הלכות זמן קריאת שמע ותפילת ערבית – עד מתי ניתן לקרוא שמע בלילה, מה הדין לאחר חצות ועמוד השחר, וכיצד לנהוג במצבי אונס כגון שיכור, חולה או נוסע

 

- - - לא מוגה! - - - 

המשנה במסכת ברכות בית המשנה נותנת לנו את לוח הזמנים

ממתי עד מתי אפשר לקיים את מצוות קריאת שמע של הלילה. התורה אמרה בשוכבך,

בתורה אין פירוט ממתי.

על זה המשנה מתחילה.

ממתי קוראים את שמע בערבים,

משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן,

נעינו צד הכוכבים מהזמן שיוצאים ידי חוות קריאת שמע לכל הדעות.

עד מתי

המשנה ממשיכה?

לפי רבי אליעזר, עד סוף השמורה הראשונה.

חכמים אומרים עד חצות,

רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר.

לפי רבי אליעזר, פירוש המילה בשוכבך בזמן שבני אדם הולכים לישון.

מתי אנשים הולכים?

בתחילת המעילה.

בזמנם לא היה חשמל בעולם.

במקום לשבת לאור הנר הקטן ולהתאמץ,

אנשים היו יושנים מוקדם,

קמים בעמוד השחר, קמים מוקדם, ויש להם כבר את אור השמש.

כך היה העולם נוהג.

שמונה, תשע בערב, לזמן שבני אדם הולכים לישון.

אבל עשר זה כבר מאוחר, זה לא שעה שהולכים לישון.

זה שעה שהם כבר יושנים.

ולכן, לפי רבי אליעזר,

אתה מחלק את הלילה לשלוש משמרות.

בשליש הראשון אפשר לכתחילה לקיים את המצווה.

עבר השליש,

לא יוצא אחרי זה ידי חובה.

חכמים חולקים עד חצון, ורבן גמליאל אומר,

עד שיעלה עמוד השחר, כל הלילה זה זמנו.

והמשנה ממשיכה ומספרת לנו.

מה עשיהו באו בנם בבית אל שתיה?

ועדיין לא קראו את קריאת שמה.

שאלו את האבא שלהם, שאלו את רבן גמליאל.

עדיין לא קראנו את שמה.

אמר להם, אם לא על עמוד השוער,

חייבים אתם לקרוא.

ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצון,

כמו הכתר חלבים, איברים וכולי,

גם בדברים האחרים,

זמנם כל הלילה.

למה אמרו חכמים עד חצון?

כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

כמו שהגברה מפרטת, שלא יבוא אדם מן השדה עייף, יגיד,

אוכל קמאה, שתקמאה, עישן קמאה,

חוטפה תור שינה ונמצא בתה למקרא השמה ומהתפילה,

כדי שזה לא יקרה. לכן נתנו לנו חכמינו הגבלת חצון,

וייזרס את האדם לקרוא מהר.

הגמרא בדף ט', הגמרא מסבירה את השאלה.

מה שאלו בניו של רבן גמליאל?

הם שאלו אותו, האם יש מחלוקת

מהותית בונתה לבין החכמים?

אם אתה חולק עליהם,

אנחנו מצווים לשמוע לדברי חכמים,

יחיד ורבים,

חלחה כרבים.

כבר זה ענה להם רבן גמליאל, לא, אין מחלוקת.

בפירוש הפסוק

גם חכמים סוברים כמוני.

פירוש המילה בשוכבך זה לא בזמן שבני אדם הולכים לישון,

אלא כל זמן שבני אדם ישנים על המקרא.

מתי כל הלילה?

כל הלילה זה הזמן שבני אדם

שוכבים ולכן גם חכמים יודעים

שכל הלילה זמן קריאת שמע.

אלא מה, אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות?

כדי להרחיק את האדם מן העברה.

ולכן הוא אמר להם,

אם לא הגיע עמוד השחר, חייבים אתם לקרוא.

מרן כותב לנו את לוח הזמנים.

ההתחלה,

ללכת התחילה צריך לקרוא קריאת שמע, מייד בסדר כוכמים.

סוף הזמן מתי?

מרן מסיים.

וזמנה עד חצי הלילה.

במעבר וחר וקרע של עמוד השחר,

יצא ידי חובה טוב.

לפי

הרשב״א והראש,

ההלכה היא כרבן גמליאל,

שאין הגבלה עד חצות.

אין ההלכה כחכמים,

כמו שגמרא שם אמרה בברכות ט, הלכה כרבן גמליאל.

אבל לא הלך כמו הרשב״א והראש, אלא

כמו הריץ והרמב״ם.

הריץ והרמב״ם אומרים,

לא, הלכה כחכמים.

כמו שאמרנו,

אין מחלוקת מהותית ביניהם,

אלא גם חכמים מודים שזמנם לדאורה הייתה כל הלילה,

אבל להרחיק את האדם מן העבירה,

ולכן מרן מדגיש נימנה עד חצי הלילה.

בדיעבד, אם האדם הזה לא הספיק להתאחר,

בדיעבד,

עד שיעלה עמוד השחר,

יכול ללכת ולקיים את המצווה.

כדברי הריף והרמב״ם, כך גם דעת הרמב״ן,

כך דעת הרבה מגדולי הראשונים,

ולכן מרן תמיד הולך בעקבות שני עמודי הוראה,

ולכן גם פה מרן החמיר שלכתחילה זמן קריאה שמה של ערבית,

זמנה לכתחילה עד חצות,

ובדיעבד, כל הלילה, אם לא הספיק לפני,

אז בדיעבד יש לה זמן כל הלילה כולו.

במחלוקת הזו, האחרונים דנו גם

לגבי אדם שאיחר.

לא הספיק להתפלל מוקדם,

ועכשיו הוא נמצא באמצע הדרך.

הוא יודע, עד שיגיע לירושלים, יהיה אחרי חצות.

הגיע עד 2330, יהיו אחרי זה.

בירושלים יש מנינים.

לצערנו, לשכת העצינים

הלכו הלילה לביחומיישה,

לא בשעה תשע,

בשעה עדיין

לפני הצהריים, נתנהג.

תלכו ב-0100, ב-0200, תראו שם את המניין.

לא איזה עשירי בקושי,

לא מחפשים את העשירי הצנטר,

אלא יש שם מניין ברוב העם.

ב-0100, ב-0200, גם בכותל המערבי, באים.

אבל ברור שבלכתחילה לא טוב לעשות כדבר הזה.

עכשיו, האדם הזה נמצא בנסיעה.

הוא יודע, יגיע לירושלים ב-1130, יש מנינים.

אבל ב-1130 זה אחרי החצות.

האם כדאי שיעצור בצילי הדרך?

ויעמוד ויתפלל ביחיד,

יחיד לפני חצות,

יותר טוב מאשר במניין אחרי החצות?

או שהוא אמר לו.

נכון שצריך מלכתחילה להתפלל מוקדם לפני חצות, אבל כאן חבל להפסיד תפילה בציבור.

אור לציון חלק ב' אומר,

אנחנו שחוששים לדעת הריב מהרמב״ם.

מרן הרב פסק את דבריהם שזמנה עד חצי הלילה,

יותר טוב שיעמוד ויתפלל ביחיד.

יוריד את הרכב מהכביש,

יש לנו שוליים, ירד לשוליים,

יושבים את אורות המצוקה, דינקר,

ויושב,

יקרא כה השמה בברכותיה,

עד שאומר עמי ישראל עד, ואחר כך יקום, יעמוד בצד,

ויתפלל את כל התפילה ביחיד, מוטב יחיד,

אבל בזמן, בפני חצות,

ולא מאוחר

אחרי חצות ובנייהם.

אלה דברי אור לציון.

ספר בירור הלכה חולק על זה, הוא אומר, לא, ייתכן שאפשר גם לאחר מכן,

כדי שארוויח את הזמן

של תפילה בציבור.

אתם רואים עד כמה הבעיה חמורה לאחר את תפילת הערבות.

ולכן, הפתרון הוא,

כל אדם שצריך לנסוע,

קודם כול,

תפילת ערבות.

צדק לפניו ילך,

ויעשה בדרך פעמיו.

אין דבר כזה שאדם יהיה אחר את התפילה, יגיד, אני אחר כך אתפלל.

בערב טובה לכשאפנה אפנה, שמלו תפנינו.

