הלכות כתובה למעשה – טעויות הפוסלות, דקדוקי כתיבה והשלכות הלכתיות על חיי הנישואין

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן סו,

עסקנו בחובה שכל בעל כותב לאשתו כתובה.

מרן מקדים לנו את דברי הגמרא.

אסור להתייחד עם הקלה קודם שיכתוב לה כתובה.

הגמרא במסכת גיטין בדף נח, הגמרא שם מספרת מעשה בהרוס והרוסה שנשבו לאלכסנדריה.

היום, מה זה אירוסין?

אתה כותב, כי אין הסכם ממון.

אני, אבא של החתן נותן כך, אבא של הקלה נותן כך,

כותבים את כל התוכניות מבחינה ממונית.

בזמנם לא היה כך,

אלא החתן היה מוציא כסף או טבעת,

ולפני שני עדים כשרים היה אומר לה, הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל,

מדאורייתא היא אישה נשואה

לכל דבר.

אם היא רוצה לעזוב,

חייבת גט.

אבל אותם השבעים, הגויים,

אלה ששבו אותם לעבדים,

אותם זה לא מעניין,

הם רוצים שיהיה להם לא רק עבד ושפחה, יהיה להם גם צאצאים,

שיהיו עוד עבדים ושפחות.

ולכן הכניסו אותם, שיגורו ביחד.

היא אמרה לו, אל תיגע בי, אין לי ממך כתובה.

וככה היא, אדון אגע בה.

כשמת,

אמרה להם, סיפדו לזה שפטפד ביצרו יותר מיוסף.

אצל יוסף הייתה זילחה אשת אדוניו והייתה אסורה לו, כאן עניתי למעשה אשתו, היה חסרה כתובה.

שמה היה פעם, פעמיים, שלוש הניסיון. כאן היינו תקופה ארוכה.

הגמרא שואלת, אם כן, למה נענשו שנפלו בשבי? הגמרא עונה,

בגלל שלא הייתה בנועה על ירושלים, אתה רואה גם שם במעשה הזה את האיסור ייחוד, וכך ההלכה.

ולא רק אם מעיקרה לא נכתב,

לא כתבו בכלל כתובה,

אלא גם אם יש לך אורה כתובה,

כאילו כתובה,

אבל אם הכתובה הזו פסולה,

ממילא אסור להם להתייחד.

אתה אומר, היה קידושין, היה חופה,

הכל היה, אנחנו מסכימים שהכל היה, אבל חסר כתובה,

ולכן אסור להם לגור ביחד.

אלה שכותבים את הכתובות

צריכים להיות תלמידי חכמים שבקיאים בהלכות כתובות

ובעיקר בדיני שטרות.

דיני שטרות, מרן כתב אותם בחושן המשפט, שם נכתבו הדברים.

ולא כולם,

לא כל אלה שלוקחים את הכוס יין ואומרים סמי מרנן וכותבים את הכתובה, לא כולם בקיאים בהלכות האלה,

ולא פעם אנחנו רואים טעויות שפוסלים גם בדיעבד את הכתובה.

ולכן, ברגע שעלינו על זה, צריך להגיד להם, בינתיים,

אל תהיו ביחד, שלא יתייחדו.

יש דברים שהם בגדר עצה טובה לכתחילה,

מחמירים בלכתחילה,

אבל יש דברים שהם יכולים לפסול הם לעיכובה, וגם בדיעבד הכתובה הזו פסולה.

נפרט חלק מהדברים בעניין זה.

בשורה הראשונה אנחנו פותחים.

אתה כותב,

בשני הלילה,

אחרי ציד הכוכבים, אחרי חמש,

זה לא יום ראשון, זה שני.

אתה כותב,

בשני בשבת.

היה עשרה בטבת עד השקיעה,

מחמש ועלה,

זה לא עשרה,

זה אחת עשרה בטבת.

אתה כותב את התאריך הנכון,

ואז אם התאריך מדויק, הכל בסדר.

קורה לפעמים שהתאריך שגוי.

אותו אדם שכתב את הכתובה,

כתב בטעות, בראשון בשבת,

עשרה בטבת וכולי.

הוא הלך לפי התאריך של ההזמנה.

היום בסלנג של ההזמנות

כותבים את מה שיש במשך היום תאריך, כאילו זה גם נמשך בלילה. להבדיל, אצל הנוצרים עד שתיים עשרה בלילה זה המשך של היום.

אבל זו טעות, טעות נוראה,

ודבר כזה פוסל את הכתובה לגמרי מכל וכל.

לא רק לכתחילה זה לא טוב,

אלא גם בדיעבד זה פסול.

ולכן, כמו שאמרנו, בינתיים יהיה אסור להם להתייחד.

הדברים האלה לפעמים קורים,

כשבא איזה נודניק

בא ומבלבל את המוח לרב,

תוך כדי שהרב כותב את הכתובה,

יש לו שאלות.

שמה הקב' ברוך הוא ברא חכמים בעולם?

רק בשביל שיענו את השאלות שלי,

כל אלה נבראו כדי לענות לשאלותיי,

כך חושבים אותם הנודניקים.

ואז, אם תוך כדי הרב ממשיך לכתוב,

הרבה פעמים יוצא חלילה תקלה מתחת ידו,

יכול להיות שהכתובה תהיה פסולה.

סיפרתי לכם פעמיים ושלוש את מה שהיה בזמנו עם האבא.

במקום לכתוב תשס״א 61,

מישהו בלבל לו את המוח וכתב ושישים.

והרב משאש קרא את הכתובה,

קרא את זה בנעימה, במנגינה,

וכשהגיע לתהליך,

אמר את מה שכתוב,

760. אבא צועק לו, ואחת.

לא, אבל כבודו כתב,

ושישים.

אבא מייד לקח, הוסיף את המילה ואחת.

אתה רואה שהכוח של הנודניקים האלה לשגע גם את גדולי הרבנים,

ולכן תרחיק אדם כזה שבא לבלבל את המוח, תרחיק אותו,

תן לרב שיהיה מרוכז לכתוב בצורה מדויקת,

שלא יהיה חלילה תקלה מתחת ידו.

לפעמים היה הדבר,

כמו שאמרתי, טעות.

אתה יכול שם, בדוגמה שאמרתי,

התאריך היה בסדר,

היום והתאריך של החודש,

רק היה חסר את המילה ואחת.

אז היה מקום שם להוסיף, אבא הוסיף בכתב ידו ואחת, הכל היה בסדר.

אבל אם אתה כותב במקום

בשני, כתב בראשון,

אין אפשרות שם להוסיף, אתה צריך למחוק.

השאלה היא אם מוחקים בשורה הראשונה או לא.

מרן בהלכות גיטין אמר, בשורה הראשונה בתורף

לא מוחקים.

לא עושים קיום,

אלא רק להמשך,

ולא עושים את זה בהתחלה לגבי התאריך.

