מצווה בו יותר מבשלוחו – שמחת חתן וכלה, כבוד התורה וגבולות השליחות במצוות

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן סמכי מצווה לשמח חתן וכלה ולרקוד לפניהם.

אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהם בעולם הזה, הקרן קיימת לו לעולם הבא.

גמילות חסדים.

מדגיש הרמב״ם, פירוש המשניות,

לא רק גמילות חסדים בממון,

אלא גם גמילות חסדים בגופו. אדם הולך לנבויית המת,

הולך לנחם אבלים או רוקד לפני חתן וכלה.

זו החובה של כולנו.

וכמו שאמרנו, אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. בזכות זה אדם יזכה בעזרת השם לאריכות ימים ושנים.

גם בדברים אחרים.

כבוד התורה, גם שם אנחנו צריכים לרקוד ולשמוח בשמחת התורה.

תראה מה שמסופר בספר שמואל ב',

איך דוד המלך רקד לפני אהרון ברית השם.

היה מפזז ומחרכר,

ולא נרתע מפני הביקורת של מיכל.

מיכל העירה לו,

איך אתה מבזה את המלוכה.

אבא שלה, שאול המלך,

היה כל כך צנוע,

שאף פעם לא ראו את הרגליים שלו.

היום יש לנו גרביים וכנסיים,

נעליים.

אז זה היה גלביה.

כשאדם רוקד,

אז הגלביה קצת מתרוממת, ראו את הרגליים שלו.

כל השפחות, האמהות, ראו את הרגליים שלך, איך זה?

אז הוא ענה לה,

ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי.

ועם האמהות שאמרת, אימא מכבדה, מהם אני מחפש את הכבוד.

זה מה שעשה דוד המלך.

דוד המלך היה לו הרבה כסף.

יכל לזכור להקה של רקדנים שהם יבוא וירקדו, והוא יעמוד בצד.

לא, הוא בעצמו עשה את זה.

מצווה בו יותר מבשלוחו.

זה הכלל, תודה.

למדנו את הכלל הזה בקידושין דף מ״א.

שם הגמרא מביאה מצוות הפרשה תרומות ומעשרות.

אני יכול להפריש בעצמי ואני יכול גם למנות שליח.

כן תרימו גם אתם,

אבל למרות שאני יכול למנות שליח, למדנו מהמילה גם מצווה בו יותר מבשלוחו.

כך גם מצוות קידושין.

אדם יכול לקדש לא רק הוא בעצמו,

יכול גם למנות שליח.

אפילו הכי מצווה בו יותר מבשלוחו.

כך גם למדנו בשבת קייח.

צריך להכין צורכי שבת, לבשל,

להדליק, לעשות את הכול. ושוב הגמרא מביאה

גדולי האמוראים רב חסדה רבי זירא ועוד היו בעצמם עושים את הדברים האלה כמו שאמרנו מצווה בו.

מערך רוזרוע אומר

רק בשלושה המצוות האלה שראינו בגמרא רק בהם שייך את הכלל מצווה בו.

בדברים אחרים לא שייך את הדבר הזה.

מצוות אחרות

אין הבדל אם אתה עושה בעצמך או שנותן לשליח לעשות.

כך כותב גם בספר יד המלך

והוא הולך לפי הסדר של הרמב״ם,

פרק ל'.

אבל ספר אשכול חולק.

ספר אשכול אומר מצווה בו יותר מבשלוחו.

בכל התורה כונה זה נאמר וכך דעת

כמעט כל הפוסקים וכך ההלכה למעשה.

מאיפה הגמרא יודעת מצווה בו?

נאמר אצל אברהם אבינו

וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו.

היה לו הרבה עבדים, אברהם היה עשיר, יכל לתת לאחד העבדים

שהוא יחבוש את החמור.

הוא עשה את זה בעצמו.

גם בחומש שמות, פרק מ',

משה רבנו הקים בעצמו את המשכן, עשה את כל הדברים.

היו שם הרבה כהנים, יכל לתת לאחד מהאחיינים שלו, מאחד משבט הכהנים, שהם יעשו.

מצווה בו.

בספר עזר מקודש, לומד מזה.

מצווה בו יותר מבשלוחו, זה דאורייתא.

עד כדי כך הוא מחשיב את הלימוד מהפסוקים האלה שאמרנו.

אבל כל האחרונים חולקים עליו.

הגאון חידה, ברכי יוסף, יורה דעה סימן רסא ד',

ותומא בפירוש הפסוקים שהבאנו. ויחבוש את חמורו ויקה משה את המשכן,

כל זה אסמכתא, כל זה דרבנן,

ואין זה דאורייתא, מכל מקום.

גם אם נאמר שזה דרבנן,

במחלוקת שיש לנו בין מערך אורזאווה לספר האשכול,

אל תנסה לסכם ולומר ספק דרבנן ניקולא,

ולא צריך שיעשה בעצמו, אלא רק בשלושה המצוות האלה.

אלא

אנחנו נוקטים להחמיר, כדעת רוב הפוסקים,

שבכל המצוות נאמר את הכלל,

מצווה בו יותר בבשלוחו,

כי דעת הגאון חידה, כל האחרונים כך נקטו,

בעיקר באורח חיים סימן ר'נון, שם

בהכנות לצורכי שבת, שמה הדגישו שזה קיים בכל המצוות.

יש לנו ראיה ברורה לזה גם מדברי

הראש הטור והשולחן ערוך.

הם כתבו את זה, הלכות פסח סימן ת״ס.