היום יש לנו כאן, בירושלים, עניינים,

עשרה מארבע, פלג המנחה,

אתה יכול להיכנס למצרים,

או בתי כנסת של הבבלים,

ששונים לדוד, מנחת יהודה,

אוהל רחל ברחוב דודיאני,

כבר בעשרה לארבע,

בשם איחוד קדושה ברכו, הרי אנחנו באים להתפלל תפילת ערבים,

שיתפלל יחד איתם,

וכשיהיה אצל הכוכבים, יחזור עוד הפעם על קריאת שמע, בלי ברכות,

אחר כך ייסע לדרכו.

אתה יודע שברוך השם כבר התפללת, הכל בסדר,

לא ייכנס מעיקרה למחלוקת הזאת.

מה, אדם סומך על הנס?

שיהיה לך שמה מניין?

לא מצוי שמה מניינים מאוחרים,

או שאדם חלילה עלול לשכוח לגמרי את התפילה.

ולכן הם הראוי שאדם בן תורה,

ישתדל להקדים כדי שלא ייכנס

לא יבוא לידי המחלוקת

הסבוכה הזאת.

שאלה היא,

מתי חצות?

אני הבאתי דוגמה, 11 וחצי, זה לכל הדעות חצות.

שאלה היא, אם הוא יגיע בשעה 11 ועשרה,

הוא יודע, יגיע לירושלים 11 ועשרה, יש מניין.

זה נקרא לפני חצות או אחרי חצות?

יש בזה מחלוקת גדולה בין התוספים.

מה רמקור דוברו אומר?

אנחנו מונים כך

מהשקיעה

עד הזריחה.

הסופר את השעות,

בדיוק חצי.

חצי מזה זה חצות לימה.

בימים האלה, לפי דעתו,

חצות הוא 11.23. לפי דבריו, כך כתבו רבי הפוסקים.

כך כותב רשש

בנהר שלום, כך כותב רבנו החידה לבעלה בסימן א' לאור.

רבי משחי,

כך כתב וגם אחינו אשכנזים, כך הולכים,

כך טוטט בלוח ארץ ישראל של הרב טוקשינסקי.

גם בספר מלחת שלמה של אבויר בת ונקן הוא הולך כך,

והם מעידים שכך הוא המנהג בארץ ישראל.

שמונים את השעות האלה מהזריחה עד השקיעה או בלילה מהשקיעה עד הזריחה.

לעומתם, אתה מגיע לאברהם, הרבה מגדולי האחרונים אומרים לו,

צריך למנות את השעות האלה מעמוד השחר על צאת הכוכבים.

אם כך,

אם תרצה להתחיל את נקודת הזינוק להתחיל מוקדם מעמוד השחר,

חצות בימים האלה יהיה בשעה 1100. כבר ב-1100 בלילה כבר זה חצות.

זה הוויכוח הקשה שיש בין הפוסקים. ושוב,

מלכתחילה אנחנו חוששים.

ולכן כל אדם ישתדל להקדים.

לא רק שלא יגיע ל-11.23,

אלא ישתדל להתעמת, שלא יגיע גם לשעה 1100. אולי זהו חצות לילה,

כדי שלא יסתבך.

זו ההנחיה,

זו ההנהגה שכל אדם ואדם צריך לנהוג ולעשות

מלכתחילה.

הגמרא מסיימת שם לברכות ט'.

היא נביאה לנו דוגמה חריגה.

אדם שהיה חולה או שיכור,

וברוך השם התאושש,

ורוצה לקרוא קריאת שמע בברכותיה,

ומה שואל אותך בשעה חמש ורבע בבוקר

אחרי עמוד השחר.

לא קראתי עדיין קריאת שמע.

האם אפשר או לא?

הגמרא אומרת שכן.

הקרואה קריאת שמע שמערבית,

לאחר שעלה עמוד השחר קודם בנצח החמה, לא יצא ידי חובה,

אלא אם כן היה אנוס

כגון שיכור או חולה וכיוצא בהם.

זאת אומרת,

אפשר לקרוא גם בחמש ורבע בברכה.

תאמר אשר בגברם מערב ערבים, כל זה אפשר.

ולמה אפשר? הגמרא מסבירה.

הצורה לא אמרה לילה, לקרוא קריאת שמע בלילה,

אלא בשוכבך.

אם היה כתוב לילה,

ברגע שזה עמוד השחר, זה לא לילה, זה כבר יום, הליבדי כול העלמא.

אבל כאן, כיוון שכתוב בשוכבך,

פירוש המילה כל זמן שבני אדם שוכבים,

תלך מתעשה סקר מחר.

בחמש ורבע, מה קורה?

רוב האנשים עבדים במיטה,

רוב האנשים עדיין שוכבדים.

אם כן, ממילא זה נקרא עדיין בגדר בשוכבך,

ולכן

בדיעבד שעת הדחק לאותו האדם שהיה אנוס,

עד הנרצח חמה.

עד שש

וארבע דקות,

אפשר בימים האלה להתיר לו לקרוא את קריאת שמעו,

עם בלכות תהנה, זאת אומרת,

שיאמר גם אשר בדברו מערים ערבים, אהבה את העולם, באמונה כל זאת, עד ברוך אתה השם, גאל ישראל מהם.

הגמרא ממשיכה, שכיבנו לא יאמר.

מה זה השכיבנו?

שאני הולך לשכב ואני מבקש להסר מעלינו מכת אוייר.

מי הולך לשכב בשעה חמש ורבע, חמש וחצי?

אנשים כבר הלכו לשכב, בהווה לא.

יש טרקומנים שהולכים לשכב ב-17 ורבע.

אנחנו לא סופרים אותם, מה עושים להם חשבון?

אינם מדברים על אנשים נורמליים.

אדם מהיישוב,

אנשים נורמליים לא הולכים לישון בשעה חמש.

הרוב הגדול לפניכם,

ולכן את השכיבנו אי אפשר לעמוד רע אלא עד עמוד השחר,

אחרי עמוד השחר אי אפשר לומר.

רב יצחקי בן-גיאת הוא מחדש ומסביר את הגמרא.

את המשפט הראשון

השכיבנו אבינו לשלום אי אפשר לומר אחרי עמוד השחר,

אבל להמשיך הלאה, בעמידנו מלכנו, את ההמשך כן.

רוב הפוספים גם הקטוקה, יש לנו מחלוקת,

כמו בכל מחלוקת ספק ברכות להקל, הוא עדין גם פה.

אם האדם הזה ירצה לומר,

יגיד את כל הנוסח והסר מעלינו וכו',

הוא יגיע לחתימה, יגיד ברוך אתה,

יהרהר שם שמיים ויחתום, שומר עמו ישראל עת, בסדר,

שאחוז של דעת רב יצחקי בן-גיאת יעשה כך,

אבל להזכיר שם שמיים בוודאי אפשרו,

אין אפשרות

ספק ברכות להקליף.

אלה דברי הגמרא, וכך מרן פסק לנו,

שבמקרה של אונס

יש ויתר גם אחרי עמוד השחר.

הרמב״ם, בהלכות תפילה, פרק ג' אומר,

כל זה לגבי קראת שמע שהתורה לא אמרה לילה,

אלא בשוכבך על זמן שבני אדם שוכבים.

אבל לגבי ערבית, לא כך.

מנחה

עד צאת הכוכבים, עד הלילה,

ערבית כל הלילה עד עמוד השחר.

נהיה עמוד השחר הזויון.

אי אפשר להתפלל ערבית ביום,

ולכן, לפי הרמב״ם,

אי אפשר להתפלל לתפילת ערבית את העמידה.

השם שפתיים תפתח,

אי אפשר לומר אחרי עמוד השחר.

יש אומנם מי שחולק,

אבל רוב ככל הפוסקים כך קדמו,

וכך ההלכה שעד עמוד השחר אפשר להתפלל ערבית,

אחרי עמוד השחר אי אפשר להתפלל תפילת ערבית.

היה נפקא מינה.

האדם הזה נמצא בבית חולים ומחכה שהשכן שלו יתעורר. יצא מחדר ניתוח,

בינתיים הוא בהכרה מעורפנת, מחכה.

רבע לחמש, ברוך השם,

האדם הזה פותח את העיניים ומחזיר נשמות נפגרים דתיים.

ברוך השם, חזר על ההכרה.

והשיבה וברכותיה, אין לנו בעיה,

נכון לומר.

