הליכות והלכות לימי בין המצרים, דיני אבלות חורבן המקדש וקדושת כתיבת סת"ם

 

- - - לא מוגה! - - - 

מה שאול השלום למאזין?

שלום.

עליו שומע?

כן. כבוד הרב,

רציתי לשאול שאלה בעניין של הצום,

כמו שהרב אמר, זה עזב ולא התקיים.

אדם שבירך בטעות

על מאכל או משקה,

אני קראתי,

זאת אומרת, את הרב משה לוי אומר,

שאדם שבתענית

ציבור שבירך על מאכל,

לא יאכל ממנו.

הוא מחלק את זה,

עושה חילוק בין תענית

ציבור לתענית יחיד.

מה דעת, כבוד הרב, אדם שבירך

ביום תענית ציבור,

האם הוא טעם מהאוכל?

מרן, בסימן קצוואור החיים,

מרן שמה לא מדבר בהלכות תענית, אלא מרן שמה עוסק

על מה אנחנו מזמנים ומברכים ברכת המזון ועל מה לא.

מרן שמה כותב לנו שאם אדם נכשל אפילו בשוגג ואכל דבר שאסור,

אפילו אם האסור הזה לא מן התורה אלא רק מדרבנן,

לא מצרפים אדם כזה לזימון.

כך גם לגבי ברכת המזון.

כיוון שאותו מאכל היה אסור באכילה,

על זה אין את מצוות ברכת המזון.

דברי הגמרא, דברי מרן השולחן הארוך,

העתיקו אותם כל הפוסקים,

אכל דבר איסור, ועל פי שנאסור אלא מדרבנן, אין מזמנים עליו, אין מברכים עליו, לא בתחילה ולא בסוף.

אלה הדברים שהם מוסכמים.

אבל שם מדובר,

כשהאדם הזה אכל עוף בחלב,

או שאכל שומן של גיד אנשה.

קל וחומר אם הוא אכל חזיר,

נבלה וטרפה,

שעל זה אין ברכה לא לפני ולא אחרי.

כאן האוכל מצד עצמו הוא דבר של היתר,

ולכן יש כאן את המחלוקת מצד שרק היום הוא הגורם.

האם בחיי גוונה מותר לו לטעום? הרי הוא לא טועם שיעור שיפסיד את הצום.

הוא לא אוכל כאן אכילה ככותבת, הוא לא שותה כאן הרבה,

אלא רק טועם משהו כדי להציל את הברכה.

האם כדאי הדבר?

הדבר שנוי במחלוקת.

יסוד הבעיה,

התורה אמרה לנו לא תישא את שם אשר מלך לשווא.

את דברי עשרת הדיברות הללו הגמרא מפרשת לברכות ל״ג שאסור לאדם לברך ברכה לבטלה.

אם נאמר שדברים כפשוטם, שזה דאורייתא,

אז כדי שלא ייכשל באיסור דאורייתא,

אולי כדאי שיטעם משהו כדי שהברכה תחול. מוטב שאני אכשל באיסור דא רבנן מאשר לקחת על עצמי איסור חמור יותר, זה הרע במיעוטו.

אבל לפי דברי התוספות לראש השנה ל״ג לדעת רוב הפוסקים,

דברי הגמרא אינם כפשוטם, זה לא כפשוטו, אלא שזה רק אסמכתה.

האיסור הוא דא רבנן.

אם זה דא רבנן, אז מוטב שיהיה ברכה לבטלה.

איסור דא רבנן בשב ואל תעשה,

ולא יברך דרכה לבטלה,

ולא יאכל ביום הצום בקום ועשה.

אלה הם הדברים,

אלה השיקולים שדנו בהם גדולי הפוסקים.

נקרא תשובה בזה גם בספר יביע עומר חלק ב'

ועוד מחכמי דורנו, צלציל עזר ועוד, שהעריכו בדבר.

המסקנה היא, כדאי שיטעם קצת.

כדאי שיטעם,

כדי שאולי הברכה תחול. הרי הוא לא מפסיד את אמירת עלינו,

כמו שאמרנו, אוכל פחות מכה כותבת,

ואין כאן כוונה חלילה לאכול ליהנות מהאכילה,

אלא כוונתו להציל את הברכה.

אפילו באיסור דא רבנן, פחות מכה שיעור, יש מחלוקת.

התוספת שבת בסימן ש״ו מצדה לומר שאם זה חצי שיעור לא גזרו חכמים,

כיוון שכל חצי שיעור הוא גזירה, עתו שיעור שלם.