הראש היה הולך,

מתעסק בעצמו בעשיית המצווה,

מזרז את העוסקים בה כדי לעשות מצע של מצווה.

שמה זה לא המצווה במישרין,

אתה מכין את המצב בשביל הלילה, זה הכשר מצווה.

אפילו אחי,

לא אמרנו רק שלושה שבת, הכנות לשבת,

קידושין ותרומה לו.

אתה רואה שגם בדברים האחרים,

מרן פוסק את זה להלכה, אתה רואה שמרן לא הולך כמו מערך אור זרוע,

מרן בכלל לא ראה את המערך אור זרוע.

מרן גם לא ראה את ספר האשכול,

אבל אתה רואה ראיה ברורה שהראש כך סובר,

כדברי ספר האשכול, ולכן בכל אתרי הג מצוות

שייך את הכלל האמור של מצווה שאדם יעשה בעצמו את המצווה, כמו שרשי מסביר.

כשהאדם הזה עושה בעצמו, הגוף מתקדש,

ולכן תשתדל, אל תשלח שליחים.

בענייני העולם הזה אתה צריך גבינה,

גבינה, אתה צריך לבן, אתה צריך חלב,

תשלח את הבן שלך, בסדר, שם אתה עושה שליח.

אבל במצוות,

אל תחפש שליח,

אלא מצווה בו,

זה הכלל שנאמר בכל מקום,

כולל גם במצווה הזו.

בין שתי הקצוות יש לנו עוד מהלך.

נניח האדם הזה, ברוך השם, עושה עכשיו חנוכת הבית,

ורוצה לקבוע מזוזה.

איש שם אדם מכובד, רוצה לכבד אותו שיקבע את המזוזה.

אבל מצד שני,

המצווה היא עליי.

אני מצווה וכתבתם על מזדות בתיך ואשעריך.

אז כל הכבוד לאדם המכובד הזה.

הביא לי מתנה,

הביא לי מיקסר מתנה, בסדר.

תעשה לו, איך אומרים, כבוד בצורה אחרת.

איך אתה מוותר?

איך אתה נותן לו שהוא יקבע את המזוזה?

האחרונים הביאו לנו את דברי מחנה אפרים.

מחנה אפרים מחדש.

כשאני נותן כסף, אני משלם לפועל,

והפועל עושה את זה בשבילי,

יד פועל כי יד בעל הבית.

כאילו אני בעצמי עשיתי את הדברים.

עוד מאחרונים הלכו בדרך הזו.

ולכן, העצה היא כך.

אם אני נאלץ מפני הכבוד לעשות את הדברים על ידי מישהו אחר,

אני נותן לו שקל אחד.

אני אומר לו, זה שכר טרחה שאתה קובע את המזוזה.

אם הוא לא רוצה לקבל, תסביר לו את המחנה אפרים.

תסביר לו, יש מצווה בו יותר מבשלוחו.

ועל פי המחנה אפרים, תעשה טובה, תקבל ממני את השקל.

אם יקבל את השקל, זה יכול להיות טוב.

הנקודה שנוגעת לנו גם לגבי הרבה מצוות אחרות,

מה שכתב הפלא יועץ.

פלא יועץ כותב,

אותם גדולי האמוראים, רב חסדה, רבי זירא,

בשעה שהיו מכינים לכבוד שבת.

במה היו חושבים?

הראש שלהם היה עוסק בלימוד.

הראש שלהם, 24 שעות, אעיר רק תורה.

אלא מה? בידיים הוא היה גם מבשל את הדגים.

ולכן, מצווה בו יותר מבשלוחו.

אבל כגון אנו,

אנחנו לא מסוגלים לעשות גם וגם.

אנחנו, אם רוצים להכין צורכי שבת,

אתה רוצה לעזור לאישה לגרוף את המים,

אז הראש שלי באותו רגע רק על גרפת המים. אתה לא חושב באותו רגע על התורה.

הוא אומר, בזה לא שייך מצווה בו.

ולכן, אדם עשיר, יש לו הרבה כסף.

אותו העשיר יזכור אדם אחר במקומו שילך וינקה ויעשה.

ואני אשב ואלמד תורה.

אלה הדברים שאומר הפה ליועץ.

הפה ליועץ, אמנם,

כל-כולו הוא ספר מוסר, מוסר השכל ברמה הגבוהה ביותר.

ברמה הגבוהה ביותר ובסגנון קל.

הרב, כשחיבר את הספר הזה,

הוא רצה שילמדו בו עם ישראל. ובאמת, כל עם ישראל לומד בו.

מה עשה הרב?

הוא ידע שהשפה של הרבנים, שפה למדנית,

לא הבינו אותו.

הוא זעיק לעזרתו את הרבנית.

והרבנית היא שהייתה עוזרת לו.

כשהרבנית הייתה קוראה לספר, הכל מובן, הכל בסדר, זהו. זו השפה שכולם יבינו. ובאמת, מאז ועד היום.

מיליונים של ספרים, פלא יועץ, תראה, בכל העולם עוסקים בזה, ספרדים, אשכנזים.

אבל לא רק שהמחבר היה בעל מוסר גדול.

