הלכות ברכת הגשמים בעת עצירת גשמים ובצורת: מתי מברכים "אל רוב ההודאות" ומנהגי הארץ והחו"ל

 

- - - לא מוגה! - - - 

בסימן רכא,

אם היו בצער מחמת עצירת גשמים וירדו גשמים, הם מברכים עליהם, אך על-פי שלא ירדו עדיין כדי רביעה,

משירדו כל כך שרבו על הארץ,

שיעלו עליהם הבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה. אגב, מה שאין לנו נוהגים בזמן הזה בברכת הגשמים,

משום שבמדינות אירופה תדירים הגשמים ואינם נעצרים כל כך.

ומה מברך?

אם אין לו שדה, אומר, מודים אנחנו לך, השם אלוהינו, הכל טיפה וטיפה שהורדתננו,

ואידו ופיינו מלא שירה הקיים.

עד הן הן יודו ויברכו את שבחה מלכנו.

ברוך אתה ה' אין רוב ההודעות.

אם יש לו שדה בשותפות עם אחר, מברך הטוב והמטיב. אין לו שדה שותף בשדה, מברך שהחיינו. הגאי יש אומרים, שהשומע שירדו גשמים, מברך הטוב והמטיב.

כל זה דברי הגמרא בברכות נט,

ותענית ו. שני המקומות הגמרא מדברת על הנושא הזה.

היתה עשרה גשמים,

עבר חשוון, כסלם, אין גשם.

סוף-סוף, ברוך השם, התחילו גשמי רצון, ברכה ונדבה.

צריך לומר תודה לבורא עולם.

מה התודה?

באיזה צורה הוא אומר הודעה לקדוש-ברוך-הוא,

אם האדם הזה יש לו שדה לבד,

חקלאי,

חקלאי שיש לו שדה לבד, נחלת שדה וחרם,

יומר תודה לבורא עולם, יברך בשם ומלכות שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

אבל אם האדם הזה יש לו שדה בשותפות,

יש הרבה מושבים שהקרקעות כולן בשותפות.

כאן נוסח הברכה צריך להיות יותר כולל,

יברך בשם ומלכות מלך העולם, הטוב והמיטיב,

התוכן הוא,

הטוב לי והמיטיב לשותפים או לשותף שנמצא יחד עימי.

אין האדם הזה לא חקלאי, אין לו שדה,

לא לבד ולא בשותפות,

אין לו קשר לחקלאות בפועל.

אף-על-פי-כן צריך לומר תודה לבורא עולם.

אם אין גשם, חלילה,

אין מים למעיינות, לבארות, אין מים בבורות,

התבואה לא צומחת,

עץ השדה לא ייתן פריו,

זה אסון.

ולכן לכולנו יש את החובה להודות.

אבל למי שאין בפועל קרקע, אדם שהוא לא חקלאי,

הגמרא מביאה לו נוסח ההר.

הנוסח הוא,

אומר, מודים אנחנו לך השם אלוהינו,

אני לא אומר שם שמים, אבל הוא בוודאי צריך לומר שם שמים,

על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו.

ואחרי זה ממשיך בשירת נשמת קול חי,

ואילו פעילו מלא שירה חיים,

עד שמגיע לסוף, עד הן הן, יודו ויברכו את שמך מלכנו,

ואז באה החתימה, ברוך אתה השם, אל רוב ההודאות.

זה נוסח הברכה שצריך לומר, אלה דברי הגמרא,

וכך פוסק לנו מרן בשולחן ערוב.

לא מייד עם הטיפות הראשונות יתחיל לומר את זה.

הטיפות הראשונות, אם חלילה ייפסק, זה כלום. כמה טיפות זה כלום.

אלא הגמרא אומרת, מי שיצא חטא לקראת כלה.

זאת אומרת,

כשמתחיל גשם שוטף,

הרצפה כבר רטובה,

שיורדת טיפה מהשמים,

אז כאילו קופצת כנגדה טיפה אחרת.

ולכן, ברגע שנעשה מצב כזה,

ברוך השם,

התחילו גשמי רצון, ברכה ומדבר,

יוכל לומר את הברכות האלה, כל אחד ואחד לפי החלוקה שלו,

או שהחיינו, אם יש לו שדה בשותפות,

או הטוב והמתי ויש לו שדה עם מישהו אחר,

או מודים אנחנו לך, אדם שאין לו בכלל שום שדה,

כלל ועיקר, יאמר את הברכה האמורה.

