דיני הכתובה למעשה – חיובה, כתיבתה, קניינה, שמירתה ותיקון טעויות לאור דברי הפוסקים והמנהגים

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו באבן העשר סימן סמי סעיף א',

מרן כותב לנו כאן

שאחרי הקידושין אנחנו כולנו כותבים וחותמים על שטר הכתובה ההתחייבות של האישה.

אנחנו מתחייבים כלפי האישה עשרה דברים.

אם משום מה שכחו, לא עשו את זה,

לא עשו את זה מיד,

אפשר לעשות את זה גם אחר כך, גם אחרי שבע הברכות.

לא עשו את זה בכלל.

אסור להתייחד עם הקלה קודם שיכתוב לה כתובה.

נקודה.

הגמרא ממחישה.

במסכת גטין בדף נח הגמרא מספרת

מעשה בהרוס והרוסה נשבו לאלכסנדריה.

מה זה הרוס? לא כמו היום.

היום זה הסכם ממון.

אז בזמנם היה נותן לה את הטבעת, מקדש אותה כדת משה וישראל,

אשתו מדאורייתא. אם היא רוצה לעזוב, היא חייבת גט.

נשבו, נפלו בשבי.

כמובן, השבהים רוצים שיהיה גם עוד עבדים, עוד שפחות, שאין להם ילדים.

אבל היא אמרה לו, פנתה אליו הארוסה, אל תיגע בי, אין לי ממך כתובה.

וכך היה. לא נגע בה.

כשמת, היא הספידה אותו.

אמרה, סיפדו לזה שפטפד ביצרו יותר מיוסף.

יוסף עם אשת אדוניו,

הייתה אסורה לו אשת איש.

כאן נהייתי אשתו, פורמלית,

היה חסר רק דבר אחד טכני, רק הכתובה.

ועדיין, בתקופה ההיא,

עדיין לא היה מתן תורה שיחייב אותנו.

אצל יוסף הצדיק עדיין היה הכל סגנון אחר, היה הכל אחרת.

כאן אצל אותו ארוס מהארוסה היה הכל כמעט בהתר, אפילו אחי לא נגע בי. והגמרא שואלת, אם כן,

מדוע נפלו בשבי? הגמרא אומרת, בגלל שלא התאבלו על ירושלים, לכן קרה מה שקרה.

אתה רואה שם המעשה שנזהרו ולא נגעו אחד בשני. ולכן הנושא של הכתובה, בין אם נאמרו דאורייתא או דרבנן,

תנאי בל יעבור,

בלי זה אין אפשרות לחיות ולא חשוב לנו מה הסיבה.

בגלל שהם נמצאים במדינה,

במקום שאין, או סיבות אחרות, לא חשוב,

אסור להם להתייחד עד שירשום לה את הכתובה.

אנחנו נוהגים כדברי התוספות, קוראים את הכתובה.

בין הקידושין לבין שבע הברכות קוראים את הכל.

העדים אמורים לחתום כשהם יודעים על מה הם חותמים.

אתה קורא את כל הכתובה, העדים יודעים.

גם החתן שחותם, גם הוא יודע על מה הוא חותם, ולכן אנחנו נוהגים, כל העם ישראל כמעט

נוהגים כדברי התוספות, רק במצרים, המקום היחיד שמשום טורח ציבור לא נהגו שם לקרוא את הכתובה. אבל חוץ מהם כולנו קוראים.

הרב שאמור לסדר את החופה וקידושין,

הוא ממלא את הכתובה.

תלמיד חכם שבקי הלכות כתובות

ודיני שטרות

שנכתבו גם בחושן משפט,

אדם כזה יודע למלא בצורה נכונה את הכתובה.

אבל כל מי שאינו בקיא בטיב גיטין וגירושין,

עמדו למעלה, לא יהיה לו עסק עמהן,

ובפרט בזיווג שני,

כמו שאמר המר שאשא.

ולכן הוא ייקח את הכתובה לפני כן וימלא.

היום הכתובה מודפסת.

עד לפני מאה שנה ויותר,

לא הייתה כתובה מודפסת, אלא היה הרב צריך לכתוב את כל הכתובה מלמעלה עד למטה.

הכל היה בכתב ידו.

היום לא.

היום זה מוכן,

כמעט הכל מודפס,

הוא ממלא למעלה את התאריך.

נניח הלילה,

אם כעת יש חופה וקידושין, וכעת הוא ממלא את הכתובה.

אז הוא מתחיל,

בחמישי בשבת, אנחנו כבר בליל חמישי,

חמישה עשר לחודש כסלם,

שהוא ממלא גם את השנה.

שבע מאות שבעים ושלוש לבריאת העולם וכו'.

אחר כך הוא ממשיך,

ממלא גם את הפרטים של החתן והכלה.

כותב את השם של החתן, ראובן בן יעקב וכו'.

גם למעלה כותבים את השם של האבא,

גם הכלה אותו דבר, בסוף למטה.

העדים חותמים.

מעיקר הדין לא הייתה חובה שיכתוב את שם המשפחה.

אם הוא כהן,

לוי, בוזגלו,

שפירא, רבינוביץ', לא חשוב לנו, זה לא חובה.

אפילו אחי.

האגרות משה אומר, כדאי לרשום,

כדאי לכתוב את שם המשפחה.

והסיבה היא,

מיום מן הימים נרצה לבדוק, לברר,

יש הרבה ראובן בן יעקב.

שזה גם רצוף שם,

כתוב שם בשם המשפחה יהיה לך יותר קל לדייק,

לדעת מי החתן, מי הכלה, מי הם העדים.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

וכך, ברוך השם, כמעט בכל העולם היום נפוץ הדבר.

לתרגם את הכתובה אפשר, אבל מעבר

האורגינל בארמית, מה שהיה נשאר,

כדי לא לשנות. יש חלק מהמילים שבכתובה יש עליהם ספק ומחלוקת בראשונים,

כשאתה משאיר את הנוסח האורגינל,

מה שתפרש למאן דאמר הזה לאמור כדהיתלן, לאמור כדהיתלן, ולכן אנחנו לא משנים את העיקר,

אבל תרגום חופשי מעבר לדף באנגלית צרפתית,

אתה רוצה שהחתן או האחרים יבינו למה לא,

בזה אין שום בעיה.

לפני כמאה וחמישים שנה

בא ותיקן אף בית הדין של אלכסנדריה, הבן שלה חקרי לב,

הרב חזן,

בא ועשה תקנה.

הוא אמר,

במקום שהחתן והעידין יחתמו על שטר אחד,

נעשה שניים.

אחד, נותנים לאימא של הכלה שתשמור,

השני יהיה בארכיון של הרבנות.

