היקף ברכת "שהכל": ברכת בשר, פטריות, לבבות דקל וזהירות מתולעים

 

- - - לא מוגה! - - - 

המשנה בברכות מ׳ אומרת לנו על דבר שאינו צומח, דבר שאין גאולו מן הארץ, מברך שהכל.

הגמרא והפוסקים מפרטים לנו את הדברים.

אדם שאוכל בשר, שר בהמה, בשר עוף,

מברך שהכל.

כך הוא הבין גם אדם שאוכל כמהין ופטריות.

גם הכמהין ופטריות, דבר שאינו צומח וגם הוא ברכתו שהכל.

כותב בספר שבט הלוי, חלק ח',

גם היום, בזמן הזה,

היום בעולם הרחב, בעיקר בסין,

זורעים את הפטריות בתוך המשטחים של העפר.

אפילו, אחי, גם בלי העפר זה יכול לגדול,

ולכן עדיין הברכה שהכל נהיה בדברו.

לא משנים את הברכה כי הוא לא יונק

כמו שעץ

יונק מהעפר,

אלא כאן הוא יונק רק מהלחות,

ולכן הברכה היא שהכל נהיה בדברו.

גדולי הפוסקים דנו לגבי טעות.

אדם שטעה וברך על הבשר, בורא פרי האדמה.

או טעה וברך על הקמהין ופטריות, אמר בורא פרי האדמה, אם יצא או לא.

הרשש

בשני מקומות,

גם בברכות מ' וגם בעירובין כז',

הוא מסביר לנו יפה את השאלה.

כשאנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו את הברכות,

האם הם התכוונו בורא פרי האדמה לביטוי של לשון בני אדם,

או לביטוי מה שהתורה מתכוונת?

זו הנפקא מינה במחלוקת הזו.

והרב, בעל כף החיים,

הוא נוקט שהולכים לפי הביטוי של התורה ולא העברית המדוברת שלנו.

שם הגמרא עוסקת במסכת עירובין כז' לגבי מצוות מעשר שני,

ומשם הרב לומד לענייננו.

אדם שגר רחוק,

יש לו מטעים,

יש לו כרם במטולה.

הפריש מעשר שני, או מתא רביעי.

צריך להביא את זה לירושלים, לאכול את זה כאן, בקדושה, בטהרה.

כי ירחק ממך הדרך לא תאכל סטו, מה עושים?

מחללים את זה.

חיללתי על הכסף,

באתי עם הכסף לירושלים.

מה עושים?

התורה אומרת, תיקח את הכסף הזה, ונתת בבקר או בצאן, ויין ובאשיכה, ובכל אשר תשאל לך נפשך,

וכולי.

אתה לוקח בכסף הזה וקונה,

ואתה אוכל את הכול בקדושת

מעשר שני.

מה אפשר לקנות בכסף הזה, ומה לא?

אז הגמורה לומדת

את מה שאנחנו קוראים בכל בוקר. רבי ישמעאל אומר, ב-13 בדוח התורה נדרשת,

כלל ופרט וכלל, אין אתה דן אלא כי אין הפרט.

מה הפרט מפורש? פרי מפרי וגידולי קרקע.

כך כל דבר ודבר שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע אפשר לקנות בכסף הזה.

אבל אם הוא רוצה לקנות דגים,

האדם הזה אוהב טונה,

רוצה לקנות בכסף של מעשר שני דגים, אסור.

זה לא גידולי קרקע.

אבל הפסוק אומר, בבקר ובצאן.

תודה.

הפסוק אומר גם בשר בהמה.

הרי אמרנו עכשיו על בשר בהמה,

לא מברכים בורא פרי אדמה, מברכים שהכול.

אז איך הוא יכול לקנות בכסף הזה את הבקר והצאן?

הסבירו לנו הראשונים,

הבהמה אוכלת עשבים.

הבהמה אוכלת גידולי קרקע,

ולכן גם היא נחשבת כאילו היא גידולי קרקע,

ולכן אין שום בעיה בדבר.

