זכר לחורבן בשעת השמחה: מהלכות שבירת הכוס והנחת אפר בראש חתנים, ואיסור שמיעת כלי נגינה בשאר ימות השנה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני קורא בסימן תקס בסוף סעיף ב'

הגמרא מונה לנו כמה דברים שצריך לעשותם זכר לחורבן.

אחד הדברים, דבר הרביעי שהגמרא אומרת,

כשהחתן נושא אישה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין.

אגב, יש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת החופה או לשים מפה שחורה או שאר דברי אבלות בראש החתן.

וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנאמר,

אם אשכחך ירושלים אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

הגמרא אומרת שאפילו החתן גם הוא צריך לזכור באותה השעה, לזכור את החורבן.

הגמרא מביאה את הפסוק אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי ולא יזכרקי ולא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי גם בשעת החופה ראש שמחתי גם באותו רגע צריך לזכור את החורבן.

איך אדם זוכר לא מספיק שיאמר בפה את הפסוק לא מספיק שישאירו ביחד אם אשכחך אלא צריך גם לעשות מעשה מה המעשה הגמרא מביאה לנו דוגמה אחת והפוסקים הביאו לנו עוד דוגמה

דוגמה של הגמרא לוקח אפר ושם בראשו.

לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר בדרך כלל האבל מעולל בעפר קרנו שם אפר ולכן לוקח ושם החתן אפר בראשו.

אם הרב הגיע בדרך כלל הרב הוא ששם לוקח מהאפר ושם בראשו של החתן וכך

נוהגים עד היום אחינו האשכנזים וכן התימנים הבלדים גם הם עושים את מה שכתוב בגמרא ובדברי הרמב״ם גם מרן בשולחן ערוך כותב לנו את ההלכה הזו שצריך לקחת ולהניח אפר בראש החתן אבל אנחנו הספרדים עושים דבר אחר לזכור את החורבן שוברים כוס למה מנין לנו הכל בו

מביא לנו את הגמרא במסכת דרכות ל״א מביא לנו את הסיפור משם למדנו לעניין זה הגמרא שם מספרת שרב אשה עשה סעודה חיתן את בנו וראה שהציבור יותר מדי שמח מרוב שמחה שכחו את חורבן שכחו את חורבן הבית

מה עשה כדי לצנן את השמחה?

לקח כוס זכוכית שבר באותו רגע שנשבר הכוס כולם הסתכלו כולם נעצבו על אובדן הכוס וממילא השמחה קצת ירתה אלה דברי הגמרא התוספות על המקום כותבים שמה מזה למדנו כשאדם מתחתן החתן שובר את הכוס כדי לזכור את עניין חורבן בין

שאמרו התוספות וככה העתיקו להלכה הקולבו, מרן מעתיק בבית יוסף את דברי הקולבו וכך כותב הרמ״א ושאר הפוסקים וכך המנהג שלנו אלא מאי משברי הזכוכית יכולים אנשים להיפגע כשבאים לרקוד אחר כך בשברי הזכוכית מחליקים

יכולים אנשים להתחלק ולשבור את העצמות ולכן העצה היא לקחת נייר עבה

לעטוף את הכוס בנייר עבה כשהוא שובר את הכוס שברי הזכוכית נשארים בתוך הנייר לוקחים את זה כמו שהוא ראשו על קרעיו ועל קרבו להשפה כדי שלא יהיה נזק אבל גם אנחנו זוכרים את חורבן בית קודשנו ותפארתנו על ידי שבירת הכוס.

הרמ״א בברכי משה כשכתב את ההלכה הזו הוא כתב את שני הדברים

כתב גם להניח אפר מקלה וגם לשבור כוס ובאמת יש חלק מאחינו האשכנזים שעושים את שני הדברים גם מורנו ברבנו חכם עין ציון כשחיתן את בנו חכם אליהו מי שהיה שם בחתונה זוכר הוא עשה את שני הדברים לא רק שהחתן שבר את הכוס אלא לפני שהתחיל עיסאוור מרנן החכם לקח אפר ושם בראשו של החתן החמיר

כמו שכתוב בגמרא ובפוסקים.

השאלה היא,

הרב החמיר,

גם אנחנו חייבים? האם זהו עיקר הדין או לא?

יצא לאחרונה ספר אור לציון חלק ג' והם הבינו שזה דין גמור.

