הלכות ראש חודש והיחס לספרים ומחבריהם – קַדִּישׁ תִּתְקַבֵּל, בריך שמיה ו״יהי רצון״

 

- - - לא מוגה! - - - 

תודה.

האם מותר לילד מעל גיל שלוש להיות בגן עם גננת?

כן, מותר, אין איסור.

האם מותר לקחת זריקה לזירוז לידה?

כן, אין בעיה, מותר.

אם חלב אם אסור?

למה אסור? מותר.

לא, מותר היה לנו זריקה.

יש אסור לזריקה? זירוז? כן, אני יודע, במקום זה, אין איסור.

קבלן שמעסק ערבים בלי רישיון ליד הבית, האם מותר להלשין עליו במשטרה?

פשוט כן, בדרך כלל כן.

יש לפעמים בודדים, שאתה יודע מראש, שהערבים האלה הם דווקא שטינקרים.

אז אם זה סוג כזה, אז אולי צריך לשאול אף אחד.

אבל אם לא סוג כזה, אז בסתמה כן יהיה מותר.

כדי להזהיר אותו לפני כן, בטלפון, בלי שידע מזה, לא עוזר לחינוך. כן, כדאי, כדאי. הנה חנמה. כדאי להזהיר אותו שאולי, איך? לפעמים, לפעמים, כן. עד כדי כך.

טוב.

אני קורא בסימן תכג,

הלכות ראש חודש.

אומר קדיש תתקבל ומוציאים ספר תורה וקוראים בו ארבעה.

אין פחותין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא.

בימי ראש חודש, אחרי שגומרים את ההלל,

צריך לומר קדיש תתקבל.

בעוד חודש, בימי החנוכה בעזרת השם,

נאמר קדיש,

אבל אז לא נאמר קדיש תתקבל,

אלא אחרי אמירת ההלל, נאמר בעזרת השם רק חצי קדיש.

ולמה?

מדוע בחנוכה לא נאמר קדיש תתקבל?

כי בימי החנוכה אנחנו רוצים שגם על הקטעים...

האם אשרי שווה ביתך ובא לציון,

גם עליהם יחול תתקבל צלותנה ובעותנה.

ולכן אנחנו מאחרים משתדלים לאחר ככל האפשר את אמירת תתקבל.

אבל מה שאין כאן בראש חודש,

ימים שיש בהם קורבן מוסף במקומם תפילת מוסף,

יש לך גם את קדיש תתקבל פעם שנייה.

אם כך,

האמירה אשרי שווה ביתך ובא לציון תחול גם על הקדיש השני.

זאת אומרת, יש להם על מה לחול אחר כך,

יש עליהם קדיש תתקבל אחרי מוסף. ולכן אתה יכול למהר ולומר מיד,

אחרי ההלל אתה אומר קדיש תתקבל.

מוציאים ספר תורה,

בשעת הוצאת ספר תורה אנחנו אומרים

בריך שמי דמרי עלמא.

המקור הוא מהזוהר.

כל מה שאומרים את בריך שמי,

שבת יום תור,

כל זה נאמר בזוהר, וכך כל עם ישראל אומרים.

האשכנזים אומרים בריך שמי תמיד, לעולם.

בכל זמן שיש לך הוצאת ספר תורה, אומרים בריך שמי.

אבל אנחנו הספרדים לא אומרים בריך שמי,

אלא רק

בימים שיש בהם תפילת מוסף, אומרים כתר, כתר יתנו לך.

הרמז לדבר, אומר הגאון רבי יוסף חיים ברף פעלים,

בריך קטרח ואטרח, קטרח מלשון כתר. ולכן בימים שאומרים בהם כתר, שייך לומר,

שייך לחייב בריך שמעליו הכי לו. ולכן אנחנו לא רגילים לומר בימי שני וחמישי.

אבל אם אדם רוצה לומר,

אני נמצא עם האשכנזים ורוצה לומר בריך שמע, בוודאי שמותר, זה לא איסור,

אלא שאין חיוב לומר.

מה שאין כאן לגבי ימי ראש חודש, צריך לומר בריך שמע.

יש מוסיפים אחר כך גם

את הקטע יהי רצון

בכל הסידורים הגדולים זה מופיע, הקטע הזה, בשעת פתיחת ההיכל

ויש נמנעים שלא אומרים את יהי רצון

כן, צריך להשתחוות

מה העניין?

אתה אומר, אני עבד של הקדוש ברוך הוא ואני משתחווה לו

נעב דדק ושא ברכו דסגיד נקמה

אם אתה אומר, ואנחנו משתחווים, צריך להשתחוות

מה שאתה אומר, תעשה

זה נראה חוכבי תלולה שאדם אומר ולא עושה, ולכן מן הראוי ולכתחילה להשתחוות.

אני חוזר לקטע יהי רצון.

המקור לאמירת יהי רצון מופיע בספר חמדת ימים,

ולכן בגלל זה יש ויכוח אם לומר או לא לומר.

האומרים שלא לומר את הקטע יהי רצון טוענים ואומרים

ספר חמדת ימים לא מופיע שם המחבר.

זה חובר לפני שלוש מאות שנה,

ולא כתוב על השער, לא כתוב מי חיבר את זה.

יש מסורת שהמחבר הוא נתן עזתי שהיה נושא כליו של שביתאי צבי,

ולכן לא כדאי לומר יהי רצון כי היוצא מן הטמא טמא.

זו הטענה של השוללים.

כל זה על פי דברי השאילת יעבץ.

השאילת יעבץ דן כללית,

לא רק לגבי האי רצון, אלא באופן כללי, והוא אומר שלא ללמוד בספר חמדת ימים. כך הוא כותב בספרו שאילת יעבץ, חלק א' סימן ס' ח'

וחלק ב' סימן פ' ג'.

גם בספרו מרוקציעה בסימן ת' פ' ט', בשני המקומות

הוא כותב לא ללמוד בזה, לא לקרוא בזה, בגלל שהוא מייחס אותו לנתן העזתי.

איזה אי רצון נדבר עליו?

יהי רצון שביום ראש חודש, בשעה פתיחת ההיכל.

מניין לנו שחיבר אותו נתן העזתי,

מביאים רמז ממה שכתוב בתחילתו,

שם הוא מתאונן ואומר כי גירשוני היום מהסתפח בין...

החלת השם, לאמר לך עבוד אלוהים אחרים.

הפסוק הזה נכתב בספר שמואל א', פרק כ״ו,

כשדוד המלך ברח משאול,

הלך לעזה, הלך לארץ פלישתים.

גם פה קרא לנתן העזדי, קרא לו דבר מעין זה.

כשהוא הגיע לכאן, לירושלים,

אז בתקופה שעוד שביתי צבי היה חי,

ואז היה כאן חי ופעל הגאון רבי יעקב צמח.

אמנם הוא היה קשיש,

היה בגיל למעלה ממאה,

אבל הוא היה בהיר מאוד בשכלו.

הוא נתן הוראה לגרש אותו, לגרש את נתן העזתי.

בדרך כלל החבר'ה הצעירים אוהבים ויכוחים, אוהבים אקשין, כמו שאומרים.

אנשים זקנים, יש להם סבלנות, מתונים מאוד,

אבל כאן הוא הבין את גודל הסכנה,

גודל האסון, ולכן נתן הוראה וגירשו אותו באמת מירושלים.

זה היה סיפור לפני 340 שנה, כל הסיפור הזה.

אז אם הוא רומז כגירשוני, הכוונה כנראה שהוא חיבר, נתן העזתי חיבר את הספר הזה,

ואז הוא ברח מירושלים לעזה, לכן הוא מכונה בשם נתן העזתי.

אז אדם כזה שהיה נוסק אליו של שביתי צבי,

איך אפשר לקרוא בספר שלו, איך אפשר לומר את האי רצון?

זו הטענה של השוללים.

חמדי גם של פסח, כל האי רצון של פסח.

אבל אם כבר, אז כבר. אם אנחנו הולכים בטענה הזו,

אז גם הקטעים מאי רצון שאנחנו אומרים בראש השנה,

כיפור, פסח, שבועות, סוכות,

גם הם מקורם מחמדת ימים.

אז למה אתה אומר את אותם הקטעים? גם שמה, אל תאמר.

אני רוצה לראות חזן שיעז לא לומר ביום כיפור את הקטע יהי רצון.

האנשים יאכלו אותו בלי מלח.

כולם קוראים את זה באיזה התרגשות בשעת פתיחת ההיכל. כן, יש שם מילים יפות, מילים כדרבונות, מילים יפות, השתבחות הנפש.

אין לי מודעות מה שאתה אומר הרב עכשיו, שזה נטע עזתי על נושא כלל.

זה עכשיו חידוש, חדש, הוא היה מוכח, כן, אבל זה...

הרב בן ציון מוצפי אמר את זה, הוא אמר את זה, שמעתי את זה בדרך כלל, והוא אומר את העניין הזה, שזה גם הזכיר את זה על כל החגים שזה,

בסידורים מדפיסים, חלק מהסידורים מדפיסים.

אני חושב שקצת גם מתפלל שהחגים שם לא אומרים את כל זה, אין לי רצון,

מדלגים. כן, אין דבר כזה, גם לוי הגמידות וזה, כל הדברים האלה.

כן. זה ספר חמד אלוקים גם כן.

סוכות, נו כן, אמרתי לא לקרוא את זה.

כן, טוב,

למסקנה, מי שירצה יכול לומר.

אין איסור בדבר, אין חובה, חובה אין, אבל

עכשיו יש לנו כאן כעין ספק ספקה.

ספק, אולי נתן העזתי, אולי לא. אפילו אם תאמר שכן,

טוען הגאון רבי מרדכי אשר אבי, אולי זה חובר לפני שהוא יצא לתרבות רעה.

אם זה לפני, אז אין בזה את הבעיה, אין בזה את האיסור.

זו הטענה של המקלים שכן אפשר ללמוד בספר חמדת ימים, וממילא גם אפשר לומר את הקטע,

יהי רצון. כל מה שהגמרא דרשה בתענית זין או בחגיגת טו,

שאסור ללמוד תורה מאדם רשע,

הגמרא מביאה את הפסוק

כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאותו.

אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, ילמדו תורה מפיהו. ואם לאו, אל ילמדו תורה מפיהו.

כל זה, כשאני הולך ולמד אצלו בעל פה.

אני יושב ולומד אצלו תלמיד לפני הרב,

ואז הוא יכול לומר איזה מילים,

איזה ערש מבחינה רוחנית, ואז התלמיד הזה יכול להיסחף אחריו,

יכול להתקלקל.

אבל כאן תנא עזתי כבר מזמן הלך.

אלא מה? יש כאן ספר.

אתה בודק את הספר מתחילתו ועד סופו.

האם יש כאן איזה בעיה?

האם יש איזה משהו רע בתוך הספר?

חס ושלום.

ספר כולו מתחילתו ועד סופו.