והפסקן ממדרגה ראשונה בעל הסדרה של הספרים חסד לאלפים ועוד

ולכן מה שהוא אומר כאן

זה לא בגדר העצה טובה דרך מוסר

יכול להיות שהדברים מחייבים

אבל קשה לנו לבוא ולהשלים עם הדבר הזה לוותר על כל המצוות שהעשיר הזה ייתן לאחרים את הכל והוא רק ילמד תורה

עדיף

לעשות את העצה שאמרתי עם המחנה אפרים שייתן שקל אחד לאותו האדם שיעשה במקומו אפילו שהבן שלי מוכן לעשות בלי כסף

הבת מוכנה לעשות בלי כסף

תראי לו אחי אני נותן את השקל הזה כדי שיהיה את המושג יד פועל כיד בעל הבית ואז לא תהיה שום בעיה

אם אנחנו אומרים את זה בכל המצוות

קל וחומר במצוות המילה.

מצוות המילה השך מחדש

הוא אומר שזה דומה יותר למצוות תפילין. תפילין אדם לא יכול לעשות שליח להגיד תראה קשה לי מחר להניח תפילין תניח אתה ממקומי אין דבר כזה מצווה שבגופו.

אז הוא טוען אם האבא של התינוק הוא בעצמו יודע למון הוא לא יכול לתת למישהו אחר.

יש חולקים על ההשוואה הזו ואומרים אפילו

אם האבא מוהל יכול לתת לאדם אחר. שוב,

גם מי שאומר שאפשר אבל מצווה בו יותר מבשלוחו.

מה אני עושה בשעת הדהק?

בשעת הדהק תיתן למוהל כסף, תשלם לו כדי שלא יעבור על ההלכה האמורה.

אם האדם הזה מוהל מומחה, ותיק,

אין בעיה, אני אגיד לו בסדר, תמול את הבן שלך.

מה שקורה היום בדור שלנו,

הרבה אנשים עושים את הילד שלהם שפן ניסיון.

מי אמר והוא לא עשה ברית מילה?

הוא אומר למוהל, אני רוצה לחתוך.

מה זה אני רוצה?

מי אומר שהוא יחתוך טוב?

הרבה פעמים הוא לא חותך טוב, משאיר חתיכה מהעורלה,

ואז המוהל צריך לקחת את המספריים ולגזור,

וזה עינוי נורא לתינוק.

אני הכרתי אדם,

היה לו ביטחון עצמי, היה אדם, גבר שבגברים.

והמוהל השתכנע, אמר בסדר, אני אתן לך לחתוך.

הוא חתך, חתך טוב,

אבל כשראית אדם, נפל התעלף.

היה צריך לטפל, לפני התינוק, לטפל ואווה.

בשביל מה? מה העבודה הזאת לכם?

אתה לא מקצוען, אתה לא מוהל, תן למוהל, שהוא יעשה את המלאכה,

זה יותר טוב.

אתה רוצה לנסות?

אין שום בעיה.

תיקח מטוס, תיסע לסוריה.

שם אתה יכול בסוריה לעשות את כל המלאכה הזו, להתחיל ולגמור. אולי עוד מעט גם בעזה תוכל לעשות את זה.

מה אתה עושה על הבן שלך? הבן שלך שווה ניסיונות?

לכן אני לא בעד זה שההורים, שהאבא ינסה להתמודד.

אני חושב שהמשימה היא כבדה מדי בשבילנו. מכל מקום,

בכל התרי״ג מצוות, אדם שיכול ישתדל באמת לעשות הוא בעצמו עד כמה שהדבר אפשרי.

האמת היא שבדור שלנו לפעמים אפשר. איך?

אני מדליק את הדיסק, יש לי מקלטת דיסק

ואני שומע דברי תורה. לפעמים הנושא מאוד מרתק, מאוד מעניין,

ואני שומע, ותוך כדי כך אני גורף את המים,

או באוזניות או בלי אוזניות.

אז אם הוא יכול לעשות באמת את שני הדברים גם יחד,

הנה חלמה, זה מצוין, זה נפלא.

אבל לא תמיד.

לא תמיד הדבר יכול לעלות בידו,

לעשות את שני הדברים גם וגם,

ולכן כל אדם ישקול בעצמו את הדברים.

ואמרנו גם את הפשרה עם המחנה אפרים,

זו המסקנה להלכה ולמעשה, כך גם פה.

אדם שברוך השם מגיע לחתונה,

יש שם מעגל, מה אתה יושב? אוכל.

יש שם מעגל, תצטרף גם אתה למעגל,

גם אתה תרקוד איתם, גם אתה תשמח אותם.

הישכיל העבדי אומר שחתן יקרה רק בלילה הראשון,

אבל לא בהמשך.

אין ההלכה כן.

אורחות חיים אומר בפירוש שבעה ימים, כל שבעת ימי החופה.

וכל הפוסקים העתיקו את דברי אורחות חיים.

אם היה רואה יישכיל העבדי את אורחות החיים, בוודאי שהיה חוזר בו,

ולכן גם חכמי דורנו,

האבא, הרב אלישי ושאר החכמים,

כולם פסקו שהמצווה לשמח את החתן ואת הכלה כל שבעת הימים. ולכן,

אם הערב אתה מוזמן לא לקידושין,

לחופה וקידושין, אלא

הלילה זה לילה הרביעי, לילה החמישי.

אתה הולך לשם,

יש מצווה, מי שיודע לשיר שישיר, מי שיודע לרקוד שירקוד,

כל אחד יעשה את מה שהוא יודע כדי לשמח את החתן,

לאו דווקא בריקוד,

אלא הוא עדין גם בדברים האחרים,

זה מה שניתן וזה מה שצריך.

שכולנו ננהג ונעשה.

אדם שהוא זקן ושבע ימים.

במאה ואחת, הוא לא יכול לרקוד, קשה לו.

