“מה טובו אוהליך יעקב" – הלכות היזק ראייה, צניעות ועין הרע בין שכנים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בחומש במדבר,

בפרשת בלק,

נאמר שם,

וירא את ישראל שוכן לשבטיו,

פסוק שאחריו, מה טובו עליך יעקב משכנותיך לישראל.

הגמרא עוסקת בדינים שיש לנו מהפסוק הזה במסכת בבא בתרא,

בדף ב' ובהמשך בדף פ'.

והגמרא מסבירה שראה בלעם הרשע שעם ישראל,

השבטים מחולקים כל שבט בפני עצמו,

וראה שאין פתחיהם מכוונים זה מול זה, זה כנגד זה.

ולכן אמר,

ראויים הלנו שתשרה עליהם שכינה ויתקנא בנו,

התקנא בעם ישראל, זה שהפסוק מסיים,

מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל.

ולמה לא?

למה שאני לא אבנה חלון מול חלום או דלת מול דלת?

הגמרא מסבירה ואומרת שיש כאן היזק ראייה.

לא רק שאסור לי להזעיק את החבר לנזק ממשי ברכב או בכל דבר אחר,

אלא אפילו שאני רק עומד ומסתכל.

גם ההסתכלות הזו, גם היזק ראייה, גם הוא מהווה היזק,

ולכן אסור לפתוח חלון מול חלון או דלת מול דלת.

ולכן, אדם שגר במושב,

המושבניקים, יש להם דירות טובות ויש מרחק בין בניין לבניין,

יותר מ-4 דונם או 5 דונם,

ואם האדם הזה, הקדוש ברוך הוא, הרחיב את גבולו והוא רוצה לבנות או לעצמו או לבן,

צריך לשים לב, לא לפתוח חלון מול חלון,

אלא כשאתה מבקש מהאדריכל והמהנדס לתכנן לך את הבית החדש,

תן לו הוראות על פי הכללים של הגמרא והשולחן ערוך.

מרן דיבר בזה בהלכות נזקי שכנים,

בחושן המשפט, סימן קנג, קנד, מרן מפרט בהרחבה את הנושא,

תנחה אותם, תיתן להם הנחיות,

שלא יהיה חלון מול חלון, דלת מול דלת,

כדי שלא יפגע בשכנים שממון,

שלא יהיה חלילה היזק ראייה.

הרמב״ן,

שם באבה בתרא ב', הרמב״ן לומד

שהיזק ראייה זה לא דירבנן בלבד,

אלא זה דאורייתא הפסוקים שהבאנו,

וירת ישראל שוכן משבטה והטובו עליך יעקב, אלה דברים שהם דרשה גמורה,

ולכן אין לו היתר לאותו האדם לפתוח חלונות שמא חלילה יעמוד או הוא או אחד מבני הבית ויביטו,

יסתכלו עליהם ואז הוא יעבור על האיסור האמור.

ולמה לא?

יש לנו שני טעמים בדבר.

הטעם הראשון, לא יסתכל ואעשה עין הרע.

הטעם השני, משום צניעות.

קודם יכל האדם הזה להתהלך בבית עם פיג'מה.

אם הוא רוצה להחליף חולצה, אין אף אחד שעומד מולו,

הוא יכול.

ברגע שבנית ממול ואפשר להתקרב ולראות אותך,

האדם הזה מאבד את הפרטיות שלו, ויש כאן חוסר צניעות.

אלה הם שני הטעמים שנאמרו בראשונים.

מהי נפקא מינה? מה זה חשוב?

התורה אסרה,

כולנו מקיימים את מה שהתורה אמרה,

בין אם זה הטעם משום עין רע, בין אם הטעם הוא משום צניעות.

מהי נפקא מינה בין הטעמים?

כותב לנו מאירת עיניים הסבא בסימן קנד, סעיף קטניות.

נפקא מינה בין הטעמים,

אם האדם הזה החזיק אותו האדם,

פתח חלון, לא שאל אף אחד.

יש אנשים שקובעים עובדה קיימת.

אחרי שקבע עובדה, אחרי שהאדם הזה, השכן, ראה את החלון,

שתק,

אחרי זמן מה?

אתה מקבל הזמנה מבית הדין.

אתה מגיע לבית הדין, עומד השכן ופותח ואומר, כתוב בתורה, וירא את ישראל שוכן נשבטה, מה טובו עליך יעקב.

מתחיל לצטט לך בגמרא, בבא בת ראה בדף ב', שולחן ערוך, סימן קנג, קנד ומביא לך את התמונות גם,

כדי להמחיש לדיינים מה עשה השכן הזה.

אחרי שהוא גומר את כל הטענות ומענות,

משפט האחרון, הוא אומר, אני דורש שהשכן הזה יאטום מיד את החלון.

אחרי שהוא גומר, שואלים בית הדין את השכן,

יש לך מה לענות?

הוא אומר, כן, ודאי.

האדם הזה היום בא לטבוע בבית הדין.

אני פתחתי את החלון לפני ארבע שנים.

ארבע שנים הוא שתק.

אם הוא שתק,

כנראה שהוא מחל לי.

אז אם הוא מחל,

איך היום האדם הזה פתאום בא וחוזר בו?

אולי בגלל שהילדה שלי הקטנה התקוטטה עם הבת שלו, או דבר אחר?

אני לא מוכן לאטום.

זה הדבר, זו הדוגמה שהיא נפקא מינה בין הטעמים.

אם תאמר שעיקר הטעם הוא משום צניעות,

צניעות זה לא דבר פרטי שני שאני יכול לוותר, למחון.

זה דבר, עניין של קדושה, עניין רוחני.

ואפילו אם הוא שתק שלוש וארבע שנים,

הוא יכול עדיין לטבוע, תאטום את החלון.