ואז, אם תאבד את הכתובה הראשונה, הנה יש שנייה.

אם חלילה יהיה זה ויכוח,

כמה היה מחיר הכתובה?

הראשונה אינה קיימת משום מה,

הנה יש את השנייה, נוכל על פי זה,

יהיה לנו את הסדר הטוב,

הוא התחיל, הוא הגה את הרעיון.

מיד אחריו, גם בתוניס, אימצו את הרעיון.

אחריהם אימץ את הרעיון הזה,

הגאון רבי אהרן בן שמעון היה אב בית הדין בקהיר.

ואחריהם, כמעט בכל העולם יש את זה.

הנושא הגיע גם לארץ ישראל.

לפני 64 שנים, אחרי שהמדינה קמה,

שוב, חלק מהרבנים רצו, בואו נעשה כך.

קבוצה של רבנים התנגדו.

בראשם עמד הגאון הרב אלישיב.

ואז הרב אלישיב היה צעיר, היה בן 40 בערך,

היה קרוב ל-40, לא היה זקן.

אבל גם אז הוא היה ארי שבחבורה.

דבריו היו נשמעים. הרב הרצוג, הרבנים האחרים,

ידעו את כוחו העצום בתורה.

הטענה שלו הייתה כך.

בואו ונאמר, היה גט,

הבעל מיד הוציא כסף, שילם לה את הכתובה.

לקחה האימא,

הכתובה הייתה אצל האימא, לקחה, נתנה לו,

לקח וקרא את זה.

יש אבל עוד כתובה בארכיון.

אם בעוד חמש שנים יש לה חברה שעובדת שם בארכיון, תגיד לה, תביא לי את זה,

ועוד פעם, תלך ותגבה את הכתובה.

מה אתה עושה? אתה עושה שתי כתובות?

מותר לכתוב לבעל חוב

שתי שטרות?

אתה בא, אתה מכשיל, אתן לי מטרף לקוחות שלא כדין.

ולכן הייתה התנגדות למסד את העניין פה.

פשרה, בא הרב אלישיב והציע פשרה,

והפשרה הזו קיימת.

על ההעתק כתוב אותיות גדולות העתק.

ברגע שכתוב העתק, אי אפשר לגבות על פי ההעתק, זה כלום.

אלא כל זה חומר למשרד.

ושם בהעתק, לא רק שאתה כותב את התאריך המדויק, השמות המדויקים,

אלא למטה,

אחרי שחותמים העדים,

יש שם בקשה של למלא שמות של העדים,

מקצוע, המקצוע שלהם,

אם יש להם טלפון, מספר תעודת זהות.

יום מן הימים נרצה משהו,

הכול רשום שם, את כל הפרטים.

על הכתובה האורגינל לא עושים את זה. שם יש את הכול.

זאת מאוד.

היום הכול ממוחשב.

כדי שלא יהיה איזה שרפה או משהו אחר כמו שהיה בשנים שעברו,

איך שהפקיד שם ברבנות מקבל למחרת את ההעתק,

מכניס את הכול למחשב.

ואז אם בית הדין נצרך לאיזה דבר,

לוחצים על המספר תעודת זהות, מיד הם מקבלים את ההעתק של הכתובה ויודעים את הכול.

זו הפשרה שעושים.

מה שאנחנו עושים פה בארץ,

כמעט בכל העולם היום עושים את זה, נשאר כוחם.

הדבר הזה מוריד הרבה כאב ראש מהדיינים.

לך תחפש, לך תדע מי היה העד,

כן היה, לא היה.

כאן אתה רואה את הדברים בצורה ברורה.

ולכן,

לא טוב שהעדים יחתמו בקשקוש.

יש אנשים,

יש להם איזה מקשקוש על הצ'קים.

טוב, בבנק מכירים את הקשקושים.

כאן אנחנו רוצים שיהיה כתב אמיתי,

חתימה אמיתית, אורגינלי.

ראובן בן יעקב יכתוב גם את שם המשפחה.

וכמו שאמרנו, על העיתה גם רושמים מספר תעודת זהות, כתובת, טלפון, הכול כותבים שם.

וזה דבר, הנהגה מצוינת.

והמאגר הממוחשב הזה יכול להועיל מאוד לרבנים. זה מה שאנחנו עושים.

אבל

יש שוני בין מה שהיה באלכסנדריה בתוניס לבין שם הייתה כתובה אמיתית.

ולכן, אם הכתובה הראשונה עבדה,

יש עוד כתובה. זה מה שאמר בזמנו הרב חזן.

היום לא.

היום אנחנו נראה תכף סעיף ג'.

אם הכתובה הראשונה עבדה,

חייבים מיד לכתוב כתובה דירקיסא,

עוד שטר תוספת כתובה,

ואתה לא יכול להסתמך על מה שיש ברבנות כי זה רק העתק ולא דבר אמיתי.

זה לא האוריגינל ואין לזה תוקף, אין לזה את העוצמה של הכתובה ולכן אין לנו ברירה אלא לכתוב דבר אחר,

להשלים את העניין, אחרת כמו שמרן אמר,

אסור להתייחד עם האישה כשאין כתובה.

אם הייתה שרפה או כל בעיה אחרת,

יכול להיות שהם חיים באיסור.

בדרך כלל,

כותבים וחותמים ומבצעים קניין.

בסוף הכתובה

אתה רואה שהרב מוציא מהכיס מטפחת או עט,

אומר בקול רם, וכננן מיניה.

יש עשרה דברים בכתובה,

הבעל מתחייב, אם תיפול בשבי יפדה אותה,

וכן הלאה. כל הדברים הוא מקבל עליו באותו רגע קניין גמור ושלם.

לפי הגאונים מעריף הרמב״ם שהכתובה

אינה מן התורה אלא מדרבנן.

גם אם קיבל קניין,

קיבל את הקניין על דעת להתחייב מדרבנן.

אין כאן דאורייתא כלל ועיקר,

אלא כל זה לדידן.

מה זה לדידן, לספרדים ולתימנים? כל זה נשאר דרבנן.

המילים האלה וכננן מיניה,

המקור שלו, קניין סודר,

מה שמסופר בסוף מגילת רות.

שם נאמר שעל אף איש נעלו ונתן לרעהו,

כלי, אתה נותן כלי,

הכלי יכול להיות מטפחת,

יכול להיות העט,

או יכול להיות גם המקבעת שלו,

יכול להוציא את המקבעת, לתת לו כך את זה וכן הלאה. כל אחד מהדברים הרב נותן לו והוא תופס את הקניין.