פה כולו קודש קדשים ולכן כותב את ספר כנפי נשרים שאין שום איסור

אפילו אם היה בוודאי נתן עזתי חיבר את זה

ואפילו אם נאמר הוא חיבר את זה אחרי שיצא לתרבות רעה

מה אכפת לי מי האדם? זה משפיע, משפיע על הנפש, על הנשמה

אחרי זה נאמר אפיתוסמי

רק רגע

הוא טוען ואומר שספר תורה שכתבו מין יסרב מה שנאמר בשבת קטז

מרן פסק את זה ביורד על סימן רפא סעיף א'

הכוונה היא שם בספר תורה שצריך לכתוב את שם ה' לשמה

אדם אפיקורוס לא יכתוב לך לשמה

אבל כאן מה שאין כן לגבי תורה שבעל פה

זה לא כתב יד בכלל, כל זה דפוס או צילום, אתה בודק

הספר הזה בסדר, אין כאן שום מילה באפיקורסות,

גמרנו, מה אכפת לך מי חיבר?

ולכן דעת הרב כנפי נשרים להתיר ומעתיק אותו בספר דרכי תשובה בהקדמה

אלה הדברים שמלמדים זכות על זה

אבל לאידך גיסא הרב שרעבי טען כנגד זה, הוא אומר כשאדם לומד בספר, לומד תורה

על פי הקבלה יש אור מקיף בשעת הלימוד

הוא שואב מזה שפע קדושה,

כל זה כשהספר הוא טוב, אבל אם הספר המחבר הוא לא טוב אז יש בזה גם קצת נזק,

זו הטענה לאידך גיסא.

היה איזה מישהו שלקח

ספר של גרשון שלום

לקח את הספר והראה לרב שרעבי, לא אמר לו, מי זה גרשון שלום?

הוא היה פרופסור באוניברסיטה ש... הוא פה בסדר גמרנו כן, כן, כן, פשוט לא היה דתי

אבל הוא יודע הרבה קבלה

הוא לא אמר לו מי זה,

הוא לא אמר לו שהוא מחלל שבת, לא אמר לו כלום, אמר לו יש פה איזה ספר כבודו יראה אם הוא כותב יפה, כותב נכון

טוב, הוא נתן לו את זה אחרי השבוע, הוא החזיר לו,

אמר לו, תראה, אני לא מכיר מי זה אני ראיתי, הוא כותב לפי השיטה שלנו, בסדר אבל הוא אמר לו, תראה, יש אור מקיף וכנראה שהספר הזה מהמחבר לא...

הוא הריח מיד שהמחבר לא דתי ולכן הוא אמר לו שלא ילמד בספר

הוא חיבר ספרים על הזוהר וכיוצא בזה

הוא היה מבחינת ידע כישרון עצום, היה לו כישרון, הוא ידע, היה לו אידיאות

מעיקרו הוא הגיע לארץ, מעיקרו הוא היה לא דתי

אבל הוא היה נמשך מאוד, הוא אהב מאוד את הקבלה

זה משך אותו והוא היה מוכשר

אז הוא היה הולך לשמוע דברי קבלה

אצל הגאון רבי שאול דואק הכהן

לפני מוסאיוף, יש שם בית כנסת

בבאיוף

בית הכנסת מכוונים מה שנקרא

שם היו לומדים רבי שאול דואק הכהן וחבריו לפני מאה שנה

הוא היה הולך לשם, היה נכנס, היה שומע והוא קלט, היה לו כמו שאמרתי כישרון

אחר כך הם תפסו, סיפרו שהוא מחלל שבת, הוא פושע

ואז גירשו אותו,

אבל הוא הספיק לשמוע הרבה, הוא הספיק

ללמוד והיה לו גם הרבה ספרים,

ספרי קבלה מעולים, הייתה לו ספרייה עצומה

ולכן הוא היה לומד

אז מי שמבין בתורת הקבלה זה דבר שמושך מאוד, מרתק

אתה קורא איזה ספר סיפורים אבל סופר שיודע לספר

אתה קורא את זה ואתה רוצה לגמור את הסיפור

איך התאווה לגמור סיפור אדם מרותק

אז פי אלף

בקבלה זה הולך ומושך את ליבו של האדם

הוא כל החיים שלו עסק

בנושא הזה והעמיד תלמידות, תלמידים, הרי שם באוניברסיטה,

שם זה אדם הראשון לפני החטא, שם עדיין הם לא טעמו מעץ הדעת, אין להם חוכמה בינה ודעת,

יש שם סטודנטיות,

סטודנטים, הכול, והשם מרחם, יש שם מכת ערות

אבל כמו שאמרתי הרב שרעבי מיד מנע ממנו אמר לו אל תקרא באותו הספר ולכן גם אנחנו משתדלים להימנע מספרים מסוימים אבל כאן הספר הזה

חמדת ימים, כמו שאמרתי, ספק אולי אחרי, אולי לפני.

אם נאמר שבכלל לא חיבר אותו נתן העזתי, אין שאלה.

ספק שני, אפילו אם כן, אולי זה לפני שיצא לתרבות רעה.

ולכן, כאן יש לנו ספק ספקה,

ולכן חכמי הספרדים למדו בו.

הגאון חידה, הגאון רבי חיים פלאצ'י,

כנראה שגם רבי נישהי ועוד, כן היו למדים בספר הזה.

והגאון רבי חיים פלאצ'י,

הוא כותב שהיה לומד בו בחודש אלול,

הסרט ימי תשובה,

הימים הקדושים ביותר שאדם רוצה להתעלות,

ודווקא דרך הספר הזה הוא מצא את הקשר להתעלות ברוחניות, כי יש שם באמת דברים יפים.

גם הקבלה שהוא כותב שם, הכל הוא על פי קבלת רבנו הארי.

הוא הולך בשיטה שלנו,

כך שהכול הם דברים מדויקים מאוד,

ואין שם חלילה נפתל והיקש. ולכן, מעיקר הדין אין נישוא.

כששאלו את הגאון חידה, היה איזה חכם אשכנזי שעלה על זה ושאל אותו,

כבודו לומד חמדת ימים?

אמר לו, אתה לומד חמדת לילות.

כך הוא השתמט בבדיחותה.

כי הגאון חידה היה אוסף כסף לעניים של ירושלים.

עכשיו, על הכבוד שלו הוא לא יכול למחול.

התווכח איתם, אחד יבזה אותו, לא יבזה אותו.

הוא יכל להתמודד,

אבל זה יכול לגרום אולי נזק לעניים של ירושלים.

הוא היה צריך לחזור לירושלים עם כסף.

במקום מיליון לירות, יביא להם רק חצי מיליון לירות. זה נזק עצום. מה יעשו העניים?

לא היה אז שום דבר. היו כולם מחכים לתמיכה שהוא היה מביא להם. זה היה לחם לאכול שלהם.

ולכן הוא ברח מהפולמוס הזה,

ולכן הוא ענה להם ככה. אבל כנראה, לפי מה שאתה רואה בכתבים שלו,

הוא מציין אותו בראשי תיבות,

חמדת ימים, ח' י',

כדי שלא ירגישו למה הוא מתכוון. אבל מי שיודע רואה את המילים האלה, פותח רואה שהמקור הוא באמת

מחמדת ימים. אז אם הגאון חידר, רבי חיים פלצ'י ועוד למדו בזה,

בוודאי שאין איסור מכ...

ולכן גם אותם הקטעים מיהי רצון, גם כן אפשר לכתחילה לומר אותם, ראש השנה, כיפור, פסח, שבועות, סוכות, ראש חודש, אין שום איסור בדבר, אבל האמת היא שבראשי חודשים בחורף,

כסלו טבת, שבט,

אנשים ממהרים מאוד לעבודה.

תראה, ברגע שהחזן יתחיל יהי רצון, תסתכל על האנשים, כולם מסתכלים בשעון.

כולם רוצים ללכת לעבודה,

כי עד שגומרים את התפילה שבע וחצי,

רבע ושמונה, מאוחר מאוד,

בפרט אנשים שהם שכירים,

אנשים שאינם

עצמאיים. אדם עצמאי יכול לצפצף,

אז הוא יפתח את החנות למכור בדים בשמונה וחצי.

אין מי יאמר לו מה תעשה ואין מי יאמר לו מה תפעל,

אבל מה שאין כן לגבי אדם שכיר, יש כאן בעיה בדבר,

ולכן מן הראוי שאדם יראה,

יודע צדיק,

יראה את הציבור שלו, אם הציבור כולם עצמאיים, כולם מוכנים, למה לא? תגיד יהי רצון.

אתה רואה שהם ממהרים,

עדיף שיאמר רק בריך שמי, ואם יהיה ישיר את האי רצון.

אם יגידו לו אנשים, מישהו הער לו,

יגידו לו, אחריה, עלינו נשבח, אנחנו נפתח את ההיכל,

נעשה לך אי רצון כמה שאתה רוצה.

אבל ימהרו קצת כדי לא להכביד יותר מדי,

כי אין חובה בדבר, אף אחד לא אומר שיש חובה.

כל הוויכוח הוא אם מותר ללמוד בחמדת ימים, אם מותר לומר יהי רצון.

אבל לחייב אף אחד מאיתנו לא מחייב בדבר.

מצאנו גם רבי מאיר שם עד מאיר שם, ואנחנו... אפשר לפתוח את החלום קצת.

הגמרא שם מביאה באמת, בחגיגת טו,

כל המהלך של הסוגיה שם מסביב למעשה של רבי מאיר.

אחרי שהגמרא מביאה את הפסוק

כי שפתי כהן,

הגמרא שואלת, אם כן, רבי מאיר, איך למד תורה מאחר, מאלישע בנבויה?

והגמרא מביאה שם תירוץ,

רבי מאיר,

ירימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק.

יש עוד משל אחר, מצא תמרה, אכל את התמרה וזרק את החרצן

ולכן היה היתר לרבי מאיר, שכל מה שלמדנו בפסוק, כערוף כמטר לקחי,

שאם האדם הזה לא ירא שמיים תערוף אותו וכו',

כל זה באדם פשוט,

אדם פשוט,

אם יושב וילמד אצלו תורה יכול להתקלקל, יכול לצאת לתרבות רעה.

אבל רבי מאיר היה אדם ענק, היה אדם גדול ולא היה פחד עליו.

אף על פי כן, גם רבי מאיר נכווה.

הגמרא מספרת שם, כשרבי מאיר הגיע לגן עדן,

לא היו אומרים תורה מפיו,

אלא היה בלשון נסתר.

כמו שבגמרא, הגמרא מביאה ממרות בשמו, אחרים אומרים,

כך גם בשמיים.

עד שלימדו עליו את הזכות כאן בעולם הזה,

כשם שהסכימו והתירו לכם בדין של מטה,

כך יסכימו ויתירו בדין של מעלה.

ואז,

הקדוש ברוך הוא אמר, מאיר בני אומר וכולי.

אולי נסגור את החלון, נדליק את המזגן,

נחזיר את הקיץ.

פעם ראשונה.

כן, שלא יהיה רעש מבחוץ.

בסדר, נעשה ככה.

שילכו למעלה בפינה אחרת.

העולם גדול.

רבי מאיר היה אל הנס,

לא היה שייך לומר האור המביב שלמד את נדישה אחרת?

לא, היא גופה.

היא גופה, תלמד מהגמרא.

תלמד מהסוגיה הזו מה העניין.

כי היום ואז זה שני דברים שונים.

בזמנם התורה כולה הייתה בעל פה.

ונניח שהחכם הזה יודע את כל התורה, חלילה וחס נהרג פתאום.