אבל אם נאמר שכל הטעם הוא משום נזק עין הרע,

עין הרע זה עניין של נזק, כמו שאם מישהו הזיק אותי,

פגע בי,

ואני יכול לדרוש ממנו עשרה שקלים.

מגיע לי, הוא הזיק אותי בעשרה שקלים,

אני יכול לוותר על העשרה שקלים,

גם על זה הוא יכול למחון.

זו הנפקא מינה, בין הטעמים, אלה דברי הסמא.

כמו בכל מחלוקת, אנחנו מסתכלים מה מרן כתב.

מרן כתב לנו בסימן קנג סעיף ב',

מרן אמר,

שאם הוציא את הזיז ולא מיחה בו בעל החצר,

לאלתר הווה חזקה.

ממילא האדם הזה הפסיד,

אותו התובע הפסיד בדין,

ובית הדין לא מצווה לאטום את החלון.

האדם הזה יכול להשאיר כך את החלון ולא חייב לסגור. ולכן,

אם האדם הזה, המושבניק הזה, בא ושואל אותך,

כך וכך השכן כעת עושה,

הביא קונגו והתחיל לפרוץ חלון.

תגיד לו, תיגש מייד לבית הדין, שלא יחכה.

ההתמהמהות שלו,

מה שהוא יתעכב, הוא עלול להפסיד.

שיגש מייד לבית הדין. שם בבית הדין הוא מספר את הדברים כאבייתן,

ויש לו את הזכות,

גם במעמד צד אחד,

לדרוש שבית הדין ייתן לו אישור.

זה נקרא צו מניעה זמני.

צו מניעה זמני שאולי יפרוץ את החלון עד שבית הדין ידון בזה,

נותנים צו מניעה אפילו במעמד צד אחד.

כך כותב הגאון רבי חיים מצאנז בספרו דברי חיים,

שבדברים שיש חשש שהנזק הזה יהיה נזק בלתי הפיך,

בית הדין רשאי להוציא צו מניעה זמני אפילו במעמד צד אחד.

אחרי שקיבלת את צו המניעה הזה,

תיקח אתך שני עדים.

שני עדים כשרים,

אתה ניגש לאותו האדם ונותן לו את צו המניעה.

אם אותו אדם נראה שמים,

הוא מפסיק,

מוציא את התקע מהשקע של הקונגו,

מפסיק לקדוח.

מזמינים אותך לבית הדין,

תבוא לבית הדין, תגיד מה אתה רוצה,

בית הדין ישמע את הטענות של השכן ראובן, השכן שמעון, ומה שבית הדין יאמר, יעשו.

אבל לפעמים אותו האדם לא ציית דינה, בלשון המעטה.

הבאת לו את צו המניעה,

הוא לקח את זה מיד וקרא את זה, בלי בושה.

ברגע שהוא לא שומע לבית הדין, אם הוא לא ציית דינה,

יש לך הרי שני עדים שהבאת לו את צו המניעה.

אם הוא לא שומע,

מותר לך לפנות מייד לעירייה, אין שום בעיה בדבר.

בלי בית הדין אסור לך,

אבל עם בית הדין מותר לך מייד לפנות לעירייה.

לפעמים הפקח שמגיע הוא אדם יותר מדי עדין,

אז הוא הביא לו את הנייר, את הפתק שאסור לו להמשיך.

אותו אדם צפצף גם על הפקח, לקח גם את הנייר של הפקח, גם את זה קרא על רסיסים.

מותר לך להביא מיד משטרה,

אין בעיה,

אתה יכול להפעיל נגדו גם את המשטרה,

כי כאן אתה קיבלת את הפסק על-פי דברי בית הדין, שבינתיים הוא לא יקדח.

ואם הוא ממשיך במלאכה שלו, הוא ממשיך לקדוח נגד הפסק של בית הדין,

אז יש לו יותר לפנות לא רק לעירייה אלא גם למשטרה,

ואין כאן שום בעיה.

לא תוכל לכנות אותו, לא מוסר ולא דבר אחר,

כי הוא עשה על-פי כללי ההלכה.

מה שאמרתי, דברי מרן,

הטעם, מדוע מרן הלך

בכיוון הזה שחזקה מועילה,

למרות שיש מחלוקת, וזו מחלוקת בדאורייתא,

כי רוב הפוסקים והזוהר הקדוש נקטו שהטעם של איזק ראייה משום עין הרעה.

הזוהר בפרשת בלק על הפסוקים האלה,

וירא את ישראל שוכן משבטיו והטובו עליך,

הוא מסביר את הטעם שלא יסתכל עליו ויעשה עין הרעה,

אז לכן אנחנו מטים את הכף,

אומרים, מסתמא,

זהו עיקר הדין, ואם הטעם הוא רק משום עין הרע,

לכן אם האדם הזה שתק, אם מחל,

המחילה מועילה,

הוויתור הזה תופס, ואותו אדם לא יכול לחזור בו לבוא אחרי תקופת מה ולתבוע, אלא כמו שאמרנו,

הוא צריך מייד לתבוע.

לתבוע מייד,

אבל בית הדין לא חייב לשמוע אותם, את שני הצדדים, מייד.

יש לבית הדין תור,

בעוד שבוע, בעוד שבועיים, כשהגיע התור של שניהם, ישמעו אותם בהרחבה.

אבל בינתיים יש להם סמכות לכל בית דין להוציא צו מניעה כאן בירושלים.

מר הקודש, זכינו ברוך השם, יש לנו יותר מ-20 בתי דין, כן ירבו.

במילה יכול לפנות לאחד מבתי הדין וליישר את הקהל.

הגאון רב חיים הכהן רפפורט,

סבו של רב חיים וולוז'ין,

הוא אומר שאליבא דרשי לא מועילה החזקה.