יש כאלה במצרים שהחמירו גם הכלה התופסת קניין,

הרי גם היא מתחייבת

לאפות לו, לבשל לו, לכבש לו, לטפל בילדים.

כל עם ישראל לא נהגו בקניין הזה,

כמו שאומר היפה ללב,

לגלל.

אצל האיש, אם כפו אותו להתחתן,

תליו בזבין זביני זבינה.

אז אולי יהיה כאן בעל כוחו,

מישהו יהיה מעלה,

ולכן צריך להיות וכננן מיניה.

האישה לא מתקדשת אלא לרצונה.

אם היא לא רצתה,

לא הייתה לובשת שמלת כלה ולא הייתה באה, ולכן זה מיותר אצלה,

ולכן אנחנו לא נהגנו לקחת קניין מהכלה.

עוד הבדל,

החתן חותם על הכתובה,

הכלה לא חותמת.

שם במצרים נהגו להחתים גם את הכלה. טוב, מי שמעולה מצרים, שיחמיר,

יעשה גם את החתימה, זה לא יזיק.

אבל לנו אין חובה. האשכנזים,

רק העדים חותמים.

אפילו החתן, אצלם לא נהגו שיחתום. כל עדה עושה כפי המסורת, כפי מה שנהגו אבות אבותיהם.

לפעמים קורה,

זה שחושב את עצמו מנכ״ל של האירוע דמתקרא צלם,

אותו אדם עומד באמצע,

ושני העדים לא ראו טוב את הקניין.

אז צריך מייד העד לומר לרב, לא ראיתי,

לא ראיתי.

יזיזו את הצלם הצידה, תזוז רגע,

ואז יראו שני העדים.

הם צריכים לראות את העיקר, לקנינן מיניה,

ואז הם יכולים גם לחתום על שטר הכתובה, החתימה שלהם בסדר.

מצד הדין יכולים להיות שני עדים שיראו את נתינת הטבעת.

קניין אחד.

יכולים לקחת שני עדים אחרים שיחתימו על הכתובה.

זה שני דברים נפרדים.

לפעמים באו הרבה רבנים,

ואתה רוצה לתת כבוד לרב ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, אתה רוצה לתת כבוד לכולם.

אפשר.

אפשר לפצל.

במציאות לא עושים את זה. בדרך כלל,

אותם העדים שראו את קניין הקידושין, הם בדרך כלל גם חותמים על הכתובה. זה יותר נוח.

כלומר, מצד הדין, אם ירצו משום מה לפצל,

יש אפשרות.

העדים צריכים להכיר לא רק את החתן, גם את הכלה.

לדעת מי הם הזוג,

מי מקבל את הקניין וכולי, ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.

עד הקטע וקניין הנמיני מופיע גם אצלנו, גם אצל האשכנזים,

גם בכתובה התימנית, בזה אין הבדל.

ההמשך, שורה אחרונה.

רק אצל הספרדים יש תוספת שורה אחרונה.

הרב מושיט את ידו לחתן ומקבל ממנו תקיעת כף, שלא יישא אישה על אשתו.

האשכנזים אין להם את זה.

למה? יש להם במקום זה חרם דרבנו גרשום.

הם לא צריכים את זה.

התימנים, גם אצלם בכתובה לא כתוב.

למה?

כי אצלנו תימנים נהגו כן להתחתן עם שתי נשים.

יש, הם מוסיפים גם שלוש.

ולכן גם אצלם אין את השואה האחרונה, את הפסקה האחרונה.

כל עדה עושה לפי המסורת שלה,

ולכן תימני שבא להתחתן,

שישיג את הכתובה התימנית, הוא לא חייב להישמע. הם לא נהגו בדבר הזה,

אבל אנחנו כן נהגנו.

הנוסח הארגנאל היה שהשבועה היא רק על הפרט הזה.

שלא יישא אישה על אשתו.

במאה האחרונה הוסיפו שהשבועה...

היא לא רק שלא יישא אישה על אשתו, אלא על כל הנ״ל,

על כל מה שכתוב למעלה.

אבל בפסקה הזו יש חלק מחכמי דורנו שפוחדים להשביע.

הם אומרים, האדם הזה יבוא עצבני לבית ואולי יפר אחד מהסעיפים שבכתובה,

אז מה אתה מכשיל אותו, הוא עובר על השבועה וכולי.

יש הרבה מראשי ישיבות של האשכנזים שבגלל זה הם פוחדים והם לא משביעים.

כשהם לא משביעים הם יוצרים בעיה.

העדים חתמו על הכתובה, נכון?

בכתובה כתוב בשורה האחרונה שהוא נשבע שבועה חמורה.

במציאות הוא לא נשבע.

אז גם לא בסדר, גם הם מסבכים את העניין והם עוקרים את המנהג,

מנהג ירושלים, להשביע. זה הנוסח של ירושלים,

כמו שאמר הגאון רבי אהרן בן שמעון,

ואסור לנו לשנות.

מי שירצה לראות את המקור של כל הנושא הזה בהרחבה יותר,

תפתחו ספר כל אליהו חלק א'.

יש שם מכתב שכתב הגאון רבי אלי, הרב גולדברג,

לחכם בן ציון, ושם הוא מציע שנבטל את השבועה.

חכם בן ציון עונה לו מכתב ארוך כיד השם הטובה עליו,

מסביר לו שאסור לנו לשנות מהמנהגים שלנו.

מרן העתיק את דברי הראש למעלה בסימן א',

סעיף יא',

שטוב להשביע,

אין לנו חרם דרבנו גרשום. במקום זה האלטרנטיבה להשביע, שלא יישא אישה על אשתו וכו'.

מי התיר לך, מי התיר להם לבוא ולעקור את המנהגים שלנו? כמו שבכל דבר אנחנו מקפידים,

גם בדבר הזה אנחנו לא נשנה כהוא זה.

הייתי נוכח בחתונה שאותו ראש הישיבה היה פחדן,

הגיע לקטע הזה, שתק, לא רצה להשביע.

אבאי, מיד קלט מה שקורה.

אבא הושיט את ידו לחתן ואמר בקול,

וגם נשמע שמורה חברה על דעת המקום.

כמובן החתן החזיר לו יד.

לא השאיר לו את היד ממשטת אלא החזיר את ידו וגמרו את הכתובה, הכל היה בסדר.

ולכן, אם ראש הישיבה לא רוצה,

אל תקרא את הכתובה, מישהו יחייב אותך לקרוא את הכתובה,

שייקח ברכה אחרת, אשר ברא ששון ושמחה.

מי שכן קורא,

שיקרא כל עדה לפי המסורת של אבות אבותינו.

ויעש כן אהרון מלמד שלא שינה, כמו שאנחנו לא עוקרים להם את המנהגים,

כך גם אנחנו אותו דבר, נשמור על כל המנהגים שלנו.