לוקח את הכסף מהעשר שני וקונה בזה את הבהמה, יכול לעשות מזה קורבן שלמים, וכן הלאה.

משם לומד הרב בעל כף החיים.

הוא אומר,

גם פה אצלנו,

אם אתה הולך, נוסח הדרכות הוא לשון תורה,

המילים בורא פרי האדמה אין הכוונה רק שהוא צומח מהאדמה,

אלא גם אותו השור,

אותה הפרה שאכלו עשבים מהאדמה,

גם זה נחשב כעין פרי האדמה.

כך כתבו בספר ארץ החיים,

העתיק אותם בספר שרגה ניר ועוד.

כמעט כל הפוסקים חולקים על זה.

יש לנו את דברי הרטבע במסכת סוכה יא.

הוא אומר בפירוש

שאם האדם הזה מברך על הבשר, בורא פרי האדמה לא יצא.

ואחריו, כך כתבו הלכות קטנות, העתיקו אותו כאן הבאר הטבע למקום, בעל בית עובד,

פתח הדביר.

יש לנו עשרות מהפוסקים שדנו בנושא הזה ובנושאים אחרים,

וכולם מצדדים שלא יצא.

יש לנו עוד דוגמה שגם היא מסתעפת מהמחלוקת הזו.

מרן בכסף משנה דן,

אדם שלקח לחם ובירך על הלחם במקום המוציא לחם מן הארץ,

אמר בורא פרי העץ.

יצא או לא יצא,

מרן מביא את הספק הזה ואומר,

הרי קראנו בחומש בראשית פרשת בראשית,

שהאדם הראשון אכל מעץ הדעת.

מה היה עץ הדעת? למאן דאמר חיטה.

אז אתה רואה שהחיטה נקראת בשם עץ,

ואולי יצאה ידי חובה.

אלה דברי מרן בכסף משנה,

העתיקו אותו למעלה כף החיים בסימן קס ז.

אם תאמר הולכים אחרי לשון תורה,

אז תגיד, בכינוי שאמרה התורה,

עץ הדעת והכוונה היא לחיטה,

זה יכול להתלבש יפה.

אם אתה הולך אחרי לשון בני אדם,

תשאל אדם ברחוב, הוא יצחק עליך.

מה, חיטים זה עץ? ממתי זה עץ?

אז אתה רואה שלא הולכים אחרי לשון בני אדם.

יש בדברים האלה כעין סיעתה לדברי הרב כף החיים, כך שאנחנו לא יכולים למחוק את הדברים האלה, לבטל אותם חלילה לגמרי מכל וכול.

ולכן, מה העצה?

אם הוא אמר,

בירך בורא פראי אדמה,

שלא יטעם מהקמהין ופטריות או מהבשר.

יעצור, יהרהר עוד ברכה,

יהרהר מההתחלה ועד הסוף את ברכת שהכול, ויטעם חתיכה.

אחרי שטעם משהו,

לומדי אמר הברכה חלה, או אדמה או שהכול שהרהר,

אחרי זה יאמר מיד ברוך שם.

מרן כותב לקמאן בסימן ר״ו.

אדם שאומר מברך ברכה לבטלה,

עבר ולא תישא, צריך לתקן.

התיקון הוא לומר מיד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

אחרי שהוא יאמר את זה,

אחר כך ייקח סוכר או דבר אחר שברכתו שהכול,

יברך עוד פעם בפה שהכול נהיה בדברו וימשיך לאכול את הבשר או את הקמהין ואת הפטריות.

זה הפתרון לשעת חירום.

כך גם לאותו האדם שבירך על הלחם, לא פחות ולא יותר,

אמר בורא פרי העץ.

היה לו טעות.

גם שם יש אותה הבעיה.

ולכן, שיהרהר,

אחרי שגמר את העץ בפה,

יהרהר את ברכת המוציא לחם מן הארץ

ויטעם משהו גרם אחד מהלחם.

אחר כך ייקח איזה גרם אחד של סוכר,

יברך על הסוכר שהכול, ויפתור גם את הלחם, ויוכל להמשיך ולאכול הלאה.

זה מה שניתן לעשות במקרה כזה של טעות.