וכאן בדה רבנן, הרי גם השיעור השני הוא רק אסור מדה רבנן.

גזירה במקום עוף בחלב, שמא יאכל בשר בהמה בחלב,

וכן זה גזירה לגזירה.

אז אם לגבי דבר שהוא אסור מדה רבנן, שם יש מצדדים, כן,

קל וחומר כאן בענייננו שהאוכל מצד עצמו הוא דבר המותר,

ולכן יש מקום להקל בדיעבד, שיטעם קצת.

אבל אדם חכם ונבון צריך להיזהר מאוד ביום הצום,

שלא יברך ולא יטעם, ישים לב על עצמו,

והקדוש ברוך הוא ישמור אותנו, רגלי חסידיו ישמור באמת. יישר כוח לכבוד הרב, על הדברים האלה ניפוחים.

שלום, שלום.

תודה רבה. שלום, כבוד הרב. באמת, לפעמים יש ילדים חלשים שהורים דואגים להם,

בני 13-14,

הם בסדר, מרגישים טוב, אתה יודע, אבל ככה קשה לאימא לראות אותם צמים וקצת מרגישים חולשה. מה לעשות עם אותם ילדים?

הדבר קל מאוד, שהאימא תאכיל להם מחר חמין.

תשים להם על האש,

ישימו שעון מעורר, יקומו כולם בשעה שלוש. וואי, בלילה לאכול חמין בבוקר?

כן, יכולים לעשות תנאי.

שלוש לפנות בוקר יאכלו אכילה טובה,

אחרי זה ישתו טוב,

וכמעט לא ירגישו את הצום.

הם ירגישו יותר טוב ממנה.

יש לנו פתרון קל לילדים האלה, לאותם הנערים, שהם אחרי בר מצווה,

יכולים להקל לעשות את הדבר הזה.

אז אם הוא אכל ושתה טוב בשלוש וחצי,

אז כמה שעות של היום זה לא יזיק נאי מצום, אין מה לחשוש.

חמין באמת זה רעיון.

אומרים מי שאוכל חמין חייב מיטה לישון במיטה.

נאמץ את הרעיון הזה בעזרת השם.

יישר כוח לכבוד הרב, אנחנו עם מאזין נוסף. שלום.

שלום, ערב טוב.

כן.

שלום.

ערב טוב.

ערב טוב. רציתי לשאול את הרב שני שאלות בהקשר למה שהבנתי מהרב בשבוע שעבר לגבי אדם סופר שכותב מזוזות ורוצה והוא כתב, בא לכתוב, יותר נכון, כתב שם השם והוא נזכר שהוא לא אמר הרי אני כותב לשם קדושת השם אבל זאת אומרת היה בדעתו.

אז עד היום תמיד אני שמחתי על הדעה שבדיעבד זה כן מועיל.

ומסתם מה שאני מאמין שקרה לי כמה פעמים שהעברתי את המזוזות הלאה אבל השאלה היא, כאילו, א', האם, קודם כל מה אני צריך לעשות

בקשר לאותן מזוזות שבטח קרה לי, אני מאמין, כי תמיד סמכתי על הדעה שאומרים בהתחלה, כאילו שבתחילת המזוזה אומרים וכל אזכרות אז זה מועיל.

ודבר שני, האם מזוזה כזאת שכבר כתבתי אותה והיא נמצאת אצלי,

שכאילו בדעתי היה, כתבתי את שם השם אבל פשוט לא אמרתי.

ובאותו רגע, איך שהתחלתי לכתוב,

כיוונתי כאילו לשם קדושת השם,

אז האם יהיה אפשר לתת את זה לאדם שהוא מסורתי,

שאם הוא לא ייקח את זה ממני במחיר זול אז הוא ייקח מזוזות שממש הכשרות שלהם הרבה יותר מפוקפקת?

כן.

הזכרנו את המחלוקת, ואני אחזור בקצרה.

לפי דברי הסמ״ג והת״ז,

כשהסופר כותב בתחילת היום שם השם יכול לומר כך

אני כותב שם השם לשם קדושתו וכל השמות שאכתוב היום.

לפי דעת הסמ״ג קידוש השם בצורה הזו יועיל גם לשמות שיכתוב אחר כך גם אם לא יאמר זה יועיל.

