הגינות, אמת ולשון הרע בדיני כתובה ושידוכין – בין יושר הלכתי לאחריות לחיי משפחה

 

- - - לא מוגה! - - - 

הגענו לסימן ס״ו ומרן כאן מפרט לנו את כל דיני הכתובה.

סימן שאחריו,

מרן עוסק בשלד של הכתובה בדבר שהוא קבוע לכל הנשים.

כל אחד כותב מה שרוצה, הוא מוסיף לה עוד מאה אלף, עוד מאתיים אלף,

אבל

יש מינימום,

לא פחות ממאתיים זוז לקהלה רווקה בתולה.

אבל אם היא איננה בתולה רווקה, אלא

גרושה, אלמנה או רווקה שאינה בתולה,

במקום מאתיים זוז זה מאה זוז.

תרגמנו את זה לכסף של ימינו,

מאתיים זוז זה בערך 460 שח,

מאה זוז יוצא לפי זה, 230 שח זה פחות או יותר הסכום.

וזה קבוע בכל הכתובות.

אלא שהרב חייב לדייק

בדבר הזה,

הוא לא יכול לכתוב שקר.

אם האישה הזו גרושה, אלמנה

או שהיא רווקה, בעולה, אסור לו לכתוב

מוהר מתולייכי, מאתיים זוזה.

שקר, זה לא נכון.

ואז אם טעה וקטע דבר כזה, הכתובה פסולה.

עד כדי כך.

ולכן הרב צריך לבדוק לפני שכותב,

כדי שאדע את הדבר, כדי שהכל יהיה מדויק.

לפעמים החתן יודע, לפעמים לא יודע.

אז הרב ייכנס לעובי הקורה כדי לבדוק את הנושא.

בדרך כלל אנחנו מצווים על איסור אמירת לשון הרע,

לא תלך רכיל בעמך,

וגם קבלת, איסור קבלת לשון הרע,

לא תישא השם עכשיו, נקרא בעוד חודש פרשת משפטים.

חפץ חיים, בעל המשנה ברורה.

ספר הראשון שכתב חיבר בחייו היה על ההלכות האלה.

ספר מלא וגדוש.

יש שם את כל ההלכות,

הרב הקיף להלכה למעשה את הנושא בצורה מסודרת.

כי ההלכות האלה נכתבו בפוסקים,

אבל בצורה לא מסודרת.

חלק באורח חיים, חלק בחושן משפט.

הרב אסר ליקט כעמיר גורנה וכתב את הכל בצורה נפלאה.

כל אדם שרוצה לקיים את סור מרע ועשה תום,

חייב ללמוד, חייב לדעת את הספר הזה כל הימים בכלל ובימים האלה בפרט.

מה יש בימים האלה?

אני מצטט את דברי הרמב״ם.

הרמב״ם באגרות שלו נשאל,

אבל האם מותר לדבר לשון הרע על גבאים,

על אנשים שלחי ציבור,

או שהדבר אסור?

כמובן, האדם הזה ששואל, הוא אומר, תראה,

יש לי מסמכים,

הכל אמת,

אבל הרי לשון הרע זה גם על אמת.

האם מותר לדבר או לא?

והרמב״ם עונה, לא, אסור לדבר.

והרמב״ם, בתשובה שהוא אומר,

הוא לא רק אומר מילה אחת אסור, הוא גם מסביר, מנמק,

והדברים שלו מתוקים מדבש.

הכלל תמיד,

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.

אנחנו חושבים, האדם הזה,

חבר עירייה, חבר כנסת, חבר ממשלה, מי יודע מהו, שלוחה דרבנן,

בטח הוא הסגן של המשיח, אם לא המשיח בעצמו.

ולכן אנחנו מצפים הרבה,

ברגע שאתה רואה דברים אחרים,

אתה מאוכזב מאוד,

מתחיל להטיח עליו דברים קשים מאוד מאוד מאוד.

הרמב״ם כותב שם באיגרת,

לא הם אנשים כמוני, כמוך, אנשים פשוטים,

הוא עשה מהם את הגודל הטבעי האמיתי.

אנשים פשוטים, גם על אנשים פשוטים אסור לדבר לשון הרעות.

אלה הדברים של הרמב״ם,

ולכן גם בימים האלה אנחנו בעזרת השם עושים תענית דיבור בימי השעולים,

אבל גם בימים שאנחנו כן מדברים,

אבל אנחנו נזהרים שלא לדבר לשון רע בכל ימות השנה, כולל גם בנושא הזה, הנושא האקטואלי.

אתה יכול לחשוב שזה צודק וזה צודק,

זכותך לומר,

זה יותר טוב מזה, ובין יותר טוב משמעון.

אני חושב שזה יותר טוב, אין שום בעיה.

אבל לבוא ולהגיד,

פלוני אלמוני, מושחת, גנב בן גנב, פושע,

כמו שחלק מהאנשים מתלהמים תוך כדי,

זה לא בסדר, זה לא טוב.

שם בעל המשנה ברורה נתן לנו גם,

לפעמים יש דרכי היתר.

לא תמיד האדם צריך לשמור לפיו מחסום,

ולא רק מותר,

אלא הרב מצטט את דברי הפוסקים שלפעמים יש חובה

לבוא ולדבר, לבוא ולספר.

כגון,

יש אדם שהוא לא ישר, מתנהג בחנות שלו, מוכר משא ומתן שלא באמוניו.

ואז האדם הזה שבדק יודע את כל ה...

במציאות

שואל אותו חברו, תגיד לי,

מקום זה וזה, חנות של פלוני.

כדאי לקנות שם,

יש שם מבצע, יש שם בזול.

הוא יודע שהכל שקר, המהות, הכל עוונטה.

האם מותר לומר או לא?

והוא אומר, כן, מותר.

ולמה?

כשאני מתכוון להשמיץ,

זה האיסור לשנרה, כי אין לי כוונה להשמיץ.

אני רוצה שהוא לא ייפול בפח, אני רוצה שהוא לא יפסיד.

