מצווה על חשבון אחרים? גבולות ההיתר בבית משותף ובית כנסת

 

- - - לא מוגה! - - - 

אחד מהשותפים בחצר שלקח בית בחצר אחרת אינו יכול לפתוח פתחו בחצר השותפים שלו.

מרן כאן מדבר בחצר של השותפים.

אז בזמנם הסגנון של הבנייה היה כמו החצרות שיש לנו בשכונות האלה.

בוכרי עם בית ישראל באמצע החצר ומסביב יש את הבתים של כל השכנים.

היום אותה הגברת בשינוי אדרת,

היום יש לנו גם בתים משותפים,

אלא שהיום מטפסים קומות למעלה, שלוש, ארבע או חמש קומות,

והמכנה המשותף, כל אלה הם בתים משותפים.

כשאני רוצה לשנות משהו בתוך הבית,

במקום שהמטבח יהיה כאן,

אני רוצה שהמטבח יהיה שם.

או לשנות את הסלון, שיהיה קטן, גדול.

כל דבר כזה אתה לא חייב לשאול אף אחד מהשכנים.

אתה יכול לעשות בתוך הבית שלך מה שאתה רוצה.

אתה רוצה לשנות את הרצוף.

במקום שהיה לי רצוף מסוג זה, אני רוצה לעקור את הרצפות הישנות, לעשות רצפות חדשות.

אין לך בעיה, אתה לא צריך לשאול אף אחד.

גם אם יהיה איזה מישהו שיפצה פה ויצייץ,

גם אם מישהו יתנגד אתה לא חייב לו שום דבר,

אתה לא צריך להתחשב בדעה שלו,

בתנאי שלא ייגע בעמודים של הבניין.

לפעמים לצורך ההרחבה של החדר יש עמוד שתומך מרים את הבניין כולו. העמוד הזה שהוא ביטון מזוין עם ברזל, ברגע שאתה הורס אותו,

אתה מערער את הבניין והבניין יכול ליפול באחד הימים. זה ודאי גם הפסד ממון וגם סכנת נפשות.

בוודאי שאסור לו לנגוע באותו עמוד. גם אם הוא לא ידע, ובשוגג אותו קבלן שיפוצים עקר את העמוד,

חייב לבנות מחדש את אותו העמוד,

ולא חשוב לי אם זה מכער לו את הסלון,

לא חשוב לנו כל זה.

בעמודים של הבניין אף אחד לא יכול לנגוע,

אין שום היתר בדבר. אבל אם זה קיר לבנים, כמו שאמרתי, אתה משנה שינוי פנימי, ימינה, שמאלה, הכול מותר, אין שום הגבלה, ואף אחד מהשכנים לא יכול להתערב.

אבל ברגע שאדם רוצה לעשות שינוי חיצוני,

צריך לבקש רשות של השכנים.

מרן מדבר דוגמה ראשונה של לפתוח פתח.

היה שם החלון. במקום חלון הוא רוצה לפתוח פתח,

ואז הוא יכול להיכנס גם מכאן וגם משם, וחל על זה הדרך.

דבר כזה,

אתה צריך הסכמה ורשות של כל הדיירים.

תודה.

הדבר הכי קל, תעשה אסיפת דיירים ותסביר להם מה אתה רוצה לעשות, תציג לפניהם את המפה ותבקש,

אתם מסכימים, מי שעונה לך כן, תחתים אותו.

חתמו לך כולם, זהו זה, הכול בסדר, קיבלו עליהם, הסכימו, ויתרו, אין לנו שום בעיה.

אבל אם יש התנגדות, יש לו בעיה, לאדם הזה.

כך גם לגבי דברים אחרים, לגבי שינויים אחרים.

הרבה פעמים יש לאדם הזה מחסן.

במקום מחסן הוא רוצה להפוך את זה לדירה, דירת מגורים.

בין אם הוא יגור שם בעצמו, בין אם הוא יזכיר את זה לאחרים,

הוא צריך להתייעץ עם השכנים.

הוא לא יכול להזכיר את המחסנים האלה לאחרים כדירה,

מרבה עליהם דיורים בתוך הבניין,

ואי-אפשר לומר שזה נהנה וזה לא חסר. בוודאי שהם חסרים,

ולכן אין לו רשות להפוך את המחסן לדירת מגורים.

קל וחומר שאי-אפשר להפוך דירת מגורים לחנות,

וגם זה אסור. הגמרא מסבירה.

קודם היו נכנסים לדירה הזו ארבעה-שישה נפשות.

אם זה חנות,

נכנסים במשך היום עשרות או מאות אנשים, ולא חשוב לנו איזה מין חנות הוא יעשה שם.

מכולת, ירקן, חנות למכור, בגדים, שמאלות, לא חשוב לנו מה.

בכל מקרה,

הוא חייב את ההסכמה של השכנים.

כאן אתה משנה את הייעוד של המקום.

קל וחומר שאסור לו להפוך את הבית שלו לבית כנסת.

גם בזה אתה משנה את הייעוד של המקום.

קודם היו באים לשם ארבעה-חמישה אנשים, בני הבית, בני המשפחה.

כעת באים לשם יותר ממניין בני אדם, שחרית, מנחה ערבית וכו'.

ולכן אותם השכנים יכולים להתנגד, יש להם זכות וטו,

והוא לא יכול להתלונן כנגדם.

לפעמים אותו האדם מטיף להם מוסר.

אומר לו, תראה, אתה מתנגד שנביא לכאן ספר תורה,

אתה מתנגד שיבואו, יתפללו כאן אנשים, אתה דתי, אתה לא מתבייש,

כך הוא מטיף לו עוד מוסר.

אבל הוא לא צודק,

וזכותו המלאה של אותו השכן להתנגד.

לאו דווקא בית כנסת, הוא עדין אם הוא רוצה לפתוח שם בית מדרש,

כולל, רוצה לפתוח שם פעוטון, משפחתון,

רוצה לפתוח שם תלמוד תורה,

גן,

בדרך כלל בקומה התחתונה, קומה ראשונה, קל מאוד ונוח מאוד לעשות שם גן לבנים, לבנות.

אז הוא אומר לו, איך זה אתה מתנגד שנעשה כאן תלמוד תורה?

אתה אדם דתי, אתה יוצא נגד תלמוד תורה, כך הוא מטיף לו מוסר.

אל תיבהל מהטפת המוסר שלו,

תגיד לו,

אני לא יכול לחיות עם הרעש של הילדים האלה,

הן הווה עמנה להתיר בכל אחד מאותם הדברים.

אמנם בהמשך מרן אומר שלצורך תלמוד תורה יש מקום להתיר.

אז מדוע ולמה אנחנו אוסרים?

כותב הלבוש, הלבוש מסביר.

אומר שמרן מדבר בדוגמה של וילות.

יש לי וילה ולשכן לידי יש עוד וילה.

והשכן רוצה להזכיר את הווילה שלו לתלמוד תורה או בית כנסת, אני לא יכול להתנגד.

כל אחד בווילה שלו.

נכון הדבר שליד הבית שלי, 200 מטר ליד הבית,

הרכב של ההסעות מגיע וכולי.

אולי יש קצת רעש,

אולי כשכל הילדים ביחד שרים שיר למעלות, אשא עיניי, כולם ביחד, אולי תשמע איזה משהו.

זה רעש סביר, נסבל.

ולכן הוא לא יכול להתנגד.

נסיים הלבוש, הוא אומר, אבל בית החורף זה כמו הבתים שלנו.

כשיש למטה, בקומה התחתונה או בקומה אחרת רעש,

כל הבניין כולו,

כולו ברעש.

אתה לא יכול להירדם, לא שינת צהריים ולא כיוצא בזה.

בזה בוודאי השכנים יכולים להתנגד,

ואין פוצה פה ומצפצף.