נכון שיש לנו גינות.

גם לנו, גם לאנשים שגרים בערים, יש לנו מסביב לבית,

מסביב לבניין גינה,

אבל בגינה הזו לא מגדלים, לא חיטים ולא שעורים, יש לנו, בדרך כלל, פרחים לנוי,

כותב בהגאות איש מצליח, שעל זה לא שייך להגיד לא הטוב והמתי ולא שהחיינו, אלא עדיין צריך לומר את הברכה,

מודים אנחנו לך, השם אלוהינו.

זה הנוסח שצריך לומר תודה לבורא עולם.

כשלמדתי בישיבת תבורת יוסף בתשכ',

למדנו אצל הגאון, חכם יוסף עדס,

הייתה עצירת גשמים,

אבל התחיל לרדת סוף-סוף גשם שוטף.

הרב הפסיק את השיעור באמצע,

פתח לנו את השולחן הארוך,

וכולנו אמרנו ביחד את הקטע הזה, מודים אנחנו לך.

כל הנערים,

אף אחד מהם לא היה לו לא שדה לבד ולא בשותפות.

גם חכם יוסף,

גם המורה שלנו,

גם הוא לא היה לו שדה, הוא היה גר בשכירות,

לא היה לא חקלאי ולא,

ולכן כולנו אמרנו ביחד את הכול וחתמנו בשם השם.

ברוך אתה השם, אל רוב ההודעות זה מה שעשינו.

אלה הדברים שנאמרו בגמרא ובפוסקים.

אין מחלוקת, אין חולקים בדבר הזה.

אבל בדור שלנו יש מחלוקת.

איך המצאת מחלוקת בדור הזה,

עם כל הפוסקים,

מעתיקים את הגמרא?

איך אתה אומר שעכשיו יש מחלוקת?

תראו בספר שולחן שלמה גם הרב אוירבך וגם הרב אלישיב מסבירים את הגמרא. הם אומרים,

בזמנם ובדורותם אם לא היה גשם חלילה אין חיים, סכנת חיים.

גם היום, תלך למדינות אפריקה ויש הרבה מקומות בעולם,

אין גשם, יש בצורת,

האדמה לא מצמיחה, אין מה לאכול,

אין מים לשתות, ואנשים מתים בצמא וברעב.

בממוצע,

מה שהמדענים אומרים היום,

20,000 בני-אדם כל יום בעולם מתים ברעב ובצמא כתוצאה מהדברים האלה.

ולכן גם לנו, גם לעם ישראל, חלילה שמא יקרה דבר כזה,

ולכן אנחנו צריכים לומר את הדרכה הזאת.

שם בתוך נשמת כתוב, מחרב הצלתנו. גם את זה אתה אומר.

מה הקשר בין מחרב הצלתנו לבין הנושא של הגשם?

שוב, כשיש עצירת גשמים, אין מה לאכול,

אנשים יוצאים להילחם כדי לשדוד,

כדי לקחת את הלחם של השני,

אבל כשיש, ברוך השם, שבע בעולם, מחרב הצלתנו.

לכן גם זה חלק מברכת ההודעה,

זה מה שהיו אמורים לומר בזמנם, בדורותם. אבל מתשכה והלאה אנחנו מנועים מלהזכיר שם שמים.

צריך לומר את הכול, צריך לומר תודה לדורי העולם,

אבל בלי חתימה.

מה קרה בתשכ״ה?

אתם זוכרים את ההיסטוריה?

באותה השנה חיברו את נהר הירדן והכינרת לצנרת של המוביל הארצי.

זה מה שהיה באותה השנה.

ממילא,

ברגע שחיברו, הצנרת הזו פתרה הרבה בעיות.

לא יורד גשם, אנחנו יכולים לשאוב,

יש לנו ממטרות,

יש לנו טפטפות,

ויכולים להמשיך להשקות את הפרדס,

הפרדס לא התייבש.

גם אם אין הרבה גשם,

מים לשתות?

יש, יש בברז מים.

אז הוא יגיד לך, אותו המדען,

זה ירד למטה מהקו האדום, זה ירד למטה מהקו השחור. בסדר,

יעשו את הקווים עם כל הצבעים שהם רוצים.

