מנהג המדינה, סמכות הציבור ואיסור גזל – בין דין תורה לחיי המעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

הגמרא בעבודת ראה בדף ח', הגמרא עוסקת בנושא הונאה ויש בכל מקום מחירון מי קובע את המחירון?

שבעה טובי העיר אותם המנהיגים הם שקובעים לנו את המחירון

הגמרא נותנת שם את הסמכות רשאים בני העיר להקצות להחליט שהמחיר של השמן יהיה כך

מחיר הסוכר, מחיר הלחם וכיוצא בזה.

זה מה שיש לכל מקום ומקום,

החיוב ללכת לפי אותו המחירון,

ואסור לאדם לבוא ולפרוץ גדר.

אדם שעובר על זה,

אין שום בעיה, אפשר ללכת למשרד המסחר והתעשייה ולהתריע,

לומר פלוני אלמוני מוכר לחם בעוד 10 אגורות, בעוד 20 אגורות,

וכן, על זה הדרך.

יש להם סמכות, והסמכות הזאת מחייבת את כולנו בלי יוצא מן הכלל.

זה לא קשור למחלוקת המפורסמת אם דינא דמלכותא דינה או לא, אלא כאן זו הסכמה,

וכולנו,

כל אנשי העיר, כל המדינה, מסכימים למהלך הזה, ולכן זה מחייב את כולם. כך גם בדברים אחרים, כגון,

אני גר בבית משותף,

ועד הבית עשה אסיפה,

נבחרו, ועד הבית, אותו ועד הבית החליט,

אנחנו, הדיירים, צריכים לשלם כל חודש 100 שקלים.

יש אנשים מתורבתים,

אנשים שיודעים ספר,

הוא בא ומשלם, מדי חודש בחודשו הוא משלם את מה שהוא צריך.

אבל יש אנשים שמנסים להתחכם,

ובפרט אותם שגרים בקומה הראשונה,

הרבה פעמים יש לו דרך מהגינה.

מה הוא עושה?

את המרפסת שלו,

את השער של המרפסת, הוא הופך את זה גם כאילו זו הכניסה הראשית,

הוא נכנס דרך הגינה,

הוא כאילו מתנתק מהבניין,

הוא מודיע חגיגית לוועד הבית,

אני לא משלם, זהו, שנה, שנתיים, שלוש.

מדברים איתו, הוא אומר, לא, אני לא קשור עמכם, כך הוא מנסה.

למה, מי קבע שאני צריך לשלם? כך הוא שואל בנשון כזו,

אני כאילו הוא גר על הירח, כך הוא חושב.

אבל האמת היא שהוא חייב לשלם.

לפעמים הוא בא בטענה, הוא אומר, תראה, אתם משלמים הרבה כסף עבור המעלית.

אני אף פעם לא עולה במעלית, אני גר בקומה הראשונה, מה לי ולמעלית?

אז מה פתאום שאני צריך להשתתף בהוצאות של הקומות העליונות?

זו הטענה שלו, ולכן גם אם הוא מוכן לשלם,

אבל הוא מבקש שיעשו להנחה,

כמו שהוא קונה עגבניות,

אז במקום עשרה שקלים הוא מבקש הנחה,

אז גם פה הוא רוצה שוועד הבית במקום מאה יגיד לו מספיק עשרה, מספיק עשרים שח,

ובזה הוא רוצה לגמור את העניין.

הוא לא צודק בדברים האלה.

המנהג של כל העולם הוא לשלם לוועד הבית,

ולא רק מי שגר בקומה העליונה,

אלא גם מי שגר בקומה הראשונה,

גם הוא צריך לשלם,

ויש בזה הרבה מההיגיון.

זו לא סתם גזרת הכתוב שבא איזה משוגע והחליט שכולם אותו דבר, כולנו שווים,

וגם בקומה הראשונה משלמים כמו בקומה העליונה. זה לא סתם, אלא יש בזה, כמו שאמרנו, הרבה מההיגיון, וההיגיון הוא כך.

אילו לא היה אפשר לבנות קומות גבוהות אם לא הייתה מעלית,

כמה אפשר לבנות בלי מעלית?

שניים או שלוש קומות.

יש לנו מגרש יקר מאוד.

המגרש הזה שווה מיליון דולר.

כאן, באזורים האלה, בממוצע,

מגרש הכי קטן שווה מיליון דולר.

אתה בונה ארבע דירות על המגרש הזה,

אתה מחלק את השווי של המגרש לכל אחד מארבעה דיירים,

כל אחד משלם על המגרש לבד רבע מיליון דולר.

תוסיף את המחיר של הבנייה,

הדירה יכולה להגיע.

תודה.

600,000, אם לא יותר.

ולכן, אין ספק שאותו האדם שלא היה לו בבית מעלית היה צריך לשלם במיטב כספו כסף גדול.

אבל אם אותו האדם יכול להכניס מעלית לבניין במאה האחרונה שהמציאו דור המעליות שלנו,

אז במקום ארבע אתה יכול לעשות 20 דירות.