ונקטע.

דברים אלו נשכחו.

איך אמר רבי אליעזר בן אורקנוס בשעת פטירתו?

הוא תיאר מה הוא למד מרבותיו,

וחלק מהדברים שהוא למד לא היה אפילו מי ששאל אותו.

רק פעם אחת רבי עקיבא בא ושאל אותו.

זאת אומרת, אותם הדברים שידע רבי אליעזר ולא...

לא למדו ממנו בגלל האסון שנידו אותו, בירכו אותו.

טוב, הדברים נעלמו, זהו, נשכח.

היום זה לא כך, היום יש לך הכל כתוב בספר.

אז אני למדתי בספר משנה ברורה,

ולא לימדתי את זה.

אני לא לימדתי, כל אחד יכול לקרוא וללמוד לבד.

הכל כתוב בספר, בזמנם הכל היה בעם פה.

ולכן חשש רבי מאיר שאותה התורה שכן ידע אלישע בן אבויה תלך לעיבוד.

ולכן הוא היה רץ אחריו, אפילו ביום שבת הוא היה רוכב על הסוס,

עד שאמר לו אלישע בן אבויה שיערתי בתלפי סוסי שעד כאן תחום שבת לכן חזור לאחריך.

אמר לו, עפה אתה חזור בך?

אמר לו, כבר שמעתי מאחרי הפרגוד שבו בנים שובבים,

חוץ מאלישע בן אבויה שידע כבודי ומרד בי.

אנחנו רואים שרבי מאיר, איך אומרים? שם נפשו בכפו,

סיכן את עצמו בפרט הזה,

ובלבד שאותה התורה לא תלך לעיבוד,

שיישאר משהו.

גם בהלכה, גם בהגדה. הוא שאל אותו, אלישע בן אבויה את רבי מאיר,

כתוב, לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלפז.

הוא שאל אותו, מה פירוש הפסוק?

אז רבי מאיר פירש.

אמר לו, אבל רבי עקיבא רבך לא פירש כך,

אלא אמר לו פירוש אחר, שדברי תורה נמשלים מצד אחד לפז,

זהב ופז דברים יקרים מאוד, מצד שני לזכוכית.

למה?

כי קשה לקנותם כזהב או פז,

ונוח לאבדן ככלי זכוכית.

כלי זכוכית זה דבר שנשבר מהר. מכה קטנה, זה נופל ונשבר.

כך גם דברי תורה, אם אדם לא מונח בעניין,

אז כמו שאמרנו, אין ברירה. האדם הזה, חלילה,

תוך זמן קצר יכול להיות עם הארץ,

ואז הוא יקרא במקום החודש הזה לכם,

יקרא, החרש היה ליבם. עד כדי כך אדם מסוגל להתמוטט.

ולרדת. ולכן כנראה שרבי מאיר ראה צורך, ראה נחיצות, ולכן היה רץ אחריו.

אבל עקרונית

ברור הדבר שאם הייתה אלטרנטיבה לרבי מאיר בוודאי שלא היה הולך אחריו.

גם פה השאלה יש לנו ברוך השם בדורות האלה שפע עצום של ספרים.

אז יכול להיות שאנחנו לא זקוקים לקרוא בספר מסוים.

גם בלעדי אותו הספר אפשר ללמוד, אפשר לחיות ולהתקדם,

ולא חייבים ללמוד בספר מסוים.

זו התקנה,

ולכן משום זה אולי בדור שלנו רצוי יותר להחמיר באותם הספרים.

זו כנראה הטענה של הרב שרעבי.

אפשר להגיד גם שאלישע, כשהוא למס לתורה, הוא היה בסדר אחר כך.

לא, אבל רואים באותו רגע שאני שומע ממנו את התורה.

כאן, אם זה חיבור של ספר, באותה שעה הוא היה בסדר,

הוא כתב את הספר, נגמר, זהו. מה שאחר כך קרה זה לא חשוב.

אבל כאן, באותו רגע יוצא מן הטמא טמא. באותו רגע שרבי מאיר שומע תורה מאלישע בן אבויה, באותו רגע יש את הבעיה.

לכן, ברור שיביא לנו דוגמה כזו,

ברור שלנו יהיה אסור.

הגמרא מחלקת אמנם אמר אל הגדול ואמר אל הקטן.

יש הבדל בין אדם פשוט שעלול להתקלקל לבין רבי מאיר שלא היה חלילה חשש עליו. הוא היה אדם ענק ברוחניות.

אבל יש שני פירושים, מה זה גדול, מה זה קטן.

פירוש אחד גדול וקטן ברוחניות.

פירוש שני גדול וקטן בגיל.

זאת אומרת, אדם עד גיל 36 יכול לעשות שטויות, יכול להתקלקל, ליפול פתאום, להשתגע.

אחרי גיל 36 כבר אדם מיוצב יותר.

אין פחד שיקום יום אחד,

יחלל שבת, יעשה שיגעונות, יעשה שטויות.

אין פחד.

ולכן באחד כזה אין חשש כל כך שיתקלקל.

כך יש מפרשים.

הבעיה היא שהרמב״ם,

כשהעתיק את ההלכה הזו, גם הרמב״ם, גם הר״ן ביוראי דעה סימן, ר״מ״ו, סעיף ח״ט,

הם השמיטו את התירוץ הזה.

לא כתבו האמראל הגדול, האמראל הקטן.

לא חילקו. אמרו אסור ללמוד טוב.

מרב שאינו הגון.

גם הלשון של הגמרא במועד קטן י״ז גם כן משמע כך.

שם הגמרא מספרת על חכם שהיה לו חשד בענייני עריות ושנאו שום ענה.

באו לשאול את רב יהודה מה לעשות.

אז הוא אמר להם את הפסוק כי שפתי כהן ולכן אסור ללמוד אצלו.

אמרו לו אבל החכמים צריכי רבנן.

מה זה צריכי רבנן?

משמע שזה לא רק הקטנים אלא הגדולים התלמידי חכמים היו זקוקים לו.

שלא אחי לא הסכים רב יהודה ונדע אותו.

זה הלשון של הגמרא.

משמע שאפילו חכמים גדולים בזמנם היו צריכים לו והיה חשש עליהם שמא יתקלקלו ממנו.

אז אם אז כך ואני אגיד היום אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם

וראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן-נאיר ולכן משום זה לנו אין היתר. אמנם הרמב״ם עצמו למד את התורה של אריסטו וכולי אבל לא לומדים מה רמב״ם אחד היער פרסמו הכתוב הוא היה ענק שבענקים ברוחניות העיר השמיים שבו וכולי ולכן הוא יכל לרשותו על עצמו אבל כגון אנו שאנחנו קטני קטנים עלינו אין את ההיתר הזה

ולכן כל אדם צריך להיזהר מכל אותם ספרי המינים אם הוא לומד פילוסופיה ודברים אחרים הוא לא יכול להגיד על עצמו רימון מצא קליפתו זרק את הדברים האלה יכול היה רבי מאיר לומר ואפילו רבי מאיר כמו שאמרתי נכווה בהתחלה בשמיים שנים רבות לא היו אומרים ממנו דברי תורה עד שהגמרא באה ולימדה זכות שפסקו בדין של מטה אז כך פסקו גם בדין של מעלה

אבל שנים רבות לא אמרו דברי תורה מפי רבי מאיר אז אם רבי מאיר נכווה אם בארזים נפלה שלהם ואת מה יגידו יסובי הקיר ולכן לא כדאי ללכת וללמוד תורה אצל אדם כזה עדיף יותר לשמור מרחק

הסוף היה,

כשאמרו לו לרבי מאיר שאלישע בן אבויה חולה, הוא הלך אצלו

ואז הוא דיבר איתו עוד פעם

אמר לו, תשב אנוש עד דקה

עד דכדוכה של נפש, אפילו או דם כפירה אישות, אפילו בעוונות כאלה גם כן יכולים למחול

ואז הוא בכה, אלישע בן אבויה בכה ונפטר

ואז אמר רבי מאיר, כמדומה שנפטר מתוך תשובה, זאת אומרת לא הייתה כאן חזרה בתשובה במאה אחוז, הוא בכה,

הוא בכה, אבל לא הייתה כאן אמירה מפורטת.

הלשון של הגמרא שם

אמרו לרבי מאיר רבך אב איש

אזל גבי לבקרי, אמר לה חזור בך,

אמר איהא דרנה מתקבלין?

אמר לה והכתיב תשב אנוש עד דקה ותאמר שובו בני אדם בכה אלישע בן אבויה ונפטר אמר רבי מאיר דומה שמתוך תשובה נפטר

אלא כמו שאמרנו תשובה לא הייתה מושלמת במאה אחוז הגמרא מספרת שם בחגיגה ט״ו

שכשהגיע לעולם הבא אמרו אי אפשר להכניס אותו לגיהינם,

הוא למד הרבה תורה אי אפשר להכניס אותו לגן עדן

או הסעוונות השאירו אותו ככה, בחוץ

לא זה ולא זה

רבי מאיר לא היה לו נוח בזה

הוא כדאי שיסבול קצת גיהינם אבל אחר כך אחרי שיתוקן יגיע לגן עדן ובסוף, סופו של דבר תחנה סופית תהיה טוב

ולכן הוא אמר כשהוא ימות יעלה עשן מקברו

וכך היה כשנפטר רבי מאיר עלה עשן מקברו של אלישע בן אבויה זה רמז שהתחילו לדון אותו בגיהינם

התגובה הייתה של רבי יוחנן

רבי יוחנן אמר מה זה גבורה למקלע רבה אז אתה שורף אותו החוכמה

חד הווה בננה

היה לנו חבר אחד שנפל ולא מצאנן לאצולי

אנחנו לא יכולים להציל אותו?

אם אני אלך לשם,

מישהו יגיד לי, אל תיקח אותו?

הלשון של הגמרא,

אינקטנן לביד מן מרמלם מן,

אומר השיעי, אם אני אוחז בידו לאביאו אל העולם הבא,

מי ייקחנו מידי?

וכך היה, כשנפטר רבי יוחנן,

הפסיק העשן לעלות מקברו של אלישע בן אבויה,

והספדן הדגיש את זה בהספד על רבי יוחנן,

אמר שגם שומר השער, שומר השער של גיהינם לא יכול לעמוד בפני רבי יוחנן, רבי יוחנן היה לו שליטה מלאה,

גם שם יכל לקחת ולהוציא אותו.

טוב, אז היה כאן, איזה רבי יוחנן זה? ההימורה,

רבי יוחנן ההימורה.

עד ההימורה זה הגיע? כן. הרי זה תנאי.

כן, כן, ודאי, זה לקח זמן.

זאת אומרת,

אלישע בן אבויה היה לפני כמאתיים שנה ויותר מרבי יוחנן.

רבי יוחנן האריך ימים.

יש אומרים שחי שלוש מאות שנה,

אז מהרגע של אלישע בן אבויה חי? עד שרבי יוחנן נפטר,

זה לקח בערך מאתיים שנה. זאת אומרת, מאתיים שנה הוא כן סבל שם, זה ברור.

אבל לא יותר, לפחות אחרי זה רבי יוחנן הציל אותו.

אז אם לא היה בכלל חזרה בתשובה, לא היה מועיל כלום.