אבל יש בפועל מים.

אנשים לא ימותו ברעה.

זאת ועוד,

מאז ועד היום לא רק שיש לנו את מי המוביל הארצי,

אלא הקימו לנו גם הרבה מתקנים התפלת מי ים.

המתקן הראשון הקים אותו בזמנו אלכסנדזרחין באילת.

הוא היה מדען ירא שמים. כבר לפני חמישים וכמה שנים הוא הגה את הרעיון והקים שם באילת,

בזכותו העיר אילת התפתחה,

אחרי זה הקימו באשקלון,

אחרי זה בחדרה,

ועוד היד נטויה.

הכמות של המים שהם מוציאים משם,

שלוקחים את זה,

המים המלוחים של הים התיכון,

ועושים אותם מים מתוקים,

הכמות הזו היא יותר ממה שלוקחים את מי הירדן והכנרת. כל כך הרבה הם מתפילים.

אלא מאי?

ודאי שאנחנו צריכים גשם.

אם לא חלילה, אם לא היה גשם,

כדי לקנות את המים האלה שמתפילים מי ים,

זה עולה כסף.

הגשם יורד מהשמים בחינם, מלא מאוד.

בוודאי שאנחנו צריכים את המים של הגשם,

ובוודאי שחייבים לומר תודה לבורא עולם. אבל,

האבל הגדול,

בזמנם, שזו היתה ממש סכנת חיים, בלי הגשם אנשים היו מתים ברעב ובצמא,

ממילא גם החתימה היתה צריכה להיות,

שם ה' ברוך אתה ה' אין רוב ההודעות.

היום הזמן הזה שאין סכנה זה רק עניין של מחיר.

אם יש גשם,

תשלם על חשבון המים 500 שקל.

אם אין גשם,

אז המים יהיו יותר ביוקר,

תצטרך לקנות את המים מהתפלת מי ים,

אז במקום 500 שקל תשלם 800 שקל. נו, יהיה לך הפסד,

אבל זה לא חלילה סכנת חיים.

מים בברז כן יש לנו ויהיה לנו.

ולכן המהפך הזה שחל מאז תשע-קפה הוא שמונע מאתנו מלומר, מלהזכיר שם שמים.

זה לא מוסכם.

יש חלוקים, הם מבינים שגם אם אין סכנה מותר, אבל כמו בכל מחלוקת,

גם פה צריך לומר ספק ברכות להקל.

כשאנחנו בירכנו,

כשלמדתי אצל חכם יוסף עדס,

תשכ, תשכ עדיין לא היה מהמוביל הארצי,

ולכן בצורת,

אם היתה אז, היתה משמעותית מאוד, היה עדיין חשש סכנה.

אבל, ברוך השם, בשנים האחרונות המציאות השתנתה,

ולכן בדרך כלל לא אומרים שם שמים בחתימה.

יכול להיות דוגמה יוצאת מן הכלל שגם כעת, בזמן הזה, נאמר שם שמים.

רק כיצד?

בצורת, חשוון, כסלו, אין גשם.

אבל יום שבת החזן התחיל,

כי לאשר מנוחה הוא מושב בגויים. יום שבת בבוקר התחיל גשם שוטף.

עכשיו, כאן

יש לך פתרון קל מאוד.

בלאו הכי אתה חייב לומר שירת נשמת קול חי.

על זה אין ספק, אתה חייב גם לומר שם שמים.

אלא מאי?

לפני שאתה מתחיל נשמת,

קודם כול תעשה הקדמה.

מודים אנחנו לך, השם אלוהינו, הכול טיפה וטיפה שאורדת לנו.

ימשיך החזן וישיר להם את נשמת קול חי,

ואז הוא יכול גם לחתום,

אז אין חשש, חלילה, של ברכה לבטלה.

בלאו הכי הוא צריך חתימה.

יש כאן השתבח, סמוכה לברכת ברוך שאמרת,

ולכן אין הווה מנע כאן למחלוקת הזו.