האדם הזה שרוצה להפוך את הבית שלו לבית כנסת,

אין לו זכות דיבור בדבר הזה. אלא אם כן,

הדבר הכי כאן, הכי פשוט,

אתה רוצה לזכות לעשות מצוות בית כנסת?

תמכור את הדירה הזו, תקבל עליה 300,000-400,000.

בכסף הזה תלך, תעשה בית כנסת במקום אחר, תקנה איזה וילה קטנה ותשפץ אותה, תעשה אותה בית כנסת.

אבל לעשות מצווה על חשבון אחרים,

אין יותר בדבר.

אני רוצה לעשות בית כנסת, והוא יש לו הרבה כסף, הוא מיליארדר.

אני הולך עם אקדח,

אני שודד, לוקח לו את כל הכסף,

אני אומר לו את זה לשם שמיים, אפילו פרוטני לא לוקח לכיס.

הכל קודש.

מישהו יגיד שמותר? חס ושלום.

אין הבה אמנה להתיר לבוא ולגנוב לטובת בית כנסת.

מה לי אם הוא גונב בצורה כזו או בצורה אחרת?

גם זה וגם זה אסור לגמרי,

אין שום היתר בדבר.

זו הבעיה הראשונה.

בעיה שנייה, כשהאדם הזה בא והופך את הדירה הזו לבית כנסת,

הבעיה השנייה,

שהיא חמורה יותר מהבעיה הראשונה,

והיא הוא מסכן את אותם האנשים שגרים מעל בית הכנסת.

על פי מה שהגמרא אומרת בברכות כה,

לומד בספר חסידים שאדם שגר מעל בית כנסת,

הוא ובניו הם נמצאים שם בסכנה.

שם הדוגמה של הגמרא בתפילין, כאן וחומר כאן בדוגמה של ספר תורה, בית כנסת,

ולכן ספר חסידים אומר שיש בזה סכנה.

התז, התורה זהב, באורח חיים סימן קנא,

שדן בהלכה הזו,

הוא ממשיך ואומר,

שהוא עצמו כשהיה צעיר הוא לא ידע מחומרת הבעיה והוא בעצמו גר מעל בית הכנסת,

ושיקל את אשתו ובניו והוא תלה את האסון שקרה לו בעוון הזה.

ולכן צריך להיזהר בדבר.

האדם השני לא נשאר חייו.

אלה שרוצים לעשות בית כנסת הם יודעים פוסקים, הם לא עמי ארצות.

אז הוא אומר לך,

נכון שמרן כתב בסימן קנא סעיף יב את דברי מהרם,

שגם הגג של בית הכנסת יתקדש,

גגים ועליות יתקדשו, ולכן אסור לגור מעל בית הכנסת,

אבל הרי כתב הגאון חידה בספרו חיים שאל שהרמב״ם בתשובה מתיר שגגים ועליות לא יתקדשו,

ואם מרן היה רואה את דברי הרמב״ם, הסתמה, היה חוזר בו,

לא היה פוסק כדעת מהרם אלא כדעת הרמב״ם,

ולכן מותר.

כך עונה לך אותו האדם,

הרי הוא פסקן שבפסקנים,

הוא גדול, רע ועצום,

והוא אומר לך, מותרים לכם,

אל תדאג,

השם יעזור,

אין לך אמונה בהשם, הוא מציף לו מוסר, אין לך ביטחון,

אם כתוב שתחי על מאה ועשרים, אז מה אתה פוחן?

כך עונה לו ההוא גברה.

טוב, קל להיות גיבור על חשבון אחרים. אבל,

הטענה הזו היא לא צודקת.

הרמב״ם שכתב בתשובה לאתיר,

הרמב״ם דיבר בסוג הבנייה שהייתה להם ולא בבנייה שלנו.

אין שום קשר בין תשובת הרמב״ם למציאות של ימינו.

ההבדל הוא, הרמב״ם כותב

מותר לגור, אבל אסור לעשות תשמיש מגונה מעל בית כנסת.

מה זה תשמיש מגונה שהוא ביזיון?

הפוסקים הביאו דוגמה.

אני עושה מחסן של חיטים מעל בית כנסת.

דבר כזה נקרא תשמיש מגונה, שגם לרמב״ם אסור.

פעם לא היו שירותים,

לא אמבטיה ולא בית שימוש מעל בקומות העליונות,

אלא איך היו בונים עד לפני מאה שנה,

בחצר היה בור ספיגה וכל מי שצריך שירותים,

מכל החצר או מהדירות העליונות יורדים לשירותים. ביום, בלילה, ככה זה היה.

לא הייתה להם את החוכמה לבצע את האינסטלציה,

את הצנרת,

שבכל דירה יהיו גם שירותים.

זה לא היה קיים עד לפני מאה שנה.

ולכן, אלא מה? אתה רוצה לגור?

אתה רוצה להביא לשם חדר הספרייה,

או לשים שולחנות וכיסאות, לא יכול? למה לא שיהיה לך לבריאות?

וזה, הרמד״ם אומר, גגים ועליות לא יתקדשו.

אבל שיש שם שירותים?

במאה האחרונה למדו לבנות שירותים בכל דירה ודירה.

מערכת הצנרת, האינסטלציה היום משוכללת מאוד,

ובכל דירה יש גם שירותים.

אז איך תעשה דירה שיש בה גם שירותים מעל בית כנסת?

אם להניע חיטים, מחסן אסור,

קל וחומר שהשירותים יהיו מעל בית הכנסת שאין שום הווה מנה להתיר,

וזה בוודאי שהרמב״ם אוסר.

ולכן, ממילא,

אתה מכשיל אותו, הוא כבר גר שם, אין לו איפה ללכת,

אז הוא ממשיך להשתמש בשירותים,

וממילא אתה מסכן את חייו, את חיי המשפחה שלו,

על ידי שאתה חותר מתחתיו ועושה את הקומה התחתונה,

אתה הופך אותה לבית כנסת כך שאין הווה מנה להתיר בדבר.

ולכן, אם אותם המתפללים הם אנשים, שמיים, בני תורה,

שומעים את ההלכה,

שימכרו את הדירה ובכסף ילכו ויעשו להם בית כנסת במקום אחר.

אבל לגנוב מבני אדם כדי שיהיה להם בית כנסת, לסכן בני אדם כדי שיהיה להם בית כנסת,

בוודאי שאין להם רשות,

אין להם על מה לסמוך.

זו ההלכה שצריך להסביר לאותם האנשים. לצערנו,

מדינת ישראל כמעט מכריחה אותנו לעבור על הדין הזה.

לפי החוק של המדינה,

כמו שבכל שכונה משרד השיכון חייב לבנות מועדון, לבנות מתנ״ס,

ואת זה הם בונים,

כך לפי החוק הם חייבים גם לבנות בית כנסת.

אבל כמו כל דבר אחר במדינה שלנו,

אם לא תדע לתת את המעטפה לאיש הנכון,

אתה יכול לחכות עוד 50 שנה ואף אחד לא יבנה לך מתכנסת, לא משרד השיכון, לא העירייה ולא מישהו אחר.

אז מה עושים האנשים התמימים האלה שלא למדו הלכות מעטפות, מה הם עושים?

מחפשים איזה מקלט ולפעמים האנשים שותקים,

לא אומרים כלום,

לוקחים את המקלט הזה, מביאים לשם ארון קודש, מביאים ספר תורה,

ובינתיים נמצאים באותו מקום.

זה מה שהרבה מקומות עושים,

פותרים את הבעיה בצורה הזאת.

וזה, כמו שאמרנו,

נוגד את כללי ההלכה, יש כאן איסור בדבר,

ולכן כל אחד מהדיירים,

אפילו אם נאמר, הוא שאל את כל הדיירים,

כולם אמרו פה אחד, הסכימו, חתמו לו.

אדם שחותם הוא מוכן לקפוץ מהגג להתאבד.

החתימה שלו שמעה משהו?

אתה תוכל להתיר לו אחרי דקה לקפוץ מהג?

