סדר הכפרה והתשובה בימי תשובה: מחילה לחבר, תיקון עבירות ואיסורי פת גויים

- - - לא מוגה! - - -

הגמרא אומרת שצריך לבקש מחילה. והמוחל לא יהיה אכזרי, אלא אם הוא בא לבקש מחילה צריך למחול לו. אם האדם הזה מתעקש ולא רוצה למחול, תיקח שלושה אנשים, ישור על אנשים, ישור מלשון שורה, אין שורה פחות משלושה אנשים, תלך יחד איתם כדי לבקש ממנו מחילה. שלושה פעמים הלכת עם המשלחת ולא עבר, לא זקוק לו. כותב אדם רבי יוסף חיים ברב פעלים שלא רק שלושה אנשים, גם נשים לעניין זה יכול להיות טוב. לאו דווקא אנשים, אנחנו מחפשים את התועלת, העיקר שיהיה מי שיפעש אותו. לדוגמה, לפעמים האדם הזה, תביא מאה אנשים זה לא יעזור. את מי שתביא לו יטפטף על כולם, יגידו לי לא מוחל. אבל הוא אוהב הרבה את האמא שלו, הולך עליה כפרה כמו שאומרים. לך לדבר עם האמא שלו, תזכה אצל האמא שלו, האמא שלו תלך אליו, תזכה לפניו דקה אחת, תגיד, האמא אני מוחל, בזכותך אני מוחל לו. כי ימחל לו מכל הלב, אז אין בעיה. אז העיקר שהוא ימחל, נכון? אז מה לי אם תביא לו משלחת מלאכי טובים, תביא לו אנשים, שלושה אנשים, האמא שלו שבה את כל השלושה ביחד. לכן נעשה את הדברים האלו בהקדם. אם ניסת להתנצל, להתפייש, לבקש מחילה והוא לא מוכן וממאן להתנחם, ממאן להתפייש, תגש לאמא או כיוצא בזה. לפעמים לא האמא, יש לו איזה חבר, הוא אוהב את החבר הזה אהבת נפש. או שיש לו בן יחיד, הוא אוהב את הבן שלו כלבבו, הולך עליו כפרה. לך לבן שלו, עשה למענך, אם לא למעננו, תלך, תבקש מאבא מחילה וכולי. לפעמים אדם בא עם מתנה יפה, לא רק שהוא מבקש מחילה בפה, מס שפתיים, אלא גם, אתה יודע, הוא אוהב איזה ספר, אתה הולך, קונה לו את הספר הזה, כתובה עם מתנה יפה ואתה מבקש את המחילה, בוודאי שזה נפלא, זה דבר טוב. העיקר הוא שיעשה מאמץ לחסל את הבעיה הזו לפני יום הכיפורי. הלך אצלו שלושה פעמים והוא לא רצה למחוא. לא, אינו זקוק לו, אלא אם כן הוא רבו. עיניי למי שברבו צריך יותר. הגמורה מספרת על רב שהלך לבקש מחילה מרבי חנימה. הלך שלושה פעמים ולא התפייש. אפילו אחי, רב המשיך. לא אמר, גמרנו, אני יצאתי ידי חובה, אלא המשיך. והגמורה שואלת, הרי אמרנו, שלושה פעמים מספיק, למה צריך יותר? הגמרא אומרה, רב שאני. מה זה רב שאני? הפירוש הראשון, הרב החמיר על עצמו, והלך יותר. הפירוש השני, כאן תלמיד לרבו צריך אפילו יותר משלושה פעמים. וכך פסק מרן, כמו הפירוש השני, מרן מביא את המעשה הזה ואומר, אם הוא רבו צריך ללכת לו כמה פעמים עד שיתפייש. והגמרא שואלת, הרי אמרנו, הוא נושא עוון ועובר על פשע. למי הוא נושא עוון? ומי שעובר על פשע, המוחה לא יהיה אכזרי. למה באמת רבי חנימה לא רצה למחול לו? הגמרא אומרת שרבי חנימה ראה חלום. בגלל החלום, כלפי חוץ לא מחל לו. החלום היה כך. הוא ראה שתולים את רב על העמוד. הפתרון של החלום הוא שרב יהיה ראש ישיבה. כמו שהישיבה יושבת למעלה על הבמה, כמו שעל העמוד הוא גבוה, גם פה הוא גבוה. אם המשמעות שרב יהיה ראש ישיבה, רבי חנימה צריך ללכת לגמרי אלו, צריך למות. אז לא היה לא פנסיה, לא רוטציה. היום יש את ההסכמים החדשים האלו, נותנים לנו לחיות. פעם לא היה את זה. מה עשה רבי חנימה? בלב הוא מחה לרעב. כלפי חוץ הוא שיחק את זה שהוא לא מוחה. ואז, רב, מה היה נעים לו לשבת שם בגלל הבעיה הזו? אז הוא נסע לבבל. שם בבבל התקיים החלום, נהיה ראש ישיבה, אבל זה לא על חשבון רבי חנימה. רבי חנימה המשיך לחיות, המשיך להיות ראש ישיבה, ולכן כלפי חוץ הוא עשה את הדבר הזה. מזה תלמדו הדין גם הרב לתלמיד, כשהוא יודע שהתלמיד הזה קל דעת. הוא, יש לו יראת שמיים, אבל קל דעת גדול. אחרי שהוא עושה מה שעושה, עושה שטויות, הולך לרב, אדוני תמחה לי. טוב, מחה לו. מחר, עוד פעם, חוזר חנונה. אין הדבר טוב, הוא משגע את הרב שלו. אז מותר לרב כלפי חוץ להגיד, לא, אני לא מוחה לך. בלב, תמחה לו, אבל כלפי חוץ. ואז התלמיד הזה ילמד דקה, ידע, אם עושים שטויות, משלמים על זה ביוקר. זה לא בקנה קלות שהולכים אומרים, תמחה לי, מחילה נגמר, הוא יודע שזה קשה מאוד עד שהרב ימחה לו, ואז זה ילמד אותו לקח כדי שייזהר. לכן במקרים מעין זה מותר לרב להטיל מראה בתלמידים, לנהוג בשטויותו ברמה, כמו שציווה רבינו הקדוש את בנו בכתובות קג', ולכן הוא רשאי מלכתחילה לנהוג ולעשות כן. הוא יכול ללכת ולחזור ברוך טעמים, או שבפעם אחת הוא יכול להגיד לו פעם ראשונה, לא, לא, צריך ללכת, כן, אולי בפעם השנייה יהיה לו מצב רוח יותר טוב, יכול להיות אולי שזה יהיה לו סדר, יכול להיות אולי שיתפאר, וכמו שאמרתי צריך לחפש את האנשים שהוא אוהב אותם. לחפש את האנשים שהוא אוהב אותם, יש סיכוי בעזרת השם שהאדם הזה ימחל. כן, אבל אין נגמרות לבית של המחבורות של צהר, כן. הרב רובי, הוא עדיין עד מכאן אותו העניין, עד האור של ברוך אותם, לא, לא, חכה, חכה, אל תלכת, אל תפאסנו בשעת קעתו, ככה משנה. בסדר, אז תחכה קצת, תקנה לו איזו מתנה, כמו שאמרנו, תחפש מה, עכשיו מי זו האמא שלו, אם הוא אוהב את האמא שלו, הולך עליה כפרה או לא, אז במקום שתשלם כפרות על התאורגונים, תלך לאימא שלו, תדבר כך וכך היה, תביא לה את המתנה, תגיד לה, הנה קניתי לו מתנה, שהיא תלך אליו, תיקח אותה באוטו שלך, לא שהיא תלך ברגל, תיקח אותה באוטו, תיקח אותה עד אותו האדם, האדם הזה ימחל, הכל יהיה בסדר. תמיד יש ליהודים נקודה רגישה, עם ישראל רחמנים בלי רחמנים. צריך לדעת איפה, איזה כפסור ללחוץ, איזה W ללחוץ כדי להגיע לקוד הנכון, כדי לפייס אותו, אבל תמיד הדבר אפשרי. זה בעיה. פעם היה מעשה כזה עם הגאון רבי אליהו לפיאן, והוא אמר לו, כך וכך היה, הוא אמר לי, תשמע, אני לא אשקר אותך, אני לא אגיד לך שאני מוחה ובלב שלי, הוא אמר לו, תחזור אליי שבוע הבא. בבד מוסר, התעלה יותר, שבוע הבא חזר אליו, אמר לו, כן, עכשיו אני התפייסתי, עכשיו אני יכול למחות. זה לא חוכמה להגיד בפה, כן, אני מחלתי. להגיד בפה זה כאן, שבאמת מכל הלב יוריד את כל המשקעים, וזה לא קל. ולכן כל אדם צריך להיזהר, ובכל השנה כולה, עניינים של בן אדם לחברו, אדם צריך להיות זהיר ומצון מאוד. קל מאוד לדרוך על הידלות, קל מאוד להצית אש, אבל לכבות את האש אחר כך זה קשה מאוד. לכן אדם צריך להיות מצון מאוד וזהיר מאוד, מצון נתון, 400 זוזי שווייה, קל לא 400 אלא 4 מיליון שווה, לכן כל אדם יהיה זהיר במעשיו. יש אנשים שאוהבים להגיד בדיחות, זה יפה, זה נעים להגיד בדיחה. על חשבון מי? אם הוא מדבר בדיחות על חשבון העולם או לא? אנחנו כולנו מוכנים לצחוק. אבל, לפעמים הוא אומר את הבדיחות על חשבון האחרים, אתה רואה, האדם הזה נזכן, מסמיק, אזילסו מכה ועצה חברה, אתה שופך את דמו לפני כולם, עשית ממנו עפר ואפר, וזה לא טוב. הוא שתה, לא שתה, אני לא יודע, אבל בכל מקרה הוא עתיד גילתן את הדין, ולכן מילה ראוי שהאדם יהיה זהיר מאוד, ואם קרה לו חשלה, ילך ויתקן את הכל לפני יום הכיפור. המנהג של הבדלים, שלפני שמתחילים כאן לדרע, הרב פארק, תמחלו זה לזה, כולנו עונים במה קהילה, מחלנו. זה טוב, אבל אי אפשר להסתמך רק על זה. כשאני יודע שראובן חטא לשבעון באופן מסוים על דבר זה וזה, צריך ללכת באופן אישי ולהתפייס עמו, הוא לא יכול להסתמך על ההכרזה הכללית, זה בדרך כלל על הדברים הקלים שבין אדם לחברו אנחנו מוחנים, אבל על דבר כבד יותר, בזה בוודאי שאי אפשר להסתמך על זה. הוא הדין גם, אדם ששתפסיק כבר בדין. דברתי אותו, אני חושב שהוא חייב דין מאה שקל. אז העבירות שבין אדם לחברו, הכעס, המריבה בינינו, מחלתי לו. על המאה שקל אני לא צריך למחות. אולי זה מגיע לי, התיק נשאר פתוח. לא סוגרים בתי הדין את כל התיקים, לא קורעים את כל התיקים שלהם בערב כיפור, אלא אחרי יום הכיפורים, הם המשיכו לדון. אם הגיע לו, מגיע לי, בית הדין יספקו, זה שני דברים נפרדים. אבל הכעס, הריתחה שיש בינינו, את זה צריך למחות, את זה צריך למחוק לגמרי. שום דבר זה לא יענו ולא יריב אם אתה ברוגז מפה, אתה כועס עליו או לא. מאה שקל אולי מגיע לך, אולי כסף מגיע לך, על זה אתה לא חייב לוותר, מה שבסדים יאמר למי שמגיע יקבל. כן, למה לא? אם האדם הזה יתפייס, דיברת איתו בטלפון והוא יתפייס, ענה לך בלשון יפה, בחביבות, סחן, הכל בסדר, אין בעיה בדבר, גם זה טוב. נסיים מגעות מהימניות, אם מוצא עליו שם רע, לא צריך למחול לו. למה? אתה אומר עליו שהוא שובד, אמרת עליו שהוא נועף. יש אנשים ששמעו את המילים האלה, אבל כשאתה הלכת אליו בארבע עיניים ואמרת לו מחילה, את זה אנשים לא שמעו. ולכן ההתנצלות כאן היא לא מספיקה, ולכן אין צורך למחול לו, יכול אותו האדם להסתרב, לומר לו, אני לא מוחן לך. ואין הבדל אם זה שם רע או לשון רע, ושניהם, לפי דברי היגויות מהימניות, אין צורך למחון, אלא אם כן לפנים משורת הדין הוא רוצה לבחון למה לא, תבוא עליו ברכה, אבל מצד הדין לא. קל וחומר בעיתונאי. העיתונאי הזה כתב עליו כותרת, גנב בן גנב, כך וכך הסיפור, ומספר עליו כל מיני סיפורים, גנב בשתיים בלילה, בארבע בלילה, וכן הלאה, ולא היה, ולא נברא, וכן הלאה. היום