מלכתחילה צריך להיזהר,

לא להסתבך

בדברים האלה, שלא יבוא חלילה לידי ספקות, אולי חלילה ברכה לבטלה, אולי יעבור עדות טיסה,

ולכן יהיה זהיר בדברים האלה.

אבל תראו את הרשש,

הוא כתב את זה פעמיים באהבה,

גם בברכות מ' וגם בחידושיו לערובין כז'.

יש שני חכמי ישראל הרשש.

יש הרשש המקובל, רבי שלום שרעבי.

מה שהזכרנו עתה זה לא הרשש המקובל,

אלא רבנו שמואל שטרשון,

בסוף הגמרות,

בגמרות הגדולות, אתה רואה חידושי הרשש.

על זה אני מתכוון ולא כל הפוסקים ציינו את דבריו והוא אמר יפה את השאלה, הציג יפה את השאלה, את המחלוקת,

סגנן את זה בסגנון נפלא.

הוא גם הביא שם את דברי הצלח,

משמעות הצלח

שלא יצא ידי חובה אם ברך על הבשר בורא פרי האדמה.

הוא מציין גם את הצלח,

אבל כמו שאמרתי,

יש הרבה מהאחרונים שהעריכו בדבר הזה,

ולכן יעצנו את העצה הייעוצה כדי שאולי זה יציל את המצב.

עלא קמינו פטריות, אמרנו לברך שהכול, בתנאי שהפטריות נקיות מתולעים.

אם חלילה יש בפטריות האלה תולעים אז אין ברכה.

אחד מהבטחנים אמר לי,

אומר, התולעים לא גדלים על העץ, אז גם על התולעים שהכול.

טוב, זו בדיחה בשביל יום פורים,

אחרי שהוא שתה עד ולא ידע בן אאור אמן לברוך מרדכי שיגיד את הבדיחה הזו.

אבל אנחנו נזהרים מאוד בכל ימות השנה נזהרים מאוד מהפטריות ששורצים תולעים.

היום זה בא בקופסאות שימורים.

קופסת שימורים שאין עליה הכשר בדץ,

קופסת

פטריות כאלה אסור לאכול בשום אופן, גם לא בשעת הדחק.

מה כן מותר?

יש פטריות בהכשר הבדץ.

מה ההבדל?

למה אתה אומר זה מותר וזה אסור?

ההבדל הוא כך.

איפה מייצרים את הפטריות האלה?

בארץ זה לא כל כך מצוי,

אלא בעיקר בסין.

ושם, באותם בתי-חרושת לפטריות,

הם שמו את המשטח.

מיום שפתחו את בית-החרושת עד היום לא החליפו את המשטח הזה, זה נמצא אותו מקום,

וכולו שורץ תולעים.

טוב, לגויים מותר לאכול תולעים.

מין במימו, להם אין בעיה.

אבל אנחנו, לנו עם ישראל קדושים,

התורה אסרה לנו את השרץ השורץ על הארץ.

על כל תולעת יש לך איסור דאורייתא, חמישה לוין,

חמישה מלכיות.

אדם אוכל כזית מהחזיר,

יש רק לאו אחד, ופה יש חמש.

ואם יש שם הרבה תולעים,

השם מרחם איזה גיהינם גדול יש

לאותו האדם.

ולכן באותן הקופסאות שמגיע אותו משלוח פטריות,

שאין שם שום השגחה, שום הכשר,

זה בוודאי שורץ תולעים.

אתה לא יכול לשים את זה לא באמה,

לא במי חומץ, לא יעזור שום דבר.

צריך למכור את זה מיד, ישר לגוי. זו התקנה לאותה קופסה.

מה שאין כן, אם יש הכשר בדץ,

הם שולחים לשם את המשגיח.

הדבר הראשון, המשגיח מחליף את המצע.

יש מצע חדש.

אחרי שעושים עוד גידול חדש,

אחר כך המשגיח בודק.

זה היה.

אם זה הצליח, הם שולחים לנו את זה שנוחה על הבריאות.

לפעמים זה לא מצליח.