רוב הפוסקים חולקים על זה,

ולכן כל סופר ירא שמים אסור לו להסתמך על זה

התחילה אלא חייו,

כל פעם שהוא בא לכתוב שם השם יחזור ויאמר

לב שם השם ושם קדושתו,

ורק אז התפילין, ספר התורה, המזוזה שלו הם יהיו לא רק שירים אלא גם מהודרים.

אבל השאלה היא לגבי דעבד.

הגאון רבי ישמעאל הכהן מספרו זר האמת,

הוא מצדד לומר שכאן במקרה שלנו היה לפחות מחשבה.

גם אם לא אמר בפה, אבל לפחות הוא חשב באותה שעה שהוא כותב שם השם לשם קדושתו, או לא השיח דעתו,

ואולי המחשבה מועילה.

אז יש לנו כאן כעין ספק ספיקה.

אמנם דעת הרבה פוסקים,

גם בדעת מרן, שהאמירה

זה מה שחייב להיות לומר, שאני כותב שם השם לשם קדושתו.

כך הלשון של מרן, גם באורח חיים סימן ל״ב וגם ביורד היה סימן רע״ו,

מרן כותב

שאומר בתחילת הספר או בהמשך, צריך לומר שכותב שם קדושת השם.

השאלה היא אם מרן אומר את המילה צריך

זה רק לכתחילה או גם לעיכובה,

יש גם בדבר הזה מחלוקת.

אז כאן אין לנו כן ספק ספיקה,

ולכן לא פסלנו בדיעבד את המזוזה או את הספר תורה, הכשרנו בדיעבד.

רק אמרנו המלצה שלא יניח את המזוזה הזו בפתח הבית, אלא מקום שהוא ספק אם חייב.

הוא יתכנס לבית מדרש, משרדים או מרפסת שאין עליה תקרה,

שם יניח את המזוזה הזו, זה הפתרון שאמרנו.

זאת ועוד.

סופר שכותב מזוזה מהודרת, הוא גם רשאי לקבל עליה ממון טוב, יכול לדרוש 50-60 דולר, אין בעיה.

אבל ככל שהמזוזה יש עליה בעיות ספקות מבחינת ההלכה,

הוא לא יכול למכור אותה במחיר יקר,

אלא במחיר זול,

והוא יאמר בפירוש לקונה. יגיד לו, אני מוכר לך את זה ב-10 דולר בגלל שיש לנו סימן שאלה וזה טוב למרפסת.

ולכן,

אתה לא צריך לגנוז את המזוזה הזו,

אלא אתה יכול למכור אותה בצורה שאמרתי.

כדאי שבעיפרון תציין בגב של המזוזה מ' לרמוז שזה שייך למרפסת,

כדי שלא יתחלף לך עם מזוזות אחרות,

אבל אתה רשאי מעיקר הדין למכור את אותה המזוזה,

ומכאן ולבא, לחושבנה טבע, מכאן ולבא תשתדל לקדש כל שם שמיים,

כדי שהכל יהיה קדוש וצהור במאה אחוז, בעזרת השם.

תודה רבה על זה, אבל בכל אופן, האם אני יכול להעביר את זה לאדם שהוא מסורתי?

זאת אומרת, אני לא יודע שאם הוא לא ייקח את זה ממני, ייקח ממישהו אחר פשוט הרבה זמן. כן, אפשר, אפשר. לא, אבל זה לא על דעת מרפסת, בסירוש, על חדר או על כניסה הבית.

האמת הוא שאצל אחינו בני ישראל

שאינם שומרים כל כך מצוות,

יש בעיה שאנחנו מסופקים מאוד,

קשה לנו לדעת מה המציאות.

פעמים רבות

הם לא נזהרים בקדושת המזוזה.

לא כולם, יש להם תרבות,

ולא כולם לבושים יפה בתוך הבית.

הרבה מהם,

בקיץ שחם להם, הולכים

או חצי ערומים או שלושת רבעי ערומים,

והילדים לפעמים מתהלכים יותר מזה,

ולכן המזוזות שם הן בסימן שאלה.

מי אומר שבחדר שיש את הטלוויזיה בכבלים, שיש שם מראות נגעים,

רואים שם כל מרעין בישין.

יש שם לא רק את הבעיה הכללית,

אלא יש שם עבודה זרה, גינוי ערות ושפיכות דמים.

מי אומר שבחדר כזה המזוזה שם היא טובה, אולי היא באה על-ידי ביזיון?

ולכן לאנשים כאלה יש מקום להקל, אם אתה מוכר לו את זה במחיר זול,

אין איסור מעיקר הדין, אתה רשאי.

