ריבית, חסד וגבולות ההיתר: היחס לישראל, לגוי ולמומר על פי ההלכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

לא תמשיך לאחיך משך כסף, משך אוכל,

משך כל דבר אשר ישח. יש את זה גם בפרשת בהר,

שם התורה אומרת לנו בפעם הראשונה את האיסור של ריבית,

והתורה חוזרת עוד הפעם ואוסרת לנו את דין ההלוואה בריבית,

שיש בו איסור מן התורה.

התורה מסיימת

כאן בפרשת כי תצא,

לנוכרי תשיח.

התורה נותנת לנו אפשרות

להלוות לגוי בריבית קצוצה.

הרמב״ם, כשספר, מנה לנו את התרייג מצוות,

הרמב״ם מנה גם מצוות עשה דאורייתא לתת לגוי הלוואה בריבית.

הלשון של הרמב״ם, מצוות עשה דא אשיך לגוי, שליאמן לאנוכרי תשיח,

מפי השמועה למדו,

זו מצוות עשה.

מה זה מפי השמועה?

הרמב״ם כותב

את הדברים על פי הספרי.

בספרי כתוב

לאנוכרי תשיח

זו מצוות עשה. הכוונה היא לאו הבא בכלל עשה עשה אפשרות,

או שזה ממש

מצוות עשה.

הרמב״ם מבין שזו ממש מצוות עשה. כך כותב גם ספר החינוך במצוות תקע״ג.

אבל הראב״ד שם חולק על הרמב״ם. הראב״ד אומר,

אין הכוונה עשה אלא הכוונה היא אפשרות.

יש אפשרות

שאדם יכול להלוות לגוי אבל אין שום מצווה.

התורה אמרה לנו, כל עוף טהור תאכלו. כך קראנו בפרשה הקודמת.

האם יש מצוות עשה דאורייתא לקחת עוף ולאכול?

בכל פעם שאני אוכל עוף אני מקיים מצוות עשה?

זה לא הפירוש כך. אלא

התורה מתכוונת, יש לך היתר, יש לך אפשרות לאכול עוף טהור.

אז גם פה, לאנוכי תשיח, הכוונה היא אפשרות ואין הדבר בגדר מצווה.

כדברי הראב״ד, כך הבינו הרד״ק,

הרמב״ן, הרש״ב״א,

וכך משמע משאר הפוסקים.

איך מסבירים?

הכוונה היא,

כשהאדם הזה יבוא וילווה בריבית,

אז הוא עובר לא רק בלאו,

אלא הוא עובר גם בעשה. התורה באה לתת לנו רק לנוכחיתא, שהיא חווה על הישראל, לא. הלאו הבא בכלל לעשה עשה,

כדי להדגיש את הנושא של האיסור.

כך הם יסבירו את הספרי.

הכנסת הגדולה, כשדן במחלוקת הזו,

אז הוא מביא לנו את הסוגיה, את הגמרא,

שממנה יותר משמע כדעת הרמב״ם.

שם הגמרא אומרת, אמר רב יוסף,

אם כסף תלווה את עמי תעני עמך.

קודם כול,

יש לך מצוות עשה דאורייתא, להלוות ליהודי.

אם כסף תלווה את עמי,

אם באו שניים לבקש,

עמי היינו יהודי וגוי, יש לך מצווה להלוות ליהודי.

שואלת הגמרא, הפשיטא, ודאי, מה צריך בשביל זה פסוק?

הגמרא עונה ואומרת כך, לא נצרכה אלא

הגוי בא ומשלם ריבית,

והיהודי שלוקח את ההלוואה,

קרן, בלי ריבית.

אז היה לי הווה אמנה, אצל הגוי אני מרוויח יותר,

כמה שבעלן עמי קודם.

אומר הכנסת הגדולה, אם נאמר כהראב״ד וסיעתו שהלוואה בריבית זה רק רשות,

לתת לגוי הלוואה בריבית קצוצה זה רק רשות,

עדיין הקושייה במקומה עומדת.

אלא ודאי ששניהם,

גם ליהודי יש מצוות עשה דאורייתא עם כסף תלווה את עמי.

גם לגוי, להלוות לגוי בריבית קצוצה, לנוכחי תשיך, גם זו מצווה.

השאלה היא איזה מצווה יותר,

ועל זה הגמרא אומרת, עמי קודם.

אז משמעות הסוגיה שבאמת,

כמו הרמב״ם, שיש מצוות עשה כשאדם נותן לגוי,

דווקא מינה מצוות צריכות כוונה. כשאדם מלווה לגוי בריבית,

לפי ההלכה הזאת צריך לשים לב לכוון שהוא מקיים מצוות עשה.

ספר תורה תמימה

הוא מלקט יפה את דברי הגמרא, המדרשים וכיוצא בזה,

ולמטה הוא גם מביא או פרשנות או ראיות.

הוא כותב את הראייה הזאת גם.

רק חבל שהוא לא מציין שהראייה הזאת, כבר כתב אותה הכנסת הגדולה לפני 350 שנה. גם במקומות אחרים הוא כותב דברים נפלאים. לא תמיד הוא טורח להדגיש מאיפה הוא לקח את הדברים האלה. יכול להיות לפעמים שהוא עבד עם הזיכרון שלו ולא טרח לחפש במקורות.

אבל הראייה שהוא כותב שם, התורה תמימה, זה למעשה דברי הכנסת הגדולה.

הגאון בעל החפץ חיים, יש לו ספר אהבת חסד.

ושם,

בספר אהבת חסד הוא מפרט את המצווה הזאת,

מצוות אם כסף תלווה את עמי,

שיש מצוות עשה, יש חובה להלוות ליהודי.

אבל הוא מסיים ואומר, כל זה במקרה רגיל.

אבל כשאדם מתפרנס,

הפרנסה שלו ממה שהוא מלווה לגויים בריבית וכו',

בזה אין עליו את החובה.

הוא יכול להקדים לתת לגוי ולא חייב לתת ליהודי.

אלא כאן מדובר באדם שברוך השם המצב שלו מצוין, המצב הכלכלי שלו טוב,

הוא לא צריך את הכסף הזה כדי לקחת מזה לחם לאכול,

אז בזה בוודאי שיש עדיפות

לתת קודם כול ליהודים.

הלשון של ספר החינוך

העובר על זה, והלווה את הגוי בלי ריבית מתורת חסד לבד ולא מתקווה אליו להרוויח עמו מצד אחר או מפני דרכי שלום,

ביטל מצוות עשה זו.

יהודי שהלווה לגוי בלי ריבית,

הפסיד מצוות עשה.

המשנה למלך, כשדן במחלוקת הזו בין הרמב״ם והראבד,

אז הוא אומר, אם הגוי הזה עובד עבודה זרה,

חייב לתת לו הלוואה רק בריבית.

אם זה גוי שאינו עובד עבודה זרה,

הוא קרוב יותר למושג

של גר תושב, שם אפשר לתת לו הלוואה בלי ריבית.

אלא שהרדק בספרו על התהילים,

פרק טו,

שם הפסוק אומר, כספו לא נתן בנשך ושוחד ענקי לא לקח,

עושה אלה לא ימות לעולם.

על אותו הפסוק הוא אומר שכל זה מדובר, כשהגוי הזה הוא נותן לנו הלוואה בריבית,

גם אני אקח ממנו ריבית.

אבל אם כשאני הייתי צריך הלוואה,

הלכתי לגוי והגוי הזה גמל עמי חסד ונתן לי הלוואה בלי ריבית,

כעת התהפך הגלגל וכעת הוא נזקק,

אז אומר הרדק חייב ישראל לעשות גם כן עמו חסד ולהיטיב עמו,

ולתת לו הלוואה בלא נשך.

הוא חסד יותר ממתנה, שהרבה יבושו לקחת מתנה ולא ללוות.

זאת אומרת, יש כאן עניין של הכרת הטוב.

כל מה שאמרה התורה לאנוכי תשיח, אפילו על איבדי הרמב״ם, כל זה דווקא כשהגוי הוא מוצץ אותי והוא לקח ממני ריבית.

אבל אם הוא היה הגון, היה אדם טוב, הייתה לו הגינות כלפיי,

אז גם אנחנו צריכים להיות דומים אליו לפחות בקטע הזה,

ולכן מן הראוי לתת לו במקרה הזה, מקרה יוצא דופן כזה, לתת לו הלוואה בלי ריבית. אבל בדרך כלל היום ראיתי בני העלייה והם המועטים.

בקושי היהודים יכולים לעמוד במצווה הזו.

שהגוי ייתן לך הלוואה בלי ריבית, מנדכר שמא. אצלם אין בכלל מושגים שכאלה.

הטעם למצווה זו הטור מסביר לנו אומר התורה מסיימת באיסור ריבית מדוע אסור לי לקחת

מהיבודי התורה מסיימת וחי אחיך עמך

את הגוי אני לא מצווה להחיותו

ולכן אני יכול לקחת ממנו את הריבית.

יש מחלוקת בפוסקים, נראה לקמן בהמשך,

אם בן נוח מצווה,

האם נוסף לשבע המצוות הוא מצווה גם על זה? זה בכלל גזל או לא?

אבל לנו, עם ישראל,

בוודאי שכולנו מצווים בדבר הזה, והעונש,

אדם שלא מקיים את ההלכות הללו, אדם שחלילה לוקח הלוואה בריבית,

לא יקום בתחיית המתים, ונשך נתן ריבית לקח, חיו לא יחיה,

חלילה וחס לא יקום אותו אדם בתחיית המתים,

כמו שהיה אז, כשיחזקאל הנביא החיה את 200,000 הגיבורים בני אפרים,

חוץ מאחד שנתן הלוואה בריבית

ולכן לא זכה לקום, כך גם יהיה לעתיד לבוא,

ולכן אדם צריך להיזהר מאוד בפרטים הללו, בכל הדינים,

שלא יבוא לידי איסור לא רק במזיד, אלא שלא יבוא גם לאיסור ריבית בשוגג,

דבר שעלול לקרות לעתים קרובות.

