קניין, קדושה ושמחה – דיני נישואין ושמחת חתן וכלה בשבת ובמועד

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן סד סעיף ה'

אין כונסים בתולה לחופה בשבת

לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה ומעשה ידיה והווה ל'

כקונה קניין בשבת'.

לפני אלפיים ארבע מאות שנה,

תחילת בית שני,

עזרא הסופר וחבריו גזרו גזרה על עם ישראל.

אסור למכור ולקנות

גזירת מקח ומבקר.

זו הייתה התקנה.

בדרך כלל רוב הגזרות של חכמים הן בתקופה יותר מאוחרת

ולא נכתבו בתנ״ך.

הגזרה הזו כתובה בתנ״ך.

תפתחו את ספר עזרא,

פרק יג,

שמה תראו שחכמינו גזרו

בהתחלה זה לא בוצע.

ולמה?

היו שם הרבה גויים. הרוכלים הגויים היו באים עם הסחורה שלהם, מפתים את היהודים,

ועדיין הפרצה הייתה קיימת.

אבל עזרא הסופר וחבריו לא התייאשו,

מינו שוטרים כדי לפקח על זה,

ואיימו על אותם הגויים,

אם תבואו עוד הפעם עם הסחורה למכור בשבת,

יד נשלחה בכם.

איימו עליהם שייתנו להם מכות.

לא באו, ומאז

התקנה הזו, ברוך השם,

אלפיים ארבע מאות שנה, מתחילת בית

שני עד היום,

ברוך השם, ישראל לא עובר על התקנה הזו, לא קונים, לא מוכרים.

ברוך השם,

התקנה נשמרת.

וכאן,

מרן מביא לנו עוד דוגמה שדומה לזה.

אדם שהתחתן,

הייתה חתונה, הכל היה בסדר,

אבל עדיין הזוג, החתן והכלה, עדיין לא היו ביחד.

לא היה ייחוד.

מרן אומר,

אסור להם ביום שבת

להיכנס לבית לבד. למה?

על ידי הייחוד הוא קונה אותה.

מה הוא קונה אותה?

קודם, אישה שעובדת,

מעשה ידיה לעצמה.

אישה שמוצאת מציאה שייך לעצמה.

ברגע שהיא נשואה,

מעשה ידיה לבעלה.

המציאה שייך לבעל.

אז על ידי שנכנסו לדירה ונעל במפתח,

הוא זכה בזכויות הללו.

קודם, הפירות של הפרדס שיש לה, היה לעצמה.

עכשיו הפירות עוברים אליו.

אז לא רק אם אני קונה חפץ,

אני קונה ספר או כל דבר אחר.

גם כשהוא קונה את אשתו,

גם זה קניין, גם זה דומה למקח וממכר,

וגם זה נאסר לנו ביום שבת. ולכן,

צריך להקדים.

הרב שיודע את ההלכה,

יגיד לו לחתן,

כנס לחדר יחד עם הכלה,

תנעל,

ברגע שנועל קנה אותה,

ועל ידי זה כבר לא תהיה שום בעיה ביום שבת.

הדין הזה לא מוסכם.

כשלמדנו למעלה בסימן נה,

מתי נעשה קניין חופה?

היתה לנו מחלוקת.

לפי דעת

ספר המנהיג,

גם לפני הייחוד.

לפי דעת הרד, גם לפני הייחוד הוא קונה אותה.

איך?

הוא פורס

את הטלית, את החופה, מעל ראשם של החתן והכלה.

בבגדו בא, כיוון שפרס טליתו עליה,

הם סוברים שזהו קניין חופה.

אם כך,

גם אם נאמר שבינתיים,

ביום שישי עדיין לא הספיקו להיכנס ביחד לדירה,

הקניין כבר היה.

הוא כבר זכה במציאתה במעשה ידיה,

בזמן שהיה החופה שבע ברכות. כבר אז.

ממילא אין כאן שום בעיה.

אבל מרן חשש.

יש הרי את דעת רבי גאון, רבי יוספי בן מגס,

הרמב״ם, הראב״ד, כל הראשונים האלה סוברים.

מהו קניין חופה? הייחוד.

לפי דעתה, מה שהיה בשבע הברכות עדיין היא לא אשתו.

ממילא מעשה ידיה לעצמה, מציאתה לעצמה.

ואם ייכנסו לבית ביום שבת,

אז יום שבת הוא קונה אותה,

ויש כאן את האיסור של מקח וממכר.

ולכן, משום זה, מרן חשש.

מרן כתב לנו את ההלכה הזו פעמיים באהבה.

גם באורח חיים סימן שלט,

שם הסימן עוסק בהלכות מקח וממכר,

וגם אצלנו כאן סוגיה בדוכתה.

מרן אומר,

אין כונסים הבתולה לחופה בשבת,

לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה ובמעשי הדעה,

והוודק כקונה קניין בשבת.

ולכן,

כמו שאמרנו, החכם יודע את ההלכה,

ולכן החכם ידגיש להם לפני כניסת השבת,

ובזה פתרנו את כל הבעיה.