בסוף הנחלת שבעה הוא רוצה לדמות את הנושא של הכתובה לנושא של גט,

ולכן יש שהחמירו בזה.

לפעמים קל מאוד להחמיר.

יש רבנים,

כשבאים לחתונה מראש, הוא חושש

שמא יהיה איזה טעות, הוא בא, בכיס יש לו עוד כתובה רזרבה.

יש לך עוד אחד, תוציא את השני,

תכתוב שיהיה בלי מחיקות,

בלי טעויות, זה יותר יפה, יותר מסודר.

אבל לפעמים החכם הזה הגיע עם כתובה אחת בלבד,

והוא שואל כדעת מה לעשות.

מצד הדין, גם בשורה הראשונה ניתן לתקן.

גם שם שייך לעשות קיום.

מה זה קיום?

אתה גומר את הכתובה למטה בשוליים.

הוא כותב, בשורה הראשונה היה טעות,

ותוקן. אתה כותב את הדברים,

ועל זה באנו על החתום, חתימה נוספת.

חוץ מהחתימה שחתמו שני העדים על כל הכתובה,

יש עוד חתימה נוספת, והיא, כמו שאמרתי,

על הקיום, על התיקון הזה,

שהיה.

אבל אם לא,

הרב לא הרגיש,

העדים לא שמו לב, אף אחד לא שם לב,

ממילא הכתובה פסולה.

ולמה?

שטרי חוב המוקדמים פסולים.

התלם מטרף לקוחות שלא כדין, הרי שמעון בן שטח כשתיקן את החובה לכתום את הכתובה,

כל זה מדוע ולמה?

שאם המגרש לא יהיה לו כסף,

תוכל האישה לגבות גם מנכסי דלא ניידה,

אם הוא מכר בית או מגרש.

והיה.

מאותו רגע שנכתב ונחתם הכל בסדר,

מאותו רגע והלאה,

מה שהוא מכר זה משועבן.

אבל חודש קודם, יום קודם, זה לא משועבן.

אם באמת הייתה הכתובה שם, בדוגמה שאמרתי,

במקום תשס״א,

61,

אם לא היו מרגישים, היה נשאר התאריך ו-60.

זאת אומרת, שנה קודם,

שנה קודם,

כל מה שהוא מכר כאילו משתעבד,

כאילו גם מזה היא יכולה לגבות.

וזה לא נכון, זה שקר.

זה לא משועבד.

לא הייתה עדיין החתונה.

ולכן,

בדבר כזה,

כמו שטר חוב כזה פסול, הוא הדין גם כאן.

שטר חוב מאוחר, כשר.

שטר חוב מוקדם,

יש שם עדים, יש הכול, אבל התאריך הוא שגוי.

הוא עלול לגבות,

עלול לקחת מהלקוחות שלא כדין,

ולכן אי אפשר להכשיר שטר כזה,

גם בדיעבד,

שני הדברים.

שטר חוב והכתובה, שניהם שווים, ולכן פסלנו את אותה הכתובה אם לא היה קיום.

גם בשמות,

שמות של החתן, כלה, עדים,

גם שם צריך לדייק.

ואם היה טעות,

שוב, גם שמה זה יכול לפסול את הכתובה.

במקום לכתוב ראובן בן יעקב, כתבו ראובן בן יצחק.

זה אדם אחר.

או במקום לכתוב ראובן בן יעקב, כתבו שמעון בן יעקב.

זה אדם אחר, מה אתה כותב?

ולכן, כל הדברים האלה יכולים לפסול, ולכן צריך לדייק

מאוד לגבי השמות של החתן,

הכלה, וכן גם העדים שאמורים לחתום, שיחתמו בשם מלא.

יש אנשים על הצ'קים מקשקשים,

מקשקשים, יש להם איזה קשקוש,

שהפקיד בבנק מכיר את הקשקוש הזה, יודע מי המקשקש ואיך הוא מקשקש,

אבל כאן אל תקשקש, כאן תכתוב שם מלא,

כדי שיהיה שם לפענח

את העדים, את העדות, זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

כך גם לגבי ההמשך, מוהר בתולייכי.

גם שם, אותו דבר.

אם כתוב שם בהמשך,

מוהר בתולייכי, מטה אם זוז דחזה לכי מדאורייתא,

הכתובה פסולה.

לדידן, אנחנו פוסקים כדעת עריף הרמב״ם,

הרמב״ן הריטבא, מאירי ומרן, שהכתובה היא מדרבנן.

כותב הרמב״ן, אם כתב דאורייתא,

ממילא הכתובה הזו פסולה.

כמו שאמרנו, שגיאה בשמות פוסל גם בדיעבד, גם זה פוסל גם בדיעבד.

ושוב, צריך לכתוב מיד

כתובה אחרת, כדי שמכאן ולבא הכול יקבל.

יהיה בסדר, הדברים האלה הם לא בגדר עצה טובה,

אלא הדברים האלה הם לעיכובה ולכן צריך להיזהר ולהזהיר בדבר גם את האחרים.

כאן בירושלים הרבנות שלנו מסודרת מאוד.

אדם הולך לשם, יש שם רבנים יהודים שמבינים בהלכה, מבינים בהלכות כתובות.

אתה ניגש לרב שביתי דיין,

אני רוצה כתובה, שואל אותך איפה אבא שלך נולד,

אם הוא נולד הונגריה, גרמניה וכיוצא בזה, ייתן לך כתובה אשכנזית,

אבל אם הוא אומר אבא שלי נולד בפרס,

בוכרה, עיראק,

תימן,

ייתן לך מיד כתובה שלא כתוב שם את המילה דאורייתא, אלא מאתיים זוז דחזה לכי, בני המילה דאורייתא, כדי לא להסתבך במחלוקת האמורה.

אבל לצערנו,

לא כל המקומות הם כאלה, יש חלק מהמקומות

שהפקיד שעוסק בחלוקת

הכתובות הוא אדם שאינו יודע הלכה ולא אכפת לו.

הוא נותן פעם לזה, פעם לזה, כאשר יעלה המזלג, גם בצבא יש את התופעה הזו לא פעם,

ואז אם אחרי זמן מה הרגישו שהכתובה שלנו, של הספרדי,

כתובה עם המילה השגויה הזו דאורייתא, שוב זה פסול.

אם במקום אתה נמצא שם ואתה מעיר לרב,

הרב הבין אותך והרב הסכים,

יש לו בכיס כתובה אחרת, ימלא מיד כתובה אחרת, הכל בסדר.

אין לו.

הגיע לשם רק עם כתובה אחת, ושם כתוב דאורייתא,

גם שם יכול לעשות את הקיום.

ימחק את המילה דאורייתא ויכתוב למטה בשורה העשירית.

מחקנו את המילה דאורייתא ועל זה באנו על החתום,

יחתמו עוד פעם, פעמיים בעבר, העדים,

גם זה יכול להכשיר את הכתובה, יש אפשרות.

