המטרה לא מקדשת את האמצעים – גבולות ההלכה בשמחת חתן וכלה, קדושה, צניעות ואיסורי תורה

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו באבן העזר סימן סמכי, סעיף ב'.

הגמרא דנה אם מותר להסתכל בכלה כדי לחבב אותה על בעלה.

והמסקנה, הגמרן אומר לנו כאן,

אסור להסתכל בכלה.

אגב, אבל מותר להסתכל בתכשיטין שלה או בפריעת ראשה.

על אף כמינה כשאדם בא לרקוד לפני הכלה.

יש מצווה לשמח חתן וכלה,

אבל אותו האדם, תוך כדי שהוא רוקד, הוא גם מסתכל עליה.

הוא אומר לך, תראה,

כוונתי לשם שמיים, אני לא מתכוון חלילה לשם זנות, לשם עבירה,

אלא אני רוצה לחבב אותה על בעלה.

והמסקנה היא לא.

אל תסתכל על הכוונה, תסתכל על התוצאה.

התורה מזהירה אותנו, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. העין רואה, הלב חומד,

ויש כאן איסור מן התורה. ונשמרתם מכל דבר רע. אסור לאדם להרהר ביום, שלא יבוא לידי טומאה,

וכן הלאה.

ולכן המטרה לא מקדשת את האמצעים.

התירוץ הזה לא יעבוד, לא יעזור כלום, ולכן צריך להיזהר.

התיקון הוא פשוט מאוד. אדם שקיבל במתנה מהקדוש ברוך הוא משקפיים,

עד לפני שהוא בא לרקוד, יוציא את המשקפיים,

יעמוד ירקוד לפני החתן, לפני הכלה,

אם זה בלילה הראשון, בשאר הימים, בבית שלהם.

אין לך שום בעיה. כשאין משקפיים, הוא לא רואה, זהו, נגמר הסיפור. זה מה שלא כולם קיבלו במתנה מהקדוש ברוך הוא משקפיים. זה הבעיה.

מי שלא קיבל,

צריך להיזהר בפרט הזה,

בהלכה הזו, כדי שלא יבוא לידי עוון, לידי איסור.

זו הלכה.

מה קורה עכשיו במציאות אצל עם ישראל?

לא רק אנשים חילונים.

לצערנו,

אתה רואה לפעמים גם אנשים דתיים עם כיפה.

אחרי חתונה מייד,

ניגשים לכלה, לוחצים ליד,

והמחמירים מנשקים אותה, מחבקים אותה.

היא נהייתה רגע אשת איש. איך אתה נוגע בה?

אדם שנוגע באשת איש חייב מיתה.

הרמב״ם, כשמסביר לנו את הפסוק

לא תקרבו לגלות ערווה.

מה זה לא תקרבו?

לא רק האיסור עצמו,

אלא גם חיבוק ונשוק.

ומרן מסביר בבית יוסף

שכוונתו של הרמב״ם,

שזה לא רק עוון, אלא העוון הזה חמור מאוד,

זה בכלל אביזריו דגילוי עריות,

ייהרג ואל יעבור.

עד כדי כך,

דבר חמור.

אני אמחיש דוגמה.

יש מעגל של נשים.

באדם אומר לי, תרקוד איתן.

אני אומר לה, אסור? חראם, איך אני יכול לנגוע בהן?

הבן אדם, לא פחות ולא יותר, הוציא אקדח,

שלף אקדח ואומר לי, או שאתה רוקד איתן,

או שאני יורם בך.

מה הדין?

הדין הוא ייהרג ואל יעבור.

כך מסביר מרן בדעתו של הרמב״ם.

כמו שהגמרא אמרה במקום אחר,

ימות ולא תספר עימו אחרי הגנר.

לא רק עצם הדברים במישרין,

אלא גם אביזריו דגילוי עריות,

גם זה בכלל ייהרג ואל יעבור.

רן כשדיבר בנושא הזה, דיבר לא רק בסימן קנז,

אלא גם ביורי דעה סימן קצה סעיף יז.

ושם הדוגמה,

אם אשתו לא טהורה,

והוא רוצה לדעת מה שלומה,

האם היא בסכנה או לא.

הדבר הראשון, איך אתה בודק?

אתה תופס את היד ורואה מה הדופק.

אם הדופק בסדר, הדופק לא בסדר, זה הדבר הראשון.

הוא רוצה לדעת.

ומרן אומר, אל ייבד הרמב״ם.

כיוון שזה אביזריו דגילוי עריות, ייהרג ואל יעבור,

אפילו שאין כוונתו חלילה לעבירה,

עצם הנגיעה יש בה איסור,

מרן פוסק נאסור. מרן מסביר בבית יוסף

את המהלך על פי הרמב״ם,

ואחר כך מרן מסכם בשולחן הארוך.

עכשיו הפוסקים נתנו לה עצה פשוטה מאוד.

האיסור מדאורייתא כשאדם נוגע ביד חשופה,

כשאדם נוגע באמצעות כפפה או באמצעות מטפחת,

האיסור אינו דאורייתא אלא דרבנן,

קל וחומר כשהוא לא מתכוון לשם חיבה,

ואז הוא יכול לתפוס, לראות מה נשמע, מה הדופק וכו'.

אבל נעזוב את הפתרון שם, שם יש לנו פתרון קל.

אבל עקרונית,

אתה רואה שמרן, כשדן בדברי הרמב״ם,

מרן אומר לך את הדברים בצורה מדויקת,

עד כמה הנושא הזה חמור מאוד.

ולכן צריך להעיר,

להוכיח את אותם האנשים מעמי ארצות שלא יודעים,

שחלילה באים לידי חיבוק, נישוק וכיוצא וזה,

להסביר להם,

להגיד להם

את דברי הרמב״ם, שכך

אסור לאדם שמאמין בהשם,

אסור לו לנהוג ולעשות,

זה אחד מיסודי הדת שכל אדם מרשמיים אמור לנהוג ולעשות.