אבל זה דבר נדיר, שבדיוק כשיגיעו לנשימת קול חי,

אז הקדוש-ברוך-הוא ישלח להם את הגשם, זה דבר שהוא לא מצוי. אבל אם בא בשעה אחרת, בימים אחרים,

יאמרו את הכול. גם אם הם באמצע לימוד התורה יפסיקו את השיעור,

יאמרו את הכול,

ישירו את הכול, יאמרו תודה לבורא עולם,

אלא שבזמן הזה אנחנו לא יכולים לומר את הברכה בשם השם.

כל זה לאדם שאין לו שדה.

אבל אדם שיש לו שדה לבד,

יכול לומר גם בזמן הזה את שהחיינו בשם המלכות.

זה לא קשור לברכה, מודים אנחנו לך.

והסיבה היא,

בכך שהחיינו על כל טובה שהקדוש-ברוך-הוא נותן לנו,

גם אם הטובה הזו היא טובה כספית,

לא רק אם נתן לך חיים,

לא רק על דברים של חיי נפש,

אלא גם על כל דבר טוב.

אדם זכה בפיס, אדם רווק, זכה בפיס.

מה, בלי הפיס הוא היה מת?

גם בלי זה, גם כן היה חי.

אפילו, אחי, זכית, הרווחת מיליון שקל, אתה אומר תודה לבורא העולם, אתה אומר שהחיינו.

גם פה, גם בגשם הזה,

במקום שישלם הרבה כסף בשביל ההשקעה, הנה הגשם הזה השקעה לו את כל השדה בחינם.

ולכן, לגבי הברכות

שהחיינו והטובה ניטיב, אין שאלה.

ודאי שעל זה כן צריך לומר גם בזמן הזה.

כל הוויכוח הוא,

אדם שאין לו שדה, לא לבד ולא בשותפות,

וצריך לומר את מודים אנחנו לך על כל טיפה,

אבל לא יאמר בחתימה שם שמים,

בגלל שהיום, בזמן הזה,

אין לנו חשש של סכנה בפועל.

אלה הדברים.

נקווה שלא נצטרך לומר.

נאמר תודה לבורא העולם,

נאמר תמיד נשמת קול חי,

נאמר תודה בהרבה דברים אחרים,

ולא נצטרך לומר על הדבר הזה שלא תהיה עצירת גשמים.

אבל בארץ-ישראל קורה,

פעם בשלוש-ארבע שנים בממוצע קורה שיש גם עצירת גשמים,

ולכן ברגע שהגשם מתחיל צריך לומר את ההודאה האמורה.

חבר הכנסת רווק מברך את השלמנו על פייס,

שאני בעזרת השם ארוויח.

קודם כול, מי ירשן לך ללכת ולקנות פיס?

קיבלת יותר מהרבנים ללכת ולקנות?

אם הקדוש-ברוך-הוא רוצה שתהיה עשיר גדול,

מה, דווקא בפיס, דרך הכרטיס זוכים?

אם הקדוש-ברוך-הוא רוצה, יש הרבה דרכים למקום שתהיה עשיר גדול. מי אמר דווקא בפיס?

הרי למדת את הגמרא מסכת ראש שנה כב וגם בסנהדרין כד.

שתי המקומות, הגמרא עוסקת על מה שהיה בזמנם, בדורותם, מה שהיה מצוי יותר,

המשחק בקובייה.

לא רק שהדבר אסור, אלא גם פסול העדות מדרבנן.

ולכן,

יש אומרים שגם אדם שקונה כרטיס ספייס, גם בזה יש את אותה הבעיה.

הגמרא שמה מביאה שני טעמים.

למה אסור לשחק בקובייה על כסף?

הטעם הראשון לא עוסק ביישובו של העולם.

במקום ללכת לעבוד,

האדם הזה קם בבוקר,

הולך לבית-קפה, הולך לחמארה, שם, משחק.

טעם שני,

האדם הזה גוזל.

יש כאן איסור גזל מדרבנן.

האדם הזה שבא לשחק,

הוא לא בא בשביל להפסיד, הוא בא בשביל להרוויח.

אם הוא היה יודע מראש שהוא יפסיד, הוא לא היה מסכים.

הוא נותן את הכסף בלי רצון, בעל כורחו,

שלא יצחקו עליו החברים, יגידו, זה טמח, זה קמצן, זה קמצן,

לא משלם.

אין לו ברירה, בעל כורחו הוא נותן, אבל זה גזל מדרבנן. אלה הם שני הטעמים.