הם העתיקו את מה שכתב בספר שולחן גבוה שבמקום שכר צריך לשבור כוס והם ניגשו עליו ואמרו לשבור כוס זה רק להוריד את הווליום של השמחה

אבל זה לא במקום לשים אפר זכר על החורבן ולכן הם דחו את דברי שולחן גבוה והם הבינו שהחכם, מה שעשה זה דין גמור אבל זה לא נכון, הם טועים.

הרב לא אמר את זה כדין.

מי שהכיר את מרנו ורבנו חכם בן ציון ידע שהרב היה חסידה קדישה, היה עושה הרבה חומרות וזה אחד הדברים שהרב החמיר על עצמו אבל הוא לא אמר לנו הוא לא לימד אותנו,

לא חייב אותנו לעשות את הדבר הזה. ולמה לא? מדוע לא?

הקולבו מנמק ומסביר. הקולבו, שהוא מקור ההלכה הזו,

השולחן גבוה,

הוא מסתמך על דברי הקולבו. הקולבו הוא העיקר בדבר הזה והם אלה שכתבו את אור נציאן החדש הם לא ראו את הקולבו, לא הסתכלו בית יוסף. שם הקולבו אומר כך

דברי הגמרא שכתוב ששם אפר זה היה בזמנם ובדורותם שהיו מניחים כל היום תפילין.

איך אתה אומר? לשום לאבלי ציון, פאר תחת אפר.

באותו מקום שמניחים את הפאר, את התפילין,

אתה שמנה במקום זה אפר אבל היום בזמן הזה אף אחד מאיתנו לא מניח תפילין כל היום כל שכן היום בזמן הזה החתונות בכלל לא ביום עושים את החתונה היום בלילה, בלילה מי שם תפילין?

אסור להניח תפילין בלילה.

אם כך, אין צורך בהנחת האפר ולכן הקולבו מסיים בדברי התוספות, אומר שבמקום זה שוברים את הכוס. נמצא ששבירת הכוס היא לא רק כדי לצנן, להוריד את הווליום של השמחה,

אלא כל זה כדי לזכור את העניין החורבן.

הם לא הבינו נכון את דברי השולחן גבוה,

מקורו זה מהקולבו,

והקולבו אומר בפירוש את הדברים שאין צורך לבוא ולהניח אפר, אלא במקום האפר אנחנו שוברים כוס.

ולכן מה שהם לא זכו להבין את דברי הרב זו בעיה שלהם.

אנחנו לא יכולים לחייב מעיקר הדין שכל אדם והאדם שמתחתן שיבוא ויניח אפר. רוצה להחמיר על עצמו? למה לא? המחמיר, תבוא עליו ברכה דבר נפלא,

אבל לומר שזו חובה, בוודאי שאין הדברים בגדר חובה.

כמו שאמרנו, אנחנו במקום זה שוברים את הכוס.

אלא שאז נחמד אומר, מספר,

אנשים עמי ארצות במשך הדורות שכחו מזה, שכחו מה התכלית של שבירת הכוס.

מייד אחרי שנייה שהחתן שבר,

מה אומרים האנשים?

צוחקים מזל טוב.

הם חושבים שזה מסימן טוב ומזל טוב שנשבר הכוס.

תשאל אדם עם הארץ, תגיד לי,

למה החתן שלנו שבר את הכוס?

אז אותו עם הארץ מימיו לא נלמד, לא גמרה, לא שולחן ערוך, לא את הכול בו ולא שולחן גבוה.

הוא אומר לך, תשמע, החתן שלנו, לא ראית? גבר שבגברים, מכה ראשונה כיסח את הכוס, לא ראית?

הוא חושב להוכיח את הגבורה של החתן, בשביל זה עושים.

לכן, אז דחמד מעורר ואומר שהתכלית של העניין כמעט איבדנו.

ולכן, הפתרון הוא, להחזיר עטרה ליושנה, העצה היא פשוטה מאוד. הפתרון הוא,

לפני שישבור את הכוס,

יאמר החתן יחד עם כל הציבור את הפסוק אם ישכחך.

היום נמצא הרמב״ם

בידי החכם, יחד עם החכם יאמר החתן לכל הציבור. יסביר החכם מה המטרה בשמירת הכוס ויגידו ביחד את הפסוק אם אשכחך ירושלים ואחר כך אשבור את הכוס.

אבל לא חלילה שנאבד את המנהג הזה, אלא נשלים את המנהג על ידי הסברה נכונה ואז נעשה זכר לחורבן בית המקדש גם בשעת הנישואין אם אשכחך ירושלים.