איך הגמרא דורשת את הפסוק, ואין מיידי מציל?

אין יצחק מציל את עשיו.

גם זה, הקדוש ברוך הוא ידון ואין משוא פנים.

אבל כאן היה חזרה בתשובה. היה משהו.

הבסיס היה.

אלא מה? הוא עשה עבירות, וזו לא הייתה כאן תשובה מהווה שיהפוך את העבירות לזכויות.

ולכן אי אפשר היה לגמרי.

אבל לפחות אחרי זמן מה כן היה אפשר להוציא אותו מגיהינום.

משפט רשעים שאלה, איך זה ככה?

משפט רשעים בגיהיניה 12 חודש, אם כן למה דנים אותך כל כך הרבה שנים?

אז הם עונים לו שעיקר הדינים, תוקף הדינים זה...

שתים עשרה חודש, אבל גם אחרי זה נכון לעצים שפטים וכולי,

העוצמה היא פחות, אבל גם אחרי זה יש,

יש גינם, יש כפה קלע, יש כך וכך.

זה הגמרא שואלת.

שם הגמרא בחגיגת טו מביאה את הפסוק,

איה שוקל, איה סופר,

אם דואג שידע שלוש מאות הלכות במגדן הפורח,

דואג, אחיתופל, היו, יודעים את כל התורה כולה בעמקות.

תראה מה היה באחריתם.

ואילו אנחנו, מה יהיה עלינו?

זו השאלה של הגמרא שם.

אז הוא ענה לו, אמר לו,

שכשאדם לומד תורה בקדושה לשם שמיים, אין לו מה לדאוג.

הגמרא שואלת, אלשם בן אבו ימי?

הגמרא אומרת,

גם כשהיה דתי, גם כשהיה ספרי חיצונים, היו נושרים מחיקו.

או כל זמר לא פסק.

זאת אומרת, גם אז לא היה מאה אחוז, היה משהו.

היה יושב למעלה, איך אומרים, בין גדולי התנאים.

הכל טוב ויפה. התורה שהוא ידע היה כישרון מדהים,

אבל היה עדיין משהו. ולכן, כיוון שזה היה רקוב,

אז ברגע מסוים הכול התפוצץ,

הכול נפל.

ולכן הוא הביא לו שמה שתי משלים.

משל אחד של התמר, משל שני של הרימון.

המשל הראשון של התמר, אכל את התמר וזרק את החרצן.

זה רומז, התמר מבחוץ טוב, מבפנים לא טוב.

זה על התקופה הראשונה,

שהיו ספרי חיצוניים נושרים מחיקו.

היינו, באותה התקופה, החיצוניות שבה הוא היה בסדר, הכול היה טוב, היה שומר שבת, הכול היה בסדר.

אבל בפנים, הית החרצן, היה משהו לא טוב.

אחר כך, להפך.

אחרי שיצא לתרבות רעה,

אתה רואה מבחוץ את הקליפה, את כל השטויות שהוא עשה,

אבל בפנים היה בו תורה, היה לו איזה ידיעות שהיה צריך להוציא מתוכו את אותו הרימון. לכן הוא הביא לו שתי משלים לומר שרבי מאיר עשה בסדר למרות כל מה שקרה כדי להציל את התורה.

היה מותר להתקרב לאותה האש השורפת ולנסות להציל את מה שניתן.

אפשר לקבל בחגיגה משהו כפר זה שהוא ישר עד שר הפנים יושב,

אבל יש כבר... ארבעה עלו לפרדס, כן. אבל יש כבר שאומרת שהוא רץ לשלוש לחצפית, זה שאומר שזה קדם... כן, יש דעה שנייה,

ירושלמי אומר שראה לשונו של חצפית המפורגמן.

וקדם איזה הפרדס?

כנראה ששני הדברים גם יחד, כנראה שני הדברים...

שני הדברים גם יחד, גם שילוח הקן, גם לשונו של רבי חצופי,

הכל ביחד כנראה היה משולב באותה התקופה, ועד שבסוף נפל...

אבל הירושלמי אומר עוד דבר, והתוספות הביאו את הירושלמי על המקום,

ששאלו אותו עצמו,

והוא ענה להם, אמר להם, טוב אחרי דבר מראשיתו.

אין לך יותר טוב מאותו בעל דבר עצמו שיסביר את הקושייה הזו.

והוא אמר להם, טוב אחרי דבר מראשיתו. מה זה מראשיתו?

כשמההתחלה הוא טוב,

ואמר בו היה המעשה. מה היה בו?

זאת אומרת, כשהוא נולד ביום המילה, אבא שלו

הזמין את כל חכמי הדור. היה לו קשר.

כנראה שאבא שלו היה אדם מכובד מאוד.

אז אותו אבויה הזמין את כל גדולי הדור,

ובאו.

וישבו שם בשולחן,

אמרו, עד שאלה מתעסקים בעניינים שלהם, אנחנו נעסוק בעניינים שלנו.

ומיד הגיעו, גלשו למעשה מרכבה.

וירדה אש מהשמיים והפרידה ביניהם.

ואז הוא נבהל.

אבויה נבהל.

מה, באתם לשרוף את הבית שלי? מה זה?

אמרו לו, לא, זה לא אש גשבית, זה לא שורף,

זה מתוך שאנחנו עוסקים במעשה מרכבה.

אז הוא התפעל מאוד.

אמר, אם יתקיים הבן הזה בידי,

אני אקדיש אותו לתורה.

אז בגלל שזה לא היה לשם שמיים במאה אחוז,

לא היה לשם שמיים במאה אחוז,

לכן משום זה קרה מה שקרה.

יש כידוע מחלוקת בהסבר הגמרא ב...

מה זה שלא לשמה? על מנת לקנטר אסור,

אבל לשם כסף וכבוד מותר, או גם זה אסור?

מחלוקת גדולה בפוסקים, גם בדעת הרמב״ם יש מחלוקת.

והאוסרים מביאים ראיה מכאן, בדברי הירושלמי.

הרי כאן זה לא היה על מנת לקנטר, אלא האב הרצה,

ראה כבוד התורה, ראה את השכינה וכולי, התפעל.

אז כאן זה כמו לשם כבוד,

ואפילו איך אתה רואה ש...

אבל לי יש דוחים, אין ראיה מכאן,

כי הכוונה היא כך.

אילו היה מהרגע הראשון

לשם שמיים במאה אחוז, בקדושה ובטהרה,

אפילו אם היה רואה את לשונו של רבי חוצפית,

רואה שילוח הקן, רואה את הכול,

היה לו יסוד והיה מחזיק מעמד.

יש לך בניין חזק.

אפילו רעידת אדמה שמונה בסולם ריכטר,

לא יקרה כלום לבניין. למה? יש יסוד חזק מאוד.

אבל כשהיסוד הוא לא כל כך טוב,

בנו במקום עשרים עמודים, בנו עשר,

ואז אפילו רעידת אדמה חמש-שש,

הבניין הולך לעיבוד.

כך גם היסוד הרוחני אומר הרבה.

אז כאן,

אילו היה היסוד, אז היה מחזיק מעמד בפני הרוח שאינה מצויה.

בגלל שהיסוד לא היה חזק.

לא שבגלל זה חלילה נפל ויצא לתרבות רעה. לא.

לא היה דבר שיהיה לו חסינות,

לא היה לו את הכובע הפלדה שיגן עליו. זו המשמעות, ולכן אין ראיה משם.

הרב תל אביב יוחנן כהן גדול, שהיה 80 שנה,

וזה,

אז כבר עשור יש גם משהו שהיה? למה? הרי כל שנה שהוא יצא, אם אין לו משהו בסדר,

יצא לתרבות בתוך קודש הקודשים.

המקובלים שם אומרים הסבר אחר,

ולכן אין לך ראיה משם.

אני אמרתי קודם שבדרך כלל אדם מבוגר,

אמרנו עד גיל 36,

עד חצי החיים יש סכנה.

אחרי זה אין כל כך סכנה.

אם כן, שם אצל יוחנן כהן גדול, ש-80 שנה שימש בכהונה רבה,

אם כן, מה קרה שם?

המקובלים אומרים שאנשים גדולים שיש להם כוח עצום,

כשהם מתפללים הם...

מורידים את נשמתם לעמקי הקליפות

ומנסים לברור את ניצוצות הקדושה משם.

וככה עשה יוחנן כהן גדול,

הוא ניסה לברור משם,

אבל מה שקרה, לפעמים אדם צולל ונשאר.

אז נשמתו נשארה שם, שלחו לו נשמה אחרת.

באה אליו נשמה חדשה של צדוקי,

ולכן קרה מה שקרה.

זהו. לכן אין משם, אין ראייה. הרב, תמשיך, תמשיך, הרב, סיפורים כאלה, אין ראייה.

הרב, מה זה הופך את התשובה שלו, הייתה מילה, של המשנה? אם הוא בכה וזה, מה זה הופך לזה? זאת אומרת, יש תשובה שהיא מאה אחוז, כמו התשובה של רבי אלעזר בן דורדיא.

אדם מגיע לשלמות של תשובה, תשובה מאהבה,

ואז הופך

את הזדונות לזכיות.

יש תשובה סוג ב', סוג ג', סוג ד', כמו שאמרנו בכל נושא אחר גם פה.

אז כאן זה לא היה סוג תשובה שהוא מחק את הכול.

ולכן, מאתיים שנה הוא כן היה בגיהינם.

עד שרבי יוחנן נפטר,

ואז פסק העשן בקבעו, ואז בזכות רבי יוחנן.

אם לא היה רבי יוחנן אומר מה שאומר והוא הולך ומוציא אותו,

הוא היה נשאר עוד,

כי סוף סוף הוא עשה עבירות. וזה לא היה סתם עבירות, אלא גם חילול השם.

יש שם חילול השם הרבה,

רואים אדם שהיה חכם גדול כזה, ואחר כך הלך ועשה כל כך שטויות,

דברים נוראים,

זה גרם הרבה חילול השם, ולכן הייתה כאן בעיה קשה, ואי אפשר היה למחוק. כמו שאמרנו, אין פרוטקציה.

אבל אחרי שמירק

את עצמו בייסורים, אחר כך, לאחר מכן, כן היה אפשר לחלץ אותו, להוציא אותו.

הרב השמל גדירה של ספרנו, עם כל ספרו שלו,

זה קצת חשוב או...

כן.

נניח היום יש את הפירוש על התנ״ך, ספרי קסוטו.

וקסוטו כותב דברים שטויות נגד חכמנו, ולכן אסור להשאיר ספר כזה בבית,

מי שיש לו קסוטו שייקח וישרוף את זה.

אותו דבר גם הספר...

של פרופסור ליבוביץ', של המשוגע הזה,

גם אותו היה צריך לשרוף יחד עם...

הוא היה מופר או הוא היה אדם דתי?

כלפי חוץ היה אדם דתי, מתפלל, מניח תפילין כל יום.

תכלס, מי שקורא את הפילוסופיה שלו,

יש שם דברים נגד רבותינו,

על השם ועל משיכו.

הרב אמר השטיינזל שווה סנדל, נכון? יש אחד על הזוהר, לא?

איך? יש אחד על הזוהר.