ולכן,

כשבאים להירשם לנישואין, כאן בירושלים,

יש לנו ברוך השם רבנים רושמי נישואין משלנו,

אם זה הרב שבתא דיין ואחרים,

מייד הם שואלים אותו, איפה אבא שלך נולד?

אם הוא ספרדי,

ייתנו לו את הכתובה בנוסח ספרד וכן הלאה.

אבל לצערנו יש הרבה אנשים שלא קיבלו את הכתובה כאן בירושלים.

אתה שואל אותו, איפה התחתנת?

הוא אומר לך,

אני התחתנתי בצבא, הייתי עדיין קצין בצבא.

שם, לצערנו בצבא,

הקצינים שם, הרבנים הצבאיים,

לא כולם יודעי הלכה. חלק מהם לא יודעים הלכה,

ומביאים איתם את הכתובה של האשכנזים.

מה הם עשו?

במקום נוסח אשכנז,

הם מחקו את המילה אשכנז וקראו לזה נוסח אחיד.

מה הם חושבים, שהכתובה שלהם הייתה חולה, שצריך לעשות שינוי השם? לא ידעתי למה, אבל זה סתם רמאות.

זה לא נוסח אחיד,

אלא זה נוסח אשכנז.

ושם כתוב, דחזה לכי מדאורייתא.

לפי דעת הרמב״ן,

הרן, הרדבה והתשבץ,

הכתובה פסולה,

כי אנחנו סוברים שזה דה רבנן,

וזה לא בסדר מה שהם עשו.

טוב, אני עכשיו לא דן אותם.

אתה יכול להתווכח עם תלמיד חכם, אתה מתווכח עם החכם,

זה תענוג.

הוא אומר דבר, אתה משכנע אותו, הוא משכנע אותך.

אתה מתווכח עם עמי הארצות,

אתה אומר לו, למה הבאת את הכתובה הזו?

הוא אומר לך, מה זה חשוב? הכל אותו דבר.

הוא בכלל לא יודע שיש הבדל דה רבנן, דאורייתא,

המסכנים, הם לא יודעים. טוב, אין לנו טענות עליהם,

יש לנו טענות על מי שמינה אותם.

אתם יודעים מי לפי החוק ממנה אותם?

זה שעונה לתואר, אבי אבות אהבלים.

עכשיו הוא אמר שהוא יוצא לפנסיה.

בלי עבודה, מאה אלף שקל בחודש, הפנסיה שלו כמעט,

בלי עין הרע.

הוא לפי החוק ממנה את הרב הראשי, את כל ה... יש לו סמכויות,

מדינת ישראל נתנה לו סמכויות.

מי אני שאני אחלוק עליהם? מי אין אפילו ברזל אחד? אני בקושי טוראי.

הם למעלה, למעלה, יש להם משכורת, אוטו עם אנטנה, טוב, שיהיו בריאים.

עכשיו, החייל הזה לשעבר אומר לך, אני התחתנתי שם.

תגיד לו, תביא את הכתובה, נראה.

לפעמים קרה מזל,

היה באמת רב צבאי תלמיד חכם, הביא לו כתובה ספרדית מצוין.

אבל זה היה, אם זו כתובה אשכנזית,

כתוב שם, דחזה לכי מדאורייתא, אנחנו חוששים,

כיוון שהרבה פוסקים הלכו בעקבות אותם הראשונים,

מערשדם ועוד,

לכן אנחנו נרצה לתקן, לכתוב.

נוסח כתובה חדש,

היינו תוספת כתובה.

כך דעת מהרשדהם ורוב הפוסקים וכך ההלכה.

אם כי מהרשדהם מספר בקושטא היו כותבים דחזה לך מדאורייתא.

מביאים עוד כמה אחרונים. ויקרא אברהם אומר בטריפולי היו כותבים דחזה לך מדאורייתא.

לא מובן למה.

מי שהיה ראש הכותבים את השטרות בכלל והכתובה בפרט,

הגאון בעל נחלת שבעה.

והוא כותב שם את הנוסח דחזה לחי.

הוא לא כתב שום מילה, לא דאורייתא, לא דרבנן. השאיר את זה פתוח.

עשה בחוכמה, למה להסתבך? למה לכתוב? לפרט?

ואתה נכנס לסלע המחלוקת.

משום מה, אשכנזים, בזה לא שמעו לו, והוסיפו את המילה מדאורייתא.

טוב, מאי דאווה אבה, לדידהו אין לנו בעיה.

אבל לדידן, לנו יש בעיה.

אדם שהגיע לסידור חופה וקידושין,

מזמינים אותך להיות עד.

אתה עד, אתה אומר לו, תביא נראה את הכתובה. אתה רואה, כתוב שם דאורייתא, חזה לחי מדאורייתא.

מה יעשה?

לפעמים אתה מעיר לו,

אז הוא אומר, כן, יש לי כתובה ספרדית.

מוציאים מהכיס השני, מצוין, נגמר העניין.

אבל לפעמים אותו הרבומטרי, זה מה יש, זה מה שהבאתי איתי.

מה עושים?

פתרון קל מאוד.

תיקח את העט, על המילה דאורייתא אתה מוחק.

למטה, בשוליים, אתה מוסיף.

בשורה העשירית

היה כתוב ומחקנו את המילה דאורייתא,

ועל זה באנו על החתום.

העדים חותמים פעם שנייה.

קודם כול, חתימה ראשונה על כל הכתובה.

דבר שני, על התוספת הזו.

בזה פתרת חלק גדול מהבעיה.

כל טעות

מהשורה הראשונה עד האחרונה מחייבת תיקון.

אתה לא יכול לתקן.

יכול להיות שזה נעשה אחר כך, אולי זה מזויף.

לכן צריך, א',

להוסיף את הקיום הזה,

לכתוב למטה בשוליים את התוספת,

מה תיקנו.

דבר שני, העדים חותמים פעם שנייה,

שהעדים מאשרים שהיה ותוקן,

ואז הכתובה היא בסדר.

זה טוב.

אם אחד העדים היה בן תורה, היה מישהו שיעיר.

אבל לפעמים לא היה מי שיעיר. כולם היו יחד איתו.

כמו שהרב הצבאי שלהם לא למד, לא יודע את ההבדל, הוא אומר לך מה זה חשוב,

אז גם העדים, גם הם היו אותו דבר כמוהו,

ולכן אין ברירה שיעשו מיד את השטר שנקרא תוספת כתובה.

פעם היה צריך לטרוח,

ללכת עד רחוב החפצלת 12 כדי להשיג את הטופס של תוספת כתובה.