יש הבדל בין זיווג ראשון לזיווג שני.

זיווג ראשון עם ה...

ההקלה הזו בתולה.

יש כאן עניין של חיבה,

ולכן אפילו אם היו בה דירה ולא נעלו במפתח,

כבר קנה אותה ביום שישי.

אבל אומר הירושלמי,

אלמנה אין חופה קונה בה אלא על ידי ייחוד של ביאה

זוכה במציאתה ומעשה ידיה.

לפיכך צריך להתאחד עימה קודם שבת כדי שלא יהיה כקונה קניין בשבת.

זאת אומרת, אם האישה הזו גרושה או אלמנה,

לא מספיק שיהיו לבד בדירה, אלא צריך גם לסגור, לנעול במפתח.

שוב, למעלה למדנו בסימן כב כמה זמן זה איסור ייחוד.

הבאנו מחלוקת אם זה 35 שניות או 5 דקות, הזכרנו את המחלוקת והלכנו שם לחומרה.

פה הפוך.

פה החומרה תגיד לו שינעג ויישארו שם לפחות 5 דקות.

ואז אחרי 5 דקות היא בוודאי אשתו, בוודאי שזכה במציאתה, במעשה ידיה, בכל הדברים.

ואז כשיגיע השבת לא תהיה שום בעיה בדבר.

אלה הדברים שמרן מזהיר אותנו. כמו שאמרנו, יש מחלוקת,

אבל מרן נטה לחומרה וכך ההלכה למעשה.

קורה לפעמים שהכלה לא הייתה טהורה לפני כן.

והצליחה להיטהר אך ורק

ליל שבת.

ליל שבת זה הזמן שהיא יכולה להיטהר.

מצד שני,

לעשות ייחוד במאחון אי אפשר.

אסור לו לחתן להתייחד עימה,

היא ישנה בין אנשים,

הוא ישן בין הגברים.

כך למדנו גם ביורד הער סימן קופצה לג',

שאין להם יותר להתייחד בימי החול. העצה הזו שיעשו בימי החול,

כאן היא לא תופסת.

היא תלך בליל שבת למקרה,

מה יעזור ויהיה אסור?

למה יהיה כקונה קניין?

מה עושים במקרה הזה?

הטעס נותן לנו העצה, הוא אומר,

יכולים בין השמשות.

אם זה יהיה בין השמשות,

ספק יום, ספק לילה,

יהיה הדבר מותר.

אנחנו קוראים בכל ערב שבת את דברי המשנה בשבת ל״ד.

ספק חשיכה, ספק עינה חשיכה, בין השמשות.

מעשירי נטד מאי,

ומערבי מתומני נטחמי.

מי יתיר לך לעשות עירוב?

מי יתיר לך להטמין בדבר שאינו מוסיף אבל?

הרי בשבת אסור, וכעת זה כבר ספק שבת.

הגמרא מסבירה.

לא גזרו על השבות בין השמשות לצורך מצווה.

ולכן מרן בסימן רסא באורח חיים, גם בש״מ״ב מרן התיר.

כמו ששם זה צורך מצווה, גם כאן זה צורך מצווה.

ולכן יש מקום להתיר בדרך הזו.

כדברי הטז, כך הסכימו גם שאר האחרונים,

וכך המסקנה להלכה למעשה.

הבעיה, בדרך כלל 99% מהמקוואות פותחים מאוחר מאוד,

ולכן אין הווה אמנה שהיא תספיק בין השמשות.

ולכן צריך לעדכן את מנהלת המקווה, את המטבילה.

תעדכן אותה, כלה תגיע מוקדם וכולי,

ואז

ימצאו איזה דירה, איזה מקום סמוך למקווה.

מייד הגיע זמן השקיעה, היא טבלה,

מייד מגיעה לאותה הדירה,

הוא נועל, נעל במפתח,

כל זמן שזה עדיין ספק יום, ספק לילה, בין השמשות.

יש לנו את העצה, את הפיס הזה,

ואז יהיה רשאי,

לא יהיה כאן חלילה חשש כקונה קניין.

זה הפתרון הטכני שכתב לנו הטז, וכך המסקנה להלכה למעשה.

רוב האנשים לא למדו את הטז, לא יודעים את זה,

ולכן כשמזדמן דבר כזה,

רוב האנשים לא מודעים לעצה הזו,

תדריך אותם.

תן להם את העצה הזו, בזה יפתרו את הבעיה.

מרן שם,

מסימן רסא כתב לנו כמה דוגמאות.

גם האחרונים הוסיפו לנו הרבה דוגמאות שלא גזרו על השבות בין השמשות לצורך מצווה.

אני אביא דוגמה פשוטה שמצויה בימים האלה.

האדם הזה הכין את הכול בערב שבת,

הדליק את המזגנים, הכול בסדר.

אחרי שגמר להדליק את המזגנים,

התחילו להתפלל מנחה,

התחילו לומר, מזמור לדוד, לך דודי לקראת כלה.

אחרי כמה שניות

נהיה כתר.