זה בתל אביב, לא בטבריה, כן. טוב, זה משוגע, לא יגיע לקרסוליו, אנחנו מדברים על אנשים שיודעים משהו, ההוא סתם.

הוא ידע שאין מה לדמות, מה לטה ונטבק.

הוא היה אדם כישרוני מאוד, היה לו 18 תוארים.

כל כך הוא היה אדם מוכשר, מה הוא לא ידע? ידע הכל.

אבל הוא היה מבולבל קצת, כנראה מרוב שהוא ידע לפום חורפה שבשתקן.

כן, מי ששמע אותו בהרצאות, מי שהיה מתווכח איתו,

כן, היה מז'נון, כמו שאומרים. ולכן,

ממנה זו אחותו, נחמה ליבוביץ'.

מאחותו זה סיפור אחר.

היא דווקא הולכת במסלול.

כמעט כל הספרים שלה היא הולכת בעקבות רבותינו.

נניח היא לוקחת איזה פרק בתנ״ך, יש פירוש של רשי ויש פירוש של רמבן,

והיא מנסה לראות.

לפי הראיות מכאן, משם,

עם הפירוש של הרמבן יותר וכולי,

זה הכול. היא הולכת בעקבות רבותינו. היא לא מנסה לסטות ימין ושמאל.

אבל הוא היה פרק כזה שלא היה לו מעצורים,

וכל מה שעולה בדעתו, כל מה שהוא,

ולפום חורפה שבשתה הוא כותב הרבה שטויות שמה,

גם בפילוסופיה, גם בדברים אחרים, ולכן אדם מרשמיים,

אסור לו להחזיק את אותם הספרים. תודה.

עכשיו רגע, הספרים המינים זה רק בדברים שקשורים לתורה, או אפילו לסתם בדברים שקשורים... פילוסופיה, לדוגמה, הנושא הפילוסופי אפילו לא קשור לתורה שלנו.

כל המקצוע הזה צריך להיות זהיר בו מאוד,

כי יש בו דברים שהם נגד הקבלה, המסורת שלנו.

רבותינו, בפרט אדם שלמד קבלה,

הוא יכול לעשות את ההשוואה ולהראות ולראות מה כן ומה לא. אנחנו לא למדנו קבלה, לא יודעים בכלל.

אתה קורא ואתה לא יודע מה.

אתה עולה על שדה מוקשים ואתה לא יודע בכלל שזה מוקש.

אבל מי שלמד קבלה וכיוצא בזה יודע את הדברים, ולפעמים יש שם דברים שממש הם נגד דברי חכמינו.

ולכן מן הראוי לכתחילה שהאדם ירא שמיים.

ספרי טבע, שוב, יש דברים שאין בהם שום בעיה. אתה יכול לקרוא אותם,

איך הבננה צומחת, מה המחלות, מה התרופות, וכן הלאה.

כל הדברים האלה אתה יכול לקרוא.

אבל יש דברים שהם נגד דברי חכמינו, ולכן המקצועות,

פסיכולוגיה או פילוסופיה,

אדם ירא שמיים צריך להיות זהיר, לא להתקרב אליהם,

שתי המקצועות האלה מסוכנים.

לפעמים אדם צריך להשלים תואר כדי לקבל פנסיה

או דבר אחר כשהוא בא עם תואר,

אז נותנים לפקיד הזה עוד אלף שקל בחודש. אז יהיה לו לפנסיה עוד אלף, בלי לעבוד זה שווה, זה כדאי.

אז הוא טורח, הוא עושה איזו עבודה. תגיד לו שלא יתקרב לאותם המקצועות.

כמו שאמרנו, זה מסוכן מאוד שלא יעלה על שדה מוקשים ויתפוצץ יחד עם המוקש,

אלא מן הראוי שיבחר לעצמו בדברים אחרים.

כמו שאמרתי, במקצועות חינוך, היסטוריה,

בהיסטוריה אתה קורא מי היה צר ניקולאי,

מי היה זה ומי היה זה. טוב, אז מה היא דפקא מינה אם האימן של תימן לפני מאה שנה היה פלוני,

אם הוא עשה כך או לא עשה כך, אתה מוכיח במחקר שהוא עשה כך.

כל הדברים האלה הם או שטויות או קרוב לשטויות, אבל אין בהם שום נזק.

אדם לא ייפול מזה, מאגרי רמה לבירה המקטע.

אבל במקצועות האלה, בפילוסופיה בפרט, אדם צריך להיות מאוד מאוד זהיר,

כי לצערנו רוב המרצים שם באוניברסיטה הם אינשי דלא מעליך.

אנשים שהם ריקים ופוחזים מבחינה רוחנית, ולכן בזה כדאי להיזהר מאוד.

צריך למנוע את הבחורים שלא יגיעו לזה. אפילו שהוא אומר לך שאני חזק, אני ירי שמיים.

עכשיו ברגע הזה הוא ירא שמיים, לך תדע מה יהיה באחריתו, הרי אמרנו שאין היום את המושג גדול, היום אנחנו כולנו בחזקת קטנים

עיקר הבעיה היא כך

קושייה קל מאוד להבין

הקושייה היא צפה ואתה מבין אותה מיד

להבין את התירוץ, הרבה פעמים התירוץ עמוק מאוד

אדם לא מבין טוב את התירוץ,

מה שנשאר לו במוח נשאר לו הקושייה האפיקורסית

זו הבעיה

אותו דבר, גם בעיתונים אותו דבר, ולכן אנחנו מתנזרים מכל אותם העיתונים החילוניים, אנחנו משתדלים להתרחק מהם תא כפרסה

למשל שזו רק כלכלה.

מותר, אין יסוד.

אם אין שם תמונות אויבה כמובן, אם אין שם תמונות אויבה זה יהיה מותר.

יש?

אז העצה היא כך, נניח אם הגברת בבוקר היא תיקח את זה,

בכל מקום שיש תמונה היא תיקח טיפקס, תמרח.

אחר כך הוא קורא, כי יש אנשים, אנשי מקצוע,

כלכלנים וכיוצא בזה,

או מנהלי בנקים,

הם חייבים לדעת להיות מעודכנים מה קורה בעולם,

ולכן יש פתרון. אם הבעיה היחידה היא רק התמונות הלא יפות,

אז יבקש קודם מאשתו, הוא לא יתחיל לפתוח את זה, היא תעבור לחדר השני, לאישה אין איסור להסתכל על אישה.

אז היא תיקח, תעשה, תמרח על זה קצת טיפקס ואחרי שתגמור למרוח, אחרי זה הוא ייקח ויקרא את כל אותן הידיעות שנחוץ לו,

כי שם אין בנושא אחר, רק בכלכלה.

שם לא כותבים פילוסופיה,

לא כותבים לא שפינוזה ולא על האחרים, לא כותבים את כל הדברים האלה.

הוא דתי, הוא דתי, אין בעיה.

הוא מוזר קצת, מוזר, כן, אבל לא, הוא אדם דתי, אין עליו בעיה.

הוא עבר לתל אביב כבר?

טוב. הוא לא בגבעת שם? שמע על הספר הזה את דת משה?

בסדר.

איך? דת משה.

מי חיבר את זה? מי זה?

לא יודע, הוא כותב על עצמו הגאון,

אז הרב בר שלום אמר שזה חולה נפש, אבל אין פה דברים אסורים.

טוב, בסדר.

אז אין בעיה, אז תביא לנו ביום פורים,

תביא את זה, נראה מה זה.

אבל חבל על הזמן, סתם מצד ביטול תורה, אם האדם איזה חולה נפש, אז מצד ביטול תורה...

סידור של רוצה צנעי, יש להם גם דברים לא טובים. נכון, אז גם שם צריך להיזהר.

אני רואה סידור כזה, נוטה לגנר אותו. איזה הוצאה?

אבל זה היה בישנים, מה שהיה לפני 30-40 שנה. שמעתי שאת ההוצאה מכרו לאדם אחר,

ומי שקנה את זה תיקן, כך שמעתי. אני לא יודע אם השמועה נכונה, צריך לבדוק.

בסידורים אין בהם בעיה, למען זה. השאלה אם זו הוצאה של תמיאים.

לא, שוב, אין לך כאן כתב יד. אם זה לא כתב יד, אם זה סך הכל דפוס,

לפי מה שאמרנו קודם, אין מה לחשוש.

כל הבעיה היא בספר תורה שכתבו מין, כשזה מעשה כתב יד.

אבל אם זה דפוס, בדפוס אין לך את כל הבעיות האלה, כמו שאמרנו קודם, בשם כנפי נשרים.

יכול להיות שבזמנו, כמו שאמרתי, היו צלבים בתוך הסידור עצמו. שמעתי שכה, ככה, איזו, עד כדי כך.

היו מקומות מסוימים, גם בחומשים שלהם, גם...

אבל היום אין את הדברים האלה, ולכן אני לא חושב שיש איזו בעיה. כיום הכל נקי,

אז כך שהדפוס שמדפיס לך, המכונה שמצלמת,

זה עץ ואבן, ואין שם לא קדושה ולא טומאה ולא שום דבר.

מה יש שם? חומש בסך הכל.

שם תגיד שהדברים של התורה שהוא כותב, אותו גרשון שלום,

יש בזה, כמו שאמרנו, דברים, פיגול הוא לא ירצה.

אבל מה שאין כן כאן בדבר הזה,

לגבי חומשים, סידורים וכיוצא בזה, אני חושב שהדבר הרבה יותר קל. ולכן אין איסור מעיקר הדין, יהיה הדבר המותר לכתחילה.

קל וחומר הגמרות של הרב עדין,

שבוודאי אין מה לחשוש בהם. מותר לכתחילה לקרוא בהם,

אין בהם שום בעיה. אבל בכלל יש חשש ב... למה היה אב אמינא על ההרווקות?

למה היה אב אמינא? לא על הגמרות אב אמינא. הגמרות שלו כולם יודעים שהן בסדר, אלא היה לו...

ספר שנקרא דמויות במקרא.

היה לו צוות גדול, צוות של שלושים, שעשו את הספר הזה.

הוא נקרא העורך.

והיה להם שם פליטת קולמוס.

כתבו איזו מילה לא יפה כלפי שמשון.

ולכן הבדץ יצא נגדו בחנית וקשת.

הם לא אמרו חלילה שהוא בנידוי.

הם הודו שהוא ירא שמיים, שהוא בסדר.

רק הם פסלו את הספרים שלו בגלל זה.

אבל למעשה זה גוזמה. אפילו הספר ראו דמויות במקרא והוא תיקן את זה.

הוא מייד ביקש, הודיע על דפי העיתונות,

כל מי שקנה את הספר יחזיר, אני אשלם לו. וככה הוא שילם נקודה,

הוציא מהדורה חדשה, מתוקנת,

תיקנת הכול.

וגם בפירושים שלו על השס,

הכול מדויק, הכול מאה אחוז, אין שם שום בעיה.

אז למה סתם לבוא ולפסול, לשבור ולהרוס?

מעיקר הדין אלה שם... כמו שעשו עם קיאטי, מה זה קרה?

כן, אותו דבר, נכון.

גם את קיאטי.

גם הרוב השטיינים.

הוא כינה אותו בשם הרקולס, משהו כזה. מי, מי כינה? שם אחד הספרים הוא כינה אותו בשם הרקולס, את שמשון.