לנצל את הגוי בחינם, איזה איסור?

וניצלתם את מצרים, כתוב שם.

אין שום בעיה, גם בזה מותר לכתחילה.

אלא מה, אם הוא יצטרך פעם משהו,

נצטרך להשיב לו.

דיברנו בהלכה הזו, במה שאתה שואל,

בהלכות צדקה לפני שישה חודשים, דיברנו בזה.

שם הגמרא אומרת, מביאה את הפסוק,

בבוש קצירה תישברנה.

כשאני רוצה לשבור את העץ,

אז אני קודם כל דומה.

ליבש אותו,

שלא יהיה לו מים,

ואז כשהעץ ייבש יותר קל לי להפיל את זה ולשבור.

כך גם הגויים מחזיקים מעמד, למה עדיין המשיח לא בא?

יש להם איזה זכויות וצריך לשלם להם כעת במזומנים, ומשלם משונאיו אל פניו לעבידו.

תיבש אותם, היינו אל תאפשר להם לקיים מצווה,

ואז בבוש קצירה תישברנה.

לכן מרן כתב לנו בהלכות צדקה שאסור לקבל צדקה מהגוי וכו'.

בפרט אם זה בפרסייה, הדבר הזה.

טוב, זה כשיש לי ברירה.

אז אני לוקח רק מהיהודים ולא.

אבל מה תעשה ביום שבת?

יום שבת, אם יש חולה שאין בו סכנה, ליהודי אסור.

אין כאן פיקוח נפש.

הוא מותר רק על ידי גוי.

כשאני קורא לגוי והוא עושה לטובת הרופא,

לטובת החולה,

אז בוודאי שיש לו זכות מסוימת.

אין ברירה.

כשאין לנו ברירה,

על זה הגמרא לא אוסרת. גם שם, בהלכות צדקה,

הגמרא מחלקת בין פרסייה לצנעה. כשאין ברירה,

הגמרא כן מתירה לקחת מהגויים בצנעה וכו'.

ולכן, אם דבר שאתה יכול לעשות עכשיו, בימי החול,

בימי החול אל תבקש ממנו טובה.

תעזוב אותו, תעשה את זה בעצמך,

אני מסכים.

אבל לפעמים שעת הדחק בשבתות וכיוצא בזה, מה שהוא הביא דוגמה,

ולכן שעת הדחק שענה.

הגינת ורדים היה אב בית-הדין בקהיר לפני כ-380 שנה.

הוא כותב שהנקודה הזו, האיסור הזה, בבוש קצירת ישברנה לא רק על יהודים,

לא רק על הגויים, אלא גם על יהודי מומר.

זאת אומרת,

לפי דבריו,

אסור לקבל ממון לצדקה מיהודי רשע,

יהודי שהוא מחלל שבת בפרהסיה.

שוב, הערב רב שולטים עלינו. לא אנחנו שולטים כאן, אלא הם עושים מה שלבם חפץ.

אם הזכויות שלהם ייגמרו,

אז ממילא הם יפלו ואנחנו נשלוט.

זו הטענה של הגינת ורדים. הוא מוסיף את המהלך הזה לא רק לגבי הגויים, אלא אפילו לגבי יהודים.

לפי שיטתו, אסור לקבל כסף, תרומות,

אם זה לבית-כנסת וכיוצא בזה, מאותם הרשעים.

יש חולקים עליו. לגבי הנקודה הזו של היהודים,

בזה יש הרבה חולקים עליו ומתירים.

זה כסף שלנו, ואסור לקבל את הדבר הזה?

הוא לא מדבר על לקחת מהעירייה או מהממשלה. לא. הוא מדבר על אדם פרטי.

אדם פרטי.

כן, האדם הזה עבד קשה במשך החיים שלו ויש לו כסף. ברוך השם, יש לו הרבה כסף.

היהודי הזה עדיין לא חזר בתשובה.

אבל יש לו איזה בר מצווה או שמחה אחרת.

הוא בא לבית-הכנסת, עולה לתורה ותורם לך אלף דולר.

אחרי שנגמרה התפילה עלינו לשבח,

שם לך את השטרות.

האם תעשה לו מי שברך? תגיד לו, תזכה למצוות,

שיבוא תמיד, ייתן לנו תמיד,

לפי הגינת ורדים. תגיד לו, אדוני, תודה רבה, תזכה למצוות, אנחנו לא מקבלים.

זהו, זה הוויכוח, זו המחלוקת.

איך?

הוא מרגש בשבת. לא, לא. אני מדבר על שני וחמישי, אני מדבר על ראש חודש.

אפילו בחול שיבוא וישלם לך מייד,

אין היתר לפי דברי הגינת ורדים. אבל אמרנו שבזה הפוסקים לא הלכו בדרך שלו ואמרו שישראל זה משהו אחר.

כעד רבה,

מצווה גוררת מצווה.

בזכות המצווה הזו שהוא התחיל עם הצדקה, אנחנו מקווים שבעזרת השם הוא יתקרב עוד ועוד לאבינו שבשמים.

אצל הגויים, שם התחנה הסופית שלהם,

הוא משלם לשונאיו אל פניו ולעבידו. אין להם את הסיכוי לקו ולכיוון השני.

אבל אצלנו, אצל עם ישראל, ישראל קרובים יותר לתשובה,

ולכן אין ספק שההלכה היא שכן יש מקום להקל,

בפרט שהאדם הזה יש לו אמונה במעשה בראשית, יש בו אמונה, כמו שנראה בהמשך,

הדברים יותר קלים לפי שיטת הבניין ציון ועוד,

כך שיכול להיות שאפילו הגינת ורדים יודה באדם כזה שיש בו אמונה באשר.

אני קורא בסימן קנט סעיף א' דבר תורה מותר להלוות לגוי בריבית,

וחכמים אסרוהו אם לא כדי חייו או לתלמיד חכם או בריבית דה רבנן,

והעידנה מותר בכל עניין.

הגמרא, במסכת בבא מציעה בדף ע', כשהגמרא דנה שם לגבי מצוות

הלוואה בלי ריבית

או מצוות

הלוואה בריבית לגוי והאיסור להלוות ליהודי בריבית,

הגמרא אומרת למרות שאלה הם הכללים מדאורייתא,

מדרבנן,

אסור להלוות לגוי בריבית קצוצה.

ולמה?

לא מצד דין ריבית,

אלא מצד זה שאני אצטרך להיות כמעט כל היום בחברת הגויים.

הרי להלוות ליהודים אסור.

אם כן, מי יהיו כל הקליינטים שלי?

מי יבוא לבסטה אצלי?

רק הגויים. הם יבואו כדי לקחת ולהחזיר,

וכל היום האדם הזה נמצא בחברה של גויים,

לאט-לאט

ילמד מהמעשים שלהם,

ולכן,

כדי שלא יבוא לכל זה,

לכן המסקנה, הגמרא אומרת,

שאסור, שאין היתר לעסוק במסחר כסף כזה.

בזמן הזה הדבר אסור מדרבנן.

אלה דברי הגמרא.

התוספות על המקום שם, בהבה מציאה העין, התוספות, הראש והטור כתבו,

בזמן הזה מותר.

מה נשתנה? מה ההבדל בין זמן הגמרא לזמן הזה?

התוספות הסבירו שני טעמים. הטעם הראשון,

בזמנם, בזמן הגמרא, יכלו להימנע מזה.

אל תתפרנס מהלוואה בריבית לגוי.

תבנה בית-חרושת, תעשה דברים אחרים.

אבל היום, בזמן הזה, אין לנו אפשרויות אחרות.

יש עלינו מס מלך ושרים,

ולכן הדבר מותר. ועוד,

שאנו שבויים בין האומות, ואי-אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם.

אלה הם שני הטעמים,

ולכן התוספות אמרו שהדבר מותר.

נכון שהגמרא אסרה,

אבל הגמרא אמרה שלתלמיד חכם שאין חשש שיתחבר עימם מותר,

או מינימום בכדי חייו לכל אדם מותר.

אז אצלנו אתה לא מצמצם.

בזמן הזה אתה לא אומר רק בכדי חייו,

אלא גם יותר מכדי חייו.

בגלל הסיבות הללו הדבר מותר.

נפקא מינה, בין שני הטעמים של התוספות נפקא מינה,

בזמן הזה שאנחנו נמצאים בין היהודים.

אני נמצא פה,

יש פה בין פורת אוסף, והרבה אנשים שאני יכול להתפרנס מהם,

לפי דברי התוספות בתירוץ השני,

שאנו שרויים בין האומות ואי-אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמיים.

אבל כאן אתה נמצא בין היהודים,

לא שייך את הטעם הזה, יכול להיות שלפי התירוץ השני יהיה אסור.

אבל אם אתה הולך לפי התירוץ הראשון,

אם בזמנם שהיה מס היה מותר, קל וחומר במסים של היום,

שהם כפלי כפליים,

שיהיה צעד היתר בדבר, זה היה נפקא מינה בין שני הטעמים.

כן.

טוב,

פעם באירופה הרבה מקצועות היו מסוגלים אותם.

נכון, נכון.

הגבילו אותם, צומסמו אותם. נכון, הם הגבילו. ולכן שם לא הייתה ברירה. אבל היום, בזמן הזה שיש ברירה, אז עדיף באמת להימנע מכל זה.

הם יהודים מאוד רחוקים ואתם לא רחוקים מאד גורים בטעם שלכם.

מה המחשבה שלך לעשות גזירה

שלא להלוות ליהודי מומר בריבית?

זה כיוון החשיבה שלך?

אתה רוצה להוביל את האיסור הזה?

אתה רואה שגם באיסור של הגוי יש הרבה הסתייגויות.

גם בזה מצאנו הרבה דרכים של היתר.

אז קל וחומר, לגבי יהודי מומר,

שם לא מצאנו את הגזירה הזו.

כי אם אתה בא איתו בקשר, אנחנו מקווים שאתה תקרב אותו ואתה תחזיר אותו בתשובה.

כי בדרך כלל, בתקופה של הגמרא,

רוב ככל, 99% מעם ישראל היו יהודים טובים.