השאלה היא,

יכול עוד מה גם השם שפתה תפתח,

או לא?

כאן הוא נכנס למחלוקת קשה בין גדולי הפוסקים.

האם הגיע עמוד השחר,

וממילא אסור לו להתחיל השם שפתה תפתח,

אלא יגמור עד ברוך אתה ה' געל ישראל, זהו זה,

או שעמוד השחר מאוחר יותר,

לפי חלק

מהלוחות שאתם רואים,

כתוב שם עמוד השחר א',

עמוד השחר ב'.

עמוד השחר ב' זה 4.58,

אז יש לו עוד עשר דקות עד עמוד השחר,

אז יכול לומר לעמוד ולהתפלל תפילת ערבית.

אבל כל זה למען דאמר,

זה לא מוסר.

במה זה תלוי?

הגמרא במספר פסחים בדף צדק ד', הגמרא מודיעה שם,

שלפני הנצח אמה,

מתי עמוד השחר, זמן כדי הילוך,

4 מילים.

זאת גרסה אחת.

גרסה שנייה,

כדי הילוך,

5 מילים.

אם אני אומר שכדי הילוך מיל זה 18 דקות,

18 כפול 4,

72 דקות, זמניות.

זמניות זה כשמהזריחה עד השקיעה 12 שעות, כמו שהיה לפני חודש.

בימים האלה היום הוא קצר.

היום, מהזריחה עד השקיעה יש לך 10 שעות ו-48 דקות.

אם כך,

אתה צריך לקצץ מ-72 דקות,

אתה צריך להוריד 7 דקות.

נשאר לך שעה ו-5 דקות

לפני הזריחה,

זהו זמן עמוד השחר,

לפי אותה גרסה,

שארבע מילים מעמוד השחר עד הנץ.

זאת אומרת, עמוד השחר מחר, לפי הדעה הזו,

שתי דקות לפני 5 זהו זמן עמוד השחר.

אבל

אם נלך לפי הגרסה השנייה,

חמש מילים.

חמש כפול 18,

90. 90 דקות, שעה וחצי זמניות.

אם כך,

אז זה לא שתיים, שתי דקות לפני 5, אלא

רבע ל-5, ששואל אותנו אותו אדם,

עדיין לא הגיע.

עדיין, כבר הגיע הזמן עמוד השחר.

אם אנחנו קודם, לפי 72 דקות זמניות,

נמלא עדיין לא הגיע עמוד השחר, יוכל להתפלל גם את העמידה של הערבית.

אבל אם אתה גורס חמישה מילים,

אם כן, רבע ל-5 כבר הגיע הזמן עמוד השחר,

ולא יוכל להתפלל את ה-18,

אלא יאמר לא רק את קרית שמע וברגותיה,

ברוך אתה השם, גן ישראל.

זה ההבדל הגדול שיש בין שתי הגרסאות.

זאת ועוד.

הזכרנו לפני שבוע,

יש ארבעה דעות,

כמה זמן זה כדי הילוך מין?

דעה ראשונה, 18 דקות.

דעה שנייה, 22.5. דעה שלישית, 24. דעה אחרונה, 27 דקות.

יש לנו ארבעה דעות.

אפשר לדעת אדם שלא למד בימיו כלום,

יגיד לך, מה הבעיה?

בואו נעשה ניסיון.

בואו נלך.

נעשה הליכה רגילה ונראה.

נסתכל על הסטופר, נסתכל על השעון.

השאלה היא, חכמינו דיברו,

כשיש לך כביש

סלול,

הליכה כזו?

אולי רבותינו דיברו, הליכה על גבי סלעים,

הליכה בהריב.

אף אחד לא יכול לדעת למה התכוונו בדיוק חכמינו.

ולכן אתה רואה שיש מחלוקת בראשונים.

מחלוקת לא רק בראשונים.

גם לדעת רמב״ם אתה רואה,

מקום אחד הוא כותב בפירוש המשניות שכדי הילוך מין 24 דקות.

מקום שני בהלכות תלונות,

אחת הגרסאות שם 27 דקות זה המין.

כך דעת הסמאק ועוד.

עכשיו, אם נלך לפי הקצה,

27 כפול 5, כמה זה?

135, שעתיים ורבע לפני הנס.

זה הקצה האחרון.

אם תלך 4,

אל תגרוס 5 מילים אל 4. 4 כפול 27,

מי יצמצם לך את הכול? יהיה 108. בסדר? אבל גם 108 זה הרבה זמן.

כך גם אם תיקח את המיל שהוא 24 לדעת הרבה ראשונים,

וכמו שאמרנו, גם הרמב״ם בפירוש המשניות הולך ככה.

אם אתה הולך כדי 4,

24 כפול 4, 96 דקות.

אבל אם אתה הולך גרסה 5,

5 כפול 24,

120 דקות, היינו שעתיים לפני כן.

אז כבר שעתיים לפני כן יהיה אסור לו להתחיל, השם שפתיים תפרע,

וכבר לא לילה זה יום.

אתה רואה את כל הסיבוכים,

את כל שרשרת המחלוקות.

מתי זה זמן עמוד השעה?

גם לדעת מרן יש מחלוקת.

גם לדעת מרן זה לא מוסכם.

תראו בספר קול אליהו, מביא שם את הדעה שדעת מרן שעה וחצי

שמרן גורס 5 מילים,

דעת מרן אומנם שהמיל הוא 18,

אבל 18 כפול 5 זה 90 דקות.

אז אם כך,

ברבע ל-5 כבר הגיע הזמן עמוד השחר,

והליבד הרמב״ם לא יוכל להתחיל ולומר השם ספדה תפתח.

אלה הדברים שבהם דנים גדולי הפסקים.

מה לעשות?

לפעמים יש לנו פתרון.

כשיאמר,

והוא רחום יכתר עוון עד גן ישראל.

אחרי זה יאמר כך

אם זה לילה, תהיה תפילתי לשם ערבית.

ואם זה כבר יום, תהיה תפילתי לדבר.

יכול לעשות את התנאי הזה, יכול להתנות דין דבר.

אם קראנו האונס הזה, המקרה הזה, ממוצאי שבת עד חמישי בלילה,

זה הפתרון.

יכול לפתור את הבעיה על ידי תנאי דין דבר.

אבל

אם אותו החולה עבר את הניתוח,

והשכן מחכה מתי הוא יחזור להכרתו, זה קרה בליל שבת.

ליל שבת ברבע לחמש.

מה הוא יגיד?

אני עכשיו מתפלל ערבית.

אם עדיין זה לילה, יהיה לשם ערבית. ואם זה יום, נדבה.

זה שבת. אין תפילת נדבה ואין קורבן נדבה.

או יעשה תנאי אחר.

אם זה לילה, אני מתכוון לשם ערבית.

ואם זה יום, אני מתכוון לשם שחרית.

התפילות הן לא אותו דבר.

בלילה אתה אומר, אתה קידשת,

ביום אתה אומר, אשמח משה.

ולכן, שם האמצע לא תופסת.

שיגיד את התפילה בהרהור שם השם,

אבל להתפלל, להגיד שם שמיים ביום שבת, ליל שבת במקרה כזה,

כיוון שהגיעה לרבע לחמש,

רבע לחמש בימים האלה, זה כבר ספק.

אולי הגיע הזמן עמוד השחר, ולכן הספיק שיאמר,

עד ברוך אתה ה' געל ישראל.

לא יוכל להמשיך,

לא יוכל לציין עד עשוי.

קיבלנו על עצמנו את תפילת הערבית כחובה.

נכון שפעם היה,

אבל עכשיו העובר,

קיבלנו על עצמנו את התפילה הזאת כחובה.

ולכן, לאותו החולה,

תגיד לו, שיגיד בפירוש,

אם עדיין זה לילה, ילד שהם ערבים,

אם לא, ילד אמר. אין לך בעיה לגבי ימי החול,

בכל השעות שדיברנו, שעליהן יש לנו את הספק.

אולי זה יום, הגיע עמוד השחר, אולי לא.

אז אם הוא שואל אותך בשעה ארבע, ארבע וחצי, רבע לחמש,

תגיד לו, כן, אתה יכול לומר אחרי געל ישראל,

יכול לומר גם את העמידה, על ידי תנאי ננדבה.

מתי אי אפשר?

אם הוא שואל אותך בשעה חמש.

חמש, כבר אין מחלוקת.