הוא מוכיח מרשי על החומש שלפי רשי אפילו אם יחזיק אפשר גם אחר כך

לומר אני לא מסכים ולפי רשי יהיה חייב לאטום את החלום.

איפה רשי דיבר בזה?

על הפסוקים האלה שאמרנו.

וירא את ישראל שוכן נשבטיו, אומר רשי,

שהיו השבטים מחולקים,

שבט אפרים לבד, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה מנשה, דגל מחנה ראובד,

כל השבטים היו נפרדים.

ההמשך, רשי ממשיך ואומר שראה שאין פתחיהם מכוונים,

זה כנגד זה.

לכן התקנא בלעם הרשע ואמר,

רואים הללו שתשרה עליהם שכינה.

שואל רב חיים,

מה הקשר בין הפסוק הראשון,

שהשבטים האלה כולם מחולקים ולא מתערבים זה עם זה,

לבין הנושא השני של שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה? מה הקשר?

עונה הרב ואומר,

הרי שבט יוסף,

אפרים ממנשה,

לא שלטה בהם עין רע,

כמו שכתוב בחומש בראשית פרשת ויחי,

בן פורת יוסף, בן פורת על העין, בנות צעדה על אישור.

יוסף הצדיק עמד בניסיון הקשה ולא הרים את עיניו להסתכל בנשים,

לא בזלחה אשת אדוניו ולא באותן הבנות צעדה על אישור.

היו זורקות לו אותן הבנות

צמידים של זהב וכיוצא בזה,

כדי שאולי ירים את העיניים ויסתכל על אחת מהן.

הוא שלט בעצמו ולא הרים את עיניו,

לכן זכה אוכל מפירותיהם בעולם הזה,

שבט יוסף, בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, עולה עין, אין עליהם את העין הרעה.

אם נאמר שרק זה הטעם,

למה אסור לפתוח חלון מול חלון רק משום עין הרע?

אז אם כך,

אם השכן שלי מהצד השני זה דגל מחנה אפרים,

דגל מחנה מנשה,

בהם אין עין הרע.

אז תגיד לך אורה, ששם כן יהיה מותר.

אתה רואה, אף על פי כן אין פתחי מכוונים, זה כנגד זה.

מה תגיד לי?

אולי היה נישואי תערובת, התערבבו שבט מנשה עם שבט ראובל,

או שבט ראובן עם שבט אפרים.

לא.

ראה שכל שבט מחולק, עדיין לא הותרו השבטים,

השבטים לא הותרו להתחתן אחד עם השני,

אלא אפרים לבד, ראובן לבד, יהודה לבד.

ואף על פי כן, מה טובו עליך, יעקב,

מה טובו עליך, יעקב, אשכנותיך, ישראל,

אף על פי כן.

ברוך השם, אין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה,

אלא שומרים על הצניעות,

על כורחנו, שזה לא משום העין הרע,

אלא כל זה משום הצניעות.

אומרים אלא, הצניעות, אי אפשר לוותר, זה לא דבר פרטי שלנו.

דרשה יפה, הסבר נפלא בדברי ראשי.

אבל, כמו שאמרתי,

הזוהר הקדוש מסביר שכל זה עניין של העין הרע.

אם זה עין הרע, לכן מענה חזקה,

זו הסיבה שמרן לא הלך בדרך הזו,

אלא מרן נקד שאם האדם הזה החזיק,

זהו, זו החזקה תופסת ואי אפשר לשנות.

אם האדם הזה יבוא לשאול אותנו

האם לוותר או לא לוותר,

האם אני אתן לו או לא, האדם הזה,

אדם שצייד דינה ושואל את החכם.

אתה אומר לו, תראה, יש כאן בעיה עם עין הרע.

אתה מוכן? אתה פוחד או לא פוחד?

אז הוא אומר, מה שהחכם אומר.

אם החכם יאמר שאין חשש, אין פחד מהעין הרע,

אני מוכן לוותר.

מה החכם צריך לומר לו?

האם עין הרע זה דבר שאדם צריך לחשוש לו ולפחד מזה,

או שאפשר להגיד,

תצפצף, יהיה הכול בסדר,

הוא יעשה עליך עין הטוב, לא עין הרע.

האם צריך לחשוש או לא?

הנושא של עין הרע מופיע לנו גם בש״ס, גם במדרשים.

אני אפרט כמה דוגמאות בקצרה ונגיע גם לשאלה שלנו.

הגמרא אומרת בארבע מציאה קז, והסיר השם ממך כל חולי, אמר רב זה עין הרע.

והגמרא מסיימת שרב היה בבית הקברות,

ועל פי שמות הקודש גילה איך אותם האנשים שנמצאים בבית הקברות, איך הם הלכו לעולמם.

יצא לו,

99% מתו לפני זמנם מעין הרע.

רק אחוז אחד מת מיתת עצמו, עד כדי כך.

לכן הגמרא באברהם ציעה מ״ב אומרת לנו, יצא בהשם אתך את הברכה ואסמך.

אין הברכה מצויה, אלא בדבר אסמוי מן העין.

תראה אצל יעקב אבינו.

יעקב אבינו אמר לבניו, למה תתראו?

היה להם אוכל, אפילו אחיו,

שלא יתראו לפני הגויים, לכן שלח אותם למצרים.

הקפיד עליהם שלא ילכו ביחד,

ייכנסו בבת אחת בשער אחד.

למה כולם היו יפים, גיבורים, חכמים,

לכן הם התפזרו בכמה שערים, כל אחד ואחד בשער אחר.

אתה רואה שיעקב אבינו חשש מעין הרע.

לכן,

כשבא עשיו וראה את כל הילדים וכו', את כל המחנה,

הוא פחד מעין הרע של עשיו. אמר לו, היי נביא, אשר חנן אלוהים את עבדיך,

הוסיף לטהר,

וכן על זה הדרך.