אם היה איזה מומר, איזה אחד, אז היה סיכוי שאנחנו הרוב ואנחנו נוכל לקרב אותו.

ולכן לא מצאנו בשום מקום שהרעיון הזה של הגזירה של חכמנו שלא להסתחרר בריבית עם הגויים, שיהיה גם על יהודי מומר,

זה לא מצאנו בשום מקום.

כמו שאמרנו, אדרבא, תקרב אותו, יהיה לך קשר איתו,

והקשר הזה יהיה כדי לקרב ולא לרחק, ולכן אין מקום לגזור,

אין מקום לאסור בדבר הזה.

אשר לפיד

מה שקוראים לך. כן.

אפשר להגיד שהקים

הבאה לבוא עם ריבי,

אחת הגזרינים האלה.

ושאפשר להגיד, זה היה רק שאנחנו נהיים over all of the labor, בזמן שאני לוקח

את הכספוריה, ואם הייתי לוקח ליבי מהיהודי, זה אפשר להגיד שזה רק שאני עובר לא רק הלאה בואו לקחת מהיהודי,

וגם העשה לוקחת ליבי מהגוי.

השאלה היא,

אם זה היה ממש חצה לקחת ליבי מהגוי או רק בשביל

לא יהיה מישהו או עבירה של עשה בזמן שהוא לוקח את מי הילדים.

הזכרנו את המחלוקת קודם, בין הראשונים בפרט הזה, ומרן לא חיווה דעה בנושא הזה.

מרן לא כתב לנו אם יש מצוות עשה או לא,

הנה המרן כתב דבר תורה מותר להעלות לגוי.

משמעות הדברים שמרן לא הלך בקטע הזה כדעת הרמב״ם

שיש מצוות עשה דאורייתא להלוות לגוי בריבית, אלא אפשרות מסוימת

אבל אין הדבר בגדר מצווה.

מכל מקום, אם נאמר מצוות צריכות כוונה ואתה נאלץ לתת לגוי בריבית קצוצה,

אין לך מה להפסיד, תכוון, אם ההלכה כהרמב״ם שזו מצווה,

תכוון, תגיד לפני זה לשם יחוד קודשא בריכו,

אני בא לקיים מצוות עשה דאורייתא, תגיד,

יש לך מה להפסיד?

אם ההלכה כהרמב״ם אז קיימת את המצווה.

אז הרמב״ם מעתיק את הגמרא ואומר שלחכם מותר, תלמיד חכם אין חשש ללמוד ממעשה מותר והגמרא מסיימת גם בכדי חייב

שמותר או בריבית דרבנן.

המילים האחרונות, האידנה מותר,

את זה הרמב״ם לא כתב.

את המילים האחרונות, הרמב״ם בזמנו, בדורו,

היה אפשר להסתדר בלי זה, ולכן את המילים האחרונות הרמב״ם, לא כתב, אבל מרן,

כן העתיק את דברי התוספות, וכתב לנו מרן, האידנה מותר.

הסברנו שני טעמים למה האידנה מותר, ולכן היום היהודים בעולם כולו,

כשהולכים לבנקים,

בדרך כלל הבנקים בעולם שייכים לגויים,

אז מפקידים כסף, לוקחים ריבית, עושים את הכול בלי היתר עסקה, בלי חשש, בלי שום בעיה,

וככה הלכה שהכול מותר לגמרי מכל וכול,

ולא מגבילים אותם. נגיד לו, כדי חייב,

הפרנסה שלך זה 1,000 דולר, זה 2,000 דולר,

וכאן זה יותר. לא מגבילים אותו, אלא אנחנו הולכים להקל בדבר הזה.

התוספות שואלים את השאלה שלך שם,

שם ברבא מציעה בדף ע',

לא שגה דלא תשיך,

שם התוספות מסבירים את השאלה של הגמרא,

שאין כוח לחכמים להפוך,

לעקור את מה שאמרה התורה שזה עשה,

שאנחנו נבוא ונגיד שהדבר אסוך,

שאנחנו נעשה את זה מן הקצה אל הקצה,

שחכמים יבואו ויגזרו.

זו הכושר של התוספות.

איך קרה הדבר כאן, שחכמינו אסרו לבוא וללוות או להלוות לגוי בריבית?

התוספות מתרצים אמרו כך,

אם היינו אוסרים לגמרי, אתה צודק.

אין לנו את הכוח והסמכות להפוך את מה שהתורה התירה לאיסור. אבל

כאן התורה התירה, וחכמינו גם השאירו יותר בכדי חייו.

חכמינו גם התירו לאותו התלמיד חכם,

אז לא לגמרי עקרו את הפסוק.

אז ההמשך לאנוכי תשיח שייך גם בזמן הזה,

או יתקיים בתלמיד חכם או ביהודי רגיל, כדי חייו.

אבל אם היינו רוצים לעקור לגמרי, אז אי-אפשר היה.

התורה זהב למד מדברי התוצפות הללו בנושא אחר.

התורה זהב, בעורי דעה סימן קייז,

הוא דן לגבי מסחר בדברים האסורים.

יש לי כסף, אני רוצה לפתוח עכשיו חנות ביפן.

אני רוצה למכור שם בחנות נבלות, טרפות, חזיר.

אני סתם שלט גדול, לא כשר, טרף, שאף יהודי לא ייכנס.

זאת ועוד, אין שם יהודי. ביפן, במקום ההוא, אין אף יהודי, אין נפש חיה של יהודי.

אפילו אחי, התורה אמרה לנו,

ושקט יהיו לכם,

אסור לנו לעשות סחורה בדברים כאלה, בדברים טמאים.

אבל חלב מותר, יוצא מן הכלל.

התורה, כשאסרה לנו לאכול חלב,

התורה אמרה, יעשה לאכול מלאכה,

תפתח את החנות ותמכור לגויים חלב.

שואל הטז, אם הטעם הוא שמא יבוא לאכול מזה,

אז גם בחלב שייך את הטעם הזה. למה חכמינו לא אסרו לעשות סחורה בחלב?

ותרץ התורה זהב, על פי דברי התוספות כאן.

התורה אמרה, יעשה לאכול מלאכה, התורה התירה.

אתה תבוא ותעקור לי את מה שהתורה התירה?

חכמים יש להם סמכות לגזור גזירות במה שהתורה לא דיברה.

מותר, אבל התורה לא אמרה בפירוש לשון היתר.

פה יש לשון מפורשת, לשון היתר.

אין לך סמכות לעקור את מה שאמרה התורה,

ולכן השאירו חכמינו את הדבר הזה בהיתר עד היום.

ולכן יש לי הרבה חלב, אני יכול לקחת ולמכור את החלב הזה לגויים,

אפילו אם אני אעשה מזה סחורה בדרך קבע,

כאן אין את הגזירה, מעין מה שאמרו התוספות כאן לגבי הלוואה בריבית לגויים.

יש דבר מעין זה גם לגבי לקחת שתי נשים.

רבנו גרשום מאור הגולה עשה חרם בזמנו.

מה זה חרם?

יעשה איסור, יגיד, תקנה,

אנחנו גוזרים גזירה, כמו בכל הגזירות של חכמינו, יעשה, גם בדבר הזה יעשה גזירה.

למה הוא עשה חרם?

אלא התורה בפירוש אמרה שמותר לקחת שתי נשים.

פרשת השבוע נקרא,

ולא שתי נשים.

או הפסוק השני,

כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת האהובה.

אז אם התורה בפירוש אומרת שמותר,

אני לא יכול לבוא ולעקור,

להגיד, אסור לך לקחת שתי נשים.

לכן, מה עשה רבנו גרשום?

מותר לי לשתות את הכוס תה,

אבל אני יכול גם לעשות נדר.

אדם יכול לדור או להישבע, ולאסור יישר על נפשו.

אותו דבר, הוא עשה את זה גם בגדר חרם,

ולא עקר את מה שאמרה התורה,

זו הסיבה ש...

או, לפי דברי התוספות, יהיה מובן עוד יותר.

התוספות אמרו, כאן הוא לא עקר לגמרי את הפסוק לאנוכי תשיח,

כי בכדי חייו נשאר בהיתר.

גם פה, רבנו גרשום מאור הגולה, הוא לא עקר לגמרי את הפסוק כי תהיינה לאיש,

אלא הוא אסר ועשה חרם רק לאשכנזים, לספרדים.

הפסוק כן יכול להתקיים, עדיין,

איתם הפסוק יכול להיות מבוצע עד היום הזה,

ולכן רבנו גרשום היה לו את הסמכות לבוא ולעשות דבר כזה.

אותו דבר גם לגבי דם טוהר, הגאונים עשו חרם,

עשו תקנה לא לבעול על דם טוהר, ושם התורה אמרה

ושישים יום וששת ימים תשב בדמי טהורה, דם טוהר הוא מותר,

אף על פי כן באו הגאונים ואסרו את זה, שוב גם שם מעין זה.

כן.

כל זה כאין גזרה לגזרה ולא גזרנו. לכן אין לנו סמכות לבוא ולגזור דבר כזה, אנחנו לא יכולים.

אין לנו כוח,

אלא נבלות וטרפות אסור לבוא ולעשות מסחר בדרך קבע,

רק אם מזדמנו הגמרא אומרת שמותר.

אבל חלב מותר מלכתחילה, אין גזרה, הדבר מותר,

כך שאין מה לגזור בזה.

חי כן, חיים כן, חי מותר. אפילו שהם ישחטו, יעשו מה שיעשו, זו בעיה שלהם.

חי מותר.

כל הבעיה היא רק

כשאני מוכר להם את החזיר או דברים אחרים,

שזה, אבל מה שאין כן, אני מוכר לו פרה, שור, כבש, טלה,

כל הדברים, החיים האלה, אני אבדקו לעלמא, מותר.

לא שחטו אותם.

אפילו שהם ישחטו אותם, אפילו, אחי, להם אין בעיה.

בזה מותר. מסחר כזה בבהמות מותר.

עכשיו, בצורה אחרת,

לידיש מפעל,

אפשר להשתמש במיוחד.