במקום שיגנבו ממנו חמישה שקלים או עשרה שקלים,

אני רוצה שהוא יקנה את מה שראוי במחיר הנכון.

ולכן אתה יכול להזהיר אותו,

לא כדאי, אל תדרוך שם במקום הזה, לא כדאי.

והרב מפרט עוד כמה וכמה דוגמאות.

אחת הדוגמאות היא הדוגמה שלנו בנושא של שידוכים.

כמו שאמרתי קודם,

לפעמים, אם הייתה טעות בכתובה,

במקום שההקלה הזו הייתה

בעולה

ומה שהיה מגיע לה, מה שהיה צריך לכתוב,

היה צריך לכתוב מנה,

הוא טעה, הטעו את הרע, והוא כתב,

מואר בתולייכי 200,

זה יכול לפסול את הכתובה,

אלה דברי מרן בסימן ס״ז סעיפה.

ולכן,

לפני כן, מראש, צריך להקדים רפואה למכה.

למה לרמות,

למה תעשה כל עבדיך?

מעיקרה, היושר וההגינות מחייבת את כולנו לבוא ולומר את האמת.

אם בענייני ממון,

הנייר הזה שווה עשרה אגורות.

מכרתי את זה בעשרים אגורות.

ונודע לו, לאדם הזה, שזה לא שווה עשרים,

רק עשרה אגורות.

מה אתה אומר?

מקח בטל.

זה יותר משישית,

ולכן אין מה לדבר.

שיחזיר את העשרים אגורות, יחזיר לו את הנייר.

עשרה אגורות זה הכול.

זה לא מיליון דולר שהוא רימה אותו.

דין פרוטה כדין מאמנה.

ולכן, אפילו בכסף קטן,

אתה אומר,

יש איסור דאורייתא, לא תנו איש את עמיתו,

ולכן, עד כדי כך

שמותר לי לגלות את אוזנו,

להגיד לו, דרבאלק,

אל תיכנס לשם, אל תלך לאותה חנות.

קל וחומר כאן בענייני השידוכים.

בנושא הזה,

אדם מתחתן,

בעזרת השם יחיה איתה עוד מאה שנה,

עד מאה ועשרים שנה.

אם יש לזה מחדלים, יש לזה דברים,

אז הוא יסבול,

לא דקה או שניים,

זה סמל לכל החיים.

ולכן, העלינות מחייבת הן את החתן כלפי הכלה והן הכלה כלפי החתן.

חייבים לשים את הכול על השולחן,

לומר את כל האמת, זה מה שעליהם לנהוג ולעשות.

כך עושים אנשים מראי שמיים, בני תורה.

אני יודע שיש חולקים עליי.

היצר הרע הוא מאן דאמר גדול.

הוא אומר, תראה, לפני שלושת אלפים ושבע מאות שנה,

הסבא קדישאי לבן הארמי.

היה לו תורה אחרת,

הוא התנהג אחרת, החליף את משכורתי עשרת מונים.

תראה, אם תגיד את האמת היא תעזוב אותך.

איפה תמצא הכלה יפה כזו?

וכן הלאה.

הוא מפתה את האדם,

לא נותן לו לומר את האמת,

וחלק מהאנשים לא עומדים בניסיון.

לצערנו,

תלך היום לבתי הדין.

יש עשרת אלפים מתגרשים כל שנה, עשרת אלפים גיטים.

אם כולם היו אומרים את האמת,

לא היו מרמים לפני החתונה.

לא היינו מגיעים למספר הזה, למחצה לשליש ולרוויה.

אדם מראש יודע, יש בעיה כך וכך.

כן, כן, לא, לא.

אף אחד לא היה הולך עם ראש בריא למיטה חולה,

או שהיא לא רוצה או שהוא לא רוצה,

ולא היו מגיעים לכל הכאב ראש הנורא הזה למריבות שיש לפני ואחרי הגר.

מה גורם את כל זה?

לצערנו, בדרך כלל, הרמאות שאנשים לא מודעים לחומרת העניין.

אבל אדם ירי שמיים, אדם בן תורה,

צריך לומר את האמת, זו ההנהגה היפה ביותר.

אחד החברים פעם שאל אותי שאלה.

הלילה אני אמור ללכת להיפגש.

והיה לו במשפחה פגם גנטי.

היו לו אחים מפגרים וכן הלאה.

שאל אותי, מה אני אמור לעשות?

אמרתי לו, תהיי ישר והגון. תגיד לה.

שלום כל טוב.

אחרי יומיים אני רואה אותו. נו,

מה היה? אומר, כן, נפגשנו אחרי שברוך השם מצא חן בעיניי, השיחה זרמה, הכל היה נפלא.

אמרתי לה את כל האמת.

תראי, יש בעיה כך וכך.

אמרתי לו, נו, מה היא גיבה?

אומר, גם היא! פתחה את הפה.

גם לה היה מה לספר.

במשפחה אצלנו יש כך, יש כך, יש כך.

הוא היה הגון, ישר, גמי, הייתה ישרה.

התחתנו, ברוך השם, יש להם בן פורת יוסף עשרה ילדים בריאים ושלמים.

עוד היד נטויה, בן פורת יוסף.

כך בונים בית.

בית בצורה ישרה, הוגנת.

כך עושה אדם חכם ונבון, גם במסחר בביזנר.

כולם יודעים שאצלי בחנות אני מוכר בדיוק, אף פעם אני לא לוקח יותר.

אז כולם ירוצו לקנות רק ממני, כולם יודעים שאצלי הכל על פי כללי ההלכה, הכל ביושר, הכל...

אותו דבר גם כאן, גם בדברים האלה, טוב שמי שמן טוב,

ולכן כדאי שכל אדם יתנהג בדברים האלה בחוכמה.

לפעמים יש דברים שאין צורך לומר אותם בפגישה הראשונה,

אפשר לדחות את זה לאחר מכן.

והסיבה היא כך,

לפעמים אתה אומר,

ואותה האישה, או הפוך, אותו הבחור,

ילך ויפרסם את זה לכל העונה.