פה זה סכנת חיים, ונשברתם מאוד לנפשותיכם.

לפי דברי ספר חסידים, לפי דברי התז,

יש כאן סכנה.

אז מי יכול להגיד לאדם הזה, מותרים לכם, מותרים לכם,

שיבוא ויעשה בית כנסת קבע באותו מקום.

אם זה לא בית כנסת קבע, אלא בכל לילה בשעה שמונה וחצי מתפללים ערבית אצל אחד השכנים, וכל השכנים מסכימים פה אחד.

לא מביאים לשם ספר תורה,

וזה לא בית כנסת קבוע,

אז במקום ללכת לשטיבלח, ללכת למרחקים,

נוח להם. אני יודע, אצל השכן יש כל לילה בשמונה וחצי ערבית,

זה מצוין, בחול, בשבת.

יש כאן הסכמה מלאה, וכאן אין ספר תורה, אין שום חלילה סכנה,

אין בעיה. למה לא? יש הסכמה, תעשה.

אבל ברגע שיש את הספר תורה, וזה בית כנסת קבוע,

כאן כבר הבעיה חמורה מאוד,

ולכן צריך להאיר את תשומת ליבם של הציבור.

אין ציבור עני שימצאו דרך איך לבנות לעצמם בית כנסת,

שימצאו להם איזה מגרש ציבורי,

יעמידו עליו קרוון וכיוצא בזה, כמו שנהגו במדינת ישראל, כדי שבינתיים יהיה להם פתרון זמני,

עד שיבנו את בית הכנסת בנוי לתלפיות.

אבל לבוא ולעשות מצווה על חשבון אחרים,

אין להם היתר בדבר.

כך הוא הדין אם רוצים מעל בית הכנסת לבנות אולם שמחות.

הרבה פעמים יש להם בעיה תקציבית לבית הכנסת.

לפעמים זה לא רק בית כנסת, זה גם בית מדרש.

יש להם 20,000 כל חודש הוצאות ואין להם הכנסות.

כמה אנשים תורמים? קונים נר לעילוי נשמט 100 שקל, 120 שקל. נו, מה זה יחסן להם 20,000 שקל?

אז מה יעשו?

אז בא הגבאי ואומר, אני אבנה מעל בית הכנסת,

אני אבנה אולם שמחות.

אין לו היתר.

ואולם שמחות, הרי החוק מחייב אותם שיהיו גם שירותים.

ואיך תבנה שירותים מעל בית הכנסת? אין הווה אמנה להתיר בדבר הזה.

ולכן צריך למחות באותו הגבאי,

שלא יבנה מעל זה אולם שמחות. גם בזה יש את הבעיה הקודמת שאמרנו, גם בזה יש חלילה חשש כלוהו של סכנה.

אין להם אולם שמחות.

בצורה הפוכה, מותר, אין שום בעיה.

זאת אומרת, מתחת לבית הכנסת, במקלט רוצים לעשות אולם שמחות, אין שום בעיה.

או בואו נאמר,

אני בונה את בית הכנסת, אני גר בפנטהאוס, בקומה העליונה, בית הכנסת שם יהיה למעלה, מעל כולם.

כל השכנים פה אחד הסכימו, אין שום בעיה.

אליבא דקול עלמא, שבית הכנסת תהיה מעלינו, כתר בראשנו, ודאי מותר.

אבל כשאנחנו מעל בית הכנסת, ובפרט אם זה תשמיש מגונה,

בוודאי שכל זה אסור לגמרי מכול וכול.

אלה דברי הפוסקים, ולכן אין על מה לדבר.

לצערנו, כמו שאמרתי, מאלצים אותנו, כמעט ואין בתי כנסת בשכונות החדשות.

בנו עכשיו שכונה חדשה, הר חומה, הר שמואל.

יש שם, בן-קורת יוסף, אלפי אנשים.

האם משרד השיכון בנה בית כנסת? לא.

אנחנו הדתיים, התפקיד שלנו רק לשלם מס.

לנו אין זכויות. לחילונים יש זכויות, הם, מגיע להם מועדון, מגיע להם מתנ״ס, מגיע הכול.

לנו אין כלום, אנחנו אזרחים לא סוג ב', סוג ד', סוג ה', זה לצערנו המצב,

ומאלצים את האנשים שילכו לאיזה מקלט,

יפתרו את הבעיות בדרך הזו.

אבל מבחינת ההלכה צריך להכיר את המציאות, להכיר את האמת, להכיר את ההלכה,

ולא להתעלם מההלכה שאמרנו.

חבר הכנסת יוסף, למדתי ולא לקחת את הכסף של רבי טרפון.

הוא לא עשה מה שהוא הציע לו, הוא עשה מה שהוא החזקה לו. הוא ידע, אבל הוא ידע מראש עם מי יש לו עסק.

קודם כול, רבי טרפון היה מיליארדר,

היה לו הרבה כסף. דבר שני, הוא ידע שאחר כך רבי טרפון ישמח מאוד וינשק אותו על ראשו,

שזיכה אותו, הקים ישיבה גדולה וכו',

הוא ידע את התחנה הסופית.

כאן מישהו מוכן להתאבד? אף אחד לא מוכן, וגם אם הוא מוכן להתאבד אנחנו לא ניתן לו. כמו שאמרתי, אין היתר לסכן חיים של יהודי בשום אופן, אין היתר בדבר.

ולכן כשיש להם בעיה כזו,

ייגשו יחד, ישאלו חכם, יתייעצו איך עליהם לפתור את הבעיה שחסר להם בית כנסת בשכונה.

אבל הפתרון הקל הזה שהיום עושים, שהולכים ועושים את הכול בצורה מהירה במקלט של אחד הבתים,

זה לא מהווה פתרון. קל וחומר שלהפוך את הבית לחנות,

האדם הזה עושה חשבון.

כמה אני יכול ללכת לשכור דירה במקום אחר?

יעלה לי 700 דולר, 800 דולר,

וכאן אני אעשה את זה חנות,

בחנות הזו אני יכול להרוויח 10,000 דולר בחודש.

אז הוא מייד הופך את הבית שלו לחנות.

שוב, גם בזה יש זכות לאנשים, לתושבים שגרים עמו, להתנגד.

קודם היית אתה, עכשיו, כמו שאמרנו, באים הרבה אנשים, ולכן אפילו אחד מהשכנים מתנגד, אפילו אם הרוב הסכימו,

הוא יכול להטיל רטו, ואין לאדם הזה מה לעשות,

הוא חייב את רשותם של כל השכנים. גם בחנות הדבר הזה.

לא מזמן הבד״ץ, העדה החרדית, היה להם כמה וכמה דיני תורה בגבי הזה,

וכשהם ראו שזו לא בעיה של אחד או שניים,

זה הפך להיות תופעה, מגפה, בשכונות האלה,

לכן הם מצאו לנכון והדביקו לנו מודעות יפות.

על המודעות האלה חתמו שני ההרכבים של הבד״ץ, יחד עם האב בית דין, יחד עם הרב וייס,

כל שבעת הדיינים חתנו,

שאל ייהין אדם לבוא ולהפוך מהבית שלו חנות,

לעשות את זה בבית מסחר וכיוצא בזה,

ולא חשוב לנו מה הוא מוכר שם, אפילו אם הוא ימכור ספרי קודש, ימכור שם דברים תשמישי קדושה, סוף סוף זה בית מסחר,

והוא מרבה עליהם הרבה אנשים,

ולכן אין היתר בדבר.

אותו אדם שלפעמים הוא גבר העלמה ואנשים פוחדים ממנו,

אולי ייתן את הדין כגזלן לכל דבר.

לפעמים דווקא לא, הוא לא גבר העלמה,

אלא האדם הזה מכובד מאוד, נשוא פנים,

וכולם מכבדים אותו בגלל תורתו וחוכמתו.