לפני חודש דיברנו עוד בנושא הזה,

לא רק שאסור לנגוע,

יותר מזה,

כותב ספר חסידים, אם ישבו ביחד בערב וביה אנשים ונשים.

הוא לא נגע חלילה באישה.

עצם העובדה שישבו ביחד,

אינם יכולים לומר בזימון לברך שהשמחה במעונו.

אין שמחה במעונו של הקדוש ברוך הוא כשיושבים באר גוביה.

הרי נאמר, הנביא אומר, וספדה הארץ משפחות משפחות.

והגמרא בסוכן ומבית אומרת,

אפילו בזמן צר, בזמן הספד,

נשים לחוד, גברים לחוד.

כשהיה שמחת בית השואבה,

והאנשים גם רצו לבוא לראות את גדולי ישראל וחכמיהם,

איך הם היו רוקדים עם האבוקות של הנרות,

עשו להם את המרפסת, בנו להם.

אסור לשנות שום דבר בתוך בית המקדש.

אתה לא יכול לתת תוכנית לוועדה המחוזית, או,

הכול בכתב יד השם עליי,

הכול מהשמיים, אסור לנגוע משהו.

כאן עשו בקעה, מצאו וגדרו בגדר, עשו את התקנה הזו כדי להפריד בין הגברים לנשים.

ולכן, כולנו אמורים כך לנהוג בכל ימות השנה,

אדם שרוצה לשמור את עצמו,

לקיים את מצוות קדושים תהיו.

המדרש, רשיין המקום מביא,

מה זה קדושים תהיו? שאדם יהיה פרוש מהעריות,

כי קדוש אני השם אלוהיכם.

אדם שברוך השם נזהר בדברים האלה,

זהו סמל הקדושה של עם ישראל,

וכל אחד ואחד צריך לשמור על עצמו,

לא רק לשמור על עצמו, אלא גם על האחרים.

לצערנו, כמו שאמרתי, גם אנשים שהם דתיים,

לא רבים יחכמו. הרבה מהם שוגים בדבר הזה, ואני אסביר את הרקע.

מאיפה התחילה הטעות?

לפני כ-200 שנה התחילו, לצערנו, הרפורמים לחבל בכרם בית ישראל.

והם היו מושכים בעיקר את הצעירים, צעירות, וכן הלאה.

ניסו להתארגן, בעיקר בגרמניה, ניסו להתארגן כנגדם.

ואז,

כשהיו באים גם הבחורים וגם הבחורות,

היה קשה אז לבצע את ההפרדה.

הרבנים ראו שזה לא ילך.

מה יהיה? אם אתה תעמוד עד הסוף, איך אומרים, תהיה קיצוני,

הם ילכו לרפורמים, ילכו לאיבוד.

ולכן, הרבנים שתקו.

לא אמרו מותר,

אבל גם שתקו, אמרו, זה רע במיעוטו, נעזוב אותם, שבינתיים יהיה בארגון הנוער הזה, אפילו אם אין הפרדה,

העיקר שלא ילכו לרפורמים.

והמשיכו בזה לא רק בחוץ לארץ, שם.

בארץ, ברוך השם, אין לנו את הבעיות האלה,

אבל חלק מהרבנים לפני הרבה שנים היו מעלימים עין.

בשנים האחרונות, ברוך השם, יש שינוי גדול,

יש מהפך גדול לטובה בנושא הזה.

אני אגיד שם, הגאון הוא במשה גבריאלו.

הוא מגיד שיעור בישיבת

מרכז הרב לצעירים.

שונים רבות, הוא עשרות שנים שם, אומר להם שיעורים.

יום אחד הגיע, הביא איתו את הספרים,

אמר להם, תראו, תמיד אני אומר לכם את השיעור,

אנחנו מסכמים, הלכה למעשה,

היום אני רק אגיד לכם, נלמד ביחד את המקורות,

אתם תגידו לי את ההלכה.

טוב, נראה אם נדע.

הביא להם את הרמב״ם, את השולחן ערוך, פתח להם את כל המקורות.

שאל אותם, נו, מה אתם אומרים?

חייבים להפריד, אסור שיהיה ביחד. מה זה, מכת ערום?

אמר להם,

היום יום שישי,

מחר יום שבת.

אתם הולכים מחר לבני עקיבא?

אמרו לו, לא,

אנחנו לא נלך עד שנפריד.

טוב,

כך היה, הם הפרידו.

הם היו החלוצים הראשונים שהפרידו.

ראש בני עקיבא אז היה אדם רשע ומרושע.

הוא אמר להם, זה נגד המנהג.

הם נהגו, איך אפשר לבטל מנהג?

אז הם התווכחו איתו, הם לא שתקו לו.

בסוף הוא אמר להם, אם אתם מפרידים, אין כסף, אני סוגר לכם את התקציב. וכך היה, הפסיק להם את התקציב.

הם היו גברים, הנערים האלה.

כל החטיבים מהבית והמשיכו על אפו ועל חמתו.

זה היה הספתח, כמו שאומרים, הם התחילו בזה.

היום רוב הסניפים של בני עקיבא,

בפרט ביהודה ושומרון, אתה רואה את הקו העלייה,

שברוך השם, יש ברוך השם את ההפרדה.

כולם מבינים כבר,

אנחנו נערים לבד, נערות לבד,

ומכת ערור, ברוך השם, לא שולטת שם.

החבר'ה הצעירים מחפשים את האמת.

יותר קל להם לקבל את האמת, תסביר להם את האמת,

ולכן חובתנו לומר את האמת,

אל תחשוש.

פעם היה חששות,

חששנו מזה, מזה, היו רפורמים.

פה בארץ,

אף רפורמי לא היה.