יש לנו ספק ספקה להתיר, אתה יכול למכור לו את זה במחיר זול,

אין איסור בדבר.

יישר כוח ותודה רבה.

כל טוב. שלום, שלום, תודה רבה.

אנחנו עם מאזין נוסף. שלום.

שלום לך. שלום.

כל דבר?

כן.

מיה זו מעג מיה.

כן.

אני, אותו כבודו, כמה השיג את הסיחה בנוגע לגידוי עריות.

עכשיו יש לי לשאול גם שאלה וגם להגיד כמה רגעים.

אולי כבודו רק שאלה, הרב נעזוב, כי אנחנו בתוכנית שאלות. בבקשה. כן, שאלה.

רק שאלה, בבקשה. אני רק שואל,

מה קרה למשה רבנו שלא יכול היה לענות על השאלה הזאת

ולהרוג את הנשיא של אבי זימעוני?

למה פנחת צריכה לעשות את זה?

למה משה רבנו צריכה לעשות את זה? זו השאלה.

יש לי קצת תשובה, ואני רוצה לשמוע מי זה טוב. בכבוד, תגיד את התשובה. נאה דורש, נאה מקיים. בכבוד. קרייאנה דאי גרתא איולי ויפר בן כהן. נו, בכבוד.

כן, כן. אבל רגע, עכשיו פנחת בן אלעזר, איך ניגש למלחמה?

אני גם נחמתי את המלחמה, אבל אני לא מגיד לאחד מיליון של פנחת בן אלעזר,

הוא עמד,

שבט שמעון עמד שם,

ומה ביקש?

איך נוכל להיכנס בכלל לקובה,

אלא

הוא אמר להם, נשיא ירקוד שמעוני,

הוא אמר להם שגם לי יש את זהבה.

גם אני רוצה לעשות משהו שאני אצלי בן אלעזר שמוני.

אז נעשו ברשות להיכנס.

אני רק שואל שאלה, למה משה רבנו עשה?

אנו משה רבנו, כל האגם מתנפל עליו,

זו סוג כושית מוטלת לך ולא אסורה עליך, כמו שהוא אומר, אלא אחר כך

בזה הוא נכנס לקובה והרג את שניהם ונקרע עשפים של ניסים.

אבל השאלה,

האם פנחת בן אלעזר עשה חילוב השם או לא?

קידוש השם, ודאי.

לכן, לכן, לכן, נותן לו את בריתי שלום.

רגע, לפני כן, לפני כן,

לפני כן, כשהוא אמר,

שגם, לא אצלו כניסה לו, רק כשהוא אמר שיש לי את של הרע,

אז אמרו, מי אתה?

פנחת בן אלעזר הכהן.

אז התירו לו להיכנס לתקובה,

היה חרב בידו והמנקט של זקנים,

והחווה אותם ביחד,

והוא הרג את שניהם.

אבל השאלה שלי, האם פנחת בן אלעזר עשה כאילו בשם בהתחלה, לא בסוף?

אני יודע שבארצון עשה קידוש השם,

והקדוש עצמו בראשון. אדוני, יש לי שאלה,

למה נכנס במלחמה כזאת?

גם משה רבנו יכול להיכנס.

הקדוש מבין את השאלות?

הרי משה רבנו היה נשוי עם ציפורה,

ולכן הם באו בטענות שקר כנגד משה. ואין חבוש מתיר עצמו,

הוא היה במרכוד מסוים,

ולכן בשמים זיכו את פנחס בן אלעזר. לכל אדם יש

זכות מסוימת, ובזכות זה זכה לזרוע לחיים וקיבה,

הוא מזרעו אחריו.

אם כבודו יהיה פה בארץ-ישראל ויילחם פה את המלחמה,

פה יותר קל.

אני אגיד לכבודו, יש לי בעיה,

אני קיבלתי לנהליו אירוע מוחי.

בעזרת השם, בזכות ארץ-ישראל,

אבל אני חושב שנתוני כב שהפעם פנו אליי,

איך אתם יכולים ללכת לכנסת להילחם על טבע?

ללכת לשלול חניות, לשלול גוונים?

אני אומר לכם, למדתי בפנחס,

שהוא עשה,

כי היו לו עושים, בסוף יהיה כידוש השם.

אז ראינו אותנו?

ודאי, ודאי שהוא עשה טוב, לכן אמור, כמו שאמרנו, חס ושלום,

ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ייתן לכם ברכה.