הלבנתי כול עלמא, כבר הגיע הזמן

עמוד השחר,

אחרי עמוד השחר, כמו שאמרנו, אי אפשר להתפלל תפילת שחרים.

אלא,

גם אם היה אנוס,

באונס אפשר רק את קריאת שמע וברכותיה, שם לא כתוב לילה,

שם כתוב אשוק בך.

ועדיין, גם אחרי עמוד השחר,

אנשים שוכבים ויושנים,

ולכן בחיי גוונה,

זה מה שניתן לומר לו להלכה ולמעשה לאותו אדם.

כמו הדין, גם לגבי אדם שהיה שיכור.

מרן, גם את השיכור אומר בגשימה אחת יחד עם החולה.

היה שיכור,

עד שהתאושש מהיין, עד שהאלכוהול נספג בגופו, עד שחזר לעצמו,

שוב נעשה עמוד השחר.

יכול לקיים את מצוות כי את שמע וברכותיה,

להגיד השם בדברו מערבים. כל זה אפשר

אפילו שהגיע כבר זמן עמוד השחר,

אבל את התפילה,

השם ספדה תפתח אחרי עמוד השחר, אי אפשר לומר,

אלא במקום זה יתפלל שחרית שתיים.

אדם שהיה אנוס ולא יתפלל ערבית,

יכול במקום ערבית לחזור על העמידה של שחרית פעם שנייה, יתפלל ערבית שתיים,

ובזה יצא ידי חובתו.

זו המגע למעשה, וזה מה שצריך לומר לו,

שימעג דה אסמל.

הדבר יכול לקרות אצלנו,

השנה יחול, יום כורים,

יום שישי.

אנשים מסודרים, מה עושים?

קמים מוקדם, מתפללים בנצח המה.

שבע, שבע וחמישה,

גומרים את התפילה, מחלקים מתנות לאביינים, לשלוח מנות,

יושבים מייד סעודת תורים.

בתשע גמרתם סעודה, מברך על כוס ברכת המזון,

אחרי זה שותה לא רק את הכוס, את כל הבקבוק,

השתכר,

נכנס לביתה הראשון.

באחת, אחת וחצי, ברוך השם, מתרשש כבר מהיין,

הוא קם, הולך למקווה, לכבוד שבת,

ואין עוד היום גדול,

יכול ליהנות מיום התורים, נראה את כל השיכורים,

נסתכל, נרים את העיניים, נראה מה קורה מימין ומשמאל,

יש לו זמן.

אין לאדם הזה בעיה להתפלל ממך ערבי,

הכול מסודר.

אבל

קראת האצילים לא הולכים בשיטה הזאת.

מה, מי יקום בנצח? מה, מה, השתגעת?

הוא רק מתהפך על הצד השני, ובאמצע החלום המתוק,

איך הוא יפסיק את החלום בשעה ארבע וחצי?

איך ילך להתפלל כל כך מוקדם? מה קרה לך?

ביום פורים, ביום פורים קמים מוקדם, כך הוא שואל אותך.

קמים מאוחר, מתחילים מאוחר,

ואז האדם הזה בשעה ארבע אחר הצהריים הוא עדיין באמצע הסעודה,

עדיין באמצע שתיית הכוס יין.

אז מגיע ערבי,

הוא לא מסוגל

לעמוד להתפלל, לא יכול לעמוד לדבר לפני המלח, הולך לישון.

ושוב, עד מתי?

כמה שהוא שתה יותר, צריך

לישון יותר.

אם הוא שתה באגרם,

כשמאה אגרם תישן חצי שעה תקול זה מספיק,

אבל אם הוא שתה שניים-שלושה בקבוקים,

יש אנשים אוהבים את הטיפה המרה או חברותא של הבקבוק,

ואז

כמעט כל הלילה היה ישן, התעורר, דרבע לחמיש.

ואז הוחלו הדינים שאמרנו,

לקראת שומע וברכותיה, כן,

עד ברוך אתה ה' גן ישראל,

ערבית לא.

מתי זה מוצאי פורים השנה אצלנו, אצל הירושלמים, ליל שבת?

ליל שבת אי אפשר להתנות,

לעשות תנאי לנדבה,

כמו שאמרנו עם החולה, כך גם לגבי השיכור משעבר,

גם בו תחול ההלכה שאמרנו.

סיפר לי אדם שהיה שיכור,

לפני כמה שנים גם כן היה יום פורים ויום שישי.

הוא אומר לי, הוא השתכר והלך לישון.

אשתו לא חיכתה לו,

הגיעה צאת הכוכבים,

אמרה שלום עליכם מלאכי השרת,

עם כל הבנים,

עשו קידוש,

אכלו סעודת שבת, שרו פיוטים,

הוא יושב, הוא לא שומע שום דבר.

הוא קם לפנות בוקר,

הלך נורא צפון, אמר, אני מתפלל לפחות ביחיד

במקום קדוש.

הוא אומר, אני נכנס שם, אני רואה בית הכנסת מלא.

כל אלה היו שיכורים לשעבר.

הוא אומר, התפללנו, ערבית בניגון, שעה אחת בלילה.

טוב,

יש בירושלים,

לא תחסר כל פעם, יש בה כל מכל כל,

כל סוגי האנשים,

וגם כת עצינים יהיו כבר אימפריה גדולה,

בפרט ממוצעי פורים, ואין תקושיות עליהם.

זאת אומרת, התפללתי ערבית,

גמרנו עליהם לשבח, הלך לבית, עשה קידוש,

אכל, עשה חבוציה, לחם משנה, קיים את המצווה כהמחתה, טוב,

באחת בלילה זו עוד טוב.

עדיין הוא יכול גם להתפלל תפילת ערבית בדאם.

אבל אם אותו השיכור יקום ברבע לחמש,

זה כבר יהיה מאוחר מדן,

בקושי יכולים להטיל לו כהשמה וברכותיהם.

אבל מה שאם כן לגבי ערבי,

לא יוכל להזכיר שם שמיים, אלא רק בערבו,

שמא, חלילה,

ברכותיו יהיו ברכות לבטלהם.

איך להגיד לבית תורה עד סיבה יש לך את הרעיון?

כל אדם כזה שהלך לישון וקם באחד בלילה,

יטילת ידיים כשהוא נוטל בברכה,

אחרי יטילת ידיים, אם הוא יצא ממקווה ויגיד אשר יצר,

אם לא, יעבור מיד לברכות התורה.

כלומר ברכות התורה,

אם זה בלילה רגיל, צריך להגיד מיד אחרי זה, תיקון חצות.

אם זה לא בלילה רגיל, אלא ליל שבת שחררת גורים,

אז אחרי זה ילך להתפלל,

יתפלל תפילת ערבית, וכמו שאמרנו,

אחרי שיגמור תפילת ערבית של שבת, אחרי זה נעשה קידוש,

סעודת שבת, זה מה שצריך לומר באותם השיכויים לשעבר.

אבל לילך התפילה,

לא טוב שאדם יגיע לדבר הזה,

גם אם הוא יתפלל, היה לו מניין באחד בלילה.

אבל אחת בלילה זה עליבה בקול העלמה אחרי חסוך.

אמרנו קודם,

שבתחילה חייבים לקרוא את ההרשמה המוקדם,

ולכן אמרנו, אדם רוצה להיות מסודר,

שיקדים.

בכל שנה יש את החובה להקדים את צעודת פורים.

כך כותב תרומת הדשא, מרן אבית יוסף, הרמה ועוד.

כך דעת המקובלים, כמו שאמרו,

הרשש, כף החיים ושאר המקובלים.

ולכן, מן הראוי שאדם יקדים.

בכל שנה צריך להיות לפני הצהריים.

קל וחומר, השנה, ומפני כבוד השבת,

הפוסקים הדגישו ביתר שאל שחייב להקדים את צעודת הפורים מוקדם,

ולא לעכב את המצווה,

ואז

מתחיל מוקדם, מסיים מוקדם, ולא יגיע לכל השאלות האלה.

אבל בשעת חירום, כמו שאמרתי, אנשים עצילים לא שואלים אותנו, ואז קורה מה שקורה.

הוא שואל אותך,

אולי אתה הולך כבר להתפלל שחביט בנצח המה,

הלכת ברבע לחמש בבית הכנסת,

ואז פוגש אותך בדרך, אותו השיכור לשעבר.