היא לא באה ליהודה ושומרון. ברוך השם, כולם כוחותינו, כולם משלנו,

ולכן צריך להסביר לנער, לנערה, מגיעים לגיל בגרות,

קל וחומר לאנשים מבוגרים.

הוא אומר לך, מותר, ראיתי, פלוני עושה ככה.

תגיד לו, ההלכה לא נקבעת עם איזה פתי,

איזה אדם שגה והושיט יד לאישה.

יד ליד לא היא נקרה, חלילה וחס אדם שמושיט את ידו,

גם בזה יש את האיסור דאורייתא, כמו שאמרנו.

אפילו אם הוא אומר, אני לא מתכוון לשם חיבה,

אבל היא מתכוונת לשם חיבה.

אז מי יתיר לך? זה ייהרג ואל יעבור. זה דבר שהוא חמור מאוד.

אתם מכירים את הסיפור. לפני 40 שנה אבא זכה בפרס ישראל.

הטקס ביום העצמאות, נותנים את הצ'ק.

על הבמה יושבים נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרים.

אז נתנו לאבא את המעטפה, את הצ'ק.

הוא הלך לנשיא המדינה אפרים קציר, לחץ לו את היד.

מי יושב על ידו?

גולדה מאיר, היית ראש הממשלה.

הוא הושיט על היד.

הוא לא נתן ליד, עשה כך והמשך.

העיתונאים מיד הדגישו את זה. מכל הטקס הזה לא כתבו על אף אחד.

על מה כתבו על זה?

זה היתום, זה קידוש השם.

בזה אתה מלמד דעת את העם, שידעו שהנושא הזה הוא נושא חמור.

על דבר שהוא חסידות, חומרה.

כן עשיתי כפרות בערב כיפור, לא עשיתי. כל הדברים האלה אתה יכול, איך אומרים, בדיל ויעבור.

אתה יכול להתווכח, אתה יכול להגיד, נו, לא נורא.

אבל כאן זה דין גמור. הלכה שיש בה איסור גמור מדאורייתא,

ולכן כל אחד ואחד,

יש לנו, ברוך השם, לשון. הקב' ייתן חוכמה, מענה לשון, מפיו דעת ותמונה.

נאמר את הדברים האלה,

ובעזרת השם, אלא נסיחתא דשמיא שדברינו יהיו נשמעים. אני אומר כמשל, ליל החתונה. לאו דווקא ליל החתונה, זה שייך בכל דוגמה שהיא.

אם האישה הזו היא פקידה שלך, לא חשוב מה.

בכל מקרה, צריך להיזהר תמיד לשמור מרחק.

הבאתי את הדוגמה הראשונה, מה שמרן אומר,

שגם לחבבה על בעלה אסור.

אבל אחרונים הוסיפו עוד דוגמאות.

שגם בהם אסור לנו, חלילה, לעשות עבירה גם כשהכוונה היא לשמח חתן וקנא. כמו שאמרנו, אין המטרה מקדשת את האמצעים.

והרמב״ם בתשובה נשאל,

בדורו של הרמב״ם במצרים הייתה הקלה,

שמה על ראשה כובע של גבר מצנפת, תרבוש,

ותופסת בידה רומח ורוקדת וכולי,

והרמב״ם מייד כותב על זה דברים קשים מאוד.

לא יק לי גבר על אישה.

מי יתיר לה? בגלל היותה כלה נוכל להתיר לה, חלילה, איסור דאורייתא?

חס ושלום.

הרמב״ם כותב שהיה ככה מנהג במצרים.

הוא אומר לו, ברוך השם, ביטלנו את המנהג הזה.

שוב, זה לאו דאורייתא, לא יק לי גבר ואפילו אחי,

לצורך, שמחת, חתן וכלה.

הם טעו וחשבו שלצורך השמחה שהכלה תשמח,

ניתן לה את זה.

לא, הרמב״ם אומר לא.

כמו שכאן אמרנו שהמסקנה להחמיר ולאסור,

כך גם שם, ולכן הרמב״ם ביטל את המנהג,

וברוך השם,

היום לא ראינו אף כלה שדורשת לא מצנפת של הראשון לציון ולא של האחרון לציון. ברוך השם, לא יישמר ברחובותינו הדבר הזה.

דוגמא שנייה,

שוב, לשמח חתן וכלה.

יש אנשים,

יש לו רעיון, אני אביא קוסם.

זה, החתן הזה ייהנה מאוד, ישמח מאוד, הקוסם הזה עושה כך ועושה כך,

הוא יאסוף את הביצים מעל העצים,

יוציא מכובע הביצים ואני יודע ממה.

גם זה אסור.

הגמרא נותנת לנו את ההגדרות לגבי הנושא של מכשף, מכשפה לא תחיה,

וגם הרמב״ם.

ספר המצוות, בתשובה, גם הוא מפרט. והמסקנה,

יש איסור לקוסם לעשות את כל אותם הדברים,

גם לרבות,

אפילו אם הדבר הזה הוא לצורך שמחת חתן וכלה,

שמחת החג, שמחת פורים,

גם לא יכולים להתיר את כל זה, אין שום היתר בדבר.

הגמרא מתארת שם את הכישופים שהיו אז,

בזמנם, ידעו,

בפרט הגויים ידעו את כל הכישופים,

והכישופים האלה היו ממש דברים שמשנים סדרי מעשה בראשית. למה נקראים שמם כשפים?

מכחישים פלמניה של מעלה, כאילו.

אמר לו אותו הגוי,

מה אתם כל כך כל יום שמחים, אומרים שירת הים? ואני גם יכול לעשות דבר כזה, שהים יהיה יבשה. אמר לו, נראה.

הוא עשה, אמר שם טומאה, יהיה ים, יהיה יבשה.

אז הוא ענה לו החכם,

אנחנו נכנסנו,

אתה רק עשית, נראה, יש לך אומץ להיכנס?

אמר לו, כן, זה יבשה.