לפעמים זה לא רק המצע הוא מעופש, כולו מעפן,

לפעמים כל בית-החרושת מעפן.

יש שם חרקים, בתקרה, מאיפה לא.

וגם מה שהוא החליף זה עדיין לא תיקן.

אתה בודק אחר כך את הסחרה, את הפטריות, אתה רואה, גם זה נגוע.

אז הוא פוסל את כל הסחרה.

ולכן, אין הווה אמנה לקנות פטריות אם אין על זה את ההכשר של הבדץ,

תנאי בל יעבור.

כך שעד שאתה שואל מה הברכה,

קודם כול תשאל אותו איזה סוג פטריות יש לך,

אם יש הכשר בדץ או לא,

אם הוא אומר לך אין הכשר בדץ,

תענה לו,

שלא יפתח, אל תפתח את הקופסה הזאת,

תחזיר את זה לסופר.

כמה שילמת על זה, עשרה שקלים?

תלך, תחזיר את זה,

שתיקח במקום זה דברים אחרים, תקנה אקונומיקה, תקנה דברים אחרים,

תיזהר, לא תיגר בזה, כל זה אסור באכילה,

יש כאן איסור גמור מדאורייתא.

אני לקחתי דבר שהוא בחזקת מקח טעות.

מעיקרה, אם הייתי יודע שזה שורץ תולעים, לא הייתי לוקח, נכון?

אז הוא שייך לאותו האדם, אותו בעל החנות.

לא שייך לי.

מה הוא יעשה זה בעיה שלו, האחריות היא שלו.

כשאני מוכר דבר יש לי אחריות.

פה אני לא מוכר לו, לא.

פה אני פשוט אומר מעיקרה זה היה מקח טעות,

אני מחזיר לו את זה. ולכן אין כאן שום שאלה,

אתה לא צריך לעשות חשבון מה יהיה עם אותה קופסה.

ולכן ברור הדבר שיחזיר זה תנאי בל יעבור כל יהודי או יהודייה.

צריכים לשים לב מאוד לדבר הזה.

ולצערנו,

הרבה אנשים לא מודעים להלכות האלה, לדינים האלה.

על-פי חדש, בעירי דעה סימן פדלת.

הוא כותב תוכחה לאותם הדרשנים.

אותם הדרשנים יודעים לומר את כל המדרשים של חכמינו.

פן מפיק מרגליות, תענוג לשמוע אותם.

אתה יכול לשבת חמש שעות רצוף

ולהמשיך להיות מרוכז לאותו הדרשן.

הוא אומר לך, את כל המדרשים על פרשת השבוע,

פרשה שלנו, דצח עדש באחיו, יש שם הרבה מלא וגדוש.

תראה, ספר מהעם לא עז, חצי מהספר עוסק בנושא הזה.

מה אין שם? יש שם הרבה מאוד מדרשים וכו'.

זה אדם שמבלה את החיים שלו רק בסיפורים ובמדרשים.

אומר הפרה חדש,

ההלכות האלה, דיני תולעים, הוא לא יודע.

אם אדם לא יודע,

הוא עלול להיכשל ולאכול את אותן מאכלות אסורות.

ולכן הוא מוכיח את אותם הדרשנים.

מדוע אותם הדרשנים לא מלמדים דעת

את אותם האנשים שידעו להישמר ולהיזהר בנושא התולעים?

אני מביא את הדוגמה לגבי הנושא שלנו, הפטריות,

אבל לאו דווקא זה.

ואידך זיל גמור.

יש עוד הרבה דוגמאות,

הרבה ירקות עלים וכיוצא בהם,

שגם בהם יש את הבעיה האמורה.

היום בדור שלנו יש הרבה נשים צדקניות.

אתה רואה, האישה הזו לומדת קורא תהילים, השנייה קורא התיקון הכללי,

או האישה השלישית יש לה של.

הצדקות האמיתית נמדדת.

לא אם היא לומדת כל יום את התיקון הכללי,

אלא התיקון האמיתי שהאוכל שהיא מגישה יהיה אוכל כשר,

ולכן האחריות היא שלנו.