ולכן, במקרה הזה, יש לו ברוך השם ממון, ישים לו צ'ק, חתיכה ראויה להתקבל,

אחר כך הוא יפתח את זה, החתן, יראה את הצ'ק, נשמח,

גם זה משמח אותו. העיקר שהחתן והכלה הזוג ישמחו. זו התכלית,

זו המטרה שלנו,

ולכן כל אחד יעשה את מה שהוא יודע.

לפעמים האדם הזה אדם מאוד מכובד.

תלמיד חכם גדול.

עצם הליכתו לשם, עצם העובדה שהוא בא לשם,

נתן כבוד לחתן ולכלה ולמשפחה,

אין לך שמחה גדולה מזו. אפילו אם הוא לא רקד.

החכם הזה בן מאה ואחד, לא יכול לרקוד.

עצם הליכתו לשם, שהוא טרח ובא, בוודאי שיש בזה שמחה עצומה.

כל אחד בראו לו במה שהוא מסוגל.

זה מה שצריך

כל אחד ואחד להשתדל. העיקר,

אני יוצא מהחתונה,

החתן שמח בזכותי.

זו המטרה המרכזית.

לצערנו אצל החילונים, באים לשם, באים לאכול.

החכם לפעמים מבקש, אני רוצה מניין כדי לברך את הברכות.

אפילו עשרה אין.

יש שם אלף איש, כולם אוכלים, אף אחד לא שם לב לחתן.

בשביל מה באת? באת בשביל לאכול?

מה נעשה להם? טוב, הם מסכנים, לא מבינים.

אנחנו, שזכינו, יש לנו בוודאי את המצווה הגדולה,

לשבת ולאכול, לאכול ליהנות מסעודת מצווה כזית,

אבל גם בראש ובראשונה לשמח את החתן והכלה.

ואם איזבל זכתה שנקברו כפות ידיה ורגליה והגולגולת בזכות זה שהייתה רוקדת לפני החתן וכלה,

קל וחומר שגם אנחנו נזכה לכל זה,

ולכן כל אחד לא יוותר על המצווה אלא יעשה את המצווה כהלכתה.

הגמרא מביאה שם את השכר העצום שהיה לאותו רב הושעיה,

שהיה רוקד לפני החתן והכלה עם ההדס המשולש,

למרות שהחכמים אמרו לו שאתה מבייש אותנו בזיין כבוד התורה.

לא שמע להם.

וכשנפטר הפסיק עמוד ענן אש וענן בדמות הדס משולש בינו לבין העם,

כדי להוכיח את צדקתו, את מעלת הריקוד לפני החתן וכלה.

אלה דברי הגמרא במסכת כתובות י״ז,

ולכן לא שייך בזה לומר,

זה לא כבוד התורה, זה לא מכובד,

אלא כמו שעשה דוד המלך, גם אנחנו כולנו ננהג ונעשה גם במצווה הזו.

הגמרא דנה

האם כשאדם רוצה לשבח

את החתן והכלה,

האם מותר לשקר או לא?

האם מותר לומר על כלה שהיא מכוערת

לומר כלה נאה וחסודה או לא?

בית שמאי אומרים, הרי נאמר מדבר שכר תרחק,

אבל בתילל חולקים.

ולכן ההלכה היא מרן פוסק כמו בתילל,

שאפילו אינה נאה,

יכולים לשבח אותה בדבר הזה.

הסבירו לנו הפרישה ושאר הפוסקים.

פירוש המילה נאה

יכול להתפרש בשני מובנים.

או אדם שהפנים שלו יפות,

או נאה במעשיה.

בן פורת יוסף היא גומלת חסדים,

בעלה ייכנס, היא תכבד אותו כמו מלך. כל החיים האדם הזה, איך אומרים, מלקק את הדבש בצלחת מהמעשים הטובים שלה.

אף פעם היא לא תצעק עליו,

אף פעם לא תנזוף בו.

כיוון שהמילה נאה מתפרשת לשני מובנים,

או נאה בפנים או במעשיה,

כשאני בא ורוקד ומשבח לצורך המצווה לשמח את הכלה,

מותר לומר לה את המשפט האמור. את דברי הפרישה העתיקו האחרונים חלקת מחוקק, בית שמואל, החתם סופר ועוד,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

ולא רק פה,

מצאנו בשס בהרבה מקומות

שלצורך מצווה מותר לשקר.

לא תמיד, יש גם בזה הגבלות,

אבל עקרונית מותר.

בעוד חודש אנחנו נקרא.

באו האחים ואמרו ליוסף, אביך ציווה לפני מותו,

כה תמורון ליוסף, אנא עשה נא פשע עבדי אלוהי אביך.

יעקב לא ידע מזה בכלל, הוא לא אמר כלום.

היה מותר להם לשקר מפני דרכי שלום.

או הגמרא במסכת בבא מציאה בדף כג, הגמרא אומרת

אפילו צרובה מרבנן יכול לשקר בשלושה דברים

מסכת פוריה וראש פיזה, מה זה מסכת?

הוא למד מסכת ברכות, הוא יודע.

שואלים אותו, למדת? אומר לא.

כדי לנהוג ענווה ולברוח מהגאווה.

בכתובות עז הגמרא מספרת

כידוע רבי יהושע בן לוי נכנס

ארץ חי בגן עדן.

והגיע לרבי שמעון בר יוחאי.

מי אתה? אני יהושע בן נביא.

שואל אותו רבי שמעון בר יוחאי,

נראתה הקשת בימיך?

אמר לו, הן.

אז אמר לו, אז אתה לא יהושע בן נביא.

