דקדוקי הלכה בכתיבת הכתובה – שמות, תאריכים, עדים וקניין כהלכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן ס״ו דיני הכתובה.

כשאדם בא למלא את הכתובה צריך לדייק

בכל הפרטים, בכל דיני הכתובה.

אם הכל מסודר, הכל מדויק, ממילא הכל בסדר.

אם חלילה יש משהו,

הבעל אחרי הגט

צריך לשלם את הכל.

אם חלילה זה פסול,

לא רק שאחר כך לא צריך לשלם,

אלא שבינתיים הוא חי עם אשתו בלי כתובה.

הגמרא פוסקת שאין יותר לגבר לחיות עם האישה ללא כתובה.

גם אם היה חופה וקידושין כדת וכדין,

צריך גם את הכתובה, אחרת כאילו הוא חי עם עזר רווקה.

כל זה מרן כתב למעלה בסימן ס״ו סעיף ג' וכך ההלכה.

הוא כותב את התאריך, צריך לכתוב תאריך מדויק.

הייתה טעות, צריך לתקן.

האשכנזים מחמירים בזה, על פי דברי האגודה,

על פי דברי נחלת שבעה,

הם לא מתקנים.

טעות,

בשורה הראשונה של התאריך

הם לא מתקנים, משווים את זה לגט.

צריך להביא שטר כתובה אחר.

אנחנו לא מקפידים,

סומכים על דברי המקלים בדבר,

ויכולים לתקן.

מה זה לתקן?

לעשות קיום.

איך הקיום נעשה?

אתה מחתים את שני העדים למטה, בתחתית.

אחרי שהעדים חתמו, אתה כותב

בשורה הראשונה היה טעות

וצריך להיות.

אתה כותב את התיקון, ועל זה באנו על החתום.

מיד הם חותמים פעם נוספת שני העדים, זה נקרא קיום.

על ידי זה הכתובה נעשית כשרה.

כך גם לגבי השמות.

צריך לדייק מאוד בשמות של החתן והכלה.

הכל היה מדויק, הכל היה בסדר.

השמות של העדים, הכל היה מאה אחוז, הכתובה היא כשרה.

כשיש חלילה ספקות, בעיות,

ואז יכולים להסתבך.

פעמים רבות

האדם הזה נולד וקראו לו שם בשעת המילה,

קראו לו אברהם.

אחר כך הוסיפו לו עוד שם.

אם השם הזה שהוסיפו לו,

קוראים לו בשם הזה לא רק אברהם, אלא אברהם חיים כל הזמן.

בוודאי, גם בכתובה צריכים לכתוב את השם המלא,

אברהם חיים.

אבל לפעמים זה לא היה הרבה זמן לפני,

אלא

אשר התחלתי את השידוך, הכל היה לכאורה בסדר.

בא מישהו, אמר להם, אבל רבי יהודה החסיד אומר,

אסור שהחתן לעתיד יהיה כמו השם של חמיב לעתיד.

שניהם אברהם, זה לא טוב.

אז מה התקנה?

כדי לחוש את צוות רבי יהודה החסיד, הפתרון הוא להוסיף עוד שם, וכך היה.

עלה לתורה, הוספנו לו עוד שם, ואחרי שבועיים החתונה.

עדיין לא הוחזק חודש

בשם החדש.

האם חייבים לכתוב את השם החדש הזה או לא?

זה הדיון שדיים בזה גדולי הפוסקים.

לפי הראש והבית יוסף,

צריך שהשם יהיה מוחזק.

אם לא מוחזק, כמנדלתא.

אבל החתם סופר אומר, כל זה מדובר בדיני ממונות.

אני כותב שטרחוב, דברים כאלה,

ושם אנחנו מאוד חוששים לרמאים.

השם, יש כאן איזה מרמה, אבל לגבי הכתובה. לגבי הכתובה,

כאן, גם אם לא היה חודש שלם,

גם כן צריך לכתוב את השם השני.

נברא חתם סופר, הובאו להלכה גם בספר מנחת יצחק, חלק א', סימן קכד', וככה הלכה.

כדאי.

טוב שיכתבו גם את השם החדש.

קודם היה אברהם, כעת

הוסיפו לו את השם חיים, תכתוב,

אברהם, דמתקרא חיים, תוסיף גם את השם השני.

הוספת, אף אחד לא יגיד שזה לא בסדר.

אם לא כתבת,

אז יש את הסימן של ה...

זאת ועוד, כשמודיעים.

הרי קוראים אנחנו את הכתובה.

כמעט הכתובה גם היא יכולה להועיל,

ולכן אם לא כתבו את השם חיים,

בדיעבד זה לא נורא,

בדיעבד לא צריך לפסול חלילה את הכתובה בגלל זה,

כמובן מלך התחילה יכתבו את שני השמות, למרות שעדיין ועבר חודש.

אבל אם אותו החתן לפני עשר שנים היה חולה,

ואז לפני עשר שנים הוספנו לו את השם חיים, אברהם חיים,

בוודאי שצריך לכתוב גם את השם אברהם וגם את השם חיים,

צריך לכתוב את שתי השמות בכתובה,

בזה אין שום שאלה.

הדבר מצוי...