בית המשפט שלנו, מה הוא עושה במקרים כאלה? הרי יש חוק לשון הרע, וחייבים אותו להתנצל. איך ההתנצלות? הוא כתב כותרת ראשית בעמוד הראשון. ההתנצלות, כותבים בעמוד השלוש עשרה, איזה אותיות קטנות, כן, אם זה הכי קטן, זהו זה, יצא ידי חולה. אבל אנחנו מבחינת ההלכה לא נסתפק בדבר הזה. תשובת המשכן צריכה להיות לא פחות אלא יותר. אם הוא עשה כותרת, יותר גדולה מהכותרת, יכתוב שמה התנצלות. אני הוצאתי עליו שם רע, וכל זה היה שקר וחזר. האדם הזה לא רוצח ולא שודד. תכתוב שיודה ולא יבוש באותו עיתון, באותו פרק, באותו מקום, כדי שבעזרת השם, ושב ורעת לו. לפני זה אין על מה לדבר. רגע, רגע, הוא שאל שאלה טובה. אנחנו מדברים על אנשים יראי שמיים. אדם ירא שמיים, אז יש איסור לשון הרע והוצאת שם רע. אבל כותב המשנה ברורה בספרו חפש חיים על אדם שהוא מחלל שבת, אין לו לא דת ולא דין, אין את הבעיה האמורה. כל הכי הרבה, אם אתה מחר מוצא עיתון, בכותרת הראשית אתה רוצה לכתוב, בקיסריה יושב אדם וכולי, למה לא? אתה רוצה לכתוב, אין עבוד, מוצא לך תחילה. אבל גם אם מותר, לא כדאי. כן, חבל על הכסף, חבל על העיתון שלך. ולכן אמרתי לו, לא כדאי. תראה, אני אספר לך מעשה שהיה עם הגאון הר צדיק רבי אליהו לוקיאן. הגבאי, ראש הוועד אצלו בעיר, היה אדם מנוער מכל חוכמה, לא דת ולא דין. אבל הייתה בו מידה אחת. היה אוהב תלמידי חכמים כנפשו. יודע, החכם הזה, חסר לו, היה הולך מיד, רץ, קונה, מביא. היה לו אהבה לתלמידי חכמים, משהו כזה. פעם ראו אותו הרב ברחוב. אמר לו, יש לי שאלה אליך. אני יודע שאתה לא כל כך מהדר בשמירת שבת, מה יכולות אסורות. אני מכיר אותך, אתה לא שומר סוד, אתה עושה דוג ריב. למה אתה כל כך אוהב את החכמים? מה קרה? מה נשתנה זה מזה? זה כתוב בתורה וזה כתוב בתורה. אם אתם אוהב חכמים, אתה צריך גם לשמור שבת. מה נשתנה? אני אגיד לך את האמת, אני אספר לך מעשה שהיה. כשהייתי בחור, רציתי להיכנס לישיבה של החפץ חיים. נסעתי לרבי למזוודה, הגעתי ברכבת, הלכתי לשם, בחנו אותי, ובמבחן הצלחתי. אבל למשגיח שם היה לו עין חדה. הוא ראה שאני אקל דעת, בהשקפות אני לא כל כך בסדר. הוא רץ מיד לחקץ חיים, התייעצו, החליטו לא לקבל אותו. למה? אם הוא ייכנס לישיבה, הוא יקלקל את כל החדרים. בעירת שערים הוא היה אפס. אז אמרו לו, אדוני, אתה לא מתקדם. אמרו לו, טוב, אין היום רכבת, הרכבת תהיה רק מחר. תרשו לי רק לישון לילה אחת בישיבה. שוב התייעצו ביניהם, פחדו אפילו לילה אחת יהיה שם. עגבנייה רקובה אחת יכולה לקלקן את כל הרכבת. אמרו לו, לא, בשום אופן. טוב, לקח את המזוודה, התחיל ללכת לרכבת, אמר, אני ישן שם ברכבת, תחנת רכבת. אחרי כמה דקות הוא רואה, החסץ חיים רץ אחריו. אמר לו, תשמע, אין לך מקום, אתה אורח שלי הלילה, אתה לא אצלי. לקח אותו לבית, נתן לו ארוחת ערב, ישן אצלו, באמצע הלילה השמיכה נפלה. שם ברוסיה, בראדים, זה קר ולא כמו ירושלים. אומר, בא הרב ועצמו טרח, כיסא. אומר, החום שנוצע השמיכה עד היום זה מחמם אותי. אומר, אני יודע מה זה תלמידי חכמים, אנשי אמת. אומר, לא קיבלו אותי לישיבה, זה עניין אחר. אומר, היה להם שכל, ידעו אם יש להם עסק. אומר, אבל ראיתי אנשי אמת, ראיתי יש אמת, מה זה תלמיד חכם. לכן אני אוהב את החכמים כנפשי ומאודי. אומר, עד היום אני לא יכול לשכוח את הדבר הזה. לכן, אפילו כשאנחנו, יש לנו עסק עם אנשים שאינם בני תורה, אבל אנחנו מצפים שיבוא יום, איך אתה מכיר את יום הסיפורים? אנחנו מכירים להתפלל את העבריינים, אנחנו רוצים לקרב את כולם לבלתי יידח ממנו נידח. וכן, גם אם אמרנו שיש יותר, גם אם אמרנו שלא צריך ללכת לבקש ממנו מחילה, אבל אמרתי לו, לא כדאי שהערצה יטול. אני אמרתי לשלומו, לא, לא המלצתי לו ש... לכן תחפש אותם מין שיחה אחרת, עבודה אחרת ולא כדאי להתעסק איתם, לבוא ולרמוס אותם, לדרוך עליהם, כי אנחנו מצפים לכיוון אחר. אני רוצה להגיד שהוא טוב, רק רגע, רק רגע, ואם בעוד דקה האדם הזה יעמוד בטלוויזיה ויודיע לעיני כל ישראל, חזרתי בתשובה, אני שומר שבת, אני מניע תפילין, הכול. מה תגיד? בסדר, יחזיר את הכסף לאיזו ישיבה, ילך לרב ורד ייתן לו תיקון. יכול להיות. אבל יכול להיות שיקרה דבר כזה? הוא יהודי? כן, הוא יהודי, יכול להיות שיקרה דבר כזה. יש לנו ביקורת כלפי האנשים האלה, ואנחנו שוללים אותם, שוללים את המעשים שלהם. אבל המלחמה להשם בעמלק, בעמלק, אבל לא צריך להילחם עם האנשים האלה, הוא עבר מבטן, היום כבר אין לו כוח. פעם כשהוא היה נשיא, תגיד, צריך אולי לרדוף אותו כדי שהוא יפנה את הכיסא, שיעבוד במקומו הוא משה קצר. היה לך ממצא רעש, אני מבין. אז היה בזה תועלת, כדי שיבוא היעזי שלנו, יהיה נשיא, זאתו. אבל עכשיו גמרנו, נגמר, היום הוא עבר ונותן. אז מה תועלת יש לך לדבר? אף מי שאינו נזהר מפאת של גויים בעשרת עמי תשובה, צריך להיזהר. אגב, יש אומרים שיש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו, ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה. לספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאית, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קורבן השם גלול, הוסרף להיות יותר ביוקר וחטאת. הירושלמי אומר, שרבי חיה ציווה את בנו, אם אתה לא יכול להיזהר בכל השנה מלחם של גויים, תיזהר לפחות שבוע אחד בשנה. בהגייה רבנו אלעזר ונואל הלוי באתור מסבירים שהכוונה היא על השבוע הזה שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים. כך קבלה בידני, וכך תספק מרן כאן בשולחן ערוך, שכדאי להחמיר ולהיזהר בזה. אחת מהגזרות שגזרו חכמינו בעלייו חנניה בן חסייה בן גרון, שם נבנו ברבו בשמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום, גזרו על יין של גויים, או לחם שהגוי עשה בביתו כדי לאכול לעצמו. דבר כזה אסרו שמא אבו להתקרב לגויים, שמא יתחתן בהם. גזרו משום בנותיהם. היה ראוי לאסור את הלחם לגמרי, כמו שאתה אומר לגבי יין נסך. אין הבדל ביין נסך, אם זה בבית שלו, או שהוא מזג יין בבית שני, בכל מקרה נעצר. אם כן, היה צריך לומר גם לגבי הלחם. מדוע ולמה אנחנו אומרים לחם שהגוי אופה במאפייה מותר באכילה. היינו משום, שזו גזירה שרוב ציבור לא יכולים לעמוד בה. רוב עם ישראל אינם מסוגלים לעמוד בגזירה הזו, לא לאכול מהלחם של המאפיות שואפים לגויים. למעלה מ-10 מיליון יהודים נמצאים היום בגולה. אם תרצה לומר להם מילת אסור, תבדוק ותראה כמה מהם יכולים לקיים את זה. והכלל הוא, אין גוזרים גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה. ולכן השאירו את הדבר בהיתר של לחם שעופה הגוי במאפייה כדי למכור פספלטר מעיקר על ימותה. אבל כיוון שהיה מן הראוי לאסור גם את זה, כמו שאמרנו קודם בפת בעל הבית, גם שם יש קירוב זעת, כמו שנאמר שם אצל יתרו. קיראין לו ויאכל לחם, התוצאה שאחריה הייתה ויואל משה לשבת את האיש, ואז וייתן לו את ציפוריו ביתו. לכן, מן הראוי היה להחמיר בכל השנה כולה. אדם שקשה לו להחמיר כל השנה, לפחות ישתלם בימים האלה, להימנע מלאכול לחם של מאפייה של גויים, עוגות וכיוצא בהן, ישתדל להחמיר על עצמו. כך גם לגבי שאר הדברים. יש מחלוקות רבים, ומעיקר הדין אנחנו אומרים שיש צעד להקל ולהתיר, או מחמת ספק ספקה או מסיבות אחרות. כותב הגאון חידה שמן הראוי להחמיר, ובעשרת ימי תשובה אלו לא להקל באותם הדברים שבנויים על פי ספק ספקה. אקח לדוגמה, אנחנו קונים בחוד השנה כולה פירות וירקות מכל חנות בצורה חופשית, אין לך הגבלה. כדאי להשתדל להחמיר בעשרה הימים האלה לא לקנות אלא דווקא מאותן החניות שיש עליהן הכשר עבודת, או לקנות מירקן גוי. החשש הוא, אולי הפרי הזה הוא פרי של עורלה. אמנם מעיקר הדין התרנו בכל השנה כולה, לא אסרנו מעיקר הדין משום ספק ספקה, אבל בימים האלה רצוי כדאי להחמיר. קל וחומר באותם סוגי הירקות שיש בהם חשש תולעים שכל אדם לראש המים צריך להיזהר בהם מאוד שלא לאכול מהם אלא לאחר בדיקה מדוקדקת שמא ייכשל חלילה באיסור מאכלות אסורות ואיסור תולעים שהוא איסור חמור בכל השנה כולה, קל וחומר בימים הללו. כותב רבנו יונה שכל אדם יעשה חשבון הנפש לעצמו, צריך לחפש ולפשפש במעשיו. אדם שיש לו חנות ואינו עושה מאזר, אף פעם הוא לא עושה חשבון נפש לדעת איפה הוא עומד, או עלות בקלות רבה לפשוט רגל מבלי להרגיש. אדם שעושה חשבון, ברגע שהוא מגלה שיש לו הפסד, הוא מתחיל לבדוק, לחקור ולדרוש. איפה מקור ההפסד? מדוע הוא מחסיד? מגלה את התקלה, מיד אותה שחורה שהוא היה מספיד ממנה. יותר הוא לא מתעסק איתה, יותר הוא לא קונה. ואז ההמשך יכול להיות טוב. אבל אם בעל החנות הזה אף פעם לא עושה מאזן, אומנם הוא עובד קשה, משבע עד שבע, אבל הוא יכול לפשוט רגל ללא הרבה קושי. קל וחומר במאזן הרוחני שיש לאדם. כולנו עסוקים בכל השנה כולה, כל אחד שרוג במלאכתו או במצוות שהוא עושה, הוא רץ משיעור לשיעור, ואין לו זמן כדי לעשות חשבון הנפש. מה קורה איתי? אני נמצא במאזן חיובי, שלימי, ואם זה שלימי, מדוע? למה? לא כולם יש להם את הפנאי הזה. כמו שאמרנו, כולו, כמו