אה.

זה מי שמכיר את זה ב...

בסדר, אז הוא התכוון לומר שהוא היה גיבור.

כן, להבדיל, כמו הרקולס, כמו איזה משהו גיבור גדול, גם פה היה גיבור גדול. אז מה יש?

אולי זה ביטוי לא מוצלח, אנחנו לא היינו כותבים את זה מלכתחילה,

אבל לא הייתה כאן חלילה כוונה זדונית,

אין כאן לא אפיקורסות ולא דבר אחר.

בפרט שהאדם הזה בא ואומר, כן,

הוא מודה ועוזב, ירוחם. הוא מודה, אמר, נכון, טעיתי, אני מוכן לתקן, הכול.

אז למה לרדוף אדם כזה עד חרומה?

נכון שסרפו את הספרים של הרב עובדיה בבעלה סויה?

כן.

כן.

ושמה, מה הייתה אבא אמנה?

מה הייתה אבא אמנה?

בזמנו, לפני שש שנים, היו בחירות להסתדרות.

ובבחירות להסתדרות הייתה רשימה של...

ש״ס ומרצ ביחד, הלכו ביחד.

איך? אל תתחבר לרשע, אפילו לדבר מצווה. הייתכן?

ולכן בפונוביץ' שגורות נא באשדוד, עשו מדורה, שרפו.

טוב, חבל.

אני חוזר לנושא.

קוראים ביום ראש חודש ארבעה עולים, לא פחות ולא יותר.

בשבתות וימים טובים אתה יכול להוסיף גם העולה,

יעמוד בכבוד.

כל מלאכת העבודה לא תעשו, אסור לנו לעבוד ביום שבת או ביום טוב. אין שם כל כך את חומר האיסור של טורח ציבור.

אבל בימי ראש חודש

כאן האיסור הרבה יותר חמור,

כי מותר לעבוד בימי ראש חודש.

מעיקר הדין אפילו לנשים, אלא שהם רק נהגו שלא.

לנו, לגברים, אין גם מנהג ולכן האדם הזה בא ומכביד עליהם במקום ארבעה,

מוסיף חמישה-שישה עולים,

בוודאי שזה טורח ציבור,

ולכן אין היתר, אסור לבוא ולהוסיף על אותם הארבעה.

הסדר של ארבעה עולים, קורא הכהן שלושה פסוקים,

שהם וידבר צא ואמרת.

הלוי חוזר וקורא ואמרת.

למה הוא חוזר על הפסוק?

תמיד המינימום לכל עולה שלושה פסוקים.

יש לך כאן שמונה פסוקים,

צב את בני ישראל ואמרת עליהם עד אישי ריח ניחוח להשם.

יש שם שמונה פסוקים,

אתה צריך לחלק אותם לשלושה עולים.

כל עולה שלושה, אם כן אתה צריך תשע,

חסר לך פסוק אחד.

מה עושים? לכן חוזרים את הפסוק, ואמרת להם.

זה פתרון אחד.

הגאון מווילנה אומר פתרון אחר,

ואלה האשכנזים שהולכים בעקבות הגראה,

הם עושים את הפתרון השני.

מה הם עושים?

נותנים לראשון ולשני לקרוא עד אישי ריח ניחוח להשם.

עד הסוף.

אחר כך

השלישי חוזר וקורא מהפסוק

עולה תמיד שלושה פסוקים וביום השבת עוד שני פסוקים חדשים

בזה הוא משלים את הקריאה בצורה טובה

אם הוא היה רק חוזר על אותם הפסוקים זה לא טוב, זה מחלוקת אם זה מספיק

אבל כשהוא מוסיף את שני הפסוקים ביום השבת בזה הוא פותר את הבעיה לכן יש חלק מחינו אשכנזים

שהולכים בעקבות הגרש עושים את הפתרון הזה,

גם זה אפשרי.

דווקא מינה קורה לפעמים שהחזן לא שם לב

ולא חזר ללוי ואמרת להם

עדיין זה לא מאוחר, זה לא נורא,

אפשר לתקן בצורה שאמרתי

יגמרו עם הלוי עד אישי ריח ניחוח להשם ואחר כך

יחזור לשלישי מהפסוק עולה תמיד ויוסיף את שני הפסוקים ביום השבת

עד ובראשי חודשכם שמה יברך ברכה האחרונה זה הפתרון לשעת חירום

הרביעי קורא ובראשי חודשכם עד הסוף ואחר כך אומר חצי קדיש

אומרים קדיש

אשרי ובא לציון ואין אומרים יענך השם ביום צרה כי יום וראש חודש איננו יום צרה

גם במזמור תפילה לדוד גם שמה אתה אומר ביום צרתי

ולכן לא מתאים לומר את זה ביום שלא אומרים בו וידוי

דווקא מיניה לפעמים לעיתים קרובות קורה שאדם הולך לבקר חולה

ורוצה ליד החולה לומר איזה מזמור

אז בימים כאלה אתה יכול לומר יחד עמו

יענך השם ביום צרה ובעזרת השם יהיה בריא

אבל אם אתה הולך לבקר אותו בראש חודש

לא כדאי לומר את זה אלא יגיד יותר מזמור שיר למעלות

או מזמור שיר חנוכת הבית לדוד הראו ממך השם יאמר דבר אחר

שמתאים לימים שלא אומרים בהם את המזמור האמור

לפי הקבלה אפשר להחזיר את הספר התורה למקומו מיד אחרי ה...

אמרת חצי קדיש, לפני שתתחיל אשרי יושבי ביתך אתה מחזיר את הספר תורה

אבל הלשון של מרן לא כך

אני אקרא עוד פעם את לשון מרן

אומר קדיש

ואשרי ובא לציון ומחזיר ספר תורה למקומו

שמע קודם אומר את האשרי ובא לציון ואחר כך מחזירים את הספר

אבל למעשה המנהג של הספרדים כדעת רבנו הארי

גם בשני וחמישי וגם בראש חודש מחזירים מיד את הספר תורה למקומו אבל יש אנשים שמחכים

לא מיד מחזירים,

משאירים את הספר תורה לטבע לא נורא

אין עוון להשאיר אף אחד לא יגיד שיש איסור דעבד כמור עבד מי שירצה רשאי להשאיר שם את הספר שוב גם בזה יש חילוקי מנהגים בין העיראקים הבבלים לשאר העדות

וגם בזה דעבד כמור עבד

בדרך כלל בירושלים רגילים לפתוח את זה

מחזירים את זה פתוח

אבל הארתים האפגניסטנים מחזירים את זה סגור

וכן הלאה, יש כמו שאמרתי חילוקי מנהגים

כל אחד יעסק עם מנהגו אם הוא החזיר את זה פתוח

אפילו ששם נהגו להחזיר את זה סגור

מה הוא עשה עוון? ייקחו אותו לגיהינם בשביל זה

הם טוענים, אלה שמחזירים את זה

סגור הם טוענים שבהליכה כשאתה פותח יש התגלות של הוראות כל אחד מסתכל זה דבר טוב

בחזרה אין את זה, לכן אין צורך, תסגור

בסדר? אפשר לסגור, אבל אם הוא ירצה לקחת את זה פתוח, מה יש?

הוא עושה גמילות חסד של אמת עם אנשים ועזרת נשים

לפעמים אנשים בסיבוב הראשון לא ראו

כאן הוא הולך בצד הזה ואז הם ברוך השם כולם רואות,

מנשקות,

אז הן שמחות הרבה, מה אכפת לך? שיוליך את זה פתוח לא צריך לעשות מהעניינים האלה תורה שלמה ואם פתח את זה, בסדר, לא נורא

עומדים להתפלל תפילת מוסף

ומחזיר שליח ציבור התפילה

ואומר כתר

וכשמגיע למלוך או לארץ כבודו אומר לעומתם משבחים ואומרים כמו בקדושת שחרית

ואחר שסיים חזרת התפילה

אומר קדיש ואומר מזמור ברכי נפשי את השם

נוהגים לחלות תפילין כשרוצים להתפלל מוסף

במנחות מ״ד דרשו ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה

מימים ולא כל ימים יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמם אות

אם אתה מניח תפילין אתה מזלזל

פירוש הדבר יש לנו שלושה דברים שהם אות

תפילין מילה שבת

בכל ימי החול יש לנו מילה ותפילין על פי שני העדים מקום דבר

ביום שבת יש לך ביני ובין ביני ישראל אות היא לעולם יש לך את השבת

ואת המילה אם תביא את העד השלישי כאילו אתה מזלזל כאילו לא מספיק לך השניים

ולכן בשבת ביום טוב אסור להניח תפילין מעין זה בשעת תפילת מוסף של ראש חודש גם זה כעין אות

ולכן על פי הקבלה אסור להישאר עם התפילין אלא צריך לחלוץ את התפילין לפני תפילת מוסף

לפי הקבלה קודם לשמוע חצי קדיש

ואחרי זה לחלוץ את התפילין

זה טוב אם אתה מתפלל בבית כנסת רגיל אתה מתפלל בנר התורה

אבל יש אדם שמתפלל בית כנסת של הטייסים

שם תשים פי חמש ממהירות הכל והוא רוצה להזדרז

אז הוא חולץ לפני כן רק הוא שומע את המילה דאמירן בעלמא ואמרו אמן עונה אמן הוא מתחיל מיד השם שפתיי

ואז יש סיכוי אולי בעזרת השם יספיק להגיע יחד איתם

כתר ייתנו לך כדי שלא יפסיד אז הוא יוכל לחלוץ דקה קודם כדי שיספיק כמו שאמרנו לכתר

אבל זה לא בטוח, זה כולי היי ואולי היי.

פעם התפללתי עם חכם עין ציון,

והיה שם איזה נהג אחד התפלל,

וכמה שחכם עין ציון ניסה להזדרז,

לא הצליח, הפסיד את הקדושה.

חכם עין ציון לא יכל לשתוק לו, אחרי עלינו לשבח, ניגש אליו,

אמר לו, היום הייתה תפילה של נהגים היום.

טוב, זה היה מספיק הרמז, אחרי זה יותר נזהר.

לא מיהר, כשהיה ניגש לעמוד,

היה כבר מתפלל יותר בנחת.

אם יוצא שאתה מנצל מניע שהוא

חזן ממאה,

והגעת עם הלחש שלך, התחלת איתה,

והגעת בקדושה.

כן.

אני רוצה לך לענות?

כן.

אם הגעת מחיי המתים, בדיוק הגיע החזן... מה זה רק מתחילה חזרה ומגיע לך המתים? כן, מצוין, תגיד יחד איתם כסף.

בסדר, אין בעיה.

אלה שמכוונים...

הזמן של הכוונה בברכה הראשונה, ברכת אבות,

לוקח כמעט חמש דקות.

זה דבר טבעי, כמו שאמרת. בסדר, אין בעיה.

אבל בתנאי ששחרית יאמר נקדישך,

ובמוסף יאמר כתר.

אבל אדם שנמצא כעת בשחרית,

נניח במוסף או בכותל,

והמניין השני צועק,

אם הכתר ייתנו לך,

אפילו שהוא הגיע למחיי המתים, מרן אומר שאסור לו לענות שם כתר. למה?