יכול להיות שגם בלי זה הוא לא ירצה, לא מצא חן בעיניו,

או הפוך, היא לא תרצה, לא מצא חן בעיניה.

אני שומע לך לדבר.

אם בלב אחי כל העניין הזה יתפוצץ ולא יצא לפועל, זה מיותר.

ולכן,

בפגישה הראשונה אתה לא חייב מיד לומר את כל הפרטי פרטים,

אלא

ברגע שאתה רואה,

הכל זורם.

מצא חן בעיניה, מצא חן בעיניו.

השיחה זורמת, הכל זורם, זהו זה, מתקדמים לקראת שידוכים, אירוסים וכן הלאה.

ואז באותו השלב הוא חייב לבוא ולומר את כל הדברים.

הוא לא חייב להגיד לה,

תראי, בבוקר אני אכלתי שמנת עם לבן ולחם מן החמה.

מאי נפקא מינה אכלת שמנת, אכלת לחם?

זה לא צריך להגיד לה, דברים בטילים כאלה.

אני אוהב פיצוחים, אני אוהב גרעינים של אבטיח.

אני לא אוהב גרעינים של מאי נפקא מינה בדברים האלה.

מה שאתה אוהב, היא תדע אחרי החתונה והיא תקנה לך, הכל יהיה בסדר.

אבל בדברים יסודיים,

בפרט אם הפגם הוא גנטי,

שם אנחנו חייבים לומר.

מרן כתב לנו את הדברים האלה למעלה בסימן ב'.

מרן שם מביא לנו את דברי הגמרא ביבמות בדף סב',

משפחה שיש בה שלושה מקרים של מחלה תורשתית.

כמו שאמרתי, פגם גנטי.

אם זו מחלת הנפילה, או שהם מפגרים או משוגעים,

וכיוצא בזה,

אז בזה חייב לומר.

מחלוקת בגמרא בין רבנו הקדוש לאביו רבן שמעון בן גמליאל, ומרן פוסק להכן,

בשניים עדיין זלה וחזקה, בשלושה וחזקה,

וחייב לומר.

כל זה חייבים לומר אם זה פגם גנטי.

ואז התוצאה, חלילה, הילדים יהיו כאלה,

ולכן אסור לך להפיל אותה בפח.

אבל לפעמים שני אחים שלו, או שלושה, נסעו ונפגעו בתאונה דרכים.

קטעו להם רגל. שלושה קטעו להם רגל בר מינה.

אבל זה לא דבר שהוא גנטי.

נכון הדבר ששלושה כך וכך, אבל בעזרת השם, הילדים שלהם יהיו עם שני רגליים, הכל יהיה בסדר.

לא צריך לחשוש לפרט,

זה דבר שאתה יכול לדלג עליו,

את זה אתה לא צריך לומר.

וכן, כל כיוצא בזה.

אבל דבר שיש לו השלכה לחיים,

בוודאי שצריך לומר,

הוא יאמר, אם היא יש לה את הבעיה הזו, היא צריכה לומר.

פעם השטחנים היו יודעים, היו עובדים עבודה יותר יסודית,

והם היו צריכים לגלות.

היום רוב השטחנים לא יודעים, הם עובדים בשיטה של המחשב,

היום בדרך כלל הם כבר לא יודעים כמעט.

כל אחד שבא, מכניס אותו למאגר הממוחשב.

אתה בא אליו, תשמע, יש בחור בגיל 21, הוא רוצה שידוך.

באיזה גיל אתה רוצה? כך וכך.

עד איזה גיל?

ואז הוא לוחץ על הכפתור,

יוצאים לו רשימה,

פרשינתנטה, טלפון, אספתה, פורתה,

תבחר מה אתה רוצה איזו,

מי אלה, מה אלה. אומר לו השטחן בפירוש, הוא אומר לו, אני לא בדקתי,

אני לא יודע,

תבדוק אתה, אני נותן לך רק את הנתונים,

הגובה שלה כך,

אבא שלה קוראים לו כך,

המקצוע שלו הוא כך, היא בת ה-20,

טוב, הוא נותן לו את הפרטים הטכניים,

אבל להכיר אישית, לדעת,

יש שם פגדים,

אין פגם, פגם גנטי, לא גנטי, הוא לא יודע שום דבר.

ולכן, אין לך היום את השטחן שתוכל לסמוך עליו,

ולכן כל אחד ואחד חייבו בעצמו לפרט א', ב',

אם לא,

אז לפחות הצד השני צריך להיות חכם כדי לא ליפול בפח, כדי שלא ירמו אותו,

כמו שאמרתי, המרמה בדברים האלה היא הרבה יותר קשה.

לפעמים הפגם הוא לא במשפחה שלה, אלא היא.

היא הקלה, היא שיש לה מומים,

היא יש לה בעיה,

או שאין לה לא רע וסד וכיוצא בזה,

גם את זה היא חייבת לגלות,

לומר את כל הדברים האלה לפני החתונה,

והיא לא יכולה להסתיר את זה מבעלה.

מרן מפרט לגבי הכתובה.

אם רימתה אותו, כמו שאמרנו,

למחרת הוא הולך לבית דין, לא מצאתי לביתך בתולים,

ואז אנחנו אומרים שלא משלם אפילו מנה אין לה.

לא אומר, טוב, מתי אם לא,

אבל גם לגרושה, אלמנה או בעולה יש לה מנה.

כאן לא, כאן יש.

שקר,

כתבו בכתובה מוהר בתולה יחיד,

מאתיים זוז, זה שקר.

אם זה שקר גם מאה אין כאן,

כי הכתובה הזו פסולה לגמרי.

עד כאן זה מוסכם לכל הדעות.

נחלקו הרמב״ם והתוספות

מה הדין לגבי הקידושין?

האם הקידושין תפסו או לא?

היה כאן טעות כזו?

מה זה טעות? הרימתה אותו.

איך קראנו לפני חודש?

וישחטו שעיר עזים ויטבלו.

והיא עשתה את הקונץ הזה והרימתה אותו ובסוף הוא גילה את האמת.