אתה רואה לא רק, חלילה, באנשים רעים. לפעמים אדם יכול לפגוע בעצמו מהעין הרע של עצמו, עד כדי כך.

קל וחומר של אחרים. תראו את הגמרא במסכת דו ותראה יד,

שם הגמרא דנה איך עושים ספר תורה מהודר.

והגמרא אומרת,

צריך שיהיה האורך כמו ההיקף.

אם נניח האורך הוא 48 סנטימטר,

גם ההיקף, אתה מגלגל אותו כולו על עמוד עץ חיים אחד,

וצריך להיות 48. קשה לעשות את זה, מבחינה טכנית זה קשה.

הגמרא מספרת שם על הרבה מהחכמים שניסו ולא הצליחו.

כתבו כמה ספרי תורה ולא הלך להם.

רבי חברה יעקב ניסה בספר תורה אחד והצליח לעשות אורכו כהיקפו.

אבל, הגמרא מסיימת,

יהווה ברבנן עיניו ונח נפשה.

עין הרע, הלך לעולמו.

מי זה היה רב חבר יעקב?

אתם למדתם קידושין ל', שם הגמרא מספרת

עם המעשה של התנין, אותו השד הקשה,

היה לו לתנין הזה שד עם שבעה ראשים.

אפילו אחי הצליח להתגבר עליו כל קריאה עד שבסוף הרג אותו.

אפילו אחי, עין הרע, אתה רואה, שלט עליו,

אתה רואה שהעין הרע זה דבר מסוכן ושם זה לא היה, חלילה, מאנשים רעים. החכמים התפעלו מהחוכמה האדירה שלו.

אפילו אחי, זה פגע, נעשה מה שנעשה.

המדרש תנחומה אומר, ברוחות הראשונות השתברו,

שלטה בהם עין הרע, ניתנו בקולי קולות. ולכן קרה מה שקרה. ירושלים הייתה עיר יפה מאוד ולכן שלטה בה עין הרע ונחרבה.

וכן במקומות אחרים, אנחנו רואים גם בגמרא, גם במדרשים,

את הנושא של העין הרע,

שהוא כן יכול לפגוע. לכן אנחנו מבקשים בכל בוקר בתפילה,

תצאינו היום ובכל יום ויום, מעזה פנים, מעין הרע. אנחנו מבקשים מבורא עולם שישמור אותנו מהעין הרע, ישמור אותנו מכל זה.

כי אם חלילה האדם ברגע מסוים, רגע של חולשה,

ההשגחה הפרטית,

ההשגחה השמימית של הקדוש ברוך הוא מסתלקת ממנו,

מיד העין הרע עלול לשלוט באותו האדם.

הדברים האלה הם לא רק דרשות מה היה הסיפורים בעבר.

הדברים האלה הם הלכה למעשה, כגון מרן בהלכות ספר תורה בסימן קמ״א סעיף ו׳. מרן כותב לנו אסור להעלות אבא ובן לספר תורה בזה אחר זה.

אסור לנו להעלות שני אחים אחד אחרי השני וזה אחר זה משום עין הרע.

אלה דברי המרדכי, ומרן פוסק כמוהו.

בא מערין, מצטט את זה ואומר,

גם אם יגידו שני האחים,

אנחנו לא חוששים מהעין הרע, אנחנו מצפצפים, אנחנו שמים פס,

אנחנו רוצים לעלות אחד אחרי השני.

מערין אומר לו, זה סכנה, לא תובא לו ולא תשמע, אל תיתן להם לעלות אחד אחרי השני.

אלא תביא אדם אחר, תזמין אדם זר,

הוא יעלה לספר התורה ביניהם, ואחר כך יעלו את האח השני.

אנחנו לא נרשה להם שיצפצפו חלילה על ההלכה הזו.

את דברי המערין העתיקו להלכה הגאון חידה בברכי יוסף, אליה רבה,

יד אהרון ועוד רבים מגדולי הפוסקים. אתה רואה ששם לא מועיל, גם אם הוא ירצה,

הוא טוען לי זה לא יקרה,

אנחנו לא שומעים לו.

אז למה כאן מרן פסק שהדבר כן מועיל?

יכול להיות ששם אולי החשש הוא גדול יותר.

תראה, בזמנם לא היו להם חזנים.

כל מי שהיה עולה לספר תורה היה קורא בעצמו בתורה, כמו אצל אחינו התימנים עד היום.

אז יגידו, תראה, בן תורת יוסף,

גם האבא תלמיד חכם, תראה איך הוא קרא יפה בדקדוק.

גם הבן,

אז האנשים מתפעלים, ולכן החשש לעין הרע כאן הוא גדול רע ועצום.

אבל כאן בסך הכל האדם הזה מוציא זיז או דבר אחר,

היזק ראייה. מי אומר שהאדם הזה יעמוד ויסתכל עם העין הרע, אולי יעשה העין הטוב?

אם אתה חושש יותר מדי,

תשים בחלון שלך עציץ ונרודה.

הרי ידוע מה שהגורן חידה בספרו כיכר לעדן כותב.

אסור להוציא ביום שבת מרשות היחיד, רשות הרבים.

כמיע מומחה מותר.

כך למדנו במשנה, בגמרא,

מרן מסכם את זה בשולחן ערוך, אורח חיים סימן שא, סעיף קפה.

והגאון חידה מביא דוגמה, איך ידמר?

מה נקרא בזמננו כמיע מומחה? הרודה, זה נגד עין הרע.

לכן, אם אותו השכן בא ושואל, תגיד לו, אל תפחד.

תרשה לשכן הזה, אתה אוהב אותו, הוא אוהב אותך,

תרשה לו שיפתח את החלון.

מה הוא רוצה, לתלות שם חבלים בכביסה? אתה פוחד שהוא יסתכל עליך?