כשנכנס עמוק,

החכם אמר שם קדוש והחזיר את הים לאיתנו סוס ורחבו רמה בים וכן הלאה. הגמרא מספרת לנו כמה סיפורים להמחיש את העוצמה של אותם הכישופים שיש על ידי כוחות הטומאה.

דבר כזה מי שעושה,

יהודי או גוי,

חייב סקילה, אותו היהודי, סוכלים אותו.

יש דברים, הגמרא ממשיכה, אין סקילה,

אלא יש רק לאו.

והרמב״ם מגדיר את העניין הזה שגם הקוסם הזה שכאילו עושה משהו.

האמת שהוא רק כוחס את העיניים, הזריזות שלו,

הוא עושה את זה מהר מאוד ולכן האנשים נדמה להם ש...

אפילו אחי,

יש בזה לאו גמור.

זה לא מוסכם. מה שהרמב״ם אומר,

הרדב״ז חולק.

אבל אנחנו קיבלנו הוראות הרמב״ם והמסקנה היא להחמיר ולאסור. אין היתר בדבר.

מה זה אין היתר? גם לרבות.

אפילו שאתה רוצה לעשות את הדבר הזה לצורך שמחת חתן וכלה,

אין היתר בדבר. אסור לך להביא את הקוסם.

בדורנו,

האגרות משה פתח את הנושא והוא אומר סברה שאולי נמצא דרך להתיר.

הוא אומר רעיון כזה,

הקוסם בא, יושב על הבמה ואומר, תשמעו רבותיי,

אני לא מכשף.

מה שאני עושה, הכל זה זריזות של הידיים.

הוא ממחיש להם. לוקח דוגמה, מראה להם, תראו,

יש לי חצאי קליפות של ביצים,

יש לי כך, יש לי כך.

הוא מראה להם, עושה את הדברים לאט לאט.

אחר כך עושה את זה יותר מהר ויותר מהר.

יש לו על הבמה גם את האורות, שהם משחקים עם האורות כדי שהעיניים שלנו לא יקלטו,

ואז הוא המחיש להם שהוא לא מכשף.

אלא כל זה הוא אמר את האמת.

בחיי גוונה, כשהוא גילה את הסוד, אמר את האמת,

אומר אגרות משה, אולי יהיה מותר.

יש חלק מאחורני דורנו שהסכימו להתיר זרע חיים ועוד,

יש אסור. הגאון הרב דבילצקי דעתו לאסור גם אם יאמר בפירוש.

טוב, אם אמר בפירוש,

עדיין יש להם על מה לסמוך, עדיין הבאת את האדם הזה לחתן.

והאדם הזה דתי ועושה את הדבר הזה, כמו שאמרתי,

הוא אומר מראש.

שמה יש הווה אמנה.

אבל אם הוא לא אומר מראש,

אתה אומר לו, תספר, תגיד מראש, ואז הוא אומר לך, אם אני אגיד מראש,

הכול יהיה,

כולם ידעו שאני אפס אפסים.

בשביל מה יש לנו כרטיס?

ככה חושבים שאני באמת משהו,

לא יודעים שכל זה כאילו.

טוב, מי שגר במדינה שלנו יודע,

כל המדינה שלנו זה כאילו.

כאילו יש הפסקת אש.

עד הבחירות יהיה בעזרת השם,

ויום אחרי הבחירות ירחם השם. ככה זה כל המדינה כולה.

אז גם הקוסם הזה, אני רואה אותו שתי דקות, אני יודע, הוא לא עולה חדש, הוא אזרח מהמדינה.

גם זה כאילו.

אבל יש אנשים תמימים,

כשרואים את זה, מתלהבים, מריעים לו.

וגם אדם שקונה כרטיס,

הוא מסייע ידי עוברי עבירה.

אין לו היתר.

אם האדם הזה לא מסביר מראש, לא אומר את ההקדמה,

אין היתר בדבר, בשום אופן אי אפשר לבוא ולהשתתף,

כמו שאמרנו, אפילו אם הדבר הזה הוא לצורך מצווה,

אין היתר. כמו שאמרנו קודם, לגבי הלאו,

של לא יהיה כלי גבר על אישה.

אמנם הרמב״ם באורח חיים סימן תרצ״ו, סעיף ח׳,

הרמב״ם שמה כתב שבשמחת פורים הוא התיר שמה את התחפושות,

אפילו תחפושת של גבר לאישה או להפך.

אבל כל האחרונים העירו

הרמב״ם לא ראה,

הרמב״ם לא ראה את תשובת הרמב״ם,

לא ראה את דברי רבי אליעזר ממיץ.

אם היה רואה אותם שהם אסרו,

ודאי שהיה חוזר בו והיה אוסר גם בפורים.

כמו שאמרנו, לא רק שמחת פורים אסור,

הוא הדין גם פה.

עוד דבר שצריך להיזהר.

אנחנו יהודים מראי שמיים, אסור לנו להזיק אף יהודי.

אין היתר,

לא רק בעיה שאחר כך אתה צריך לשלם ממון,

אלא עצם העובדה שאתה מזיק, יש בזה עוון ואיסור.

אדם שבא לרקוד,

יש אנשים עושים את הדבר בעדינות, בזהירות.

יש פלחים, כשהוא רוקד, משתולל,

משתולל, בועט בזב, ששובר כאן, מכה שם.

אם האדם הזה חלילה וחס יגרום נזק, האדם הזה שלם ישלם, צריך לשלם את הכול.

קודם כול יש איסור, דבר שני, אם קרה נזק צריך לשלם.

אמרנו בית יוסף,

שוב בהלכות פורים, סימן תפרציה דקיה,

מביא את דברי הריבה ותרומת הדשן, על פי התוספות בסוכה ממה.

הם אמורים, האדם ישתכר ביום פורים עד דלא ידע, ושבר, וזה,

לא צריך לשלם, פטור.