אתה יכול לעשות את זה מיד,

אבל אם שמו לב לדבר אחרי 20 שנה,

לך תחפש את העדים, איפה תמצא את אותם העדים, קשה למצוא.

יותר קל לכתוב שטר חדש,

תכתוב את השטר תוספת כתובה.

בטופס הזה, בשטר תוספת כתובה,

יש את כל הנוסח של הכתובה,

הוא מוסיף לה עוד 1,000 שקל,

גם זה יכול להיות טוב.

ואז, מה אתה כותב? איזה תאריך

בטופס, בשטר הזה, תוספת כתובה?

אתה כותב תאריך של היום,

ואתה מביא עדים היום. אתם לא צריכים לחפש את העדים הישונים, איפה הם, מי הם,

אלא שני עדים היום, הכל בסדר, כך שכמעט כל טעות ניתן לתקן, לכתוב מיד במקום.

אם הרב שכותב את הכתובה, אחראי על הכל, הרגיש שיש כאן טעות,

עדיין טעות לעולם חוזרת,

אפשר לבוא ולתקן את הדברים הללו.

יש דברים אחרים שהם בגדר עצה טובה בלכתחילה,

אבל הדברים האלה אינם פוסלים את הכתובה בדיעבד.

אתה כותב את התאריך,

אתה כותב כל דבר בלשון מדויקת,

על פי כללי הדקדוק,

לשון זכר וכן הלאה,

אתה כותב גם את השם של החתן,

אתה כותב גם את הכינוי שלו.

לא לוותר, אלא לכתוב לכתחילה גם את הכינוי.

מה זה כינוי?

בלידה החליטו ההורים, קוראים לו אברהם.

כך היה, עמואל לוקח את הכוס עין, יקרא שמו בישראל,

אברהם בן רבנו משה, הכל בסדר.

אחר כך החברים, קשה להם לקרוא לו אברהם.

שם יותר מדי ארוך.

מה הם עושים היום?

במקום אברהם, אבי.

במקום יוסף, יוסי.

במקום עמנואל, עמי, וכן הלאה. זהו, זה הקיצורים שיש היום.

אז הרב שכותב צריך לכתוב כך.

אברהם דמתקרא אבי בן,

וימשיך הלאה.

אותו דבר גם אם יש לאבא שלו, לפעמים הוא יש לו רק שם אחד.

האבא שלו יש לו שני שמות. שוב, לאבא הזה אנחנו נכתוב גם כן את השם שהיה בברית,

ואחר כך את השם הנפוץ, דמתקרא.

כך עושים גם לגבי הגט.

אתה לומד משם לכאן. בגט אתה צריך להיזהר עוד יותר, ביתר שאת,

אבל מן הראוי שגם פה יקפידו.

לא עשו כן.

אלא כתבו רק אברהם.

את ההמשך, דמתקרא אבי, זה לא כתוב.

לא נורא.

הכתובה בגלל זה לא נפסלת בדיעבד.

לכתחילה צריך לכתוב אברהם בן רבי משה,

ואחר כך לכתוב את שם המשפחה.

הלוי, הכהן, ישראלי, או שם משפחה אחר.

לא עשו כן.

אלא כתבו רק את שם המשפחה.

אברהם ישראלי,

זה מה שהם כתבו בלבד.

האם זה פוסל את הכתובה בדיעבד או לא.

יש בזה תשובה,

ואגרות משה באבן העזר, ואת דעתו שהכתובה איננה פסולה.

מאיפה הוא יודע את זה?

הוא לומד את זה מדברי הפוסקים.

מארשדם, מארם אל-שייח' ועוד, דנו בהלכות עגונה.

בשעה שהבעל נעלם, אנחנו לא יודעים איך אנו,

לא יודעים, הטנק שהוא היה בו התפוצץ, לא התפוצץ.

הוא חי, נלקח בשבי, לא יודעים כלום.

אתה הולך ובודק מה נשאר.

מצאנו שם את הדיסקית.

היום לכל חייל יש לו על הצוואר את השרשרת עם הדיסקית.

היום מתחכמים, יש גם בנעליים שלו.

מצאת שם את הדיסקית.

אתה מביא את הדיסקית לפני בית הדין, אתה אומר להם, אותו אדם עליו השלום,

כנראה שהוא נשרף, הנה הדיסקית

נשארה לפלטה.

טוב, הרבנים, בית הדין בודק.

מה כתוב על הדיסקית?

כתוב שם אברהם ישראלי, מספר אישי, זה מה שכתוב.

לא כתוב שם אברהם בן רבי משה ישראלי.

לא כתוב בשם של אבא.

תגיד, לא כתוב בשם של אבא, זה אפס.

זה לא מוכיח שזה האדם שאתה עוסק בו, אולי זה אדם אחר.

לא אומרים כך.

אלא יש לך את שם המשפחה, שם המשפחה הוא דבר חזק,

בפרט שיש שם גם את המספר האישי, ולכן

מארשדם, מארם אל-שייח' ועוד פסקו להתיר.

כמו שם, בדיני עגונה, הוא הדין גם פה.

כל הנושא של כתיבת שם המשפחה בכתובות

לא היה נפוץ עד לפני מאה שנה.

לא כתבו. עד היום, תלך

אצל הכתובות הישנות שכתבו בתימן או במקומות אחרים,

כותבים רק את השם של האבא.

ראובן, בן יעקב, זהו, לא היו כותבים בכלל.

את השם המשפחה.

אבל האגרות משה ממליץ, הוא אומר, כדאי.

טוב לכתוב את שם המשפחה,

על ידי זה יותר קל לך לאתר את החתן,

הכלה, העדים,

שם המשפחה הוא פחות נפוץ.

ראובן, בן יעקב,

יש אלפים כאלה, לך תחפש אותו מזה.

אבל שהמשפחה, בצירוף,

שם של האבא, בוודאי שזה הרבה יותר חזק, יותר טוב,

הוא בפרט בהעתק של הכתובה.

היום בהעתק שמפקידים בארכיון של הרבנות,

שם אנחנו עושים דבר טוב,

כותבים לא רק את השם של האבא,

אלא העד הראשון, ראובן, בן יעקב,

כותב גם את שם המשפחה,

מספר תעודת זהות, מספר הטלפון הנייד, כתובת,

מה המקצוע שלו.

את כל זה היום מכניסים למחשב, הכל ממוחשב, וזה טוב.

אם יצטרכו אותם באיזה עניין מסוים בנושא של הכתובה,

או חלילה גט או דבר אחר,

יכולים לאתר אותם בקלות, זה מה שעושים היום,

וכך באמת רצוי לעשות, זה מה שכדאי להחמיר בדבר.

אבל, שוב אני מדגיש, להחמיר, אנחנו כותבים גם וגם.

אבל אם לא,

זה לא יפסול בגלל שלא כתבו את הכינוי,

או שלא כתבו את שם המשפחה,

זה לא נורא, בחיי גוונה יש מקום להקל.