גם לגבי הנושא,

מי שבירך אבותינו או אם האדם הזה הלך לעולמו והוסיפו לו שם, שואלים אותך על המצבה צריך לכתוב את השם השני או לא או שואלים אותך הוא אומר המרחם על כל בריאותיו אבא שלו כבר הלך לגן עדן הוסיפו לו את השם חיים האם צריך לומר אברהם חיים בן מלכה רוח השם תכנה לגן עדן או לא צריך גם שם מסתעפים

הדברים האלה והמסקנה כיוון שהיה חודש שלם מאז שקראנו לו את השם השם הזה נדבק

ולכן צריך לכתוב את השם הנוסף על המצבה גם כשעושים אשכבה לומר גם את השם השני אבל אם זה היה יום לפני כן ולא נדבק השם הזה הרבה זמן אז אין צורך לא במצבה וגם כשאומרים אשכבה

אין צורך בכל הדבר הזה עד כאן לגבי הוספת שם שהיה לפני החתונה

אבל אדם שהתחתן קראו לו עד אז רק אברהם

אחרי עשר שנים היה חולה ואז הוסיפו לו את השם חיים

אין שום ספק אין שום שאלה לא חייבים לכתוב כתובה חדשה אתה לא יכול לטעון תראה עכשיו קוראים לו אברהם חיים

בכתובה שלו כתוב רק אברהם בסדר בשעה שכתבנו את הכתובה

באותה שעה הכל היה בסדר אז קראו לו רק אברהם

לכן כותב שבט הלוי שבחי גוונה לכל הפוסקים ולכל הדעות על יבא דכולה עלמא לא צריך לכתוב כתובה חדשה

הוא רוצה על מצד או יותר טוב חסידות בעלמא ילך ייקח את הטופס שנקרא תוספת כתובה בסדר רוצה שיעשה

אבל מצד הדין הכתובה שהייתה היא בתוקף

אין שום בעיה אין שום חשש בדבר כשבאים לכתוב את השם של אותו אדם שהיה חולה

לפני עשר שנים הוא היה חולה ברוך השם הוא בריא וכעת באים לחתן דנן באים לכתוב את הכתובה

איך קוראים אברהם חיים או חיים אברהם

על פי דברי מרן באבן העזר סימן קכט סעיף יח

אז צריך לכתוב חיים אברהם

מרן לא מדבר שם על הלכות כתובות

אלא מרן מדבר שם על דין גט, איך כותבים את הגט

ומרן אומר השם החדש הוא העיקר

ולכן יכתבו חיים אברהם זה הנוסח שמרן אומר

בהלכות גטין

גם ממילא גם לגבי כתובה יחול אותו כלל ואותו דין כך למדו הפשטנים משם

אבל המקובלים לא אומרים כך לפי הקבלה

שאדם נימול ויקרא שמו בישראל זה השם העיקרי זה נכנס בעצמות כמו שאומרים זה העיקר

אחר כך הוספת עוד שם בסדר יש לו עוד שם

אבל השם העיקרי המהותי זה מה שקראו לו בשעת המילה

אלה דברי המקובלים על פי דברי הזוהר.

והנפקא מינה פה אצלנו

לגבי גט

בוודאי שצריך לעשות כדברי מרן שם אנחנו לא נזוז מדברי מרן

השאלה היא א'

לגבי הכתובה ב'

לגבי מי שבירך אבותינו אתה עושה לו עכשיו מי שבירך לאותו החולה

מה קודם אברהם או קודם חיים.

שוב דעבד כמור עבד, דעבד כמור עבד אם האדם הזה ירצה להקדים קודם אברהם ירצה להקדים קודם חיים תמיד יש לו על מי לסמוך.

בדרך כלל הנטייה שלנו אנחנו הולכים עם הזוהר עם המקובלים גם בדבר הזה אם ישאלו אותנו עצה טובה תגידו עצה טובה אברהם חיים

אבל אם אמרו חיים אברהם, אל תצעק עליו,

זה לא הבדל גדול, זה לא מי יודע מה. הוא לא עבר על איסור דאורייתא ולא איסור דרבנא.

וכל שאלה, כל זה,

מה יותר טוב?

אלה שהם מבוגרים זוכרים,

לפני 60 שנה היה משוגע אחד שזרק רימון יד בתוך הכנסת.

עליו השלום.

ובן-גוריון נפצע קל, לידו הייתה גולדה.

מי שנפצע קשה זה היה שר הפנים אז, משה שפירא.

ולקחו אותו מיד לחדר ניתוח, היה מצב שלו מאוד קשה בהתחלה.

ולכן הוסיפו לו שם.

עד אז קראו לו משה,

ואחרי זה קראו לו חיים משה שפירא.

והשאלה שוב הייתה, מה קודם?

רבנים פסקו על פי דברי מרן בסימן קכט שיקראו לו חיים משה שפירא. השם החדש הוא הקודם. וכמו שאמרתי המקובלים לא אמרו כך, שוב נעביד כמור עבד, נעבד כמור עבד,

זה לא נורא,

אבל אם לדין יש תשובה כמו שאמרנו יש הווה אמנה שבחיי גוונה יש מקום להקל.

אם כתבו בכתובה כך קודם הקדימו את השם

אברהם או קודם הקדימו את השם חיים, כל מה שעשו שיש להם על מה לסמוך, אין שום בעיה בדבר. ובגט יהיה פסול? לא, חס ושלום. גם שם אנחנו לא נפסול, אלא שם אנחנו מקפידים יותר,

אנחנו לא סוטים מדברי מרן ימין ושמאל,

אבל לגבי הכתובה זה הרבה יותר קל.

קריאת השם שאתה כותב בכתובה זה כדי שנזהה את האדם, שתדע איך לזהות אותו.

בדרך כלל השמות ידועים.

אתה שואל את החתן מה שימך,

אתה לוקח את כרטיס ההזמנה,

כרטיס ההזמנה גם כתוב בשם שלו, שם של הכלה, בדרך כלל הכל בסדר, הכל מזוהה.

אבל הרב שרושם אותו,

כדאי שישעד אותו.

יש לך עוד שם?

הרבה פעמים בלידה קראו לו שתי שמות.

כשהיה הברית מילה קראו לו עוד שם,

ואולי את זה נשכח מהם ואת זה לא כתבו בכרטיס ההזמנה.

כדאי לשאול אותו, לחקור ולדרוש.

לפעמים הוא אומר, אני לא זוכר.

הוא לא יכול לזכור מהברית מילה עד היום,

אי אפשר לזכור.

ולכן הוא ישאל את אבא שלו,

הרים טלפון. לפעמים האבא אומר, כן, נכון.

היה ויכוח בין הסבא מצד זה והסבא מצד זה,

והרב עשה פשרה, אמר נקרא את שניהם ביחד.