זה שני סוגי קדושות,

כתר ונקדישך. אז אתה נמצא בשחרית,

אסור לך לומר כתר,

או הפוך.

הוא הגיע למחיי המתים של מוסף,

ושומע את המניין השני שצועקים נקדישך ונעריצך,

הוא לא יכול. אפילו אם הוא לא יאמר מההתחלה נקדישך,

הוא רק יאמר קדוש קדוש, רק את הקטע.

אבל זה סוג בחינה אחרת,

ולכן אינו רשאי לשלב את זה שם,

אלא יתעלם, ימשיך הלאה, אתה קדוש ושיבך קדוש.

זו העצה היעוצה בלכתחילה.

אבל במוסף שלוש חודשים,

מישהו לא רציני, פתאום הוא מתחיל להתפלל.

כן. אפשר להפסיק אותו או להגיד...

תעזוב או שתשאיר אותו בימים השניים?

אם זה יבלבל אותו בכוונה, אז עדיף יותר תעזוב אותו, מאי דאבה אהבה.

אבל אם זה לא יטריד אותו, תגיד לו שיפסיק רגע, שלא ימשיך,

יוריד את התפילין מעלה,

ואחר כך ימשיך הלאה את התפילה בכוונה שלמה.

אם אפשר,

זה עדיף יותר.

אם אדם זכה לבן,

על פי הקבלה טוב שיניח תפילין הסנדק,

ויביא הבן יניח תפילין בשעת

הברית מילה.

אבל אם זה ראש חודש, אי אפשר.

לא רק בשעת אמירת מוסף,

אלא גם אחר כך,

לפי הקבלה, אסור.

יש מי שגרס בזוהר שמי שמניח תפילין בראש חודש חייב מיתה. עד כדי כך הדבר חמור.

לא מצאנו את זה בזוהר, אין גרסה כזו לפנינו. אולי הייתה לו גרסה לאותו החכם.

בכל מקום, גם אם לא נאמר חייב מיתה, איסור בוודאי יש.

ולכן, השם ואל תעשה עדיף,

אומרים לאבי הבן והסנדק,

אל תניחו תפילין ביום ראש חודש.

אלא אם כן המילה התאחרה.

אם הברית מילה נעשית אחרי חצות,

ימים אלה חצות זה 1122, חצות זה מוקדם מאוד.

אז אם התאחרו, לא הספיקו לעשות מוקדם,

אז עושים את הברית מילה 1122,

אז יכול, רשאי יהיה להניח תפילין.

אבל לפני חצות לא כדאי להניח תפילין.

גם לא.

בין שחרית למוסף עושים את הברית מילה.

הם המתפללים.

אבל הסנדק ואבי הבן כבר התפללו מוסף, נכון?

אם יתפללו, לא יניח.

אבל אם הם לא יתפללו,

אלא גם הם נמצאים בין שחרית למוסף,

אז יכולים מלכתחילה להניח תפילין, נשאר עם התפילין,

אין בזה שום בעיה.

אמנם בספר יד נאמן טוען שאסור, לאו דווקא בראש חודש,

לעולם אל תניח תפילין,

למה זה זלזול במילה.

אבל חלקו עליו הגאון חידה ושאר הפוסקים, ואדרבה, על פי הקבלה,

טוב להניח.

היום אין בזה מישהו מיוערק, כי אתה רואה כל הבריתות, אף אחד לא עושה את זה. לא, אין בזה יוערק. הגאון רבי יצחק אלפי,

הקונטרס היחיאלי מספר שבירושלים כולם היו אז נזהרים בדובה.

היום, תראה, בזמנם היו עושים את הבריתות בבית כנסת.

אפילו אם באת בלי תפילין,

אבל בבית הכנסת יש תפילין, אז הגבאי מביא לך מיד,

מביא לסנדק ולאבי הבן שיניחו.

היום הבריתות נעשות באולם,

ובעל האולם עדיין לא קנה לנו תפילין מיוחדות בשביל אבי הבן וכולי, לכן זה יתמעט מבחינה טכנית.

אבל לא שיש בזה מה,

להניח תפילין זה יורא, מה יש בזה?

אתה מניח חמש דקות. כמו שרבנותם בתפילת המנחה זה יורא,

אז זה פעמים את המנחה. גם זה, אם רבים עושים את זה, אמרנו שזה מותר. הם עושים, אבל לא עושים. אם עושים. אז אם במציאות גם פה יש הרבה אנשים שהם אבי הבן וסנדק שעושים את זה, אז תלוי במציאות.

כשזה באולמות. אבל אם זה בבתי הכנסת, ראינו הרבה שעושים את זה. כן.

אבל מה אתה רוצה להביא אבים?

הסנדק שמרים את התינוק להביא אבי הבן וזה גם יורא. לשניהם זה יום טוב. לשניהם יש מעלה גדולה.

האבא הזה כאילו מקריב את בנו על גבי המזבח, כך אומר הזוהר, פרשת לך לך.

לכן יש גם מעלה גדולה לאבי הבן.

למוהל זה קשה מבחינה טכנית, אם הוא לובש תפילין של יד,

הוא צריך לעבוד, לחתוך, לעשות את כל הדברים האלה, וזה מגביל אותו מבחינה טכנית.

ולכן המוהלים לא עושים את זה. אבל הסנדק ואבי הבן, למה לא? זה דבר טוב.

אם זה נמצא, כמו שאמרתי, בבית הכנסת בהישג יד,

כדאי מלכתחילה שיניח תפילין.

מה השיעור הבן אותם?

הבן אותם.

בראש חודש ובערים, מה הדין לגבי טיפול לתפילין בחזרה?

תשאיר את זה אחר כך, לא נורא.

נותן ממהר כעת, אתה לא רוצה להתעכב, אתה רוצה להתחיל.

לא נורא, לא נורא.

אחרי החזרה תגמור המברך את עמו ישראל בשלום.

אחרי, כשאתה אומר ברכי נפשי, אתה אומר כבה,

אתה אומר, אתה יכול לקפל את התפילין, אין שום בעיה בו.

בחזרה לא כדאי, יותר טוב להקשיב.

כדי שיהיו תשעה מכבדים לברכותיהם, לכן לא כדאי אז, אלא אחרי החזרה.

גם לקפל לו, הרב?

גם לקפל לו.

אין הפסק, יש בתי כנסת שעוצרים אחריו את הג'ש,

מורידים, מקבלים, אין בזה איזה הפסק. אין שום בעיה, שום בעיה, יכולים להמתין בסבלנות. אבל אם הזדמנת

למניין של הטייסים, מה תעשה? כמו שאמרתי, ילד, תשים פי חמש

ממהירות הכל, תשים, אתה לא יכול להשתלט.

טוב, אז אין ברירה, שעת הדחק.

לכן תשאיר את זה, ואחר כך תקפל.

ראש חודש ביום שישי,

ראש חודש ביום שישי, אחרי המוסף,

רוצים לעבור ל... אל תניח תפילין. גם אלה שרגילים להניח תפילין ולקרוא עימהם שניים מקרא ואחד תרגום, ביום ראש חודש יימנע.

קבש שקיבת פללו מוסף, יימנע.

אלא אם כן הוקם מוקדם, נניח האדם הזה קם ב-1630,

הולך לבית הכנסת מוקדם,

מייד איך שמגיע עמוד השחר הוא כבר אחרי ברכות השחר,

מניח תפילין מייד,

ומתחיל, אומר שניים מקרא ואחד תרגום לפני התפילה.

יש לו זמן לפני התפילה, עד שיבוא המניין, עד שיתפללו.

אז אם אתה מתחיל בעמוד השחר, אז אין לך בעיה, אתה יכול. יכול להניח עמוד השחר? כן, יכול.

כן, אבל מה שאין כן, אם האדם הזה אחרי מוסף, לא רשם.

אז שיתפלל שחר יתבנץ ויקרא, ואחר כך יתפלל מוסף.

כן, נכון.

אם הוא לא ממהר לעבודה, כן, אם הוא לא ממהר,

אז יכול.

תתפלל מוסף אחר כך, יש שם מניין.

כן, תלך לאור הצפון. מוסף תתפלל, הוא כל יום בכותל.

בכותל, כן. גם בכותל יש הרבה מניינים. אפילו אם תלך ב-10 בבוקר תשיג שם מניין.

אז תפסיק באמצע,

תשמע קריאת ספר תורה,

תאמר עד הושענו, עד שמה,

ואל תמשיך איתם מוסף.

אל תתפלל איתם מוסף, אלא תגמור את כל שני המקרא והתרגום,

אחר כך תחלוץ את התפילין ותתפלל מוסף.

כן, אין איסור, אין קידוש, כן, אין קידוש שם.

אבל יאכל פחות מקבצה,

אבל רשאי, פחות מקבצה רשאי, אין איסור. כן?

כשיגיע שש דקות אחרי עמוד השחר,

אז יוכל לברך.

דובר על אלה שמניחים שניהם ביחד.

חשיב רבנותם ביחד,

ואז הוא יחד עם זה לומד, שניים מקרא ואחד תרגום,

זו המעלה על פי הקבלה.

אדם שיכול, זה בוודאי מעולה, זה דבר טוב.

כן, רבנותם בעיקר.

לגבי הקידוש, אם עושים בין מסחריד למוצא וכבודו,

הוא יאכל פחות מקבל תא. נכון.

אז אין קידוש אלה במקום סעודה. הוא מספיק הזית.

קידוש במקום סעודה, מספיק הזית. ולמה הקבלה הזאת של עד...

כדי שלא יימשך באכילתו וישכח מלהתפלל מוסף.

אם יש לך שומר, אפילו יותר מקבצה יהיה מותר.

הוא לא, זה ציבור. כן. דווקא מינה, לפעמים הם האריכו בקריאת ספר תורה,

ועושים את הברית מילה לפני מוסף.

עשו את המילה, מיד אחרי המילה מביאים כיבוד.

מגישים להם קוגל.

הקוגל הוא כבד.

לפעמים מביאים להם פרוסה משולשת.

המשולש הזה יש בו יותר מ-60 גרם, יותר מקבצה.

זה לא טוב.

אבל הוא אמר טוב, רבים מתכירי הדדי.

או, יש תירוץ רבים מתכירי הדדי,

אבל זה לא ברור.

האחרונים דנו בזה בשני מקומות. סימן תרנב בהלכות לולר, שאסור לאכול לפני נטילת לולר,

ובהלכות שופט.

והאחרונים שמה נכנסו בפרט הזה, אם אומרים את הסברה, רבים מתכירי הדדי.

רבים מתכירי הדדי,

אם הוא לא אוכל ואני אוכל, אז הוא יזכיר לי.

אבל אם כולם אוכלים, כולם באותה הבעיה. באותה צלחת.

כן. ולכן, אם יש לפחות אחד שלא אוכל,

יש אנשים, יש להם סכרת, אז הם לא אוכלים,

אז תגיד לאותו אדם,

מזכיר לנו, אנחנו לא התפללנו עדיין מוסף ומיד אחרי שיגמרו, יבלכו, לא ישכחו לברך על המחייה.

אחרי שיגמרו על המחייה,

זה טוב בבתי כנסת שזה מתחיל בכוגל ונגמר בכוגל.

אבל יש אנשים,

לפני על המחייה קודם ייקחו את המחייה וזה לא טוב.