הסוס שרץ במלחמה השוטף ולא חושב הרבה, כך גם האנשים במשך ימי חייהם. ועל זה מעורר אותנו רבנו יונה, שבימים האלה בפרט, שיש כל אדם לחפש ולפשפש במעשיו. אם באמת הוא מגלה שנכשל באיזה עבירות, מן הראוי שאעשה תיקון בכל עבירה ועבירה. יש לנו את התרי״ג מצוות מחולקים לארבעה חלקים. החלק הראשון הוא מצוות עשה. אדם שלא קיים משוות עשה, לא לקח לולב, לא זז משם עד שמחלים לו, שובו בנוי שובבים, ארפא משובתכם. כך עוסק הרמב״ם בהלכות תשובה פרק א' הלכה ד'. אבל לגבי הלאו זה לא כך. אם האדם הזה אכל מללה או טרפה או גילח וטער, כאן הוא עשה עבירה בקום ועשה, אפילו אם חזר בתשובה עדיין לא מאכלים לו. אלא תשובה תולה ויום הכיפורים נכפר. על זה נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם את הערבכם, על הדבר הזה נאמרה כפרת יום הכיפורים. ואם האדם הזה נכשל בייסורים חמורים יותר, שהתורה אמרה עליהם שיש בהם עונש כרת או אפילו מתנת בדין או מתאגידי שמיים, וכל אחד מהדברים האלה, אפילו יום הכיפורים לא יכול לכפר. אלא תשובה ויום הכיפורים תולים וייסורים ממרקים. למה? כי אין בכוח יום הכיפורים למרק לגמרי את אותו העוון, עדיין נחתם עוונך לפניי, ועל כגון זה אמר הנביא, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם. צריך שבט נגעים כדי למרק ולכפר את אותו העוון. אם עבר על חילול השם, שהוא עוד יותר חמור מהכול, עד ימותון, כך אמר הנביא שם על שני בני עלי, כשהעוון ההוא שהם עשו בפרסיה וגבל בחילול השם, חלילה אפילו יום הכיפורים אין בכוחו לכפר, אלא עד יום המיטה. לכן, כל אדם שנכשל בעבר והוא יודע, לא יודע מרד נפשו, ייגש אצל החכם וייתן לו את סדר התיקון, כדי שידע איך לתקן את החטא ההוא, שיגיע לעולם הבא, לא יהיה שום שריד ופליף מאותו העוון. למה הדבר דומה? אדם שלכמך את הבגל, את החולצה. אם זה מלוכלך באבק, תכניס את זה למים, אתה מוציא, וכמעט נקי. אתה צריך אולי לספשף משהו ולא יותר, לא. אבל אם האדם הזה ללכמך את החולצה לא באבק, אלא בבוץ, ויותר מזה, צריך לחפש את זה עם סבון. המים מבא ויכול לנקות. ואם נשפך לו דיו על החולצה, נביא אקונומיקה, וספק אם הוא אקונומיקה יועיל. אולי החולצה תיקרע והכסם לא יצא. עד כדי כך. כך גם כשאדם בא לכבד את הנשמה, למרק את נשמתו, גם כן מן הראוי שיעשה את סדר התיקונים שאמרו חכמינו, כדי שאגיע לעולם מהאמת, תהיה באמת חלוקה לרבנם שלו, הכול נקי ומצפתח. היום אדם יכול לחזור בתשובה על יסוד ההזדמנות. אחרי מאות ה-20 לא קיימת האפשרות הזו. כמו שהמדרש מספר, שאבי שמעון בן לקיש וחבריו לשעבר השדדים שהגיעו לעולם האמת, ושלקיש כמובן לקחו אותו לגן עדן במקום מכובד, ואילו אותם לקחו לשאול תחתית. אז הם שאלו, מה, מסוף פנים יש בדבר? הרי הוא היה עומד יחד איתנו בהרים והיה מנסתם את הבריות. הוא היה ראש הקבוצה שלהם. למה הוא נמצא במדור מכובד בגן עדן? ואילו אנחנו במקום כזה, אמרנו להם לקדוש ברוך הוא, הוא עשה תשובה. מיד הם אמרו, גם אנחנו מוכנים לעשות תשובה. אמר להם הקב' ברוך הוא, גם מטיל חופשי, האדם יכול לחזור בתשובה כשהוא חי, בעודו בחיים חיותו. אחרי המידה גמרנו. האדם הזה איחר, הפסיד את הכול. נמצא שעל ידי התשובה אדם באמת יכול לתקן הרבה, להועיל הרבה, אבל לא תמיד אם האדם הזה חזר בתשובה באמירה בלבד, לא תמיד זה יכול למחוק לגמרי. לפעמים נחתם עוונך לפניי, פעמים רבות צריך או ייסורים או דברים אחרים. כמו שמצאנו בתנ״ך, במדרשים, בגמרא, הרבה סוגיות יש שעוסקות בנושא הזה, לתאר לנו מהרגע שחזר האדם בישובה, עד שהחטא מתמרק, מתקצר לגמרי, איזה שלבים האדם הזה עובר. לדוגמה, הרמב״ם כותב, אדם שהרג נפש, רצח, אפילו כל המצוות שהוא יעשה במשך כל ימי חייו אינן שפולות כנגד העוון הזה. ולכן, צריך האדם הזה לקבל על עצמו תשובה. לא רק אם היה הדבר במזיז, הוא ירה בחברו והרג אותו, אלא עשיתי אם היה הדבר בגרמה, גם על זה מצאנו בגמרא שצריך לעשות תיקון. כך כותב בספר באר שבע, העתיקו אותו האחרונים להנקה. הראיה מדברי הגמרא בנוסכת סנהדרין בדף צדיקי, שם הגמרא מספרת על דוד המלך, שאמר לה הקדוש ברוך הוא, עד מתי יהיה עוון זה בידך? בגלל דוד המלך נגרם שנהרגו שמונים כהנים בינו ועיר הכהנים. על ידך נגרם שנטרד דואג האדומי. אילו דוד היה זהיר מאוד, היה מכלכל מעשה במשפט, אפילו אם הוא היה רעב, היה הולך לאחימלך בשקט, אף אחד לא ירגיש, היה נותן לו את מה שצריך והיה בורח. כשהדבר נעשה בפרסייה וראה את העניין ברגע אדומי, מיד הוא הלך והנשימו שאול, ובסופו של דבר כולם נהרגו. אמר לו שאול, לאותו דואג, הוא שבא והתחיל את העניין, שהוא צריך לגמור. הוא באמת בעצמו הלך והרג את כל אותם חשמונים וכהנים, חוץ מאביתר שהצליח לברוח. דוד עשה בעצמו משהו? דוד רצה את זה? דוד לא רצה את זה, אבל זה נקרא גרמה. הוא גרם בעקיפין על ידי החוסר זהירות. ולכן הקדוש ברוך הוא הציע לדוד שני דרכים כדי לפתור את הבעיה, למחוק את אותו העוון. אמר לו, או שיפלה זרעו, או שיימסר ביד העיר. שיבחר אחד מהשניים. ובן המלך לא רצה שיחלה זרעו, הוא ידע שמזרעו צריך לבוא לעתיד במלך המשיח, משיח בן דבי, ולכן החליט הוא מוכן להימסר בידי אויב, העיקר שזרעו יישאר בחיים. וכך היה, היה כמעט כפסע בינו לבין המוות, כמו שמסופר בשמואל... פרק כא', המעשה היה ביום שישי. השטן נדמה לדוד המלך כמו צבי. דוד היה רוכב על הסוס, רצה לסוד את אותו הצבי. רדף אחריו ולא הרגיש עד שהגיע לארץ פלישתיו. ושם ראה אותו אחיו של גוליית הפלישתי השבי בנוב. מיד הוא זיהה אותו, אמר זה דוד שהרג לפני הרבה שנים, הרג את אחי גוליית. זה גואל אדם, כן, עכשיו יש לו הזדמנות להרוג אותו. הוא תפס את דוד המלך ורצה להרוג אותו במיטה משונה. צורת ההריגה, לפי דעתו של איש בי, הייתה צריכה להיות כך. הוא יורים את האבן של הרחיים, אבן גדולה וכבדה, שם את דוד שם ושם עליו את האבן. רצה לסובב את האבן ולרסק בצורה כזו את דוד המלך. אבל נעשה נס לדוד המלך, והמקום שם נעשה חלול, כמו שאמר, תרחיב צפעדי תחתי ולא מעדו כרצוליים. כמה שסובב, לא פגע בדוד המלך. בינתיים אבישי בן צרויה, בן אחותו של דוד המלך, היה מתרחץ. ביום שישי מתרחצים לכבוד שבת. נכנסה יונה והייתה יורקת דם. מיד הוא הבין שיש משהו. כי עם ישראל, כנסת ישראל, משולה ליונה. ואם היא יורקת דם, כנראה שיש לזה משהו, יש סכנה. מיד התנגב, לבש את הבגדים ורץ לביתו של דוד. שאל, דוד המלך נמצא? אמרו לו לא, יצא מהבוקר ולא חזה. אנחנו לא יודעים איפה הוא. מיד הוא רץ לבית המדרש, שאל. אמנם המשנה אומרת שאסור לאדם הדיוט לרקוב על סוס המלך. כאן, לצורך זה שאני אחפש את דוד, מותר לי לרכוב על הסוס שלו או לא? כי לדוד היו סוסים מיוחדים, סוסים שאפשר היה להגיע בהם מאות קילומטרים. מיד אמרו לו כאן, לצורך המלך עצמו, פיקוח נפש ודאי מותר. וכך היה, מיד אבישי רכב על הסוס, אמר שם המפורש, והגיע מהר, קפצה לו הדרך, הגיעה מהר לקלישתים. בדרך, לפני שהגיע לישובי בנוב, ראתה אותו עורפה, האימא של גוליית וישבי בנוב. כשראתה את אבישי מתקרב, לבימה עכשיו יהיו שניים נגד אחד. יהיה דוד ואבישי נגד הבן שלה, זה כבר לא טוב. רצתה לחסל אותו לפני כן. הייתה יושבת בטובה בצמר. הפלך, זהו הקרש העבה והגדול, היה בידה. אז היא רצתה לחסל אותו, לקחה את הפלך הזה וזרקה על ראשו של אבישי. אבל היא החטיאה, לא הצליחה לפגוע בו. ואז היא אמרה לו, בחור, בחור, נפל לי הפלך, אולי תעשה טובה, תביא לי את זה. הוא באמת התכופף, הרים את זה, אבל כשנסר לה את זה, הוא לא החטיא. הרטה לה את זה במוחה והרג אותה במקום. מיד יושבי בנוב, שראה שמתקרבים עוד תגבורת. מיד רצה לחסל את דוד, ושנייה אחת הוא היה גיבור כמו גוליית אחיו, מגושם, גבוה. הוא עשה כך, נעץ את החנית שלו על הרצפה, וזרק את דוד, אמר, אני אזרוק אותו למעלה, הוא יפול על החנית, וייהרג בצורה פשוטה ויותר. ואז כשאבישי בן צרויה ראה את המחזה הזה, אמר שם המפורש, ויעמד את דוד בין השהון ובין הארץ, כדי שלא יפול חלילה על החרץ. הגמרא שואלת, למה צריך אבישי לבוא ולהגיד את השם? דוד המלך עצמו לא ידע את השם המפורש, למה הוא לא אמר את השם המפורש? הגמרא אומרת, אין כבוש מכיר עצמו מבית העשורים. זה הכלל, לא תמיד אדם יכול לעזור לעצמו. יש פתגם אצל האנשים, הסכין יכולה לחסוך דברים אחרים, אבל לא את עצמה. וכן, זו הדרך. לכן, היה צריך להעמיד אותו כך, ובסוף הוריד אותו, ושניהם יחד גברו על אותו יישובי בנו. היה צריך קודם לשבור אותו מבחינה מורלית, אז הוא אמר לו, אבישי, בוא נראה לך את האמא שלך, מה שקרה לה. כשהוא שמע שהאמא שלו נהרגה, זה כבר שבר אותו, ואז שניהם יחד התגברו עליו והרגו אותו. אחרי שהרגו אותו, שאל אותו אבישי, מה אתה עושה פה? איך הגעת לך? אז הוא סיפר לו את הכול. אמר לו, כך וכך היה העניין. שאל אותי הקדוש ברוך הוא, או שיחלה זרעי, או שאני אמסר ביד אויב. אז אמר לו אבישי, הפסגם שאנשים אומרים, הבן שלך או הנכס שלך ימכור דלעת או דבר אחר, אתה לא תשבור את הראש, מה לך ולנכדים שלך, תדאג לעצמך. ולכן הפסוק