אתה יכול לבנות שבע, שמונה קומות, אם לא יותר,

ואז אם זה 20 דירות אתה מחלק את השווי של הקרקע, שווי של המגרש, שהוא מיליון דולר, אתה מחלק את זה בין 20 דיירים,

אז כל דייר משלם לא רבע מיליון,

אלא הוא משלם בסך הכול 50,000 דולר.

אז השווי של הדירות, עוד 50,000 שווי של הקרקע,

אז במקום לשלם 600,000-700,000,

אז אותו האדם שגר בקומה הראשונה שילם רק 350,000. זאת אומרת,

העסק הזה שהוא עושה עם הדיירים האחרים בזכות המעלית,

זה מיטיב עמו, וגם הוא קיבל הרבה כסף.

הוא לא קיבל את זה במזומן,

אבל הוא חסך את ההוצאה העצומה הזו,

והוא שילם יחסית מעט.

אז אם אנחנו נדע מראש שהדיירים בקומות התחתונות שלא משתמשים במעלית, הם לא משלמים את המחיר של המעלית,

האנשים בקומות העליונות, יהיה להם קשה לעמוד בהוצאה,

ואנשים לא ירצו לקנות את הקומות העליונות.

למה אנשים כן מסכימים? כי הוא יודע שכמו הקומה הראשונה, כך הקומה האחרונה, כולם משלמים שווה,

וקל מאוד,

אפשר בקלות לחיות בבניין הזה גם בקומה שביעית,

ואז אנשים כן קונים גם את הקומה השביעית,

וזה מוזיל בצורה משמעותית את המחיר של הקומות התחתונות.

אז אם הוא מרוויח,

הוא לא יכול להגיד שהוא רק שותף ברווחים,

את הרווחים הוא מוכן לקבל, לקנות דירה בזמן,

אבל את המחיר של החזקת המעלית, את זה הוא לא מוכן לשלם.

אי-אפשר לתפוס את החבל בשתי הקצוות, להגיד גם לגמרי.

ולכן,

מה שהנהיגו בעולם כולו,

שגם הדייר בקומה התחתונה,

שגם הוא חייב לשלם דמי ועד הבית כמו בקומות העליונות,

בין אם הוא משתמש הרבה במעלית ובין אם לאו,

יש בזה, כמו שאמרנו, הרבה מההיגיון,

ולכן הוא לא יכול להשתמת.

אם האדם הזה יודע ספר, יודע הלכה,

ולמרות הכול, שם פס, מצפצף על כולם,

אז כמו שאמרנו,

אותו האדם חלילה עושה שלא כדין,

הרי הוא בחזקת גזלן,

ואפשר יהיה גם לפסול אותו לעדות אם נכריז עליו ונודיע,

אפשר יהיה על ידי זה גם לפסול אותו לעד,

כמו כל גזלן שפסול לעדות, כך יהיה דינו של אותו האדם.

לפעמים אותו האדם הוא אדם מאוד מכובד, אדם נשוא פנים,

ולא נעים להם, לוועד הבית, להתעמת איתו.

מה, הם ילכו איתו לדין תורה?

זה רב גדול בתורה,

ולכן הם שותקים.

והוא חושב, אם הם שותקים,

אז הם מוכנים לי, מה אתה רוצה? מחלו לי.

זה לא נכון.

והגמרא במסכת בבן ציעה כב מוכיח בספר חוכמת מנוח,

שאין כאן מחילה מה שהם מתביישים לדרוש ממנו את הממון.

שם הגמרא מספרת, עמימר מורסוטרא ורדשה יקלעו לבוסתנא דמרי בריסק.

מרי בריסק באותו רגע לא היה שם, האריס היה.

האריס ראה שבאו גדולי החכמים לשבת שם היושבים לומדים,

מיד כתף מהפירות,

הגיש להם כיבוד.

עמימר ברבשה אחלה.

מורסוטרא לא נגע, לא אכל.

למה?

האריס הוא כמו פועל, זה לא של הפירות.

אז איך הוא יכול לתת מתנות, לתת לנו כיבוד על חשבון בעל הבית, על הכיס סחבו?

ולכן הוא נזהר לא אכל.

אבל אחרי כמה דקות הגיע בעל הבית, מרי בריסק, היה עשיר גדול, מיליארדר.

הוא בא וראה שהאריס נתן כיבוד לחכמים,

אז הוא מיד פנה.

על האריס, למה הבאת לחכמים מהפירות האלה?

שם בצד השני יש פרות הרבה יותר טובים, לך תביא משם.

והלך, אחרי שאמר את הדברים האלה הלך.

אחרי זה הסתכלו,

עמימר ורב אשה הסתכלו על מור זוטרה, נו עכשיו מה הוא יעשה?

עדיין הוא לא אוכל, אז הם יקשו עליו קושייה.

יש לנו הלכה, אדם שתורם בלי רשות, אין תרומתו תרומה.

ואם בא האריס ועשה,

בא הפועל, בא אדם אחר ותרם,

והגיע בעל הבית ואמר לו קלח אצל יפות,

אם נמצאו יפות מהם, תרומתו תרומה.

אז גם פה, מה ההבדל בין זה לזה? גם פה יש כאן הסכמה, אז אתה יכול לאכול.