נגמר הדו-שיח, אבל הגמרא אומרת

שהאמת הוא שבזכות רבי יהושע בן נביא באותו הדור לא נראתה הקשת בענן.

ולמה הוא לא אמר לו, לא נראתה הקשת?

למה הוא לא אמר את האמת?

לא להחזיק תיבותה לנפשי,

כדי להתרחק מהגאווה.

תראה כמה גאווה, דבר מסריח, דבר לא טוב.

לא רק פה בעולם הזה.

רבי יהושע בן נביא כבר הגיע לגן עדן.

אפילו אחי, גם שם הוא ברח מהגאווה.

אתה רואה עד כמה מותר, עד כמה התירו בדבר.

המגן אברהם בסימן תקסה לומד מזה,

אדם שהוא בצום.

או שובבים או יום אחר,

שואלים אותו,

מותר לשקר ולומר לו, אני לא צם,

אני לא בצום, אני אוכל.

למרות שזה שקר, האמת הוא שהוא בצום.

בשביל אחי יש לו היתר, ואין בדבר הזה איסור מדבר שקר תרחק.

וכהנה רבות, אתה רואה בש״ס עשרות מקומות.

מי שרוצה לראות את כל הדברים,

יפתח ספר תורה לשמה.

שם יש תשובה בדבר,

והרב עושה דבר טוב.

מתחילת מסכת ברכות עד נידה מעתיק את כל הסוגיות שהגמרא שמה התירה לשקר לצורך מצווה.

אלה הדברים שנאמרו שם,

ועצם הספר,

במקום שיכתוב שם המחבר רבי יוסף חיים,

גם הספר הזה עצמו, כדי שיהיה תורה לשמה,

כתב ששם המחבר יחזקאל כך לי.

זהו, עצם הספר מראה,

שוב, מידת הענווה,

הרב ברח מהגאווה עד הקצה האחרון,

ואפילו את שמו לא כתב, לא הנציח באותו הספר. ולכן גם אנחנו,

אם בארזים נפלה של עבד,

גם אנחנו צריכים להשתדל לברוח עד כמה שאפשר,

ממידת הגאווה,

ולדבוק

במידת הענווה, כמו שראינו שאותם גדולי עולם עשו,

כך גם אנחנו אמורים לנהוג ולעשות.

לא, לא. אני לא מדבר על תענית ציבור. תענית ציבור עושה חובה, דבר פשוט שכולנו חייבים.

אמרתי שובבים.

המערשע כותב בהלכה אחרת, אחרת.

הלילה,

יורצאית של רבנו שמואל של המערשע.

הוא היה אומר על דברי הגמרא בסוכה כט.

שם הגמרא אומרת, בגלל ארבעה דברים,

העשירים פושקים רגל, יורדים מנכסיהם.

אחד מהם,

פוסקים צדקה ברבים ואינם נותנים.

מסביר המערשע.

הוא אומר, האנשים האלה טוענים,

באותו רגע שאני תרמתי לא התכוונתי לתת את האלף שקל. לא התכוונתי לזה,

ולכן בגלל העוון הזה פושטים רגל.

הדבר הזה לצערנו מצוי מאוד,

ואנשים לא יודעים את דברי המערשע.

הרבה פעמים מארגנים מגבית.

עכשיו אני רוצה למכור נר.

איך זה הולך פה?

הראשון אומר חי שקלים, השני 26, השלישי 101,

זכר.

זה שמארגן את הדינר,

האוכל לבד עולה שם 30,000,

אז מה יעשה עם החי שקלים?

אז הוא אומר לי, יגאל, תשמע,

כשאני אתחיל למכור את הנר אתה תגיד 1,000. אחר כך העשיר יוסיף עליך,

ובסוף

אלה הדברים שהם עושים.

לא בסדר.

אלא אם כן,

מתי כן יהיה בסדר?

לפעמים העשיר קלט את זה.

הוא קלט שרוצים שהוא יוסיף.

מה הוא עשה?

הוא שתק.

אמר את ה-1,000, נשאר אצלך.

אז אם הוא נותן את ה-1,000, אין שום בעיה.

אבל אם יש לנו הסכם עם הגבאי,

שאם יהיה תרגיל כזה הוא לא ייתן את ה-1,000,

לפי דברי המרשע זה אסור.

ולמה?

כאן זה עניין של ממון. עניין של ממון הרבה יותר חמור,

דררה דממונה מדבר שקר תרחק,

ולכן אם באמת לא נזהרים בדבר,

אותו האדם חלילה ירד, ייפול מנכסיו. ולכן כאן בדבר הזה לא נוכל להתיר.

אל תלמד מהדברים שנאמרו בש״ס

בדברים אחרים שמותר לשקר,

אלא כאן בחיי גוונה לא נוכל.

הירושלמי מספר,

הוא אומר,

שרבי אלעזר איבד, זוז.

מצא את זה רבי שמעון,

ובא להחזיר לו.

אמר לו, לא התייאשתי.

ממשיך הירושלמי.

‫הוא אומר,

‫האמת היא שרבי אלעזר לא התייאש,

‫אבל הוא רצה שרבי שמואל ייקח את זה, ‫כי רבי שמואל היה עני.

‫ולכן הוא אמר, התייאשתי, שיקר,

‫כדי להנות את רבי שמואל.

‫שוב אתה רואה,

‫לצורך מצווה,

‫שיש יותר לשקר.

‫כאן זה לא עניין של ביזנס ‫שאני בא לגנוב, אני בא לקחת ממנו.

‫אדרבה, אני בא לתת.