אני לא מתעסק עם כלום.

אני קולג המפעל, יש שם מנהלים, יש שם קושי, מנהלים את הכול.

אני בסך הכול מקבל את הרווחים, תקופה ויעזר.

לא מוכר אני, לא מוכר ולא עושים את זה.

יש כאן, בסך הכול, איסור גמור מדאורייתא.

כן, ודאי.

ברור.

למרות שאני בפועל לא נמצא שם, יש לי שם פקידים וכיוצא בזה, אף על פי כן הדבר אסור, אין שום היתר בדבר,

שום כולם. אסור שיהיה בעל מדינות מניות דתים מחברה

האמריקנית למשל, שיוצאת מדברים אסורים.

רוצים לקנות מניות, אם אתה מתכוון במניות,

אתה חושב?

לגבי מניות יש מחלוקת.

מחלוקת לגבי מניות, אם זה נחשב כבעלות או לא.

בהר איראה אומר שאין זה נחשב לבעלות,

וממילא בשאלה שלך יהיה צעד להקל.

יש הרבה פוסקים שחולקים עליו,

ובפרט אם יש לי 51% מהמניות,

יש כאן בעלות של ממש,

ולכן אין מקום להתיר אם יש לו כל כך הרבה מניות.

לכן, מלכתחילה, כשאתה נותן הוראה בבנק לברוקר,

תקנה לי, תמכור לי, לפעמים האדם, אין לו זמן לשבת לפרט,

אז הוא סומך על הפקיד בבנק. הברוקר שם,

הוא יודע את המלאכה, הוא יודע מה צריך לעשות.

אבל אם הוא לא דתי, צריך להנחות אותו.

אל תקנה לי מניות, לא בדברים האסורים האלה,

לא מניות בחזיר.

יש מה שנקרא היום אופציה.

שם הוא לא קנה לך כלום.

אם המחיר של החזיר בעולם עלה,

או אם המחיר של הנפט עלה,

גם המנייה שלך עלתה.

שם בוודאי מותר. באופציה אין בעיה.

אבל אם הוא קנה ממש, קונה לך מניות של,

נניח יש דירים של חזיר בגרמניה, הדירים האלה שייכים לבעלי המניות, ואתה גם קונה,

וכן על זה הדרך.

בדברים האלה צריך להימנע להנחות אותו שלא יקנה לך שותפות בבתי-חרושת כאלה שהמסחר שלהם,

אותם בתי-חרושת,

מבשלים ומוכרים את אותן מאכלות אסורות.

כך גם אנחנו משתדלים להימנע גם לא להיות שותפים באותם מפעלים שעובדים בשבתות, שעובדים בהם יהודים.

אם זה רק גויים, בית-חרושת של גויים אין שום בעיה.

שיעבדו בשבת, יום ולילה לא ישבותו. אבל אנחנו מדברים על יהודים.

ביהודים יש לנו את הבעיה האמורה, ואנחנו משתדלים גם בזה לא להיות שותפים.

וקשה מאוד להפריד, להבחין,

בין סוגי הבניות האלה.

אם אתה אומר, בפסח תיזהר, אל תקנה מניות של חמץ.

בכל ימות השנה תיזהר לא לקנות דברים של מאכלות אסורות,

או בתי-חרושת שעובדים...

שבת וכן הלאה,

מה כן מותר,

והכל היום מעורבב, כשהוא קונה לך הרבה פעמים, הוא קונה סל של מניות,

קשה מאוד להפריד. ולכן,

העצה הטובה ביותר,

פשוט אדם, עיר השמיים, משתדל להימנע,

לא לקנות מניות.

האופציות, כמו שאמרתי, זה כן מותר,

אבל מניות ממש,

עדיף להימנע בגלל הבעיות האמורות.

שקודמים חזירים, וכל החזירים מוכרים בבית טבקה של גויין.

כן.

זה יהיה מותר.

אנחנו אומרים שאנחנו מוכרים להם חר.

אסור.

אבל אני חשבתי שם,

בחוץ לארץ, בחוץ לארץ, בחוץ לארץ, שם,

יהיה צעד להתיר. כמו שאמרתי,

אתה מוכר לו את השברים, את הפרות.

אבל כשאתה קונה מעיקרה חזיר כדי למכור לגוי חזיר, אפילו בחי יהיה אסור.

בחזיר יש גזירה מיוחדת.

הגמרא במסכת בבא קמא בדף פב,

הגמרא מספרת את הסיפור עם המלחמה, הייתה מלחמת אחים, בבית חשמונאי,

וכשהחזיר נעה ציפורניו בחומה הזדעזעה ארץ ישראל וכולי,

אז בחזיר יש גזירה מיוחדת. זה היה שריפינג או משהו. נכון, כן.

אני לא הבנתי, למה נבלות יהיו אסור?

רק אם הזדמנו לו, אם הזדמן לו. שחד את הבהמה על דעת שזה יהיה חלק.

נעשה נבלה, זה נקרא הזדמנו לו,

אז בזה התורה אמרה, לגר אשר בשחריך תיתננה בהאכלה או מכור לאלוכי.

זה מה שקראנו בפרשה,

בזה אין את הגזירה, מרן כתב בסיוון קופי זין, שינו אותה.

אבל כשאני אלך בדרך קבע,

אני קונה בית-מטבחיים של גויים.

נכון שהם שוחטים פרות,

אבל השוחט שם הוא גוי, או שהוא יורה בראש שלו, של השור,

וכן הלאה.

אז כאן, בדרך קבע,

זה לא טוב, אלא בנזדמנות לא.

הוא מקווה שיהיה חלק. קורה לפעמים 10% תרף,

אז את זה אנחנו לא אוסרים בעדו.

אותו דבר אדם שהולך לדוג,

משתדל לדוג אך ורק דגים טהורים. לא ילך לחפש

לדוג במקום שכל הדגים שם הם דגים טמאים,

גם שם יש את ההגבלות האמורות.

אבל, הלך לדוג במקום שהדגים הם טהורים,

והתערבב, בא שם גם איזה דג טמא במקרה,

לא חייב לזרוק את זה חזרה לים, אלא יכול למכור את זה לגוי, ונזדמנו לו,

יש יותר בדבר.

אני חוזר לנושא,

סימן תקנט סעיף ב'

מומר מותר להלוותו בריבית,

ואסור ללוות ממנו בריבית.

אגב, יש מחמירים,

אף במומר להלוותו,

וטוב להחמיר אם אפשר.

התורה אמרה, וחי אחיך עמך,

אבל יהודי רשע שאין לו לא דת ולא דין,

אנחנו לא מצווים להחיותו,

ולכן מותר לכתחילה לתת לו הלוואה בריבית.

הפוך,

אם אני צריך הלוואה, אסור לי ללכת לקחת ממנו הלוואה בריבית.

ולמה? הוא יהודי, אף על-פי שחטא ישראל הוא,

ולכן אסור לי לקחת ממנו הלוואה.

אני מכשיל אותו ואני עובר בזה בלאו דאורייתא, ולפני עבר לא תיתן מכשול.

אבל הפוך, אם הוא נזקק להלוואה,

מותר לי לכתחילה להלוות לו בריבית קצוצה, אני לא צריך היתר עסקה, כיוון שאותו אדם הוא מומר, אין לו לא דת ולא דין, מ' אלא אני לא מצווה להחיותו.

הביטוי שהתורה מסיימת באיסור זה, וחי אחיך עמך, זה לא אחי.

ולכן יהיה מותר לכתחילה לתת לו הלוואה בריבית קצוצה.

אלה דברי הגמרא,

השולחן ערוך, וכך כתבו הפוסקים להלכה. תוספות שמה עוסקים,

איך עובדיה הנביא לקח הלוואה מיורם.

יש שם שני תירוצים. תירוץ אחד היה פיקוח נפש, לא הייתה ברירה.

אז כמו שפיקוח נפש דוחה שבת, דוחה כיפור,

פיקוח נפש גם דוחה את האיסור של ריבית.

תירוץ שני,

בתוספות אומרים, איזבל הייתה גויה,

יורם, בנה של איזבל, לא היה נחשב ליהודי, היה גוי,

ולכן היה מותר גם לקחת ממנו את ההלוואה. אלה הם התירוצים שם.

אבל כמו שאמרנו,

שאם המומר בא לקחת ממני,

יהיה מותר מלכתחילה לתת לו הלוואה בריבית קצוצה גם ללא היתר עסקה.

זו ההלכה, אבל למרות הכול, אם אדם יבוא וישאל אותי היום בזמן הזה,

אני אגיד לו עצה טובה, אדוני, תעשה שטר עסקה.

שאל אותי למה. כתוב בפירוש בשולחן ערוך, מה אתה חולק על מרן?

אני לא חולק על מרן, אבל הבעיה היא,

היום, בשעה שלקח ממך את ההלוואה,

הוא היה מומר, היה בלי כובע.

אתה עלול לראות אותו מחרתיים,

עוד שלושה-ארבעה ימים,

אתה תראה אותו פתאום, לבש כיפה,

פנים חדשות באו לכאן, חזר בתשובה. זה דבר שהוא נפוץ מאוד בזמן האחרון.

כדי שלא תופתע,

כדי שלא תאבד את הממון שלך כעצה טובה, אני אומר לך, יש אפשרות,

תכין משטר עסקה, זה כדאי, זה יותר טוב.

או, אם אתה רוצה, אחר כך לגמול איתו חסד, לתת לו בלי ריבית, זה משהו אחר.

אבל כדאי מלכתחילה,

אדם שזקוק מאוד לכסף הזה, לריבית, זו הפרנסה שלו,

מזה הוא חי,

צריך להביא בחשבון את המציאות החדשה שנוצרה בשנים האחרונות,

שהרבה אנשים מתקרבים לאבינו שבשמים,

כך שהסיכוי לקבל את הריבית,

סיכוי קטן מאוד.

עד שיגיע תאריך הפירעון יש חשש גדול, חיישי נם,

שמע יחזור בתשובה.

ולכן כדאי הדבר, אם הוא שואל אותנו כעצה טובה,

כדאי שיעשה שטר עסקה.