ענה להם, לא אמרו קלח אצל יפות אלא לעניין תרומה, שם זה מצווה, ודאי שהוא אומר את זה מכל הלב.

כאן, מה שהוא אמר, הוא לא אמר את זה מכל הלב.

מחמת כיסופה הוא דאמר, אחי.

הוא התבייש, מה, הוא יהיה קמצן,

יהיה טמא, לא ייתן לחכמים כיבוד? לא נעים לו.

בלב שלו אולי הוא לא מסכים,

ואם כך, עדיין יש בזה גזל.

כותב חוכמת מנוח,

אין כאן מחלוקת בין עמימר ורב אשד, אמור זוטרה, בהלכה.

יש כאן ויכוח,

להיכנס לתוך המחשבה, לתוך המוח של מרי בריסק.

הוא באמת התכוון ברצינות לתת להם או לא? זה האומדן, זה הוויכוח.

מר זוטרה הבין שרק מחמת כיסופה,

ואילו עמימר ורב אשד הבינו שהוא מתכוון ברצינות לתת להם לאכול.

אבל אם בוודאי היינו משוכנעים שהוא לא רוצה,

ורק מחמת הבושה הוא בא ומסכים,

אז גם עמימר ורב אשר היו מודים לרב מור זוטרה שבוודאי יש כאן בעיה של איסור גזל.

מכאן הוא למד, בכל מקום ומקום שאדם נראה לך כאילו הוא ויתר,

אבל הוא לא מוותר מכל הלב, אלא רק מחמת הבושה,

כאן זה נקרא גזל גמור,

ואין היתר לנהוג ולעשות כן.

אלה הדברים שהרב מוכיח מדברי הגמרא, וכך ההלכה.

ולכן גם פה, האדם הזה תלמיד חכם, מכובד, נשוא פנים,

כל הכבוד, אבל אסור לנו לנצל את המעמד שלו בקטע הזה ולהשתמט מהמחיר של ועד הבית.

הפוסקים כתבו את זה בעוד מקום אחר.

הרבה חכמים רוצים לקיים את המצווה להכין לכבוד שבת מצווה בו יותר מבשלוחו, כמו שלמדנו בשבת קייח.

בעצמו לוקח את הסל והולך לשוק לקנות לכבוד שבת.

מגיע לירקן, הירקן זה התלמיד שלו.

כמה עגבניות? עשרה שקלים.

הרב אומר לו, לא, מספיק חמש.

אם היה אדם אחר,

היה אומר לו, לא, אין דבר כזה חמש.

אולי היה מוריד לו במקום עשרה, היה אומר תשע, שמונה,

אבל מה פתאום חמש?

אבל כאן זה הרב שלו, מה, הוא יעמוד, יתווכח עם הרב שלו ליד כולם, הוא שותק.

אם אותו החכם ישלם את החמש וילך, זה גזל גמור.

נכון הדבר שהוא שתק, הנה הוא קיבל את החמש והוא שתק.

אבל גם פה,

מחמת כיסופה הוא דאמר אחי, הוא התבייש.

אסור לחכם לנצל את המעמד שלו בדבר הזה,

אין לו רשות לנהוג ולעשות כן.

אצל החילונים אנחנו יודעים ששם יש תרבות אחרת, שם יש הנהגה אחרת,

ואם האדם הזה הגיע למעמד מסוים,

הוא מנכ״ל או מפקח במס הכנסה או במקום אחר,

הם מנצלים את זה עד הסוף.

נכון שיש להם משכורת גבוהה, 20,000, 30,000, זה בקעקורה.

אבל כשהוא צריך לקנות נעליים,

איפה הוא הולך לקנות נעליים? סתם חנות? לא.

יש לו בתיק שם במס הכנסה, יש שם איזה פלוני אלמוני,

הוא הולך שם לקנות.

אז במקום 200 שקל הוא אומר לו, מספיק 50.

אני רוצה לראות שהוא יעיז להתווכח איתי,

אם אני אתן לו יותר ואחר כך אני אטפל בו, אני אקח את התיק שלו ואראה לו מה זה.

הם מנצלים את המעמד שלהם והם עושים את המסחר הזה כדי לקחת,

אני לא מדבר על מעטפות,

על דברים אחרים,

זה מנדכר שמה.

אני מדבר על אלה שעושים את הדברים עוד בעדינות בלי כסף גדול.

אבל גם זה אסור.

אלא,

תשאל, מה המחיר של נעליים?

כמה כולם משלמים?

אולי הוא אמר 200, איך אומרים, עמדת פתיחה?

אז תעשה משא ומתן כמו כולם, תוריד לו 180, 160, בסדר, זה סביר.

אבל הוא הוריד לו מ-200 ל-50,

הוא מנצל את המעמד שלו,

וגם אם אותו אדם קלט אותו,

הוא זכר שזה המפקח ממס הכנסה, זה הפקיד שומה, אחר כך הוא ינקנק אותי אם אני לא אתן לו הנחה גדולה.

אז לכן הוא שותק, אבל זה גזל גמור.

