה.

הגמרא בברכות ו' מתארת גם את הנושא של האיסורים,

אשרי הגבר אשר תיאסרנו יה,

ומתורתך תלמדנו. אל תקרא תלמדנו, אלא תלמדנו.

אומה עבד עברי יוצא מהאדון בשל וחיים.

איסורים שמרקים את כל גופו של האדם על אחת כמה וכמה,

ולכן האיסורים, בוודאי שהם באים לטובתו של האדם.

תראה מה כתוב בגמרא ביוסכת בו מציעה פד.

רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי כל לילה היה אומר,

בואו רעי בואו רעי.

על מי הוא מדבר?

ועל הג'מאר שלו, על האיסורים.

כל לילה היה מתייסר כדי לכפר את העוונות של הדור.

בבוקר היה אומר להם, לכו, שלא יהיה ביטול תורה.

הגמרא מדגישה איסורים של אהבה שאין בהם ביטול תורה.

איסורים שיש בהם ביטול תורה לא יכול ללכת ללמוד או לא יכול להתפלא במניין על איסורים כי אין זה, לא ביקש ולא אמר.

אלא,

על זה הגמרא אומרת את הביטוי,

לא הן ולא סחרן.

בכל מקום שקורה לאדם שיש איזה צער, יגון והנחה,

קרה לו איזה אסון במישרין, בעקיפין,

אז צריך תמיד להצדיק עליו דינו יתברך,

וחלילה לא להרער אחר מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא.

גדולי המקובלים עשו והנהיגו.

לא חיכו עד שהקדוש-ברוך-הוא ישלח לו איסורים.

היו מקדימים רפואה למכה והיו עושים או תעניות או גלגולי שלג או דברים אחרים כדי לכפר על העוונות.

לפעמים האדם הזה לא עשה, הוא לא מקובל לילה כי,

אבל בשמים שלחו לו איזה צרות, איזה משהו.

הוא צריך לבעט בייסורים,

אלא יקבל את הכול בדומייה,

יקבל את הכול באהבה מבורא עולם.

יש. יש לנו בוודאי גם שכר מצוות,

אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לה לעולם הבא. ודאי שיש.

אנחנו לא אומרים שאין,

אבל אתה עושה את החשבון בסך הכול.

אם יש לך ספק שמספק לך סחורה,

או הפוך, שאתה מוכר סחורה,

לפעמים בסוף השנה, אתה עושה את החשבון בסך הכול,

מה הוא חייב בך, מה אתה חייב לו, ואז אתה מעגל את הסכום, ובסך הכול אתה או משלם לו או הפוך.

כך גם עם החשבון הזה,

מה היה בגלגול הקודם, מה בגלגול הזה.

ולא רק המאזן שלי,

אם הייתי יכול להוכיח ולא הוכחתי, שמרתי על זכות השתיקה,

אני שותף באותו עוון שאותו אדם עשה, גם אני חלילה שותף בזה.

זו הבעיה.

ולכן אדם צריך להביא בחשבון שאולי היתה לו השפעה פה ושם על איזה אנשים והוא שתק. אמר, לא נעים, מתבייש להעיר להם,

ואולי ידו גם במעל הזה,

וממילא עם ידו במעל צריך גם את הכפרה. איך הכפרה תהיה? כמו שאמרנו,

על-ידי האיסורים,

האיסורים הם ורק הם יכולים למגר את הכול,

להשמיד את כל מה שהיה.

זאת ועוד,

הגמרא מתארת לנו מה נקרא איסורים.

הגמרא מתארת,

אדם שהיה צריך להוציא מהכיס שקל אחד,

במקום שקל יצאו לו עשרה אגורות.

עכשיו הוא צריך עוד הפעם להכניס את היד לכיס,

זה נקרא איסורים.

אפילו דבר קל כזה,

קל וחומר איסורים קשים יותר שממרקים את כל גופו של האדם,

בוודאי שעל הדברים האלה, בוודאי שהקדוש-ברוך-הוא רואה את הכול,

ובזכות זה הקדוש-ברוך-הוא מאריך הפה ויוריד מעליו, ושם מעליו, אפור.

אם זה איסורים של ביטול תורה, בוודאי.

עדיף יותר שיתפלל לבורא,

שייקח אותם, כמו שאמרנו, לא יום ולא שכרה.

ככה יכול לבוא להתפלל בכוונה,

יכול ללמוד תורה.

כשיש איסורים,

הראש שלו לא במקום, הראש כהן,

ואין לו את האפשרות ללמוד, להבין וכו'.

ולכן, כגון זה נאמר,

לא הן ולא שכרן. אפשר להגיד, איסורים יותר גדולים. במקום שיוצאים שקל ויוצאים לו עשר אגורות, נשים במקום 100 דולר 200 שקל ואיסורים יותר גדולים.