שם יש את כל הנוסח של הכתובה,

מוסיף לה עוד 100 שקל, עוד 1,000 שקל,

וחותמים. בזה היה נפתר, פותרים את כל הבעיה.

היום לא צריך ללכת.

היום,

תראה,

יש היום בעולם אינטרנט.

אתה לוחץ על האינטרנט,

אתה מקבל, אתה שולף מהמדפסת,

יש לך את השטר, תוספת כתובה.

תוסיף שם את התאריך, שמות של החתן והכלה לשעבר בהווה.

כנרא מיניה, שני העדים יראו שקיבל קניין ויחתימו. זהו, היום אפילו לשם לא צריך להגיע.

יש לך תלמיד חכם,

שני עדים כשרים, בזה יפתרו את הבעיה.

אפילו ללכת עד שם אני לא מטריח אותך.

בקלות רבה נפלאות דרכי השם.

אולי בשביל זה הקימו את האינטרנט. ידעו שאנשים אין להם כוח ללכת עד שם, זה קשה,

אז יש להם את האלטרנטיבה,

יכולים לעשות כך.

מצד הדין אין חובה שהכלה תהיה איתו.

אני לבד מתחייב.

אני לבד ליד שני העדים וכנה נמיניה, הכל בסדר, הכל מאה אחוז,

ולכן חותמים שני העדים, זהו, הוא מתחייב.

אבל אם האישה בכל זאת רוצה לבוא,

היא אומרת, אני רוצה לבוא, אני רוצה גם לצלם,

לחדש את המלוכה, לא עוד פעם.

למה לא שתבוא, תצלם, אין שום עוון.

אבל החובה היא שלנו, של הגברים,

והגבר הוא שאמור למלא את התוספת הזו כדי שהכתובה תהיה מושלמת,

שהכל יהיה לפי המסורת שלנו, שלא תהיה חלילה הטעות הזו שלמאן דאמר זה אולי פוסל,

ולכן עדיף יותר לכולם לנהוג ולעשות כן.

גם בג'רבה כותב זכרי כהונה שהיו רגילים שם לכתוב

דחזה לכי מדאורייתא.

שוב, אפילו אם יהיה החתן תוניסאי ג'רבאי,

לא נסכים לכתוב את המילה הזו, לסבך אותו, להיכנס במחלוקת הפוסקים,

לא כדאי.

אלא שהכול יהיה בצורה מסודרת,

אתה כותב דחזה לכי,

לאמור כדאיתלה, לאמור כדאיתלה, אתה לא נכנס לשום מחלוקת,

כך עושים אנשים חכמים.

מה זה חשוב?

מהי נפקא מינא, דאורייתא, דרבנן?

אנחנו דתיים, שומרים גם על דרבנן.

אני התפללתי היום מנחה, מנחה זה דרבנן, אליבא דכול אלמא.

אז מה אתה מסבך אותנו, אתה עושה לנו שיעור שלם?

למה הרמב״ן פוסל? מדוע?

הסיבה היא פשוטה.

מרן כותב בהמשך בסביבה

ברמינן לא הצליחו בשידוך, היה גט.

אחרי הגט צריך לשלם.

חוץ ממה שהוא התחייב לה 50,000, 100,000,

צריך לשלם את ה-200,000.

כמה זה 200,000?

מרן אומר 37.5 דירהם.

מרן מצטט את דברי הרמב״ן וכך ההלכה.

הדירהם, אנחנו יודעים, הוא 2.9 גרם.

כמו שיש את המטבעות במוזיאון הבריטי מהתקופה מדורו של הרמב״ם.

זה מה שמכתיב לנו.

תכפיל 2.9 כפול 37 יוצא לך 101 גרם כסף טהור.

תשאל צורף

כמה היום שווה כסף טהור 101 גרם? יגיד לך 460 שח.

זה המחיר.

עד כאן,

אם זה כסף מדינה, היינו דרבנן.

הגמרא מקידושין ח', הגמרא אומרת,

כסף צורי,

אם זה דאורייתא,

פדיון הבן וכיוצא בזה, כפול 8. אז אם כך,

כשהוא יבוא לגרש, צריך לשלם לא 460,000 אלא 3,640,000. ואפשר גם לטרוף מהלקוחות אם אין לו מזומן,

מוכרים את הבית.

מישהו קנה את הבית, לוקחים ממנו.

אתה בא מסבך את העניין ואתה כותב דבר שהוא לא נכון,

ולכן הרמב״ן פוסל, זה מזויף מתוכו,

ולכן יש לנו את הבעיה הקשה ביותר בפרט הזה, ולכן אמרנו שכדאי מעיקרה שיביאו את הטופס הנכון בצורה מסודרת.

כל רב שמסדר חוקה וקידושין אמור להיות ער לבעיה הזו,

וכדאי שיביא איתו תמיד עוד שטר רזרבה, שאם הראשון, משום מה קרה מה שקרה,

יוציא מיד את השני, ימלא ויכתוב, והכול יבוא על מקומו בשלום. זו ההנהגה שכל רב, כל תלמיד חכם, צריך לנהוג ולעשות.

אלה שנמצאים במעגן הראשון,

גם הם אמורים לשים לב, כי לפעמים יש טעויות. למרות הכל,

יש הרבה פעמים טעויות.

סיפרתי לכם מעשה שהיה. אבא (הרב עובדיה יוסף זצ"ל) ישב וכתב את הכתובה והיה איזה נודניק אחד (1), יש לו שאלות. יש אנשים רק רואים את הרב, נזכרים, יש להם מאה ואחד (101) שאלות כמו הפרפר ישר בא לאור הנודניקים האלה בערבית אומרים... (...) נדבקים יש לו שאלות תוך כדי כך אבא כותב היה שנת תשס"א (61) בגלל הנודניק הזה אבא כתב רק שישים (60) טוב גמרו לכתוב מי שקרא את הכתובה היה הגאון הרב שלום משאש, הרב של ירושלים, הוא ידע את הכתובה בעל פה, אבל הוא קרא מילה במילה. הוא היה קורא יפה במנגינה מרוקאית לאט-לאט הוא קורא: "שבע מאות ושישים (760)" 

אבא צועק לו: "שישים ואחד (61)" 

אז הוא ממשיך באותה מנגינה: "אבל כבודו כתב ושישים (60)..." 

טוב אבא לקח מיד הוסיף את המילה "ואחת" (1) והמשיכו והכל היה בסדר. 