גם זה אסור, הוא מנצל את תורתו וחוכמתו לדבר הזה,

וכולם מתביישים לומר לו את האמת בפנים,

גם זה גזל גמור. מניין לנו?

חוכמת מנוח,

במסכת בבא מציעה בדף כב, מביא לנו גמרא מפורשת בעניין הזה.

שם הגמרא מספרת

אמימר,

מורזוטרא ורבשה,

יקלעו לבוסטנה דמרי בריסק.

שם בבבל האוויר חם ולפעמים אי אפשר לשבת בבית.

היום אתה שם בתוך הבית מזגן, אז לא היה מזגן,

ולכן הלכו לשבת לאוויר הצח של הבוסטן.

בעל הבית, מרי בריסק, מה היה שם?

בכבוד כבוד הרב, יעלה ויבוא. בכבוד.

ברוכים הבאים.

אני מצטער שאני מפריע לכם באמצע.

בפרשת שבוע,

פרשת בעלותך, קראנו בתורה

וכי תבואו מלחמה בארציכם על הצר הצורר אתכם

וערעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני השם אלוקיכם ונושעתם מאויביכם.

פסוק אחרי זה כתוב, וביום שמחתכם ובמועדכם ובראשי חודשכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם,

והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם, אני השם אלוקיכם.

אומר הרמב״ם בספר המצוות, במצוות עשה נט,

שזה מצוות עשה מדאורייתא,

לתקוע בחצוצרות בשני זמנים.

האחד,

בשעת הקורבנות של החגים וראשי החודשים,

בבית-המקדש,

היו תוקעים בחצוצרות.

השני,

בשעת כל צרה שלא תבוא חס וחלילה על הציבור,

ואז יש מצוות עשה דאורייתא, לתקוע בחצוצרות.

אני אדבר בלי נדר בהמשך, שאלת המגן אברהם,

למה היום לא נוהגים את זה. אומנם יש שוגמות בודדים בשנים האחרונות שנוהגים,

אבל מדורות לא ראינו שהיו תוקעים בחצוצרות על כל שעה צרה,

חצוצרות מכסף.

אבל על כל פנים,

הרמב״ם כך מונה את זה למצוות עשה דאורייתא מכלל התרי״ג מצוות בספר המצוות, מצוות עשה נט.

לא שומע.

זה עוד מצווה, זה מצווה אחרת. ביובל זה בשופר, לא בחצוצרות.

אנחנו מדברים בחצוצרות.

חוזר הרמב״ם על הדברים גם בספר ההלכות,

לעניין שעה הצהרות בהלכות העניות, פרק א' הלכה א'.

אומר המגיד מישטה על המקום שבדברי הרמב״ם בספר המצוות יש חידוש גדול.

הרמב״ם מונה את שתיהם במצוות עשה אחת,

גם את המצווה של תקיעה בשעה צרות וגם תקיעה בקורבנות במצוות עשה אחת.

אומר הרמב״ם מישנה שבסברה היה נראה יותר למנות את זה בשתי מצוות.

למה?

הוא אומר,

זה גם שתי פסוקים,

שתי פסוקים נפרדים, אומנם סמוכים זה לזה,

וגם זה שתי דברים שונים לגמרי,

זה גם בשתי מקומות שונים.

המצווה של תקיעה בקורבנות,

זה בבית המקדש, אם אחד יעמוד על הר הזיתים גבוה ויראה משם את הקרבת הקורבנות בהר הבית ויתקע משם בחצוצרות,

אפילו אם יהיה חצוצריה חזקה ששומעים את הכול עד המקדש,

פשטות זה לא טוב, צריך לתקוע במקדש.

ואילו התקיעה בשעת צרות,

מפורש ברמב״ם זה גם בגבולים, בכל מקום, להרבה פוסקים אפילו בחוץ-לארץ.

אז אומר רמב״ם גישני, מכל מקום סובר הרמב״ם, כיוון ששניהם זה עניין של תקיעה,

זה נמנה במצווה אחת אבל מסיים, ועדיין צריך איום.

זאת אומרת, זה חידוש גדול שהרמב״ם מנה את זה במצוות עשה אחת.

עכשיו,

על מה המצווה לתקוע? על איזה צרות? אז למעשה בפסוק משהו מפורש לנו,

וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם.

אז אם היינו הולכים לפי פשטות הפסוק,

כל המצווה זה רק אם יש מלחמה ובארץ ישראל.

אם יש איזו צרה אחרת בברמינן,

אז

לא נהיה מער במצווה לתקוע, אבל בספרי כתוב,

אמר רבי עקיבא,

אין לי אלא מלחמה,

ספרי לפנינו בגרסה אין לי אלא מלחמת גוג ומגוג,

אבל הגרם מוחק את המילים גוג ומגוג, כי מאיפה הוא נכנס בפסוק? לא כתוב כך.

אלא אמר רבי עקיבא, אין לי אלא מלחמה, שאר צרות מנין,

תלמוד לומר על הצער הצורר אתכם.

יש שתי דרכים לפרש, או עצם כל המילים על הצער הצורר אתכם מיותר,

כי וכי תבואו מלחמה בארצכם, ממי נלחמים עם החברים? ודאי, עם הצוררים.

או שהכפל הלשון, הצר הצורר,

אז זה מרבה כל מיני צרות,

כתוב, כל מיני צרות על הציבור, מפורש בספרי. לא איזה צרה פרטית, צרה על הציבור.

זאת אומרת, ספרי כגון דבר, בצורת.

הפעיל הוא שבספרי שם כתוב,

גם על מקשה ללד שואל הנציב,

הרי כתוב על הציבור, מקשה ללד זה יחיד,

כתוב שם גם ספינה מטרפת בים,

זה גם קצת שאלה, שלב, כמה זה ציבור? ספינה מטרפת, בדרך כלל זה לא המונים,

אבל בכל אופן, זה הדוגמאות של הספרי.

הרמב״ם פוסק כמו הספרי הזה.

כותב הרמב״ם בפרק א', מלכות עניות הלך א',

מצווה תעשה מן התורה להריע ברכות הצרות, על כל צרה שלא תבוא על הציבור,

שנאמר, וכי תבוא מלחמה בארץ, שנאמר, על הצער הצורר אתכם וראותם אחד הצרות.

הוא לא מטרפת, הפסוק מביא,

רק את החלק שממנו מרבה הספרי,

והוא אומר כגון דבר ובצורת וכו'.

אז ככה אנחנו פוסקים להלכה כדברי הספרי. עכשיו,

ברמב״ם נוסף הוספה.

הרמב״ם שם כותב מצווה תעשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות.

בפסוק לא מפורש לזעוק,

הרמב״ם חידש שהכוונה לא סתם לתקוע בחצוצרות,

אלא לתקוע עם זעקה.

אבל יש בזה הבדל גדול בין לשון הרמב״ם בהלכות לבין לשון הרמב״ם בספר המצוות.

בהלכות לשון הרמב״ם, מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות. נראה להדיע שזה שני חלקי המצווה עצמה.

בספר המצוות בעשה נט כתוב ברמב״ם לשון אחר.

מצוות עשה מן התורה להריע בחצוצרות בשעה שנזעק על הצרות.

לרמב״ם בספר המצוות הזעקה זה רק הזמן שהוא מקיימים בו את המצווה של התקיעה בחצוצרות.

כי בפסוק לא כתוב הזעקה,

כתוב בפסוק רק והרעייתם בחצוצרות.

אלא מה, אם סתם אדם לא הולך ותוקע בחצוצרה,

מי אומר שזה מתפרש זעקה לה' על הצרה?

אז לכן התקיעה, אומר הרמב״ם בספר המצוות, מתי תהיה?

בשעה שזועקים על הצרות.

אבל בהלכות, בהלכות העניות, הרמב״ם קורא לזה חלק ממצוות עשה.

מצוות עשה לזעוק ולהריע.