אבל אם לא עשה שטר עסקה,

הגיע זמן הפירעון, ואותו אדם לא חזר בתשובה. אני הולך, לוקח ממנו קרן וריבית. אין לנו מה לחשוש בדבר, כנראה ועיקר.

כאן מרן קיצר, מרן לא הרחיב כאן את ההגדרות של מומר.

מרן במקומות אחרים כן פירט לנו את הנושא יותר בהרחבה.

ביורד סימן ב',

סימנים קיוט בשני המקומות האלה. מרן דיבר יותר בהרחבה והגדיר לנו את הנושא.

כאן לענייננו, או אדם שמחלל שבת בפרהיסייה דינו כגוי,

אז מ' אלא מותר לתת לו הלוואה וריבית קצוצה,

תודה,

או אדם שעובר אפילו רק עליו אבל עובר על זה בדרך קבע.

זה לא במקרה, פעם אחת הוא נכשל, שגויוט מייבין,

אלא הוא עובר על זה בדרך קבע, זה הביטוי מומר.

אפילו מומר לדבר אחד ופסול העדות,

וממילא יהיה מותר בלכתחילה גם לתת לו הלוואה בריבית קצוצה.

בספר מלכי בקודש, בחלק ב', עמוד קמ״ג, הוא רצה לחלק

בין מחלל שבת בפרהיסייה לתיאבון,

לבין מחלל שבת בפרהיסייה להכעיס.

כמו לגבי הלווין האחרים, הוא רצה לומר גם לגבי שבת, אותו כלל ואותו דין.

אבל מדברי הרמב״ם בהלכות תשובה, פרק ג' להלכה ט', הפוסקים הוכיחו שאין הבדל בזה.

האיסור של חילול שבת בפרהיסיה כל כך דבר חמור,

שאפילו אם הוא עושה את זה רק לתיאבון,

אף על-פי כן דינו כגוי.

כך משמע גם התוספות בחולין י״ד,

כך פסקו להלכה התבואות שור בסימן ב׳ סעיף קט׳,

כך מפורש בדברי המאירי בחולין ב׳, כך כתב מרן הבית-יוסף בעברי דעה, סימן רס״ח ובכסף משניה בהלכות ייסורי ביער, פרק י״ג הלכה י״ז.

ולכן אין הבדל גם אם האדם הזה אוהב את השם, אוהב את בני התורה,

הוא בא להתפלל אבל הוא מת על כדורגל.

כשיש משחק של ביתר, הוא מהעשרה הראשונים שמה שרץ,

או שיש לו שיגעונות אחרות ביום שבת, הוא מוכרח לנסוע לים.

נכון שזה לתיאבון, נכון שזה לא להכעיס,

אף על-פי כן,

לפי המהלך הזה, אין הבדל אם זה לתיאבון או שזה להכעיס. בכל מקרה, עדיין האדם הזה לא רק לגבי דין מחלל שבת, אלא גם לגבי דין מוסר.

תראו בדברי המגן אברהם,

באורח חיים סימן ד'ט,

שם נזכר בהלכה לא רק מחלל שבת,

פסול לכתוב תפילין, מזוזות או ספר תורה או קשרתם וכתבתם, אלא גם אדם שמוסר.

הלך והלשין על,

גם בזה הוא פסול, ולא רק אם הדבר הזה נעשה להכעיס,

אלא גם מוסר לתיאבון.

היום מה שנקרא מלשינון, אדם שהולך להלשין,

מקבל 10%. הלשנתי עליו,

ומס הכנסה לקח ממנו 10 מיליון דולר,

נותנים לי, לאותו המלשין, נותנים לי מיליון אחד עשרה אחוז.

אז תגיד, כאן זה לא להכעיס, כאן זה לתיאבון עשיתי את זה.

אין הבדל. כמו בחילול שבת,

גם בזה המגן אברהם,

שם בסימן עמ' ט', גם בבארת אלסקיפ קטן ג' ושאר האחרונים הדגישו,

גם מוסר לתיאבון, גם הוא נחשב כ...

ולכן, א',

מה העונש של מוסר?

לא צריך סנהדרין,

אלא העונש של מוסר,

אפשר להרוג אותו. גם אדם שמוסר רק את הממון,

אפילו שהוא לא מוסר את הנפשות,

מרן כתב בחושם משפט סימן שפח שצריך להרוג את אותו האדם.

מחפשים תחבולה.

פעם אחת תגיד במקרה נעלים עין,

אבל אם זה חוזר על עצמו שלושה פעמים,

אין ברירה אלא וביארת הרע מקרבך.

אבל אתם יודעים שנשיא המדינה ביקש לא ללמוד את ההלכות האלה, מי אנחנו שנחלוק על הוד מעלת הנשיא.

אני רוצה לשאול את הרב,

מה כאן כבודו הסביר,

אסור ללוות ממנו כי אתה מכשיל אותו.

מה אני מכשיל אותו? שהוא נותן ריבי.

בדיוק. הוא ה...

אחי אחיך הוא כן מצווה להחיות אותי אז אני שואל את כבוד הרב

אנחנו מלווים לו בריבית כי בשבילנו הוא לא אחינו הוא לא אחיך במצוות אז גם הוא אומר אתה לא אחי לא לא אם אני לא אחי הוא לא אחי במצוות גם הוא לא מתייחס אליי הוא מודה שאנחנו הוא היה רוצה שגם אני אשתמש

שאני אשא איתו ביום שבת כן הוא גם היה רוצה

זאת אומרת, הוא כן מצווה עלינו להחיות אותנו.

הוא כן מצווה. אנחנו הישראלים כשרים, אז הוא כן מצווה להחיות אותנו.

הוא התרחק, לצערנו, ולכן אנחנו לא מצווים להחיותו.

זה הבסיס. ולכן,

לתת לו הלוואה אני לא חייב לתת לו בלי ריבית,

אלא אני יכול להלוותו בריבית. הפוך לא. זהו, אלה דברי הגמרא.

ולכן גם מרן פסק כך בשולחן הערוך להלכה למעשה.

רק אמרנו המלצה כעצה טובה שכדאי להכין שטר עסקה,

כדי לא להגיע בתחנה הסופית ויפסיד את כל הריבית. אבל אם הוא לא חזר בתשובה ובאים אלינו,

היה אצלי פעם דין תורה כזה שאותו אדם צעק חמאס,

אתה דתי, איך אתה לוקח ממני ריבית?

והחילוני צועק על,

והוא שכח שהוא בלי כיפה, הוא שכח שהוא מחלל שבת,

ולכן בית הדין פסק שהוא חייב לשלם גם את הקרן וגם את הריבית.

לא כל ההלכות שראינו שם, הוא עשה בהתר את כל המשך, גם פה, הוא עשה בהתר. אני מסכים. אני מסכים איתך על המהלך שלך, אבל בוא ונאמר,

אחרי יום הוא חזר בתשובה.

על אותו היום שעדיין הוא היה מומר, אתה לוקח ממנו ריבית.

כמה חשבון על אותו היום? חמישה שקלים, זה אתה רשאי.

אבל מאותו רגע והלאה שהוא חזר בתשובה,

אתה לא יכול לקחת, נכון?

ברגע שהוא חזר בתשובה, ברגע שהוא חזר בתשובה, אני מצווה להחיותו.

ברגע שהוא התחיל,

ברוך השם, לשמור תורה ומשרד, אני מצווה להחיותו.

ולכן הרי הריבית מתחדשת בכל שנייה, בכל רגע.

אז עד אותו הרגע אתה יכול לקחת, מה יהיה הלאה?

אז אם כשהוא בא להחזיר לך את הכסף,

אתה רואה איזה קנוע על טבורו, זה לא שהוא חזור בתשובה לפני דקה. לפי אורך הזקן, אתה יודע,

הרבה זמן כבר הוא חזר, ואז אתה עלול להפסיד הרבה ממון.

ולכן אמרתי עצה פשוטה, היום יש לנו, ברוך השם, את השטר עסקה.

אדם יכול לחתום על שטר עסקה כללי,

שטר עסקה אחד שהוא פותר את כל הבעיה, עם כולם, עם כל האנשים, כולל גם עם המומר,

ואז גם כשהוא יחזור בתשובה שלמה אתה יכול לקחת ממנו את הריבית,

אתה יכול לומר לו, זה היה הכול על-פי שטר עסקה.

כדאי גם להדגיש בשטר חוב,

כשהוא נותן לך את השטר, בכל הניירת

שאתה עושה עמו בשטרות וכן הלאה, להדגיש את המשפט הזה על-פי היתר עסקה.

אדוני היושב-ראש,

המילים שאמרת, כל שכן, הן למעשה מחלוקת בראשונים.

הרן, כשדן בנושא הזה במסכת נדרים,

למה, מדוע דינא דמלכותא דינא.

אז משמעות הרן,

אם אתה לא רוצה לשלם מס הכנסה בשווייץ,

יכול לבוא שר האוצר ולומר לך, תקום ותצא, תלך מכאן.

או שאתה משלם לי מס או שתלך מפה.

הארץ, האדמה לא שלך.

שם הוא יכול להגיד לי טענה כזו,

בארץ-ישראל יבוא ביבי ויגיד לי, אם אתה לא משלם מס, תלך מכאן. אני יכול לשמוע לו?

מה פתאום?

ארץ-ישראל היא נחלת אבות אבותינו,

ואני לא חייב לו שום דבר לשמוע לו בקטע הזה.

ולכן, כל הבסיס

של החיוב, לפי דברי הרן, הוא נשמט.

יש שיבינו בדברי הרמב״ם אחרת.

אבל גם אם נסביר שאין הבדל בין שלטון יהודי לגוי,

עדיין הגמרא שמה מדגישה.

הגמרא מחלקת בין מוכס העומד מאליו,

שאני לא חייב לתת לו, לבין מוכס

והגמרא שמה אומרת שיש הבדל אם הוא עושה לכולם,

כולם שווים, אין הבדל,

או שלאחד הוא נותן לו אפשרות שהוא יתחמק,

לאחד כן, יש איפה ואיפה ויש אפליות וכן הלאה.