החשמל קרס,

יותר מדי מזגנים,

אין להם שלוש פאזות,

הכול קרס.

מה עושים?

אז יש להם, ליד בית הכנסת,

יש להם איזה גוי.

ביום שבת אסור לך לומר לגוי, בוא תעשה לי מלאכה.

אבל כאן,

דקה, שתי דקות אחרי השקיעה, זה בין השמשות.

ואני לא אומר לו,

תבוא תדליק לי מזגן כדי שאני אאנה,

כאן זה בית כנסת.

ממילא יש לנו את הצד כולה,

תקרא מיד לגוי,

שיבוא ויעשה את הדבר כדי שיהיה את המזגנים, שיהיה חם בבית הכנסת.

עוד פעם הוא ידליק, עוד פעם.

זה יקפוץ, אין לדבר סוף.

ולכן, קודם כל שיינתק מזגן אחד.

מזגן שליד הדלת הוא מיותר, לא נורא.

מי שיושב ליד הדלת בדרך כלל לא כל כך קר לו.

אלה שקר להם נכנסים בפנים.

שיינתק מזגן אחד,

לא יהיה הרבה עומס,

ואז יוכל אותו הגוי לבוא ולהדליק את הכל,

ויהיה לנו יותר ולכתחילה ליהנות גם מאור החשמל,

גם מהמזגנים.

לא נעשה הדבר באיסור,

אלא הדבר נעשה בהיתר. כמו שאמרנו, כיוון שזה לצורך מצווה,

לא גזרו על השבות בין השלושות לצורך מצווה, בחיי גוונה יהיה הדבר מותר.

וכהנה רבות, המשנה אמרה,

מערבים מתום ניתחמין או לעשרת אדמאי. המשנה הביאה לנו דוגמאות בודדות,

אבל אתה יכול ללמוד דבר מתוך דבר.

אתה יכול ללמוד גם דוגמאות אחרות שניתן לעשותן כל זמן שזה עדיין לא ודאי לילה,

אלא יש לך בין השקיעה לבין צד הכוכבים בימים האלה 12 דקות,

יש לו את המרחב הזה,

תביא מיד את הגוי, שיבוא הגוי וידליק ויעשה אין איסור אמירה, אתה יכול להגיד לו בפירוש.

לא חייב לרמוז לו,

אלא גם אם אתה אומר לו בפירוש כמה שזה עדיין ספק שבת,

לא ודאי,

וזה לצורך מצווה בבית הכנסת,

יש לנו צד כולה בדבר.

הוא עדין גם בדברים אחרים,

שגם בהם ניתן יהיה לנהוג ולעשות כאלה.

זה לא חוץ לביאה ברשמשות ומתירה את זה? לא, לא עד כדי כך,

אין חשש.

החתן צריך ללכת תכף להגיד לאחד דודי לקראת כלה,

לקבל פני שבת נקבלה,

לא את הכלה שיש לו,

אלא הכלה אחרת.

נכנסים, אחר כך הוא רץ מיד לבית הכנסת, רץ להתפלל ערבית,

ולכן אין את הגזרה הזו,

וכי הגוונה, שוב,

כל זה גזרה דה רבנן.

שמא תראה ותסתור,

כמו שלמדנו ביראי דען סימן קצדיק ז', כאן במקרה הזה של שעת הדחק, כמו שאמרנו,

אתה זומר שגם בזה לא גזרו.

בזמנם, בדורותם, היה חתן פטור מערבית.

היום, בזמננו,

החתן חייב בתפילת ערבית.

בזמנם היו כולם מכוונים.

הוא לא יכול לכוון, ולכן פטרו אותו.

היום,

אנחנו לא כולנו בחזקת מכוונים.

ואם האדם הזה לא יקרא קראת שמע,

אז מראה שהוא בעל גאווה.

כל הימים הוא מכוון על פי דעת המכוונים.

פתאום עכשיו,

ולכן היום מרן כתב, כולנו קריאים קראת שמע, היום אין לך את הפטור הזה ואין לך שום חשש. אני עובר לסביבה.

אין נושאים נשים בכל המועד, לא בתולות ולא אלמנות

ולא מהבמין,

אבל מחזיר גרושתו מן הנישואין, אבל לא מן האירוסין.

הגמרא, במועד קטן,

כותבת לנו את ההלכה הזו,

דורשת את הפסוק, ושמחת בחגיך.

אדם צריך לשמוח שמחת החג,

פסח, שבועות, סוכות,

ולא שתהיה שמחה אחרת כשתבלבל לו את המוח וישמח בגלל דבר אחר.

ולכן אין יותר להתחתן בחג.

לא רק ביום טוב, אלא גם בימי חול המועד.

חול המועד בקח וממכר מותר, אתה יכול ללכת ולקנות טמפו,

קולה.

אין לך בעיה עם האוכל,

אבל יש בעיה שהוא ישכח שמחת החג.