ורואים את ההבדל הזה בין ההלכות לבין ספר המצוות, גם במניין המצוות.

הרי ברמב״ם בתחילת ספר המדע יש מניין של כל התרייג מצוות עשה, רמח עשין ושסה לא תעשין,

שמקביל לספר המצוות.

שם הרמב״ם כותב רק מצווה לתקוע בקרבנות ובצרות.

הוא לא מזכיר את הזעקה, רק את התקיעה.

זה מתאים לדבריו בספר המצוות שכל המצווה זה התקיעה,

זה רק הזמן של התקיעה.

לעומת זה ברמב״ם בתחילת כל הלכות,

בתחילת חוד שבת, בתחילת הלכות העניות,

בתחילת הלכות כלי המקדש, בית המכר, בתחילת כל ההלכות הוא סופר את המצוות שיש באותן ההלכות,

וזה גם כידוע מלשון הרמב״ם,

זה לשונו של הרמב״ם עצמו.

אז בתחילת הלכות העניות כותב הרמב״ם,

יש בהלכות האלה מצוות עשה אחת והיא לזעוק להשם בשעת צריה שלא תבוא על הציבור.

שם הוא כותב, המצווה, לזעוק, בכלל, התקיעה לא כתב, הזכיר את הזעקה, כלל בזה את הכול.

אז רואים זה לשיטתו במניין,

שבהלכות הוא נקט,

שהמצווה כוללת גם את הזעקה. ואילו בספר המצוות לכאורה נראה שזה רק הזמן של המצווה.

זה שתי דרכים ברמב״ם.

עכשיו,

במה המצווה לתקוע?

אז אמרנו, המצווה היא לתקוע. כתוב בפסוק, בחצוצרות.

אבל המגיד מישהו מביא על המקום מחלוקת,

שדעת הרמב״ם, כמו שאמרנו,

שהמצווה לתקוע בצרות היא רק בחצוצרות,

אבל דעת הרשב״א,

או בחצוצרות או בשופרות, או בזה או בזה.

במקדש כתוב, היו תוקעים גם בזה וגם בזה, בשעה צרה, ומאריכים בחצוצרה יותר. אבל אנחנו מדברים בגבולים, לא במקדש. אין לנו היום, לצערנו, אפשרות להיכנס אל המקדש,

האסור על פי ההלכה בגלל הטומאה.

אז אנחנו מדברים בגבולים.

אז דעת הרמב״ם שהמצווה בשעי צרות דווקא בחצוצרות.

ואילו דעת הרשב״א מביא המגיד מישנה שהמצווה בין בחצוצרות או בחצוצרות או בשופרות, איך שרוצים.

ואומר המגיד מישנה שלדעתו העיקר כדעת הרשב״א, לא כהרמב״ם.

ובאמת זו כבר מחלוקת.

הבעל המאור בפרק רביעי של ראש השנה מביא

שבגאונים נזכר שבתעניות של צרות תוקעים בשופרות,

וטמא עליהם הבעל המאור, למה בשופרות?

צריך בחצוצרות.

אז במחלוקת של הגאונים ובעל המאור נחלקו גם הרמב״ם והרשב״א.

בעל המאור והרמב״ם סוברים בצרות,

תמיד התקיעות זה רק בחצוצרות,

בגבולים,

ואילו דעת הגאונים והרשב״א, שאפשר או בשופרות או בחצוצרות.

השאלה, אבל לכאורה,

באמת פלא גדול דעת הגאונים ודעת הרשב״א.

בפסוק כתוב, והראותם בחצוצרות, איך נשנה מהפסוק ונתקע בחצוצרות?

כמו שבראש השנה שצריך בשופר אף אחד לא ילך לתקוע בחצוצרה,

מה ההבדל בין זה לזה?

אז כתוב על זה תירוץ ברמב״ן במלחמות בפרק רביעי של ראש השנה. אומר הרמב״ן,

הרי בפשט הפסוק מה כתוב?

וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם.

לפי פשוטו של אין מקרא יוצא מזה פשוטו.

על הצר הצורר אתכם, הכוונה למלחמה, התורה העריכה, נכון? ישנה לשון ארוך קצת, ללמד משהו, אבל פשטות הלשון שעל הצר הצורר אתכם

זה גם הולך על המלחמה.

מה שאנחנו מרבים, שאר הצרות, כגון בצורת ושידפון,

זה רק ריבוי מי״ג למידות שהתורה נדרשת,

או מידה אחרת משאר למידות שהתורה נדרשת, שמעיטור לשון מוסיפים דבר הגם שהוא לא בפשט הכתוב.

אז אומר הרמב״ן,

במלחמה שזה פשט הכתוב,

ודאי שחיוב מדאורייתא לתקוע דווקא בחוץ הצרות. אי אפשר לשנות מן המצווה.

אבל הריבוי שעל הצר הצורר אתכם מאריכות הלשון מרבים שאר צרות,

קים לחז״ל שהריבוי הזה בא רק לרבות את עיקר מצוות התקיעות.

אבל זה לא בא לרבות שזה צריך להיות עם כל פרטי המצווה בחצוצרות.

אז יוצא שיש לנו כך,

בפסוק עצמו כתוב לנו על מלחמה.

בספרים מרבים גם שאר צרות.

ויש לנו מחלוקת ראשונים.

הרמב״ם והבעל המאור סוברים שהריבוי לשאר צרות זה בדיוק לכל האמור בפסוק,

בין לעיקר התקיעות ובין לפרטי התקיעות שיהיו בחצוצרות.

ואילו הרמב״ן והרשב״ם סוברים שהריבוי זה רק לעיקר המצווה.

אבל פרטי המצווה, במה לתקוע, בשופר או בחצוצרות,

על זה לא נאמר הריבוי.

עכשיו, כשצריך לתקוע בחצוצרות דווקא, דהיינו,

בשעת מלחמה לכולם אתה צריך דווקא חצוצרות.

ובשעת צרות, לדעת הרמב״ם ובעל המאור, שגם כן צריך דווקא חצוצרות.

ממה עושים את החצוצרות?

אז קראנו בפסוק,

בתחילת העניין, שכתוב על החצוצרות למקרא העדה ולמסע את המחנות,

ועשית לך שתי חצוצרות כסף,

וכתוב גם שהם צריכים להיות מקשה.

זאת אומרת, כשצריך להיות מקשה, זה מגוף אחד, לא שהוא מחבר כמה חתכות עושה מזה חצוצרה.

כתוב במשנה במסכת מנחות דף כח שמה שכתוב שזה צריך להיות מכסף זה לעיכובה.

אם זה לא מכסף,

אחד בא, בשעת הקורבנות בא לתקוע, אין לו חצוצרה מכסף. יש לו חצוצרה מזהב, לא יתקע. הוא לא מקיים בזה את המצווה.

חייב להיות דווקא מכסף.

אבל מה שכתוב שצריך להיות מקשה זה רק לכתחילה ולא לעיכובה. אם יש לו חצוצרה מכסף הצפויה משתי חלקים ואין לו חצוצרה אחרת, אי-אפשר להספיק לעשות בשעת ההקרבה,

יתקע בחצוצרה משתי חלקים.

כך כתוב במשנה במסרד נכון דף כח, והגמרא שם דורשת את זה מפסוקים.

אם בלי ילפותא, כמו שכסף זה מעכב, גם מקשה מעכב. אז יש לגמרא שם ילפותות מהפסוקים,

שמה שכתוב כסף זה לעיכובה,

מה שכתוב מקשה זה לא מעכב.

אז גם חצוצרה של שעה צרות,

נלחמה לכולם, הווצרות לדעת הרמב״ם ובעל המאור,

שצריך גם דווקא חצוצרה,

אז זה צריך להיות לעיכובה מכסף ולכתחילה לעשות את זה ממקשה.