כך היה. אז הוא מספר לך היסטוריה מה היה,

אז ממילה תכתוב את שתי השמות.

מה שהיה הוא שהווה, ולכן כדאי שהחכם,

כשהוא מקבל לידו את הכתובה,

כדאי שזה לא יהיה ברגע האחרון אלא מוקדם, שאוכל ביישוב הדעת

לכתוב את השמות בצורה נכונה.

אם יש יותר משם אחד שיכתוב את שתי השמות,

כך גם לגבי השמות של הכלה.

גם את הכלה צריך לכתוב אותה בצורה מדויקת.

הרבה פעמים יש לה כינוי.

אמנם, בלידה קראו לה אסתר,

אבל החברות אף אחת לא אומרת אסתר.

אסתר זה שם ארוך מאוד,

כבד, ולכן כל החברות אומרות אסתי.

אז הרב ירשום,

אסתר דמתקרא אסתי.

כך גם לגבי החתן, ולכתחילה יכתבו את הדבר הזה.

לא כתבו כך, כתבו רק אסתר.

מדעבד זה בסדר,

אבל בלכתחילה, כמו שאמרנו,

צריך לפרט, לכתוב את השם המלא,

שם המלא גם לגבי הכינוי דמתקרא.

כך אנחנו עושים בגט,

ורצוי גם לגבי הכתובה להקפיל על זה בלכתחילה.

כשאנחנו יודעים זה מצוין.

כשלא יודעים, אז אתה מתחיל להסתבך.

מתי אנחנו לא יודעים?

תראו את המשנה במסכת קידושין, עשרה יחסין עלו מבבל,

אחד מהם שתוקי.

מה זה שתוקי?

הגמרא מסבירה.

לפעמים הילד הזה נולד,

מה שנקרא בסלנג שלנו, ילד לא חוקי.

יש לו אימא,

לא ידוע מי זה האבא.

אם הילד הזה קורא למישהו אבא,

האימא משתיקה אותו. תשתוק.

למה? כי היא יודעת שזה לא האבא שלו.

אז אתה יודע מי האימא, אתה לא יודע מי האבא.

מה עושים במקרה הזה?

אז שוב, בהלכות גיטין כותב מערב בן חביב מסבוגת פשוט,

כותבים את השם של האימא.

אתה לא יודע מי האבא, את השם של האימא אתה יודע.

אז קוראים לו אברהם בן שרה, תכתוב בגט, אברהם בן שרה.

מעתיק אותו להלכה, גם החתם סופר בחלק ב', סימן מ״א באבן העזר,

וככה ההלכה אין בעיה בדבר. אמנם הדגול מרבבה אמר שלא כותבים שם של האימא,

אבל העיקר, כמו שאמר הרב גט פשוט,

כותבים את השם של האימא, זה הפתרון.

כל זה כשאי אפשר לבדוק ולברר.

פעמים רבות אפשר.

בדרך כלל החוק הוא שלכל ילד כזה יש תיק במשרד הרווחה, שם יש את כל הפרטים מי ההורים שלו, מי האבא ומהאימא,

והתיק הזה חסוי.

הם לא מרשים לאף אחד לקרוא את התיק הזה.

רק הוא, כשהגיע לגיל 18,

מרשים לו לראות מה כתוב שם.

אבל נוסף לנער הזה,

יש גם בבית הדין סמכות. ולכן, כשרוצים לדעת מה השם,

דרך בית הדין הזה

אתה יכול לברר. בית הדין מקבל לידו את כל הנתונים. הרי יש להם את המחשב היום, הכל ממוחשב.

פעמים רבות, שמיד אחרי הנידה,

כשהיולדת הזו התאוששה,

מוסרים את הילד הזה לאימוץ,

ואז בית הדין קורא לה.

ומנסים לחקור ולדרוש מי האבא המוליד.

לפעמים היא משתפת פעולה.

אומרת, היה פלוני, היה זה, היה כך,

ואז קוראים לאדם הזה.

אם אותו האדם, הודה.

התורה אמרה, כי את בכור בן השנואה יכיר, מה זה יכיר?

אתה נותן נאמנות שלמה, נאמנות גמורה, לאבא הזה שאמר, זה בני. נגמר.

כותבים בתיק, כך וכך,

אחרי שהוא מצהיר על האבות,

חותמים. לא רק הוא, אלא גם שלושה חברי בית הדין.

זה נכנס לתוך התיק,

ועל זה אין לנו כבר שום סימן שאלה.

אלא במקרה הזה,

אם זה בהלכות כתובה, אם זה בהלכות גיטין,

בכל מקרה אתה כותב אך ורק את שם האבא האמיתי.

מה זה האמיתי?

היינו, המוליד זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

יותר מזה כותב הרב אלישיב בהערותיו לסוטה יא.

הוא אומר,

כשמעלים לתורה גם כן יקראו לו כך.

אצלנו בעלייה לתורה לא אומרים שם.

הגבי אומר לו, בכבוד, זהו.

אבל אצל האשכנזים והמרוקאים הם רגילים לומר,

יעמוד ראובן בן יעקב.

אומרים את שם האבא.

אז במקרה הזה יודעים בוודאות את השם מי היה המוליד,

אז אומר הרב אלישיב צריך להקפיד בדבר ולקרוא לו את השם האמיתי של האבא המוליד.

זה מה שצריך לעשות בעלייה לתורה.

ואחר כך, כשבעזרת השם יגיע לחתונה,

שוב בכתובה תרשום את השם הזה.

בזה פתרנו את הבעיה.

אבל,

והיה,

לא הצליח בית הדין לאתר מי זה המוליד.

סיפרי הסיפורים, קראנו לנואף, לכל מי שצריך.

לא הצליחו בית הדין, הם מגששים באפלה.

מה עושים?

אז הפתרון השני הוא,

זה שאימץ את הילד נחשב כאילו אבא שלו,

וכותבים את השם של המאמץ.

מאיפה אתה יודע שזה נחשב כאילו אבא שלו?