זה הבסיס שנאמר שם בגמרא,

ומרן מעתיק את כל זה להלכה למעשה.

היום בזמננו כולנו יודעים שאומנם על הנייר הכול שווים בפני החוק,

אבל בפועל יהיה שווים יותר ויהיה שווים פחות.

אנחנו יודעים איך המשפט שלנו במדינה מתנהל,

למי המשטרה כן מעזה לגשת, את מי כן עוצרים ואת מי לא,

למי נותנים עונש כבד ולמי לא.

מי ששייך לאליטות, לג'מעה,

יש לו יחס אחר. אנחנו מכירים את המדינה שלנו, אנחנו יודעים איך העניינים מתנהלים.

על הנייר, אדם שהוא עצמאי, מרוויח הרבה,

יש לו רווחים עצומים.

על הנייר, תסתכל, תראה, לפי התעריף של מס הכנסה,

הוא צריך לשלם למעלה מ-60% מס.

בפועל, תשאל את אותם פקידי שומה,

כולם מודים,

אף אחד לא הולך לגבות מהם את הסכומים הללו. לוקחים מהם 15%, 20% ותו לה.

הדוד שלי, אח אבא, היה פקיד שומה, והייתי שואל אותו את כל השאלות שהייתי רוצה לדעת בנושא הזה.

הוא היה אומר לי, מגלה לי את כל הקלפים,

עליו השלום, היה איתי גלוי לב.

הוא היה אומר לי, לא, אנחנו לוקחים מהם.

אז הם היו עושים איפה ואיפה, אתה לא מבצע את החוק ככתבו וכלשונו.

מאחד, מהשכיר הזה, אתה מוצץ את הדם שלו.

אתה לוקח ממנו 40%. ואילו מהעצמאי הזה, שמרוויח פי כמה,

ולפי החוק צריך לקחת ממנו 60%, כי הוא מרוויח הרבה,

ממנו אתה מתחמק,

אתה נותן לו אפשרות להתחמק,

משלם 15%,

20% וכן הלאה.

אז יש כאן איפה ואיפה בפועל.

הם מעשירים את העשירים וגורמים עוני לעניים. הפכו כאן את המדינה,

יש כאן למעשה שני עמים, עם אחד האליטות העשירים והעם השני, זה מה שהם עושים.

אז ממילא, אם הם נוהגים שלא כהוגן,

אז מה פתאום שאני אהיה פראייר שלהם לבוא ולחלק להם ממון?

אין לי מה לעשות עם הכסף, רק לתת להם?

יש לנו דברים יותר חשובים לתת להם.

זאת ועוד, אם הם נוהגים בכספי המס

שהם לוקחים מאתנו על-פי כללי החוק, על-פי כללי ההלכה,

היו נוהגים בצורה שוויונית,

אז באמת היה מקום לשאלה הזו, אולי דינא דמלכותא דינא.

אבל אם הם לא נוהגים בצורה שוויונית,

ממילא הבסיס

של דינא דמלכותא דינא, הבסיס נפל.

זה גשר דו-סטרי.

הגשר הזה, דינא דמלכותא דינא, זה לא חד-סטרי שרק הם יעברו על הגשר הזה לקחת ממני מס,

אלא זה דו-סטרי. אני צריך לראות אם הם מבצעים את כל מה שהחוק הבין-לאומי במדינה דמוקרטית דורש. מה הייתה ההבנה הזאת? לדוגמה, אני רוצה עכשיו לבנות שכונה חדשה.

אז מה החוק אומר? בשכונה חדשה אתה צריך לספק את כל הצרכים,

צורכי התרבות

של התושבים.

ואכן, כך הם עושים.

הם מייד בונים להם מועדון, בונים להם את כל מה שנחוץ להם.

אני אומר להם, הכוונה לחילונים.

עכשיו, אנחנו דתיים, בונים שכונה לדתיים.

האם לדתיים לא צריך בית-ספר?

לחילונים הם בונים מייד את בית-הספר.

לדתיים אין בית-ספר. תלך, תראה.

בנו שכונות של דתיים,

או ערים של הדתיים, קריית-ספר, ביתר,

שם משרד השיכון לא בנה בתי-ספר.

הגיעה שנת הלימודים, הילדים נמצאים במקלטים,

עשו להם טובה, נתנו להם איזה קרוון, איזה צריף.

זה מה שעשו.

למה אצל החילונים אתה בונה להם בית-ספר עם מזגן, הכול,

ולילדים האלה לא?

אתה רואה מייד איפה ואיפה.

אצלנו התרבות זה לא במועדון.

אני לא הולך למועדון, אני לא צריך לשחק קלפים.

אצלי התרבות זה בית-הכנסת, נכון?

להם אתה בונה מועדון, נכון?

למה לנו לא תבנה מקווה, בית-כנסת וכן הלאה? תבנה לי, זה המועדון שלי.

בזה לא אומרים לך, תלך, תאסוף נדבות. תתבזה, תבזה את עצמך, תאסוף נדבות.

זה איפה ואיפה.

יש לי זכויות, לא?

אני אזרח ששילמתי מס בדיוק כמו החילוני.

למה החילוני מגיע לו הכול ולנו לא מגיע כלום?

אז אם הם נוהגים בצורה בזויה,

אם הם נוהגים בצורה של עיוולת,

אז למה אני חייב להם?

זו הטענה המתבקשת.

לא רק שהם לא בונים,

החובה המינימלית שלהם לספק את הסולר למקוואות.

אפילו את זה הם לא עושים.

מתוך 1,000 מקוואות של נשים שהיו לפני שנה,

היום נסגרו 300 מקוואות לנשים בארץ.

אין סולר, אין כסף להפעיל את אותן המקוואות,

פשוט סגרו את השיבר, סגרו את הכול.

אז אם הם מתכחשים לזכויות שלנו, למינימום שבמינימום,

אז למה שאני אלך לחלק להם את הממון? אם יש לי עודף ממון,

אני אקנה בזה סולר למקווה, זה יותר מצווה מאשר לתת להם.

רשב״ם במסכת בבא בתרא בדף נד מסביר מדוע דינא דמלכותא דינא.

התוכן של הדברים שם,

זהו הרצון של העם.

האנשים רוצים שהמלך הזה ימלוך,

והוא ינהיג אותנו.

אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו החיים בלעו. זו הסברה.

לפי זה, אם העם לא רוצה את המלך הזה,

אם 60% אומרים לא,

אז תבין מייד שהמלך הזה יושב על הכיסא,

הוא מיותר שם.

די למבין.

לכן, לא צריך בשביל זה לעשות סקר כל יום.

אתה לוקח כמה פעמים, פעמיים, שלוש, בתלתה וחזקה,

ואותו אדם יש לו עור פיל,

לא אכפת לו.

יעשו 60%, 90% יהיה נגדו, לא אכפת לו, הוא ימשיך לשבת.

שימשיך לשבת, אבל אני לא חייב לו שום דבר.

על פי דברי רשבן, ברגע שזה לא דמוקרט,

ברגע שזה לא רצון העם,

ממילא כל הבסיס נפל.

בכל, אין הבדל, אין הבדל. זאת ועוד ב...

אז יש ראש עירייה שמקבל משכורת ויש לו כיפה על הראש,

אבל ההנהגה של השלטון היא עדיין ההנהגה אותו דבר, אותם החוקים.

תגיד לי, הכנסייה משלמת ארנונה?

לא.

מי משלם עליהם?

אני צריך לשלם כסף ארנונה כדי שיאספו את הזבל שלהם, נכון?

זה צודק?

זה שווה? יש שוויון בזה? יש בזה היגיון?

איזה היגיון יש בזה?

למה אני צריך לאסוף להם את הזבל?

גם כשראש העירייה הדתי עדיין זה ממשיך, העוול הזה, וכן הלאה.

אני חוזר לנושא, התוספות במסכת

סנהדרין בדף כ', התוספות שואלים שם,

למה כל כך הנביא הקפיד על אותו אחאב,

אמר לו, הרצחת וגם ירשת?

מייקו נהי?

אחאב היה צודק.

תפתח ספר שמואל ותראה, כשעם ישראל ביקשו מלך מהנביא שמואל,

אז שמואל אמר להם מראש, אתם רוצים מלך? אבל תדעו, יש חובות,

הרבה חובות כלפי המלך.

את שדותיכם ייקח,

יהיה רשאי לקחת את הכרם, את השדה.

אז כאן נבות היזרעיני, כשסירב לתת את הכרם שלו,

הוא היה מורד במלכות,

הוא היה רשע,

הוא לא היה בסדר.

אחאב היה בסדר.

זו הקושייה של התוספות.

התוספות מתרצים,

סמכות של דינת דמלכותא דווקא מלך שמלך על-פי השם,

מלך שהוא ירא שמים.

אצל אחאב זה לא היה.

ולכן הנביא בא וצועק עליו, כשהוא בא לקחת את הכרם,

הרצחת וגם ירשת?

על-פי דברי התוספות כותב בספר פאת שדחה,

של הגאון הרב מונק,

הוא אומר גם בזמן הזה, כשהממשלה, השלטון, נמצא בידי אנשים שאינם מעוגנים,

אנשים שאינם שומרי שבת,

ממילא הם דומים לדברי התוספות, ולכן אין לנו שום מחויבות כלפיהם.

שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שיש להם סמכויות רחבות בתנאי שהם מראי שמים. מדגיש החזון איש, לא רק מלכתחילה.

אומר החזון איש, גם בדיעבד שנבחרו שבעה טובי העיר ואינם דתיים,

גם בדיעבד אין להם שום סמכויות כלל ועיקר.

הביטוי שבעה טובי העיר לאו דווקא שבעה.

זה יכול להיות 21 חברי מועצת העיר או 120 חברי כנסת, זה לא משנה המספר,

אבל הסמכות השלטונית,

יש לה את התנאי שאמרנו, שהם אנשים מראי שמים, בני תורה, הלאה וכי לא.

כן.