אני עכשיו קמתי,

עכשיו אני יכול? לא יכול?

אז תיתן לו הנחיה שיכול להתפלל עד גל ישראל.

אשכמנו אבינו לשלום לא יכול להגיד שם שמיים, גם את התפילה לא יכול להגיד שם שמיים,

כאן בדיעבד, מאי דיעבד עבה,

ועל כל ימות השנה אנחנו אומרים, והוא רחום ויכפר עוון,

אבל בליל שבת הוא לא יכול להגיד והוא רחום, אין והוא רחום ויכפר עוון,

צריך לחכות עד שחרית,

ושחרית,

אחרי ברוך שאמר, איך עכשיו,

והוא רחום לכתר אברהם.

יכול להיות שכן, אם הוא ישן הרבה שעות,

אם הוא ישן כל כך הרבה שעות,

אז יכול להיות שכן יהיה מסוגל להתפלל אחרי שעה-שעתיים מבחינת שחרית, הוא כבר צלול.

כלומר,

לא, לא, לא, כן. אם הוא כבר שבע שינה,

אין לך שום בעיה, יהיה מותלם. אלא שהגמר בפגישה.

שעת הדחק

הפועלים שמנהלים מאוד לעבודה, בכל בוקר אנחנו מתירים להם לקרוא קריאת שמע לא רק אחרי הנס,

אלא גם לפני כן.

לאותו אדם שהיה חולה או שיכור,

הם לא יכולים להתיר לו שיעשה.

מצד אחד,

בשעה חמש ורבע הוא אמר קריאת שמע של הלילה.

אחרי רבע השעה הוא יגיד קריאת שמע של הבוקר, אי אפשר. תחליט, או שזה בשוכנך או בקומך.

זה מה שאי אפשר,

זה מה שהפוסקים מסכמים שם.

אבל

כשהוא אומר את הקריאת שמע, אם הנץ החמה

סמוך שתי דקות לפני הנץ,

זה כן, זה הוא יכול לומר,

יהיה, כמו שאמרתי, בסוף תפילת שחרית,

לפחות יהיה לו שחרית שתיים כדי להשלים את מה שלא יכל להתפלל במלאת ערבי לאותו השיכור, כך צריך להנחתו.

שם בדרבנן, שם אתה מתפלל, גם מנחג וגם ערבית, שתיהן,

שתי התפילות הן דרבנן.

או שתי קריאת שמע זה דאוריינתא, ולכתחילה ודאי

שאסור לעשות כדבר הזה.

זה מה שהרמ״ה כותב,

אבל שעה בקודם השתן שבפני קריאת שמע ובריכת אמת ואמונה עד אשכיבנו אומר,

תעיין להם, כמו שאמרנו, שלא יוכל לעשות תרתי דספרא.

מרן בכסף משנה את דן הוא עושה את ההשוואה ומרן מסכם בדעת הרמב״ם,

שמדאורייתא זמנה כל היום,

ובקומך לא רק עד שלוש שעות, אלא מדאורייתא כל היום, מדרבנן עד שלוש שעות.

חכמים הם שבאו ואמרו, כמו שכאן אצלנו אמרנו, עד חצות,

שם עד שלוש שעות.

אבל מדאורייתא כן.

אם מדאורייתא כן, אז הם מתחילים עם האחרונים לדון.

אם מהתורה כן, אולי שיברך את הברכות קריאת שמע, לא רק עד שלוש שעות,

אלא גם עד ארבע או יותר, זה המחלוקה.

אבל, לדורייתא כן, מילה חנאמה,

זה מה שמרן בכסף משנה מחדש,

ויש חלקים. גם על זה יש מחלוקת בין גדולי התוספים האלה.

אל תחבר את

תפילת ערבית רשות עם המילים נדלה.

אלא קודם היה בגדר רשות, עכשיו אני עובר לתפילת נדבה.

אז גם אם נאמר לגבי שחרית ומנחה שיפסיק מיד,

ברגע שנזכר שכבר יתפלל,

אבל לגבי ערבית, כיוון שהיא רשות, מילה זה קצת קרוב לתפילת נדבה, יכול לעשות כך.

זה החידוש של חלק מהפוסקים.

גם על זה יש מחלוקת.

גם זה לא פשוט ולא מוסכם בין כל גדולי הפוסקים.

כותב הלבוש,

אדם שלא התפלל מנחה,

יכול להתפלל ערבית שתיים.

אם היה במזיד,

ידע שהגיע הזמן,

לא רצה להתפלל, לא חפץ בברכה ותרחק ממנו.

על מזיד אין תשלומים, אסור לו להתפלל ערבית שתיים, על זה אמרו,

ערבית שתיים עוונו כפליים.

אבל אם היה אנוס או שוגג, אפילו שוגג,

יכול להתפלל ערבית שתיים.

כאן אצלנו,

אומר הלבוש נו,

כאן בשוגג לא יכול לקרוא קריאת שמם בברכותיה אחרי עמוד השחר,

אלא רק אנוס.

מי נקרא אנוס?

שיכור או חולה.

אלה דברי הלבוש,

ככה העתיקו את שאר החולים וככה ההלכה.

ולכן,

האדם הזה, כמו שאמרתי, ישתכר ביום פורים.

ביום פורים חייב איש שבעשומה בפוריה עד דלא ידע, לכן זה נקרא אונס.

ולכן התר לו,

אפילו שיבוא בחמש, חמש ורבע, יקרא קריאת שמם בברכותיה,

אפשר, אין לנו בעיה.

אבל אם האדם הזה לא היה אנוס, אלא שוגג.

מה קורה שאני נשוגג?

האדם הזה חשב, אני אתפלל אחר כך.

הוא לא זוכר את המשנה,

ואל תאמר לפני שני השמר לא תפנה,

אלא כל פעם שאמרו לו, כן, יש זמן, אני יכול אחר כך.

ובסוף התעכב עד שהגיע לחמש ורבע.

כאן זה לא אנוס, הוא לא היה, לא חולה ולא שיכור.

כאן זה בגדר שוגג. גם אם נאמר, הוא לא רשע,

הוא לא עשה את זה במזיד,

אלא הוא חשב שיש לו עוד זמן.

לא היה לו שעון על היד.

צריך להרחיב.

זה לא אונס, אלא שוגג.

ובשוגג,

אומר הלבוש,

אין לו אפשרות לבוא ולומר כהאשמה בברכותיה,

אחרי עמוד שחר אלה דברי הלבוש,

ולכן הרמב״ם ומרן בייקו.

הביאו לנו את הדוגמה של שיכור או חולה כדי להדגיש,

דווקא באדם שהיה לו אונס

בזה אתה אומר, יכול לומר כהאשמה גם אחרי עמוד השחר.

אבל אם לא היה אונס אלא בגדר שוגג,

בחיי גוונה לא יוכל לומר אחרי עמוד השחר את כהאשמה בברכותיה.

ולכן צריך לדון כל מקרה לגופו.

אי אפשר לומר בצורה גורפת שלעולם אדם יכול לומר אחרי עמוד השחר את כהאשמה של הלילה בברכותיה,

וואלה, צריך לדון כל מקרה ומקרה לפיכו,

כדי לדעת אם כן, אם לא.

למה שיכור זה אונס?

אמרתי דוגמה, אמרתי שהאדם הזה ביום פורים, ברוך השם, קיים את המצווה,

ויש כאלה כל השנה מחכים מתי תבוא המצווה הזו לידי ואקיימנה,

והם עושים את זה לבהדרין מן המהדרין.

אם אתה רוצה לראות פוק חזה, מה יעמד אבר?

תטייל ברחובות ירושלים ביום פורים ותראה את האנשים האלה?

הרבה פעמים האדם הזה מתחיל, הוא חושב שהוא ישתה רק כוסית קטנה.

פעם ימים זה גורר.

לאט לאט הוא נמשך עוד ועוד ועוד, והוא לא שם לב על עצמו

אם היה מתכנן,

קנה חמישה בקבוקים והחליט לשתות את כל החמישה. אתה צודק.

אבל בדרך כלל השיכורים לא מתכננים בצורה הזו את כל המהלכים האלה.

ולכן, בדרך כלל,

בפרט אם האדם הזה היה בסעודת חתן וכלה.

אז כדי לשמח את החתן והכלה,

ראית רכב שנוסע בלי בנזין?

איך בנזין, בוא?