אחרי שגילה את האמת הוא הולך לבית דין ואומר זה מקח טעות. אני על דעת זה לא הייתי לוקח אותה אם הייתי יודע כי אין אישה כורדת ברית אלא למי שעשה כלי.

האם באמת הוא צודק?

התוספות דעתם שאינה מקודשת.

זה פגם אמיתי, זה מיקח טעות, הכל אפס.

כך דעת בית שמואל, שאלות ותשובות אחיעזר ושמעות אחרונים,

והרבה מגדולי הפוסקים חששו לזה.

אבל לעומתם, בדעת הרמב״ם,

דנו הבית חדש, הלבוש ועוד מהאחרונים, אמרו לא.

יש כאן ספק,

אולי היא מקודשת.

הם מסתמכים על מה שמרן כתב לנו למעלה בסימן ל״ט סעיפה.

האדם הזה יתחתן ואחרי החתונה יתברר,

יש לה מום כך וכך.

נכון הדבר שהיא הייתה חייבת לומר לו?

זה חוסר הגינות ממדרגה ראשונה כשהיא באה ומרמה אותו ולא אמרה לו.

אבל בדיעבד אתה לא יכול לומר מקח טעות,

לא מקודשת,

שתעוף מכאן בלי גט. לא, אתה לא יכול לומר כך.

אנחנו מתבוננים, משערים פעמים רבות גם אם הוא היה יודע,

הוא היה מסכים.

מי אומר לך שבוודאי המום הזה היה אומר לו להתנתק,

לברוח? אולי לא.

ולכן בחי גוונה יש מקום לומר מקודשת מספק,

ואם היא רוצה לעזוב אותה חייב לתת לה גט.

כמו ששם מספק. הרמב״ם סובר גם כאן.

גם הנושא הזה, שהיא לא הייתה בתולה, גם זה מום.

אבל המום הזה, מי אומר לך שזה יהפוך את כל העניין

כמקח טעות?

זה הוויכוח שיש בין הרמב״ם לבין התוספות.

גם באחרונים אתה רואה את המחלוקות הללו.

לפעמים אדם מהצד שהוא שכן יודע את האמת.

יודע את האמת, הוא בא לשאול את הרב.

כבוד הרב,

אני רואה שכאן הולכים לרמות את החתן הזה וכולי וכולי. החתן הזה קצת תמים,

ואני רוצה לגלות האם הוא מותר או לא.

כן, מותר. כמו שאמרתי קודם,

אין לך כוונה להשמיץ אלא כדי שאותו אדם לא ייפול בפח,

ולכן יש מקום להתיר. בתנאי

שאותו אדם שישמע, שתוק.

לא יספר לאף אדם בעולם.

למה? כי אם הדבר יתפרסם זה כבר מיותר, זה לא בסדר.

אבל אם אתה אומר לבחור, אני אגיד לך בתנאי שיהיה שקט ולא תאמר ולא תדבר,

ואם באמת האדם הזה יעמוד בדיבורו, הנה חנמה,

הוא יכול להציל אותו, לבוא ולומר לו לפני החתונה, כך וכך האמת,

כדי שלא ייפול בפח, כדי שלא יאבד את עולמו, לא יתחתן עם אישה משונה כזו.

קל וחומר, אם יש לה במשפחה משוגעים וכיוצא בזה,

קל וחומר בזה שאין שום בעיה שיכול לבוא ולגלות ולומר לו את כל הדברים.

אבל לפעמים, כמו שאמרתי,

אף אחד לא בא לגלות לו, ורק אחרי החתונה מתברר כל העניין,

ועל זה אמרנו שיש לנו ספק.

הדפקא מינה,

פעמים רבות,

אחרי שקרה מה שקרה,

באים אליו אנשים,

אנשים שאוהבי שלום.

אומרים לו, תראה, הכלה הזו יתומה.

היא בוכה,

היא מתחרטת שלא אמרה לך,

מבקשת סליחה,

מתחננת על חייה וכו',

ונגנים לו על הרגש.

ולכן, הוא מוכן לסלוח לה.

בסדר? אחרי שהוא אמר, אני מוכן להמשיך ולחיות איתה.

צריך עוד פעם חתונה,

עוד פעם קידושין מחדש.

אם תאמר, היה מקח טעות, הכל היה אפס,

עוד פעם, צריך לתת לה טבעת לפני שני עדים,

ולומר, הרי את מקודשת לי.

מה שהיה, זה לא היה כלום.

לא רק לכתוב לה כתובה חדשה, אלא גם הקידושין,

הכל היה אפס, הכל היה מקח טעות.

זה מה שעושה, אני כבר יודע תוספות.

אבל אם אתה הולך לפי הרמב״ם, אולי לא.

זה הדיון שיש בגדולי האחרונים.

והנודע ביהודה הולך לחומרה, כיודעת התוספות.

הוא לא יכול להמשיך ולחיות איתה ככה סתם,

אלא חייבים עוד פעם לחזור ולעשות את הקידושין, לכתוב עוד פעם כתובה חדשה,

ורק אז יהיה הכל בהיתר ולא באיסור.

דווקא מינה עוד.

לפעמים האדם הזה תמים.

צדיק תמים היה בדורותיו, ולא ידע מה שהאישה...

הזו עשתה לו.

וישחטו שעיר עזים, הוא קרא את זה, את זה הוא יודע.

אבל כשאשתו תעשה לו את זה, לא היה לו אהבה המלח. הוא חי איתה, יש לו חמישה ילדים.

היום בא אל החכם, מגיע לחכם,

אדם מציג את עצמו, אני בעל תשובה.

אומר לרב בארבע עיניים, מספר לו את חטאי, אני מזכיר היום.

הייתי עם פלונית אלמונית, היה כך, היה כך,

ואחר כך היא הצמיחה,

כבודו רואה את האדם ההוא הצדיק,

זו האישה, אשתו היום וכולי.

איך,

מי הצליח לעשות את הקצוות האלה, לתפור? אשתך, אשתך היה ממולח,

ועשה את כל הדברים האלה, הצליחו לעבוד עליו.