תרשה לו, תשים וילונות,

וליד הווילון תשים גם עציץ של רודה,

העציץ הזה, סגולה בדוקה ומנוסה. תגידו את מה שאמר הגאון חידה בכיכר לאדן, העתיקו אותו גם שאר האחרונים,

תמצא לו את הסגולה כדי להרגיע אותו,

אבל לא כדאי לעשות מחלוקת בדבר הזה.

זאת ועוד.

הבעיה העיקרית שלנו בנושאים האלה היא בתוך הערים.

כשפתחתי את הנושא בכוונה דיברתי על מושב.

במושבים עד היום יש מרחב גדול בין בית לבית, מרחק של 4-5 דונם.

שם יכולים עדיין לקיים את ההלכה הזאת,

אבל כאן, בתוך הערים,

בערים הגדולות, היוקר העצום של המגרשים,

כל מגרש כאן הכי קטן שווה מעל מיליון דולר,

ולכן אי-אפשר לנצל את אחוזי הבנייה 40%,

30%, כמו שהיה פעם.

היום העירייה נותנת לנו מעל 200% ברוב השכונות בירושלים.

בלי זה אתה לא יכול לקנות את הקרקע,

אתה לא יכול לבנות ולהוציא את הקרן ולהרוויח.

ולכן, כשאדם בא לגור בירושלים, אתה בא לגור עד עתה דאחי.

כך כתבו בספר יסכיל עבדי והגאון הרב אלישיב,

תראו בספר דינת דמלכותיו, פרק ט'.

אז וכך,

הגמרא במסכת בבא בתרא בדף ח',

בדיני הונאה הגמרא אומרת שיש סמכות לשבעה טובי העיר.

אלה המנהיגים שאנחנו בוחרים אותם,

הם יכולים לקבוע לנו מחירון על כל דבר ודבר.

הם יכולים לומר שהמחיר של הסוכר כך, השמן כך,

ממילא אסור לנו לחרוג מכל זה.

מרן כתב את ההלכה הזאת לקמ״ן בהלכות הונאה בסימן ר״ל סעיף כ״ד.

ממילא, גם פה אצלנו יש סמכות לוועדה לתכנון ובנייה העירונית או לוועדה המחזית,

יש להם סמכות, על-פי ההלכה, לחרוג ולהתיר יותר.

אנחנו בחרנו אותם,

ויש להם את המנדט, כמו שאמרנו, יש להם את הסמכות.

אתה רוצה שלא יסתכלו עליך?

אתה פוחד מעין הרע? אתה חושש מזק ראייה?

תלך תגור במושב. במושב שם אתה יכול לקיים את הדברים האלה.

תלך תגור במושב תירוש, דגן,

במושב עוצם או במושב אחר. תלך תגור באותם המקומות.

אתה בא לגור בתוך ירושלים, בתוך תל-אביב,

באותם המקומות שבונים מעיקרה צפוף מאוד,

חלון מול חלון, דלת מול דלת, ואין פה צפה.

אז הוא מקבל עליו מעיקרה. הרי אמרנו, מרן סובר שהחזקה מועילה.

אין לך חזקה גדולה מזו,

ולכן אין לנו ברירה אלא להתיר להם, לאותם האנשים.

הוא בא, מבקש רישיון,

למרות שהחלונות יהיו ממול,

אפילו אחי אין ברירה, תאמר לשכן,

תוריד את התריס או תשים איזה וילון כדי שלא ייראה,

אבל אי-אפשר לחסום את השכן,

הוא בונה, השכן הזה, על המגרש שלו ומקבל רישיון כדת וכדין מהעירייה,

ואין לנו אפשרות לבוא ולתקן תקנות חדשות ולהחזיר את הגלגל האחורנית. אין לנו את האפשרות הזאת.

לפעמים הוועדה יכולה בקלות רבה לבקש מהאדריכל והמהנדס,

אם הם עדיין לא תכננו כלום,

יגידו להם, תראו, תשימו לב,

את החלונות של השכן,

שימו לב, תנסו לעקוף,

שהחלונות שלכם יהיו בכיוון אחר, זווית אחרת.

לפעמים האדריכל והמהנדס מצליחים באמת לעקוף את הבעיה.

הלוואי, הלוואי שיעשו כדבר הזה.

אבל כמו שתיארתי, בתוך העיר, בירושלים, עיר הקודש, או מקומות אחרים,

כל כך הבנייה היא צפופה כאן,

שקשה מאוד לתכנן ולהצליח בתכנון של כל זה,

ולכן הם מביאים להם לוועדה,

מביאים את התוכניות על המוגמר,

ואין להם אפשרות אחרת אלא רק לשים את החותמת ולחתום על זה, את הקשקוש שלהם.

אין ברירה, אנחנו מעלימים עין, כמו שאמרנו, אין לנו ברירה,

כי יש כאן כעין מחילה,

כשאדם בא לגור כאן, הדעתה הדעכי, זה הפסק של החכמים,

ולכן אין בכוחנו כאן למנוע בעדו.

אבל אדם ששואל שם, במושבים,

שם באמת נעמיד את ההלכה על תילה,

שם בקלות רבה ניתן לבצע את הדברים ככתבם וכלשונם,

שם באמת צריך להיזהר יותר ויותר בדבר האמור.

זה לעומת זה עשה האלוקים.

יש לנו את הכוחות, כוחות הקדושה,

יש גם דברים שכנגד, כוחות הטומאה,

ואחד מהדברים, הכוחות הטומאה,

זה הכוח הזה, מה שנקרא עין הרע.

אז אדם שהוא ברוך השם ירא שמיים, הולך תמים ופועל צדק, לומד תורה,

כוח התורה הגונם הגנב והצולם הצלה.