‫ולכן, בחיי גוונה,

‫אין את הייסוד מדבר שקר תרחק.

‫זה מה שאנחנו לומדים גם מהמעשה הזה ‫של התלמוד הירושלמי.

‫וכהנה רבות, כמו שאמרנו כאן אצלנו,

‫שמותר לומר שייקלע נאה וחסודה,

‫או ששרים לחתן, ולכן אין בעיה בדבר.

‫הרבה פעמים באים אנשים ‫שאינם מעוגנים, מודניקים.

‫הוא בא לבלבל לי את המוח, בא לדבר איתי.

‫אין לי זמן בשבילו, אני רוצה ללמוד.

‫מותר לי לשקר ולומר, אני בתענית דיבור.

‫למרות שאני לא בתענית דיבור, ‫אני דיברתי קודם,

‫כדי לנפנף אותו מעליי, מותר.

‫היום עשו דבר יפה, יש כמו כרטיס ביקור,

‫כתוב שם, אני בתענית דיבור.

‫שיהיה לך את זה בכיס,

‫במקום לומר בפה, אולי זה לא מתאים,

‫תראה לו את זה, כדי שיחמע לך.

‫צריך היה לחלק את זה כאן לכמה אחדים,

‫ואז הנודניק הזה יעשה סיבוב.

‫אין מי שמוכן לדבר איתו.

‫מה, גם הוא יעשה תענית דיבור? ‫אי אפשר.

‫אז הוא ילך, אז הוא ילך לכל הרוחות,

‫ייקח את עצמו וילך למקום אחר ‫שיפטפטו איתו.

‫אבל אי אפשר להרשות לאדם הזה שידבר,

‫בפרט אם זה בתוך בית הכנסת, ‫בתוך בית הכנסת זה דין גמור,

‫בוודאי שמותר לומר את הדבר הזה,

‫כדי שאותו האדם לא יאבד את הזמן שלנו, ‫קל וחומר אם זה באמצע השיעור,

‫אני רוצה לשמוע את ההלכה, ‫רוצה להבין את הרב, ‫וזה הנודניק הזה, הלזה,

‫מבלבל את המוח, מברבר, אומר לך,

‫נפל טיל שם, נפל קסאם שם.

‫טוב, מה היא נפקמונה עכשיו ‫שאתה מבלבל את המוח? ‫עכשיו אני רוצה לדעת את ההלכה.

‫הוא לא מבין, הפוסטמה הזה, ‫ולכן אין ברירה, אלא גם בזה ‫תנפנף אותו מעליך אפילו במחיר ‫שתגיד עני בתענית דיבור,

‫וכן כל כיוצא בזה יש את ההיתר האמור. ‫אבל כמו שאמרתי,

אין לנו היתר גורף. ‫הנה ראינו בסוכה כט שיש דוגמה שהדבר אסור,

‫שאין היתר בדבר לפי הפרשנות של המהרשע.

‫ולכן כשיש לאדם ספק,

‫ילך וישאל חכם.

יש לנו בחכמי הדור שני ספרים ‫שחיברו חכמי הדור.

‫ספר ניבס ותיתן אמת ליעקב.

‫מי שרוצה לראות את הנושא, ‫את ההלכות האלה,

‫יעיין באותם הספרים, ירווה את צמאונו.

‫יש שם דברים יפים מאוד.

‫את דברי המהרשע העתיקו להלכה ‫יוסף אומץ, מנחת יצחק, ‫ניבס שפתיים ועוד.

‫כך שהדברים,

לא רק המהרשע אמר אותם, ‫אלא פסקו אותם גם משאר הפוסקים,

‫להלכה ולמעשה. ‫ולכן אלה שרוצים לארגן מגבית,

‫צריכים לדעת את המגבלה שלהם.

‫יש את הדבר הזה גם לפעמים בעליית מפטיר.

‫מה איזה אדם עשיר? יש לו הסגרה.

‫ואחד מהאנשים מנסה לקנות.

‫הוא יודע שהעשיר הזה צריך.

‫כמה שאני אגיד, אני אגיד אלף, ‫הוא יגיד אלף ומאה, ‫והם מנסים להתמודד.

‫אבל לפעמים העשיר הזה מרגיש.

‫מה הוא עושה תרגיל? ‫אמרת אלף ומאה, תשאיר אצלך,

‫הוא לוקח במקום זה משלים.

‫ואז, אהלכה היא,

‫אמרת אלף ומאה,

‫תבוא ביום ראשון ותשלם אלף ומאה.

‫אין לך במזומן,

‫תפרוס את זה, צ'קים ותשלומים.

‫אבל הוא לא יכול להתחמק ולומר,

‫לא יכול להגיד לגבאי, ‫תראה,

אני התכוונתי, ‫כדי שהקופה של בית הכנסת ‫תהיה מלאה,

‫אני התכוונתי שהעשיר יוסיף.

‫אל תשחק כאן, זה קצת מסוכן.

‫לפי דברי המרשע, ‫אותו האדם עלול לפשוט רגל.

‫יעלה לו במחיר כבד, לפי דברי הגמרא,

‫ולכן מן הראוי לא לעשות בדברים האלה ‫שינוי.

‫אמרת, מוצא שפתיך תשמור ועשית,

‫את מה שאמרת אתה חייב לבצע,

‫תנהג ותעשה לפי מה שאמרת,

‫מוצא שפתיך תשמור ועשית.

‫יש כמה פעמים שהגבאי אומר סתם?

‫אין שום בעיה, גם לגבאי מותר להשתתף

‫במכירת המצוות, עוד פעם בתנאי.