התפקיד של הבעל הוא לא רק להביא לבית כמה שקלים כדי שיהיה אוכל,

אלא התפקיד של האבא, של הבעל, בראש ובראשונה ללמד דעת את אשתו, בניו, בנותיו,

גם בהלכות האלה.

כשיפתח יורה דעה חלק א',

סימן פד', ללמד אותם.

יקרא סעיף אחרי סעיף גם בספרי האחרונים האחרים שכתבו את ההלכות הללו,

שישב ויקרא וילמד אותם כדי שידעו מה מותר ומה אסור,

באיזה דברים אנחנו יכולים לנגוע ולאכול ומה לא.

הרבה פעמים אדם הולך לאולם שמחות,

הוא בדק, שאל, אמרו לו, אין כאן בשר חלק.

אז הוא נזהר, הוא לא אוכל.

אבל יש שם סלט.

הוא אומר, סלט זה בסדר, סלט,

אין כאן חשש שזה נבלות, טרפות,

נאכל מהסלט.

הרבה פעמים בתוך הסלט הם שמים מהפטריות האלה.

יש הרבה אולמות שמערבבים לתת טעם טוב גם את הפטריות.

אז אם בעל האולם, אם אותו מקום,

אין לו הכשר של הבד״ץ עדה חרדית,

הוא יכול לקנות מהפטריות בקופסאות הרגילות,

שהכול שורץ טוליים.

אז איך אדם מרשמים, איך אדם בן תורה יכול לאכול מאותו הסלט.

זה לא משנה אם שמו את הפטריות האלה בתוך המרק,

בתוך הסלט או דבר אחר.

ולכן אסור לך לנגוע ולאכול כל זמן שלא ברור לך שזה כשר למהדרי שאין בו חשש טוליים.

לא רק אצל האולמות, הרבה פעמים מזמין אותך חבר.

החבר הזה, אדם מרשמים גדול,

תענוג לראות אותו, איך הוא מתפלל, באיזה התלהבות,

באיזה שמחה הוא עובד את השם,

מניח תפילין, רשי ורבנותם.

צדיק יסוד עולם, מזמין אותך,

יש לנו שבת ברית מילה, תבוא אצלי, תתארח.

נכון שהוא כולו מחמדים,

אבל לפני שאתה עונה תשובה, כן או לא,

לפני זה תבדוק מי זו אשתו.

מי מבשל? מי מכין את כל הדברים?

עוד מעלה את הגברת.

לפעמים אשתו, בנושא הזה,

המסכנה הזו, לא למדה את הנושא הזה.

היום בבתי-ספר תיכון לומדות הבנות הכול חוץ מזה.

הן לומדות כמה מיליונים יש בסין,

כמה מיליונים יש בהודו.

איפה הנהר הכי גדול בעולם, הכי קטן?

את כל הדברים, את כל השטויות האלה הן לומדות.

קצת מהלכות הלאים, שידעו מה מותר ומה אסור,

זה לצערנו חסר מאוד.

לפחות אנחנו, אני כאבא,

אני כבעל, חייב ללמד,

כמו שאמרנו, בשבתות, ימים טובים,

בארוחת ערב מדי פעם, שאומר את הדברים האלה.

במציאות לא כל הנשים יודעות.

היא אומרת, אם היא לא יודעת,

אולי היא קנתה איזה פטריות כאלה או ירקות אחרים, פטריזיליה, חסה או דברים אחרים שאין עליהם שום הכשר,

כולה שורץ תולעים.

אתה תבוא לשם בשבת,

תצא משם עם חבילות-חבילות של עוונות,

מי יודע כמה שנים מגיהינן יהיה האדם הזה כדי לכפר על אותה השבת.

אולי אחר כך יצטרכו לקחת את נשמתו לישיבת השלום,

יצטרכו להוציא את הדיבוק.

בשביל מה לך ולצרות האלה?

אביב יותר,

שייזהר לא ילך לשום מקום אם הוא לא יודע מה הוא אוכל,

אם המאכל הזה הוא נקי מתולעים,

אם לא.

העדה החלבית, הסורים,

דווקא הם, בנושא הזה, הם מצוינים מאוד.