לא רק התורה,

הוא גם מתפלל כל בוקר תצילנו מעין הרע וכו',

ודאי שהדברים האלה יכולים להגן בעד האדם. בלשון חכמים, אבי נשחי אומר שבדורות האלה,

כשהכוח של הקדושה ירד הרבה,

מ׳ אלא גם הכוח הזה של העין הרע,

או כיוצא בו, גם כן נחלש מאוד.

לכן בדורות האלה אנחנו לא רואים את הפיגועים מהעין הרע כמו שפעם היו רואים.

פעם אנשים היו רואים את זה על כל צעד ושעל בצורה ברורה מאוד.

בדורות האחרונים זה הרבה פחות,

וזה ההסבר, מה שנותן לנו הרב,

לכן האנשים לא כל כך שמים לב ולא כל כך מרגישים בכל הדברים הללו.

לכן גם המלצנו שיתפשר איתו עם השכן הזה,

תקנה לו עציץ אחד של רודה,

בזה אתה פותר את הבעיה. אולי כעת זו שמיטה,

ושמיטה אסור, תחכה עוד כמה חודשים, אחרי השמיטה תקנה לו את העציץ הזה,

תתפשר איתו בדרך הזו.

אבל לומר שלגמרי אין עין הרע,

זה לא נוכל לומר.

הרי ההלכה שאמרתי קודם,

אורח חיים סימן קמ״א, שאסור לעלות שני אחים זה אחרי זה,

האם בזמן הזה מישהו יעיז לכתחילה לעלות שני אחים? לא.

ודאי שעם ישראל ממשיך להחמיר בדבר הזה, ולכתחילה אנחנו כן נזהרים בדברים האלה.

אבל דברים שאי-אפשר,

לא צריך יותר מדי להגזים, מאן דלא כפיד, לא כפדי בדה.

היה לי פעם חבר שהאדם הזה היה פחדן גדול מעין הרע.

אם מישהו היה מסתכל עליו, היה פוחד.

בטח הוא שם עלי עין, היה פוחד שלא ימות. מה הוא היה עושה?

מייד הוא היה מגרנט את הזקן שלו עם התנוחה של חמש, חמסה,

כדי שלא יהיה לו עין רע. עד כדי כך הוא היה פחדן.

טוב, יש אנשים מוגי לב, אולי צריכים טיפול פסיכולוגי.

אבל אדם,

היום במקום הטיפול הפסיכולוגי יש טיפול אחר יותר זול.

הפסיכולוג לוקח ביוקר אלף שקל.

יש היום פטנט אחר.

יש אנשים שעובדים על האנשים בעיניים.

איך הם עובדים בעיניים?

הוא אומר, אני אשים לך עופרת,

ואתה תראה את העיניים בתוך העופרת.

טוב, יכול להיות. שיעשה לו את זה. אם זה יצליח, למה לא? אז במקום לשלם לפסיכולוג אלף שקל,

ישלם לבעל העופרת הזה עשרים שקל, ארבעים שקל. בסדר, שיעשה.

או שיועיל, אם לא יועיל, לא יזיק.

אבל עקרונית, כמו שאמרנו, אנחנו בוודאי במצב אחר.

עמדת הפתיחה שלנו בנושאים האלה היא שונה

בוודאי ממה שהיה בדורות הקודמים.

בדורות הקודמים בוודאי שהיו צריכים להיזהר ביתר שאת וביתר עוז.

הנביא אומר, לא יימד ולא ייספר. דוד המלך נכשל בדבר הזה, כמו שכתוב בספר שמואל ב', פרק כ״ד,

ולכן חלילה פרצה המגפה.

לא כתוב בפירוש שזה בגלל עין הרע.

הפסוק שם לא אומר כלום,

אלא הכלי יקר. הכלי יקר הוא שאומר את מה שאמרת, את הפרשנות הזו.

למה לא יימד ולא ייספר משום חשש, עין הרע.

זה מה שנאמר שם, ולכן באמת אנחנו גם נזהרים.

כשרוצים לספור את האנשים לדעת אם יש מניין או לא,

אנחנו לא אומרים אחד, שניים, שלוש,

אלא אתה סופר עם הפסוק וייתן לך אלוהים מטען השמים.

אתה אומר את העשרה התיבות האלה כדי לדעת אם יש שם מניין או לא,

וכן כל כיוצא בזה.

מה שאמרתי על המספר חמש,

אלה שהם דורשים מהזוהר,

משם הם למדו את ההלכה הזו.

שם בזוהר מסופר שהיה ילד קטן, תינוק, ינוקה קדישה,

שהיה לו נשמה גבוהה מאוד.

כשבאו התנאים להתארח אצלהם,

לא רצו לדבר איתם,

והוא הריח מהריח של הבגדים שלהם שהם לא קראו באותו יום קריאת שמע בזמנה.

ואז הם התנצלו, אמרו, נכון,

אתה צודק, האמת היה הדבר, אבל הם היו עסוקים במצווה.

עוסק במצווה, פטור מהמצווה, הם היו פטורים ממצווה לקריאת שמע.

ואז הוא הסכים לדבר איתם. הם התפעלו מאוד מהידיעה שלו שהוא ידע שהם לא קראו קריאת שמע בזמנה, לכן הם שאלו אותו, בן כמה אתה?

הוא ענה להם, אני בן חמש,

ולא משום עין הרע, הנה אמא, תשאלו את אמא שלי, אני בן חמש.

ההמשך, ולא משום עין הרע, מזה למדו אותם בעלי הדרשות שהמספר חמש, חמסה,

זה נגד עין הרעה. לא כמי שאמר, היה איזה מישהו שאמר,

הערבים המציאו את זה, את החמסיקה, את החמש.

זה לא נכון, הערבים לקחו מאתנו, המקור הוא הזוהר הקדוש, ולכן אותם הפחדנים,

אותם האנשים שכל היום פוחדים מהעין הרע,

אז הם שמים חמסיקה על התינוק,

כשלוקחים את התינוק לברית המילה או לפדיון הבן, שמים עליו חמסיקה וכן הלאה, טוב, שיעשו, אין לנו בעיה.