דפקא מינה בין הטעמים לגבי הפיס.

האדם הזה כן עוסק ביישובו של העולם.

הוא פקיד, מנהל, חקלאי, הוא עוסק ביישובו של העולם,

אלא חמש דקות בשבוע הוא קונה את הכרטיס, או שהוא מגרד או שהוא קונה.

אז אם נלך לפי הטעם לא עוסק ביישובו של העולם,

הוא כן עוסק.

אבל לאידך גיסא צריכים לחשוש לטעם השני.

אולי אסמכתה לא קניאה ואולי יש בזה חשש גזל.

התוספות שם מחלקות בין אם האדם הזה לא נתן את הכסף מראש או שנתן, כגון

אני רוצה לשחק אתך ואני מוסר ליגאל את הכסף. אנחנו משחקים על 100 שקל.

גם אני נתתי את ה-100 שקל וגם אתה.

אז כאן אדם מראש, לפני שהתחיל,

נתן,

בזה אין את הבעיה של אסמכתה ובזה, לפי דברי התוספות,

אם הפסדתי אז אני אומר, לא כן, תיתן לו. זהו זה.

כשהשליש את המעות מראש,

כשאדם קונה כרטיס,

לא אחרי הגרלה הוא משלם.

מי ישלם אחרי הגרלה? מי שהפסיד, מראש. אלא מראש הוא קצץ, כי הוא קצץ מראש. לפי דברי התוספות אין בעיה.

זה לא מוסכם.

הדברים שנויים במחלוקת.

מחלוקת לא רק בראשונים ובאחרונים,

מחלוקת גם בדעת מרן, חושן משפט, סימן רז,

גם בדעת מרן יש מחלוקת.

תראו את שהוא שומע ביבי עמר, אבא שמה, נוקט שאליבא דה מרן עשו.

אבל מורנו חכם אל-ציון, הוא אומר שיש מקום להקל בדבר.

הגאון רבי שמעון שקופ הוא שהוסיף עוד סברה,

שגם אם נאמר שמרן אוסר, בפיס יהיה מותר.

ולמה? הוא מסביר ואומר,

על מה מרן דיבר?

מרן דיבר על משחק בקובייה.

כשאני משחק איתך,

אז לפי הקובייה יש לי 50% סיכוי שאני אזכה או שאתה תזכה. זה 50-50.

ולכן בזה אתה אומר,

אם היה יודע מראש, נועה היה מסכים, ולכן אסמכתה לא קניה בכרטיס של הפיס, זה אחד ממיליון.

אז כשאדם יודע מראש,

מראש הוא זורק את הכסף,

מתייאש מהכסף כמעט מראש.

לכן הוא אומר,

אחד מ-36 מיליון.

זו המציאות.

הם צוחקים על האנשים, אנשים חושבים שברגע שהוא קנה,

יש אנשים שמדעים לחלום לא רק בשינה,

גם בהכיס. הוא כבר חולם, אני כבר נהייתי עשיר, הוא גם מתחיל לתכנן. מה הוא יעשה במיליון?

צריך לקנות רכב או דברים אחרים.

אבל, כמו שאמרנו, הסיכוי רחוק מאוד,

ולכן אדם כאילו התייאש מראש מהכסף הזה.

זו הסברה שאומר הגאון רבי שמעון שקופ, העתיקו אותו התלמידים שלו,

ולכן יש לנו כאן ספק ספקה בדי רבנן,

ואדם שקנה, אנחנו מעלימים עין.

אבל מלכתחילה אדם מראשמים בן תורה לא כדאי שיתעסק בדברים האלה,

לא הגרלה של פיס,

לא הגרלה של הוועד למען החייל, מגן דוד אדום וכיוצא מהם.

כל הדברים האלה, אדם בן תורה משתדל לא לעסוק בדברים האלה, גם לא כרטיס אחד בשנה.

כמו שאמרתי, אם נגזר עלינו שיהיה האדם הזה עשיר,

אז יש הרבה דרכים למקום.

פעם באה לה הגאון הרב אוירבך, באה איזו אשה,

פתיחה לי אבכות בדמעות של איש.

הרב שואל אותה, מה קרה?

אומרת לו, ראיתי חלום לא טוב, חלום, השם ישמור.

אמר לה הרב, מה החלום?