הגמרא בסופרה יא, הגמרא שמה,

מסבירה את מה שנאמר על כלב בן יפונה, הכניזי.

מה זה הכניזי?

שוב,

הוא היה מאומץ.

כלב אומץ אצל כנז.

כנז לא היה אבא שלו, אלא הוא גידל אותו.

כיוון שגידל אותו, אותו האבא החורג,

נחשב כאילו ילד אותו.

אלה הדברים שהגמרא מביאה שם בסופרה יא.

יש לנו עוד גמרא, מעין זו מגילה יג.

שם הגמרא דורשת

ובמות אביה ואמה לקחה מורדכי לו לבת.

הוא היה בן דוד, היא לא הייתה הבת שלו.

לקחה מרדכי לו לבת, כאילו הייתה בתו, כיוון שמרדכי גידל אותה.

משתי הגמרות האלה למדו גדולי הפוסקים ציצין העשר בחלק ד' סימן יד' והמנחת יצחק של הרב וייס בחלק ו' סימן קנא'.

למדו מזה את ההלכה הזו.

כשלא ידוע מי המוליד, מי האבא,

גם המאמץ נחשב כאילו אבא שלו במידה מסוימת.

ולכן, אם קראו למאמץ יעקב,

תכתוב ראובן בן יעקב.

טוב לכתוב גם את שם המשפחה.

ראובן בן יעקב הלוי,

או אם השם המשפחה שלו הוא ישראלי, בנימיני,

תכתוב גם את השם המשפחה שוב, כדי שיהיה אפשר,

יהיה נוח לזהות,

זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

יש עוד דוגמה, מה שנקרא בלשון המשנה,

אסופי.

מה זה אסופי? מלשון אספו אותו מהרחוב.

אתה הולך לזרוק אשפה,

מיד עגלת האשפה היה מונח שם תינוק.

מה אתה עושה? דבר ראשון,

מזעיקים מגן דוד באמבולנס,

לוקח את התינוק הזה ישר לפגייה ומחיים אותו.

אחרי שגמרנו להחיות אותו,

הם מכניסים לתמונה את המשטרה. מיד המשטרה נכנסת לתמונה והמשטרה פונה לכל הבתי חולים באזור.

בדרך כלל אישה שילדה אחרי הלידה צריכה טיפול רפואי,

והם נותנים הוראה לכל הבתי החולים.

כשתבוא אחת כזו לקבל טיפול, תדווחו לנו.

ואז ברגע שהמשטרה, יש לה את הקצה חוט,

ואז לא רק שחוקרים אותה הם,

אלא בבוא היום גם בית הדין חוקר.

לפעמים היא מודה,

נכון?

היא ילדה את הילד, הכל היה ממנה,

ואז אתה יכול להתקדם ויהיה לך קצה חוט לברר גם מי האבא, מי הנואף.

אבל לא תמיד, לפעמים אין שום קצה חוט.

האישה הזו לא באה לקבל טיפול מהבתי חולים שלנו.

יש מרפאות פרטיות,

אולי הלכה לבית החולים אצל הערבים בעיר העתיקה, אולי הלכה שם,

וכן הלאה. לך תדע מה היה.

ולכן בלשון המשנה הוא נקרא אסופי.

עכשיו הרב הזה אמור לסדר חופה וקידושין אצל אותו הבחור שלא ידוע לנו מי האבא ומי האימא.

גם שם.

המסקנה היא, כיוון שלא ידוע גם שם האימא,

אז במצב הזה אנחנו נכתוב את השם של האבא המאמץ,

אבא חורג.

קוראים לו, לילד הזה, יקרא שמו בישראל, קראו לו בברית ראובן.

המאמץ, קראו לו יעקב, תכתוב ראובן בן יעקב.

ושוב, גם כאן יכתבו את שם המשפחה שלו, זו ההנהגה,

כך צריך לנהוג ולעשות.

כשהחכם מגיע מאוחר,

והחכם גם ממהר, צריך להגיע מהר לשיעור.

לא תמיד יש לו את הזמן לברר את כל הפרטים, פרטי הפרטים האלה,

ואז מגיעים חלילה לטעות, לשגיאה.

טוב שהחכם ימלא את כל הדברים האלה לפני כן,

כדי שהכול יהיה מדויק ולא חלילה יבוא לידי טעות.

רשומות גיטין, אנחנו מאוד מדייקים.

אתה בא לכתוב את השם שבתאי, כותבים שבתאי בלי א',

אלא ש', ב', ת', י', בלי א'.

אנחנו מקפידים מאוד בכל הדברים שם, גם פה לכתחילה תדייק.

אבל כאן, אם היה עם א', בלי א',

האנשים כולם מבינים שזה השם שבתאי,

ולכן זה לא יפסול את הכתובה.

גם לגבי דברים אחרים שיש בכתובה.

אתה כותב שהבעל מתחייב לזון את האישה,

ועליי מזונאי הכי.

איך כותבים את המילה מזונאי הכי?

הרמב״ם בהלכות ייבום, פרק ד', כתב את המילה הזו בשני יודים.

מזונאי הכי,

מזו, נו, שני יודים,

כף יוד.

אבל התשבץ בחלק ג',

כשכתב את המילה מזונאי הכי, כתב את זה ביוד אחת.

לא נורא, אם עשה כך הכתובה לא נפסלת.

אבל מלכתחילה אנחנו כותבים את השם מזונאי הכי בשני יהודים.

כך כתבו גם להלכה בנימין זאב וסימן סו,

שער המפקד, נתיב העם ועוד, וככה המסקנה.

הכתובות שלנו,

בדרך כלל אתה כותב את השני יהודים, מזונאי הכי בשני יהודים.

אבל גם כאן, כמו שאמרתי,

אם כתוב ביוד אחד,

אתה קורא את זה אתה לא מבין, התוכן הוא אחר.

גם כאן זה לא משנה הרבה את התוכן,

ולכן עינה ואמנה שבחיי גוונה זה ייחשב חלילה כתובה פסולה,

שזה לא צריך להחליף כתובה.