גם כאן, מחמת כיסופה או מחמת הפחד, הוא די אמר אחי,

ולכן אין היתר בדבר.

אני אומר דוגמאות מסוימות, וכן כל כיוצא בזה.

לכולנו יש מעמד, לכל אחד ואחד, יש חברים, ידידים וכו', קרובי משפחה.

קרוב משפחה יכול לתת לי הנחה.

במקום עשרה שקלים, ייתן לי הנחה תשע, שמונה.

אבל קרוב משפחה לא יכול לתת לי בחצי חינם, לתת לי את העגבניות האלה, לפחות למחיר הקרן.

ולכן, שוב, גם לאותו הקרוב משפחה אין יותר ללכת ולנצל את המעמד שלו.

וכן כל כיוצא בזה. זה מדרש חנייה, ששם, כמו משפחה שלי,

הוא יכול להתקשר אליו, אני לידך, אם אתה יכול לתת לי לאחרונות גדולה?

כן. כן, אם אני משער שהאדם הזה יש לו לב טוב,

ויש בינינו ידידות, אמת,

אהבה עצומה,

ואני יודע שזה לא מחמת כיסופה,

אני יודע שבאמת מכל הלב הוא מסכים, כמו שאתה אומר,

מה אכפת לו שאני אכנה שם, הוא לא מפסיד,

אני לא בא בשעות העומס, אני בא בלילה בשעה שאין עומס,

אז אם הוא אומר כן,

ואני משער שהכן הזה הוא לא מחמת כיסופה,

אין שום בעיה בדבר.

אבל אם זה, כמו שאמרנו, אני משער שזה מחמת בושה,

הדבר אסור. אני עולה לאוטובוס,

ושוב, הנהג הוא חבר שלי,

וכי האוטובוס הזה זה של אבא שלו,

חברת אגד, הוא הבעל בית על הכול, הוא בסך הכול אחד מהחברים.

אז מה בכך שאתה חבר שלו?

אין לו רשות להעלות אותו בחינם,

אין לו שום היתר לברוח מהתשלום,

גם הוא צריך לשלם כמו כולם.

אם החבר לוקח אותך טרמפ באוטו שלו, יש לו רכב פרטי, לוקח אותך, למה לא? יאן יאללה,

כשיהיה לך תמיד טרמפים טובים כאלה.

אבל מה שאין כן, אם זה אוטובוס אגד וכיוצא בזה,

שוב, הסיפור של קרוב משפחה שהוא בן דודה שלי,

או שהוא חבר שלי, או שהוא שכן שלי,

זה לא אומר כלום לעניין זה,

ואין לו יותר להימנע מלשלם, אלא חייב לשלם.

אני אומר דוגמאות שאנחנו נתקלים בהן לעיתים קרובות,

ואידך זיל גמור. כן. לגבי העירייה השלומנית,

כמו קודם כפי שהדיירים או חברה שקודמת,

גמרנו על הרבה דוגמאות,

הרבה דוגמאות באה לחייב את מעלית.

אני רוצה רק להגיד שראית נדמור,

דבר ראשון, הייתה לנו הודעה של מעלית,

ממשלתית, אבל דוגמאות של פעילים כמו שהיום הוא קודם בממשלה הייתי בגלל מעלית.

כן, אתה צודק.

אני מסכים למה שאתה אומר, ולכן כל מה שדיברתי,

שא',

יש חובה להשתתף בהוצאות השוטפות,

וכן בכל מה שמסביב לזה, הדייר בקומה התחתונה כמו הדייר בקומה העליונה, כל זה באמת דברים אמורים.

כשמעיקרה בנו את הבניין הזה 7-8 קומות, מעיקרה היה מעלית,

ומעיקרה זכיתי במחיר זול של הדירה וזכות המעלית.

אבל בשכונות האלה, בשנים האחרונות,

בגלל היוקר העצום של המגרשים,

העירייה נותנת לנו לבנות יותר לגובה.

לפני 40 שנה היה מותר לבנות כאן רק 3 קומות.

עכשיו, באחרונה,

מרשים לנו להוסיף עוד. בואו ונאמר,

אני קניתי את הדירה לפני 40 שנה, שילמתי מחיר מלא,

אז היה לפי היוקר של מחיר המגרש,

הכול היה בסדר, ואז לא היה מעלית.

כעת נותנים רישיון,

וכעת בא קבלן ומוסיף עוד 5 קומות מעלינו,

וכמובן תהיה שם גם מעלית.

אין הווה אמנה לדרוש מהדייר הזה לשלם על המעלית.

לא רק שלא צריך לשלם עבור התקנת המעלית,

אין הווה אמנה גם

לחייב אותו בהוצאות השוטפות של המעלית.

הוא לא נהנה מהעסק הזה שהוסיפו מעליו עוד קומות.

אם היית שואל אותו, הוא היה אומר, לא הם ולא שכרן, יותר טוב שלא יבנו מעליי,

אני אהיה לבד, בלי הכאב ראש הזה.

אז הוא לא קנה את הדירה בזול יותר בזכות המעלית, כי אז לא היה מעלית, אז הוא שילם מחיר מלא.