עכשיו,

השאלה, מה שיש להסתפק זה כך,

לדעת הרמב״ן והרשב״ם,

שבשאר צרות

אפשר או שופר או חצוצרות, זאת אומרת מרבים רק לעיקר המצווה של תקיעה, לא לפרטים,

מה הדין לתקוע בדבר שהוא לא שופר של תורה ולא חצוצרה של תורה, כגון חצוצרה מנחושת או שופר מקרן של פרה?

האם מה שאנחנו אומרים שלפרטים,

לא דווקא כמו בפסוק,

אבל צריך להיות מסוג של תקיעה שמצאנו בתורה?

חצוצרות מצאנו במלחמה ובקורבנות ובמקרא העדה ובמסע המחנות,

ושופר שכשר לראש השנה,

מצאנו בתקיעה של ראש השנה,

בתקיעה של יום הכיפור בשביל יובל, מה שהזכירו כאן קודם.

אבל קרן פרה או חצוצרה מנחושת שלא מצאנו בתורה,

זה בכלל לא בא בחשבון. או שלא, כיוון שאנחנו והאלצר הצורר אתכם מרבים מזה

רק לעיקר המצווה של תקיעה ולא לפרטים,

אז יכול לתקוע בכל דבר שיתקע.

יש להסתפק בזה לדעת הרמב״ן והרשב״א. אבל לדעת הרמב״ם ובעל המאור,

אין ספק, צריך להיות דווקא חצוצרה מכסף ולכתחילה מקשה,

לא בשופר ולא בשום דבר אחר.

עכשיו, מגן אברהם באורחה עם סימן תקעו שואל למה לא נוהגים היום לקיים את המצווה שאם חס וחלילה שלא תהיה איזה צרה,

לא ראינו שבשעת צהרות תקעו בחצוצרות.

מי שרוצה לזכור את הסימן, איפה נמצא מגן אברהם הזה,

נמצא בסימן תקעו, שהוא אומר, תתקעו.

על כל פנים, אז כך שואל המגן אברהם בסימן תקוו,

והוא אומר,

אפילו שהוא היה במקומו בחוץ-לארץ,

אומר, אין הבדל במצווה, הגם שבענייני תעניות מצוינים שהגמרא אומרת אין תענית ציבור בבבל,

באיזה כולות, הוא אומר, זה לגבי התענית שזה רק מצווה מדברי סופרים.

אבל התקיעה בשעת צהרות,

שזה ממש מצוות עשה מן התורה,

אומר, אין בזה חילוק בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ,

ולכן הוא נשאר בצריך איום.

בריטווה,

במסכת תענית דף י״ד כתוב, לא ראיתי בפנים, ראיתי באחרונים שמביאים אותו,

הוא אומר, למה לא נהגו לתקוע בחצוצרות בשעת צהרות,

בתעניות?

כי אין לנו חצוצרות.

שואלים עליו האחרונים, מה זה אין לנו חצוצרות?

תעשה.

יש הרבה אנשים שיש להם גביע מכסף לקידוש של ליל שבת בלי שיש חיוב, יש מצווה לקדש, אתה לא חייב על גביע של כסף.

אז חצוצרה של כסף שיש מצווה תעשה מן התורה,

בעיה לעשות אותה,

ולגדול הדברים שלו.

אז בספר קובץ תשובות של הרב אלישיב,

אז הוא אומר פירוש כזה, הרי הבאנו בתחילת הדברים, כמדומן שכך אומר, לא הייתי עכשיו בפנים,

הרי הבאנו בתחילת הדברים שברמב״ם יש חידוש,

שהוא מונה את התקיעה בשעת צרות ואת התקיעה על הקורבנות במצוות עשה אחת.

המגיד מישנה, בתחילת הלכות העניות, מתקשה בדבר.

הוא אומר, למה מצוות עשה אחת? זה שני זמנים נפרדים, שני פסוקים נפרדים.

אז הוא אומר,

גם אם זה לא לגמרי אלטרס לקושייה של המגיד מישנה,

אם רואים ברמב״ם שזה מצווה אחת,

אז ייתכן לומר שכמו שחצוצרה שתוקים בה קורבנות, זה צריך להיות חצוצרה של הקדש, של בית המקדש.

אם אחד ייקח חצוצרה של חולין ויתקע,

ייתכן לומר שלא טוב, כי זה צריך להיות כלי המקדש, עבודת הקודש.

אז הוא מחדש, זה חידוש גדול מאוד,

שגם החצוצרה שתוקעים בשעת צרות, אפילו בגבולים,

זה צריך להיות חצוצרה של בית המקדש.

כי זה הכול כתוב בפסוקים, פסוק על יד פסוק,

זה הכול מצווה אחת.

וזה אין לנו היום חצוצרה של בית מקדש,

אלא מה תאמר שייקח חצוצרה ויקדיש אותה?

אז כתוב הרי בגמרא במסכת ערכים שבימינו אסור להקדיש דבר לבית המקדש. חכמים אסרו לעשות את זה.

למה? בגלל שעלול לבוא לידי תקלה,

שאין לנו היום מחסנים של בית המקדש לשמור את זה בלשכות בהר הבית,

אז עלולים לבוא לידי תקלה, להשתמש בזה לשימוש של הנאה של בני אדם,

וזה איסור דאורייתא של מעילה.

אז לכן יש איסור גמור מדרבנן, מתקנת חכמים,

שבימינו אסור להקדיש דברים לבית המקדש.

אז לכן הוא אומר, אין לנו חצוצרות של בית המקדש, ודעת הריטבא שאז אין את המצווה.

זה חידוש, כי הריטבא קצת מקצר, היה צריך אולי לפרש,

אבל אם לא כך,

אז קשה מאוד מאוד להבין את דברי הריטבא, מה זה אין לנו חצוצרות.

הנתיב חיים על השולחן ערוך. יש פירוש על השולחן ערוך ממחבר ספר, הקורבן נתנאל על הראש. אז הקורבן נתנאל על הראש חיבר ספר,

נתיב חיים על השולחן ערוך.

אז הוא מתרץ,

תירוץ אחר על קושיית המגן אברהם.

הוא מטרף על קושיית המגן אברהם.

למה לא נהגו לתקוע בתניות?

הוא אומר, על זמנו זה היה טוב התירוץ,

הוא אומר, הם היו בחוץ-לארץ.

הוא אומר, כתוב בפסוק, וכי תבואו מלחמה בארציכם.

המגן אברהם אומר בפירוש שהם בחוץ-לארץ, אבל הוא אומר, דבריו הם נגד פסוק.

בפסוק כתוב, וכי תבואו מלחמה בארציכם.

המגן אברהם כנראה סובר שכיוון שמעל הצער הצורר אתכם,

אם מרבים שאר צרות אז מרבים מזה גם, ושאר צרות אין סברה לחלק בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ,

אז מרבים בכל מקום.

אבל בכל פעם יש לנו מחלוקת לדינה בין המגן אברהם לבין הנתיב חיים,

שדעת המגן אברהם שהמצווה הזאת היא בין בארץ ובין בחוץ-לארץ,

ואילו דעת הנתיב חיים שהמצווה הזאת היא רק בארץ-ישראל.

סתימת לשון הרמב״ם,

מה שמקום המגן אברהם שהמצווה הזאת היא בין בארץ ובין בחוץ-לארץ.

ממשיך הרמב״ם,

אני עובר עכשיו קצת בלי נדר לדברי מוסר שקשורים לזה,

ממשיך הרמב״ם בהלכות העניות שמה ואומר,

התורה ציוותה עלינו בשעת צרות

ולזעוק ולהריע להשם, וזו מצוות עשי דאורייתא.

למה התורה ציוותה אותנו את זה?

אומר הרמב״ם שמכלל הטעם של המצווה הזאת,

כדי שעל ידי זה נבין וניתן ללבנו שמה גרם את הצרה,

שמה שגרם את הצרה זה המעשים הלא-טובים.

ואז נתקן את דרכנו,

אומר הרמב״ם, ועל ידי תיקון המעשים יסורו הצרות.