במקום לחשוב על חג הפסח,

למה אנחנו שמחים בפסח, יציאת מצרים וכולי,

הוא יחשוב על השמחה של הכלה החדשה,

ולכן התורה אסרה,

אין היתר בדבר כלל ועיקר.

הרשב״ם מדגיש,

טעם שני יש, וגם הוא נכון להלכה.

בדרך כלל לסעודה הראשונה שאחרי שבע ברכות

טורחים הרבה.

עושים סעודה כיד המלך.

בחול המועד אסור לטרוח הרבה, גם טרחה יתרה, אפילו בדבר כזה גם כן הדבר אסור,

ולכן אין היתר בשום אופן לבוא ולעשות כדבר הזה,

לתכנן חתונה בימי חול המועד,

לא רק בזיווג ראשון אלא גם אם המדובר הוא בזיווג שני.

הוא אלמן או גרוש ולוקח אלמנה או גרושה,

גם כן הדבר אסור.

נושא מן הכלל,

דבר אחד ויחיד שכן מותר לעשותו בכל המועד, והוא מחזיר גרושתו.

מה פירוש המילים מחזיר גרושתו?

היו נשואים עשרים שנה, לא הסתדרו, התגרשו.

בא עורך דין, אדם חכם ונבון,

והצליח להשפיע, וברוך השם,

החזיר עטרה ליושנה ומוכן להתחתל.

כאן אין פחד שהוא ישכח את שמחת ההג.

הוא רגיל עם האישה הזו עשרים שנה,

ואולי הוא הולך לחתונה הזו גם בלב כבד, מי יודע, זה יצליח עוד פעם, לא יצליח,

ולכן בחיי גוונה הוא ודאי יזכור את ימי חג הפסח,

למה אנחנו שמחים בגלל שעם ישראל יצא ממצרים,

כאן במחזור.

גרושתו אין כאן כל כך הרבה שמחה גם הסעודה שהכינו בדרך כלל סעודה כזו לא מכינים מי יודע מה אדם כזה לא הולך לחפש את אולם נוף ירושלים או בנייני האומה עושים את הדברים יותר בצנעה מצומצם יותר ולכן כאן התורה התירה וגם חכמינו לא אסרו בדבר הגמרא אומרת יש מצווה להחזיר גרושתו

ולכן גם אם האנשים האלה ראית שלא הסתדרו היא אומרת אני אבשל היום קובה והוא אומר לא תעשי מרק וכן הלאה מתקוטטים על כל מיני שטויות ובסוף היה גט

אדם שיכול לפשר ביניהם יגיד להם אתה צודק והיא צודקת יום אחד היא תעשה קובה יום אחד היא תעשה מרק יום אחד היא תעשה אטריות

למצוא בדברים האלה של העולם הזה למצוא בין המצוי והרצוי אפשר לפשר

אבל אם חלילה וחס היא בגדה אמרנו שם אם היא בגדה

גרש שני עץ יצא מדון שילך לחפש לו משהו יותר טוב סחורה יותר טובה

אבל אם מבחינת הצניעות היא הייתה בסדר הכל היה בסדר רק היו ביניהם דברים אחרים שטויות דברים אחרים

יש מצווה להחזיר גרושתו מי שיכול להשפיע כדאי שיעשה וכמו שאמרנו אפילו בחול המועד הדבר מותר

היום ברוך השם מקיימים כולם את המצווה הזו

לא רק להחזיר גרושתו מחזירים גם את הגרוש אפילו במפלגות

מחלוקת בפוסקים יש לגבי אדם שהתחתן בערב החג

את הסעודה הוא מתכנן בלילה, ליל החג

המביט אומר שאין מקום להתיר לעשות את הסעודה בלילה

נכון הדבר שהחתונה הייתה בערב החג

אבל אתה עושה את הסעודה בלילה, הטרחה תהיה בלילה וזה אסור

אבל

רגע שמה למעלה

אני חוזר לעניין

החתונה הייתה ברוב פאר והדר בערב החג, הכל היה בסדר, ביתר,

אבל את הסעודה הם מתכננים בליל החג

האם הדבר הזה מותר או לא?

מחלוקת.

אמרנו שהרטבא אומר שבחי גוונה מותר

כי עיקר השמחה, יום חתונתו ויום שמחת ליבו

זה הרגע שנותן לה את הקידושין, שבע הברכות, זה העיקר.

נכון שיש המשך גם בסעודה אבל שם זה פחות

ולכן מרן, אורח חיים סימן תקמ״ו,

דעת מרן להקל בדבר, דעת מרן להתיר.

כך הסכימו גם העלייה רבה בשאר האחרונים וכך המסקנה.

אין איסור בדבר למרות שהסעודה תהיה בלילה,

אפילו אחים מעיקר עדינותם.

אם אפשר לתכנן שגם הסעודה תהיה ביום,

נניח עושים את החתונה בבוקר,

שמונה-תשע בבוקר מיד אחרי זה הסעודה,

אז זה עוד יותר טוב.

אבל לא תמיד ניתן לתכנן את הסעודה בערב החג, אנשים עסוקים.

יותר מזה, למדנו בסימן רמ״ט באורח חיים.