בא אותו האדם ששבר לו את הרגל,

הביא לו את החשבונית,

שילמתי אלפיים שקל על הגבס, נא לשלם לי.

לא, כל זה היה שמחת פורים,

ולכן הם פתרו אותו, כך הם הבינו בדברי הגמרא,

בדברי התוספות,

במסכת סוכה מ.ה.

היו לוקחים את האתרוגים, הילדים הקטנים, ביום השעון הרבה וכו', במהלך הסוגיה שם התירו.

ולכן ההמשך שם, בדברי התוספות,

שהיו נוהגים בזמנם לשמח חתן וכלה,

היו באים רוכבים על סוסים,

והיו נאבקים זה עם זה,

ופעמים רבות היה הבגד נקרע,

ולא היו מחייבים אותם, מי שקרע היה פטור, כל זה על פי המהלך, כיוון שזה לצורך שמחה,

אין בעיה,

אז מזה למדו גם לגבי שמחת הפורים.

עוד סוגיה שממנה למדו לפתור,

מה שנאמר במסכת בבא קמא ל״ב,

שם הגמרא מדברת לגבי ערב שבת.

אני הולך בשעה 04.25 דקות לפני השקיעה עם תבנית ביצים.

איזה אדם רץ בשביל קבלת שבת,

תוך כדי הריצה פגע בי, כל הביצים נשברו.

אני בא אליו ביום ראשון, אדוני, זה עלה לי 30 שקל, תשלם לי על הביצים.

הגמרא אומרת, רץ ברשות, פטור.

מרן הזכיר את כל זה, חושן משפט, סימן שע״ח ועוד,

שבאמת כותרים אותו גם כאן.

הם טוענים, האדם הזה ששתה יין ביום פורים,

רבותינו אמרו, צריך לשתות יין עד ללא ידע.

גם זה נקרא רץ ברשות.

כמו ששם פטור, גם פה פטור.

אלה הן הראיות לצד אחד.

אבל מרן בבית יוסף לא העריך בראיות כנגד,

כי הנושא שם, הלכות פורים,

זה לא הלכות חובל ומזיק.

אבל,

מרן אומר,

כל זה הם כתבו לדידהו, חכמי האשכנזים.

אנחנו לא נוהגים כך, אלא אנחנו פוסקים,

אם האדם הזה שבר, חבל, צריך לשלם.

אלה הדברים של מרן. מרן מעיד על המנהג שלנו,

שאנחנו פוסקים לחייב,

וכך ההלכה.

זאת אומרת, אצלנו,

אם הרקדן הזה ששבר את הרגל וטובעים אותה עכשיו בבית דין, 2,000 שקל,

אם הוא אשכנזי יהיה פטור,

הם הולכים כמו הריבה ותרומת הדשא.

אבל אם זה שרקד הוא ספרדי,

תגיד לו, אדוני, אתה חייב לשלם.

אני אגיד לך, קימלי, כמו הריבה ותרומת הדשא,

קימלי נגד מרן, נגד המנהג, לא אמרנן.

ולכן, אם האדם הזה הוא ספרדי,

חייב לשלם.

אתה דן את האדם הזה לא רק על אותו רגע שהוא שבר.

אתה מכיר את עצמך, כשאתה שותה,

אתה מתחיל להשתולל. למה שתית?

כמו אדם שראה על המיטה, ראה כוסות של החבר.

הלך, נכנס למיטה ונרדם.

תוך כדי שינה, הפיל את הכוסות ושבר.

אתה אומר לו, למה נכנסת לישון ולא סילקת לפני כן את הכוסות?

אתה דן אותו על ההתחלה. גם פה אתה דן אותו למה שתית.

איך אומרים?

בהתחלה הוא שותה בתי ואחרי זה נהיה שותה בטי.

זהו, זה הדרכם של אותם האנשים.

גם לרבות, לא רק בכל השנה,

גם בפורים.

זאת אומרת, בפורים מי חייב בדבר הזה?

רק אנשים שיש להם עצבים חזקים.

כך אומר היעבץ,

המשתתה בינו ואין בו מדעת קונו,

פטור, לא חייב במצוות עד דלא ידע.

מי חייב? אך ורק אותם האנשים שמסוגלים לשלוט בעצמם כל הזמן.

אני ראיתי אנשים מסוימים ביום פורים,

לא היו שותים מהכוס, לוקח את הבקבוק ישר, שוטה,

לא עוזב אותו עד שגומר.

האנשים האלה היו שרים, שמחים, שירות ותשבחות.

לא הייתם שומעים מהם אף מילה גסה, שום נבול פה,

לא היו מרימים מיד, חס ושלום. היה תענוג, היה כיף לשבת במחיצתם.

הם נהנים, הם שמחים ואנחנו שמחים.

אחד כזה, לא נאה, בשביל האדם, האנשים האלה, בשביל האדם הזה, רבותינו אמרו,

חייב איני שבשומה בפורייה, עד דלא ידע בין ארום רמה לברוך מרדכי.

אבל רוב האנשים לא כך. רוב האנשים,

איך אומרים הבטחנים?

אני שותה, היין יורד למטה, בתוך הבטן.

אבל הוא מועל בתפקידו, עולה למעלה, משגע את המוח.

זה רוב האנשים. רוב האנשים,

יש אנשים,

חצי כוסית, לא צריך הרבה, כבר הוא מתחיל לדבר שטויות.

האנשים האלה פטורים, הם לא חייבים במצווה הזו.

ואם חלילה וחס אותו אדם לא שמע לנו,

ואחר כך עשה מה שעשה,

שבר את הרגל של השני, או הזיק בצורה אחרת,

הזיק את הרכב של החבר,

נא לשלם.

אם אותו אדם הוא ספרדי, כמו שאמרנו,

קיבלנו הוראות מרן, וכך מן הראוי לנהוג ולעשות. לא אומרים קימני נגד מרן והמנהג,

זו ההלכה.