האם אני יכול לשתוק כעת,

איך אומרים בעברית, לשמור על זכות השתיקה,

או שאני חייב ללכת ולספר לו?

אלה הדברים שגדולי הפוסקים דנים בהם,

הנודע ביהודה ושאר האחרונים. תראו תשובה ארוכה בספר רב-פעלים, חלק א',

ארבנו יוסף חיים,

ועוד מגדולי האחרונים. גם האבא דן בזה, גם ביביע עומר חלק ב', גם בחלק ג',

שוב, חלק הקלו, חלק לא.

והמסקנה,

בין לכתחילה,

מן הראוי לומר, לא לשתוק.

אתה יכול לשמור על זכות השתיקה כשאין שום תועלת בדבר.

אבל אם יש תועלת, הוא יאמין לך, צריך ללכת ולומר.

הכלל הוא כך,

אתה משער, אתה מכיר את האדם הזה,

אחרי שתאמר לו את כל האמת, מה הוא יגיב?

תגיד, אתה משקר, אתה צוחק עליי,

אשתי, ברוך השם, אישה צדקת, מלמד מהם צדקניות של הדור,

היא הולכת עם של, איך אתה יכול להגיד עליה דבר כזה? וכן הלאה.

בין כה לא ישמע לך, כשם שמצווה לומר דבר הנשמע,

מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע.

וזה אין שאלה.

אתה אומר לו, תרד מהנושא, תעבור לסדר היום.

אבל, והיה,

אם האדם הזה כן יאמין לו,

או שהרב אומר לו, או שהאדם הזה, בעל התשובה, אומר לו, שניהם ביחד באים ואומרים לו את כל האמת, ואז האדם הזה ישתכנע.

ואז חייבים לומר לו, או לא.

דעת רוב הפוסקים שיש חובה לומר.

אם נלך לפי התוספות שאינה מקודשת,

אדם שחי עם אישה בלי חופה,

בלי קידושין,

ממילא אולי עובר על הלאו, לא תהיה קדשה, לא יהיה קדש.

זאת ועוד, יש כאן עוד עוון של איחוד.

נכון הדבר שלנו מותר להתייחד עם האישה בזמן שהיא נידה.

התורה העידה עלינו סוגיו השושנים.

אבל כאן היא לא אשתו, היא אישה זרה.

כי אתה אומר, הקידושין היו אפס.

אם כך, בזמן שהיא נידה, הוא עובר גם על איסור ייחוד.

והרי לפי מרן בסימן כב סעיפה איסור ייחוד הוא דאורייתא, כמו שהגמרא דרשה בקידושין בדף פה.

כי עשיתך הכי רבן אמך, וכי בן אם מסית בן אב לא מסית.

אלא מכאן עמדנו שהבן יכול להתייחד עם האימא,

אבל אסור אם כל אישה זרה.

אז יש כאן שתי בעיות שבשניהן יש צד,

אולי האיסור כאן הוא מדאורייתא.

גם אם תאמר, זה לא דאורייתא דרבנן,

אבל אני חייב להציל את האדם הזה,

אף הוא רושם מאיסורה.

זה הצד היחד.

הצד השני, כשהפוסקים דנו,

הם מאוד חששו,

האדם הזה ישמע את האמת וחמתו בערבו.

ילך מחר לבית הדין, כך וכך היה.

זו רמאית בת רמאי, נוכלת, שקרה עליי.

אני לא רוצה לחיות איתה, יהיה גט.

מי סובל כשיש גט?

לא רק הוא.

הילדים הופכים להיות יתומים בחייו.

אנחנו רואים משפחות כאלה ארוסות, השם ירחם.

היום קוראים לזה משפחה חד-הורית, נותנים לזה שם יפה,

אבל מסכנים הילדים האלה,

אנחנו פוחדים, חוששים, ובצדק.

אני לא רוצה לגרום חורבן בית במקרים האלה.

ולכן, אם אדם רוצה לחשוש את דעת הנודע ביהודה וסיעתו,

העצה היא כך.

לפני שתיגש לדבר,

תלך ותתייעץ, תקבל עצה טובה מפסיכולוגיה השמיים.

אם הפסיכולוג הזה מכיר את אותה המשפחה, מכיר את האדם,

אתה אומר לו כך וכך העניין,

הוא ידריך אותך איך לומר את האמת בצורה יפה,

מסודרת,

והוא ייכנס לעובי הקורה כדי לעשות ביניהם את השלום.

הצמיח לפשר ביניהם, עשה ביניהם את השלום,

ואז אתה לוקח את הטבעת, עוד פעם יגיד, הרי את מקודשת לי,

זהו, כידש אותה עוד פעם, עשו עוד פעם את הקניין של הכתובה וכננה נהיה,

כתבו כתובה חדשה, הכל בסדר, אין לנו שום בעיה.

בזה רק תיקנת ולא הרסת,

זה מה שכדאי לנהוג ולעשות.

עיקר הבעיה,

כשאין סיכוי.

לפעמים הפסיכולוג מתבונן,

הוא מכיר את האדם הזה, אדם משונה, אדם קשה מאוד,

הוא אומר לך, תשמע, זה מקרה אבוד,

אם תאמר לו את הדברים האלה, בוודאי יהיה כאן גט, בוודאי יהיה כך וכך,

ועל זה יש את הדיון הקשה.

בין גדולי הפוסקים האם לחשוש לשתי הבעיות האלה שיש בהן סרח איסור דאורייתא או לא.

אלה שהקנו בדבר, הם טענו

מה קורה כעת?

כעת האדם הזה לא יודע.

הוא נחשב, אבל האיסור הזה הוא בשוגג.

ואם נאמר שאין זה דאורייתא אלא דרבנן,

הרי לפי דעת נתיבות המשפט וחושן משפט סימן ירש נדלת,

איסור דרבנן הוא רק גברא ולא חפסא.

אין סמכות לחכמים להפוך את הבשר עוף וחלב כי הדבר איסור.