מסיים שם, שגזרו עליו שלא יצא יותר למלחמות ולא יכבה את נר ישראל, בגלל החשש שמחלילה וחס יקבל. וכך היה, עתליהו אם המלוכה, הלכה והשמידה את כל זרע דוד. אלא כל נשאר שדריד אביתר, גם שם נשאר יואש, נשאר אחד מהם שהחביאו אותו בבית קודשי הקודשים, כדי שאותה עתליה לא תהרוג אותו, וממנו עוד הפעם נמשכה שוב שלשלת בית דוד. אתה רואה שלמרות שדוד המלך לא עשה שום מעשה, אלא רק גרם בחוסר זהירות, הוא היה במצב של סכנה, חזוב עולמות, לכן נתנו אחי מלך את לחם הפנים. הוא לא היה במצב שחיפש איזה משהו מותרות לאכול, אלא היה במצב של בריחה משאול המלך, ואפילו אחי כמעט ונענף בגלל הדבר הזה, בגלל הגרמה בנזקים. לכן כל אדם ואדם צריך להיזהר שלא לגרום חלילה דבר כזה. לכן פוסק הרב באר שבע, אדם שסחר פועל, אמר לו, תיסע לתל אביב, הנה האוטו, תיקח, תביא לי סחורה. האדם הזה הסכים, קבל משכורת חיפה, הסכים, אבל בדרך הייתה תאונה, חלך ולא חזק, נהרג. צריך אותו בעל הבית לקבל על עצמו תיקון. נכון שהוא לא רצה שהפועל הזה ימות, הוא הסכים גם, אבל אתה גרמת, אתה הלכת והזימנת אותו, ביקשת ממנו, תיסע לכתבי לסחורה, לכן גם על גרמה כזו האדם הזה עלול להיענש, ולכן מן הראוי שיקבל על עצמו תיקון פה בעולם הזה. אבל, נסיים ואומר הרב, כל מיני דברים אמורים, אם אני יזמתי, אני בעל הבית, יזמתי ואמרתי לו, אנא בוא תיסע, תעשה כך וכך. אבל אם אני לא חיפשתי אותו, אלא הוא בא אליי, היה מבוטל, אומר לי, תשמע, אין לי עבודה, אני רוצה שתעסיק אותי, אני מוכן לבצע לתל אביב, להביא לך שחורה, וכן הלאה. הוא יזם את הכול. אני לא אמרתי לו, בוא תיסע, אלא הוא יזם את העניין. ואני הסכמתי, כמו שלא בבקשה, אני מוכן, אני אשלם לך כך וכך, הנה מפתחות של הרכב, תיסע. האדם הזה נסע ונהרג בתאונה. האם בדבר הזה מחייבים אותו סיקון או לא? גם בדבר הזה הרב מוכיח מספר שמואל ב' שבזה לא צריך סיקון. בזה, כיוון שהיוזמה לא באה מצד בעל הבית, אלא מצד הפועל, ובזה אין צורך בתיקון. מה הראיה? בתחילת ספר שמואל ב' מסופר שדוד המלך בהתחלה רק על שבט יהודה וחברון, ובשנתיים הראשונות המליכו את בנו של שאול, גיתו של דוד המלך, ושר הצבא שלו היה אבנר בניה. אחר כך בא אבנר מיוזמתו, בא לדוד חברון ואמר לו, אתה רוצה שאני אחזיר לך את כל מלכות ישראל? שגם משאר עשרת השבטים ימליכו אותך? אני מוכן. דוד גם הסכים לדבר הזה. ואז אבנר עזה לדוד, נסע כדי לדבר עם עם ישראל, לקרב אותם לדוד. וביציאה שיצא אבנר מדוד, קרה האסון שהרג אותו יואב בגלל שאבנר הרג את אחיו עשהאל. היה מרדף ביניהם, היה רודף אחריו עשהאל כדי להרוג אותו, לכן אבנר הקדים והרג אותו. בא יואב והרג אותו באותה הזדמנות. שלח וקרא לו חזרה כאילו דוד רוצה אותו, ואז כשראה אבנר שיואב רוצה להרוג אותו, הוא תפס אותו, לצאת אותו, וכמעט הרג אותו. עד לעם ישראל התחננו לו, הפרידו ביניהם. כי מבחינה פיזית, חגנר היה גיבור גדול. הוא אמר, אם היה לעולם איזה מתלה, הייתי יכול לסובב אותו. וכך הוא היה גיבור וחזק. אבל התחננו לו, עזב אותו. מיד אחרי זה הוא בא ושאל אותו שאלה. אמר לו, גידמת שמת בעלה בלי בנים. האם צריכה לחלות? איך חולצת? הרי אין לה ידיים כדי לחלות את הנעל מעל היוון. אז הוא אמר לו, היא יכולה לחלות בפה. לא צריכה דווקא בידיים. הוא התכופץ כדי להמחיש. כשהוא התכופץ כדי להמחיש, אז בקר התבואה והרג אותו. השאלה היא כך, הגמרא באה ומספרת לנו שהייתה טענה על דוד המלך, על ידך נהרגו אנשי נוב עיר הכהנים. על ידך נטרד דואג. למה הקב' ברוך הוא לא אמר לו, בגללך נהרג? אבנר, למה את זה לא מזכירים? מה ההבדל? מסבירה ואומר שם לא דוד יזם את כל העניין, אלא אבנר הוא שבא מיוזמתו. הוא בא וביקש ואמר כך וכך וכך, אני רוצה לחזיר להשאיר אליך את כל ישראל. ולכן, בזה בחי גוונה אין שום חשש לדוד המלך. דוד המלך היה נקי לגמרי מהעניין הזה. וזה אנחנו לומדים גם לנו לדידם, שאם האדם הזה, בעל הבית הזה, לא הוא שהלך וסחר את הפועל ביוזמתו, אלא הפוך, הפועל בא עצמו וביקש, בזה אין צורך לעשות תיקון. בכל מקום, שאר הדברים, שאר העבירות, ובפרט דברים שהם לא בגרמה, אלא האדם נכשל בהם בשוגג או במזיד, במעשה, בוודאי שצריכים תיקון. סדר התיקונים לא הוזכר בגמרא בפירוש. הגמרא הביאה דוגמאות בודדות על איזה עבירות, מהו התיקון. הגמרא הביאה על אדם שצם ביום שבת תענית חלום, שחושבת יום אחר להתענות, צריך למיטב תענית לתעניתיה, בגלל שביטל עונג שבת. שם אתה רואה דוגמה אחת, שהכפרה היא על ידי שום יום אחד. יש דברים אחרים שהגמרא מפרשת יותר, אבל הדברים מסורכים הרבה יותר בדברי הראשונים. הראשון שראינו שעסק בעניין הסיגופים היה רב תעניה גאון, כך כותב בספר והוכיח אברהם, מספר ואומר שאחד התלמידים שלו ראה פעם את רב תעניה גאון שהיה עושה סיגופים, בגלגולי שלג וכיוצא בזה. אז הוא הופקע, מה לך ולסיגופים? אדם צדיק וקדוש? שאל אותו, רבנו, למה אתה עושה את כל זה? הוא אמר לו, גם אני פעם חשבתי כמוך, אך עד שנפגשתי עם איזה אדם בעל בית, ובגללו התחלתי לעשות את הסיגופים. הוא מספר שפעם התארח אצל איזה אדם, והאדם הזה לא הכיר אותו. חשב שזה סתם אדם פשוט. ולכן, עשה לו הכנסת אורחים, כמו שעושים לכל אדם פשוט. לא כיבד אותו במיוחד. ומחריו, כשהלכו לבית הכנסת, האנשים הכירו את רב סעדי הגאון. זיהו אותו מיד, והם נתנו לו כבוד מלכים. מיד אחרי זה, כשאותו בעל הבית ידע מיהו האורח שלו, נפל לפני רגליו, החליט לבכות. תסלח לי, אדוני הרב. מה תסלח לי? מה עשית לי? לא פגע קווי. אמר לו, לא ידעתי שאתה הוא הגאון, רב סעדי הגאון, לא כיבדתי אותך כפי מה שראוי, כפי מה שצריך. אומר הרב, באותו רגע חשבתי לעצמי, האם אני מכבד את הקדוש ברוך הוא כפי מה שצריך, כפי מה שראוי לו, אם האדם הזה בוכה, מבקש סליחה שלא כיבדתי מספיק לפי ערכי. אני כיבדתי את הקדוש ברוך הוא לפי ערכו, ולכן קיבל על עצמו את אותם היסורים. אבל ראינו אחד, החסם הזה קיבל על עצמו, לא בגדר פסק לאחרת. הקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו, אפילו כחוש הסערה, שנאמר, וסביביו מסערה מאוד. לכן, אולי אין ראיה מהמעשה הזה לנו. לא היה בגדר חומרה טובה, שהיה ראוי לעשותה. אבל מי אומר שאנחנו חייבים לעשות תיקונים, זה באמת לא הוזכר בדברי הפשטנים. הראשון שכתב את הנושא הזה זה בספר הרוקח, ואומר הגאון רבי חזקי לנדאו בספרו נודע ביהודה, שלמעשה כל סדר התיקונים אין לו בסיס מוצק בגמרא. אלא כל ספר מעתיק מספר, ואין מספיק יסוד ובסיס כדי לבסס את אותם הדברים. אלא שעיקר הדברים נאמרו על ידי המקובלים, רבנו הארי ושאר המקובלים. אחרי הדברים באו בהרחבה יותר בדברי המקובלים האחרונים. אסף אותם לדבריהם הגאונו אבי חיים פלאצי. בספרו גנזי חיים בסוף הספר יש לו קונטרס בשם תשובה מחיים. הקונטרס הזה כולו מיוסד על סדר אלף-בית, ושם הוא אומר לך על כל עבירה ועבירה, מהו התיקון, מה צריך לעשות. לדוגמה, אדם ששיקר צריך לצום שבעים ושתיים סומות. אדם שחילל שבת צריך לצום ארבע מאות חמישים וארבעה טעניות. שם מדובר בחילול שבת בדאורייתא. אם זה בדרבנן, הרמב״ם כתב בגאור החיים סימן ש״ל ד׳, שהתיקון שלו הוא ארבעים טעניות. כך גם לגבי עוון נידה, יש אומרים שבעים ושתיים, ויש אומרים כמניין נידה חמישים ותשע. שוב, אם זה היה בדאורייתא, אם זו הייתה דוגמה של נידת דרבנן, התיקון הוא ארבעים סומות. וכן אבי חיים סדר, הוא מסרט שם בהרחבה. תיקון על כל דבר ודבר, מה צריך לעשות ואיך צריך לתקן. גם אדון רבי יוסף חיים יש לו ספר בשם לשון חכמים. גם הרב מפרט שם בהרחבה את סדר התיקונים. אלא שהרב יודע שבשנים האחרונות ירדה חולשה לעולם. זה לא הדורות שפעם, שיכולים לצום הרבה שנים. ולכן שם הרב מצא דרך שאדם לא יצום את כל המספר הזה. אם אנחנו נכשל בעוון נידה, אפילו אם לא יצום את כל חמישים ותשע עצומות, חילה וד, שהתיקון שלו הוא 40 תעניות. כך גם לגבי עוון נידה, יש אומרים 72, יש אומרים כמניין נידה, 59. שוב, אם זה היה בדאורייתא, אם זו הייתה דוגמה של נידה ברבנן, התיקון הוא 40 תומות. וכן זה הוא מסרט שם בהרחבה. תיקון על כל דבר ודבר, מה צריך לעשות ואיך צריך לתקן. גם הגאון רבי יוסף חיים יש לו ספר בשם לשון חכמים. גם הרב מפרט שם בהרחבה את סדר התיקונים. אלא שהרב יודע שבשנים האחרונות ירדה חולשה לעולם, זה לא הדורות שפעם, שיכלו לצום הרבה שנים. ולכן שם הרב מצא דרך שאדם לא יצום את כל המספר הזה. הניח הוא נכשל בעוון נידה, אפילו אם לא יצום את כל חמישים ותשע עצומות, אלא יעשה צום יום אחד, אבל באותו היום גם ישב וילמד. יעסוק בתורה, והרב נותן לו שם את סדר הלימוד. מה ילמד בדיוק באותו יום כדי לתקן ולמחוק את אותו המזיק, למחוק את העבירה לגמרי. וכן זו הדרך, יש לו שם ספר שלם על כל עבירה ועבירה. הרב מסרט מה לעשות ואיך לעשות, והרב נותן לך כהן קיצור דרך. אחד מגדולי הדבורים לפני כמאה וחמישים שנה, הגאון רבי אלימלך, המציא דרך אחרת. בא ואמר שאם האדם הזה במקום לצום באוכל יעשה תעני דיבור, לא ידבר יום שלם מהבוקר עד הארץ, אלא רק דברי