אבל אנחנו צריכים להיזהר ביום פורים,

אם אתה רואה מרחוב,

חוק שיכור אשכנזי.

אתה צריך להיזהר.

אם הוא יזיק אותך,

הוא לא ישלם, זה בעיה, יש הכביש, זה יותר מסובך.

לכן תקיים את מה שאמרו,

מרחיקים מישור תם חמישים אמה, מישור מועד כמלוא עיניו,

תעבור מיד את הכביש. אם אין רכב, תעבור מדרכה אחרת, תתרחק מהאנשים האלה כמה שיותר,

כדי שלא יבוא לידי נזק.

אבל עקרונית,

גם כשהאדם הזה מתכוון לשם שמיים,

רוצה לשמח, חתן וכלה, זו מצווה גדולה.

כמו שאמרנו, המטרה לא מקדשת את האמצעים,

וגם אז צריך האדם להיות זהיר מאוד,

שלא יזיק,

ואם קרה מה שקרה והזיק,

מן הראוי לשלם. כמו שאמרנו,

אין דרך אחרת,

אנחנו לא יכולים לעקוף את דברי מרן.

ראיתי אחד מחכמי אשכנזים בדורנו שכתב ספר מאוד יפה על דיני ממונות.

הוא כתב את כל הראיות של ריבה ותרומת הדשא, בכלל לא הזכיר את מרן. התעלם ממרן כאילו אנחנו לא קיימים.

חבל, חבל שלא הזכיר את מרן.

היה צריך להזכיר שלדידן המציאות היא שונה,

ולא לומדים מהגמרא, ממה שנאמר שם לגבי האתרוגים.

שם ילד קטן,

הגזל שבו זה לא דאורייתא, זה דרבנן,

לצורך השמחה, חכמים לא תיקנו וכולי.

יש מקום לחלק.

גם הנושא של רץ ברשות.

מתי אני אומר שאם שבר את הביצים פטור?

כשקרה הדבר בארבע ורבע, סמוך לשקיעה.

אבל אם קרה הדבר באחת,

מחלוקת בראשונים,

אם זה בצהריים,

אם יהיה פטור או חייב.

יכול להיות.

נכון הדבר שאני צריך למהר להכין את צורכי שבת.

אבל עדיין אני לא מבוהל.

עדיין יש הרבה זמן, לא עת היאסף המקנה, עוד יום גדול. יש זמן.

ולכן הרבה מגדולי הפוסקים מחייבים אם שמה יהיה חייב,

ממילא גם פה.

נכון, אתה רץ, אתה רוצה לרקוד לכבוד חתן וכלה,

אבל אתה לא מבוהל.

זה לא דומה לרגעים האחרונים סמוך לכניסת השבה.

פה הדבר שונה.

ולכן הרבה מגדולי הפוסקים,

הסכימו,

כדברי מרן, בעניין זה.

החוות העיר דן באו ואמרו לאדם,

יש כעת בחוץ ירח.

האדם הזה רוצה לזכות ברכת הלבנה,

מייד רץ, תוך כדי ריצה,

הפיל מישהו והזיק.

האם נדמה אותו לאותו האדם ששבר לי את אבנית הביצים בארבע ורבע או לא?

שוב,

גם שם.

נכון הדבר, יש ברכת הלבנה. ברכת הלבנה יכולה להיות עכשיו,

יש לך עוד כמה ימים, זה לא דחוף הרגע. מה אתה מבוהל כל כך?

אתה רוצה לרוץ,

אבל בצורה זהירה.

אלה הדברים שדנים בהם גדולי הפוסקים.

המחלוקת שלנו כאן מסתעפת גם לשם.

לא רק בזה, גם בדברים אחרים יש לנו את הבעיה הזו, כגון

אני נהג אמבולנס,

והזעיקו אותי במקרה של פיקוח נפש.

טוב, אני נוסע מהר,

ותוך כדי שאני נוסע היה רכב חונה,

שברתי לו את המראה.

טוב, ברוך השם, הכל נגמר בשלום,

לקחתי את החולה לבית חולים,

אחר כך בא אליי בעל הרכב,

שברת לי את המראה, היום מראה יפה, מראה טובה, אלף שקל, תשלם לי.

אז אני עונה לו, תראה,

כמו אותו שהזעיק את אבנית הביצים,

רץ ברשות פטור.

גם אני לא הלכתי לטייל.

אני נסעתי ברשות, ברשות התורה, להציל נפש,

ולכן הוא רוצה לפטור את עצמו.

זו הטענה לכאורה,

שיש שישוו את הדברים זה לזה לפטור את נהג האמבולנס,

שלא יש עליהם.

האמת שזה לא דומה.

אין דמיון בין הדברים.

פה אני רץ, רוצה למהר להגיע לקבלת שבת.

מה יכול להיות שאני אגרום בריצה הזו? אשבר ביצים או דבר אחר?

אבל אני לא מסכן חלילה נפשות.

כאן, אם האדם הזה נוסע בצורה לא זהורה,

זה סכנת חיים.

אתה רוצה להציל חיים,

כשאתה נוסע בצורה לא נכונה אתה מסכן אחרים. מי יתיר לך?

ההוראות של הנהלת מגן דוד,

ההוראות שלהם,

הם למדו לכך, היו הרבה אסונות בעבר,

נהגי האמבולנסים נהרגו בתאונות וכן הלאה.

ההוראות הן בפירוש,

יש לכם סירנה, אתם צריכים לנסוע קצת מהר,

אבל בצורה הכי זהירה.

אתה רוצה מצד אחד להציל נפשות,

מצד שני הוא ידרוס אנשים אחרים, יהרוג אחרים,

ויירא יעקב וייצר לו, שמא יהרוג, שמא יהרג, אז מה הרווחנו?