אמן. ותזכו לבוא לכאן, ופדרי השם ישובון, ובאו ציון ברינה, תבואו לכאן במהרה, אמן ואמן. אחר כך הוא ברוך, רפואה שלמה. רפואה שלמה ותודה רבה. אני חושב שיש לו ניצוץ של פנחס, לא הרב? כן, כן, ודאי.

כן. רק שלא ניקח את החרד בטעות.

תודה רבה. מאזין נוסף, שלום. שלום, כבוד הרב. שלום.

השאלתי מקטין סעל שהוא עומד להגיע בקרוב לכותל, אחרי ששלושים יום ויותר לא היה שם.

הוא שואל אם הוא חייב לקרוע את החולצה העליונה או שהוא יכול להסתפק בחולצה שמתחת.

והאם הוא צריך להגיד משהו, או מה הוא צריך להגיד?

אין הבדל בהלכה הזו בין אדם לאדם, אם הוא קצין בצה״ל, אם הוא לובש מדים או כל אדם אחר.

עם ישראל כולו, מי שלא היה בכותל,

לא ראה את מקום המקדש

שלושים יום חייב לקרוע את החולצה.

מרן כתב לנו את ההלכה הזו באורח חיים סימן תקס״א שם מרן מעתיק לנו את דברי הגמרא במועד קטן כו שמחייבת אדם כזה לקרוע.

ולכן יאמר קודם את הפסוק.

יש לנו פסוק שמתכוון לדבר זה במישרין.

ציון,

מדבר היתה, ירושלים שממה, בית קודשנו ותפארתנו, אשר חילדו חובה אבותינו,

היה לשרפת אש,

וכל מחמדנו היה לחורבה.

אחרי שהוא אומר את זה, צריך לקרוע.

צריך לקרוע ביד.

אם קשה לו בהתחלה,

יכול לקרוע משהו בסכין או במספריים,

אחר כך יוכל לקרוע ביד.

ולכן, אם הוא לבוש חולצה רגילה, חולצה צבאית, בכל מקרה קורע עד שמגלה ליבו.

כמו שקוראים על חלילה אבא או אמא בצד שמאל, כך גם קוראים גם פה.

אחרי זה הוא יכול להחליף. הוא לא חייב להישאר כל היום עם החולצה,

לכן מראש הוא יכול להביא עמו חולצה,

ואחרי כמה דקות ייכנס לנוחיות ויחליף את החולצה.

אבל יש חובה מעיקר הדין לקרוע לכל אדם שלא גר בירושלים.

הרדב״ז מספר לאלה שגרים בירושלים,

אפילו אם לא ראה בפועל את המקום,

אפילו אחי זיכרון חורבן בית המקדש לא מש מלבנו.

לכן אנחנו הירושלמים לא רגילים כל כך לקרוע.

אנחנו רגילים לראות את המקום לעתים קרובות ביודעין או בלא יודעין.

אבל האדם הזה שאתה מספר עליו שהוא לא היה בירושלים יותר מחודש,

בוודאי כשהתקרב למקום המקדש,

אם הוא בא בימים כאלה הוא חייב לקרוע.

אבל אם הוא בא ביום שבת, ביום שבת בוודאי שהוא פטור שלא חייב.

צריך ללמד את האנשים שישימו לב להלכה הזו.

לצערנו ההלכה הזו נשכחה במקצת.

רוב האנשים לא מבצעים את החובה האמורה.

כך גם לגבי העיר בית-לחם יהודה.

מי שנוסע לכיוון קבר רחל או נוסע בכביש שעוקף את בית-לחם,

בית-לחם היא אחת מערי יהודה. גם עליה צריך לקרוע.

ראש חונש בחול-המועד צריך לקרוע?

לא רגילים. בחול-המועד אנחנו לא רגילים לקרוע,

כי יש מחלוקת גם לגבי אבלות חדשה,

האם צריך לקרוע או לא,

ולכן אנחנו יכולים לסמוך להקל בדבר הזה, באבילות ישנה,

אבל מימים כאלה, כמו שאמרנו, מן הראוי לקרוע.

אני אשאל משהו לגבי לבוש, לגבי הלבוש של הנשים.

מאיפה בא המנהג כשיש נשים דתיות, גם שהולכות עם חצי שרוול? יש להן איזה היתר לדבר?

מה זה חצי שרוול? עצם הכובדו מכוסה או לא? לא, לא מכוסה.

כמה ספטימטרים מעבר למרפק כלפי בל. מעבר אסור.