הבעיה יותר חמורה כשלא ידוע מי האבא.

בלשון המשנה, שתוקי,

כשהוא קורא, הילד הזה, למי שהוא אבא, אמא משתיקה אותו.

לא ידוע בדיוק מי האבא.

ואז מגיע הבחור הזה לנישואין.

מה כותבים בכתובה?

בין, אתה כותב ואובן, בין, בין מי זה?

אתה לא יודע מי.

לפעמים אפשר לדעת.

הרבה פעמים בית הדין יכול לעלות על העקבות לפי הסיפורים שלה.

קוראים לאותו האדם, אותו האדם מודה.

כי את הבכור בן אש תנועה יכיר. יכיר הגמרא אומרת שיש לאבא סמכות לומר זה הבן שלי.

אם הוא הודה, אז ממילא זה מה שאנחנו עושים.

כותבים את השם של האבא המוליד,

לא השם של המאמץ,

אלא את השם האמיתי של האבא.

בדרך כלל לכל ילד מאומץ יש תיק במשרד הרווחה, ושם יש את הפרטים האלה.

בדרך כלל בית הדין מעודכן בזה.

התיק הזה אומנם חסוי. אין רשות לשום אדם להסתכל בחוץ מאותו אדם אחרי 18,

אחרי גיל 18,

אבל בית הדין יש לו סמכות.

יכולים לצוות, תביאו לנו את זה,

ואז דרך בית הדין יכולים לדעת מי היה המוליד.

הרבה פעמים אתה יכול להגיע לחקר האמת כדי לכתוב את השם האמיתי בכתובה.

לא הצלחנו, לא הגענו לחקר האמת,

לשם של המוליד.

מה שיכתבו בשעת הדחק, יכתבו את השם של מי שגידל אותו.

הגמרא אומרת שם, אלה תולדות אהרון ומשה.

ואחר כך הפסוק מפרט רק את בני אהרון,

אלא גם אדם שמגדל את בן חברו כאילו ילדו.

ולכן, שיכתוב את השם של האבא לא האמיתי המוליד, אלא המאמץ,

וירשום את שם המשפחה, כדי שיהיה אפשר לזהות את החתן.

גם זה יכול להיות טוב. הוא הדין הפוך, אם הכלה היא במעמד הזה, גם שם יעשו.

גם שם ניתן להכשיר בדיעבד, כשהיה הדבר בסגנון הזה.

גם שם זה לא לעיכובה.

גם כשהוא עולה לספר תורה,

גם שם יש את הבעיה האמורה, וגם שם. בלכתחילה,

כשידוע לנו, עלינו על העקבות ויודעים מי זה המוליד, מי זה האבא,

אצל האשכנזים והמרוקאים, עד היום כשמעלים אדם לספר תורה,

אומרים את השם, יעמוד ראובן בן יעקב, כך אומרים.

עדיף שהוא יזדהה בשם האמיתי של המוליד.

אפילו אם נאמר, הוא לא ראה אותו. מימיו לא ראה אותו, לא ראו איש את אחיו, ולא חשוב לנו למה,

לא משנה. במציאות זה עדיף יותר, גם לגבי הכתיבת.

כתובה גט וכיוצא בזה, בכל המסמכים האלה גם כן יהיה הדבר שווה.

אבל כמו שאמרתי, זה לא לעיכובה, אם לא הצלחנו לעלות על העיכובות,

אז גם אם יקדמו את השם של האבא המאמץ כאילו הוא האבא,

בדיעבד גם זה יכול להועיל.

הגאון הרב קליין במשנה ההלכות ועוד מחכמי דורנו דנו בשאלה הזו שלצערנו נעשתה בשנים האחרונות מצויה.

פעם זה היה דבר נדיר.

היום יש מאות ילדים כאלה שנולדים מדי שנה עם ההפקרות שיש היום בעולם ועל כולם יש את הסימני שאלה האלה.

לפעמים בית הדין מצליח להתחקות אחרי השורש לדעת מי האבא, לפעמים לא, אבל כמו שאמרתי לגבי כתיבת הכתובה,

יכולים להקל בדבר. זה לא נורא, בדיעבד, כמו שאמרנו, לקשר.

לכתחילה,

למטה, בתחתית, צריך להיות המילה עד,

וליד המילה עד חותמים שני העדים.

אחד, השני מתחתיו.

לא אחד בצד ימין ואחד בצד שמאל, אלא אחד אחרי השני בצורה כזו.

בדיעבד, לא היה כתוב המילה עד.

גם כן. לא נורא, בדיעבד לא פוסלים את הכתובה בגלל זה.

אבל, בלכתחילה, כמו שאמרתי,

טוב שתהיה גם המילה הזו להדגיש מי אלה האנשים שחתמו,

ששני אלה הם העדים שחותמים ומקיימים.

הקיום של הכתובה נעשה על ידי אותם שני העדים.

כל אדם כזה, בית הדין אמור לבוא ולדון עם מי הוא כן יכול, עם מי הוא לא יכול להתחתן. המשנה,

הפרק האחרון של מסכת קידושין, עשרה יוחסין עלו מבבל,

ושם המשנה, הגמרא עוסקת בנושא מה הדין של שתוקי ומה הדין של אסופי.

מה זה אסופי?

אתה הולך לזרוק אשפה או שאתה הולך למכולת,

בדרך אתה רואה תינוק בן יומו מיד,

ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד שיגיע עם בוננס,

ייקח אותו לחדר תינוקות,

ולא ידוע לא מי האבא, לא מי האימא.

לפעמים יכולים להגיע לדעת לפחות מי האימא.

היא הולכת לקבל טיפול בבית חולים, אחרי הלידה, ואז יודעים שהיא נטשה את התינוק וכו'.

לפעמים גם זה לא.

ושוב, יש לנו ספקות.

האם האסופי הזה קשה לבוא בקהל או לא?

הגמרא מחלקת שם היכן נמצא התינוק.

נמצא במקום שהיה אמור למות

ביום סוער וגשום. אתה נמצא ליד עגלת האשפה,

ובתוך דקות הוא יכול למות שם,

או שזה נמצא במקום גלוי לעין, ששם בוודאי ימצאו אותו בתוך כמה שניות.

מקום כזה, אין סכנה שהוא ימות.

סימן שהילד הזה כן כשר לבוא בקהל.

היא יכולה לזרוק את הממזר, היא לא מעוניינת בו,

אבל אם זה ילד כשר,

שום מה היא לא רוצה לגדל אותו,

אבל היא לא תעשה את הפשע הנורא הזה להרוג אותו כמעט.

ולכן הגמרא מחלקת, הפוסקים גם דנו בהרחבה למעלה בנושא הזה.

אז בית הדין הוא שאמור לדון בדברים האלה, לפעמים נעזרים גם בבדיקת רקמות או בדברים אחרים.