טוב, אני עכשיו לא היסטוריון,

אני לא הולך לבחון מה היה 5000 בעולם, 5000 שנה אחורנית.

אני אומר לך את הדברים שאומר רשב״ם.

אז אם בפועל יש דבר כזה, כן.

נניח בשווייץ,

שם בשווייץ השלטון באמת הוא קרוב יותר לדמוקרטיה. רוצים לעשות שם איזה חוק?

שואלים את האנשים.

שמים בכל תחנות הדואר, שמים שם קלפי,

שואלים את האנשים, עושים משאל עם,

ואם העם החליט כן, כן, לא, לא.

אני שואל אותך במדינת ישראל, מתי שאלו אותך בפעם האחרונה,

או בפעם הראשונה? היה פעם בכלל כאן משאל עם? מישהו שואל אותנו?

הם עושים כל מה שלבם חפץ, עושים כל מיני חוקים ולא שואלים אף אחד.

גם את החילונים הם לא שואלים. הם לא שואלים אם עושים מה שלבם חפץ.

הם רחוקים מאוד מהמושגים של,

הם עוטפים את זה בלשון יפה. מגילת העצמאות יש להם, יש להם מילים יפות של דמוקרטיה,

רוממות הדמוקרטיה בגרונם וחרב הבולשביקים בידם.

זהו, זו ההנהגה.

כך נהגו מיום שקמה המדינה עד היום. אין פה לא דמוקרטיה ולא שום דבר.

אם זו הייתה דמוקרטיה,

אז יכול להיות שבמקרה יהיו רוב חברי בית המשפט העליון, במקרה יהיו ספרדים.

האם קרה דבר כזה? חס ושלום.

תמיד יש רק אחד או שניים, תמיד שם למעלה בפירמידה,

כולם על טהרת הגזע,

כולם, אתה רואה, בני עדה אחת.

ולמה?

תבין מייד את הרמז, שם החבר מביא חבר וכולי.

אז האם זה דמוקרט? האם זהו רצון העם?

הרצון של העם שיהיו שם רק בני עדה מסוימת? בוודאי שלא. אנחנו מבינים את הדברים.

אנחנו לא עולים חדשים שבאנו אתמול מדרום אמריקה או מצרפת.

אנחנו מכירים את המדינה שלנו, יודעים איך היא מתנהלת,

איך הדמוקרטיה כאן חוגגת במרכאות.

מומר לדבר אחד גם, נכון. תראה, מרן בחושם משפט, סימן ל״ד, גם כן הרחיב מאוד את הנושא, גם שם, שמה לגבי פיסול עדות,

שמומר פסול העדות, ושם מרן הרחיב את הנושא.

אצלנו כאן יש מחלוקת בפוסקים, האם

צריך שיהיה בפרסייה עשרה אנשים כשרים שיראו אותו,

או אפילו אם היו עשרה כמוהו, מחללי שבת כמוהו.

הוא נסע יחד עם השחקנים של ביתר,

אז ראו אותו עשרה מחללי שבת שהוא נוסע אתם.

האם זה מספיק או לא? מחלוקת באחרונים.

לפי דברי רבי עקיבא יגאל ביוראי דעה, סימן ירס סד,

צריכים להיות עשרה כשרים,

אבל אם העשרה היו מחללי שבת,

הוא עדיין לא נחשב לפרסייה,

אבל השפת אמת חולק על זה.

מדברים בזה גם ענף יוסף בפסחים נג',

האגרות משה, יוראי דעה, סימן ע', ועוד,

ונפקא מינה בפרט הזה.

זאת ועוד,

הגמרא במסכת סנדרים בדף ע״ד, הגמרא שם דנה לגבי

ייהרג ואל יעבור בגילוי עריות בנשים.

והגמרא שואלת,

והיה אסתר פרסייה אהבה,

למה אסתר לא מסרה את נפשה שלא ייקחו אותה לאחשוורוש?

מה זה אסתר פרסייה?

מה, אחשוורוש היה בועל אותה באמצע הרחוב? מה זה פרסייה?

היה אוסף קודם עשירים מניין ואחר כך,

ודאי שלא.

הסבירו התוספות,

שהכוונה היא שראוי,

המאירי כותב שם, ואין צריך בפני עשרה ממש, אלא די בידיעה,

שהרי אסתר לא בפני עשרה היה,

אלא כולם ידעו בכך,

או שימו לב לתירוץ השני של המאירי, או שמא היו רואים אותה בשעה שהיו מוליכים אותה אליו.

אם כן, לפי התירוץ השני,

צריך שיהיה באמת לא רק ידיעה שאני משער,

אלא צריכה להיות ידיעה יותר.

את הדברים האלה העתיקו גם, את התירוצים האלה,

מארי קולון בשורש קס, הרדבז, אשך, שמלה חדשה, בני יהודה ועוד.

בספר בית-הילל דן בשני התירוצים האלה למעלה, באירועי דעה, סימן קנז,

והוא כותב כמו התירוץ האחרון של המאירי. זאת אומרת, לפי דבריו יוצא שצריך דווקא שיהיו עשרה,

שיראו אותו עשרה יהודים כשרים,

ולא מספיק שראוי שידעו, אלא צריך ידיעה יותר מזה.

ולכן בכל הדברים האלה יש לנו ספק,

ולכן מי ספק אם אתה לא בטוח שהאדם הזה נחשב כמחלל שבת,

כדאי, עדיף יותר שמלכתחילה יעשה שטר עסקה,

כדי שלא יסתבך בבעיה האמורה.

כך גם לגבי ספר תורה שעומדים לסיים אותו.

הסופרים רגילים להשאיר את המילים האחרונות

לעיני כל ישראל והם מכבדים אנשים או שמוכרים את זה כדי למלא את המילים האחרונות. שוב, אם זה מחלל שבת בפרסיה דינו כגוי,

אסור לתת לו שיסיים, שיגמור את המילים לעיני כל ישראל.

הדבר אסור.

הם מכשילים את הרבים.

הברכות יהיו ברכות לבטלה, כי הספר תורה הזה הוא פסול.

כך כתבו,

אבני זיכרון,

יד יצחק,

אז שדה חמד מאסף לכל המחנות בסימן עמ״ב ע״כ,

ולכן צריך להיזהר לא לתת לאותם האנשים.

מה שהם עושים במסגרת, זה לא לחשוב שזה,

מה הסופר כתב?

מחלוקת.

כשהוא כן כתב את המסגרת והוא רק ממלא,

האם זה כבר כשר ומה שהשני עושה זה רק תוספת הידור בעלמא, או שזה...

ולכן במחלוקת הזו, כשאנחנו חוששים לספק ברכה לבטלה,

אנחנו נזהרים בדבר,

לא לוקחים סיכון,

ולכן עדיף יותר לתת את זה אך ורק

לאנשים יראי שמים.

לכן לא כדאי להשאיר,

אם הוא יודע מראש שיבואו לשם אנשים לא דתיים,

כדאי לייעץ לסופר שיגמור עד הסוף.

ימלא את הכול לעיני כל ישראל,

לא ישאיר שום דבר כדי שלא יבואו לידי הבעיה הברורה.

זה לא מסתר במסגרת שם.

אז הגמרא מתרצת שם, הסתר קרקע עולם.

זאת אומרת, האישה היא פסיבית.

כל מה שנאמר ייהרג ואל יעבור לנו, לגברים,

שהגבר עושה מעשה.

אבל אסתר הייתה פסיבית, ולכן במקרה כזה,

אין את הדין, ייהרג ואל יעבור. זה התירוץ על הקושייה של הגמרא שם.

הנושא של מומר מחלל שבת בפרסיה שדינו כגוי,

בחלק מהדברים הנושא הוא דין גמור מדאורייתא, חלק מהדברים גזירת חכמים.

כאן אצלנו זה דין גמור מדאורייתא.

וחי אחיך עמך אני לא מצווה לאחיותו,

ולכן מדאורייתא הוא נחשב דומה לגוי בקטע הזה,

ומותר לי לתת לו, להלוות לו הלוואה ברביעית קצוצה.

יש עוד כמה מקומות שהתורה הפרידה בין היהודי לבין המומר.

התורה אמרה לנו בחומה שמות פרשת בו,

כל בן נכר לא יאכל בו.

אותו המומר נכר שנתנכרו מעשיו לאבינו שבשמיים,

אסור לתת לו לאכול מהקורבן פסח, וגם שמה זה דין גמור מדאורייתא.

כך גם לגבי מצוות השבת אבדה.

התורה אמרה,

וכן תעשה לכל אבדת אחיך. שוב הביטוי הזה, אחיך,

דווקא עם האבדה הזו של יהודי ירא השמיים, הלאה וכילו.

מרן כתב את דברי הגמרא להלכה בחושן משפע סימן רס.ז וגם שמה זה דין גמור מדאורייתא מי שאמר לנו להשיב את האבידה אמר לנו שבחיי גוונה כיוון שאותו הרשע אין לו לא דת ולא דין ממילא אני לא חייב להחזיר לו את האבידה כך גם אם הוא רוצה הלוואה או נפל בשבי אין אני מצווה לאחיותו ולכן מרן כתב בהראות דעה סימן רנא סעיף א'

שאסור לפדותו עם נשבע שיישאר שם הלך למוקעתה לבקר את החברים שלו שם ותפסו אותו בשבי לא רוצים להחזיר אותו דורשים תמורתו תביא לנו תמורתו מאה מחבלים תשאיר אותו שם שינוח בשלום על משכבו שם אין אנחנו מצווין להחיותו ברגע שהוא התנתק מאיתנו גם לגבי הבאת קורבן התורה אמרה לנו בחומש ויקרא

אדם כי יקריב מכם הלשון הזה מכם דרשו בחולין ה'

מכם ולא כולכם היינו שאותו האדם לא יכול לא ראוי להביא קורבן לבית המקדש מהגויים מקבלים ממנו לא

הרב פעם אמר שאם אותו ישראל

מומר אם הוא יהרג

הרגו אותו הגויים בגלל שהוא ישראל

אז יש לו דין של

הגמרא מסיימת בסנהדרין מ״ז שאם נהרג היהודי הזה בידי גויים מיתתו כפרתו ויש לו חלק לעולם הבא וכולי אז אולי נחשב אותו בינתיים אני מסתכל אני מסתכל כל דבר באשר הוא שם מי אומר שהוא בדרך שיבוא איזה גויים להרוג אותו

אולי הוא עדיין לא בדרך אולי הוא יחיה עוד מאה שנה שובים אותם

מי אומר אולי כן אולי לא אני לא יכול לבוא ולשלם אם אני משלם מהקופה של הצדקה אני מועל בקופה הזו לפי ההלכה עשו אלא אם כן אם אני יודע שהוא חזר שם בתשובה

הגיע לשם ברגע שהוא נפל בצרה כן בא לו הייסורים והתחיל לצעוק להשם אם הוא חזר בתשובה אתה רואה שהצלב האדום בא לבקש הוא מבקש הוא רוצה תפילין בשביל מה הוא צריך תפילין

אז בזה אני מסכים אני חייב באמת לפדות אותו אבל אם האדם הזה רשעים הפתחם של גיהינם אינם חזרים בתשובה הוא לא רוצה לחזור שיישאר שם

אז הרב אם כבודו היה רמטכן לא היה שולח לשם פשוט ודאי כן

גם הוא אומר שהבעיה שלו האחרית שהוא לא רוצה אדם שהוא חבר ביחד בין הבתימים. בתורה,

כן.