מה הבנזין של הגוף שלהם?

הם שותים,

ואז הוא יכול לרקוד, לשמוח, לשמח, לשמח גם את החתן, גם את עצמו.

ולכן, בדרך כלל,

הנושא של השיכור, בדרך כלל, ולא במקרים, הוא קרוב לאונס.

ולכן, במקרה הזה עדיין עוד אפשר להעלים עין,

אפילו אחרי עמוד השחר, הוא יכול עדיין לקרוא כאשמה בברקותיה.

אבל מה שאין כן לגבי מקרה של שוגג או שוגג קרוב במזיד, כל שכן, בחי גוונה,

לא יהיה על מה לדבר.

אין סג פעולה בדבר.

הבעיות האלה מצויות גם לאותם האנשים שטסים.

מלכתחילה, אדם שצריך לטוס,

אתה שואל אותו, מתי המטוס יוצא? אומר לך, מחר בבוקר, ב-197,

7 ורבע אמרו לנו להיות בטרמינל מוקדם.

מצוין, אמרו להיות מוקדם, תבוא מוקדם.

יש שם בטרמינל בית כנסת.

בית כנסת, שיש שם מניינים.

יש מניין ראשון של הפועלים.

יש שם את הסבלים, והרבה מהעובדים שם,

שהם מתפללים במניין הראשון כבר ב-17.

יש מניין שני, בנץ החמה.

אז אם הוא יכול, בנץ החמה ינה מטוס.

ואם זה מאוחר לו, כבר צריך לעלות למטוס.

שיתפלל בצורה מסודרת, בעניין ראשון, אפילו לפני הנצח, אמר.

איך קוראים לזה אנשים, עניין תרח?

מוטב שיתפלל כך, אבל בצורה מסודרת.

אחר כך יעלה למטוס וייסע לחיים תומים ולשלום.

אבל לא תמיד זה מסתדר בצורה הזו. לפעמים לוח הזמנים צפוף יותר.

יש את זה אם האדם הזה טס

לכיוון השמש או לכיוון האפורי.

כשהאדם הזה טס לכיוון האור, לפעמים היום נהיה ארוך.

במקום שהיום שלנו הוא פחות מ-11 שעות, אצלו נהיה היום יותר ארוך. הוא נוסע לכיוון אירופה, והיום יתארך.

לפעמים, הוא חוזר מארצות הברית לכאן, ולפעמים

הסיפור הוא אחר.

ולכן צריך לשים לב,

קודם כל, לפני הטיסה, מה אני עושה עם התפילה.

נניח, אם יש שם מניין עשרה לארבע אחר הצהריים, תפילת ערבית,

פלג המנחה.

הסיפורים תמיד הוא לא מתפלל כך. הוא מהדר להתפלל ערבית עם צד הכוכבים.

אז כאן אתה צריך לטוס עוד כמה דקות,

שהוא יתפלל ערבית מוקדמת,

עשרה לארבע, ויישא לחיים טובים ולשלום.

שם במטוס, כשיהיה צד הכוכבים, יוכל לקרוא עוד פעם קריאה שמה.

זו הנהגה שצריך לעשות בלכתחילה.

לפעמים, יש מקרים יוצאי דופן,

אלה שטסים באומיה לפני ראשי שנה,

כל הנוסעים של המטוס כולם דתיים.

אין לך בעיה, הם יכולים להתפלל במטוס עצמו.

לפעמים אין להם בעיה,

ברגע שהמטוס

קיבל את הגובה שהוא צריך,

אין כמעט כיסא אוויר, אין כמעט בעיות,

ואז מרשים להם הדיינים לעמוד, יכולים לעמוד, להתפלל,

הכול אפשר, רק לא לרקוד.

אם ינכדו במטוס,

יכול ליפול.

יכולים להפיל אותו.

אבל עקרונית, יכולים להתפלל שם, אין לך בעיה.

אבל כשאדם נוסע במטוס של גויים,

גויים, גויות, בפרט בקיץ,

הגויות עדיין לא שמעו מהמושג צניעות. המילה הזו עדיין לא מופיעה במילון שלהן.

ולכן, איך האדם הזה יכול לעמוד להתפלל,

מימין, משמאל, מלפניו, יש כל מיני מראות ניגעים?

יש בעיה. ולכן, כמו שאמרנו, מוטב שאדם יעשה כל מאמץ,

לפני הטיסה,

שישתדל ומתפלל.

איך?

הוא ארוך.

אם הכוסף עצובי,

הוא יעמוד כאן,

אתה לא יכול להתפלל,

אתה לא יכול להתפלל.

בסדר.

מי שנמצא ליד החלון, כן. מי שנמצא בקצה, בפינה.

אבל לא כולם, לא כל המניין שאתה רוצה לארגן,

לא כולם יעמדו ליד החלון כמוך. לא לכולם יש מקום שם.

לכן, צריכים לדעת עם מי יש לו עסק,

בפרט כשכמעט כל הנושאים הם בויים.

ספק גדול אם תשיג שם מניין,

שתוכל להתפלל שם במניין.

ולכן, איזור חכם רואה את המולד,

מגבה שחרית ממחה ערבית, תמיד לפני שיצא בטיסה,

ישתדל לעשות את המצווה כהלכתה.

ולכתחילה אנחנו משתדלים, תמיד להתפלל, יראו חיים שמש ולפני ריח דורדורים.

אבל שעת הדחק, ותראו חכמינו,

יכול אדם להתחיל ברוך שאמר מיד עם עמוד השחר, יכול להתחיל ברוך שאמר,

זה לא כמו שבע, שבע זה הרבה יותר טוב.

להתפלל בשעה שבע אחרי הנצח אמה,

ויותר טוב מאשר לפני.

אבל הפועלים, אין להם ברירה.

הפועל צריך להיות בעבודה בשעה שש.

אם ירצה להתפלל בנצח אמה,

יבוא בשבע וחצי שמונה, יגרשו אותו, תלך הביתה, מי צריך אותך בשעה שמונה?

אבל,

כאילו חכמים לאותם אנשים שהם אנוסים,

מותר להם מלכתחילה להקדים.

אצלנו כאן, בימים האלה, כמו שאמרתי, עמוד השחר,

מחר,

ארבע, חמישים ושמונה.

אבל, כל זה כאן,

באזור מישור החוף,

שם נצח אמה מאוחר מאיתנו,

תשע עד עשר דקות.

ממולא,

הם לא יכולים להתחיל מחר, ברוך שאמר,

בשעה ארבע, חמישים ושמונה.

הם יכולים להתחיל, ברוך שאמר, רק בשעה חמש ושמונה דקות.

זה מה שצריך להנחותם לדרך.

ברכת להתעטף בסיסית להניח תפילין,

גם בחמש ושמונה דקות לא יכולים, אסור להם,

כי הספר של קריאת שמע מאוחר יותר.

היינו,

יגיעו אחרי השתבח, מלך אל חי העולמים, אמן,

רק אז ימשמש בטלית ובתפילין, ויברכו להתעטף בסיסית, להניח תפילין,

זה מה שצריך להנחות את אותם הפועלים.

אני אומר מחר,

אבל הזריחה לא נשארת כל הימים הבאים אותו דבר, אלא

הזריחה והשקיעה נשתנים.

יהיה לך בעוד חודש וחצי,

הזריחה תהיה

6.38. אם הזריחה תהיה 6.38,

הזריחה יתקדמה עוד יותר מחצי שעה,

גם הזמן שאני אומר שיכולים מחר להתחיל בחמש ושמונה דקות זה כעת,

אבל בעוד חודש ועוד חודש וחצי יצטרכו להמתין עד חמש ו-40,

רק אז להתחיל את התפילה.

זה טוב?

בית כנסת שיש להם רב.

יש להם רב, יש להם מנהיג,

יש מי שיאמר להם מתי להתחיל,

הכול יהיה מסודר על פי כללי ההלכה,

ולא יברכו ברכות ובטלה.

יש לצערנו בתי כנסת רבים,

כצאן אשר אין להם רע.

הכרנו בית כנסת אחד,

היו מתפללים כל השנה,

גם בחול וגם בשבת.

מתחילים שחרית בבוקר, שעה ארבע.

אתה אומר לארבע זה מוקדם,

לא למה מוקדם?

הזקנים האלה אין להם הרבה שעות שינה,

קמים, מתעוררים,

וארבע מתחילים את התפילה.