תורה. כי אם בתורה יושב חפשו, אם יעשה תעני דיבור, תעני דיבור אחד כזה שווה יותר משישים וחמש אלף פעמיות. אם כן, אם לאדם הזה היה איזה עוון של מידה או דבר אחר, אם הוא יעשה תעני דיבור, הוא יאמר, נשאר לי ברוך השם עוד אפס של הקבוצה וברכות. הוא יצא מחסד. אבל ידוע שהגאון שלה אומר שכל אותם הדברים, כל אותם השדות, שלא גילה לנו רבנו הארי, או הרשש וכיוצא בהם, אלה שהלכו באותה הדרך הסלולה, אנחנו לא חוששים לשיטות אחרות. ולכן, לא כולם הסכימו עם החידוש של הגאון רבי אלימלך, לא כולם הלכו בדרך זו. לעומת זה, הגאון רבי יצחק אלפייר, יש לו תשובה בדבר בספרו, והוא אומר שדברי רבי אלימלך אמת ויציב. ולא רק, התשובה לא בקונטרס היחידי, אלא בספרו השני, יש לו ספר אור חדש, שם יש לו תשובה בנושא הזה. והרב עצמו לא רק אמר, לא רק פסק, אלא אמר ועשה. מי שהכיר את הרב המקובל הזה, הוא נפטר לפני 37 שנים, בתש״ט, פה בירושלים, לנוחתו כבוד פה. והרב היה מארגן, בפרט בימי השובבים, לפרשת שמות והלאה, היה מארגן את הציבור כולו כדי שילמדו ויעשו צום, לא באוכל, אלא תעמי דיבור, לפי דעת הרב, הדבר הרבועי. למה לא? אין הכלומה, כדאי שאדם יחמיר ויעשה את זה. אף אחד לא יאמר שאסור לעשות תעמי דיבור. יש פוסק שאסור? לא. כולם יודעים שזה דבר טוב. קודם כל, הרווח הראשון הוא לא ידבר לשמרה, רכילות, שקר, חנופה. אמרתי קודם, על שקר צריך לצום 72 פעמיות, זה הרבה, לא? כאן הוא מקדים רפואה למכה, הוא יעשה תעמי דיבור בוודאי שאולי ישקר. הוא לא מדבר כלום, קל וחומר שקר שלא. אז יש בזה תהלת, בלי ספק. השאלה, אם הדבר הזה באמת מחסר או לא, קשה לנו לומר את הדברים בצורה מושלמת. ולכן עדיין זקוקים אנו לחכם, אדם שנכשל ועשה את הדבר שלא כהוגן, לא יכול לומר, אני עשיתי כבר תעמי דיבור, גמרנו, אני עשיתי את זה חובה. אלא, מן הראוי שילך לחכם, כדי שבאמת החכם ייתן לו את התיקון המושלם, ועל ידי זה, ושב ורפא לו, יוכל על ידי זה באמת למרק את אותו העוון בצורה מושלמת. הגמרא הביאה כמה דברים שבכוחם למרק את העוון לכפר. הרמב״ם, בהלכות תשובה בפרק ב', העסיק אותם להלכה. אפילו אם יש על האדם הזה גזר דין מוות בגלל אותו העוון שעשה, הגמרא אומרת שכמה דברים בכוחם לבוא ולשבור את אותו הגזר דין. דקה, תציל ממוות. אפילו ממיטה ראשונה, כמו שהגמרא מספרת ברחבה במסכת שבת בדף קנ״ג, המעשה עם ביתו של רבי עקיבא, שמואל ועבלת. יש להם מעשיות ארוכות. הגמרא מנחישה איך כוח הצדקה לכפר ולהציל ממוות. דבר שני, אדם שלומד תורה, כמו שהמדרש אומר, אדם שנחשב על עשא עבירה, מה התיקון שלו, היה רגיל ללמוד דף אחד, ללמוד שני דפים. היינו, יוסיף יותר ולימוד התורה, כי לימוד התורה בכוחו לכפר. זה הדבר השני. צום, זה כבר אמרנו קודם, וכל השלושה הדברים האלה, כל צום ממון, אם גם אותה גליתריה, רומזים כולם לדבר הזה. הרמב״ם מוסיף עוד שני דברים. גלות מכפרת עוון. האדם הזה בולה, בוודאי שזה לא מוסיף הרבה למצב רוח שלו. הוא נמצא כאן בין החברים שלו, כולם אוהבים אותו, כולם מכבדים אותו, יודעים שהוא בן אדם טוב, אדם מכובד. הוא נכנס, כולם אומרים לו את השלום, אבל אם יעבור דירה במקום שהוא גר פה בבוכרים, הוא יעבור לשכונת מאה שערים. מישהו יסתכל עליו? מישהו יגיד לו שלום שמה? מי מכיר אותו בכלל? מספיק אם יצטרפו אותו למניין. לכן, גלות כזאת בוודאי, שבכוחה לחפר עוון, גם הדבר הזה, הצער, היגון וההנחה הזה, גם הוא בכוחו, בוודאי במרק, לכפר את כל העוונות שהיה לו. לכן, על זה הדרך. מצוות ישיבת ארץ ישראל. הגמרא בסוף כתובות, קופיות הגמרא אומרת, העם עליה נשוא עוון, אדם שיושב בארץ ישראל, ישיבת הארץ מכפרת. היינו. אם הוא לא חוזר בתשובה, בוודאי ששום דבר לא יועיל לו, אלא חוזר בתשובה שיושב בארץ ישראל, בזכות הישיבה כאן, תהיה לו כפרת עוונות, יוכל למרק את אותן העוונות, ולא יזדקק חלילה וחס לאותם הייסורים. או אדם שנושא אישה, הגמרא בגמרא בגמרי גמל אומרת, וגם זה דבר שבכוחו להגן על האדם בפני הייסורים, כי הנישואין האלה מחסרים עוונותיו מתפקקים. היינו, בזכות המצווה החשובה, נשמת ראיית רביעייה, בזכות זה ייתכן שאם יחזור בתשובה שלמה, אז העוונות שלו, כולם מתכפרים לו. כך גם אדם שמשתדם ומתעמץ לקיים את שמירת השבת כהלכתה, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש, מוחלים לו. מעתיק את זה להלכה עתה ואורח חיים סימן רמ״ב, ומסביר שהכוונה היא אדם שכן חזר בתשובה, אלא הרי אמרנו שעל חילול שבת זה דבר שיש עליו מיטת בית דין, צריך ייסורים, ופקדתי בשבט פשען ובנגעים עווניו. בזכות זה שהוא מדקדק הרבה בשמירת השבת, זה יכול להגן עליו מפני הייסורים. ולכן, אדם כזה שבא ושואל את החכם, וראה ראשון אומר לו הרב, שילמד טוב את הלכות שבת, ישנן אותן כדי שידע לקיים את הכול, יוציא את הכול מן הכוח אל הכול. שומר שבת מחללו, היינו אפילו אהבה בעבודה זרה כאנוש, אבל עם שומר שבת, מחו לו. אל תקראם מחללו, אלא מחו לו, כלומר שבזכות שמירת השבת שלכתה, גם זה דבר שיכול להיכתר עליו. דבר נוסף, הזכרנו קודם את חילול השם. היינו אדם שעושה עבירה בפרסייה, ואחרים לומדים מאותו המעשה, לומדים לעשות רשע. הוא לא עשה את העבירה בספר אלא בגלוי, זה נקרא חילול השם, אפילו הייסורים אין בכוחם למרק, אלא רק המיטה יכולה לכפר. אומר הגאון רבי יצחק בלאזר בספרו כוכבי אור, שיש דבר אחד שיכול לכפר אפילו על חילול השם, מידה כנגד מידה. אם האדם הזה נכשל בעוון חילול השם, שיעשה מהיום והלאה את מצוות קידוש השם. אם יקדש את שמו של הקדוש ברוך הוא, בזה הדבר יועיל לו. האנשים חושבים שיש דבר אחד ויחיד שהוא קידוש השם. מה זה קידוש השם? למות על קידוש השם. אומרים לו, או תעבוד על עבודה זרה, או אני הורג אותך. הוא ברוך השם עומד בניסיון, מצר את נשמתו. בוודאי שזה קידוש השם, אני לא אומר שלא. אבל לא רק מתים על קידוש השם, אפשר גם לחיות על קידוש השם. כגון, האדם הזה עושה מצוות, ולא עושה מצוות לעצמו וסתר וזהו, אלא זוכה ומזכה. הוא עושה את המצוות וגורם גם שהאחים גם יעשו מצוות. זה בדיוק ההפך הגמור מחילול השם. חילול השם משמעותו שהאדם הזה עשה עבירה וגרר גם את האחרים שגם הם יעשו עבירה. פה הפוך בדיוק, פה האדם הזה, אדרבה, חושה מצוות, עושה מעשים טובים, וגורם גם שגם האחים יעשו כן. זה נקרא בגדר קידוש השם. קידוש השם כותב ברכות צדיקים שבכוחו לכפר עשינו על חילול השם. וכן, קל וחומר על אותם הדברים שהם בגדר ארבעה מיתות או שאר הדברים כריתות ומתלבדים, ולכן השתדל האדם להרבות מצוות ומעשים טובים, לא רק מצווה שהיא לעצמו, אלא שיש ממנה גם, פועלת גם לאחרים. לכן, משום זה אומר החזון איש בדורנו זה, ודור המעשה, אין צורך בטעניות. אדם שנכחה על ועשה מה שעשה, אל תאמר לו שילך ויעשה 500 טעניות בשביל חילול שבת, או דבר אחר, כמו שאמרנו קודם, אלא תאמר לו, שילך ויקרב אחרים, המקיים נפש אחת מישראל, אם הציל רק נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא, ובלי ספק שזה הרבה יותר חשוב מכל אותן הטעניות. ובוודאי שהדבר הזה יכול להועיל ולתקן את נשמתו. אז במקום שיתקיש את גופו, יעשה פעניות, והוא אולי ימות בחצי ימיו בגלל זה, ומי יודע מה יקרה לו, במקום זה שיחיה עד מאה ועשרים, אבל ינצל את כל ימיו, שיהיו כולם קודש, לעבודת הבורא. לא רק שהוא יעשה מצווה לעצמו, יניח פסילים, אלא יזדקק גם את האחרים, יסתדל גם להניח לאחרים פסילים. הוא הולך לצבא, הולך למינויים חודש, נדאג שכל החבריו שם, כולם, בעזרת השם, הניחו תפילים. וכן, זו הדרך. דיברנו במשך השנה החולפת פעמים רבות על קירוב רחוקים, היינו, אם יש לך חבר שיש לו ילדים שלומדים במקום לא טוב, שנמצאים במקום שהאנשים שם, לצערנו, רחוקים מהתורה ומהמצוות, תנסה לקרב אותו. תגיד, הילד שלך יכול לצאת שם מתרבות רעה, הולך לצאת חכמים מחכם, הוא ראה כצילים מרוע, הוא יכול לצאת שם מתרבות רעה, להתקלקל. ולכן, תאמר לו, תסביר לו, ואם הדברים נאמרים על אוזן שומעת, בלי ספק שהדברים הם מהעשויות שלהם. אני קורא סימן תרד, סעיף א', מצווה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה. חגה, ואסור להתענות בו, עשינו תענית חלום. ואם נדע להתענות בו, עיין סימן תקעה, סעיף ב'. הגמרא לברכות ח' אומרת, רבי חיה ברב, נביא בריתא, שאומרת, ואם ניתם את נפשתכם בתשעה לחודש בערב, וכי בתשעה מטענים, והלום העשירים מטענים, אלא מזה הגמרא דורשת שיש מצווה לאכול בערב יום הכיפורים. כל אדם שאוכל בתשעי, מעלה עליו הכתוב, כאילו צם תשעי ועשירי. הדין הזה סותר להלכה בדברי כל הפוסחים, הרי ובראש, וכך בדקו הצור בשולחן ערוך פה, שיש מצווה להרבות בערב יום הכיפורים באכילה ושתייה. השאלה היא למה? מדוע יש לעשות כן? הראש מביא לנו טעם ראשון, אומר, הקב' מרחם עלינו כדי שלא יזיק לנו הצום, לכן ציווה אותנו לאכול בערב יום הכיפורים. עכשיו, למה הדבר דומה? בן מלך שחטא, האבא שלו כנף את בנו, שיום אחד לא יאכל, שיעשה צום וחצר תעוון. בכל מקום, כרחם אב על בנים, האב על בנו חסה, ולכן טיווה את הטבח שלו. תראה, ביום