כן.

דיברנו פעם בהרחבה אם כאן בארץ ישראל אם יש את המושג תינוק שנשבה אם זה צריך להיות בגדר אנוס מאה אחוז או לא הסברנו בהרחבה את הנושא אבל בואו וניקח

דוגמה שאין עליה מחלוקת.

יש כמיליון יהודים ברוסיה שבוודאי הם תינוקות שנשבו.

יש כארבעה מיליון יהודים ויותר בארצות-הברית שעליהם אין ספק בוודאי שהם תינוקות שנשבו, הם לא למדו שום דבר, לא יודעים כלום.

מחלוקת בפוסקים האם כאן אני מצווה להחיותו כיוון שהוא תינוק שנשבה או במציאות הוא לא עשה שום מצווה אז אין לו שום זכויות.

יש לי כבש, יש לי עז.

אני מצווה להחיות את הכבש? לא? אני מביא שוחט והוא שוחט אותו.

תגיד אבל הוא לא עשה שום עוון מסכן.

הוא תינוק שנשבה הכבש הזה.

לא עשה לאף אחד שום רע, כבש תמים.

אבל התורה הצוותה אותי וחי אחיך עמך.

אני מצווה להחיות את היהודי אבל את הכבש הזה, אותו דבר גם האדם הזה היהודי הזה אין לי טענות עליו, הוא אנוס מבחינה מסוימת.

אבל התורה לא אסרה לי לקחת ממנו ריבית.

למה? כי אין לו זכויות, הוא עדיין לא עשה מצוות כדי שאני אתחייב לתת לו הלוואה בלי ריבית. זה הוויכוח שיש

בין הגאון מקרלין בפסקי הלכות

בהשמטות שבסוף חלק א',

הוא אומר שאבידת הכותי מותרת,

הוא אומר שגם בתינוק שנשבה אין, אני לא מצווה להחיותו.

מי שחולק עליו זה החזון איש ביורא דעה סימן ב', סעיף קטן כח',

הוא אומר שתינוקות שנשבו, אני כן מצווה להחיותם.

לפי דבריו, אסור לתת להם את ההלוואה בריבית קצוצה.

כאן המחלוקת היא בדאורייתא,

יש לנו בעיה עם החזון איש,

ולכן שוב נצטרך לעשות שטר עסקה.

אם לא יעשה שטר עסקה, אני מסכים אתך, יש בעיה עם כל אותם האנשים שהם בגדר תינוקות שנשבו,

אז אולי ההלקה כחזון איש ספק דאורייתא לחומרה.

אבל כאן בירושלים רוב החילונים הם בדרך כלל לא נחשבים לתינוקות שנשבו.

אולי הרוסים, אלה שעדיין לא יודעים טוב עברית, הם מנותקים מאתנו, אולי הם עדיין תינוקות שנשבו.

אבל סתם חילוני כאן בירושלים, הם מכירים את הדת, יודעים את הכול.

הרבה פעמים הם עצמם למדו בתלמוד תורה, למדו בבית-ספר דתי,

ויש להם רקע עם הודעים וקשה להגדיר אותם תינוקות שנשבו. אז אם זה אחד כזה,

אני יכול לתת לו הלוואה גם בריבית קצוצה, בלי היתר עסקה.

אבל הנה חלומה, לגבי אותם המיליונים שהבאתי, שעליהם אין ספק, אין מחלוקת, כולם יודעים שהם תינוקות שנשבו,

הנה חלומה, שם יש מחלוקת

בין פסקי הלכות להגאון מקרלין לבין החזון איש. וכמו שאמרתי,

מן הראוי בזה להחמיר ספק דאורייתא לחומרה,

ורק על-ידי שטר עסקה יהיה הדבר מותר.

יש עוד כמה דברים שהתורה הפרידה בינינו לבינם.

מרן כתב את זה להלכה באורח חיים סימן ל״ט,

שמחלל שבת פסול לכתוב לנו ספר תורה, תפילין ומזוזות, וקשרתם וכתבתם.

שני הפסוקים האלה באים לומר,

אדם שהוא כושר תפילין מקיים מצוות העשה של התפילין, הוא גם כשר לכתוב לנו ספר תורה, תפילין ומזוזות.

אדם שלא כושר, כתיבתו פסולה גם בדיעבד, אלה דברי מרן שם, בסימן ל״ט, סעיף א',

וכך כתבו שאר הפוסקים.

אמירי, כשדן בנושא הזה,

הוא אומר בשם תשובת הגאונים, שמחלל שבת

אותו המומר גם להקל,

יש לו דין של גוי,

ואם קידש אישה יהודייה הקידושין אפס,

כמו גוי שקידש.

כך הוא מביא בשם תשובת הגאונים,

כך כתבו להלכה הראב״ד, הרדב״ז בחלק א', סימנים צדיק א', צדיק ג'.

אבל אמירי עצמו שם בקידושין נ' לא מסכים עם זה. הוא חולק על הגאונים ואומר, לא,

מהגמרא ביבמות מ״ז מוכח,

שמהתורה אף על פי שחטא ישראל הוא,

ואם קידש יהודייה היא מקודשת מדאורייתא,

רק לחומרה אנחנו מוסיפים שאינו יין נסך דינו כגוי וכו'.

אבל לגבי קידושין אתה לא אומר את הדבר הזה לכולה.

זה הוויכוח שיש בין הראשונים,

ולמעשה רוב הפוסקים נקטו להלכה,

כדברי המאירי, שמדאורייתא היא כן מקודשת.

מחלוקת עצומה בין הבניין ציון למנחת אלעזר,

יהודי מאמין בה' אבל מחלל שבת.

האם לדייק בדברי רש״י בחולין ה'

שדינו עדיין כיהודי או שדינו כגוי? לפי הבניין ציון,

כל מה שאמרנו, מחלל שבת בפרסייה דינו כגוי, ששת הימים עשה השם את השמים ואת הארץ,

וביום השביעי שבת ויהי נפש. הוא לא מאמין, ולכן דינו כגוי.

אבל אם הוא כן מאמין,

עושה קידוש וכיוצא בזה, אתה רואה שהוא צם בכיפור,

ממילא אדם כזה אין דינו כגוי.

המנחת אלעזר חודק עליו. כאן במחלוקת הזו,

אם בא לפני אדם כזה שכן מקדש, כן מאמין,

אבל הוא נוסע בשבת למשחקים, לכדורגל וכיוצא בזה,

מחלוקת, לפי דברי הבניין ציון, אסור לי להלוות לו בריבית. תהיה המחלוקת בדאורייתא ולספק דאורייתא לחומרה, לכן צריך שטר עסקה. אבל

לא ידעתי את ההלכה, נתתי לו הלוואה בריבית קצוצה,

הוא בא כעת ושם לי על השולחן 1,200. לקח 1,000, הנה החזיר לי 1,200. האם אני צריך להחזיר לו ואחי אחיך עמך או לא?

בזה המחלוקת כבר מסתיימת בצורה אחרת.

כאן אני המוחזק

והכלל בדיני ממונות קים לי.

תראו תשובה בזה, אביעומר חלק ט, תראה דאה סימן ט,

ולכן אין מקום להחזיר לו, ודאי שבדיעבד אם קיבל,

לא צריך להחזיר את הממון.

אבל לכתחילה כדאי, כמו שאמרנו,

לא להסתבך בספק דאורייתא, כי לפי דברי הבניין ציון הוא עלול לעבור על איסור דאורייתא,

איסור ריבית.

יש לנו את הבעיות האלה גם לגבי חזן.

אתה הבאת משל טוב, שאותו אדם הבין שהוא לא יכול להיות חזן.

יש כאלה שלא מבינים את זה.

ולמרות שהם חללי שבת הם ניגשים לעמוד.

הגמרא בתענית טז, מרן באורח חיים סימן נג סעיף ד' הדגיש שאנשים כאלה פסולים להיות חזנים.

לא קריאה בתורה ולא דברים אחרים.

צריך להשתדל לא לתת להם בשום אופן לגשר.

שוב, לגבי מניין, אם האדם הזה מאמין בהשם, אני יכול לצרף אותו למניין בשביל לומר קדיש,

אבל לגבי לומר חזרה,

שם זה ספק ברכה לבטלה, אולי ההלכה,

כמנחת אלעזר, שם באמת צריך להחמיר.

ואם אין לי ברירה,

אני מצרף אחד כזה, אבל על ידי תפילה בקול רם.

מצרפים אותו, אבל,

ואומרים לחש וחזרה, תפילה בקול רם, בזה אנחנו עוקפים את הבעיה, ונקווה שבעזרת השם כולם ישובו בתשובה שלמה במהרה לבלתי יידח ממנו נידח.