ולכן כשרואים שהרב יושב וכותב את הכתובה אם בא איזה נודניק תגיד לו באוזן: "עכשיו לא! תזוז" יש נודניקים שישמעו לך, יש "נזאות" שלא ישמעו, קח אותו, תקרא למלצר "קח אותו בכוח, תזיז אותו!" כדי שהחכם יכתוב את הכתובה ולא יהיה חלילה איזה טעויות.

 מה אתה גורם תקלה, מכשול?! כל הנודניקים האלה צריך לנפות אותם, לנער אותם. אבל לפעמים על השטיח נדבק דבק. אתה מנער אותו וזה לא מצליח. לא יודע, לא שאלתי פסיכיאטר: "מה הסגולה כלפי כל הנודניקים האלה?" אבל יש גבול לכל דבר. כשהרב כותב את הכתובה, תן לו את השלווה, את הריכוז, שיכתוב. 

אתה רואה, הוא הצליח אפילו לבלבל את אבא. כמה שאבא יש לו זיכרון וכמה שהוא זה יש לו ניסיון. אבל כשיש איזה מישהו יושב לך על הראש, תמיד התוצאה היא לא טובה. מזל שהרב משאש קרה מתוך הכתובה לא קרא בעל פה לא ניגן סתם אלא היה הגהה טובה ותיקנו את זה מיד במקום הכל בא על מקומו בשלום זה מה שצריך לעשות.

כדאי בלכתחילה,

כשהרב כותב לפעמים, השורות שמה ארוכות מאוד.

כדאי שאחרי זה נכתוב קו.

אתה כותב צ'ק,

אתה כותב אלפיים שקל.

יבוא האדם השני, יוסיף עוד אפס, עוד שניים.

אתה בא ועושה שני קווים משני הצדדים,

גם בכתובה יעשו אותו דבר בתאריך או בסכום בעיקר.

זאת ועוד,

לא מספיק שיכתבו את הסכום במספרים,

כדאי גם במילים. כמו שאתה כותב במילים, אלפיים שקל על הצ'ק,

תכתוב גם בכתובה, אם זה בדולר.

בסטרלינג, במרקים, פרנקים,

כל דבר אפשר לכתוב בכתובה, כל מטבע שרוצים,

אבל אחרי זה מיד תעשה את הקו כדי שחלילה אי אפשר יהיה לזייף, אי אפשר יהיה להוסיף,

כך עושה כל אדם חכם,

הרב אברמסקי היה אב בית הדין של לונדון, הוא התחיל בנוהג הזה לפני כ-80 שנה ואחריו כולם המליצו לשים לב,

להקפיד מאוד בדבר כדי שלא תהיה שום אפשרות לבוא ולזייף את הכתובה, להוסיף דברים לאחר מכן,

לך תוכיח אחר כך, בפרט בזמנם,

כשלא היה עדיין העתק,

היה עוד יותר בעיה.

אם יש הבדל,

הכתובה ההורגינלית נניח כתוב מאה אלף,

בהעתק של הרבנות כתוב חמישים אלף, או להפך,

מה קובע?

הכתובה האמיתית היא שקובעת ולא ההעתק, ההעתק כמו שאמרנו זה משהו משרדי בלבד.

קורה לפעמים ששואלים האנשים,

איפה אני שם את הכתובה?

היום הדורות החדשים המודרניים רוצים שהכתובה תהיה אצל החתן והכלה.

מעבירים את זה לזגג,

עושה לזה מסגרת יפה, כתובה יפה,

אם רוצים להצטלם, יש להם רקע, שם אין מודים דה רבנן או בריך שמיה,

ולכן יש הרבה לא טוב בלכתחילה.

הרשב״ש,

היה גדון רבני אלג'יר לפני שש מאות שנים.

רשב״ש ראשי תיבות, רבי שלמה בן שמעון, היה הבן של התשבץ.

הוא כותב,

הכתובה צריכה להיות אצל האימא של הכלה וכיוצא בה.

ולמה?

למה הדבר דומה?

נתתי לו הלוואה 100 שקל.

לפי הדין, הגמרא אומר באהבה מציאה, הנה אסור לתת הלוואה בלי שטר.

הוא כתב שטר.

שכחתי לבקש ממנו את השטר, השטר אצלו.

אם הוא לא ירצה לשלם, הוא יכול לקרוע את זה.

אז איך תוכיח?

לכן מזהיר ואומר שלמה המלך, אל תשכן בהולך העוולה.

בידך נמצא שטר ואתה הוא הלווה.

מיד תיקח ותיתן את זה למלווה, גם פה.

יתקוטטו הבעל והאישה,

הוא מחליט לגרש אותה ולא רוצה לשלם.

ייקח את הכתובה ויקרא את זה, אז מה עשינו?

איך תוכיח אחר כך שהיה כך או היה כך?

ולכן לא טוב להשאיר את זה בבית, אלא,

כמו שאמרנו, מי כמו האימא שתשמור טוב על הכתובה.

אף אימא בעולם לא רוצה שחלילה הבת שלה תחזור גורשה לבית,

אין יותר קללה נוראה מהדבר הזה.

היא תשמור יפה על הכתובה, זה מה שרצוי לעשות.

ובכל זאת,

יש אנשים היום,

אומר לך, בשום אופן לא, אני רוצה בבית שלי.

למה? הוא שמע מאיזה בבא,

איזה בבא שיגע אותו,

אם לא תהיה כתובה בבית, לא יהיה שלום בית, ככה אמרה לו הבבא.

מי אנחנו שנחלוק על עליבאבא?

יש לו 40 שודדים, 70, לא ספרתי כמה יש.

אבל יש לנו עצה פשוטה מאוד,

תגיד לו איזה כתובה שאתה רוצה, הכי יפה, הכי מצוירת, תביא.

הוא יביא, אני כותב על זה למעלה, בכתב יד, אותיות גדולות, העתק,

ואז שייקח, ימסגר את זה, ששמע תמונות יפות,

כל מה שירצה. ברגע שכתבת העתק, אין בעיה. האורגינל אצל האימא מופקד.

אם חלילה האימא הלכה לעולמה, מה עושים?

תן את זה למשמרת לרב.

הרב הוא אדם נוטרלי,

הוא ישמור על הכתובה הזו, זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

ולא טוב שהכתובה האורגינלית תהיה בביתם של בני הזוג.

מה שהאנשים, מה שהבבות אומרים, זה ההפך הנכון.

אלה דברי הריבה שהעתיקו אותו כל האחרונים.

משפט וצדקה ביעקב, וכל האחרונים העידו שכך הוא המנהג, כמו שאמר הכנסת הגדולה,

שהכתובה צריכה להיות אצל אדם שלישי, מה שנקרא גוף שלישי נוטרלי,

ולא יהיה חלילה לא אצלו וגם לא אצל האימא שלו.