מה שאמרו להם לא רוצים לשמוע,

אבל אם יש חכם...

עושים כל דבר על פי הוראות החכם,

אז הם מבינים שיש הווה אמנה להתחיל בארבע בקיץ.

בקיץ,

ארבע ותשע דקות, עמוד השחר,

מתחיל אלוקינו בפני כן, אין שום בעיה.

אבל בימים האלה,

שתי ברכות לבטליים, הם יתחילו בשעה ארבע.

צריך להסביר לאותם האנשים בנחת ולדאוג להם באופן דחוף

שיהיה להם רב, שיהיה להם מנהיג,

בלי רב, בלי מנהיג.

זו התקלה הראשונה שיכולה להיות.

מתחילים את היום ברגל שמאל. במקום מצווה, חלילה, עושים עבירה, ברכות ובטלה.

לכן צריך להסביר להם בלחץ,

לדבר עם הגבאי, שיאמצו להם את המלחכם,

כדי שהכול יהיה על פי כללי ההוראה,

גם הדין הזה וגם דברים אחרים, כדי שלא יצא חלילה

תקלה מתחת יד האנשים.

בכל הדברים האלה,

לפעמים הפתרון מוכן יותר.

אתה אומר לו לאדם הזה,

איפה אתה עובד?

הוא אומר לך, אני עובד בתעשייה אווירית בלוד,

ולכן אני צריך להתפלל מוקדם.

לכן הוא רוצה להתפלל בחמש, בבניין ראשון.

תגיד לו, לא, אל תתפלל בבניין ראשון.

תצא בשעה חמש,

בחמש הכביש ריק.

חצי שעה הוא כבר שם,

אין לך שום פקק, שום דבר,

ואז תתפלל שם בבניין נץ החמה.

יש בלוד הרבה בתי כנסת שמתפללים עם הנץ החמה,

גומר את התפילה,

סיים את התפילה רבע לשבע, עשרים לשבע,

אחרי שתיים-שלוש דקות הוא נמצא בתוך העבודה.

אם יכול לנסוע לפני, להתפלל שם,

אין לך דבר יותר טוב מזה, זו ההנהגה, כך צריך לומר,

לכל אותם הפועלים.

אבל לפעמים זה לא מסתדר,

ולכן הקל לחכמינו שבשעת הדחק ניתן להם להתחיל את ברוך שאמר,

שוב, לא לפי עמוד השחר א',

אלא עמוד השחר ב'. קודם אמרתי שלבנדה אמר,

שעה וחצי, 90 דקות לפני הנץ, זה עמוד השחר.

לא נוכל לפסוק ללכת בדרך הזאת.

גם אם תרצה לומר שמרן סובר כך,

אבל ספק ברחות להקל אפילו נגד מרן.

אלא נצטרך ללכת לפי החשבון, 72 דקות זמניות,

וכעת זה סך הכול שעה וחמש דקות בימים האלה,

רק מאז, מאותו רגע והלאה,

כמו שאמרתי, מחר

ארבע חמישים ושמונה, רק אז יהיה אפשר להתחיל את ברוך שאמר והלאה,

זה מה שהרב צריך להכתיב להם כדי שיקבעו את המצווה כהלכתה.

פעם היה במוסיוט, היה להם מניין ראשון.

היו מתפללים גם מניין של פועלים.

בזמן האחרון, בשפלות שלנו,

אין הרבה פועלים שקבעים מוקדם,

והמניין הזה התבטל.

יש שם כמה מניינים, מהנץ החמה והלאה.

אין שם מניין שלפני.

בייסדים גם, פעם היה, אני לא יודע,

ממשיך עדיין, יש.

טוב, אז בייסדים צריך להנחתם לדרך, להדגיש להם שישימו לב ללוח מדי יום ביומו,

שלא יתחילו ברוך שאמר מוקדם, אלא מאוחר ככל האפשר,

כדי שלא יבואו חלילה לידי מכשול.

כל זה לאדם שהוא בפועל אנוס, היינו פועל.

אבל אם האדם הזה זקן, כבר פנסיונר,

לא צריך ללכת לעבודה,

אז הוא לא יכול להתפלל בשעה 17. מה לך ולפועלים?

אתה לא פועל אלא להתפלל עם הנץ החמה. יש, ברוך השם,

לפועלים יש 30-40 איש, יש להם עניין גדול, הם יכולים, להם מותר.

אתה לא אנוס,

אסור לו מלכתחילה להקדים,

אלא שיתפלל עם הנץ החמה.

הוא אומר, אין לי מה לעשות, אני התעוררתי בשעה 15. שיקח ספר, ילמד, יקרא בינתיים חוק בישראל, תן ליועץ, יכין את הדף היומי,

ילמד בינתיים דברים אחרים.

אבל להקדים, להתפלל מוקדם,

לאדם שהוא לא פועל, לאדם שהוא לא אנוס,

אין לו היתר בלכתחילה לנהוג ולעשות כאילו.

אם יש להם תלמיד חכם,

שיש חכם לכל התלמידים,

כל האנשים שם שומעים לדברי החכם, מבינים מה פירוש המילה ההלכה אומרת, ההלכה פוסקת,

מבינים את הדברים, שומעים לחכם, זה מסוים.

אנשים פלחים, צריך להיכמר עליהם,

וחוננו מאיתך, חוכמה בינה ודעת, כדי שישמעו בכל ההלכות, כולל גם בהלכה הזו, ישמעו לדברי החכמים.

אני עובר לסימן ר' למדבר, סעיף א',

בערב נברך,

שתיים לפני קריאת שמע ושתיים לאחריה.

הגמרא בברכות יא, הגמרא מביאה את הפסוק

שבע ביום היללתיך.

יש לנו שבעה ברכות

שצמודות למצוות קריאת שמע בבוקר ובלילה.

בבוקר אנחנו מתחילים,

יוצר אור וגורא חושב,

חותם יוצר המארות.

הברכה השנייה אהבת עולם.

השלישית,

אחרי קריאת שמע ויציב, חותם גאל ישראל.

הנה, אמרנו שלושה ברכות.

בלילה.

יש לנו עוד ארבעה, והן.

אתה מתחיל לשאול בדברו מעריב ערבים, חותם, ברוך אתה ה' מעריב ערבים.

הברכה השנייה אהבת עולם.

הברכה השלישית, ואמונה.

הברכה

האחרונה הרביעית

היא אשכיבנו.

שלוש וארבע, ביחד ושבע, זה שאמרנו שבע ביום ידלתיך.

אלה הן הברכות שאנחנו אומרים בכל יממה.

למה אתה לא מתחיל בתחילת הברכה ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אהבת עולם?

כל ברכה שאין בה שם מלכות אלא ברכה,

זאת אומרת שהיא סמוכה לחברתה,

היא סמוכה ליוצר המאורות.

גם ביציב סמוכה בברכת אהבת עולם.

כל ברכה שהיא אחת אחרי השני,

לא צריך להתחיל עוד הפעם בברוך, לכן גם בתפילת השמונה עשרה.

אתה לא מתחיל ברוך אתה ה' אלא אתה מתחיל

ישר אתה חונן אדם דעת ולכן על זה הדרך.

אלה הן הברכות שכולנו חייבים באמירתם מדי יום ביומו.

הלבדי כולה עלמא,

אנחנו מברכים את הברכות האלה, ספרדים, אשכנזים, תימנים, כולם חייבים במינימום הזה.

יש כאלה מוסיפים גם יראו עינינו.

אבל תכף נראה בסעיף הבא שעדיף

שלא לומר את יראו עינינו בשם ה', יש כאלה עדיין

חשש כל דמי של ספק ברכה לבטלה. אבל חוץ מהברכה הזאת,

שאר הברכות כולן,

אין בהן מחלוקת, כולם מודים שיש חובה באמירתם.

יש הבדל קטן בין הנוסח שלנו, של הספרדים,

לבין הנוסח של האשכנזים.

בסוף הברכה הראשונה,

בואו נחליט אשר דברו מערבי, אם כולנו אותו דבר,

בסוף הברכה יש הבדל קטן.

אנחנו צמודים בכל התפילות,

כולל גם בערבית,

לפי הנוסח שאמרו לנו גדולי המקובלים.

על פי דברי רבנו הארי והרשש,

רבי שלום שרעבי,

מה שהם אמרו לנו, כך אנחנו נוהגים ועושים.