אז לא יוכל להתפלל מוסף, אפילו שתה כוסית קטנה זה משגע את השכל, לא יוכל להתפלל.

אסור, חס ושלום. בכלל אסור, נכון? בכלל אסור, קל וחומר לפני מוסף.

אבל אין לך שליטה. לפעמים כשיש ברית מינה וכיוצא בזה אתה מאבד שליטה. אנשים מביאים ארגז שלם, לא מביאים בקבוק אחד. בשמחת אור, התבלכו אומרים, לא מביאים השקעות חריפים בשמחת אור, לשתות בבית הקדודה. אמרנו להם, אסור לשתות. נו, ו?

שמעו. הם מתנקרים, לא שמעו לכם. מותר לעשות כפיים, אומרים, אהרק, אז מותר גם ערק, טוב.

מכפיים נהיה הארק.

הם כנראה חיברו 13 מידות, התורה נדרשת, יש להם 13 מידות אחרות ביום מזמת התורה.

בדרך כלל מוחים בידם.

פעם זו הייתה פרצה גדולה, היו מביאים שם לעיתים קרובות.

בזמן האחרון זה מתמעט. בזמן האחרון רוב הזמרים שם הם בני תורה, ברוך השם, בשנים האחרונות זה הולך ומתמעט.

נקווה שיעקרו את זה,

ישרשו את זה מהשורש.

שר האוצר שלהם לא מביא להם,

אין תקציב, לא מאשר להם תקציב.

לא פשוט רואים שתזכור משקאות חרפים. לא, לא שותים. בזמן האחרון הפסיקו.

פעם הייתי רואה את זה, אבל עכשיו בשנים האחרונות, ברוך השם,

בסדר.

עד ברוך שאמר, כן, עד ברוך שאמר, עד ברוך שאמר את היכולים.

כן, כן, אפשר, אין בעיה.

כן, אבל למה ביום שבת אתה לא מתפלל בנץ?

למה אתה מתאחר?

אז תתפלל איתם בשבע, תתפלל איתם את מוסף

שחרית אתה ער בזמן הנצח המה,

המעלה של תפילה בנצח המה זה דבר שהוא עצום

אז תעשה גם בשבת,

תלך אחר כך, תשב איתם, תשלים להם מניין, בשעה שבע תלך, תשלים להם מניין

אבל להתפלל אתה כבר ערב בזמן הנצח המה, למה תפסיד? למה אתה מפספס את זה?

כן, עדיף יותר, אתה ער אז תתפלל

הנצח המה זה הדבר הכי טוב בעולם

תשלים להם מניין, תלך, אני לא אומר שתישאר אצלנו עד הסוף

באמצע, אחרי שחרית, אחרי שתענה קדוש קדוש של שחרית,

אחר כך תלך לשם ותשלים להם מניין

אבל תתפלל איתנו,

לפחות תשמע עד הקדושה, ואחר כך תלך לשם להשלים מניין,

זה הרבה יותר מהודר, תעשה כך, בהצלחה

נחזור לעניין,

כתר שאומרים בימי ראש חודש וחול המועד שונה משבת ויום טוב.

שם אתה אומר, אם עמך ישראל, פה אתה אומר, ועמך ישראל.

תראו בשערי תשובה,

מביא את גן המלך ועוד,

שעם ישראל ביום שבת הם במדרגה גבוהה יותר מהמלאכים, ולכן אומרים, אם.

אבל מה שאין כן בראש חודש,

הבחינה שמה שונה, ולכן אומרים, ועמך ישראל.

בהמשך, אחרי שעונה קדוש קדוש,

לא ממשיך כמו בשבת ויום טוב, אלא כאן ממשיך בקצרה לעומתם נשבחים ואומרים.

הכוהנים,

בשבת אומרים, אם עמך ישראל,

ובראש חודש או בחול המועד, ועמך ישראל.

איך?

אותו דבר. איזה סידור יש לך?

אבנר.

אה, הנה.

אמן.

כן, צריך לשלם לו את מי מגיע.

טוב, בסדר.

אללה, נמשיך. יביא סידור מוגת, בסדר.

מזכירין יעלה ויבוא.

בברכת המזון,

אם לא אמר אין מחזירין אותו, ואם נזכר קודם שהתחיל הטוב האמיתי, הוא אומר,

אמרו שנתן ראשי החודשים לעמו ישראל לזיכאון, והיה לי סימן קפח סעיף זין.

גם בברכת המזון צריך להזכיר מעין המאורע, לומר יעלה ויבוא.

בדיעבד שכך יצא ידי חובה.

אמנם רבנו ינתן סובר שחייב לאכול כזית לחם, אבל רוב הפוסקים אמרו שלא,

ולכן זה לא דומה לשבת.

בשבת רצה וחליצנו, אם לא אמר חוזר, כי חייבים לאכול כזית לחם.

כאן אין חובה, ולכן בדיעבד יצא.

אבל אם נזכר והוא עדיין באמצע ברכת המזון,

אמר בונה ירושלים,

עדיין לא התחיל את הברכה לעדה אל אבינו,

אז אומר, מברך,

ברוך אתה,

מהרהר שם ואלוקנו, ממשיך,

מלך העולם שנתן עכשיו חודשים לעמו ישראל לזיכרון.

אומנם יש מחלוקת בראשונים בדבר הזה,

אבל הגאון חידה בדעת הרמב״ם ומרן, כך נוקט,

ולכן אנחנו אומרים את זה, אבל ללא שם.

בשבת, שאם לא אמר חוזר,

שם נוסח הברכה, ברוך אתה השם, יאמר שם ומלכות,

וימשיך שנתן שבתות למנוחה וכו'.

שם הוא מברך את זה גם בהתחלה,

גם בסוף, ברוך אתה השם, יקדר שבת בשם השם.

כאן אצלנו בראש חודש, כל זה מלכתחילה,

אבל זה לא לעיכובה,

ולכן אסור לו להזכיר שם שמיים.

הנפקא מינה עוד.

בביתו של החתן יש מסיבת שבע הברכות ויש מניין,

אפילו שאין שניים פנים חדשות,

יכולים לברך את כל השבעה הברכות בליל שבת, יום שבת,

אבל בראש חודש,

אם יש מניין ואין שניים פנים חדשות, לא יכולים לברך.

אומנם לפי רבנו יונתן כן רשאים,

אבל רוב הפוסקים חולקים, וממילא גם שם ספק ברכות להקל. רק אם יהיו לך שניים פנים חדשות, תוכל לברך את השם על הברכות.

הלאו, אחי, לא. הבעת עלייה, המחלוקת, אם צריך לאכול כזית או לא,

מסתעפת גם

ולכן המסקנה היא

רק בשבת או ביום טוב,

אבל חול או מועד, ראש חודש, חנוכה, פורים,

אפילו יום פורים צריך שניים פנים חדשות ואי אפשר בשום אופן להתיר להם לברך שבעה ברכות אם יש שניים פנים חדשות.

אבל לפי הפרשנות של חכם בן ציון בדעת מרן ואבן איש חי,

אז יכול להיות שביום פורים כן יהיה אפשר לברך את השבע הברכות.

הוא מסביר שהדבר תלוי לא רק באכילת כזית לחם אלא גם בשמחה.

הוא אומר ביום טוב, אם לא אמר יעלה ויבוא, לא חוזר. למה?

הבן איש חי פוסק ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן ולכן אין צורך לחזור.

למה? כי ביום טוב יש שמחה רבה ולכן לא צריך שניים פנים חדשות למרות שאין חובה לאכול כזית לחם.

אם אתה אומר מטעם שמחה,

גם בפורים יש שמחה רבה. לפי התירוץ, המהלך של חכם בן ציון יכול להיות שיהיה כולה לגבי פורים.

אף על פי כן אנחנו חוששים מלכתחילה.

פתרון הכי קל, תזמין שניים פנים חדשות,

ואז אני אבדקו לעלמא.

תוכל לברך את השבע הברכות ללא כל חשש.

מותר להפסיק בפרשת שני מיתר וחצי ארגוני.

חצי לבני עתיב אללה וחצי אחר. כן, אפשר.

יכול להתחיל חצי לפני,

חצי אחרי. אין שום בעיה. מותר לך תחילה.

ראש חודש יכול להיות בשבת.

צריך להזכיר ערבית שחרית ומנחה מעין המאורע.

צריך לומר יעלה ויבוא.

לא אמר בשחרית או במנחה, חייב לחזור.

מוצאים שני ספרי תורה. ספר תורה ראשון

פרשת השבוע. ספר תורה שני ראש חודש.

יהיה לנו את זה בעזרת השם בעוד שלושה חודשים.

ראש חודש אדר. השנה יחול ביום שבת.

ואז נוציא בעזרת השם שלושה ספרי תורה.

פרשת השבוע.

ספר תורה שני ראש חודש. האחרון שקלים.

תזמין עוד אחד.

מה?

יש לי שתיים.

יש לך שתיים? טוב, תזמין, אין בעיה, יש לך שלושה חודשים זמן.

כן, מסכים.

השנה יחול פורים כאן בירושלים.

פורים המשולש. יום שבת יהיה לנו.

אז יהיה לנו מקרא המגילה ומתנות לאביונים בשישי.

יום שבת על הניסים וקריאת ספר תורה ויבוא עמלק.

יום ראשון נסעודה ומשלוח מנות. זה הסדר יהיה בפורים כאן בירושלים.

בשאר המקומות ביום שישי. בשאר המקומות רק בשישי.

אנשי רמות והלאה,

צפונה, משם צפונה, כולם רק בשישי. גומרים את הכול ביום שישי.

אבל לנו בירושלים, כן.

אפילו אם יבוא משיח, הדין יישאר על מקומו.

טוב, בסדר, אני מסכים. אם הוא יחבר אותם מיד, יבואו כולם.

טוב, בעזרת השם, במהרה.

מחלוקת אם מותר לנו, לירושלמים, לעבוד עבודה. הדוגמה של הפוסקים הייתה לגבי הספרים.

אם הספרים, מותר להם לספר

או לא.

אם מותר להם לפתוח את החנות.

מחלוקת.

זאת אומרת, כשחל פורים ביום שבת, העיקר הפורים זה יום שבת,

אתה רק מזיז את המצווה.

מצווה נקרא מגילה יום שישי.

אבל לא הזיזו את הפורים ליום שישי,

או נאמר לא, אחרי שהזיזו את מצוות מקרא המגילה,

יחד עם זה גם חלה על אותו היום קדושה שאסור לעשות מלאכה. זה הוויכוח שיש בפוסקים.

יש בזה תשובה ביביה עומר חלק ו', ותראה שם בסוף אורח חיים תשובה בדבר.

ולכתחילה כדאי להיזהר,

כדאי להשתדל להסתפר. לפני כן, לא לחכות ליום שישי, י״ד הדר, אלא מן הראוי ולכתחילה להקדים קצת.

אני חוזר לנושא.

אז כאן עולה רק עולה אחד בקריאת ספר תורה של ראש חודש.

אין צורך בארבעה,

כי הושלמה חובת היום בפרשת השבוע,

אלא מעלה עולה אחד.

ואחר כך תפילת מוסף, אתה יצרת,

שם הוא משלב גם את שבת וגם את...