עכשיו הם באים ובונים מעליו, והם עושים את המעלית,

אז כל מה שהם עושים זה רק לטובתם,

להנאתם, ולכן בזה אין צורך לשלם.

לא רק, אני אומר לך, את ההיגיון הזה על-פי ההלכה,

אלא גם מצד המנהג, מנהג המדינה,

שבמקרה כזה הוא לא חייב לשלם עבור המעלית כלל ועיקר.

אין לי עסק עמכם, הוא יודיע להם מראש ועד הבית,

אולי הם טועים,

יכול להיות שהם חושבים,

הנה בבניין שלו,

גם הוא שגר בקומה התחתונה משלם על המעלית,

אז ידמה להם לוועד הבית שגם פה,

יסביר להם בנחת, יעמיד אותם על טעותם, יגיד להם,

יש חילוק,

הוא קנה את הדירה מעיקרה, היה מעלית, כאן מעיקרה לא היה,

לא נהניתי, לא קניתי דירה יותר בזול בזכות המעלית,

ולכן בחיי גוונה הם חייבים באמת להתחשב בטענות שלו,

יש מקרים יוצאים מן הכלל.

אבל באופן כללי אני אומר שהמנהג של המדינה ברוב ככל הדברים יש לו תוקף, והאדם חייב ללכת לפי זה.

אבל שוב אני אביא עוד דוגמה שגם אם נהגו ועשו אין לזה שום תוקף וכל זה אין לו ערך מבחינת ההלכה.

הדוגמה שאני מדבר עליה, שוב, מצויה מאוד בשכונות שלנו.

נתנו רישיון לבנות בשכונות שלנו עוד כמה קומות.

לפעמים בין בניין לבניין יש רווח גדול,

הולכים כל השכנים ביחד, מבקשים, אנחנו רוצים להרחיב.

כמה להרחיב? איך להרחיב? איפה לבנות?

לא אתה קובע, אלא יש לנו בעירייה ועדת תכנון ובנייה, הוועדה העירונית, מעליהם הוועדה המחוזית,

והם שנותנים לנו את הרישיון. פעמים רבות אתה מגיע לתחנה הסופית, קיבלו רישיון,

איך הרישיון הזה אמור להיות?

זה שגר בקומה העליונה, קומת גג,

נתנו לו לבנות על הגג 100 מטר, פנטהאוז.

לאחרים יש להם אפשרות לבנות, כל אחד להוסיף עוד חדר,

לאחרים כולם מקבלים רק 50 מטר.

זה לא הוגן, זה לא צודק, זה גזל גמור.

תגיד למה? העירייה אמרה.

נו, ואם הם אמרו?

אז מה עם משה רבנו?

כל הכבוד לרבנו יהושע פולק, הוא יושב ראש הוועדה, כולו אומר כבוד,

אבל הוא לא יכול לשנות סדרי מעשה בראשית,

הוא לא יכול לעקור לנו את ההלכה.

תראו בחוברת מקבצאל לפני תריסר שנים, תשנ״ז,

יש שם מאמר מהרב אשר חנניה,

והוא כותב את ההלכה הזו בשם הרב אלישיב.

והמסקנה היא, הוא כותב שם,

שייך לתת לכולם במידה שווה.

למי שייך הגג? שייך לכולם.

לפעמים יש איזה קבלן מתוחבן,

כשהוא מביא לך את החוזה הוא כותב סעיף מפורש,

הגג שלי, החצר שלי, החניה שלי, הכול שלו.

רק בית הקברות הוא שכח לכתוב שגם זה שלו,

את זה הוא לא כתב.

אבל הכול שלו. בסדר, חתנת, קנית על דעת זה, אז הגג שלו.

אבל בדרך כלל,

כשהקבלן לא עושה דבר כזה, למי שייך הגג?

הגג הוא משותף ושייך לכולם.

אם שייך לכולם,

למה זה יקבל 100 מטר וזה יקבל רק 50 מטר? אין דבר כזה, צריך שיהיה שוויון.

גם בין הבניינים, הגינה, הגג,

הכול שייך לכולם במידה שווה, סטה לכולם במידה שווה.

זה מה שההלכה פוסקת, אומרת לנו, אלה דברי הפוסקים.

אלא שאלה שהם נמצאים בעירייה הם טוענים לכאורה טענה צודקת.

הם אומרים, תראה, זה שגם בקומה הראשונה הוא אף פעם לא עולה לגג. אצלו הוא לא יכול לעלות למעלה.

מה לא בלגג?

אז אני שגר למעלה,

אני יכול לבנות, זה נהנה וזה לא חסר.

אתם יודעים את ההלכה, זה נהנה וזה לא חסר.

כופינה מידת שדוב.

על זה עונה ואומר הגאון הרב אלישיב,

שזה לא דומה לאותו מושג, לאותה הלכה.

במה הדוגמה, מתי כופינה על מידת סדום, איך ידמה?

נמצא לפניי כוס ריק,

בא אדם ואומר, אני רוצה לשתות כוס מים, תיתן לי את זה.

בינתיים, אחי, אני כעת לא שותה.