זה מזרעה בשל צדיקה.

הגמרא אומרת את זה גם, שיאמר, ענה מזרעה דיוסף קאתנה, דלא שלטה בעינה בשד, דכתיב בן פורת יוסף, בן פורת על העין,

אבל צריך גם לעשות את התנוחה הזו, להכניס את האגודל בתוך וכולי.

טוב, יעשה את כל הסגולות, אנחנו לא מתנגדים.

אבל אנחנו מתנגדים שיהיה חלילה סכסוך שכנים בגלל הדבר הזה, לכן חיפשנו את הדרך איך לפשר ביניהם בעניין זה,

כדי...

שהכבשה תישאר שלמה והזאב יהיה שבע. זה מה שאנחנו רוצים בלכתחילה,

לכן הזכרנו את כל הנושא,

והקדוש ברוך הוא שומר ישראל, שומר שארית ישראל, הקדוש ברוך הוא ישמור אותנו, בפרט אדם שברוך השם זוכה ולומד תורה,

בוודאי שהתורה יש לה כוח גדול, רע ועצום לשמור אותנו גם מהעניין של עין הרעה.

אלעד, זה לא של יעקב, זה עברת הייתה דין.

בסדר, כן, גם שמה, שמה זה רמז,

אבל הזוהר זה הדיוק שמה הרבה יותר חזק.

הלילה ליל פטירתו, היורצייט של בעל כף החיים,

שמו היה רבנו יעקב חיים סופר.

הוא האבא של הסבא, של החכם שלנו, שאנחנו זוכים לשמוע אותו בכל יום שני, ראש ישיבת כף החיים,

על שם הספר כף החיים, על שם זה קראו גם את הישיבה.

הרב היה גדול, רע ועצום גם בפשט וגם בקבלה.

הוא זכה ולמד תורה אצל הגאון רבי עבדאללה סומך לפני כ-130 שנה.

לא רק שם,

לא רק אצל רבי עבדאללה סומך, אלא אחרי שנפטר הרב,

המשיך ולמד תורה גם אצל רבנו יוסף חיים, בעל הבן ישחי.

בשנת תרסד לפני 104 שנים התארגנה קבוצה לבוא מבבל לכאן כדי לבקר במקומות הקדושים.

איך זה נקרא בערבית? זיארה.

אז הוא מייד אמר, גם אני רוצה לבוא.

אז היו נוסעים על חמורים, על גמלים,

נוסעים שלושה-ארבעה ימים,

מגיעים לארץ ישראל.

כך היה, הגיעו לארץ ישראל,

עשו את הביקור במירון, בצפת, בכל המקומות הקדושים.

תחנה אחרונה, אחרון אחרון חביב, ירושלים.

הלכו להר הזיתים, הסתובבו בקברות של אור החיים הקדוש, הפרי חדש, וכן הלאה, הסתובבו בכל המקומות.

הרב נדלק על ירושלים,

מצא חן בעיניו,

כל החיים נשתוקק, מתי תבוא מצווה זו לידי ואקיימנה.

אחרי שראה את אותם גדולי התורה, ענקי הרוח שהיו כאן,

הודיע לחברים שלו, הודיע לכל הג'מאעה,

תגידו לי, אשתי, אני לא חוזר לברדד,

פה אשב כאביתי, אני נשאר פה.

טוב,

הם חזרו,

והלכו ישר לרבנית, אמרו לה, תראי, הוא ברוך השם בריא, הוא חי וקיים,

אבל הוא לא רוצה לחזור לבבל,

הוא רוצה להישאר בירושלים. הודיעו לה את זה,

היא רצה מייד לרב שלו, רצה מייד לבן איש חי.

רבנו, כך וכך, הוא עזב אותי לבד פה, מה יהיה?

אז אמר לה, רב, תראי, כתוב במשנה, בכתובות קי,

הכול מעלין לירושלים.

הוא צודק, אני לא יכול לתבוע ממנו שיחזור לבבל.

את רוצה, תחזרי, תלכי את אליו לירושלים.

אמר לו, אבל אין כסף, הוא היה עני מרוד.

אין כסף, איך אני אשא?

אז הרב אמר לה, יש לו הרבה ספרים שהוא השאיר,

על-פי הדין יש לך היתר, הרשה לה הרב,

מכרה חלק מהספרים, היה לה כסף נסיעה,

ובאה לירושלים, באמת גרו פה, בירושלים, עיר הקודש.

הרב התחיל, הוא הוציא את הספר הראשון שלו,

ספר כל יעקב על הלכות, ספר תורת תפילין ומזוזות, על הלכות סתם.

הדפיס את זה, הדפסה ראשונה שם, בברדל.

אבל את עיקר הספרים שהרב זכה והוציא לאור, זכה וזיכה את עם ישראל,

עשרה כרכים, כף החיים,

עשה את הכול פה,

בירושלים, עיר הקודש.

התחיל, כמו שאמרתי, תרסד,

הרב נפטר, עליו השלום, תרצט, כהלילה הזה.

יש עליו את הסיפור המפורסם.

הרב היה יושב ולומד כל היום בבית-הכנסת שושנים לדוד. אתם מכירים כאן את בית-הכנסת הזה, לא רחוק מאתנו,

שם הייתה הספרייה שלו. כל היום כולו היה גומר את התפילה בנצח חמה, כל היום היה יושב ועוסק בתורה,

ומה שהיה קורה, לומד, הכול היה מסוכם בכתב,

וזה הספר הנהדר שיש לנו,

ספר כף החיים, שמתמצת לנו את כל ההלכות

להלכה למעשה.

הייתה שם גם כיתה של ילדים שהיו לומדים שמה.