אבל מלכתחילה, כמו שאמרתי,

אנחנו נשתדל לדייק בדבר.

העדים צריכים להיות אנשים שקשרים לעדות,

שאינם קרובי משפחה ואינם עוברי עבירה,

כדי שיהיו כשרים לעדות.

אם הם קרובי משפחה או פסולי עדות בגלל עבירות,

ממילא הכתובה הזו פסולה,

ואין אפשרות להכשיר גם בדיעבד את אותה הכתובה. ולכן,

כשהרב בודק,

יבדוק בין היתר,

אתם קרובים לחתן, לכלה,

או שביניהם,

בין שניהם,

את כל זה החכם שאמור לסדר חופה וקידושין,

את כל זה הוא צריך לבדוק. אם תהיה חלילה פשלה במקרה הזה,

יכול להיות שהכתובה הזו, גם בדיעבד,

תהיה פסולה, ויתחייבו לכתוב כתובה אחרת. זה מה שצריך להקפיד מאוד בדבר.

אדם שהוא אומנם קשר לעדות,

אבל מקבל ממון.

המשנה במסכת בכורות דף כט אומרת, אדם שלוקח ממון בשביל להעיד, עדותו בטלה.

אצלנו בדרך כלל לא נותנים ממון לרב.

הרב בא, מסדר את החופה וקידושין, הכל נגמר.

אבל אצל אחינו האשכנזים בדרך כלל משלמים לרב.

ספר ישועות משה של הגאון הרב יהושע אהרונסון.

הוא היה מגדולי הדור,

לפני חמישים שנה הוא היה גר פתח תקווה,

ושם הוא דן. הרב קיבל ממון, והרב עצמו גם היה עד.

האם עדותו קיימת?

או על פי המשנה עדותו בטלה,

אף שם דעתו להכשיר.

הוא אומר שהכתובה כשרה.

הוא מסביר יפה ואומר,

כל מה שנאמר במשנה,

אך ורק על העדות נתנו לו ממון, בזה יש בעיה.

כאן לא, כאן מה שנתנו לו כסף זה לא על העדות.

גם אם הוא היה לוקח עדים אחרים,

הוא היה מקבל את אותו כסף, אותו תשלום.

על הטרחה שהוא טרח ובא,

היה להם חתונה מפוארת, יפה.

היה רב גדול בישראל שעשה את החופה וקידושין,

אז זה הם נותנים.

הרבה פעמים האדם הזה, אבא של החתן,

לומד 50 שנה אצל הרב הזה.

אף פעם הוא לא נתן לו מתנה,

גם כשהוא רוצה לתת, הרב לא רוצה לקבל.

פה זו הזדמנות.

פעם ראשונה בחיים יש לו הזדמנות,

ואז אחרי החתונה שם לו מעטפה, 5,000,

שיהיה בעזרת השם וסימן אותו.

אז כאן הוא נתן את הדבר הזה לא כעדות,

שכר עדות,

אלא כל זה לכבודו של הרב.

ולכן דעת הרב שמע, להחשיב.

אם היה שואל אותנו אותו החכם מראש,

הוא יודע שישלמו לו את החמשת אלפים,

תגיד לו, אל תעשה את הדבר הזה,

אל תהיה אתה בעצמך עד, תיתן את העדות למישהו אחר, יותר טוב, יותר מהודר.

אבל אם כבר היה, בוודאי שלא פוסלים לא את הקידושים ולא את הכתובה.

בדיעבד, מה שטוען הרב יהושע,

אותו הגאון, ישועות משה,

בוודאי הוא צודק מאוד, ולכן הכתובה הזו היא כשרה.

אנחנו לא הורגלנו בדברים האלה, אבל אצל האשכנזים זה מעשים בכל יום. אצלם התעריף מ-5,000 ומעלה. מה זה ומעלה?

יש כאלה מחמירים, לא 5,000 שקל, 5,000 דולר, וכן הלאה.

תלוי מי הרב, תלוי מה העניין, אבל אצלם זה דבר נפוץ מאוד.

ואז, אם זה כך, אז כמו שאמרנו, עצה טובה.

רצוי שהוא לא יהיה העד. אבל אם היה העד, זה לא נורא, אנחנו לא נפסול את העניין בגלל זה.

אני רוצה לעזוב בתשובה, להגיד באותו המילה יותר טובה, מה זה?

שוב,

ולגבי פסולי עדות בגלל עוון.

אנחנו משאירים כל אדם בחזקת כשרות. כל אדם,

היה ירא שמים וצדיק, מסתמא גם כעת הוא כך.

אבל בגט לא סומכים על החזקה. להתיר אשת איש להלמא,

לא סומכים על זה, ולכן מבקשים משני העדים שיחזרו בתשובה.

ואז יהיה בוודאי הגט בסדר.

אז הם עומדים, שני העדים,

ואומרים וידוי.

אבל חטאנו, עווינו, פשענו, אשמנו, בגדנו, אומרים את הכל כדת וכדין.

מורנו החכם יוסף עדס, כשהיה מסדר חופה וקידושין,

הוא היה עושה את זה גם לגבי העדים של הקידושין והכתובה. הנה לכן אמת,

למה לא כדאי שיעשו את זה לחומרה?

יש לנו שני דברים נפרדים.

קניין אישות, דהיינו הקידושין.

דבר שני,

הוא הכתובה.

אין חובה שאותם השניים הראשונים שהיו עדים בקידושין יהיו גם עדים בכתובה. לא, אפשר להפריד.

יכולים לתת לשניים, ראובן ושמעון יהיו עדים בקידושין.

אחר כך, יששכר וזבולון יהיו עדים על הכתובה.

זה מצד הדין.

אין קשר בין הדברים, אף על פי כן.

כותב הנהר מצרים בהלכות כתובות, סעיף ט', הוא אומר,

כדאי לכתחילה שיהיו אותם השניים,

גם בקידושין וגם בכתובה.

הרי אתה מחתים את העדים על הכתובה.