מעבר לזה, הדבר אסור.

אין שום היתר בדבר, הדבר אסור.

האם יש חובה לכסות עד כף היד? בזה יש מחלוקת.

לדעת בעל החבות יאיר בספרו,

מקור החיים, באור החיים, סימן ע' הוא מחייב כל אישה לכסות עד כף היד.

רוב הפוסקים חולקים עליו.

גם הבן איש חי ושאר הפוסקים הקלו שהחלק התחתון של היד יהיה מגולה,

אבל העצם האמצעי שמכונה בלשון חכמינו הכובדו,

שם בוודאי

שחייב להיות מכוסה.

אחרת,

הבעל גם שותף אתה לדבר העבירה.

גם הוא ייתן את הדין על חוסר הצניעות של אשתו.

תראה בדברי מרן באבן-העזר, סימן פג', שם מרן מצטט את לשונו של העמב״ם, ומזה הבינו הרבה פוסקים, דייקו,

שהחלק התחתון של היד יכול להיות מגולה.

אבל מעבר לעצם הכובדו,

שרוול קצר מעל זה,

בוודאי שהדבר אסור.

לנו, לגברים, הדבר קל יותר.

מרן בבית יוסף, באורח חיים, סימן צדיק ב', מביא לנו את דברי הכול בו,

שלגברים אין את הבעיה הזו. אפילו אם הוא מקפל את השרוול מעבר לעצם הכובדו,

זה נחשב כמו מקומות המגולים. בקיץ אין לנו שום בעיה.

אבל לגבי נשים, חס ושלום,

אין שום כולה בדבר,

וברוך השם אנחנו רואים שינוי גדול לטובה.

גם חוגים מסוימים שפעם לא ידעו את ההלכה הזו, היום, ברוך השם, הם מהדרים בדברים האלה.

אתה רואה את נשותיהם גורבות גרביים, אשר וודו נעשה ארוך יותר.

אנחנו מקווים שמהם יראו ויעשו וילמדו גם האחרות,

יעשו בצורה חכמה.

הלבוש הצנוע הוא התפארת, ההוד וההדר של אותן הנשים.

כל אישה חייבת להקפיד מאוד בדברים האלה

גם בימי הקיץ. אחרת היא מכשילה את הבריות,

היא גורמת לאנשים שיסתכלו על זרועותיה והיא עוברת בלאו דאורייתא ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

תודה רבה.

אגב, כבוד הרב, אדם שגר בירושלים לא צריך לקרוא אם הוא לא היה חודש-חודשיים בכותל? המנהג להקל. אמנם הרדב״ז עצמו דעתו שחייב,

אבל הוא מסיים שהמנהג להקל ומעתיק אותו הגאון חידה בברכי יוסף בסימן תקסא על שערי תשובה ועוד.

אלא שהגאון אבסריה דבילצקי, הוא רוצה לומר שזה דווקא לאדם שגר בעיר העתיקה.

אנחנו שגרים בשכונות החדשות,

מי שלא ראה את הכותל חודש צריך לקרוא.

אבל האמת היא שכמעט כולנו רואים לעתים קרובות את המקום.

יש היום הרבה בניינים גבוהים.

כשאתה מסתכל מהחלון של בניין כלל, אתה מסתכל לכיוון מזרח ואתה רואה מייד את הכיפה המוזהבת.

אפילו אלה שנוסעים בכביש מס' 1 ליד לפני בית-החולים הצרפתי, שם בעלייה,

גם משם רואים את הכיפה המוזהבת, אל-אקצא. ולכן בדרך כלל 99% מהירושלמים בצורה כזו או בצורה אחרת רואים את המקום, ולכן לנו כמעט ולא מצוי העניין הזה, החובה הזו,

אבל אלה שבאים מחוץ לירושלים צריך להעיר את תשומת ליבם שיקיימו את ההלכה האמורה.

לפני שנעבור למאזינים האחרונים, כבוד הרב, אדם שיש לו אזכרה של אמא שלו במוצאי שבת,

מה זה צריך להתחיל להגיד קדיש?

מתחיל בליל שבת קדיש אחרי במי מדליקין,

ואומר את הקדיש שבת וראשון.

אבל עם האזכרה ביום שבת,

צריך להתחיל מליל שבת הקודם, שמונה ימים ולילות.

ואין לו, זאת אומרת, לעניין להתחיל שבוע לפני מלילות השבת? זהו, שבוע לפני.