אסור לאדם לאכול סעודה שאינו רגיל בה בחול,

ממילא. אפילו אם נאמר, אנחנו נרצה לתכנן את הסעודה,

יבואו אנשים לאכול בשעה 12-1300,

לא יהיה להם תיאבון לאכול בלילה.

ירצו לאכול כזית בסוכה,

לא יהיה להם תיאבון. אתה עושה סעודה של חתן,

סעודה של חתן, יש שם טרסר סוגי סלטים, מנה ראשונה, מנה שנייה,

בשר מבושל, בשר על האש,

יש שם הרבה דברים.

אדם מגיע בלילה ולא יהיה לו תיאבון,

גם זה לא רצוי.

ולכן,

אם נרצה כן להתיר אלי בדיקו לעלמא,

שיעשו את הסעודה ביום, בערב החג,

בתנאי שיעשו את זה מוקדם בבוקר,

ואז אם אכלו בשעה 9-10 בבוקר,

עד הלילה כבר יהיה להם תיאבון,

יוכלו לקיים את סעודת יום טוב כדת וכדין בצורה מושלמת, אליבה דקולה עלמא.

עד כאן לגבי חתונה.

אני עובר לאירוסין.

אדם שרוצה להתארס, להשתדך,

בתוך ימי חול המועד, אין בעיה.

כל מה שאסרנו, חתונה.

כאן זה סך הכל אירוסין,

אין הרבה שמחה, ולכן הדבר מותר בלכתחילה.

מחלוקת

בין הרב שואל ונשאל לשאר האחרונים,

אם מותר גם לכתוב בחול המועד.

בדרך כלל אסור, אבל כאן אבא של החתן רוצה לכתוב שטר שידוכין.

כמה הוא מתחייב,

כמה אבא של הכלה מתחייב,

רוצה לרשום את הכל.

לרשום, שיחתמו,

האם מותר או לא.

להלכה,

מעיקר הדין,

יש מקום להתיר, לרשום,

אין איסור בדבר.

הרב שואל ונשאל, החמיר.

יכול להיות שהרב דיבר בכתב האשורי,

אבל אנחנו היום כותבים את הכתב העגול שלנו. בכתב שלנו ייתכן ואולי הרב יודה,

ולכן אין מקום לאסור.

אם ירצו, דרשום, מעיקר הדין עד...

דבר מותר.

אבל כל זה כשהוא לוקח

אנשים שלא מוכרים לו.

אבל אם האנשים האלה מוכרים לו והוא יודע שזה מיותר, אין צורך,

עדיף יותר להחמיר,

כמו שהרב אמר,

הרב שואל ונשאל.

כשאני הרסתי את בני,

זה היה ביום,

בימי חול המועד,

ודיברתי עם אבא של הכלה בארבע עיניים, מה שנקרא.

אפילו הרבנית לא נכנסה, גם אשתו, גם אשתי.

דיברנו, אני אמרתי לו, אני אומר כך, אני מתחייב כך, הוא אמר, מה הוא מתחייב?

אמרתי לו, עכשיו חול המועד, אנחנו לא נכתוב.

בסדר, הוא הסכים.

לא כתבנו כלום,

ולא היה אף עד, היינו רק בארבע עיניים.

הוא נתן את כל מה שאמר, איך אומרים, עד השקל האחרון,

בלי לכתוב, בלי כלום, נתן הכל, אני גם נתתי הכל.

לפעמים אתה עושה עסק עם אדם ישר,

גן עדן בחיים, זה הכי טוב,

זה מיותר, חול המועד בשביל מה לכתוב, זה מיותר.

אבל לפעמים, אם יש לך עסק כשאתה לא מכיר את האדם,

אתה מסופק.

לפעמים, אם לא יהיה כתוב, אולי הוא יתחמק,

חלק יקיים, חלק לא, טוב,

שעת הדחק שנה,

יהיה מותר מעיקר הדין לבוא ולכתוב,

ואין בדבר הזה חשש איסור.

אני עובר לסימן סמכם.

מצווה לשמח חתן וכלה.

אנחנו קוראים בכל בוקר,

אילו דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפירותיהם בעולם הזה,

והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואחד מהם,

גמילות חסדים.

תראו את הרמב״ם שם, פירוש המשניות.

הרמב״ם מדגיש

יש גמילות חסדים בממונו.

אדם נותן הלוואה וכיוצא בזה.

יש גמילות חסדים בגופו.

אדם הולך לבעיית המת, מנחם אבלים, או רוקד לפני חתן וכלה.

הוא יודע לשמח את החתן והכלה בגופו.

הולך ורוקד לפניהם,

משמח אותם.

אם הוא בת-חאן,

יודע להגיד להם איזו בדיחה יפה כדי לשמח אותם.

יש גם בדבר הזה מצווה גדולה, ומן הראוי שכל אדם ואדם,

כשהוא הולך לחתונה, ישתדל לעשות כן.

אתה נכנס לחתונה אצל החילונים.

אתה נכנס, כולם אוכלים.