ולכן,

כאן ההוראות הן חד משמעי שצריך להיזהר,

כי כאן הוא לא רץ ברגליו,

כאן הוא עושה את זה ברכב,

וברכב יש סכנה.

ולכן יש לנו כאן צד לחייב,

גם אם הנהג הזה היה אשכנזי, לא רק אם הוא סברדי.

יש צעד לחייב אותו שישלם גם על המראה.

כמעט השאלה הזו איננה אקטואלית.

היום ברוך השם לכל האמבולנסים יש חברת ביטוח,

חברת הביטוח ישלם, זהו, אין להם בעיה בדרך כלל.

אבל בתיאוריה אם משום מה אין ביטוח,

הביטוח פג תוקפו ויש להם דין ודברים,

תפנה אותם לבית הדין לראות מה היה,

כי כמו שאמרתי,

הנושא של רץ ברשות,

שהוא שובר את הביצים וכולי,

אולי לא דומה לדוגמה שלנו, המציאות שלנו היא שונה בדברים האלה, ולכן גם אדם שבא לעשות מצווה,

למדנו תמיד את דברי הגמרא בפסחים ח',

שומר מצווה לא ידע הדבר רע,

זה כשהסכנה רחוקה מאוד.

אבל איך הדשכייה חזיקה, לא נאמר הדבר הזה כמו שנאמר עכשיו.

שמואל הנביא עונה לקדוש ברוך הוא, אתה מצווה אותי למשוח את דוד,

איך אלך ושמע שאול והרגני?

איפה האמונה? איפה הביטחון בהשם?

אלא אתה צריך ללכת לפי הטבע ולא להתחכם,

ולפי הטבע אם ישמע שאול ודאי שיהרוג אותו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא,

אקלת בקר תיקח בידיך ואמרת לסבוח להשם באתי.

ולכן גם בדברים האלה אדם הולך לעשות מצווה, להציל נפשות, פיקוח נפש, זה דבר נפלא, דבר גדול,

אבל הזהירות בדבר הזה היא דבר שבחובה.

ומילא, אם אתה אומר שזה דבר שבחובה,

יכול לראות שהתוצאה, מבחן התוצאה יהיה שאולי גם צריך לשלם על המראה וכן כיוצא בזה.

אני אומר את הדברים, ראשי פרקים.

למעשה, אם קרה דבר כזה,

ילכו יחד לרב, לבית דין, כדי שהרב יראה מה היה. לא כל מקרה דומה למקרה השני,

לפעמים כך, לפעמים כך, אבל עקרונית,

נחזור לעניין שלנו,

גם בדברים שהם איסור,

איסור דאורייתא או איסור דרבנן, ואני מתכוון לצורך שמחת חתן וכלה.

המטרה לא מקדשת את האמצעים,

אם זה באיסור לא ילבש,

אם זה בהבאת הקוסם,

אם זה באיסור מזיק, חווה לו מזיק.

כל הדברים האלה, אדם צריך להיות זהיר מאוד.

אנחנו באים לעשות מצווה נטו.

נכנסים ויוצאים, בעזרת השם,

שהכול יהיה לשם שמיים, יהיה הכול לשם מצווה,

גם במצווה הזו,

וכן כל כיוצא בזה.

וכשאדם נזהר, יהיה לו, בעזרת השם, סיעתא דשמיא,

לזכות במצווה, לעשות את המצווה, ושאף פעם לא תצא שום תקלה מתחת ידו.

הגמרא במסכת בבא בתרא בדף ס', הגמרא מספרת לנו,

אחרי חורבן בית המקדש רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר או לשתות יין, והם הבינו שכך צריך להיות כל השנה.

רחמי ישראל לא ראו את זה בעין טובה,

ולכן שלחו להם את רבי יהושע שישכנע אותם.

שאל אותם, למה אתם לא אוכלים? ענו לו, היה בשר קורבנות

בבית המקדש על המזבח, שולחן של הקדוש ברוך הוא.

השולחן הזה עכשיו ריק.

איך אנחנו נאכל בשר?

היו מנסחים שם יין על המזבח, היום אין יין. איך אנחנו נשתה יין?

והם הבינו שזה לא חומרה חסידות, הם הבינו שזה דין שאסור לכל עם ישראל.

רבי יהושע שכנע אותם.

ניגשה עליהם כמה קושיות, לא נאכל לחם, יש לחם בפנים וכולי.

שאלה אחרונה,

היו מנסחים מים על גבי המזבח בחג הסוכות.

מה אם לא נשתה?

שתקו.

על הדברים הראשונים האלה, מה לענות?

טוב, לא נאכל לחם בפנים,

נאכל אבטיח,

נאכל תפוזים.

אבל מה, לא ישתו יין? מים ישתו תה? קולה? גם זה מים.

שתקו.

ואז רבי יהושע סיכם.

להתאבל יותר מדי, אי אפשר.

שלא יאכלו כל עם ישראל כל השנה בשר ולא ישתו יין,

זו גזרה שכל הציבור לא יכול לעמוד בה. אסור לגזור גזרה כזו על עם ישראל.

מצד שני,

שלא להתאבל, לשכוח את החורבן, גם כן אי אפשר.

הרי אפילו בזמן שמחה,

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.

תדבק לשוני לחיקי אם לא אזכירי כי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

צריכים לזכור את החורבן.

ולכן הגמרא מביאה לנו שם כמה פסקי הלכה שנוהגים כל השנה כולה לזכור את עניין החורבן לענייננו.

הגמרא כותב לנו כאן סימן סמכה סעיף ג' בשעת הנישואין, בשעת החתונה,

החתן מניח אפר על ראשו כדי לזכור את החורבן.

וכך הוא מנהג האשכנזים והתימנים.

על פי התוספות בברכות ל״א כותב לנו הכל בו,

במקום זה אנחנו נוהגים לשבור כוס.