בדרך כלל קנה וחמותה לא מסתדרים.

איך אומר התלמוד ירושלמי?

אם ראית חלום עולה בסולם,

תראה קנה וחמותה גרים ביחד באהבה ואחווה.

זה דבר נדיר.

צריך לאלף את החמור כדי לעלות בסולם.

אז ואז, אם תתקוטט איתה,

האמא הזאת תיקח ותקרע את הכתובה.

אז מה, אתה שם את החתול לשמור על הגבינה?

לא מתאים.

ולכן, מן הראוי בין הכתחילה, כמו שאמרנו,

שהכתובה תהיה או אצל האמא שלה,

או האם האמא שלה משום מה לא יכולה לשמור וכולי,

אומרת לך, אין לי כספת, אני לא יכולה לשמור.

אתה יכול לתת את זה ולהפקיד בידי הרב או בכל אדם אחר.

גם הדוגמה שאמרנו,

שמשום מה הכתובה לא הייתה מדויקת,

והוא כתב לאשתו תוספת כתובה,

גם הדוגמה השנייה של התוספת לא יהיה אצל החתן והכלה.

שוב,

עוד פעם, ייתנו את זה לאדם זר, לגוף שלישי,

והוא ישמור אצלו את הכתובה. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

ככה אתה צריך להנחות את בני הזוג,

הם לא יודעים.

פעם ראשונה בחיים הם מתחתנים. אין להם ניסיון, הם לא יודעים.

תסביר להם את דברי הרשבש, זה הדבר, זו העצה.

הטובה ביותר, כזה ראה וקדש,

כך כדאי לנהוג ולעשות.

חתן שמשום מה שכחו לקרוא את הכתובה לפני שבע הברכות, יכולים גם אחרי.

שכחו באותו לילה, למחרת גם.

אבל אם למחרת נזכרו בארבע ורבע, כמה דקות לפני השבת, אין זמן עכשיו לבוא ולכתוב. מה יעשו? הרי אמרנו אסור להתייחד.

מרן אומר, מביא את דברי הגמרא, פתרון הוא, יעשו מעניין קניין,

וייתן לה שעבוד במטלטלין וכולי,

כדי שבינתיים יעברו את השבת, יהיה מותר להם לגור יחד.

רוצי שבת יכתבו את הכתובה.

העצה הזאת טובה גם למקרה של שינוי בתאריך.

הרבה פעמים כותבים בקיץ החתונה חופה וקידושין ושבע.

כותבים בסוגריים לפני השקיעה.

הרב בא ומילא, לפני השקיעה,

בארבעה עשר לחודש כסלו, כתב את התאריך, יום רביעי, כך וכך.

ברגע האחרון מטלפן את הסבתא של הכלה, אני תקועה בפקק, אני בגינות סחרות, תחכו לי.

מי יכול, על הסבתא? תבוא אחר כך, תכעס עליהם.

טוב, הרב כבר כתב, מה לעשות?

אם לא היה כותב את התאריך,

היה מחכה

עד אחרי צאת הכוכבים,

יכתוב את התאריך החדש, במקום ארבעה עשר, בחמישה עשר לחודש כסלו.

אבל הוא כבר כתב, מה לעשות?

הפתרון הוא כך, כמו שמרן אמר כאן, גם כאן אצלנו.

תקרא מיד לחתן ולשני עדים.

אתה שואל את החתן, למדת מסכת כתובות? כן.

למדת בישיבה, אתה יודע את הכל? כן. אתה מסכים על כל מה שכתוב? כן. אתה מוכן לקבל קניין? כן.

קורא לשני עדים? תראו, הוא לוקח קניין.

לקח את הקניין,

ומיד אחרי זה חתמו שני עדים לפני השקיעה.

הכתובה הזו בסדר.

למה?

כי היה כאן תאריך מדויק.

אחרת, אם זה היה בלילה,

כבר הוא נכנס למחלוקות.

למה?

שטרי חוב המוקדמים פסולים. התנא מטרף לקוחות שלא כדין.

ולכן עדיף שיקדים מיד ויקח מהם את הקניין.

כל זה פתרון בדיעבד שעת חירום.

מלכתחילה לא כדאי.

כשאני מזדמן לדבר כזה, אני לא כותב את השורה הראשונה. למה?

אולי הסבתא לא תגיע, יגידו לי, תחכה.

רק כשנותנים לי את כוס היין, בכלל, ועוד תתחיל סבי מראנן?

אז אני כותב את השורה הראשונה, את התאריך.

זה העצה מלכתחילה.

לא עשו כן, אין ברירה אלא לקבל את הקניין, כמו שאמרתי, מהר לפני שקיעת החמה,

כדי שהכתובה הזאת תהיה כשרה לכתחילה לכל הפוסקים, לכל הדעות.

זה מה שאמור אותו החכם לנהוג ולעשות.

למה אני אומר את כל זה בדיעבד? למה לא לכתחילה?

מה אכפת לך?

היו קהילות

אצל המרוקאים יוצאי טיטואן,

היו מלכתחילה, היו עושים כך את הדבר הזה. היו גם חלק מהתימנים.

לפני הקידושין היו עושים את הקניין.

תראו בספר מנחת שלמה של הגאון הרב אורבך.

הוא מביא את דברי הפוסקים שמדייקים מהמשפט.

הוא אומר לה, היווי לי לעינתו כדת משה וישראל.

כבר היה קידושין,

תהיי אשתי עם הכתובה והשבע הברכות, משמע שכבר התחיל משהו.

ולכן הרב אומר, בין לכתחילה לא טוב לעשות את הקניין, לעשות את כל זה לפני הקידושין.

יותר מהודר שזה יהיה אחרי.

אבל שעת חירום, כמו שאמרתי,

אין לו כתובה אחרת והוא כבר מילא את התאריך,

אין לו ברירה אלא שיעשה את הקניין כדי שהכול יבוא על מקומו בשלום. ולכן,

כשהחתן רוצה לבחור לעצמו את הרב,

שיסדר לו חוקה וקידושין.

היום הראש של הצעירים מהו?

שהתמונות יהיו יפות.

מחפשים במחילה מכבודם לא רב אלא שחקן.

יש אנשים יודעים את כל ההצגות לעשות,

והם מצלמים יפה מאוד.

ולפעמים אותם האנשים מעמי ארצות,

אתה מסתכל אחר כך על הכתובות שהם כותבים, מלא טעויות,

אולי גם בידי עבד זה לא טוב.