היה תלמוד תורה של הבבלים, בית-הארון, כיתה אחת הייתה שם.

תרפז הייתה רעידת אדמה,

ומייד האנשים כולם ברחו מהבתים.

אז הבתים לא היו בטון מזוין,

הכול היה עפר ביתית וסיד.

היה סכנה, מייד כולם יצאו.

הרב מייד התחיל להוציא את הילדים שירדו מייד החוצה.

והרב היה עומד שם במרפסת וכל הילדים התחילו לרדת למטה.

אנשים צעקו לו מלמטה, שירד גם הוא, סכנה גדולה.

לא שמע להם.

עד שאחרון הילדים ירד, גם הוא ירד.

איך שהוא ירד את המדרגה האחרונה,

המרפסת קרסה ונפלה.

היום, ברוך השם, יש את המרפסת,

אנחנו עולים ויורדים דרך המרפסת הבנויה,

אבל אז באותו רעש, באותה רעידת אדמה,

המרפסת נפלה.

תראה את הקדושה של החכם, כולם ראו בחוש שעד שהוא לא ירד,

המרפסת החזיקה מעמד.

רק הוא יצא יעד,

כמו המעשה המפורסם של נחום איש גמזו,

ראו כולם את צדקתו, את קדושתו של אותו חסידה קדישה,

בעל כף החיים.

כתב לנו את הסדרה,

שמונה קרחים על אורח חיים,

עוד שני קרחים על יורא דעה,

וכתב גם ספרים אחרים באגדה,

היה לו גם כתבים על פי הסוד.

הוא היה לומד בבית הכנסת בביוב יששכרוף,

אז היה נקרא בית כנסת מכוונים,

יחד עם הגאון רבי שאול דובק הכהן, ראשי תיבות השדה, הוא היה אז ראש המקובלים, ראש המכוונים,

הוא היה הולך שם מדי יום ביומו והיה עוסק גם בתורת הסוד.

הוא היה מדי יום ביומו לומד שמונה עשרה פרקי משנה.

במשך חודש היה עושה את סיום השס,

היה הוגה גם בתורת השם, היינו גם במשניות.

היה אוכל ארוחת בוקר,

מה היה אוכל? אני לא יודע, כמה גרמים,

אבל על כל ארוחה שמונה פרקים של משנה. וכן, זו הדרך.

היה לומד מדי יום ביומו,

היה קובע את הלימוד שלו לא רק בהלכה,

אלא היה לומד, מתחיל את הכול מהיסודות, מהמשניות.

כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה.

כך היו המילים,

ותראו בהסכמות של כף החיים חלק א',

תראו שם בהסכמה, יש לו מהגאון רב חיים ברלין,

הגאון רב חיים זונפרד ושאר חכמי הספרדים.

הם כותבים עליו שהרב לומד תורה לשמה.

זה היה הביטוי של גדולי הדור אז,

על אותו החכם המופלא שבאמת עמל כל חייו,

עמל בתורה לשמה.

אנחנו אומרים מיום יורצאי,

אבל כמו שאמרו חכמינו על יעקב אבינו, הוא לא מת,

כך גם זכה הרב בעל כף החיים,

ברוך השם הצאצאים שלו וכל בנייך למודי השם ורב שלום בנייך,

זכה והצאצאים הקימו ישיבה על קברו,

ושם הישיבה כף החיים,

כמו השם של הספר שהרב זכה וחיבר. זכותו יגן עלינו שבעזרת השם,

כמו שבחיים חיותו ידע להגן על אותם התינוקות של בית רבן,

שגם כעת יעמוד בתפילה על עם ישראל,

סלבנו אותם הכלבים הרשעים שמחפשים אותנו,

אחד הפרסי הגוי הרשע הזה שרוצה להשמיד אותנו,

אבל חרבם תבוא בלבם וקשתותם תישברנה, שהקדוש ברוך הוא ירחם על עם ישראל וישלח לנו את מלך המשיח במהרה בימינו,

אמן ואמן. בכבד, שלמה יעלה ויבוא וימכור את הנר.

חזק וברוך סירום רבותיי,

במקום הקדוש הזה הוזכו למצוות כל המרבה, הרי כמו שבעה.

מי שקונה את הנר יהיה לו קו של חיים. 150 אומר. 150. מי מוסיף?

סיועים.

200 עשרים. סקר עצמות. סקור עד עשרים.

250. 250. 250 סירוע אומר.

250 למעלה.

מי מוסיף?

250. 250. סיועים. סיועים. סיועים. סיועים. סיועים. רבותיי.

250. סיועים. רבותיי. הרי את הכסף. כל אחד משתתל, רבותיי.

סיועים. זה בסדר. כל אחד משתתל. רבותיי. עשו פה מטבח. אתמול הבריאו איזשהו פה. מי שלא היה פה, בעזרת השם,

זכו ועשו את המטבח הזה פה,

שיהיה לנו טוב פה בשבילנו. כולם משתלו. אז כל אחד משתל. בעזרת השם.

הכל היה מפריק. מי שלא נתן את זה היום. 250. אם מישהו רוצה לתרום את כל המטבח כולו לזכות, לעילוי נשמת, למה לא? נעשה לו שלט יפה, אין בעיה.

עזקים ברוכים. תזכו למצוות. מי שבורך ובתל אביו, יצחק ויעקו, משה ואהרון, דוד ושלמה,

הוא יברך וישמור וימצור את. מי זכה?

יואל, רבותיי, תזכו למצוות.

רבי עזרא בן

חיה טובה, יחד עם הצאצאים שזכו בנר לזכות נשמת רבנו יעקב חיים סופר.

זכות הרב הצדיק יגן בעדכם ותזכו בעזרת השם ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, להגדיל תורה ולהאדירה,

וכן יהי רצון ונאמר אמן.

רבי חנניה בן העקשה אומר.

אמן.