האם במוצאי שבת האזכרה? עם האזכרה, כמו שאמרתי, ביום שבת.

אבל מה שאין כן עם האזכרה, במוצאי שבת היינו ראשון, אז מספיק יומיים.

ואם הוא רוצה להחמיר הכל? למה לא?

בכל השנה כולה אדם שרוצה להחמיר, לומר קדיש על ישראל אחרי לימוד התורה, ודאי שיש בזה נחת רוח עצום לאימא, לאבא, ותמיד זה טוב, כדאי מאוד שיעשה את זה תמיד, תבוא על הברכה, שיזכה למצוות.

כן, מאזינים האחרונים, שלום.

זהו.

כן.

שלום עליכם, כבוד הרב. שלום.

יש לי שאלה בלוחות שבת בעניין סחיטת לימון באופן שמותר.

ראיתי את אשתי, איך היא נוהגת,

אז קצת התעוררתי לזה,

היא סוחטת את הלימון ושמה את היד מתחת,

ועמיץ יורד, קרבן האצבעות

והגרעינים נשארים באצבעות.

האם זה לא נקרא פסולת מתוך אוכל?

נכון, יש כאן ברירה.

אמנם היא בוררת ביד, לא בקלי,

אבל גם ברירה ביד, גם אותה מראה לי חשיבה מלכתחילה.

נכון שהיא סוחטת ביד,

אבל היא בוררת ביד השנייה את הפסולת מתוך האוכל,

ולכן לא כדאי לעשות כן,

עדיף להימנע.

אלא שתסחט את זה רגיל,

ואחר כך יכולה להוציא את הגרעין מהסלט,

למצוץ את זה.

ממצואות, אנחנו נהנים תמיד מהטעם הטוב של הלימון,

ואחר כך תזרוק.

תודה רבה.

שלום מאזין, אסף?

הלו. בבקשה.

הלו.

כן.

שלום לכם, כבוד הרב ערב טוב. שלום.

יהודי שמחר עושה מחר בר מצווה לבן.

כן. בר מצווה לא בזמנו.

כן. והוא הביא תזמורת.

הוא אמר שהוא שאל רב,

ורב אחד אמר לו שלא ראוי מילד את ז'אן תמוזו.

אם כן, הוא שואל,

האם גם בהפסד מרובה הדין כך?

אין כאן הפסד מרובה.

הוא יפצה אותם, ייתן להם כמה שקלים, וזהו. את הכסף הוא בינתיים כול צריך

לשלם במידה מסוימת. אם ינגנו או לא ינגנו, לא זה ההפסד.

ולכן,

אם זה היה בזמנו, היה מקום לדון. אבל כאן אתה אומר שזה לא בזמנו,

ומחר בלילה ב-8 ועשרה והלאה, זהו זמן ליל 17 בתמוז. כבר אנחנו מתחילים את ימי בין המצרים. תראה, בספר שדיכם הוא דן לגבי הלילה,

אם אפשר לברך על פרי חדש וכיוצא בזה,

וכמו שאמרנו, כדאי

שלא יעשה את הקנה נגינה, אלא אם כן,

אם יהיה תלמיד חכם שיעשה להם סיום מסכת.

אם הוא ישיג תלמיד חכם, שיעשה להם שם קודם כול את סיום המסכת.

ואז יאכלו את הכזית על סמך זה,

אז יהיה אפשר להעלים עין.

אבל אם זה לא סיום מסכת, יש לנו בעיה קשה.

נכון. תודה רבה. שאלה שנייה לגבי זיקת שהחיינו ובין המצרים.

אדם ששומע ברכה מחברו שמותר לו לברך שהחיינו, כגון אביה דן.

האם הוא יכול לצאת את זכורה לגבי פריחדף?

לא, לא כדאי.

לא כדאי מלכתחילה.

משתמשים בהמצאה הזו לגבי נשים בהיריון וכיוצא בזה שהן זקוקות לזה.

לנו לא כדאי.

עדיף יותר להימנע להקדים לברך הלילה ומחר,

או לאחר את זה לאחר תשעה באב.

או שבתות.

כן.

שבתות בשעת הדחק. שוב, גם בשבת חלק גדול מהמקובלים החמירו בדבר.

כי רבי יהודה החסיד שאסר בזה הוא לא חילק בין שבת לחוץ,

ולכן כדאי להימנע.

תודה רבה. יפה הכול, כבוד הרב.

תודה רבה. כבוד הרב, גילוח ותספורת בימים האלה.