הם יודעים להיזהר ולהישמר.

האמהות שלהם, האמהות היו מסבירות לילדות.

הילדה כבר בגיל צעיר, האמא אומרת לה, בואי אני אראה לך,

אני בודקת את האורז.

כל דבר ודבר היו האמהות מלמדות,

ולכן בדור הקודם אותם הנשים יוצאי סוריה החלביות כולן היו מבינות היטב את הדברים האלה והיו,

נזהרות מאוד בנושא של הלכות עוליים.

אז אפילו עם האישה הזו, היא לא לומדת כל יום את התיקון הכללי.

איך נקרא לה? היא מזרוחניקית.

אבל היא יודעת להיזהר מאוד בנושאים האלה.

אני אוכל מהאוכל שלה ולא מהאוכל של אותה אישה עם חמישה שלים שלא יודעת כלום בין ימינה לשמאלה בנושא הלכות עוליים.

כל הכבוד לצניעות, כל הכבוד לתיקון הכללי ולכל הדברים האחרים.

אבל לפני שלומדים תיקון הכללי,

קודם כול צריכים ללמוד את הלכות עוליים.

היא אחראית על המטבח, היא צריכה לדעת את הכול.

ולצערנו, התקלות האלה נמצאות לא רק בבית פרטי של איזה חבר,

לפעמים גם בישיבות קדושות.

לפעמים מזמינים אותנו למשיבת שבע הברכות באיזה ישיבה.

התלמיד הכי טוב בישיבה יתחתן, מזמינים אותנו, אנחנו הולכים בשמחה.

ושוב, אם ראש הישיבה,

אדם ידען בהלכה,

מיישם את הכול הלכה למעשה,

למה לא תאכל, תהנה מהחיים, סעודת מצווה.

אבל לא פעם קורה שראש הישיבה עסוק בלימוד.

הראש שלו, להכין שיעורים, להרביץ תורה, זה התפקיד.

הוא נתן לאיזה אדם שהוא יהיה מנהל שינהל את העניינים.

המנהל הזה עם הארץ.

בהלכות האלה של התולעים הוא לא יודע.

בא אליו תדבח,

הוא אומר לו, אני עברתי קורס במשרד המסחר לתעשייה.

הוא מראה לך תעודה, אני הייתי בצבא, הייתי לשר של המטבח.

אז הוא לא יודע בין ימינו לשמאלו בהלכות האלה, בהלכות עוליים.

אבל הוא מראה לו תעודה שהוא טבח, הוא יודע להוציא מתחת ידו אוכל טיים,

נותן לו להיכנס והוא עושה מה שלבו חפץ.

לפעמים, שוב, אותו מנהל המשק שהולך לקנות,

הוא עושה חשבון.

למה אני אקנה את הפטריות האלה בהכשר הבד״ץ? זה ביוקר.

הקופסה השנייה היא יותר בזול.

אני אמעל בהקדש אם אני אקנה מהקופסה שהיא ביוקר.

זה הראש שלו, הראש של האדם הזה שהוא חסר דעת,

שלא יודע את ההלכות האלו, לא מבין בין ימינו לשמאלו.

כוונתו לשם שמים, כדי שהישיבה לא תפסיד.

מסכנים הם עניים.

אבל מצד שני הוא מפיל את התלמידים האלה בגיהינם.

מוכנים מהתולעים האלה, מי יודע מה יהיה להם באוכל.

וכן, על זה הדרך.

מה אתה חושב,

כשהתולעים מגיעים לפתח של הישיבה,

הם פוחדים מהקדושה, כולם בורחים.

כל התולעים בורחים. או אם זה בצבא,

מגיעים לש״ג, רואים את הרובה שלו, כל התולעים בורחים מאחור הפנים.

זה לא הצפרדעים של מצרים, והם לא בורחים.

הם נכנסים אחרי העמדה של הש״ג,

נכנסים לתוך הצלחות, לתוך הסירים של הצבא, ולצערנו גם שם יש

גם חיות בתוך אותם המאכלים, לצערנו.