בית הדין בדרך כלל מגיע לחקר האמת,

או כולה, או לפחות מחציתה,

ולפעמים יכולים להתיר את אותם התינוקות כשיגדלו,

לפעמים יכולים להתיר אותם לבוא בקהל.

לא תמיד אני אומר לפעמים.

לפעמים יש הגבלה.

כן, אבל.

כגון, ניקח דוגמה ומשל.

כשקמה המדינה, הרבה אנשים תמימים חשבו שראש הממשלה הוא הסגן של המשיח,

אם לא המשיח בעצמו.

חשבו את חברי הממשלה, מי יודע מי הם.

אנשים מורמים מעט. היו מכבדים את אותם השרים, את אותם חברי הכנסת.

הם לא ידעו,

שכחו את הפסוק,

שריך סוררים, וכולי, את כל הדברים.

אבל לימים התבררה המציאות מי היו חלק מאותם האנשים. חלק מהם

היה להם את הביזנס, לא כמו שהיום עושים קצת שוחד כאן, שם.

זה לא עסקים של באר גז, או...

שם מכו את ילדי תימן.

לא רק תימנים,

היו חלק מהילדים שם שבאו מרומניה, וכן הלאה.

האדם הזה, יש לו שבעה-שמונה ילדים.

הילד לא מרגיש אותו, מאשפזים אותו בית חולים.

אחרי יום מודיעים למשפחה, ילד מת.

וזהו.

ואת הילד הזה, מכו אותו בנזיל עדשים, מכו אותם.

בזמנו, חמשת אלפים דולר היה כמו היום מאה אלף דולר. היה הרבה כסף, היו מוכרים אותם לאותם האנשים שהם חסוכי בנים,

וקנו אותם אותם האמריקאים, או במקומות אחרים.

לפעמים אף אחד לא יודע,

אותו אדם גידל אותו כאילו הוא בנו לכל דבר, ולא ידוע שום דבר.

אם לא ידוע, אין שאלה.

כשבאים לפני בית הדין, כולם חושבים, זה הבן שלו, אין על מה לשאול,

אין על מה לדבר.

אבל היו חלק שכן הצליחו לברר.

חלק מהדברים כן הצליחו.

לפעמים ההורים הם, גם האבא וגם האמא,

בצבע כהה,

והבן הוא...

או צבע בהיר, או להפך.

ואז הבן הזה,

כשמתחיל להתבגר, הוא שם לב.

הוא לא דומה לא לאבא ולא לאמא וכולי.

אבא שלו כך, הוא כך, וכן הלאה.

הוא רואה שזה לא מסתדר, מתחילים לבדוק, לברר.

הוא שואל את הדודים, שואל את הבני דודים, מברר.

מתברר לו שכך וכך וכך היה האמת.

שהוא לא הבן האמיתי שלהם, אלא הוא אומץ כך וכך.

עכשיו, הוא רוצה לבוא להתחתן.

יכולים לתת לו רשות להתחתן.

הוא נולד לאבא ואימא כשרים, הכל היה בסדר.

מה התינוק הזה אשם שגנבו אותו ומכרו אותו,

אותם הרשעים?

ולכן,

ברור שהוא כשר לבוא בקהל, יש לו חזקת כשרות, אבל.

האבל הגדול, אתה מתיר לו להתחתן חוץ

מקבוצה מסוימת.

אם הוא הכיר כלה שגם באותה משפחה גנבו תינוק,

שם תהיה כבר בעיה.

אם אתה אומר, התינוק והתינוקת האלה זה אח ואחות

שיכולים להתחתן ביחד, הילדים יהיו ממזירים.

אתה יכול להתיר לו שהתחתן עם כל אדם בעולם חוץ מאותן המשפחות,

כמו שאמרתי, ששם היה מקרה כזה,

מקרה של חטיפה שנעלה מהם,

אחת מהבנות נגנבה, נחטפה, זו ההגבלה היחידה. אז אתה כן מתיר, רק אתה מתיר בהגבלה.

וכן, אז זה הדרך שלנו. כל דבר, את הכללים שלו,

את ההלכה שלו,

כך גם לעניין זה.

אבל לגבי כתיבת השם,

כשאתה כותב למשפחת ישראלי,

אז משפחת ישראלי, הם גידלו אותו, נחשב כאילו הוא הבן שלהם,

ולכן יש מקום להקל בדבר.

לא צריך לפסול את הכתובה בעניין זה,

גם אם נאמר אחר כך, יצליחו לברר.

אחרי שנים לפעמים, מצליחים לברר על ידי בדיקת רקמות דנ.אם וכיוצא בזה, אפילו הכי לא חייבים לתקן.

אם ירצו, יעשו תוספת כתובה,

ושם בתוספת כתובה יכתבו את הדברים בצורה יותר מדויקת.

באותו דין גם הוא ממזר, הוא עושה ממזרת על האנשים?

תמידים מי זה העברה.

כשהאדם הזה הוא ממזר ודאי,

מתחתן עם ממזרת שהיא גם כן ודאית,

אין שום בעיה בדבר.

אבל אסור לממזר לקחת ישראלית, וכן גם להפך.

ולכן כשיש בעיה, בית הדין הוא שאמור לטפל בעניין.

בדרך כלל היום לבתי הדין יש רשימה,

יש להם מאגר ממוחשב,

ושם יש להם את הרשימה של הממזרים או הממזרטות

שיש לא רק בארץ, אלא גם מחוץ לארץ,

והם נזהרים מאוד בדברים האלה.

אלא שהגמרא מבדילה בין ממזר ודאי לספק ממזר וכולי,

וגם זה, בית הדין,

כמו שאמרתי, צריך לדון, להחליט אם הם כשרים לבוא בקהל, יכולים להתחתן אם לאו.

קוראים לו על שם האבא האמיתי,

הממזר.

נכון שאסור לו לבוא בקהל, אבל אם האבא האמיתי היה שמו אברהם,

יצחק, יעקב, כותבים את השם האבא האמיתי,

אלא שמדגישים גם את הנקודה השנייה, את הנושא היחוס.

עד דורו של שמעון בן שטח

לא היו כותבים,

אלא הכתובה הייתה התחייבות בעל פה.

בא שמעון בן שטח,

ותיקן כדי לשעבד את הנכסים, נכסי דלא ניידה, שימכור.

לכן תיקנו מאז, מלפני אלפיים שלוש מאות שנה,

שמעון בן שטח היה ראש הסנהדרין,

ומאז אנחנו גם כותבים את הכתובה.

לפעמים אתה עולה על הנושא רק ביום שבת.

יום שבת, באה הפנדיה זה עם הכתובה, מראה את זה לרב.

הרב בודק רואה שאין שם מקום להקל,

אין על מה לדבר,

הכתובה הזו פסולה.

אם זה פסול, הרי אמרנו שאסור להתייחד עם הכלה, לא?

אז מה הוא יעשה?

יחפש ביום שבת בית אחר, לישון?

איפה יאכל חמין?