ועל פי זה כמעט כל הסידורים שלנו,

כולם, יש להם את הנוסח המדויק.

כל אדם משתדל להתפלל מתוך הסידור ולדייק,

גם במילים וגם בניקוד.

יש כאלה שאומרים את כל המילים שאנחנו אומרים,

אבל כיוון שהם מתפללים בעל פה,

לפעמים משבשים את הניקוד.

שוב, על פי הקבלה יש גם חשיבות רבה לניקוד שאדם צריך לומר את הכול בצורה מדויקת, בצורה מושלמת,

ולא ישנה אדם מהמסורת.

יש כאלה

לא באים עם סידור, אלא הוא שונא, יש בבית הכנסת סידור.

מגיע לבית הכנסת של אשכנזים, שם יש נוסח אשכנז,

ואז הוא הולך לפי הסידור. פעם מתפלל נוסח סברד, פעם אשכנז,

נקרא לא טוב.

כל המשנה, ידו על התחתונה.

אדם צריך להיות

מדויק ללכת לפי המסורת של אבות אבותינו.

על פי הקבלה, יש בנוסח הזה מעלות רבות,

הגדרה בכל הדברים האלה.

רבינו ארי אמר,

יש תריסר שבטים שבטיה,

יש גם תריסר נוסחאות בתפילה.

כל שבט

מגיע לתפילה שלו, מגיע לחלון, מגיע לאותו מקום,

ונכנס.

נוסח ספרד שלנו בוקע בכל מקום.

אם הטיל שלך,

שלחת אותו, חשבת שאתה שבט ראובן או שמעון,

מגיע לשבט בנימין.

גם לשבט בנימין, יהודה,

בכל המקומות זה בוקע. אלה דברי רבנו הארי, כמו שאמרו לנו אחרוני המקובלים והדגישו,

שהנוסח הזה,

מה שאמר לנו רבנו הרשש בסידורו,

הוא העיקר.

ולכן לא טוב שאדם ילך לפי הסידור שלו בבית הכנסת שיש שם,

אלא ידבח במסורת של אבות אבותיו.

יש חלק מבתי הכנסת,

יש גם סידורים כאלה וגם סידורים כאלה.

תחפש בארון,

לפעמים אתה מוצא את הסידורים שלנו,

אם זה תפילת ישרים או סידורים אחרים, כדי שיהיה הכול בצורה מדויקת,

ולא יעשה זיגזגים יום אחד כך, יום אחד כך,

אלא לעולם יהיה קבוע בנוסח המסורת של אבות אבותינו. זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

אין לספר בין גאילה בערבית לתפילה.

הגמרא, בנוסחת ברכות בדף ד',

הגמרא אומרת שאדם מתפלל תפילת שחרית בבוקר,

אסור לו אחרי המילים געל ישראל לדבר דברים בטובים,

אלא יד אחרי שאתה חותם ברוך אתה השם געל ישראל,

ויד אחרי זה להתחיל השם ספרת את אשמה.

הגמרא מביאה לנו אסמכתה מהפסוק

השם צורי וגואלי וסמיך ליענך השם ביום צרה.

אלה הדברים שהגמרא מחייבת,

וכך מרן פסק למעלה, אין בזה מחלוקת לגבי שחרית,

אליבא דקולה עלמא,

ולא רק שאסור לדבר דברים נתינים,

אלא גם לומר קדיש, קדושה,

סוף, אמרת את המילים געל ישראל,

תמשיך מיד, השם ספרת את אפתח,

אין לו היתר לבוא ולענות.

לא האמן של ברכות, לא קדיש, לא קדושה, לא ברכו,

אפילו האמן אפשאל ושלמה לא ישבנו,

אלא צריך להמשיך מיד את התפילה.

השאלה איך הוא אומר את הפסוק השם ספרת את אפתח?

למה זה לא ייחשב כהפסק?

הגמרא אומרת, זה נחשב כתפילה ארתה דמיא, כאילו שדבר.

אדם שעשה עוון,

אם זה בשוגג,

יכול להביא קרבן חטאת ומתכפר לו,

אבל אם זה מזיד, לא.

ועל זה אומר דוד המלך בתהילים,

שלא תחפוץ דבח ואתמה. על מזיד

אין את הקרבן,

שלא ארכי השם ספרת את אפתח, ושיגיד תהילתך,

זה הקדמה לתפילה,

כלומר שהתפילה כוחה גדול לעצום ולעם,

גם לדברים שהם היו כרוב במוזיא ולא רק על הדברים שהם שוגג, ולכן

הפסוק הזה לא מהווה הפסק,

אלא כתפילה ארכתה דמיא.

והגמרא שואלת,

אם נרצה להשוות את ערבית לשחרית בין גן ישראל לעמידה,

אתה אומר, השכבנו הבינו לשלום.

למה השכבנו לא יהיה הפסק?

שוב, הגמרא אומרת, כיוון שחכמינו תיקנו את השכיבנו,

כי גאולה ארכתה דמיא.

המדרש

מספר לנו מה היה לפני 3,300 שנה,

מתי אמרו לראשונה את השכיבנו.

אותו לילה שעם ישראל יצאו ממצרים, ליל טו בניסן,

הייתה מכת בכורות,

ועם כל עשרה מכות הייתה מכת דבר,

היו הולכים לשירותים, פולטים דם עד שהיו מתים.

עם ישראל פחד יותר מהגדר.

מבכת בכורות לא היה פחד.

למה? ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. מי?

אני השם, אני ולא שליח,

רק הקדוש ברוך הוא יכול להרחין מי זה בכור ומי לא.

כי אותן המצריות היו נועפות,

ואולי היא חושבת שיודעים שרק הגדול שלה הוא הבכור לאביו.

אבל כשהיא הלכה עם רווקים,

אז גם השני,

גם הוא נקרא בכור, לאבא הרווק הוא נקרא בכור.

היא יכולה לדעת אם זה מרווק, אם זה

הקדוש ברוך הוא, הוא היחיד שיכול לדעת,

ולכן מכת בכורות לא הייתה על ידי מלאך, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.

אבל מכת דבר שמה הייתה הבעיה שזה ניתן גם למלאך המשחית,

ולכן היה צריך לבוא ולצבוע את המשקות ואת שתי המזוזות,

ומזה עם ישראל פחדו,

כמה שניתן לרשות המשחית אינו מבחין בין טוב לרע.

ולכן אמרו באותו הלילה,

השכבנו אבינו לשלום, עמדנו למלכנו והעשר מעלינו, מכת אויב, דבר, חרב.

כל זה נתקן, כל זה אמרו באותו הלילה.

ליל הגאולה, באותו לילה אמרו השכבנו.

זה מה שהגמרא אומרת אצלנו,

כגאולה אריכתא דמיה,

ולכן אין בעיה עם ברכת השכבנו, או כמו שאמרנו קודם עם השם סופתי,

הפסוק השם סופתי אפילו בשחרית אומרים,

קל וחומר בערבית,

ולכן על הדברים האלה

אין שאלה, אין מחלוקת, זה הליבה לכולם.

מחלוקת היא האם יש חובה להסמיך גאולה לתפילה.

גמרתי שומר עמו ישראל עד,

יש לי שיחת טלפון, אני רוצה לדבר.

אני יכול לדבר?

היא נמצאה בחצר, היא לא נמצאה בבית הכנסת.

יש לי יותר לדבר עודו מחלוקת.

מחלוקת בין רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.

איך הייתה הגאולה שם במצרים?

האם עיקר הגאולה הייתה רק ביום?

בעצם היום הזה יעשו כל צבאות ה' מארץ מצרים רק ביום,

או הגאולה התחילה כבר בחצות הלילה,

גם בלילה הייתה הגאולה.

אם כן, אם גם בלילה הייתה הגאולה,

גם בלילה אסור להפסיק

בין גאה לישראל, בין גאולה לתפילה,

וגם אם יש לך שיחת טלפון,

שאשאיר הודעה בתקולים,

יהיה אסור לנו לבוא ולדבר, לענות.

זה הוויכוח שיש בגמרא,

מחלוקת בגמרא,

מחלוקת בפוסקים,

מחלוקת בין הפוסקים למקובלים, והמסקנה היא,

גם בלילה אנחנו נזהרים, לא נדבר שום מילה,

גם בלילה צריך להסמיך ואולי לתפילה.

תודה רבה, נא ונחשב.