אמרה לו, ראיתי בחלום שהבן שלי יהיה משוגע.

אמר לה, זה חלום טוב, את לא מבינה את החלום.

אמר לה, הבן שלך יהיה עשיר, כל העשירים משוגעים.

אמר לה, תראי, הם אוכלים צהריים?

אני אוכל צהריים בזמן.

אני גומר את השיעור, אני בא ואוכל בזמן.

העשירים עסוקים בביזנס, פעם הוא בא, פעם הוא עסוק.

איזה מין חיים אלה?

לא אוכלים בזמן, גם לישון. לא תמיד הוא ישן בזמן. הוא צריך לפעמים לטלפן לארצות-הברית,

אז הוא צריך ללכת לפי השעון שלהם וכן הלאה.

אמר לה, אז הפתרון הוא שהבן שלך יהיה עשיר, אז היא נרגעה.

טוב, אנחנו לא מחפשים, לא את הצרות, היא איתך מצד זה או לצד זה, אבל ברור הדבר,

אין ספק בדבר שאדם נבון, לא כדאי שייכנס למערבונת הזו.

אני הכרתי אנשים,

כמעט כל המשכורת שלהם היתה הולכת לזה.

היה מביא לבית כמה פרוטות, אולי לכבוד שבת,

אבל כל המשכורת היתה הולכת בדברים האלה.

היה אדם שניסה להיגמל מזה.

ניסה, ניסה ולא הצליח, בסוף הוא התאבד.

שלח יד בנפשו והתאבד בגלל הדבר הזה. זו מחלה נוראה,

ולכן אדם בן תורה,

היזהר, לא ננגוע בדבר הזה.

אבל כל הוויכוח הוא בלכתחילה, לקנות או לא לקנות.

אם אדם כבר קנה וזכה,

כאן אין מחלוקת,

אף אחד לא יגיד, תשאיר את זה אצל מפעל הפיס, אל תיקח.

אין שום פוסק שיגיד כך.

הליבה דכול עלמא יכול לקחת,

כי מפעל הפיס לוקחים את הכסף לא רק מהיהודים.

יש גם גויים,

יש גם 3 מיליון גויים שגם הם קונים את הגרנות האלה.

אז אצלנו יש הבעיה של אסמכתה לא קניה.

לא אצל הגויים.

ולכן, בדיעבד אמרנו, בוודאי שכן. ולכן אמרתי, רווק שזכה יברך שהחיינו. אין בעיה, בדיעבד, סוף-סוף האדם הזה קיבל את מה שקיבל.

יש התווכחות של אשכנזים, ניתן לאשכנזים שתנהלו.

למה? לאשכנזים מותר לסייע על-ידי עוברי העבירה? גם לאשכנזים, גם כן, יש סימן שאלה.

מה הם עושים ברווחים של מפעל הפיס? נניח, הם מרוויחים בכל שבוע 50 מיליון, 70 מיליון,

אבל מה הם עושים בכסף הזה?

הם בונים בזה בתי-ספר לחילונים,

בונים בזה מועדונים,

וכן הלאה, זו הדרך.

חלק לא קטן מבתי-הספר של החילונים, זה בא ממפעל הפיס.

לפעמים הם זורקים גם כמה פורים ובונים גם איזה בית-ספר לדתיים,

אבל הרוב הגדול, 99%,

הולך להם.

אז בכסף שלי אני אתן שיבנו בתי-ספר לאותם המקומות שגם קריאת שמה לא אומרים אותם בתי-ספר,

השם ישמור.

היה בית-ספר בראש-העין שהמורה שמה כאב לו שהילדים לא יודעים כלום,

שהם עמי ארצות.

יום אחד הוא הביא סידור לכיתה,

הוא רצה שלפחות הילדים ידעו מה זה תפילה,

אנחנו יהודים, לא?

אז הוא לקח את הסידור והוא הסביר יפה לילדים, הילדים מאוד נהנו.

שמעו מזה משרד החינוך,

שלחו לו התראה, עוד פעם תעשה ככה אתה מפוטר.

אצל החילונים לא רק שלא צריך, אסור להזכיר שם שמים,

אז בכסף שני אני אתן שהכסף של הפיס הזה ילך ויבנה את המונך הזה,

את אותה עבודה זרה?

בוודאי שלא.