לא יאכל עם אשתו.

אז הגמרא אומרת, פתרון זמני.

יכול לתת למטלטלים כנגד כתובתה,

ויקבל עליו אחריות אם יאבדו,

ואז יהיה מותר בינתיים, עד מוצאי שבת, יוכלו לחיות ביחד.

עוצר שבת,

ילך לחכם כדי שיכתוב לו את הכתובה בצורה מדויקת,

כדי לתקן את העוול שהיה,

אבל כמו שאמרתי,

במקרים האלה יש לנו פתרון זמני, סומכים על מה שהוא נותן לה, על מה שהוא מתפיס,

גם זה יכול להיות טוב.

אדם שכתב כתובה כשרה, הכל היה בסדר,

אלא שהכתובה עבדה או נשרפה וכיוצא בזה.

על פי דברי הגמרא,

הרמב״ם והרשב״א כתבו לנו שחייב לכתוב לה כתובה אחרת.

בלשון הגמרא, כתובה דיר כיסא,

או תוספת כתובה,

אחד מסוגי שני השטרות,

ומרן כותב לנו את ההלכה הזו בסימן סו סעיף ג',

וכך ההלכה.

כך ראוי לנהוג ולעשות.

אלא שהרמה חולק.

רמה מוצאת דרך

כדי לפטור אותה מהדבר הזה.

זה שאינם חייבים לכתוב כתובה אחרת.

למרות שהדעה האישית של הרמה שאין חובה לבוא ולכתוב כתובה אחרת,

הרמה מספר המנהג כדעת הרמב״ם, הרשב״ם ומרן שכן קודמים.

כך

שאם יש שאלה,

בוודאי שגם לאשכנזים, גם להם,

מן הראוי לפסוק להם שיכתבו כתובה אחרת או כתובה דיר קיסא או תוספת כתובה,

זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

הרשב״ם

היה ספרדי,

הרמב״ם היה ספרדי,

ואצלנו לא קיבלנו עלינו חרם דירבנו גרשום,

אבל הם, האשכנזים, קיבלו חרם דירבנו גרשום לא לשאת שתי נשים,

ועל פי זה מחדש הרמה שאם הכתובה עבדה,

לא צריך לכתוב כתובה דיר קיסא.

הוא מבסס את זה על מה שהתורה מספרת.

אדם שאנס אישה,

והאישה הזו מעוניינת להתחתן איתו, חייב לשאת אותה.

ולא תהיה לאישה, לא יאכל שלחה כל ימיו.

אין לו היתר לגרש אותה, ולכן אין חובה בחיי גוונה לכתוב לה את הכתובה.

גם למאן דאמה שכתובה דאורייתא הוא לא חייב מעיקר הדין.

למה? כאן הוא לא מסוגל לגרש אותה.

אז כמו ששמה לא מסוגל לגרש,

גם פה הם לא מגרשים אישה בעל כורחה.

זה החרם השני שתיקן רבנו גרשון,

אלא רק מרצונה.

אז הוא לא יכול.

אין כאן את החשש שתהיה קלה בעיניו לגרש אותה, להוציא אותה.

זו הטענה שאפשר יהיה להקל אם איבדה את הכתובה.

אבל האחרונים, בית שמואל חלקת מחוקק, כל האחרונים לא הסכימו עם הרמה בזה.

שם גם בדיעבד זה לא שווה כלום. מה שהוא ילך ויגרש אותה, הוא עובר על מה שאמרה התורה.

פה רבנו גרשון מאור הגולה אמר מלכתחילה אל תגרש בעל כורחה.

אבל מודה רבנו גרשון מאור הגולה אם גירש בעל כורחה שכן מגורשת.

ולכן הדמיון בין האונס לבין הדוגמה שלנו,

הדמיון הוא לא דומה.

זו הטענה.

כנראה שמשום זה גם האשכנזים נהגו,

גם הם כדעת הרמב״ם, הרשב״ם ומרן, שאם עבדה הכתובה,

שיכתוב מיד

כתובה דה ארכיסה, זה דבר שמצוי הרבה כשעוברים דירה.

הכתובה בדרך כלל נמצאת אצל האימא שלה,

עברה דירה, אתה אומר לה, נו, איפה הכתובה?

באריזה שאורזים.

לפעמים הסבלים לא ארזו בצורה נכונה, קל וחומר אלה שעברו את הגירוש בגוש קטיף משם, קל וחומר שם שלצערנו,

עבדו הכתובות, הרבה פעמים היו תקלות,

ולכן בחיי גוונה, שיעשו, יחדישו את המלוכה, יכתבו כתובה חדשה,

יצאו בזה ידי חובה, על יבה דקול עלמא.

אבל בינתיים,

אם בא אליך אדם כזה ושואל את השאלה בליל שבת,

האם בינתיים הוא יכול ללכת הביתה, יש יותר שיתייחד או לא?

אז יש שרצו לומר שיש לנו כאן ספק ספקה בדרבנן לכולה,

ובאמת, מעיקר הדין, בשעת הדחק יכולים לסמוך על הספק ספקה הזה.

אבל כל זה לגבי שבת.

שם יש לך שעת הדחק, תסמוך על הספק ספקה.

אם הוא שואל אותך עכשיו,

בשביל מה לך לסמוך על הספק ספקה?

תלך לחכם,

עשר דקות יכתוב לך את הכתובה הנכונה, הכל יהיה בסדר.

ולכן,

כאן לא נוכל להתיר, בפרט עם השואל אותנו הספרדי,

לא נוכל להתיר לו שהסתמך על הספק ספקה הזה ולכתחילה.

הספק השני הוא,

אמת, נכון הדבר שלפי הרמב״ם והרשב״א,

הם אומרים שאפשר לגרש אישה בעל כורחה, וכך פסק מרן בסימן קיוט.

אבל היום החוק,

החוק של מדינת ישראל, אוסר לגרש אישה בעל כורחה.

אז במציאות אין כאן חשש שתהיה קלה בעיניו לזרוק אותה,

ולכן הצורך לכתוב מיד כתובה אחרת הוא פחות חזק,

פחות הכרחי.

להבדיל, יש גם יותר משני מיליון ערבים וגויים בארץ.

אצל הגויים הפרוצדורה לגרש

לא צריך גט, לשבת ולכתוב, כמו שאצלנו לוקח הרבה זמן,

אלא הוא אומר לה משפט אחד, זהו,

מה הסלאבה, לחיים טובים ולשלום.

גמר איתה.

אם היו שני עדים ששמעו את זה,

באים מתלוננים במשטרה,

מיד לוקחים את האדם הזה, מכניסים אותו לבית סוהר, גם אם הוא ערבי.

החוק האזרחי אוסר לגרש בלי הסכמה.

ממילא,

גם אם תאמר לא קיבלנו חרם דרבנו קרשום, כדעת מרן,

במציאות אנחנו לא יכולים לבצע את הדבר הזה.