אם בבוא היום בית הדין ירצה לברר משהו,

יש סימני שאלה.

על הכתובה רשום השם שלהם.

אתה קורא להם, שואל אותם, חוקר ודורש אותם.

אבל אם החלפת,

שמת שני עדים אחרים לכתובה,

העדים הראשונים של הקידושין הם לא רשומים.

אתה לא יודע את השמות שלהם,

לך תחפש אותם.

היום יש וידאו, יש תמונות, היום אולי יותר קל.

בזמנם ודורותם היה יותר קשה לאתר.

ולכן אומר הרב, היו רגילים,

אותם השניים שהיו העדים בקידושין הם השניים גם בהכתובה,

וזה מה שרגילים בדרך כלל לעשות.

אבל לפעמים קורה,

אחד מהעדים חלף הלך לו.

הרבה פעמים,

קיבל הודעה בטלפון, היום הטלפון, אתם יודעים, יש אס.אם.אס, יש הרבה דברים, הלך.

אתה מגיע לכתובה, נו, שני עדים,

לא נמצא.

אל תעכב את החוקה וקידושין, תעשה מיד, תביא מישהו אחר במקומו.

כל מה שאמרנו, אותם העדים,

עצה טובה,

רצוי, כדאי,

אבל זה לא מעכב, ולכן אל תעכב את החוקה וקידושין.

הקידושין בגלל זה,

אלא אחרי שהראשון גמר לראות את מעשה הקידושין,

אחרי זה תתחיל עם הכתובה,

ושני העדים הם, כמו שאמרתי, אמורים לראות ולשמוע את הקול.

שומעים את החזן או את הרב שקורא את הכתובה, יקשיבו,

בשבילם אנחנו קוראים את הכתובה.

אומנם לא כתוב בגמרא,

אבל התוספות, הגאות אשרים ושאר הפוסקים אמרו שככה מנהג, וככה אנחנו עושים.

והם מקשיבים, שומעים את הקול,

ורואים בשעה שהרב אומר את המילים וכננן מנהג.

זאת אומרת, צריך שיהיה קניין.

יש בכתובה עשרה דברים, שלושה מהן דאורייתא,

נקרא בעוד חודש, חומה שמות, פרשת משפטים.

שאירה, כסותה ועונתה לא יגרע, אלא הן מדאורייתא.

יש עוד שבעה דברים שהליבה דקול עלמא הן דרבנן.

עכשיו, אדם שאומר בפה,

הוא אומר כך, מחר יכול להגיד אחרת,

אין לזה שום תוקף.

כדי שאתה מתחייב, כדי שיש עבוד,

צריך לקחת קניין.

אחד מסוגי הקניינים, כתוב לנו בתנ״ך,

ספר מגילת רות, פרק ד', שם נאמר, בסיפור של בועז,

שלף איש נעלו ונתן לרעהו, זה מה שנקרא, קניין סודר.

ואז,

כשהרב אומר את המילים וכננן מנה,

הרב מושיט את המטפחת לחתן,

החתן הרים את זה,

זה נקרא קניין.

או,

אין לרב מטפחת,

יש לו עט,

גם העט הוא טוב, כל כלי,

לאו דווקא מטפחת, אלא כל כלי הוא יכול להיות טוב,

זה נקרא קניין סודר.

ועל זה כתבו והדגישו לנו הפוסקים.

הקניין הזה צריך להיות להיראות

להוד מעלת שני העדים.

אי אפשר לבוא ולעשות את הקניין בלי שיראו העדים.

על מה הם עדים?

מעדים על הכתובה, היינו, שראו את הקניין.

ולכן,

אם בשעה שאמר את המילים וכננן מנה,

שני העדים ראו, הנה מה טוב.

לא ראו העדים,

כותב הגאון ובשלמה קלוגר,

ואלף לכאן שלמה אבן עזר, סימן קלט,

שזה לא בסדר.

כשהצלם,

איך אומרים, מכוחותינו,

הוא אדם דתי, הוא יודע את ההלכות,

אבל בשעה שקוראים את הכתובה וכננן מנה,

הוא זז הצידה, כדי ששני העדים יראו.

אבל לפעמים הצלם הזה הוא לא דתי.

אתה רואה אותו, הוא בא בלי כובע,

ויש לו קרחת כל כך מהירה, יפה,

אפילו בראש חודש אפשר לברך על זה ברכת הלבנה. לא צריך לחכות ג', ז',

כל כך יפה הקרחת שלו, אפס אפס.

טוב,

האדם הזה לא מבין, עומד מסתיר להם.

אם הוא הסתיר לאחד העדים, צריך לצעוק לרב, כבוד הרב, אני לא ראיתי.

ואז הרב חוזר עוד פעם על המשפט,

ועוד פעם נותן את הקניין, וכננן מנה.

לפעמים הוא זז קצת,

אבל הסתיר לעד השני, עוד פעם הוא מסתיר.

הוא פוסטם הגדול שלא מבין, זה בעיה.

צריך להגיד לו שני מילים,

אתה לא עשוי לא מזכוכית ולא מברד. תזוז את המסתיר, תזיז אותו הצידה,

כדי שיראו שני העדים את הקניין שהיה בשעה שאמרו,

וכננן מן פרקר יש את

תקיעת כף בשבועה, שלא יישא אישה על אשתו,

ואחרי זה בסוף חותמים שני העדים. אם לא הייתה שום טעות,

זוהי החתימה בסדר, אם הייתה טעות אמרנו צריך להוסיף עוד שורה כדי לעשות קיום.

יש אנשים שרגילים לחתום,

יש להם קשקוש על הצ'קים או דבר אחר, יש להם קשקוש מיוחד,

הפקיד בבנק מזהה את הקשקוש הזה, הכל בסדר.

פה אנחנו לא מחפשים את הקשקושים האלה.

כאן צריך שהעדים יחתמו בשם מלא.

שירשום, ראובן בן יעקב עד.