שני הבא הבן שלי צריך לעשות תעניף. כדי שהצום לא יזיק לו, תכין לו ביום ראשון אוכל טוב, מזין, טעים, כדי שיאכל טוב ולא יזיק לו התעניף. כך גם אנחנו. חטאנו, עבינו, פשענו, וצריכים כפרה ביום הכיפורים, כי ביום הזה יכפר עליכם. לכן צווה אותנו הקדוש ברוך הוא לאכול ולשתות טוב ביום צאת בתשרי, ערב יום הכיפורים, כדי שהצום לא יזיק לנו. פעם שני, אומר שבעולי הלקט, למה צריך להרבות באכילה ושתייה? כדי שירגיש את הצער ביום הכיפורים. הקטף, ידוע שגופו של האדם מסתגל לכל מצב. אם אתה מרגיל את הגוף לסיגופים, הוא לא כל כך מרגיש את הצער הנורא והאיום שביום אחד הוא לא אוכל. האדם הזה רגיל לעיתים קרובות, עושה טעניות, הוא רגיל לצער הזה כבד דש דש. לעומת זה, אדם שכל ימיו אוכל ושותה, תמיד הוא מעונג, אז אדם כזה, אם פתאום יום אחד הוא לא יוכל, בשבילו זה עוד מעט יצא נשמתו. כדי שאדם כן יסבול ביום הכיפורים, שווה אותנו הקדוש ברוך הוא שאוכל טוב. ואז אם יאכל, פתאום הוא עובר לקיצוניות השנייה ולא אוכל כלום, אז הוא מרגיש את קושי הטענית. אלה הם הטעמים. יש נפקא מינה בין הטעמים הללו. נפקא מינה ראשונה זה אדם שאמור לאכול ביום הכיפורים. אדם שהוא חולה, שיש בו סכנה. והרופא אמר לו, אם חלילה הוא יצום, חלילה וחס, יקפח את חייו. הלך לרב, הרב אמר לו, נכון, הרופא אומר אמת, אין ברירה, תצום. אתה חייב לאכול, אסור לך לצום. האדם הזה בא ושואל, יום הכיפורים אני אוכל, לא צם. האם יש עליי מצווה לאכול בערב יום הכיפורים? מצוות אכילה יש, או גם זה אין? אם תאמר לפי הטעמים הללו, בין לפי הטעם של הראש, כדי שלא יזיק לו אסון, בין לטעם השני, אז האדם הזה פטור ממצוות אכילה, לא חייב לאכול בערב יום הכיפורים. כל הטעם כדי שלא יזיק לו אסון. האדם הזה בלב הכי נוצר. אבל אם אנחנו מחשבים את זה כעין יום טוב, ומצריכים לאכול לחם משנה, ועושים את זה ממש כמו יום טוב רגיל, אז אולי האדם הזה חייב ביום טוב הזה, ואין אף כמינה אם האדם הזה בדעתו לצום או לא. הדבר תלוי גם אם הדרשה שאמרנו היא מדאורייתא או מדרבנן. הרי הגמרא ביומה פה דורשת מאותו פסוק עצמו, וניתן את נפשתכם בתשעה לחודש בערב, צריכים לתשעה מטענים, והרי בעשרים מטענים, אלא מכאן שמצווה להוסיף מחול על הקודש. את הדין הזה מרן וכל החוזקים פסקו לכנון בסימן תת רש ח. אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשו, או שצריך להוסיף מחול על הקודש? השאלה היא, אתה דורש שני פסוקים, פסוק אחד לשני דרשות, ושניהם אמת, או אחד מהם? מר רב בן יוסף בסימן תת רש ח. סובר שהדרשה מדאורייתא היא להוסיף מחול על הקודש. פה אצלנו הדרשה בברכות ח זה לא מדאורייתא, אלא הגמרא שדרשה מהפסוק ואיניתם כל זה אסמכתה, ואין זה מדאורייתא אלא מדרבנן. לעומת זה הרמב״ם בהלכות נדרים סובר שזה דאורייתא. אם אתה אומר שכל זה דין גמור מדאורייתא, מי אומר שיכולים לדרוש טעמא דקרא להוליד דין על פי הטעם. אולי כולנו, כל עם ישראל, חייבים במצווה זו לאכול ולשתור בן אדם בריא, בן אדם חולה, כי זה לא קשור ליום השיפורים. אם תאמר דרבנן, כמו שאמר מרן, אז הטעם של הראש או שגולי הרקט, יהיה דווקא מינה למעשה. אם תאמר שכל הטעם הוא כדי שלא יסיק לו עצום, פה ולמה אחי הוא לא צם, אולי לא צומץ. זה דווקא מינה למעשה. הסיכום הוא כך. היום, בזמננו, כל חולה שיש בו סכנה, שאתה פוסק לו לאכול, אתה לא אומר לו תאכל רגיל, אלא, כמו שמרן כתב בסימן תרשת ח', שאומרים לחולה הזה שיאכל מעט-מעט. לא יאכל ככותבת, אלא פחות-פחות מכשיעור, כל עשר דקות יאכל שלושים גרם. בזה הוא לא מגיע לחשש כרגע, הוא לא מפקיע את העינוי לגמרי. מתי האדם הזה מפקיע את העינוי, הנפש שלו לא תאונה, כשיאכל ככותבת הגסה. הוא רק שלושים גרם. בזה הוא לא השקיע את העינוי. נמצא שגם החולה הזה שיש בו סכנה, הרי הוא לא השקיע לגמרי. הוא לא מופקע לגמרי מכל וכול מהעינוי של יום הכיפורים. הוא עדיין מגביל את עצמו. לכן במידה מסוימת הוא שייך גם למצווה של אכילה בערב יום הכיפורים. לכן אומרים לו לכתחילה להחמיר ולאכול בערב יום הכיפורים. בלא וכי יש עוברים שלחומרה דרשנן תעמד דקרא. אפילו למדת דאורייתא, רק להקל כדי להתיר לחבול בגד אלמנה עשירה, כדי להקל זו דרשנן תעמד דקרא, כשהחיסוף חתם. אבל כאן לחומרה אולי כן. לכן מן הראוי להחמיר על האדם הזה. נשים, האם חייבות במצווה זו או לא? הרי אנחנו יודעים שהנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמה. סוכר, לולב, שופר, כל הדברים האלה הן נשים פטורות. האם מצוות אכילה שיש לה זמן קבוע ביום ט' בתשרי הנשים פטורות? או נאמר לא, הנשים חייבות. אם ילך נשיא הטעם שהיה מרכיב, גם הנשים חייבות. הרי גם הנשים מצוות לצום ביום הכיפורים. אצו גברי בעי חיי, נשה, לא בעי חיי, הגבר, כדי שיהיה חזק ובריא, שלא יזיק לו עד תום. והאישה מה? היא צריכה להיות חלשה? עליה לא צריך לדאוג. אלא אם ילך לפי הטעם שהצביע לנו הראש, אז גם הנשים גם כן יתחייבו בדבר זה, כמו שהסבירו רבי עקימא יגר בשאר האחרונים. אומנם יש חלקור, אבל המסקנה היא להחמיר. כמו שאמרנו, גם הנשים חייבות להיזהר במצווה זו. היא מגישה אוכל לבעלה כל היום במטבח, ובעלה יושב לאכול. אלא מן הראוי שגם היא תשב לאכול. יש מחלוקת אם החובה הזו היא גם בליל ט', במוצאי שבת ד', או שהמצווה רק ביום. מעיקר הדין אין חובה לאכול בלילה, כמו שמשמע מדברי רשי וכתובות ה'. אבל אם האדם הזה רוצה להחמיר, בגלל זה אנחנו מקיימים מצוות סעודה רביעית, שיאכל גם כזית לחם, תבוא עליו רכה. מחלוקת נוספת יש, בין המנחת חינוך לשאר האחרונים, האם מצוות אכילה בערב יום הכיפורים זה דווקא בכזית לחם, או גם אם לא יאכל לחם, יאכל דברים אחרים, זה גם כן טוב. אם האדם הזה יאכל בשר ודגים, מה, זה לא טוב? זה לא מזיל את האדם? רק הלחם יכול לצאת לו כוח לצום? הבשר לא? לכן באמת, ממוקי אורח חיים והגאון במונקה בן עזר שפירא, הוא אומר שמה שירצה האדם יאכל, העיקר שמלא כרצו ויונה. אבל לא כולם הלכו בשיטה זו. השפעים בארוחות הברית לא רק שמחייבים לאכול לחם, אלא הוא אומר שטוב לאכול את הסעודות של ערב יום הכיפורים, כמו שבת, כמו ביום שבת לוקחים לחם משנה, גם בערב יום הכיפורים תיקח שתי חלות קטנות, תעשה לחם משנה. טוב, מי שיכול להחמיר על עצמו, למה לא? שיחמיר על עצמו, שבוע על הדרכה. אבל אין זה חובה מעיקר הדין, כמו שאמר הגאון ובחיים פנאצ'י בסופו רוח חיים, הוא מעתיק את דברי השלב ואומר שאנחנו לא נהגנו בדבר הזה. לכן כל אחד ואחד יעשה מה שטוב לו, מה שטוב לבריאותו, אבל ישתדל לפחות בחלק מהסעודות שיאכל גם מעט לחם, כדי לצאת לדחווה עניבה דכולי עלמא. על פי זה אנחנו אומרים שאסור לאדם ללכת ולעבוד באותו יום. כדאי שאדם יימנע, אדם שהולך ועובד לא רואה סימן ברכה מאותה מלאכה. הסיבה היא, אם האדם הזה ילך לעבודתו, מתי יהיה לו זמן לאכול? לא עסוק עם הקליינטים שלו, אחד הולך ואחד בא. אחר כך יהיה כמו הרמב״ם, יאכל פעם בעשרים ארבעה שעות. לכן, מן הראוי שאותו יום יעשה חופש ולא ילך. אדם שאין לו ברירה טוב, זה לא דין, אלא כמו שאמרנו, לא רואה מזה סימן ברכה. מן הראוי שישתדל האדם לא ללכת לעבודה כדי שיוכל לאכול ולשתות. כל שלוש-ארבע שעות יאכל איזה סעודה. אבל אדם שרוצה להפסיק את הסעודה באמצע, מברך ברכת המזון, ואחרי רווח שעה עוד הפעם הוא עושה נטילה ועוד הפעם הוא עושה סעודה חדשה, זה נקרא גורם ברכה שאין הצריכה. נכון שכוונתו שיהיה לו פי שתיים סעודות מיום רגיל, והוא רוצה להגיע למספר שאמרו המקובלים, אבל כאן זו חומרה שבאה לידי כולה. אלא, תעשה רווח בין סעודה לסעודה, רווח תשימו בין עדר לבין עדר. אם הוא אכל ארוחת בוקר בשעה שבע, ב-10-11 יאכל ארוחה שנויה, אבל לא יכול כל כמה דקות לעשות את המשחקים האלה, אסור אם הוא יעשה הפסק בברכת המזון, בוודאי שלא ראוי לכתחילה לעשות כן, אלא יחלק את היום בצורה כזו שיאכל שלושה וארבעה סעודות, יקיים את המצווה כהלכתה. אמרו עליו על רבי עקיבא, שאף פעם לא היה אומר, הגיע העת לעמוד בבית המדרש חוץ מערב פסח וערב ים הכיפורים, וכך פסקו למעשה כל הפושטים, שאפילו אדם שיגיע כל היום לשבת וללמוד, ימעט קצת בלימודו בערב יום הכיפורים, כדי שיהיה לו את התיאבון לאכול ולשתור. אני קורא בסימן תר ה' מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יום הכיפורים, לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע מנהג משום דרכי האמורי הגאה, ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה. וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגים בכל מדינות אלו והן נשנות, כי הוא מנהג ותיקין, ונוהגים לקחת תרנגול זכר לזכר, ולנקבה לוקחים תרנגולת, ולוקחים למעוברת שני תרנגולים, אולי תלת זכר, ובוחרים בתרנגולים לבנים, על דרך שנאמר, אם יהיו חטייכם כשנים, כשלג אלבינו. ונהגו דייתן הקצרות לעניים או לפדתן בממון שנותנים לעניים. יש מקומות שנוהגים ללך על הכזרות ולעבוד בצדקה, והכל מנהג יפה. יש להסמיף חיטת הכפרות מיד לאחר שהחזירו עליו, ושמח ידיו עליו, דמות