אז כאילו יש עלינו גם את התקנה הזו.

קל וחומר להרן. הרן אומר שלא קיבלנו את חרם דרבנו קרשום, לא לשאת שתי נשים.

אבל בדבר השני, לא לגרש אישה בעל כורחה, כן קיבלנו.

מרן לא פסק בזה כדעת הרן.

כמו שאמרתי, מרן בסימן קיוט, מרן פסק

שכן אפשר לגרש

בעל כורחה.

באחרונים,

אחרוני אחרונים,

חלק מהם הביאו כתובות שהיו כותבים לפני כמאה שנה,

שהיה כתוב בפירוש בכתובה, שלא יגרש אותה בעל כורחה.

וגם על זה האחרונים לא סמכו את ידם, אמרו לא נכון.

בכתובות שלנו, של הספרדים, אין את הנוסח הזה.

תפתח היום את כל הכתובות שלנו,

אין את הפסקה הזו, לא בכתובות של התימנים ולא של הספרדים.

למעשה אנחנו הולכים אליבא דמרן, אלמלא החוק האזרחי כן היה אפשר לנהוג ולעשות כן.

כמעט ואין דבר כזה, תמיד מגיעים להסכמה,

מגיעים לאיזה פשרה, ותמיד האישה מסכימה לקבל את הגט.

אבל היה מקרה שהייתה אישה עקשנית,

והתיק נסחב הרבה שנים.

ובית הדין היה כבול במידה מסוימת ולא יכלו להגיע לידי גמר.

אותו האדם שעסק בנושא הזה, ראה שבית הדין לא יכול לחלץ אותו,

הלך ועשה מעשה.

הלך ולמד יחד עם העדים, יחד עם הסופר,

הלך ולמד ספר גט פשוט, למדו את כל הנושא, מסכת גיטין, למדו את זה ביסודיות,

להלכה ולמעשה.

ואותו הסופר, עזרא צ'יטיאת, היה לו כתב יפה מאוד,

ועשו את הכול עם שני העדים.

כשהגיע הדיון לפני בית הדין,

באמצע הדיון פתאום,

הוא הכין מראש את שני העדים,

ניגש ואמר לה, הרי זה גיטך.

הייתה מהומה,

היה לחץ נורא בבית הדין של הדיינים.

תביאו מהר, נראה מה זה.

תסתכלו, ראו שהגט הזה הוא גט בסדר, הוא טוב.

הגט הזה, לא היה בו איזה פיסול, איזה רעותה.

בכל אופן, הם לא הכירו,

לא ידעו מי, מה,

איך עשו את זה.

ולכן, במקום הגאון הרב יוסף כהן, שהיה אב בית הדין,

אמר להם, בואו נעשה עכשיו גט. האישה הבינה,

קלטה אליה רעה, הבינה שזה כבר אבוד העסק,

במקום עשו גט וגמרו.

אבל אילו הוא היה מוסר את האדם הזה למשטרה,

היה אדם הזה נכנס מיד למעצר.

טוב, בית הדין לא רצה לעשות את זה,

רצו גם הם לגמור מהעניין.

אבל זה דבר נדיר, שהיום אדם מגרש בעל כוחה, היום זה לא מצוי, למרות שקיבלנו הוראות מרן,

למרות שאצלנו הכתובה אין את התוספת הזו,

אפילו אחי במציאות זה לא ממילא.

אם אתה אומר,

אין כאן את העניין של כלה בעיניו להוציאה,

יכול להיות אולי שזה יהיה עוד סניף

כדי לומר שאם איבדה את הכתובה,

אנחנו לא נחייב אותו מיד, ואם השואל אותך הוא ביום שבת,

תגיד, אולי בגלל זה נוכל להקל בדבר.

זאת ועוד,

על פי דברי הריבה שלנו גדולי האחרונים,

אדם שמגרש

אחרי שהכל נגמר, אחרי הגט,

בא אישה ותובעת פיצויים. האם מגיעה לה פיצויים או לא?

ניקח את הדוגמה הראשונה לגבי פועל.

אדם שעבד שלושים שנה, אני אומר לו, אני לא צריך אותך.

יום ראשון הבא, סוף החודש, זהו, זה יום האחרון, יותר אל תבוא.

הוא בא ותובע פיצויים.

מה אני אומר לו? בתורה חומש דברים,

פרשת ראה כתוב לגבי עבד עברי, מגיע לו פיצויים.

אבל אתה, מתי שהיית רוצה, יכולת ללכת.

לא היית משעובד, עבד עברי גופו קנוי, כאן לא.

תורת לא מגיע לו. הענק תעניק לו, התורה דיברה רק בעבד עברי,

אבל מה שאין כן פועל לו.

אפילו אחי מנהג המדינה, יותר מיובל שנים,

בכל העולם, כולל בארץ, כל פועל שאתה מעסיק,

או שאתה נותן לו פנסיה או פיצויים.

כמו שם, גם האישה הזו המגורשת טוענת.

אני כל יום בישלתי לו,

כיבסתי לו, ניקטתי את הבית, עשיתי כך, טיפלתי בילדים שלו.

אני רוצה פיצויים. קודם עבדתי יותר משמונה שעות.

כך וכך שנים.

נגיע לה פיצויים או לא?

גם שם יש מחלוקת.

איך ללמוד מדברי הריבה. שוב,

למנדה אמר שכן מגיע לה פיצויים.

מה אתה אומר?

שיזרוק אותה כיוון שאין כתובה?

לא תהיה קלה בעיניו להוציאה,

כי הוא צריך לשלם פיצויים. אין לו כסף לשלם פיצויים,

אז ממילא אין חשש.

יש מצרפים גם את העניין הזה לסניף,

כמו שאמרתי, כדי להקל בשעת הדחק לגבי יום שבת.

אבל בחול אנחנו לא סומכים על הדבר הזה,

כי להלכה

כמעט כל בתי הדין בעולם היום פוסקים. אם האישה תקום ותתבע פיצויים,

לא ייתנו לה פיצויים.

הוא הבעל המוחזק במחלוקת,

בענייני ממון.

אנחנו תמיד אומרים שידו על העליונה ולא חייב לשלם לה.

נכון הדבר שהיא עבדה,

אבל היא עבדה גם לה וגם לו. הוא הביא לה לחם לאכול וכולי וכן הלאה.

גם לה היה זכויות, גם היא נהנתה בתוך הבית הזה,

ולכן להלכה אין מושג שנותנים פיצויים.

אולי מקרה נדיר שהבעל הזה אף פעם לא עבד, תמיד היא עבדה, תמיד היא פרנסה,

והוא היה אשם בכל משבר הנישואין. אולי לעתים נדירות בית הדין יפסוק איזה משהו סמלי של הפיצויים.

אבל בדרך כלל המושג פיצויים שייך בין עובד ומעביד כפי מנהג המדינה, כמו שהגמרא אמרה בבבא מציעה פג,

שהולכים בדברים האלה לפי המנהג.