אומר הרמב״ם, אבל אם לא עושים כך, אלא אומרים זה טבעו של עולם,

אומר הרמב״ם, זו אכזריות.

זה מעניין, הרמב״ם לא אומר זו רשעות.

כל כך מורשי הדבר שאם יתקנו את המעשים יסור הצהרה,

שאם אדם לא מתקן את המעשים וצועק עליו הרמב״ם, אכזרי,

הרי אפשר להסיר את הצרה, למה לא מסירים את הצרה?

ובאמת,

כתוב בתורה,

בפרשת וילך,

פרק ל״א, פסוק י״ז,

ואמר על כן אלוקי בקרבי מצאוני הצרות האלה.

אומר הרמב״ם בסוף מורה נבוכים שהפסוק הזה זה שורש גדול שצריך תמיד האדם לדעת.

שהריחוק מהשם זה שורש כל הרע.

שורש כל הטוב זה קרבת השם.

כמו שכתוב בפרשת כי תצא,

כי השם אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך.

כי השם אלוקיך מתהלך בקרב מחניך,

זה הדבר שמביא את כל הברכות.

להצילך ולתת אויביך לפניך.

על כן אלוקיו בקרבו,

זה השורש של כל ההצהרות.

ויש דרשה יפה מאוד על הפסוק הזה בפרשת וילך, פרק ל״א, פסוק י״ז,

שכתוב שם,

ואמר ביום ההוא ועל כן אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה.

הצרות האלה, לא זוכר, הצרות, הרעות, איך כתוב שם. למה?

בדיוק לפני זה מה כתוב שם בפסוק?

הומצאו רעות רבות וצרות.

ואז, ואמר ביום ההוא על כן אלוקי וכו'.

מה זהו מצאו רעות רבות וצרות?

מה נוסף צרות על רעות רבות? זה אותו דבר.

אומרת הגמרא במסכת חגיגה, דפי עמוד א',

מה נקרא בלשון של...

צרות, שתי נשים שנשואות לאדם אחת לקרות צרות זו לזו.

אומרת הגמרא מצאו רעות רבות שהן צרות זו לזו.

דהיינו אקרבה וזיבורה. מסביר רשי כתוב בגמרא במסכת עבודה זרה על אקרבה, על עקיצה של הקרב רחמנא ליצלן ועל עקיצה של זיבורה רחמנא ליצלן לאחד מהם מים קרים מרפא ומים חמים זה סכנה לשני הפוך

מים חמים מרפא ומים קרים זה סכנה.

אומר אש אם כך אדם שעקץ אותו גם אקרבה וגם זיבורה עכשיו בבעיה הוא לא יכול לרפא.

ישים במים חמים לרפא את זה, מזיק לזה.

ישים במים קרים לרפא את זה, מזיק לזה.

אז זו הכוונה של הפסוק.

ומצאו רעות רבות מצרות הוא רואה אין דרך להתרפא.

הוא אומר עכשיו הוא מבין מהשמים מרמזים לו אל תחפש תרופות טבעיות.

תרופה טבעית זה רק מעביר את זה מהצרה הזאת לצרה הזאת.

ואמר ביום ההוא,

אז כשהוא רואה שלקחו לו מהשמים את העצות הטבעיות,

ואמר ביום ההוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאו הרעות האלה.

זו הסמיכות של שני הדברים באותו פסוק.

ומצאו רעות רבות מצרות ואמר ביום ההוא, התורה מדגישה ביום ההוא, כשהוא רואה איך שמהשמים מרמזים לו אל תחפש עצות טבעיות.

אלא מה?

על כי עיני אלוקי בקרבי מצאוני הרעות אלה.

אז זה אומר הרמב״ם בהלכות העניות,

שכשבאה צרה אדם יחשוב כמה שיותר איך להתקרב להשם יתברך,

איך לתקן את דרכיו.

ובאמת זה נוגע לנו גם לעניין שבפרשה שלנו עכשיו, בפרשת שלח.

למה?

בפרשת שלח בהחלט מרגלים הגמרא במסכת ט״ו וטז מעריכה שמכלל העבירה היה איסור לשון הרע,

והגמרא מדברת על החומר הנורא של איסור לשון הרע.

באמת, הרבה מהמקרים,

מה שגורם לבן-אדם לשון הרע זה שבני-אדם עושים לו כל מיני דברים שלא כרצונו,

ואני אומר בלשון העדינה שלא כרצונו.

יש לפעמים שבבני-אדם, השם ישמור מה עושים לשני,

שלא נדע.

היה הרב מפונוביץ, זיכרונו לברכה, היה אומר, מה נשאר לנו מבית שני?

הכותל המערבי ושנאת חינם, רחמנא לצלן.

יש לפעמים אנשים, באמת, לצערנו הגדול, עושים זה.

אז קשה לבן-אדם לא לדבר נגד זה, לא מבעיה כשעושים עוולות עבורו.

אפילו כשעושים עוולות עבור מישהו אחר זה מקומם,

ואז בן-אדם מתחיל לדבר ומלשון הרע עובר להוצאת שם רע ולמריבות ולקטטות.

אבל אם בן-אדם, כשבאה עליו איזה צרה,

במקום לחשוב, פלוני עשה,

אלמוני עשה,

הוא אומר, רגע, רגע,

מסמנים פה מהשמיים להתקרב יותר להשם יתברך,

לעבור מבחינת רחמנא לצלן על כי עיני אלוקי בקרבי,

להתחבר לבחינת כי השם אלוקיך מתהלך בקרב מחניך.

כשבן-אדם כך לוקח את הדברים,

אז הוא אומר, מה, אני עכשיו אלך להתעסק עם הפלוני ועם האלמוני?

זה שום דבר, שום דבר. יש על זה פירוש מרב חיים וולוז'ין זצל.

הוא אומר, כתוב במשנה, בסוף מסכת סוטה,

שבעקביתא דמשיחא פני הדור כפני הכלב.

הוא אומר, מה הכוונה?

הוא אומר, הכוונה,

אתה הולך ברחוב עם כלב, חס וחלילה,

רוצה לרוץ אחרי בן-אדם, מה עושה?

לוקח מקל,

זורק עליו,

ואז הכלב מתנפל על המקל ומתחיל להכות בו.

הוא אומר,

במקום מה, הוא לא מתנפל על הבן-אדם שזרק, אין לו שכל. הוא רואה מי נתן לו את המכה, המקל,

לא אכפת לו מי נתן את זה.

הוא אומר, כשבן-אדם מקבל מכה,

צריך להתבונן, מי נתן את המכה?

זה השם יתברך.

במקום זה, הוא הולך ומסתכל על המקל שהיה המקל להכות.

אנחנו צריכים לדעת אם בא לבן-אדם איזה דבר שבא לו טוב,

זה הכול סימנים,

מסמנים לו מהשמים,

תתקרב להשם,

תתחבר להשם. נכון, אם יש חולי צריך ללכת לרופא,

הרבה פעמים גם אם יש ריף ממישהו,

צריך לראות איך לסדר את המריבה,

מה שנכון הוא על-פי תורה, לא בצורה שאסור על-פי תורה, הכול לפי העניין.

להבין, מסמנים לנו מהשמים, תתקרב יותר להשם, יתברך,

תתחבר יותר לתורה הקדושה.

אבל יש כאן עוד דבר גדול מאוד.

כתוב באגרא,

בביאור אגרא, בספר הזוהר,

אומר דבר נורא,

דבר פלא הוא אומר.

הוא אומר,

כתוב בזוהר, דבריה ימיהם נא בפרשת נשוא,

שבשעה שמשה רבנו,

מתלונן בדורות האחרונים שהערב רב רודפים אותו ומצערים אותו, ויש שם לשונות קשים מאוד שמשה רבנו מתלונן, הוא מדבר עם אליהו הנביא,

ואומר, מספר משה רבנו לאליהו הנביא שמתייחסים אליו הערב רב, אומר הם השולטים הערב רב,

ומתייחסים אליו כמו נבלה מסרחת של כלב מת.