הקורבן, וזורקים ביני מיעיהם על הגגות או בחצר במקום שהעופות יכולים לקח משם. יש מנהג קדמון לעשות כפרות. המנהג לא הוזכר בגמרא, אבל הוא הוזכר כבר בדברי הגאונים. רבי הגאון, רבי שושנה גאון, גאודה. אלא שיש מחלוקת בראשונים מי התחיל במנהג זה. האם התחילו בזה האמורים, או שהתחילו בזה עם ישראל והאמורים, הגויים, למדו מאיתנו. לפי דעת הרמב״ן, הרשב״ם ואורחות חיים אסור מעשות קצרות. וכך פוסק מרן בשולחן ערוך. בזכות הראשון שיש בשולחן ערוך, הלשון קצת שונה ממה שכתוב אצלנו. אצלנו כתוב, יש למנוע מנהג. למה לא כתוב? שם באותו הסוג כתוב, יש למנוע מנהג משום דרכי האמורים. עד כדי כך, מרן החמיר בדבר. אבל רוב החוסקים חולקים על זה ומכירים. גם ראשי במחסקת שבת בדף תא מספר שהיו רגילים לעשות כפרות, קצת שונה ממה שאנחנו עושים. ראשי מספר שהיו לוקחים עסית וזרעים אותו באיזה זרעים. בערב ראש השנה לוקח את העסית ומסתובב אותו על ראשו, זה חליפתי, ואחר כך לוקח וזורק אותו בנהר. כך היה בזמנם. אחר כך השתכנע למנהג ויש עושים על תרנגולים ויש עיו עושים על כבשים, כל אחד לפי כוחו. השאלה היא אם זה מותר או לא. נכון הדבר שקיבלנו הוראות מרן, אבל פה יש מנהג נגד מרן. כנראה שהמנהג התפשט ביתר שאת אחרי מרן על פי דברי רבנו הארי. רבנו הארי קרא הנפק על עניין זה, ולכן כמעט כל עם ישראל נהגו בלנהג זה. אלא שבדור האחרון אנחנו רואים שאפילו חכמי הספרדים לא מעודדים את המנהג הזה, אלא ממליצים יוצר לאנשים, אומרים להם, תעשה את הכפרות, תפדה את זה על כסף. וכך באמת רצוי להמליץ, לבקש ולומר, מסיבה היא פשוטה, פעם היו אלפים ורובבות מעם ישראל שידעו לשחוט יפה. כשאני הייתי ילד, אני זוכר, ברחוב שלי היו שני שחקים. בכל מקום היה אחד או שניים. ולכן, כל שחק לוקח שחק עשר עשרים, זה קל מאוד, למה לא? אבל לפערנו היום יש מעט מאוד שחקים. אם תרצה להנהיג את המנהג הזה, ידיהם יהיו מלאות עבודה. אי יכול לשחוט בלילה אחד אלפים. אסון הדוקר ישחט להם, ואם ישחט יותר מדי, ידו תתעייף, לא יוכל להרגיש בפגימה שבסכין. הסכין תשחט והתרנגול יהיה נבלה. האדם הזה יבוא ויצעק בלילה קל נדרה, ויש בבטן שלו, יש עוף נבלה, שם מרחם. לכן, באו והנהיגו, תעשה זה על כסף ותקנה את העוף הכשר למהדרין במקום אחר, בלי קשר אחד לשני. ולכן, כך באמת רצוי להדריך את העם, בכל מקום. אדם שנהג כל השנים לעשות הכפרות על התרנגולים, והשנה רוצה לשנות. אשתו אומרת לו, אין לי כוח יותר לנקוד את הנוצות. כבר מעייפה, הגיעה כבר לגיל זקנה. אני רוצה שתעשה על כסף, גמרנו. בסדר. יכול לעשות, בתנאי, תעשה עטרה. בעטרת נדרים שבערב יום הכיפורים תיגש לחכם בפניכם ותגיד לו, שיכוון על המנהג שלך, תגיד לו, אני מתחרט שלא אמרתי בלי נדר, ואז החכם יועיל גם על המנהג הזה, וזה האדם הזה יוכל לשנות מכאן ולהבא כל השנים. ייתן רק כסף, כמה עולה היום עוף? חמישה שקלים. ייתן על כל נפש, ייתן חמישה שקלים. יש לו חמישה נפשות בבית, ייתן עשרים וחמישה שקלים. וכן הלאה, זה הפתרון, וכך רצוי להאמן. את הכסף הזה יחלק או לישיבות קדושות, בעיקר ישיבות לבעלי תשומה, וכיוצא בהן, כדי שזה יועיל לזכותנו, ויתן את הכסף, ובעזרת השם נזכה להיחתם לחיים. אני עובר לסימן תרש-ווא. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים לחטא עד שיפייסנו. ואפילו לא יקנתו אלא בדברים, צריך לפייסנו. המשנה ביום הפה אומרת על הפסוק כי ביום הזה ייחפר עליכם. הפסוק מתנה ואומר כוחותיכם, לפני השם תטהרו משמע, דווקא אם היה עוון ביני לבין הקדוש ברוך הוא. ואז אני חוזר בתשובה, יום הכיפורים מכפר. אבל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, אפילו אם חזר בתשובה עד שיפייסנו. לא התפללתי ממך, אני חוזר בתשובה, מיד. לא זוב משם עד שמוכלים לו. או אפילו עשה עוון לאו, אכל נבלה. בלעב לא מתקצר מיד, שובת עולה ביום הכיפורים מכפר. יש לו כפרה, ולא צריך להגיד לאף אחד מה זה נוגע לו אם אני אכלתי נבלה או לא עושה, ביני לבין הקדוש ברוך הוא. חזרתי בתשובה שלמה, עשיתי תיקון, הכל בסדר. אבל כשהאדם הזה הלבין פני חברו ברדים, גנב ממנו, עימה אותו או עשה תועבות אחרות, הקדוש ברוך הוא לא ימחה לך במאה אחוז עד שקודם כל תלך לבקש מחילה, כסייבת אותו, תשלם את הכסף והשיב את הגזלה אשר גזל, תבקש ממנו מחילה, אחר כך יגיע יום הכיפורים ואתה מבקש גם מהקדוש ברוך הוא בווידוי, אסמנו, בגדנו, גזלנו, אתה אומר את הווידוי, אז באמת הקדוש ברוך הוא ימחה לך לגמרי. אבל אם האדם הזה רק מכה על החזה שלו, על מי שיקחו עוד תוסיפו שרה, מכה חטאתי עדיתי פשעתי והכל כלאם פאדי, הכל מן השפה ולחוץ, וזה בוודאי שהכפרה לא תועיל לו, היינו אין יום הכיפורים מכפר. והעבירות שבין אדם לחברו, לצערנו, הם רחבים מאוד, יש להם קשת רחבה מאוד, ובפרט בעידן המודרני. פעם אולי היה פחות חמור, הרבה יותר קל להיזהר. היום, לצערנו, הרבה פעמים אדם נזיק אולי מבלי כוונה, אבל הרי אדם הוא עם העולם, בן ער, בן ישן. קל וחומר, אם היה ער והזיק ושוגג, קל וחומר שעל הנזק הזה הוא צריך לשלם ולבקש מחילה לחברו. אדם שלומד חשב משפט יכול לראות מיד, להבחין מיד בכל אותם טילי-טילים של עבירות שלפעמים הוא נכשל בהן מבלי לשים לב. והגמרא החשיבה מאוד את הדברים האלה, ואמרה, האימן דבעיין לנאבי חסידה לקיים מלא דין זיקין. זה לא דבר של מה בכך, אלא זה אחד הדברים, היסודות, שאדם צריך להיזהר בהם. שבכן כל אדם יעשה חשבון נפש לעצמו, יראה אם הוא חלילה גורם נזק לאנשים, יתקן מיד שלא יהיה חלילה לעתיד נזק, ועל העבר ישלם, יפטר את כל אותם האנשים שהזיק להם. ואני אביא דוגמה פשוטה מאוד, שרבים נכשלים בה. אולי יש מיליון יהודים בארץ שנכשלים בה, והם לא יודעים בכלל. אני עומד בתחנה בחורף, ויורד עליי גשם מהשמיים. שוב וברכה, אני אשנה ברכה. מה אני אגיד, שלא ירד גשם, חלילה? אנחנו אומרים ביום הסיפורים, שלא תבוא הספילת עוברי הדרכים בפני הקדוש ברוך הוא. אבל לא מספיק הגשם יורד, לפעמים יש שם שלולית מים, עובר שם איזה רכב ככה, מהר, באיזה ספיד, ומתיז את כל הבוט, מורח אותו, את האדם הזה, וממשיך. מי יציר בך לעשות דבר כזה? לא מסכן האדם הזה, לא די לו, אין לו אותו מסכן, עומד תחת הגשם, לא מספיק מלמעלה, אתה בא, מורח אותו עם הבוט, ובא עם אחד או שניים. לפעמים הוא עושה את זה כדרכו מדי יום ביומו, כשיש גשם עם מאות אנשים. לפי הדין, אם האדם הזה ראה מידי רגיש מה שקרה, תלך מידי, תבקש ממנו מחילה. כמה עולה ניקוי חליפה? תפצה אותו. אתה דפלפת לו את החליפה, צריך ללכת לתת את זה לניקוי יבש, ניקוי רצוף. זה לא בחינם. מה כן? אם האדם הזה אומר, עכשיו, אני מוכרח לנסוע, אבל מי אמרת מוכרח לנסוע מהר? אתה יודע, היום יש גשם, במקום לצאת בחמישה לשמונה, תצא ברבע לשמונה. כשאתה מגיע למקום שיש שלולית מים ויש אנשים עומדים בצד, תסע יותר לאט, אתה נוסע יותר לאט, אתה נכנס בשלולית ויוצא, הגלגל מתרתר, אבל האנשים לא יתרגגו. אתה לא תזיק את בני האדם. אם אתה נוסע לתל אביב, שם אין לו בעיה. אין שם אנשים במדרכה, שם אתה מתיז מים על המשאית. נו, אז מה קרה? משאית בלב הכי רצועה. אבל כשאתה נוסע בתוך העיר, במקום שיש בני אדם צמודים אליך, נפרד בשכונות האלה, שלצערנו הקדישים זיפטיים, כמו הפרצוף של ראש העיר שלנו, והכול צר, והמדרכות צרות, ואנשים מתקנים ולא נעלה מים מלמעלה, מלמטה, מהצדדים, הכול בוט, שלא בסדר שהאדם הזה נוסע בצורה פרעית כזאת. אני יודע שהחוק לא מחייב בדברים האלה, החוק הוא משונה, החוק הוא עקום, אבל השורה מחייבת. יש מיליון אנשים במדינה, יש להם רישיון נהיגה. האנשים האלה, אתה נוסע, אתה נזהר, אני אגיד לכם, מה פתאום? לא כתוב בהלכות תנועה שלי, בהלכות האלה, בטסט, שם לא כתוב את זה. אבל בתורה שלנו זה כן כתוב. ולכן כל אדם יש שמיים צריך להיות זהיר. זה דבר שמצוי לעיתים קרובות, ענית כשיש גשם בחורף, ואנשים רבים לא זהירים בדבר הזה, לכן מכאן רבה יקבל על עצמו שייסע יותר לאט, או שיאספו את האנשים האלה, ויאשאירו אנשים במדרכות, תיקחו איתם טרמפ, לא יישארו האנשים שם, ואז יוכלו לנסוע מהר. אבל אם לא לוקחים אותם לטרמפ, אין להם רשות למהר, כדי שלא יגרמו חלילה נזק לבני אדם. עכשיו דווקא לדבר הזה יש עוד דוגמאות רבות. אדם יש לו עץ יפה, התפתח מסוים, ו-50% מזה נוצא למדרכה. אנשים מגיעים לשם, לא יכולים להתקדם. צריכים כן לרדת לכביש כדי לעקוף את זה. הרבה פעמים אנשים לא חושבים, הוא לא מסתכל אחרונית לראות אם בא רכב מהצד השני, אלא הוא יורד ישר לכביש. אבל הרבה פעמים נגרמים תאונות בגלל דברים כאלה. אז מי יתיר לאדם להשאיר את העץ היפה הזה כך? אלא יפה שעה אחת קודם, עוד הלילה תלך תיקח את המסור, תנסר מיד, תחתוך, כדי שהעץ נשריע לבני רשות ערבים. או לפעמים המרזף שלו מקולקל. כשהיה חדש, המרזף היה יורד עד למטה. עכשיו זה נשבר, והמרזל יורד מלמעלה, לא מספיק יורד המים מהשמיים, אז גם את המים של הגג המלוכלך שלו, גם כן אנחנו צריכים לקבל על הראש שלנו? איפה כתוב הדבר הזה? ולכן, שיתקן יפה שעה אחת קודם את