אני רוצה להוסיף גם את שם המשפחה עוד יותר טוב,

אבל צריך שיהיה שם מלא ושלא יהיה קשקוש בעלמא,

זה מה שצריך לנהוג ולעשות. אם יהיה קשקוש, הרב יגיד לו מיד, יאיר לתשומת ליבו.

אחרי הקשקוש, יש מקום עדיין בהמשך השורה,

שיוסיף את השם המלא.

על ההעתק של הכתובה, שם יש לא רק את השם המלא,

אלא שם בטופס הם דורשים, שיהיה כתוב מה המקצוע של האדם הזה.

הוא נהג מונית,

הוא נגר, סטט, רצף,

כותב את זה, מספר תעודת זהות, מספר טלפון,

אם יצטרכו חלילה בית הדין, משהו.

ממילא יכולים מיד לאתר את העדים האלה,

יכולים לבדוק. אבל אם זה היה קשקוש, לך תדע מי המקשקש.

יש הרבה קשקושים בעולם,

ולכן זה לא טוב.

צריך, כמו שאמרנו, להקפיד בדבר הזה.

כל זה לגבי העשייה של הקניין וכננן מיניה, ואחר כך חתימה.

שם אנחנו צריכים את העדים בצורה שלמה.

אבל יש דבר שהוא רק חומרה ולא דין, כגון.

הכל נגמר.

אחרי שנגמר,

לוקח החתן את הכתובה ואומר לה, לכלה, הרי זה כתובתך.

היום הצלם מקפיד לא רק שהוא יגיד, הרי זו כתובתך.

הוא אומר לו, תפרוס את הכתובה, תפתח אותה כדי שהוא יוכל לצלם.

שהכתובה תיראה גם, היא מצוירת יפה, שיהיה עוד כמה תמונות, בסדר, שיעשו.

עכשיו, והיה אם שני העדים לא ראו שהחתן מסר לכלה את הכתובה,

או לא שמעו את המילים שהוא אומר לה, הרי זו כתובתך,

לא נורא.

בלשון הגמרא, עדי חתימה,

מה שצריך שיחתמו בכתובה, זה דבר שבחובה הכרח.

אבל עדי מסירה, שהוא מסר את הכתובה, כאן,

בדבר הזה זה לא צריך,

אין הכרח בדבר,

אלה דברי הפוסקים. כך היה פוסק ובא גם מורנו חכם עין ציון.

תראו בסידור תהילת יצחק בעמוד תשי״ל, שם הם כותבים את הדברים בשם מורנו חכם עין ציון, שאין צורך בעדים.

ראו, בסדר, עוד יותר טוב, שמעו שהוא אומר לה, הרי זו כתובתך, מצוין.

אבל אין הדבר הזה בעיכובה.

המינימום בכתובה צריך להיות מתי מזוז.

אם הכלה הזו רווקה בתולה, מתי היא מזוזת?

אבל

רגילים העולם להוסיף שורה אחרי זה, וגם מוסיף,

מרצונו הטוב, החתן מוסיף.

כמה מוסיפים.

זה לא כתוב, לא בגמרא ולא ברמב״ם.

אבל רבנו אלעזר בן יואל הלוי,

ראשי תיבות רביה,

הוא כן דן בנושא הזה ואומר שיכתבו סכום מינימום, לא יכתבו הרבה.

אסורים לומר, אבא של הכלה עשיר גדול נתן לה דירה, נתן לה רכב,

אפילו אחי,

לא ירשמו בכתובה לא שניים ולא שלוש מיליון,

אלא יכתבו פחות.

ככה העתיקו הטור מעריל והרמה בדרכי משה.

ולמה?

מה אכפת לך שהוא יכתוב שני מיליון? הרי הוא נתן שני מיליון.

הסיבה היא פשוטה,

כדי לא לבייש את אותן מקלות עניות.

זו מסכנה קיבלה 500 שקל או 1,000 שקל,

וזו קיבלה שני מיליון, כדי שלא יהיה כך,

ולכן הם עושים את הסכום שיהיה סטנדרט לכולם.

גם הרמה הביאה את הדברים האלה כאן אצלנו בסימן סמ״ו סעיף יד״א, וכך נוהגים חלק מהאשכנזים האלה.

אבל,

מרמב״ב יוסף מביא את דברי הרביה ואומר,

זה מנהג האשכנזים.

אבל המנהג שלנו, של הספרדים במקומותינו,

כל אחת ואחת לפי מה שהביאה.

הביאה לו מיליון, לכתוב מיליון. הביאה שני מיליון, לכתוב שני מיליון.

זה מה שאנחנו רגילים.

ואדרבה, לא רק שקודמים לפי מה שהביאה,

אלא יש שיעידו שמנהג ארץ ישראל,

שקודמים כפול ממה שהביאה.

הביאה חמישים אלף, אתה כותב מאה אלף, וכן הלאה.

תראו בספר ארץ חיים ועוד.

אנחנו לא חששנו לדברי הרעביה,

ולכן אין בעיה, יכול להוסיף

בתנאי שלא יגזים.

לפעמים, החתן מגיע לחתונה,

מצב רוח טוב.

איך אומרים לעברית? מצב רוח חי.

אתה שואל אותו, הרב אומר לו, כמה אני ארשום בכתובה?

אז הוא אומר, כבוד הרב, תכתוב מאה מיליארד.

בסדר, הוא יעבוד, החתן הזה, כל החיים,

גם אם לא יישן בלילה, הוא לא יגיע לא למאה מיליארד ולא לרבע מיליארד.

סתם שטויות.

הוא עושה צחוק מהעניין, נראה כאילו הכתובה זה סתם בדיחה.

הרב לא ישמע לו, אלא ילחש לו באוזן כמה הכלה הביאה.

לפי מה שהביאה,

לפי זה הרב יוכל לשער ולרשום את הסכום המדויק בכתובה.

זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

עד כאן הלכה.

עכשיו אני עובר למציאות.

במציאות של ימינו יש אנשים בעלי דמיונות.