‫הגבאי אמר אלף,

והיה.

אם העשיר קלט את זה,

‫שהגבאי אמר את האלף ‫כדי שהוא יגיד אלף ומאה,

‫אז מה עשה העשיר? שתק.

‫לא עשי.

אז הגבאי חייב מכיסו הפרטי לשלם את האלף. זהו, הוא זכה.

תעשנה אתה מי שבירך לגבאי.

וזהו זה, הוא זכה והוא צריך לשלם.

זה מה שראינו בדברי המהרשה וזה שונה מכל הסוגיות שאמרנו שמותר לשקר בהן מפני עניין של מצווה, סרח מצווה. כאן הדבר חמור יותר וצריך להיזהר בדבר שאדם לא יעשה משחק בנושא הכספי,

זה דבר יותר חמור,

ולא חשוב לנו אם הוא גבאי או שם אדם,

מכולם שייך את הדבר, את ההלכה האמורה.

יכול להיות שזה אפרושה,

אפרושה מאיסורה.

אם זה אפרושה מאיסורה, יכול להיות אולי שהדבר יהיה שונה.

לפעמים האדם הזה פושע עולם התחתון,

ויש לו איזה יורציית של הסבא, והוא בא ברכב ביום שבת וכולי.

טוב שהתייעץ עם הרב,

יכול להיות אולי שאין מנוס. אולי,

בני דרכי שלום, אולי זו העצה היחידה שמראש הגבאי ייתן את הסמכות לאדם אחר,

יעשה את הדבר הזה. לפעמים אין מנוס.

אבל העצה היותר טובה היא כך.

אני מביא את האלף שקל, נותן את זה רגע על הגבאי.

אחרי שהגבאי קיבל, זכה בזה בבית הכנסת.

עכשיו, הגבאים,

יש להם סמכות.

הוא יכול לתת,

נותן לי תמיכה.

האדם הזה, אני מרוד.

נותן לו תמיכה מהקופה של בית כנסת, נותן לו מתנה.

אבל קודם כל, שייתן.

מוצא שפתיך תשמור מה עשית. שייתן את האלף,

ואחר כך הגבאי יחזיר לו את זה.

זה הרבה יותר קל מאשר שמעיקרה לא ייתן,

אלא עדיף יותר שינהגו בדרך האמורה.

פה, במקום הזה, לפני חמישים שנה היה דבר מעין זה.

אז, לפני חמישים שנה,

אבא היה חזן כאן.

ונכנס אחד כזה.

אבא קרא לגבאי, הגבאי היה ידידנו,

שלא יפקד מושבו, הינה אל-כהן.

אמרתי לו, תגיד לו,

אחרי שאבא אמר לו, תגיד לו שכך וכך,

הוא היה מאוד עדין,

הוא אמר, קשה לי, כבוד הרב, להגיד לו.

טוב, אז אבא קרא לי.

בסדר? אני הסכמתי. הלכתי, אמרתי לו, תראה.

אבא אומר,

אם אתה חוזר בתשובה, אתה שומר שבת,

הנה מה טוב.

ניתן לך איזה עלייה שאתה רוצה. אם לא, תדע, לא ניתן לך עלייה. אנחנו לא יכולים לתת לך אם אתה לא שומר שבת.

אמרתי לו את הדברים, חזרתי, ישבתי.

אחרי שתי דקות הוא קם והלך.

אחרי התפילה התפלל איתנו כאן הבן דוד שלו.

הוא בא אליי ושואל אותי יוסף ספיר, אומר לי,

מה אמרת לו? למה הוא הלך?

אמרתי לו, כך וכך היה.

הוא אומר לי, טוב עשית, מצוין, זה רשע מרושע, זה פושע, זה מחליל שבת.

אפילו הבן דוד הסכים איתי.

טוב, לפעמים אין מנוס, אתה הולך איתה, מה שנקרא,

ראש בראש.

אבל לא בכל מקום אפשר.

לפעמים רוב האנשים הם כאלה. אם הגבאי ינסה לעשות כך,

יעיפו את הגבאי מהחלון. מי אתה שתבואו להגיד לנו, לצערנו יש אנשים עם שד, לא מעלה.

ולכן, כמו שאמרתי, לפעמים אולי העצה השנייה,

התחבולה השנייה יותר טובה,

שישאלו את החכם. החכם שנמצא בשטח,

נמצא במקום,

הוא יגיד להם כיצד ינוג ולעשות עם האנשים האלה.

אבל חוץ מהדוגמה הזו,

באופן כללי אדם צריך להיות זהיר ולחוש לדברי המרשע.

כמו שאמרתי, המרשע היה אחד מגדולי הפוסקים,

בראש ובראשונה גם היה פרשן.

הוא מפרש בצורה העמוקה ביותר את הסוגיות שבשס,

את דברי רש״י, את דברי תוספות.

העיון שלו הוא עיון עמוק ומדהים,

ולכן גדולי הפוסקים, ראשי הישיבות שבכל הדורות,

אימצו לעצמם את ספר המרשע.

כשהיו לומדים ומלמדים את הסוגיה לא היו מדלגים על שום קטע מהמרשע.

היו מלמדים דיבור אחרי דיבור בצורה נכונה,

הוא היה מבהיר את הסוגיה בצורה הטובה ביותר.

לצערנו, היום הדור החדש,

כבר החזון איש מתאונן על הדבר הזה, שבדור האחרון

ראשי הישיבות או המגידי שיעור מתעלמים מדברי המהרשע.