אבל מה שאין כן לגבי נושא של נישואין, בנישואין לא שייך את הכלל האמור, כאן הדבר קל יותר.

בסיכום,

לכתחילה, כל אדם שמתברר לו שהכתובה שלו עבדה,

לא חשוב לנו היכן היא, אולי עבדה לגמרי, נשרפה,

או שהיא מתגלגלת באיזה אשפתון,

שיכתום מיד כתובה דה ארכיסא.

וחילופין, במקום כתובה דה ארכיסא.

גם הדבר השני, תוספת כתובה, גם הוא יכול להיותו.

אם הוא שואל אותנו, מה יותר טוב? תגיד לו,

תוספת כתובה, השטר הזה הוא יותר יעיל ויותר טוב.

הסיבה היא,

אם נמצאה הכתובה הראשונה,

אתה צריך לקרוע את הכתובה הראשונה.

אסור להחזיק שתי כתובות. למה?

אחרי שהיא תגבה את הכתובה הראשונה,

היא תלך ותיקח, עוד פעם תגבה.

יש לה איזה חברה שעובדת בארכיון של בית הדין,

ותוציא את הכתובה השנייה,

וכדי שזה לא יקרה, אתה חייב לקרוע את הכתובה הראשונה.

אבל מה שאין כן לגבי תוספת כתובה, אין את הבעיה הזו.

שם זה נקרא תוספת.

הראשונה יכולה להישאר, הם לא רוצים לקרוע אותה,

הוא מוסיף לה, יש שם אמנם את כל הנוסח של הכתובה,

הוא מוסיף לה עוד מאה שקל, עוד אלף שקל,

ולכן עדיף יותר הנוסח של תוספת כתובה,

זה יותר טוב מהנוסח של כתובה דאיר קסא, וכמו שאמרתי, בתוספת כתובה לא צריך לכתוב את התאריך שהיה,

התאריך הישן של החתונה,

או לחפש גם את העדים הישנים,

אלא אתה לוקח את התאריך של היום עם עדים חדשים,

ואז הכתובה החדשה הזו היא הליבא דקול ענמא בסדר.

ולא צריך להביא את האישה לבית הדין,

היא לא צריכה לבוא לראות שהוא כותב לה כתובה חדשה.

הוא, הבעל הגבר, מתחייב, הוא מתחייב.

מספיק שהוא ושני העדים נמצאים וחותמים, זה מספיק, הוא לוקח קניין וקנא נמינא.

היא בכל מקום שהיא בעולם מקבלת את הזכות הזו של הכתובה,

ואינה חייבת לבוא.

לפעמים היא רוצה לבוא, היא שמעה את כל הסיפור,

אז היא אומרת, אני רוצה לבוא, ויש לי גם מצלמה,

אני רוצה לצלם,

איך הוא מחדש את המלוכה, היא רוצה עוד פעם חתונת הזהב עד מאה ועשרים.

רוצה לבוא, שתבוא, אין שום אבון, אנחנו לא עושים את זה לא במחתרת ולא בסוד.

אבל לפעמים היא עובדת, אין לה זמן לבוא,

הוא לבדו יכול ללכת מחר לרבנות,

ילך

ויכתבו לו שטר תוספת כתובה, הוא, יש שם שני עדים,

יעשו לו את הקניין, וקנא נמינא,

קיבל את הקניין, התחייב על כל הדברים שבכתובה, על כל עשרה דברים.

שני העדים חתמו, הוא חתם, זהו חסק ברוך, משאירים את האחד במשמרת בארכיון של בית הדין או של הרבנות,

ואת השני, תנו לה למשמרת, יעבירו לה את זה.

בשטר תוספת כתובה לא כותבים מה היה,

לא חשוב לנו מה היה.

היה שם חצי מיליון, מיליון, מה שהיה אתה מוסיף עוד.

אתה לא יכול להגריע כי הטופס,

אתה כותב בכותרת של הטופס הזה,

תוספת כתובה.

מה פירוש המילה תוספת?

מה שהיה נשאר,

אתה רק מוסיף עוד דבר.

היום בדרך כלל 99.9% יש את ההעתק בארכיון של הרבנות.

ואז לפי המשפט תעודת זהות מוצאים מיד את הסכום מה היה בישן.

אומנם אתה לא יכול להסתמך על זה ככתובה כי כתוב על זה באותיות גדולות העתק,

אבל מכל מקום,

הסכום אתה רואה שם, אתה שואל אותו, זה חתימת ידך?

אתה החתן לשעבר? כן.

כתוב כאן שהיה מאה אלף, מאתיים אלף,

ולכן היום בדרך כלל אין על מה להתווכח.

יכולים בקדות רבה לסמוך על זה.

הנושא של ההעתק בארכיון, דבר שלא היה עד לפני 150 שנה.

הגאון הרב חסן, שהיה אב בית הדין באלכסנדריה לפני 150 שנה,

הוא הראשון שחידש את זה.

אחריו הגאון רבי רפאל אהרון בן שמעון בקהיר אימץ את זה.

גם בתוניס אימצו את המנהג הזה, והיום כמעט בכל העולם עושים את הדבר הטוב הזה,

שיש העתק בארכיון של הרבנות.

אמנם יש הבדל בין המנהג שהתחיל להמשך.

המנהג התחיל כך,

היו עושים ממש שתי כתובות, ולא היה כתוב על השנייה עתק.

היה חותם העד, העדים היו חותמים על שני הכתובות,

גם החתן,

ואת השנייה היו מפקידים למשמרת בארכיון של הרבנות.

כשחליל היה גט, קורעים אחרי תשלום הכתובה, קורעים את הכתובה?

קורעים גם את הכתובה השנייה, כך היה.

כשקמה המדינה, רצו לאמץ את המנהג הזה גם כאן,

הרבה רבנים התנגדו,

בראשם הרב אלישים,

וטענו,

אולי אחרי שהיא תגבה את הראשונה,

תהיה לה איזה חברה עובדת בארכיון שם, אחרי שנתיים-שלוש תוציא את הכתובה השנייה ותגבה עוד פעם.

לכן עשו את הפשרה.

כותבים באותיות גדולות על הכתובה העתק,

ואז אי אפשר לגבות עם ההעתק הזה אף אגורה.

זהו, זה הפתרון הטכני שעושים היום.

ולכן, אין כאן חלילה חשש שהיא תגבה פעמיים,

אבל זה נוח מאוד, כמו שאמרתי, עם ההעתק, לברר את הפרטים, את הפרטי-פרטים,

כולל גם החשש של הסכום שאמרת.

אלה הם הדברים שממולץ לנהוג ולעשות. כל אדם שמשום מה הכתובה הראשונה עבדה,

שיעשה את הדבר הזה כדי שיצא ידי חובה הליבה דקולה

ולא ייכנס בשום מחלוקת. רבי חנניה בין האנטרשייה.