הם אמרו לי אל תאכל,

אבל הם לא הפכו את הבשר עוף וחלב לדבר איסור.

ולכן הוא מסביר בזה את דברי הגמרא והשולחן ערוך שם.

מרן כותב שם

אדם קנה בשר שור מהקצב,

מיד לקח את זה לבית, צלם ואכל.

אחרי כמה שעות מטלפן הקצב,

תשמע, כך וכך היה, הבשר טרף.

תחזיר לי מיד את הבשר.

אז הוא אומר לו, אבל אני אכלתי את זה.

אף על פי כן,

למרות שהוא אכל את זה,

צריך הקצב לבוא ולהחזיר לו חזרה את הכסף.

אין דבר כזה אכל,

כיוון שזה היה טרף,

מקח טעות מעיקר הער.

אבל,

אם זה לא היה דאורייתא,

אלא כל הבעיה הייתה דרבנן. היה שם איזה סרחה,

אז זה לא היה חלק,

זה היה כשר,

או שזה היה חלב דרבנן.

בזה מרן אומר,

אכל את זה,

זהו, הקצב לא צריך לשלם לו.

מה ההבדל אם זה דאורייתא או דרבנן? שניהם אסרו לנו לאכול.

אז זה מסביר ואומר יפי הנתיבות,

בגלל שעכמים אין להם סמכות להפוך את החלב שעשו מדרבנן באותו מקום,

להפוך את זה כחפצה של איסור,

אלא זה רק גברא.

אמרו לי,

ושמרת לעשות ככל אשר יראוך,

אני מצווה לשמוע לדברי חכמים ולא לאכול.

אם זה רק גברא, והוא מסכן לא ידע, היה שוגל.

ולכן, מאי דאבה אהבה?

מה שהוא אכל כאילו היה דבר היתר,

ולכן מה שהוא שילם לקצב,

הקצב פטור מלהחזיר לו את הממון.

משם למדו הפוסקים הרבה דוגמאות.

לפי דעת הנתיבות יוצא,

אדם שעשה ייסוד רבנן בשוגג, לא צריך תיקון.

אין כאן בעיה בדבר.

הרבה מגדולי הפוסקים חולקים

על דברי נתיבות המשפט.

ולהלכה,

המסקנה, איסור דה רבנן הוא לא רק גברא אלא גם חפצה,

ולכן גם כאן יש לנו את הבעיה האמורה.

יש לנו כמה וכמה ראיות.

במועד קטן, בדף כה, הגמרא מספרת רב הונא,

כשבא להניח תפילין, התהפכה לו הרצועה.

הוא עוצם בגלל זה ארבעים יום.

אם תאמר איסור דה רבנן הוא רק גברא,

למה צריך להתענות? זה דה רבנן כל העסק.

גם במסכת חולין בדף ז',

שם הגמרא מדברת על דמאי,

והגמרא מכנה את אכילת הדמאי הזה בלשון איסור.

איך זה ייתכן שרבי אליעזר יאכל דבר כזה,

אשתה בהמתם של צדיקים הקדוש ברוך הוא, לא מביא תקלה על ידם,

קל וחומר צדיקים עצמם.

שוב, הלשון הזה שהגמרא מכנה את הדמאי בשם איסור,

נשמע שזה איסור ממש.

זה לא רק גברא אלא זה גם חפצא.

כך מוכיחים גם מדברי התוספות בביצה ו',

שם המעשה היה אנשי חברה קדישה טעו.

ביום טוב שני של גלויות הם הלכו והעבירו

את המת לקבור אותו מחוץ לתחום, מקום אחר.

אומר רבנו שמחה היא צריך אותם תיקון.

הרי מסכנים לא ידעו,

וימותו שני של גלויות זה דרבנן.

אם נאמר שזה גברא ולא חפצא, למה צריך אותם תיקון?

גם הראבן, דן, אדם ששתה בטעות בשוגג, יאי נסך,

צריך לצום חמישה ימים.

תגיד, גם שמה יאי נסך, סתם ינם, זה דרבנן.

אם זה דרבנן,

למה אתה מצריך תיקון אם היה הדבר בשוגג?

זה לא רק הראבן, אלא

גם רבנו הארי סובר קרן.

הדוגמה של רבנו הארי מופיעה בשתי דוגמאות.

הדוגמה האחת

בעניין יין נסך, הדוגמה השנייה בדין דם בתולים.

מסופר שרבנו הארי הסתכל במצח של תלמידו מארחו.

מה לו כתוב במצח שלך? שתית יין נסך.

מאיפה יבוא יין נסך לרבה אחו?

לא היה לו עסק עם הגויים.

ויבוקש הדבר ויימצא. היה יהודי בעל תשובה,

אבל עדיין לא גמר את הסדרה של התיקונים.

ולכן זה נחשב,

היין שלו יין נסך,

ונכתב על המצח שלו שהוא שתה יין נסך.

אומר בקיצור השלח,

שמערכות שם 73 תעניות לכפר.

אם נלך לפי הנתיבות, הרי אמרנו, סתם יא נם דרבנן,

וכאן הוא לא ידע, זה היה בשוגג.

אז אם זה בשוגג,

איסור גברא ולא חפצא, לא צריך שום תיקון, שום תעניות.

אתה רואה שרבינו הארי סובר,

שגם איסור דרבנן הוא לא רק גברא אלא גם חפצא.

אם ייכנס כעת למקום הזה, רבנו הארי,

אני אשים את המקבעת כך.

שלא יסתכל על המצח שלנו.

אם יסתכל על המצח, מי יודע מה יקרה, מה כתוב על המצח שלנו.

איזה פדיחה יהיה לכולנו.

ברוך השם, רבנו הארי לא נמצא כאן, נמצא בגן עדן העליון,

אבל עקרונית,

אנחנו הספרדים קיבלנו הוראות רבנו הארי,

כמו שאומר הגאון חידה ושאר האחרונים.