ולכן אסור לך ללכת, לשבת ולאכול מייד.

תבדוק.

לא מיותר לשאול, לא מיותר לחקור ולדרוש מי הטבח לדעת אם הוא ירא שמים, אם הוא יודע את ההלכות האלה.

או יראת שמים, כמו שאמרתי, לא נמדדת אם הוא מניח ראשי ורבנותיו או רק תפילין דרשי, אם הוא מתנענע הרבה בתפילה או שהוא לא מתנענע.

יש כאלה שואלים, הוא נוסע לאומן או לא נוסע?

אם הוא לא נוסע לאומן, כן, הוא לא דתי.

מה יאכלו מזה?

אם הוא נוסע, בטח מחדלו לשם את כל העוונות. רבנו כבר אמר,

כל הדברים האלה,

דבר שהוא לא נוגע אל תערב מין ושאינו מינו. כאן צריך להיות טבח מקצועי. מה זה מקצועי?

לא רק שיהיה האוכל טעים,

בראש ובראשונה שיהיה האוכל כשר.

כולנו יודעים להיזהר לא לאכול בשר כשר אלא רק חלק.

את ההלכות האלה אנשים מזהרים.

שם אם אתה אוכל כזית אחת עד שתגיע לילה.

כמו בתולעים האלה, לפעמים יש עשרות ומאות תולעים בצלחת אחת שהועלו לאדם הזה להיכשל.

ולכן הבאנו את הדוגמה כאן בנושא של האטריות,

ואידך זיל גמור גם בדברים האחרים.

זה לא בושה לשאול על הדברים האלה.

כמו שאמרנו, החובה שלנו בראש ובראשונה היא ללמד דעת גם את האישה, הבנות והבנים,

וגם כשאדם הולך להתארח במקומות אחרים,

שישים לב לדברים הללו.

יש מקומות בודדים שיש להם טבחית יראת השם. אישה מקצועית בנושא הזה יודעת כל דבר ודבר.

הכול הוא נעשה על טהרת הכשרות.

אתה יכול לסמוך עליה, אתה יכול לאכול.

אבל אלה הם מקומות בודדים.

ברוב המקומות יש בעיות קשות בנושאים האלה,

כולל גם בנושא שהבאנו לגבי הפטריות.

מרן ממשיך ואומר, על הקורה נברך שהכול.

מה זה הקורה?

הגמרא במסכת ברכות בדף לו עוסקת

בנושא הזה, מביאה מחלוקת בין שמואל לרב יהודה.

היום בעברית שלנו קוראים לזה לבבות דקל.

זו הקורה שהגמרא מדברת על זה.

עץ הדקל כל שנה הוא מקבל עוד קליפה.

הקליפה הזו של הגזע בהתחלה זה רך מאוד,

רך וטעים.

אחר כך הוא מתקשה.

הלבבות דקל האלה,

על זה הגמרא אומרת שמברכים על זה שהכול.

למה שהכול? הרי זה גדל יחד עם העץ.

הסביר ואומר שמואל שאדם נוטע את הפרדס של התמרים, כוונתו,

כדי לאכול תמרים.

הוא לא נוטע את העצים האלה בשביל לאכול את לבבות הדקל.

ולכן הברכה היא שהכול יהיה בדברו.

כך כתבו כל הפוסקים שהלכה כשמואל וכך פוסק לנו מרן להלכה.

זה היה,

אבל לא הווה.

בהווה אדם שהולך היום לחנות

וקונה קופסה של לבבות דקל.

זה בא היום בקופסאות שימורים.

דבר כזה, יברך עליו בורא פרי האדמה.

שאל אותך האדם הזה, מה אתה אומר בורא פרי האדמה? מרן אמר שהכול.

מי נתן לך רשות לחלוק על מרן? כך הוא ישאל אותך,

תענה לו את דברי רבנו ירוחם. רבנו ירוחם אומר,

אם הנטיעה היתה בשביל לאכול את אותן לבבות הדקל,

והם אלא הברכה היא בורא פרי האדמה.

כך משמעות המהיר ובשאר הפוסקים, וכך ההלכה למעשה.