הוא לוקח את הכוס, שותה בזה מים,

לאחר מכן שותף את זה עם אמה, אקונומיקה, מחזיר לי את זה נקי.

אתה חייב לתת לו, זה נהנה וזה לא חסר.

אתה הפסדת משהו שהוא לקח ושתה,

מה תגיד, הוא לכלך? הנה הוא שתף את זה באקונומיקה,

מחזיר לך את זה יותר נקי ממה שהיה.

בזה נאמר הכלל, זה נהנה וזה לא חסר, כופים על מידת סדום.

אבל כאן, הגג, גם אני שותף,

הגג גם שייך לי,

והוא לוקח לי את הנכס.

הוא לוקח לי, לא מחזיר,

הוא בונה שם את המאה מטר,

הוא לא מחזיר חזרה אחרי שנה-שנתיים, הוא לוקח את זה לצמיתות.

בכגון זה אין הווה אמנה שיהיה רשאי לבוא ולבנות ולקחת אחוזים יותר ממה שמגיע לו,

גם אם הוועדה המחוזית למעלה אישרה,

אין להם סמכות. אם הוא הולך לדין תורה,

בית-הדין אמור להפוך לקערה על פיה ולעשות את השוויון. ובכל זאת,

לפעמים הייתה ישיבה של כל השכנים,

הוא הסתדר עם כל השכנים,

שילם להם, הסתדר עם כולם.

אין בעיה, שילמת להם,

כולם הסכימו, כולם חתמו לך, מברוכ עליהם, תבנה.

אבל לפעמים יש אחד שיש לו איתו איזה סכסוך והוא אומר לו, על גופתי, אני לא מסכים.

הולכים לבית-הדין,

מה בית-הדין יעשה?

בדרך כלל יש פתרון לבעיה הזו.

בבניין גדול שיש לשותפים חלק בו,

אחד מהשותפים יכול לדרוש,

אני רוצה פירוק של השותפות.

אני רוצה שבית-הדין יודיע שהחלק הזה פה שלי וזה שלו.

תביא מודד מקצועי,

אתה מודד את הגג. נניח שבגג הזה יש 500 מטר,

האדם הזה הוא אחד מתוך עשרה,

מגיע לו 50 מטר.

אני דורש שבית-הדין יבצע חלוקה.

כשהגג הוא קטן או חצר קטנה,

יהיה לו שני מטר וחצי,

חצי מטר,

בדבר כזה חצי מטר אי-אפשר לבצע חלוקה. אבל כשהשטח הוא גדול,

בית-הדין יקבל את הטענה הזו,

ואז אני לא בונה על כל הגג,

אלא לפי מה שנותן לנו המודד את השטח,

הוא ישאיר לו איזו פינה,

זה שייך לראובן בן יעקב, יישאר שלו,

ואילו האדם הזה יבנה על החלק האחר של הגג,

מה שיהיה שייך לו,

מה שקנה גם משאר השכנים.

יש אפשרות לעשות את הדברים בחוכמה,

בתבונה ובדעת, על-פי פסק בית-הדין.

אבל כשאדם ילך באלימות, בכוח,

ויעשה מה שלבו חפץ,

הוא לא שואל אף אחד, ולפעמים האנשים פוחדים ממנו, או מתביישים ממנו, או שניהם ביחד.

בוודאי שאין יותר לעשות דברים שכאלה,

כיוון שהגג, החצר, כל מה שמסביב,

הכול שייך לכולם. כך גם לגבי הגינה.

גם הגינה שייכת לכולם.

אם היה הקבלן הזה מתוחבל, אז הוא כתב בפירוש, הגינה שייכת לי, זה משהו אחר.

אבל אם הגינה הזו נשארה ברשות,

בבעלות של כל אותם התושבים מסביב,

כל הקומות מלמעלה עד למטה,

גם אם נאמר אחד מהאנשים, זה שגר בקומה הראשונה,

הוא במקצועו גנן,

והגנן הזה הלך וטיפח את הגינה, ועשה איזה גינה יפה,

משהו ופלא.

כולם מסכימים, למה לא?

ועד הבית משלם לו על השתילים,

הוא מטפח את הגינה, המפתח של הגינה אצלו,

אף אחד לא מתערב.

אבל באחד הימים האדם הזה החליט,

אני בונה שם חדר, הוא רוצה לפרק את הגינה ולבנות.

הוא אומר, הגינה שלי, אני חמישים שנה מטפח את הגינה.

ממתי הגינה נהייתה שלו? תסתכל בטאבו,

בטאבו רשום,

כל מה שמסביב כולל הגינה, הכול שייך לכולם,

ולכן הוא לא יכול להשתלט על הגינה הזו ולבנות שם חדר.

גם אם הוא בנה, הוא גנב בן גנב.

הוא עושה את הדברים האלה במזיד, הוא לא שומע לדברי החכמים,

אותו האדם פסול לעדו.

כך הוא הדין גם לגבי חלל.

מה זה חלל?

אני לא מדבר על חללי צהל, אני מדבר על חלל שבבניין,

כגון.

הרבה פעמים האדם הזה בקומה התחתונה רוצה לתלות איזו תמונה יפה.