הרב רוצה מניין בשביל לעשות את החופה וקידושין.

הוא מודיע ברמקול.

אף אחד לא קם.

ממשיכים לאכול,

באו בשביל לאכול, לשתות ערק או דברים אחרים.

זה משונה.

אצלנו ברוך השם, בחתונות שלנו יש ברוך השם שמחה של מצווה.

אתה נכנס, אתה רואה שכולם רוקדים.

גם אתה תצטרף למעגל.

גם אתה תשתדל לרקוד. יש בזה מצווה גדולה מאוד.

יש בודדים שפטורים מזה.

יש אנשים, אין להם חוש מוזיקלי.

כולם רוקדים לפי הקצב, הוא בדיוק הפוך.

הוא מקלקל את כל המעגל.

תוציא אותו, יעמוד בצד ימחה כפיים.

נקווה שהיא ממחה כפיים,

שלא יעשה הפוך שמה, שלא יעשה את הקצב.

טוב, אבל אדם שברוך השם יודע לרקוד,

יש לו את הכישרון,

ישתדל לעשות את הדברים האלה, כמו שאמרנו, המצווה בגופו.

כל אדם ואדם ישתדל לעשות כן.

אתה רוצה לראות מה השכר,

תראה מה מסופר בספר מלכים ב'.

אך אב היה רשע מרושע.

עבד עבודה זרה ועשה את העוון הזה לעם ישראל לדורות.

שגם עם ישראל, לצערנו, עבודו עבודה זרה.

ולכן אין לו חלק לעולם הבא.

והפסוק מסיים.

אשר הסאת אותו עיזבל אשתו, עיזבל הייתה המרשעת.

ולכן העונש שלה היה,

גם קבורה לא הייתה לה.

הכלבים אכלו את הגופה שלה ולא ניתנה גופתה לקבורה.

אבל כתוב,

כשבאו לחפש את הגופה מצאו את הגולגולת,

כפות ידיים ורגליים.

למה זה נשרד?

למה את זה הכלבים לא אכלו?

מה,

העצמות של הכפות, הידיים והרגליים זה פחות טעים מהעצמות של השדרה?

אלא

היא הייתה גרה ליד השוק.

כשהיה עובר חתן וכלה,

הייתה יוצאת בעצמה והייתה שרה לפניהם, מוחא כפיים וכולי.

כיוון שעשתה את המצווה הזו, זה הגן עליה שלפחות כפות הידיים והרגליים, לפחות האיברים האלה שעשתה בהם את המצווה,

הם שרדו,

זה הדבר שנאמר שם.

אתה רואה איזבל, מרשעת, מה לא עשתה?

שחטה את הנביאים.

אפילו, אחי, ברוך השם,

יש לה שכר,

הקדוש ברוך הוא לא מקפח שכר כל ברייה.

קל וחומר אנחנו ולכן כל אדם ואדם השתדל ללכת בדרך הזו, כמו שאמרנו, נכנס לחתונה,

השתדל לשמח את החתן ואת הכלל.

הגמרא,

במסכת כתובות בדף יז,

הגמרא שם מספרת עוד על רבי יהודה ורבי אלעאי ורבי שמואל,

שגם הם היו משמחים את החתן ואת הכלה ורוקדים לפניהם.

איך הוא היה רוקד לפניהם?

היה לו ביד הדס משולש.

עם ההדסים האלו היה רוקד,

זורק שניים, לוקח אחד וכן הלאה,

וכולם היו שמחים ורוקדים יחד איתו.

הגמרא מספרת שהחכמים

לא הסכימו לדבר הזה.

אתה מגדולי הדור, אתה אמורה,

תנא, איך אתה עושה דבר כזה?

אתה מוריד את הערך שלך,

הולך ורוקד לפני איזה חתן עם הארץ.

אמרו לו, כמחסיף לנמור,

אתה מבייש אותנו כשאתה הולך ורוקד כך, כמו איזה אחד האנשים הפשוטים.

הוא לא הסכים,

אלא המשיך בדרכו.

מה הסוף היה? מה הסיכום?

כשהוא נפטר,

בינו לבין העם הפסיק עמוד אש וענן.

הגמרא אומרת,

רק לאחד או שניים בדור יש את הזכות הזו להפריד בין העם לבין

ארון הקודש לבין הנפטר עמוד אש וענן.

מיד הגמרא מגיבה, הנה, אתה רואה, המצווה הזו הועילה לו.

שואלים התוספות.

מי אומר שהמצווה הזו?

הם היו מניעים מצוות כרימון,

למדו תורה, הרביצו תורה. מי אומר? אולי בגלל מצוות אחרות.

תוספות עונים בשם המדרש.

אותו עמוד אש וענן היה בצורת הדס משולש,

להמחיש שזו המצווה שבזכותה זכה אותו החכם כדי להראות

את מעלת המצווה החשובה הזו, ולכן מהם נראה וגם אנחנו ננהג ונעשה.

תראה, מה נאמר אצל דוד המלך?