אין להם סבלנות לדבוק בתורתו בעמקות שלו,

ולכן אינם עושים כהוגן.

הדברים אינם טובים.

הייתי פעם במבחן.

הבוחן היה ראש הישיבה הגאון הרב אוירבך

והמגיד שיעור נמצא לידו, יושב לראות איך הילדים עונים.

הרב שאל שאלה מהמהרשעה והתלמיד לא ידע.

התלמיד היה מצוין.

אם המגיד שיעור היה אומר את המהרשעה,

התלמיד היה יודע.

אם הוא לא ידע, סימן שהמגיד שיעור לא אמר.

מה עשה הרב אוירבך?

לא אמר שום מילה.

רק אסתכל על המגיד שיעור כך.

ופני עמד חפוך.

כולנו הבנו מיד שראש הישיבה כועס על אותו המגיד שיעור.

למה אתה לא אומר מהרשעה?

אתה אומר כל מיני חידושים, מה אומר רב חיים, מה אומר...

אתה מהרשעה, הפשט הפשוט. זה קודם כל בראש ובראשונה.

מה נעשה? אבל בדור שלנו רוב המגידי שיעור אצל אחינו בני ישראל האשכנזים מתעלמים,

לא מהרשעה, לא מהרמשיף. אלה הדברים,

אין להם סבלנות ללמוד אותם כסדר,

וכן לא ייעשה.

זה לא טוב.

כמו שאמרתי, דברי המהרשעה הם אור לרגלינו.

זה מאיר את העיניים כדי שנבין בצורה מדויקת

את דברי הגמרא והראשוניים.

המהרשעה במקום אחר.

מסכת חגיגה יג', הוא דן שם

על התופעה של הקבליסטים.

לא רק היום, כבר אז, בדור שלו, לפני 350 שנה, כבר אז היו האנשים האלה.

הוא מביא את הגמרא, מצטט,

שהאדם לא יכול לעסוק בתורת הסוד, אלא אם כן האדם הזה מילא כרסו בשעשו פוסקים, וגם מגיע לגיל שראוי לזה.

והוא שואל איך האנשים האלה לומדים.

אז הוא אומר שהם, יש להם תירוץ.

התירוץ שלהם,

הם אומרים, זה לא קבלה, זה לא מעשה מרכבה.

הגמרא שמה, בחגיגה יג', מדברת על מעשה מרכבה.

זה לא מעשה מרכבה, מותר.

ועל זה הרב שואל אותם. אם זה לא מעשה מרכבה, תסביר לי מה זה.

יש לנו פרדס, פשט רמד, דרס סוד.

או שזה פשט, או שזה דרש.

אם זה גמרא,

אם זה מחילתה,

ספרי, ספרה ירושלמית, תגיד לי איזה מקצוע זה.

זה לא אחד מהמקצועות האלה, אז מה זה?

ולכן הרב לא מסכים איתם במהלך הזה.

הרב שם, בקצרה,

מותח ביקורת על אותם האנשים.

שוב, גם בזה.

הרב אמר אז, מי לומד את המרשה הזאת? אנשים לא לומדים את המרשה.

היום, בדור שלנו,

רק אתמול האדם הזה הכיר את בוראו.

היום מה הוא הולך ללמוד?

במקום שיבוא ללמוד הלכות, הלכה למעשה,

ידע הלכות שבת ודבר אחר.

בבת אחת הוא רוצה לקפוץ לראש הסולם, הולכים ולמדים קבלה.

לא בסדר?

צריך להסביר לאנשים האלה,

לא זו השיטה, לא כך צריך לנהוג ולעשות, אלא

אדם בן תורה, אדם ירא שמיים,

צריך ללכת לפי הסדר.

פרדס ראשי תיבות,

פשט רמז דרס,

רק כשיגיע לסוף, יגיע לתחנה הסופית,

הוא בן 40-50,

בקי בכל השס, יודע את כל התורה,

עכשיו ילמד גם קבלה.

אבל אם האדם הזה עדיין לא למד, והלכות פשוטות,

באורח חיים יורה דעה ובין העשר הוא לא יודע,

איך האדם הזה יעז לשלוח את ידו ולהתחיל וללמוד את תורת הסוד,

שלומד בצורה הזו ויכול להזיק לו.

אני הכרתי אדם שלא היה ראוי וכן למד,

האדם הזה בסוף השתגע,

האדם הזה הגיע לבית חולים לחולי רוח,

שיכול גם להזיק לו בעולם הזה,

ולכן דברי המהרשע אמת ויציב ונכון וקיים גם מבחינת ההלכה וגם מבחינת המציאות,

וצריך ליישר את אורחותם של אותם האנשים,

להסביר לו.

אנחנו מאוד שמחים בך שזכית להכיר את האמת,

זכית לחזור בתשובה,

אבל יש סדר ללימוד התורה.

תפתח, תראה, הרמב״ם, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן, רמ״מ, רמ״ו,

איך לומדים תורה.

ואתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה,

מה שבא לך ללמוד קבלה או דבר אחר,

אלא שאעסוק בראש ובראשונה בפשט,

אם הוא יודע את כל התורה בפשט,

למד ארבעה חלקי שולחן ערוך,

בקיא בכל מכל כל הלכה למעשה,

רוצה עכשיו ללמוד גם זוהר, גם קבלה, למה לא? שילמד עץ חיים, שילמד הכול.

אבל לקפוץ ישר לראש הסולם,

זה לא בסדר,

לא רצוי,

לא כדאי לנהוג ולעשות כן.

רבי חנניה בן הקשייה אומר.