כך גם הגרלות אחרות,

אותה גברת שינוי אדרת, עברת למען החייל, מגן-דודו, דברים אחרים.

כל הדברים האלה דברים שאין רוח חכמים נוחה מהם,

ולכן גם אשכנזי שיבוא וישאל,

בדעת הרמה אין מחלוקת. ודאי שאין כאן הבעיה מצד דיני אסמכתה לא קניאה ומצד הדברים האחרים.

מצד מסייע על-ידי עוברי העבירה,

בוודאי שיש לנו כאן סימני שאלה,

ולכן מן הראוי שאדם בן-תורה ישתדל להתרחק מהדברים האלה.

אלא אם כן הגבאים שלנו יחליטו, ירצו לקראת עשרת ימי תשובה, יעשו הגרלה.

כל אחד קונה כרטיס ב-50 שקל ואחד מהם זכה ב-10,000 שקל.

אז בזה,

אם אני מפסיד, אני יודע מראש שהכסף הולך לבית-הכנסת.

אני יודע מראש שהכסף הולך למקום טוב,

אז אדם נותן את זה מרצונו הטוב.

שם, כשאני משחק אתך קובייה,

מה פתאום שאתה תיקח את הכסף שלי? שם אדם לא נותן את זה מרצונו הטוב, אסמכתה לא קניאה.

אבל כשהמטרה היא מטרת קודש,

ישיבה, בית-כנסת וכיוצא בזה,

שם הדבר קל יותר,

שם בוודאי שיהיה צעד להתיר.

אז אדם שיש לו את התאווה הזו,

אז שיחפש איזו ישיבה עושה הגרלה, איזה בית-כנסת, יקנה שם את ההגרלה,

ואם הידברות עושה הגרלה על איזו דירה, יקנה מהידברות את הכרטיס וכן הלאה.

ימצא דרכים שהן בוודאי מותר לכתחילה לבד לכולם,

אבל לא ייקח דברים שיש לנו עליהם ספק וסימני שאלה גדולים.

שיש לו שדה,

וכשהיא תפקה עם זרועה, והוא לא זועה.

אפילו אם לא זרועה.

ברגע שירד הגשם הוא יכול מייד לבוא,

לנצל את הגשם הזה.

ולכן, בכל מקרה, צריך לבוא ולברך.

מייד, מייד הוא יכול. היום,

עם הטרקטורים שיש היום, הוא יכול מייד לנצל את הגשם הזה, לזרוע.

מייד.

מאיזה תאריך? מרן שמדבר, היו בצער מחמת עצירת גשמים,

הכוונה היא שמגיע התאריך שקרוב לחג החנוכה.

חשוון עדיין לא נורא, כסלו לא נורא,

אבל מגיע כבר תבת ועדיין אין גשם,

ודאי שצריך היה להודות בדרך הזאת. או ירד גשם בחשוון כסלו,

אחר כך,

תבת, שבט, חודשיים, אין גשם, פתאום הכול נעצר.

גם על זה ייתכן ויצטרכו לברך את ברכת ההודעה הזאת.

אבל כמו שאמרתי, השנה, ברוך השם, היתה שנה גשומה, הכול היה בסדר,

השנה לא הוצרכנו לכל הסימן הזה. האמת היא שבמדינת חלם יש עוד תועלת בימי הגשם,

דבר שלא הבאנו עד עכשיו בחשבון.

מי שזוכר, היתה שרפה בכרמל.

מי קיבה את השרפה הזאת?

ביום שני בבוקר, ב-1600, ירד גשם, והגשם קיבה.

הם הזמינו מטוסים מחוץ לארץ,

אבל ברוך השם שהגשם קיבה לפני כן.

אם הגשם היה בא לפני כן,

השרפה היתה נמנעת, אולי אלה שהלכו,

אותם המסכנים, לא היו הולכים לעולמם.

אבל במדינת חלם התועלת בגשם לא רק כדי שיהיה לנו לחם לאכול ומים לשתות,

אלא במדינת חלם צריך את הגשם גם לכבות את השרפות.

אבל גם זה דבר נדיר, גם את זה אנחנו לא מביאים בחשבון כדי להזכיר שם שמים,

ולכן אמרנו יאמר ברוך אתה יהרהר שם השם ויחתום אל רוב ההודאות.