ואם רבנו הארי סובר שישורד לרבנן, זה לא רק גברא, זה גם חפצא,

ממילא אתה לא יכול להגיד כאן, הבעל הזה לא יודע,

ואם זה רק דרבנן, אז זה לא נורא, זה כן נורא.

יש לנו כאן, כאין ספק ספקה, להחמיר.

שמש דאורייתא מצד לא יקדש או איחוד בזמן שהיא טמאה.

ספק השני, גם אם תאמר דרבנן,

אולי יסורי דרבנן זה גם חפצא.

וממילא, איך האדם הזה ימשיך לחיות עם אותה אישה בלי חופה ובלי קידושין?

כי הקידושין שהיה, הכל היה אפס.

זו הטענה, ולכן.

כשאפשר,

אנחנו מסכמים להלכה שאין ברירה אלא לגלות,

לומר.

אלא מה, כדי שלא יתפוצץ,

לא ייהרס הבית הזה?

אמרתי קודם, לעשות שיעורי בית, אלך עם הפסיכולוג וכו' וכו'.

האבק, כשכתב את התשובה הזו,

הדוגמה שלו הייתה בצורה הרבה יותר קשה.

שם היה מדובר בגבר שהוא אדם קשה מאוד.

אם היית אומר לו, לפי התוספות, היא לא מקודשת,

תגיד לה שלום, ביי ביי,

תביא לו להתראות בלי גט ובלי כלום, הוא היה בורח.

והאישה הזו הייתה מידרדרת, הייתה יורדת לכביש,

הייתה יוצאת לתרבות רעה.

ולכן, שעת הדחק, האבא שמח,

על דברי אותם הפוסקים, טהרת המים,

הגאון עבנו יוסף חיים ורב פעלים,

ועוד.

אבל,

כשהמדובר הוא באדם מיושב, לא באדם קשה,

ויש לנו את הדרך לעשות את הדברים בצורה מסודרת,

איך אומרים?

שהכבשה תישאר שלמה, והזאב יהיה שבע.

אם יכולים לעשות את זה כדי שיצרו את זה חובה ליבא דיקול עלמא, עוד פעם יהיה קידושין,

עוד פעם יכתבו את הכתובה בצורה מסודרת,

זה הדבר הכי טוב,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

תראה איזה כאב ראש גדול יוצא על ידי הרמאות הזו.

ולכן, כל אישה חכמה תיזהר לא לעשות שטויות,

לא לעשות דברים שכאלה,

שמא חלילה וחס תסבך את עצמה ואת בעלה בכל הדברים האלה.

זה גם פגם בילדים. הילדים גם אינם מיוחסים, גם הם פגומים במקרה הזה.

ולכן אמרנו שהגינות מחייבת לומר הכל,

כך גם בדברים אחרים.

אבל אם יש לו לחתן אח שהוא עשיר,

או שאחיו לא עשיר ובינוני או עני,

מה זה נוגע לחיי המשפחה?

את זה הוא לא צריך לומר לכלה.

וכן על זה הדרך. דברים אחרים זוזים, זזים.

דברים של ממון, דברים כאלה, דברים של מה בכך,

זה לא נוגע.

אבל דברים שנוגעים במישרין לחיי הזוג לעתיד,

מן הראוי שיאמר לכלה, יספר לה את כל הדברים האלה,

כדי שבעזרת השם יעלה זיווגם יפה יפה,

יתחילו את כל החיים ברגל ימין,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

אבל כשאומר לנו הפסיכולוג, אני מכיר את העניין, בדקתי,

תשמע, זה אבוד.

אם אתה תדבר,

מחר הוא יהיה בבית דין, הכל העסק יתפוצץ.

טוב, שם אנחנו נסמוך על דברי רבנו יוסף חיים וטהרת המים,

שם אנחנו נשתוק.

נגיד לאדם הזה, בינתיים שישתוק, אין ברירה, שעת הדחק שנה.

אבל כשיש ברירה,

ברוב המקרים, אם אתה נעזר מעיקרה על ידי פסיכולוג,

אתה לא מביא את המחבי אש אחרי שהשרפה כבר שורפת את כל הבניין.

אתה מקדים רפואה למכה, אתה מכניס את הפסיכולוג לתמונה,

לפני כן אתה אומר את הדברים בטוב טעם.

בוודאי שיש בדבר הזה הרבה יותר סיכוי,

ולכן התייעץ עם הרב.

כמו שאנחנו שואלים את החכם בכל ארבעה חלקי שולחן ערוך,

גם בהלכה הזו כדאי שיתייעץ עם החכם.

לפני שלושים שנה

שאלו את מורנו חכם מנציון,

רב שמגיע נסדר חופה וקידושי, מביאים לו כתובה.

אתה שואל, מה זה?

אומרים לך, כלה ברוך השם, חזרה בתשובה לפני שנה,

גרעת השם, היא תתעלה.

נו, ואם היא חזרה בתשובה, אז מה אני כותב?

אני כותב,

מאתיים זוז, מואר בתולייכי,

הרב מתחיל להסתפק.

מה עושים?

פסק להם בזמנו בדרו חכם בנציון,

שיכתוב,

מואר בתולייכי, מאתיים זוז. למה הולכים לפי ארון?

ויש חזקת הגוף שנולדה בתולה,

אלה הדברים שהרב פסק.

מה שהרב פסק בזמנו בדרו,

הכל היה מדויק,

היה אמת ויציב ונכון וקיים, כך היה הרוב, 51%. אבל היום המציאות השתנתה, היום יש אינטרנט.

אתמול היה יורצאית

של האינטרנט.

‫90 שנה זה קיים בדיוק.

‫מה יהיה שם באינטרנט, השם ירחם?

‫המילה סרטים כחולים, ‫היא מילה עדינה, היא שמה,

‫כל התועבות שבעולם.

‫אם אתה אומר לו, זו בעלת תשובה,

‫מה פירוש המילה? ‫לפני כן, כשהיא הייתה חילונית,

‫מה הייתה עושה בנילה?

‫הייתה בכל ערב יושבת ללמוד זוהר,

‫חוק לישראל, לומדת ראשית חוכמה,

‫הולכים למועדון, לדיסקו, מה יש שמה?