המרזב. או האדם הזה עושה ספונג'ה ביום שישי. ואיפה כל המים? יש לו מרכזת עם צינור, ישר למדרזה. מי שיעבור על המקבעת שלו, כל המים של הספונג'ה. מי יציר לעשות את הדברים האלה לעשות את כל הפשעים האלה? אין דורש ואין מבקש. לא אכפת לי מה העירייה יגידו, כן, לא. אנחנו מחפשים מה התורה אומרת. ולכן אדם צריך להיות זהיר מאוד בדברים הללו. לפעמים זו בעיה שלו וגם של השכנים. הגינה לא שלי לבד, אלא זה משותף לכל השכנים. אז הבעיה היא פשוטה מאוד. אני מוגע ליושב ראש הוועד, כך וכך העניין, מיד יושב ראש הוועד מביא מחר איזה ערבי, חותך מיד את העץ, זה הדבר הפשוט ביותר. זה בעל חשבוני לבד. זה שייך לכולם, מן אלא זה על חשבון קופת הבעד. הוא בא, גוזם בצורה יפה כדי שלא יזיק לבני ראשות הרבים. ואז האנשים עוברים על המדרכה, עוברים בצורה נורמלית. איך האדם הזה ישאיר כך את העץ? הגמרא במסכת דברי בקרא, בדף סמך, הגמרא שם החמירה, אפילו בדוגמה שמצטירה רק את האור. קל וחומר כאן, שזה מזיק את המעבר של הרבים, מי יכול להטיל להזיק מעבר של רבים? ולכן, גם אם עד היום לא נזהר פה את הדברים הללו, יש לו ברוכתכם זמן, מיד מחר ילך ויתקן את כל הדברים הללו. לא ילך מחר לעבודה, קודם כל יתקן את הנזקים האלה לפני שיבוא הגשם השני, כדי שבעזרת השם יחזור בתשובה שלמה, ואז יבוא יום הכיפורים, ימחלו לו תשומת עולם, ויום הכיפורים מספר. אני עובר להמשך דברי מרן. לא רק אם היה נזק בממון, אלא הוא הדין גם אם הנזק היה בדברים. האדם הזה כנטר אותו, בייש אותו, הודותו לו יש את עמיתו, עבר עליו הזה. גם כן צריך ללכת לבקש מחילה וסליחה, כדי שהאדם הזה ימחל לו. מי אם האדם הזה לא מתפייס בפעם הראשונה, ילך לבקש פעם שנייה או אפילו בשלישית. ואז ייקח עמו גב, משפחת מהלכי טובים, ייקח עמו אנשים שישפיעו עליו, אולי בזכות האנשים ההם. הפה למענה, כאילו לא למעננו, אולי בזכותם האדם הזה יסלח לו. אם לא מתפייס אחרי שלושה פעמים, זהו, יצא ידיע חובה. יותר לא חייב בדבר הזה, אינו זקוק לו. כי הוא יאמר אחר כך בפני עשרה, שביקש ממנו מחילה, ידיע כדי שלא יבואו לידי חשד. אבל יותר מזה לא חייב. בא אליהם יעקב מארי בן חביב ואומר, רע עליי המעשה שאנשים חושבים לשלחים מהרגע הראשון שליח. הוא מסביר את דין הגמרא, ביקשתי פעם ראשונה, הוא לא רצה למחול, אז אני שולח משלח. אבל אם לא הלכת פעם ראשונה, מה אתה שולח אנשים אחרים? צריך שהוא בכבודו בעצמו ישפיל את עצמו ויבוא ויבקש מחילה. מה אתה שולח שליחים? זו הטענה שלו. העתיקו אותו הפרי חדש ועוד מאחורים. אבל לא כל הפוסקים הלכו בשיטה זו. והראיה לדבר, הרי כשאחי יוסף באו לבקש מחילה מיוסף על מה שמכרו אותו, לא הלכו מיד, אלא שלחו את בני בלהה וזלפה. אחר כך באו גם הם ואמרו, איננו נוכל העבדים. אם כי אנחנו מחפשים את התועלת. לפעמים הפצע עדיין לא הגליד והאדם הזה מאוד מאוד מנורמר עליי. ואני אלך לבקש מחילה. במקום מחילה הוא יעשה לי גלגול מחילות, יזרוק אותי מהמדרגות, וכך הוא יספאר עליי. אבל כשאני בא מהיקרה עם משלחת יכול להיות שבזכותה אולי הדבר יועיל. ואין הבדל בדברים האלה בין איש לאישה. אל תחשוב שיש כאן אפליה. אם נניח האדם הזה יודע, מי שיש לו השפעה גדולה מאוד עליו זו האמא שלו. זה הבן הזה, השרב, מקיים משוות כיבוד לאב האם למהדרין. הוא אומר את האימא שלו על אהבת נפש. אם אני אבוא לדבר איתו, אתחיל לצעוק עליי, להסתער עליי. אבל כשהאימא בא, קודם כל האימא לא עושה לו כלום. אז את האימא הוא ישמע. הוא לא יגיד לה שום מילה, הוא יזהר, זו האימא שלו. אחרי שישמע אותה בסבלנות, אפילו אם הוא לא רוצה, על כל פשעים תכסה אהבה. בזכות האהבה שלו לאימא, אולי הוא יסכים. לכן, אם מבחינה מעשית הדבר טוב יותר, יש סיכוי יותר שבזכות האימך בך אין לך נמל. כדאי שתעשה שליח. אבל אם לא, אם האדם הזה יודע, אדרבה, הפוך. אם אני לא אלך לעצמי, האדם הזה יגיד, תראה, תראה איזה בעל גאווה זה, חטא לי, ולא נאה לו לבוא לבקש סליחה. הוא שולח לי שליח, יש לו שמשים. אז אדרבה, כדאי שהוא לעצמו ישפיל את עצמו וילך לבקש סליחה. הכל לפי העניין, כמו שסיכם להערכה בספר מטה אפרים, וכך המסקנה למעשה. הגמרא מסכנת במה דברים אמורים ושמספיק ללכת שלושה פעמים, כל זה לאדם פשוט. אבל אם הוא רבו, צריך ללכת לו כמה פעמים עד שיתפייס. הגמרא מספרת מעשה עם רב ורבי חנינה, שאנחנו נבקש ממנו הרבה פעמים מחילה. ולמה? הגמרא מתרסת רב שמי. האם הוא או שרב החמיר, או מה שנורא מפרש להלכה, שכאן מדובר ברבו. ברבו, אני לא מספיק שלושה פעמים, כאן נורא רבך כנורא שמיים. ולכן, אפילו אם הלך שלושה פעמים ברבו, לא רצה למחול, עדיין חייב להמשיך ללכת עד שרבו יתפייס וימחל לו. אגב, והמוחה לא יהיה אכזרי, אם לא שמתכוון לטובת המבקש מחילה. הגמרא דורשת למי נושא עוון, למי שעובר על פשע, לכן נאמר נושא עוון על פשע וחטאה ונקה. בסדר, היה צריך להיות הפוך. חטאתי בשוגג אחר כך עוון ואחר כך פשע. כאן לא, כאן כתוב נושא עוון, הפסוק מתחיל בעוון קודם. עכשיו הגמרא מסבירה, הקדוש ברוך הוא מוחה, למי? לאדם שהוא בעצמו ותרן, מוותרים לו. למי נושא עוון? לאדם שהוא בעצמו עובר על פשע. וכן, איך זה רבי חמירה לא מחל, לא ויתר לרב? הגמרא מתרסת. כאן היה לו בעיה לרבי חנינה, ולכן היה נאלץ לעשות כן. הוא ראה בחלום שתולים את רב. הפתרון של החלום הזה הוא שרב יהיה ראש הישיבה. ראש הישיבה הוא היה אישיות מספר אחת של עם ישראל בעולם. זה היה הפסגה של עם ישראל, לא היה דבר גדול מזה. הוא גם היה פוסק את ההלכות, היה אומר להם שיעורים. הוא היה המנהיג של עם ישראל ביהי הידיעה. אז כשהוא ראה חלום כזה, הוא הבין מייד שהוא, רבי חנינה, צריך למות, ללכת לבית עולמו, ואחר כך הוא יבוא. היום שני מלאבים משמשים בכתר אחד. אז הוא פחד על החיים שלו. מה הוא עשה? בלב שלו הוא מחל, אבל כלפי חוץ לא הראה שם מוחל. ואז רב לא יכל להישאר שם בעיר, כשרבו מקפיד עליו, וכן היה נאלץ לעזוב. כשהוא עזוב רק לבבל, מייד, איך שהוא הגיע לשם, אין אותו ראש ישיבה והרביצה המצורה הרבה. אז החלום התקיים, אבל לא החשבוני. לא, רבי חנינה לא היה צריך ללכת לעולמו בגלל זה. לכן כאן לא הייתה לו ברירה. אבל תמיד אותו האיש שחטאו לו צריך להתעלות, להתרומם ולמחון לאותו האיש שחטא לו. אבל אז כשמחילה תהיה באמת, ולא חלילה מן הרצופה ולחוץ. יש אנשים שפעמים אומרים לו מחל דער, כן, בפה הוא אומר מחלתי. ובלב שלו עדיין הוא שונא אותו צילת מוות, אולי גם מקלל אותו קללות נמרצות. אם מחלת לו, איך אתה מדבר עליו כך? סימן שהוא לא מחל לו. אז זו לא חוכמה להגיד בפסק, שבאמת ליבו יהיה נקי. מספרים על הגאון הבן אליהו לפיעל, שפעם בא אליו אדם ואמר לו, דיברתי עמך כך וכך, תמחה לי. ענה לו הרב את האמת. אמנם הוא היה איש אלוקים קדוש, היה צדיק, אמר לו, תשמע, הדברים שאמרת זה פשע נורא. אני לא יכול למחוא לך, אני בן אדם, קשה לי. תבוא עוד שבוע, אני בינתיים אלמד ספרי מוסר, אני אוכל להתרומם, להתעלות, אולי אחר כך אני אוכל למחוא, וכך היה. אתה רואה שהוא לא אמר לו את המילה מחלתי. מה, היה קשה לרב להגיד את המילה מחלתי? סחוק מה לומר את המילה הזאת, המשפט הזה. שבאמת, מתוך קירות ליבו, למרות שאתה יודע מה שהוא עשה לך, מה שעולה לך, לפעמים האדם הזה טיגן אותו, שרף אותו, כמו שאומרים, עשה לו צרות צרורות, רדף אותו, ואפילו עשי. אם יכול להתעלות, אז באמת אין לך שכר מעולה מזה, כמו שאמרנו, למי נושא עוון, למי שעובר על תשע. והגמרא מספרת על רב עונה ברד רב יהושע שהיה חולה מסוכן. נדע רפצה לבכר אותו, ואמר להם, צריכים לבדוק מהר תכריכים, זהו זה, אין מה לעשות. אחר כך התקושש, ולכן רפצה היה משתמט לראות אותו. במקום להגיד להם, תבקשו עליו רחמים, שתהיה רפואה שלמה, תלך תעשה פדיון נפש, קומתו אמר להם, צריכים, לכן לא היה נעים לו. כשנפגשו פעם, אז הוא אמר לו, תשמע, מה שהיה באמת, אתה צדקת. כבר היה רגל וחצי שם, הגיע כבר לשם. אלא שהם אמרו, כיוון שהוא מוותר, הוא לא מוקי ממילא, לכן גם אנחנו נוותר לו, לכן האריכו לי את החיים. אבל לא שאתה טעית, הדיאגנוזה שלך הייתה מדויקת יותר טובה מהפרופסור, אלא שבשמיים עשו באמת והאריכו לו את החיים. אני חושב שאדם זוכה בזכות זה לאריכות ימים, ובזכות זה הקדוש ברוך הוא רואה שהוא ותרן, מוותרים לו. אבל אם האדם הזה אומר, לא, לא, לא, בוא נעשה חשבון, הוא לא מוכן לוותר קבוצה של יוס, הוא לא מוכן למחול, אז גם בשמיים יפתחו את הצפרים שלו ביום הכיפורים ויעשו לו חשבון מדוקדק, והשם מרחם עליו על הדין שלו, מי יודע מה יחתימו לו השנה בחותמת אדומה או חותמת אחרת, אם יגמור את השנה הזו. לכן בוודאי שהטוב ביותר הוא שיהיה ותרן גדול. אגרון חידם במדבר קדמות בכמה מקומות מספר מעשה ידוע על הצדיק רבי חיים בן עטר, שפעם היה יושב בבית הכנסת ולומד, וראה שנכנס לשם איזה צדיק, ולקח את השולחן שצבע אותו קודם הגבאי. הגבאי בראה, הגמרא קצת יש עליה אבק, וזה שם את זה על השולחן שצבעתי אותו. ניגש אליו, התחיל להמקיר עליו צועקות, טיפיש, אדיוט, מה אתה עושה?