לא רק שמתייחסים אליו כמו לכלב,

ולא עוז, אלא כמו נבלה מסרחת של כלב מת. כך מתייחסים אליו הערב רב ששולטים.

וכל כך ובצער מזה משה רבנו,

עד שהוא משביע את אליהו הנביא ללכת ולהגיד את זה בשמיים.

הוא שואל הגרעה, איפה הערב רב? הם יודעים, אנחנו כל היום מחפשים הלוואי.

אני מייד מסיים, כבוד הרב בן אדם.

אנחנו כל היום מחפשים, הלוואי היינו זוכים לראות את משה רבנו.

הערב רב יכולים למצוא אותו, לצייר אותו, איפה הם בכלל פגשו אותו?

אומר הגרעה, הכוונה היא כך.

אומר הגרעה,

בכל תלמיד חכם ותלמיד חכם,

בכל יהודי שלומד תורה,

מתלבש ניצוץ של משה רבנו עליו השלום.

כמה הניצוץ,

כמה הכמות שלו, כמה הוא משובח,

זה כבר תלוי בדרגה.

כמה שאדם לומד יותר תורה,

יש ניצוץ יותר גדול.

כמה שהתורה יותר לשם שמים, אז הניצוץ יותר מזוכח.

אבל בכל תלמיד חכם, אומר הגרעה, דבר נורא.

אפילו תלמיד חכם גרוע, שלא כל כך הנהגתו טובה,

אומר גם בו, אם הוא לומד תורה,

יש גולצות של משה, אבל יש ניצוצות פחות טובים.

אדם שהוא מעשיו הגונים,

אז הניצוץ הוא ניצוץ הרבה יותר קדוש. לומד יותר תורה, אז זה ניצוצות הרבה יותר מרובים, וכן על זה הדרך.

עד שיש יחיד בדור אומר שאצלו זה הניצוץ המרכזי שממנו כולם מושפעים.

על כל פנים,

אומר הגרעה, כוונת אריה מאמנה בזוהר,

שמשה רבנו אומר שהערב רב מבזים אותו,

הכוונה שהם מבזים את התלמידי החכמים שמתלבש בהם ניצוץ של משה רבנו.

וזה צר למשה רבנו.

יש לנו ללמוד מדברי הזוהר האלו שני מוסרי השכל.

האחד,

שאדם יש לו שאלה, ריב עם איזה תלמיד חכם,

והוא צריך לבזות, הוא חושב מותר לי לבזות את אותו תלמיד חכם,

הוא לקח לי כסף, הוא עשה לי מה שהוא רוצה, יש מריבות, מה נעשה, זה העולם.

כשהייתי ילד הייתי חושב שכל הרבנים זה הכול ביחד,

אבל היום אנחנו יודעים, יש כל מיני דברים.

אבל צריך לחשוב,

אולי כשאני מבזה אותו נגרם צער למשה רבנו.

אם אחד היה אומר למישהו, תשמע, יש צער למשה רבנו,

אם תיתן אלף דולר נסדר את העניין. מי לא היה נותן אלף דולר למנוע את הצער ממשה רבנו?

אז על אחת כמה וכמה אם אחד גנב לי מאה שקל אני אלך לצייר את משה רבנו בשביל לריב איתו על זה?

לא כדאי.

אבל זה מוסר השכל אחד.

אבל אני מכוון בעיקר למוסר השכל שני.

שזה, אנחנו פה כולנו, מי שבא פה לשיעור תורה, לא אחד שמחפש לבזות.

אז אנחנו את זה אומרים בקיצור את המוסר הזה.

אבל מוסר אחר שבו יותר צריך להתבונן.

אומרים המפרשים, על פי דברי הגראה,

אתה רואה לפעמים

בא אדם, פתאום מבזה אותך. אז מה אתה חושב, וואי, מה הוא עשה לי?

אומרים, תתבונן,

אולי זכית היום לקבל ניצות של משה רבנו?

כי כיוון שאומר הזוהר שבגלות האחרונה משה רבנו לצערנו מבוזה בידי הערב רב,

אז מה קורה לפעמים אדם מכובד, הכל זה, זה, פתאום בא אחד ומתחיל לראות את זה.

במקום שההוא יתחיל להתעצבן, יחשוב, אולי זכיתי היום לניצות של משה רבנו?

תשמח, תגיד להוא,

יישר כוחך שזיכית אותי

אפילו להסתפק, אולי זכיתי היום לניצות של משה.

צריך להסתכל על הדברים בצד הרוחני של הדברים.

היה אומר על זה דברי יואל, פירוש יפה מאוד, כתוב במשנה, במסכת אבות,

כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות,

משמח את המקום, משמח את הבריות, נהנין ממנו עצה ותושייה, נעשה כמעיין המתגבר וכנער שלא פוסק, כל המעלות העצומות.

בסוף המעלות כתוב שם גם עוד מעלה שהוא מוחה אליהם על עלבונו.

שואל על דברי יואל,

מי הולך להנין ממנו עצה ותושייה,

משמח את המקום, משמח את הבריות,

זוכה לדברים הרבה, מגלים לא רוזי תורה,

מעיין המתגבר, נהר שלא פוסק, מי הולך בכלל לבזות אותו?

פלא גדול.

הוא אומר, התשובה היא,

אומר בזמן שלנו, של עקביתא דמשיחא, השכינה בגלות,

בביזיון אומות העולם, השם ישמור באיזה גר וכבוד,

הוא אומר, אז כשהצדיק הזה הגדול של כל הלומד תורה לשמה מתחבר לשכינה,

זה ממילא ככה, גם הוא מבוזה יחד עם השכינה.

זה מבחינה, כמו שאמרו בגמרא מסויבת ברכות פרק תשיעי, דיו לעבד שיהיה כרבו.

אז ממילא צריך לדעת שני דברים מדברי הגרע. כשלנו יש ניסיון, חס וחלילה, אם מישהו עשה לנו באמת עוולה,

ולריב איתו,

אז לעשות חשבון, אם הוא אדם שלמד תורה, לומד תורה, נחשוב, אולי יהיה מזה צר למשה רבנו עם הריב הזה?

זה שהנידון שלנו, לריב עם מישהו.

אבל אם הפוך, חס וחלילה, נקווה שלא אנחנו נצטרך לריב עם אחרים ולא האחרים יריבו איתנו. אבל אם חס וחלילה בא מישהו לריב איתנו,

נחשוב, מי אומר, אולי עכשיו זה הכול מכוח שזכינו לאיזה ניסוד של משה רבנו עליו השלום.

אז מה לנו יש לכעוס עליו?

כדאי להפסיד את הניסוד של משה רבנו בשביל לחסוך את המריבה שלו? לא כדאי.

אז תמיד להסתכל על הדברים בצורה רוחנית.

אבל הדבר הכי חשוב שיש לנו מזה לדעת,

כמה חשוב לנו ללמוד כל עוד רגע נוסף לימוד תורה,

כל עוד יום נוסף לימוד תורה, אם על ידי זה אנחנו יכולים לזכות לעוד ניסוצות של משה רבנו עליו השלום.

איזה אורות גדולים נותנים לנו מן השמיים ואנחנו צריכים להיזהר לא לפספס אותם, לא להפסיד אותם.

כל רגע ורגע שאדם לומד תורה,

אדם מתחבר להשם יתברך ומקבל השפעה מנשמת משה רבנו עליו השלום.

אי אפשר לנו לתאר את גודל המעלה הזאת. השם יעזור שנזכה באמת להתאמץ בכל ליבנו בתורה הקדושה, להתחבר להשם נברח, והשם יעזור שנזכה כולנו לבנינת המקדש מרבי ימינו אמן, ולביאת משחקית מרבי ימינו אמן.