הוא לוקח מסמר, דופק, המסמר נכנס, נעלם.

מה קרה?

יש שם חלל, הוא לא ידע.

הוא פותח, עושה דלק, רואה, יש שם חלל גדול,

עוד מאה מטר.

האדם הזה מרוויח בחינם, יש לו עוד דירה.

הולך,

מביא שם את הרצף, מביא את הטייח ועושה דירה רחבה.

בא אחד השכנים, זה שגר בקומת הגג,

ורואה מה שקרה כאן.

הוא אומר, אדוני, זה שלנו.

הוא אומר, מה אתה מדבר?

אתה גר בקומת הגג,

אתה יכול להיכנס למקום הזה? רק דרך הדירה שלי אי-אפשר להיכנס.

אני לא אתן לך להיכנס.

אז מה אכפת לך שאני אקח את החלל הזה?

זה נהנה וזה לא חסר, כופיל על מידת סדום.

כך יטען לך אותו האדם שלקח את החלל.

וגם זה לא נכון, גם זה לא צודק.

החלל הזה שייך לכל התושבים,

לכל דיירי הבניין, שייך לכולם.

וכאן לא שייך כופיל על מידת סדום, כמו שאמרנו,

אתה לוקח את החלל הזה,

לוקח ולא מחזיר. זה לא כמו הכוס, הכוס מים הזה שהוא לקח וחזיר לך.

ולכן גם כאן זה גזל גמור.

אז מה הפתרון? מה עושים?

אני מיד אוסף ישיבת ועד,

מבקש מכל השכנים לבוא.

אני מספר להם,

יש חלל, יש כך וכך.

ואני מעוניין, למרות שאין שם חלונות,

חדר בלי חלונות הוא לא שווה הרבה,

אולי הוא טוב רק נגד הקסאמים,

אבל אנחנו, ברוך השם,

לא צריכים את זה בינתיים,

ולכן אין הווה אמנה שמישהו יתנגד.

כולם מסכימים, אבל חלק מהם אומרים, אני שותף, נכון? אני רוצה שתשלם לי.

כמה שווה החלל הזה?

שווה 50,000 דולר, יש כאן עשרה שכנים,

אני רוצה, תן לי 5,000 דולר.

התביעה צודקת, הוגנת,

והוא חייב לשלם.

אין לו מה לברוח מזה.

כמו שאמרנו כאן, זה לא שייך לכלל, זה נהנה וזה לא חסר,

שהרי הוא לוקח את הנכס הזה לצמיתות.

אלא מאי? שוב, גם כאן, לפעמים עם כולם הוא יסתדר, שלם לכולם.

אבל יש אחד שהוא מסוכסך איתו והוא לא רוצה בשום אופן.

לא רוצה? אתה יכול ללכת לבית הדין,

לדרוש פירוק שותפות,

לבצע חלוקה.

אז אני לא לוקח את כל החלל.

מגיע לו, לאדם הזה, 5 מטר מרובע מתוך ה-50,

או 7-8 מטר מרובע.

חלק מהחלל אני משאיר ריק, אני לא אגע בזה.

אני אשתמש, אני אבנה את הקיר בצורה שאני לוקח רק את החלקים של השכנים האחרים,

אותם ששילמתי להם.

אבל לאותו האדם אני לא נוגע בו. כמו שאמרנו לגבי הגג,

גם לגבי החלל שני הדברים זה וזה שווים,

וצריך כל אדם ואדם לחשוב מה הוא עושה כדי שחלילה וחס לא ייתן דין וחשבון לפני בית דין של מעלה.

וזה לא רק בית דין של מעלה,

אלא גם אוכל מפירותיהם בעולם הזה. היינו,

אם אנחנו אומרים לו, בית הדין אומר והוא מצפצף,

אותו האדם פסול לעדות.

הבאתי דוגמאות מסוימות,

ואידך זיל גמור גם בדברים אחרים שייך את הכלל האמור.

יש אנשים שאין להם בבניין שלהם אפשרות חנייה.

בבניין השני, שם יש חנייה בשפע, נכנס, מחנה את הרכב שלו שם.

שוב, גם זה צריך רשות,

לבקש את רשותם של השכנים,

ואתה לא יכול לומר זה נהנה וזה לא חסר,

ויש כאן גם כן את הבעיה האמורה.

בפרט אם יש שם ילדים קטנים,

הרבה פעמים הילדים הקטנים משחקים שם בחנייה,

וכשהוא נכנס לחנייה או יוצא, הוא עלול לדרוס אחד מהילדים,

ולכן אם אחד מהשכנים מתנגד, אין לו היתר בשום אופן להיכנס לאותו החניון, לאותה חנייה, אין לו רשות.

אלא אם כן הוא שאל.

שאל את כל השכנים, וכולם מסכימים, כולם, אין שום בעיה.

לפעמים אחד האנשים אומר, כן, אני מסכים.

רק הבעיה, לפעמים יש נזילה של שמן,

והשמן הזה יעשה את הרצפה שחור.