ספר שמואל ב',

כשדוד המלך העלה את ארון ברית השם,

הוא בעצמו היה מפזז, מכרכר, היה רוקד לפני ארון השם.

אבל הייתה לו אופוזיציה.

המלכה מיכל אמרה לו, איך עשית דבר כזה?

אבא שלה, שאול המלך, היה כל כך צנוע,

אף פעם לא ראו את הרגליים שלו.

ואילו אתה היום כשרקדת,

האמהות, השפחות, ראו את הרגליים שלך.

היום אנחנו לובשים מכנסיים, גרביים.

אז בזמנם כולם היו לובשים גלבייה.

כשאדם רוקד, ממילא ראו את כפות רגלם,

ולכן העירה לו, זה לא יפה, זה לא צנוע, אתה מלך.

הוא ענה לה, ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי.

ועם האמהות אשר אמרתי, מה מכבדה?

זאת אומרת,

דוד המלך לא חש לדברים שהיא אמרה,

אני רוקד לפני אהרון ברית השם,

ואדרבא, זהו כבודו של דוד שרוקד לפני אהרון.

הדרשנים מסבירים את המשפט האחרון.

ועם האמהות אשר אמרת,

אימם יקווית, מהם אני מחפש את הכבוד.

עשיתי את הדברים לכבודו של הקדוש ברוך הוא.

ולכן גם אנחנו,

אם זה חתן וכלה, אם זה יום שמחת התורה,

כולנו שמחים.

גם אדם מכובד לא יאמר,

זה לא מתאים לי,

אני אדם מכובד, אני כך, אני כך.

אדרבא, אם הוא מסוגל,

נשתדל ואעשה את כל זה.

לפעמים האדם הזה, בן 101 שנים,

לא מסוגל לרקוד, לא יכול, מגיע בקושי לחתונה.

אבל הקדוש ברוך הוא נתן לו הרבה ממון.

נרשום צ'ק, אלף שקל לכבוד החתן,

אז אולי באותו רגע החתן לא ידע,

כשיפתחו את המעטפות החתן ישמח מאוד,

ולכן ימצא דרך אחרת כדי לשמח.

אלה הדברים שכולנו חייבים בהם.

וכמו שאמרנו,

אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא,

ובזכות זה יזכה ויארך ימים.

הנושא הזה שאמרנו,

שמצווה לשמח חתן וכלה, כמו שאמרנו,

שייך לכל עם ישראל, לא רק לאדם פשוט,

אלא גם לאנשים מכובדים.

כולנו חייבים במצווה הזו בלי יוצא מן הכלל.

אלא שהרמה דן,

מה יהיה באדם שעוסק בתורה?

האם צריך לבטל מלימוד התורה כדי ללכת לשמח חתן וכלה, או לא?

אם הוא הגיע לחתונה, בלאו הכי הוא שם, אין שאלה.

אבל הוא שואל אותך לפני כן,

אני מוזמן מחר בלילה,

האם אפסיק באמצע השיעור, אלך לחתונה,

או שאני לומד את השיעור כרגיל,

עוסק במצווה, מצוות תלמוד תורה, ואני פטור מהמצווה.

זה מה שהרמה פותח לנו.

והמסקנה,

מעיקר הדין,

האדם הזה אינו חייב ללכת,

כיוון שברוך השם הוא לומד,

יכול לשבת ולהמשיך ולעסוק בתורה.

לפעמים השיעור נגמר בשעה תשע, תשע וחצי,

אז הוא יכול ללכת לחתונה אחרי זה. היום בדרך כלל החתונות נגמרות בשעה אחת עשרה או אחרי,

אז לא יהיה לו את המנה הראשונה,

יאכל את המנה השנייה, יאכל את הגלידה והעוגה,

ולכן,

אם יכול לעשות את שניהם,

אין ספק

שעדיף שייזהר שלא לבטל מלימוד התורה.

אבל לפעמים אין את האפשרות הזו.

הרי הגמרא אמרה בפסחים קי״ב שבעה מנודים לשמיים ואחד מהם אדם שמוזמן

לסעודת מצווה ואינו הולך.

נניח מזמינים אותו לברית מילה.

הוא יודע או שילך לברית

או שילמד תורה באותה שעה או אי אפשר לעשות לקיים את שני הדברים ועל זה דנו גדולי הפוסקים האם העוסק במצווה פטור מהמצווה נאמר גם לגבי מצוות תלמוד תורה או שבמצוות תלמוד תורה כל המטרה בלימוד כדי לבצע

כדי לעשות ובזה לא נאמר הכלל הזה.

זו מחלוקת בין הרמב״ם לשאר הפוסקים.