זה המנהג של הספרדים,

כל העדה עושה כפי המסורת של אבות אבותינו.

יצא ספר אור ל...

חכם עין ציון חלק ג' שם הם כותבים הלכה בשם חכם עין ציון

וזה לא נכון, חכם עין ציון לא אמר את זה.

שם הם כותבים כך, מביאים את דברי שולחן גבוה שאנחנו נוהגים לשבור את הכוס

והם מגשים קושייה.

כתוב בגמרא צריך להניח אפר.

מי יתיר לך לבוא ולעקור את דברי הגמרא?

ולכן הם אומרים,

לשים אפר מה שכתוב בגמרא בשולחן ערוך זה ודאי חייבים,

גם לשבור כוס.

זה המסקנה.

הם יכולים לכתוב מה שירצו, אני לא מתנגד. הנייר סובל את כל מה שירצו לכתוב.

הבעיה היא שהם כותבים את זה בשם מורנו חכם עין ציון.

אלה שכותבים את זה,

הם לא למדו אצל חכם עין ציון, הם לא זכו ללמוד אצלו תורה.

אנחנו ברוך השם זכינו,

חכם עין ציון לא אמר מעולם דבר כזה.

חכם עין ציון לא רק שהיה מדקדק במצוות,

היה גם חסידה קדישה.

כשחיתון את בנו, ייבדל החיים רבי אליהו,

אמר לו, תחמיר, תעשה חומרה, גם תשים אפר וגם כוס.

חומרה למה לא? מי שרוצה, המחמיר תבוא עליו ברכה.

ועל הטענה כאילו אנחנו הולכים לדין הגמרא,

זה שטויות, זה לא נכון.

תפתח את דברי הקולבו ותראה.

מרן בבית יוסף, אור החיים סימן תקסמיך,

מביא מילה במילה את דברי הקולבו,

הקולבו מסביר.

מה הדין של הגמרא?

החתן היה בא לחתונה עם התפילין,

אז היו מניחים תפילין כל היום.

אתה מזיז לו את התפילין,

במקום התפילין לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר,

וכן הפוך.

היום שלא מגיע החתן עם התפילין,

ממילא הדין של הגמרא בטל מאליו.

הדין הזה לא קיים.

אם כן, איך נזכור את החורבן?

נסיים הכול פה על פי התוספות בברכות ל' א', שוברים את הכוס.

האם הקולבו חלילה בא לעקור את מה שכתוב בגמרא? חס ושלום.

מרן בבית יוסף בא לעקור את דברי הגמרא? לא.

מרן מעתיק את דברי הקולבו בשתיקה,

וככה מנהג שלנו דורי דורות.

מרנו החכם מן ציון היה מאוד זהיר לא לעקור,

לא לבטל מנהגים.

איך הם יבואו ויגידו בשמו דברים כאלה? טוב, אין לנו טענות עליהם,

הם לא זכו לשמוע את הרב,

אבל הסיכום, כל העדה עושה כמנהג אבות אבותיה,

אשכנזים או התימנים יניחו את האפר,

אנחנו שוברים את הכוס,

אבל כמו שאמרתי,

מי שירצה, המחמיר תבוא על הברכה, יעשה את שני הדברים.

הגאון בחזקיה מדיני בעל השדה חמד כותב את כל דברי הפוסקים, הכול בואבי תוסף את כל מה שאמרנו.

אחר כך הוא מסיים.

הוא אומר, הבעיה היא,

היום אנשים מעמי ארצות,

אחרי ששוברים את הכוס, צועקים מזל טוב,

אף אחד לא זוכר את החורבן במקום להיעצב.

זו הארה של הרב, הארה נכונה,

אבל יש לנו פתרון כאן.

לפני כן,

הרב,

יש לנו ברוך השם היום את המיקרופון,

הקול של החכם, נשמע טוב,

יודע,

יודע לכל הציבור,

אנחנו באים כעת להתייחד עם חורבן בית קודשנו ותפארתנו,

ואני מבקש שכל הציבור יגידו יחד עמי את הפסוק.

אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני.

תדבק נשוני לחיקי, אם לא אזכרך אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי,

ואחרי זה החכם ישבור את הכוס,

ואז הכול יהיה בסדר.

יהיה לנו לא רק את המטרה אלא גם את הביצוע הנכון,

בזה אתה יוצא ידי חובת הזלחמת.

אלה הדברים שצריך לעשות בכל חתונה וחתונה.

וכמו שאמרנו, אדם רוצה גם לשים אפר,

אין עוון להחמיר.

אבל המנהג שלנו, לשבור את הכוס.

עוד פעם,

אם תשבור את הכוס,

ואחרי זה בא מישהו ורקד,

יתחלק עם שברי הזכוכית ושבר את העצמות,

החתן יצטרך לשלם כסף.

ולכן, מה אנחנו עושים?

צריך למגן את הכוס.

תיקח נייר כסף או נייר עבה,

תעטוף את הכוס.

גם כשהוא נשבר, השברים לא מתפזרים.

גם שם צריך להיות חכם הרואה את הנולד.

עושים מצווה לזכור את עניין החורבן של ירושלים,

אבל צריך להיזהר שלא תהיה שום תקלה.

אלה הדברים שכל אחד, כל חתן וחתן אמור לעשות,

בין אם זה זיווג ראשון, זיווג שני.

אין בעיה בדבר, כך צריך לנהוג ולעשות.

כל צופייך נשאו כל אלה שמרמים את קולם בשעת הקינות, יזכו, בעזרת השם, יחזב ירננו.

שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה.

שישו איתם משוש,

כל המתאבלים עליה, אלה דברי מרן באורח חיים,

סוף סימן תקנד.

בעזרת השם,

בזכות זה שאנחנו זוכרים את חורבן בית קודשנו ואת תפארתנו,

נזכה לגאולה הקרובה במהרה בימינו.

אמן ואמן.

אמן ואמן.