לכן, שייקח אדם שיהיה אחראי,

מסדר חופה וקידושין, תלמיד חכם,

ואז יתחילו את החיים ברגל ימין,

כמו שהחתונה שלהם, החופה וקידושין היה עם תלמיד חכם,

יזכו גם לבנים תלמידי חכמים,

בניך כשתילי זיתים סביב לשולחניך,

הנה כי כן יבורך גבר,

הלילה אזכרה איורציית של רבי יהודה הנשיא שכתב לנו את המשניות.

הרב היה לפני אלף שמונה מאות שנים והוא חיבר לנו את המשניות.

עד אז, עד הדור שלו,

לא היה משניות בכתב.

כל התורה הייתה בעל פה,

כמו שהגמרא דורשת בגיטין ס',

שיש חובה, כתוב לך את הדברים האלה, תורה שבכתב, ואתה רשאי לאומרה בעל פה, וכן להפך.

אבל הוא ראה שעם ישראל מתחילים להתפזר בגולה,

לא הייתה ברירה,

אמר עץ

לעשות השם הפר את תורתך ולכן יש לנו את המשניות מאז זה הבסיס של תורה שבעל פה שישה סדרים ואחר כך הוסיפו גם את שאר חלקי כל התורה כולה הוא הראשון יחד עם חכמי דורו רבי מאיר רבי יהודה וכולי באו ועשו את העריכה הזו את הדברים הנפלאים שבהם אנחנו לומדים וכל גדולי הפוסקים ובפרט המקובלים הדגישו

חשוב מאוד שכל אדם ואדם יהגה במשניות בשני האותיות נשמה יש בזה תועלת עצומה רבנו יוסף קארו מרן זכר להרבה מההשגות בזכות לימוד המשניות וכולי אין ספק שאדם שיש לו כמה דקות זמן יקבע לעצמו או משנה יומית וכיוצא בזה אתם לומדים כאן כל יום את החוק לישראל בחוק לישראל יש שם את המשנה פרק משנה זה דבר גדול אבל תנאי בעל יעבור אדם צריך להבין

הגמרא מתארת גם את החיים את אותם השנים שרבנו הקדוש הנהיג את ישראל שהיה נשיא הסנהדרין

הוא היה בנו של רבן שמעון בן גמליאל שנהרג על קידוש השם דברים נוראים קרו מהחורבן עד אז

אבל אצלו היה מפנה היה מה שנקרא הפוגה

כשהוא נולד הייתה הגזרה לא למול את ילדי ישראל

הלכו והלשינו שרבן שמעון בן גמליאל מל אותו

ואז הזמינו אותם אצל הוד מעלת האבא של אנטונינוס

כדי לבדוק אם מלו אותו או לא אתה רואה את זה זה דבר שלא צריך הדין כשהביאו אותו אז היא חיכתה בתור האימא הייתה שם גם אשתו של אמר לה מה את עושה כאן? סיפרה לה

אמר לה תשמעי גם אני ילדתי לפני כמה ימים

אני כמובן לא עשיתי ברית מילה לאנטונינוס

האבא לא יכיר לא ידע מי זה אם זה הבן שלו

תקחי את הבן שלי את ותיכנסי יחד איתו

בינתיים אנטונינוס היה רעב התחיל לצעוק

יד לקחה אותו לצד והעניקה אותו

הטיפות האלה של החלב

הן טיפות הקדושה שפעפעו בתוכו

נכנסה בפנים אמר לה למה עשית ברית מילה?

אמר לו לא, מה עשיתי?

לקח את הילד, פתח אותו, ראה שהוא ערן,

אמר לה תקחי, תלכי הביתה בשלום

כשאנטונינוס בגר

נעשה לא רק יהודי אלא יהודי גדול שזכה ללמוד עם רבנו הקדוש

התגייר, עשה ברית מילה כדת וכדין,

תראה מה הכוח של חלב טהור שקיבל מהאימא לאשתו של רבן שמעון בן גמליאל

היה גדול רע ועצום אבל היה חושש שידעו שהוא יתגייר כך וכך, גמרנו, יהרגו אותו.

היה שולח לרבנו הקדוש הרבה זהב, למעלה היה שם חטיב והיה שולח לו,

אמר לו יש לי הרבה, אמר לו זה אני מחזיר חלק ממה שלקחו אבות אבותיי גזלו מכם,

כך היה שולח לו,

היה בא ללמוד אצלו, היה לו כמין מנהרה מהארמון עד שאר,

היו מלווים אותו שניים כל מקום עורך עם שניים שומרי שב״כ אבל אם אחר כך ילכו ילשינו איפה הוא הגיע, יהרגו אותו עוד פעם

היה מגיע לבית של רבנו הקדוש, היה הורג אותם,

שולף את החרם, הורג את השניים ונכנס

יום אחד הוא נכנס, היה שם הרב נחמן

ואז הוא רמז לרבנו הקדוש, חלילה וחס

הוא יסגיר את הסוד, אתה מסכן את החיים שלי

אמר לו רבנו הקדוש זה לא בן אדם, זה מלאך

מיד אטונינוס פנה לרב נחמן

הוא מלך לו, אמר לו, יש שם שניים בחוץ, תקרא להם

יוצא רב נחמן רואה שהם הרוגים, ערופים

מה יהיה, מצד שני להיכנס להגיד להם כך זה לא יפה

עמד התפלל, החיה אותם

ונכנס עם השניים בפנים

מיד אטונינוס

נדהם מזה והוא פנה לרבנו הקדוש, אמר לו, אני יודע שהקטן שבכם יכול להחיות מתים

אפילו אחי אבל ביקש שנלמד יחד אז מאותו היום היה רב נחמן רבנו הקדוש ואנטונינוס לומדים ביחד אבל אחר כך הוא הרג אותם

אחר כך הוא לא השאיר אותם בחיים עוד פעם הרג אותם שלא ילכו להלשין יגידו כך וכך היה הרג אותנו יספרו את כל הסודות כמו שהיה בקו ארבעה שלוש מאות אתם זוכרים מה היה כדי שלא יהיה עוד פעם ועדת חקירה אחר כך בג״ץ יגיד השם ירחם

זו הייתה ההצלחה של רבנו הקדוש זכה והעמיד את עם ישראל על הרגליים בזכות היסוד הזה שכתב לנו את המשניות.

כל כך עם ישראל אהבו אותו באותו היום שהיה אמור להיפרד אמרו מי שיגיד רבנו הקדוש מת יידקר בחרם עד כדי כך

ברכה פרה ראה שבסוף

נשמתו יצאה

לא יכל לומר את השם המפורש אמר ניצחו קרע את הבגד ואמר ניצחו ירענים את מצוקים וכולי זה מה שהיה בסוף זה היה יום שישי וליוו את רבנו הקדוש עשו לו את הכבוד האחרון זכותו יגן עלינו אמן ואמן