הוא אומר לו, תדאג שיהיה נקי. בסדר? אם זו הבעיה היחידה, הרכב שלי חדיש,

הכול חדש, לא נוזל, לא מלכלך, אין בעיה.

ואם חלילה יתלכלך משהו,

אני אקח מייד נייר טישו, אני הנקה, אני אעשה את הכול, אני אדאג שיהיה נקי.

אז אם זו הבעיה, אתה יכול לבוא לקראתו לפתור את הבעיה.

אבל להשתלט על חנייה של בניין אחר,

להיכנס ולהחנות בלי רשותם של אותם הדיירים,

גם שם שייך את הדבר הזה. פעמים רבות בא הדייר לחנות,

בא, רואה, כל החנייה מלאה.

מי השתלט על החנייה? באו אנשים זרים, בפרט במרכז העיר, יש שם את הבעיות האלה,

והוא מסכן, הדייר עצמו נאלץ להחנות את הרכב שלו מרחק 200 מטר, להגיע לבית שלו ברגל,

ואילו אנשים זרים באים וחונים שם.

גם כאן יש את הבעיות האלה,

וגם בזה יש איסור גזל. אדם ירא שמים, אדם מתורבת,

צריך להיזהר מאוד גם בדברים הללו. אני יודע שהחנייה ריקה כמעט תמיד. הוא רואה שם כמה שנים. שיגיד להם, יודיע על השכנים. תראו, בשעות אלה ואלה שאני רוצה לחנות אף אחד לא נמצא. כולם נמצאים בעבודה,

אני רוצה רשות, ייכנס וישאל.

כל השכנים כולם אמרו לו כן, מברוכ עליכ,

למה לא, שייכנס ויחנה.

יש כאן הסכמה, אין לנו שום שאלה.

אבל לא בכל השעות כולם יסכימו, בפרט בשעות שהחנייה מלאה.

הרבה פעמים אנחנו רואים שמסכן אותו בעל הבית שגר שם,

הוא נאלץ לחנות מרחק גדול,

וזה העפן דיבה ומחנה את הרכב שלו שם.

גם בזה צריך להיזהר.

גם בנושאים הללו יש דין ויש דיין,

ולכן עליו להיזהר מאוד בכל זה.

אם יש מישהו חלק מהם שיש להם שבעת הילדים, יש אופציה להרחיב.

אפשר לבוא שגם דוגמה אחרונה, הוא יכול לגמרי משהו על עצמו?

תמיד, לעולם,

במקום שיש כמה שותפים צריך הסכמה של כל השותפים בכל דבר.

רק בית הדין יכול לכפות או פירוק שותפות, לפעמים, לא תמיד,

או לאידך גיסא.

אבל כשאני אבוא ואעשה דין לעצמי ואני אומר,

תראה, הרוב הסכימו, 51 הסכימו.

אין דבר כזה.

אם 51% מהחברים כאן נעשה הצבעה וכולם יחליטו פה אחד שאנחנו לוקחים את הבית שלך.

נגיד, הנה, יש רוב, הסכמנו.

מישהו יגיד שאפשר לקחת לך את הבית? אינה ואמנה.

כך גם ברכוש משותף,

לא תמיד ההצבעה של הרוב, 51%,

לא תמיד היא קובעת בדברים הללו. ולכן, כשיש לנו סימני שאלה, יש לנו ספקות,

אדם ירא שמיים, אדם בן תורה,

יודע את הכתובת של בית הדין,

יאמר להם לדיירים, כולנו יראי שמיים,

בואו נשאל, נלך יחד, ברוח טובה הולכים לבית הדין.

מה שבית הדין אומר,

כך גם ינהגו ויעשו.

לא תמיד ההחלטה של הרוב היא קובעת. אמרתי קודם שאפילו ההחלטה של הוועדה המחוזית,

גם לה אין שיניים ותוקף מבחינת ההלכה,

ופעמים רבות שזה גזל גמור.

ולכן, בכל אחד מהדברים הללו,

איזהו חכם הרואה את הנולד,

שחלילה וחס לא יענש,

לא יצטרך להגיע בגלגול בשביל כמה שקלים.

הוא חושב שהוא ירוויח,

אבל בסופו של דבר בשמיים יש הרבה דרכים למקום למנוע מהאדם את הרווח הזה. חלילה וחס,

שלא ישלם על זה בבריאות או בדבר אחר. ולכן, אדם בן תורה צריך לכלכל מעשיו במשפט.

יש קריאה מול איזה מקולת והוא לא מתכוון לשמש.

תאמר לו, תאמר לו לבעל המכולת. תגיד לו, אתה לא משתמש,

אני רוצה כך וכך, אז למה לא? אין שום בעיה בדבר.

אם הוא אומר לך מילה אחת, כן, ואתה אומר לו,

אני לא מבקש רק קריון אחד,

אני מבקש לאורך ימים ושנים,

בעזרת השם תחי עד מאה ועשרים,

ויתנו לך רישיון גם בגיל מאה.

אז זהו, הוא אמר לך פעם אחת מילה אחת, כן, לאורך ימים ישנים זו, בזה זכית.

הרב יגיע,

אנחנו מקדמים בברכה את מורנו הרבנו,