לפעמים, לפעמים זה כך, תלוי מי האדם.

מברך על הטובה,

הטוב והמיטיב, אך על-פי שירא,

שמא יבוא לו רעה ממנו, כגון שמצא מציאה וירא,

שמא יישמע למלך ויקח כל אשר לו.

וכן, מברך על הרעה דיין האמת,

אף על-פי שיבוא לו טובה ממנו, כגון

שבא לו שטף על שדהו,

אף על-פי שיעבור השטף היא טובה לו שישקע שדהו.

אלה דברי הגמרא שם בברכות נט, וכך ההלכה.

זאת אומרת,

הם מסתכלים על ההומה,

ולא צריכים לחשוש יותר מדי מהעתיד.

וכן, אדם שהולך ברחוב

רואה ארנק,

ואיפן כה וכה, וירא כאין איש,

שם את הארנק בכיס והלך לבית.

בבית הוא נמצא לבד, פותח רואה,

יש שם גם תעודת זהות או דרכון.

כתוב שם, אברהים בן מוסטפא,

או דבר אחר.

הוא יודע שזה של גוי.

בצפון תל-אביב עדיין אין את השמות האלה.

קוראים לו יוסי שריד, או קוראים לו, הם עדיין לא קוראים לעצמם מוסטפא.

עדיין לא שינו איתם.

הם רק הולכים איתם בהפגנות ביחד,

כאילו הם חברים שלהם,

אבל עדיין לא שמעתי ששינו.

אז אם לפי השם אתה יודע בוודאי שזה גוי.

והתורה אמרה לנו,

וכן תעשה לכל אבדת אחיך.

דברי הגמרא, מרן פסק אותם להלכה בחושם משפט סימן רס״ז.

אבדת הגוי, התורה התירה. כמו שאמרנו, רק לאחיך הם לא אחינו.

וההיגיון, הסברה לדברי פשוטה.

אותו מוסטפא, אם ימצא את הארנק שלי,

האם הוא יחזיר לי? לא.

למה שאני אחזיר לו? למה שאני אהיה פראיירים שלו?

ולכן, בחי גוונה, מי שמצא הריינו שלו,

עכשיו באותו ארנק היה שם אדומים,

ירוקים, דולר, יורו, יש שם הרבה כסף.

שוב האדם הזה קיבל את הכול בהפתעה,

ולכן צריך לברך את הברכה,

לומר תודה לבורא עולם.

וההדגשה של הגמרא,

הרי לפי החוק אין הבדל אם זה יהודי או גוי.

אם מישהו יתפוס אותך,

אם יבוא המשטרה וימצאו שם את תעודת הזהות, את הדברים האלה,

ייקחו אותו ישר לבית-הסוהר. מבחינת החוק זה נקרא גניבה.

אז לא אומרים,

אולי יהיה כך וכך, ולכן לא יברך.

אלא, כיוון שהוא הסתכל טוב, ויפן כה וכה וירא כאין איש,

אפילו לאשתו הוא לא סיפר.

איך אמר שלמה המלך?

משוכבת חיקיך שמו פתחי פיך. לאף אחד בעולם הוא לא אמר.

ואת תעודת הזהות הוא דאג,

יש לנו מדורה ראשונה בערב פסח, מדורה שנייה בל״ג בעומר.

הוא דאג לא להשאיר עקבות שלא יבואו מלאכי חבלה,

יחפשו לו בבית, וכן הלאה.

הוא אדם זהיר, אדם נבון, אדם חכם,

מה שנשאר,

נשאר לו ביד רק את האדומים והירוקים,

אז בחי גוונה,

בהווה ואשר הוא שם,

זה טובה בשבילו,

ולכן בחי גוונה צריך לומר תודה לבורא עולם, כמו שאמרנו, יגיד את מרכז שהחיינו, או הטוב האמיתי ואם הוא נשוי,

וכן גם הפוך.

אם האדם הזה יש לו שדה ליד הסכר,

הסכר נשבר והמים שטפו את הכול.

הוא חשב מחר ללכת לקצור, הכול הלך לאיבוד.

נכון הדבר שבשנה הבאה זה יותר טוב,

בזריעה הבאה הוא השקע לו את כל השדה, השדה עכשיו תהיה יותר פורייה,

אבל ברגע הזה הייתי יכול לקצור את הכול במיליון שקל, הכול הלך לאיבוד.

ולכן נברך את הברכה דיין האמת,

שוב מסתכלים על ההווה ולא על העתיד, שהקדוש-ברוך-הוא יזכה אותנו שתמיד נזכה ונחיה, אמן. ונברך את הברכות האלה, הטוב האמיתי, ושחיינו בשמחה רבה, אמן ואמן. רבי יחנניה ונת אשר האבו.

תודה פה ברור.