ואתה שומע את הדוד של הכלה מדבר,

הוא אומר, תראה הכלה הזו, בן פורת יוסף,

צנועה, יראת שמיים,

איזה מידות מצוינות, אשרי בעלה שיזכה בה.

תראה,

היא שבה זהב,

70 קילו זהב, היא שוקלת 70 קילו,

אז תכתוב בכתובה לפי המחיר של הזהב, כך הוא אומר לך.

יש אנשים אומרים את זה בחצי בדיחה, אבל הוא אומר ברצינות,

ואם לא, מי יודע איזה מהומה תהיה,

מה יהיה עוד מעט שם?

הוא ישבור את הכוס על הראש של החכם, לא ישבור את זה מתחת לרגל.

והרב נבוך, מה עושים עם האנשים האלה?

לא צריך לשמוע לו.

אני לא מזלזל במה שהוא אמר, מה שהוא אמר מדויק.

כל יהודי, בפרט כלה צנועה, זה נכון, שבה זהב. אני לא מזלזל.

מגיע היה ראוי, אבל החתן הזה לא יהיה לו לשלם את המחיר של 70 קילו זהב אם חלילה יהיה גט או דבר אחר.

צריך להיות מציאותי.

ולכן, שוב, הרב ילחש באוזן לחתן.

אתה שואל רק אחד,

מי חותם על הכתובה?

מי מתחייב, החתן?

הוא אמור חלילה לשלם בבוא היום,

רק אותו אני שואל.

ואז, הוא אומר לי, הביע כך וכך,

אני בא, ממלא את הכתובה כפי שההלכה אומרת.

אלא מאי?

החכם צריך להיות לא רק צודק, אלא גם להיות חכם.

שלא תהיה מהומה, שלא יהיה שמח, מה שנקרא.

אולי יסקלו אותו, לא באבנים, בסוכריות,

אולי את העוגת קרם, אולי יזרוק על הראש של החכם.

ולכן, כדאי שיעשה כך.

שיגיע לסכום הזה, ידלג.

אמרתי שזה לא חובה מדאורייתא ולא מדרבנאי לקרוא את כל הכתובה,

ולכן יהיה חכם, ידלג את זה. ההוא לא שמע, חלף הלך לו.

זו העצה, מה שכדאי לנהוג ולעשות.

יש את הבעיה הזו גם לגבי בתולה או בעולה.

האדם הזה לקח בעלת תשובה, ו...

עכשיו, הוא אומר לך את האמת,

אבל הוא אומר לך, אמא שלי לא יודעת.

היא חושבת שהכלה בעלת תשובה הזו היא שלמה, היא בתולה.

ואוי ואבוי, אם היא תדע,

אם היא תדע איזה פה היא תפתח עליה,

כל החיים היא תגיד עליה פרוצה וכולי.

מה עושים? שוב,

החכם ירשום בכתובה מה שמדויק, מה שנכון.

אבל כשהוא מגיע למילה הזו,

יכול לדלג. כמו שאמרתי, מילה פה, מילה שם,

אין שום בעיה מפני דרכי שלום,

יכול לדלג כדי שהכול יעבור בשלום.

איך נאמר שם במליצה של חכמינו?

לקה כתובה דלא רמב ותגרע.

רק כדי שזה לא יהיה כפשוטו,

שלא יהיה שמח באותה השעה.

לכן כדאי שיבליע את זה בסגנון הזה.

זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

זה מה שעושה תלמיד חכם, שהוא לא רק חכם בתורה,

אלא גם יש לו חוכמת חיים.

אבל בכתיבה צריך לדייק. בכל הדברים,

החל מהתאריך עד הסוף, שהחכם יכתוב את הדברים בצורה מדויקת. אם אתה רוצה לדעת אם באמת החכם הזה, תלמיד חכם,

בקיא בהלכות כתובות, בהלכות שטרות,

תראה איך הוא כתב את הגט, לפי זה אתה יכול לפענח עם מי יש לנו עסק.

הבעיה היא שבאים הנודניקים,

אלה בעלי השאלות,

יש לו שאלה,

צריך לדבר עם הרב.

דבר דחוף, הוא אומר, שאלה דחופה.

תוך כדי שהרב קורא,

הוא בא, מדבר איתו, ואז

קורה טעויות, אפילו חכם גדול לא יכול לטעות. סיפרתי לכם כמה פעמים את הסיפורים על זה,

ולכן צריך להרחיק מהרב את הנודניקים האלה,

כדי שהכתובה תהיה מסודרת מאוד. קל וחומר, אותו הסופר שכותב את הגט,

גם הוא צריך להיות מנותק,

שיסגור קודם את הטלפון,

שלא יפריעו לו באמצע כתיבת הגט.

צריך לכתוב את הכול לשמה בצורה מסודרת.

הכול היה מההתחלה עד הסוף,

הוא היה מנותק מאנשים, הכול היה בסדר.

לוקח סך הכול 40 דקות לכתוב את כל הגט לתריסר שורות,

לא לוקח הרבה זמן.

אבל כשמבלבלים לו את המוח,

ממילא זה יכול לגרום טעויות,

הכתובה יצאה לא טובה, או הגט היה פסול, צריך עוד פעם לחסום ולכתוב.

נו, מתי יגמור את הגט? מתי ייתנו את הגט?

ולכן, גם כאן הרבנים צריך להרחיק ממנו, מהאדם הזה, מהסופר שכותב את הגט,

ירחיקו ממנו את אותם האנשים הנודניקים כדי שיכתוב את הכול בצורה מסודרת, בצורה מיושבת,

כדי שחלילה לא תצא תקלה מתחת ידם.

אל תסמוך על הנס שהרב הזה הוא כמו מלאך שיכול לעשות גם וגם. אפילו מלאך לא עושה שלוש נוחיות. קל וחומר אנחנו, בני אדם,

זה מה שצריך להקפיד מאוד בדבר.

תרחיק את הנודניק הזה, שלא יבלבל את המוח לחכם,

כדי שהכתיבה תהיה מסודרת, הכל יהיה במאה אחוז.

רבי החנניה, בין רת אשר למאן.