לדעת הרמב״ם גם במצווה תלמוד נאמר הכלל הזה עוסק במצווה פטור מהמצווה ולכן כותב הרמב״ם נכון שגיל הנישואין הוא 18 לחופה אם האדם זה מתיירא שאם ילך להתחתן לא יוכל ללמוד יכול לדחות את החתונה עד גיל 20 והרמב״ם מנמק למה עוסק במצווה

עוסק במצווה תלמוד תורה פטור מהמצווה התורה אמרה לנו ובלכתך בדרך

דרשו בסוכה כה את ההלכה הזו בלכת דידך ודמחייבת

אבל אדם שעוסק במצווה פטור מהמצווה ולכן גם פה

אם נלך לפי ההלכה הזו שאומר לנו הרמב״ם

האדם הזה ברוך השם יושב ולומד

מזמינים אותו תבוא לסעודת המילה סעודת חתן יכול לשמוע את ההזמנה תודה אתם מכבדים אותי אבל לא חייב ללכת לשם

אבל כמו שאמרתי הדבר שנוי במחלוקת

ולכן כאן אצלנו נצטרך לבדוק יותר לעומק במה המדובר

הגמרא אומרת בסנהדרין כג נקי הדעת שבירושלים

לא היו יושבים בסעודה אלא אם כן יודעים מי מסב עימהם

שאם האנשים שיושבים שם הם אנשים קלי דעת

בוודאי שלא טוב שאלך לשבת עימם.

מה פירוש האנשים שאינם מהוגנים שם?

מסביר הגאון הרב קנייבסקי המדובר הוא

אדם שלא כל כך נזהר לקיים כהוגן את מצוות נטילת ידיים.

לפני הסעודה אדם נותן ידיים,

יש הלכות אם הוא מזלזל בדברים האלה נוטל שלבלה כמו שאומרים

אדם כזה לא טוב לשבת בחברתו אז אם הוא יודע שבאותה חתונה יש אנשים כאלה מותר לו להתחמק זאת ועוד

אם אין מניין בלעדיו אז יש את החובה יש הווה אמנה אולי הוא חייב ללכת

אבל בדרך כלל כשאני הולך לחתונות

אני רואה היום בכל חתונה יש 500 איש ואת פרשין דתא

לא ראיתי שמחפשים את העשירי תבוא לאכול סעודת חתן.

אנשים אוהבים לאכול סעודת חתן לכל צלילי התזמורת יש שם בלי עין הרע יהיו אנשים אחרים

בלשון הגמרא המצווה יכולה להיעשות על ידי אחרים.

הגמרא במועד קטן ח' מביאה את הפסוק יקריי מפנינים וכל חפצים לא ישבו בה זאת אומרת אפילו חפצי שמיים

התורה יותר חשובה תלמוד תורה כנגד כולם או שנאמר לו וכל חפציך והגמרא מחלקת בין מצווה

שאי אפשר לעשות על ידי אחרים כולם אין להם לתת את ההלוואה רק אני עשיר לי יש

אתה לא יכול להגיד לו אחרים ייתנו לך

אלא אחרים תפסיק תסגור את הגמרא תן לו את ההלוואה

אבל מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כמו הדוגמה הזו הדוגמה הזו ברוך השם

אתה רואה בן פורת יוסף, יש הרבה אנשים שרצים וכולם ברוך השם מהדרים במצווה הזו לשמח חתן וכלה.

אתה יושב ולומד,

אל תפסיק את הקביעות שלך,

אלא בין אם זה סעודת ברית מילה פדיון או סעודת חתן וכלה.

העוסק במצווה פטור מהמצווה,

אין בדבר הזה חשש איסור.

אדם כזה הוא לא בכלל מה שנאמר בגמרא שבעה מנודים לשמיים,

שם מדובר שהאדם הזה מזלזל חלילה,

פה הוא לא מזלזל.

רבנו זלמן בקונטרס אחרון מוסיף עוד נקודה.

מדובר, הגמרא מדברת באדם שיודע את כל ההלכות, כל ארבעה חלקי שולחן ערוך.

הוא רוצה ללמוד זוהר, תגיד לו, תסגור את הזוהר, תלך תשמח חתן וכלה.

למה מצווה זו אי אפשר לעשות על ידי אחרים?

אבל אדם שלא יודע את כל ההלכות,

שמוני נותרה את הכרמים, כרמי שלי לא נתרתי,

עד שאתה הולך לשמח חתן וכלה,

קודם כל אתה צריך לדעת אורח חיים, יורד דעה, אבן העזר, חושן משפט ולכן על זה אין מה לדבר. ודאי שהוא פטור, ישב וילמד.

אלה דברי האדמו״ר הזקן וקונטרס האחרון.

היום בדור שלנו תראה לי את האדם שברוך השם יודע את כל ההלכות, כל מה שאתה שואל אותו יורד דעה, הלכות מליחה,

חושן משפט, הלכות מציאה ואבדה, כל מה שאתה שואל אותו הוא יודע.

עכשיו הוא הגיע לזוהר, הגיע לפרדס, תורת הקבלה.

תגיד, לא טוב, תן לך, תשמח חתן וכלה, תלמד אחר כך זוהר.

רוב האנשים לא הגיעו לשלימות הזו,

רובה דרובה עדיין לא יודעים את כל ההלכות בצורה מדויקת, ולכן המסקנה היא,

ישב וילמד ויעסוק בתורה, זה בוודאי עדיף.

יחידה לדגו.