יש שמה אלכוהול, סמים,

‫גם לפני האלכוהול והסמים, ‫גם אז לא לומדים זוהר.

‫אחרי זה השם ירחם.

‫ולכן, הרב צריך לשער.

‫פעם היה הרוב הפוך,

‫היום, לצערנו, הרוב הגדול זה לא כך. ‫הרוב הגדול,

היא לא נשארת שלמה,

‫ולכן הרב חכם מעיניו בראשו,

‫לא יכתוב את המילים מוהר בתולייכי,

‫אלא יכתוב מוהרייכי, מאה זוזה.

יכתוב רק את המאה,

‫ואז הכתובה תהיה בסדר.

‫לפעמים מעדכנים את הרב, ‫אומרים לרב, היה כך או היה כך,

‫אבל לפעמים אף אחד לא דיבר איתו,

‫ואז הרב צריך ללכת אחרי הרוב,

‫אז גם אם האדם הזה אומר, ‫תראה, אני תלמיד של חכם בן ציון,

‫קיבלתי את ההוראות של חכם בן ציון. ‫נכון, אמת, חכם בן ציון אמר,

‫אבל הוא אמר את זה לפני 30 שנה,

‫אז עדיין הייתה תרבות אחרת.

‫אפילו אצל החילונים,

‫הבנות שמרו על עצמן.

‫אולי לא כולם גרבו גרביים, ‫לא כולם הלכו בצניעות כמו שצריך,

‫אבל את המינימום הזה כולם הבינו.

‫היום, לצערנו, הכול נעשה ‫לא בגדר דחויה אלא הותרה,

‫ולכן טוב שהחכם הזה ינהג ‫בדרך השנייה, ‫שלא יכתוב מוהר בתונאיכי,

‫ואז לא יסבך אותם בכל הבעיה הזו.

‫ואם החתן יבוא אחר כך בטענות,

‫בית הדין יגידו לו, אדוני,

‫אתה חתמת על הכתובה הזו? ‫כן.

ראית מה כתוב כאן? ‫כתוב,

במקום המילה מוהר בתולאיכי, ‫כתוב מוהר ראיכי, מאז הוא זה. ‫מאז הוא זה, כמו גרושה אלמנה ובעולה. ‫בזה לא יהיו לו שום טענות ומענות,

‫סבר וקביל.

‫זה ימנע את כל ההתקדשות, ‫את כל הדין ודברים, ‫שתהיה לאחר מכן, חלילה,

‫וזה מה שכדאי שהרב ינהג ויעשה.

‫הלילה הזה, יורצאית של הגאון,

‫רבנו מצניח מזוז.

‫הרב היה הרב הראשי של תוניס, ג'רבה.

‫היה גדול, רב ועצום, יש לו כרכים גדולים, ‫בהוות איש מצליח.

תשל״א,

לפני ארבעים ושלוש ושתיים שנים,

‫התנפל עליו ערבי שם כשהוא יצא מהתפילה,

‫ירה בו והרג אותו.

‫הרב נהרג על קידוש השם,

‫היה איתו איזה ילד, ילד בן שבע,

‫הרב רצה לגונן עליו,

‫אז הרב חטף את הכדורים,

‫והרב הובא לכאן עם מנוחות, ‫הרב נמצא בהר הזיתים כאן בירושלים.

‫הרב היה גדול, עצום ורב בחוכמת התורה.

‫בראש ובראשונה,

‫להעסוקי שמעתתה,

‫הליבה דהילכתה.

‫היה פסקן גדול ממדרגה ראשונה, ‫אתה רואה את חוכמתו הנפנאה ‫בספרים שלו,

‫שאלות ותשובות, איש מצליח.

‫קראנו פרשה קודמת,

‫יעקב אבינו לא מת.

מה לא מת?

‫ראינו שמייחנתו אותו וכו',

‫הגמרא עונה, זרעו בחיים אף הוא.

‫גם רבנו מצליח לא מת.

‫ברוך השם, זכה הרב, יש לו צאצאים,

תלמידי חכמים, גדולי תורה,

‫שממשיכים את דרכו.

‫הקימו את הישיבה שם בבני ברק, ‫ישיבת כיסא רחמים.

‫ישיבה חשובה מאוד. ‫אחת הישיבות הטובות שיש בעולם,

‫הישיבה הזו הולכת בדרך ‫שלימדו אותנו חכמינו בשיטה הנכונה.

‫לא בשיטה העקומה, ‫שיש חלק מהאנשים היום לומדים,

‫אלא כמו שלמדו אבות אבותינו, ‫כך הם מלמדים שם,

‫לומדים את הגמרא עם המהרשה, ‫פני יהושע, משמרות כהונה,

‫והתלמידים שיוצאים משם,

‫יוצאים תלמידי חכמים עם שכל ישר.

‫יש להם עיון עמוק, עיון ישר,

‫שלא מזייפים.

‫יש אנשים שלצערנו 30-40 שנה לומדים,

‫והכול מן השפה ולחוץ, הכול שטחי,

‫לא קיבלו הדרכה נכונה.

‫אותה ישיבה שבראשה עומד ‫הגאון רבי מאיר מזוז,

‫אותה ישיבה זכתה ומגדנת לנו ‫עדרים-עדרים.

‫אותה ישיבה גם הוציאה הרבה ספרים ‫לאור המכון שיש להם,

‫שהעשיר אותנו לא רק בתורה שבעל פה ‫עם אותם התלמידים,

‫אלא גם בתורה שבכתב.

‫אנחנו מקווים שאותו הרב הקדוש ‫יעמוד שם בתפילה,

‫שהקדוש ברוך הוא ייפרע מהם ‫אין נקמות ה', אין נקמות הופיע. ‫שהקדוש ברוך הוא ייפרע מהגויים האלה במהרה, ‫וישלח לנו במהרה ‫משיח צדקנו במהרה בימינו. ‫אמן ואמן. רבי חנניה בן עקשיה ואומר, ‫אמן ואמן.