האשכנזים מחמירים משבע עשר בתמוז,

אבל אנחנו מקימים על שבוע שחל בו תשעה באב.

למה כל ארבעה ימים יהיה אסור?

מיום שישי עד יום שלישי.

האשכנזים מחמירים בדבר,

אבל מרן מסימן תקנא סעיף ג',

מרן הקל בדבר,

ולכן לנו עדיין מותר להתגלח ולהסתפר.

רק מיום שישי, ה' באב יהיה אסור עד יום רביעי, י' באב.

עכשיו השאלה האחרונה, אולי לא קשורה לענייני ז' מתמוז.

צדקת אחד לאחר פירת מנחק של שחתן או ברית בבית הכנסת.

הייתה מחלוקת השבוע, ומאזין אחד שואל את דעת כבוד הרב, האם להגיד או לא להגיד.

לא, עדיף להימד.

הכלל הוא, כשלא אומרים וידוי, ממלך שבת לא אומרים צדקתך,

וכאן כשיש להם אבי הבן או שהברית מילה נעשתה באותו מקום באותה שעה,

לכן יכולים לדלג את צדקתך ולומר מיד קדיש תתקבא. ברית, בר מצווה.

אם זה בר מצווה שבדיוק באותו יום,

אם זה מדויק אז באמת יכולים לפטור את הציבור מאמירת צדקתך.

אומנם בספר נתיבי העם דעתו לא נועדה מזה.

הגאון רבי אברהם כותב

שצריך לומר וידוי או צדקתך גם באותו יום.

הוא טוען, הרי כולנו, כל ישראל ערבים זה לזה.

אז אם נתווסף עוד אחד שהוא נהיה בר מצווה,

אז החובות שלנו,

אנחנו חתומים עליו ערבות בנקאית.

על מה אתה אומר שלא צריך וידוי, זו הטענה של החכם.

אבל יש הרבה שיקראו בדבר, תראה תשובה ביביע עומר חלק ד', ולכן המסקנה,

אם זה מדויק,

שלא להגיד את זה ככה.

עכשיו ויכוח על כבוד הרב שהרבה מזרחים, למשל בבית הכנסת שיש שם ארבעה-חמישה חדרים, יש הרבה מניינים, כמו למשל דוגמא מוסאיו,

ויש בר מצווה וברית באחד מבתי הכנסת.

רק באותו מניין שיש שם את חתן הבר מצווה, רק הוא,

רק הם לא יגידו את הווידוי. מניינים אחרים יגידו. בקושי אנחנו מתירים לאותו מניין שלא יגידו. כמו שאמרתי, גם זה מחלוקת.

ולכן בקושי אנחנו מתירים לאותו מניין שלא יגידו, אבל מניינים אחרים,

בוודאי שכן יגידו את הווידוי כרגיל, לא כדאי להחזיר.

רק באותו מקום ששם נמצא חתן.

חתן הבר מצווה.

עכשיו אנחנו עוברים, כבוד הרב, לדברי הסיכום של התוכנית הנקלעה.

התחלנו בעניין ימי בין המצרים,

ימים קשים של עם ישראל בהיסטוריה,

ולכן כולנו צריכים להיזהר באותם הימים לא ללכת בנחמה לצל בין תשע בבוקר לארבע אחר הצהריים,

אלא אם כן הולכים שלושה ביחד.

אבל אדם בודד יהיה זהיר כדי שלא ייפגע מאותו שד

בקטב מהירי שרגיל ללכת בין חמה לצל.

כולנו מקוננים על חורבן בית-המקדש מדי לילה בלילה,

אומרים תיקון חצות, ברבע לאחת,

אבל בימי בין המצרים, מיום שלישי והלאה, אנחנו עושים את זה פעמיים,

גם בלילה וגם בצהריים אחרי רבע לאחת.

מן הראוי שאדם ישב,

יפרוס על הקרקע בה דמחצלת וישב ויאמר

את תיקון רחל על נהרות בבל,

ואדם שמתאבל על ירושלים, אומר את תיקון חצות,

בעזרת השם יזכה ויראה בשמחת ציון וירושלים, כמו שכתוב,

שישו איתם משוש

כל המתאבלים עליה.

כל צופייך נשאו כל,

בעזרת השם יהיה גם יחדיו ירננו במהרה בימינו.

אמן ואמן.

אמן ואמן, יישר כוח, תודה רבה.

יגדיל תורה ואדיר כבוד הרב יהיה איתנו בעזרת השם.