שיא השמחה שיש לאדם בחיים ביום חתונתו וביום שמחת ליבו.

גם באותו רגע עלינו לזכור את חורבן בית המקדש.

כמו שמרן מסיים, כן אלו הדברים לזכור את ירושלים שנאמר אם אשכחך וכו'.

האחרונים, כשדנו בהלכה זו,

אז הם הביאו גמטרייה, החתן הכלה, כלי זכוכית, נרמוז, ודווקא כלי זכוכית. הזכוכית שונה מהחרס.

החרס שנשבר אין לו תקנה.

זכוכית, אם אתה נמצא בבית החרושת, תאסוף את השברים.

עוד פעם אפשר לצעוק ולחזיר עטרה ליושנה.

גם אנחנו איבדנו את בית המקדש, אבל אנחנו מקווים שבמהרה הקדוש ברוך הוא יחזיר לנו עטרה ליושנה, ישיב את שביתנו כבראשונה,

ולכן בדווקא לוקחים כלי זכוכית, זו הסיבה שאנחנו לוקחים דווקא דבר זה ולא כלי חרס.

אצל אחינו אשכנזים באירוסין שומרים חרס, זה משהו אחר.

אני מדבר על החתונה שלנו, החתונות שלנו, ודווקא לוקחים את הזכוכית,

ולא חרס ולא דברים אחרים, גם על-פי הקבלה יש בזה עניין,

ולכן מן הראוי שינהגו ויעשו כן.

רם, האם השאלה באתי אצלנו,

כולי יש לו מצה, זה לא בלביא אותנו במצה רם?

אתה לא למדת אצלו, אני זכיתי ללמוד אצלו.

אני ידעתי שמה שהוא דין היה אומר לנו, לפי הדין צריך כך וכך.

אבל מה שהיה עושה חסידות,

הייתי רואה, אני הייתי שכן שלו, הייתי רואה הרבה דברים שהוא היה עושה חסידות.

ואת זה הוא לא אמר לנו, מה שהוא היה עושה חסידות היה שומר לעצמו. אתה לא זכית ללמוד אצלו, אני זכיתי ללמוד אצלו הרבה שנים,

וכל דבר שהיה דין היה אומר לנו, היה מזהיר גם אותנו.

דברים שהם לא דין אלא חומרה, היה שומר את זה לעצמו.

ולכן כאן בדבר הזה הוא לא היה פוסק את ההלכה הזו לכל העם ישראל להניח אפר מקלה.

כשאני התחתנתי החכם היה בחתונה שלי.

הוא לא אמר לי תשים אפר.

בחתונה שלך הוא היה?

לא זכית.

אבל אני זכיתי.

אם היה דין גמור היה אומר לי תשים אפר. למה לא אמר? הוא היה מורה שלי, הייתי שומע לו.

אלא תבינו שיש הבדל בין חומרה לבין דבר שהוא דין.

אותם שהוציאו את הספר לא הבינו את זה עדיין. יש להם בעיה.

לגבי הכוס אפשר להיות שלו או שהוא יכול לקחת ממישהו אחר, מהאולם, מבצע, מבצע? אתה אומר שלוקחים את הכוס מהאולם.

זה לא כוס של האולם. אתה חושב שאתה משלם 20 דולר מנה ובעל האולם יהיה פריירי. תן לך ככה בחינה חינם כוס תשבור.

הם עושים בתוך החשבון של ה-20 דולר,

עושים את החשבון של הכוסות שיישברו.

אתה משלם על הכול.

אתה משלם גם על הכוס השבור הזה, על הכול אתה משלם. הם לוקחים קרן חומש ואשם על כל הדברים.

זה לא שלו, זה מה ששברת זה שלך.

ולכן יש מה להצטער, וממילא בזה הוא מקיים אם אשכחך ירושלים.

אני ממשיך, סעיף ג' וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמל וכל

משמיעי קול של שיר לשמח בהם. אגב, יש אומרים, דווקא מי שרגיל להם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה,

ואסור לשומעם מפני החורבן.

עוד דבר שגזרו חכמים, זה כבר התחיל עוד לפני החורבן,

סמוך, שנים האחרונות שלפני החורבן, כמו שהגמרא אומרת,

בשלותם הם ח' עמוד ב' שלא לנגן בכלי שיר.

גם היום אנחנו נזהרים בדבר הזה בכל ימות השנה.

אסור לאדם לנגן. אין הבדל אם המכשיר הזה,

הכלי שיר האלה פועלים על ידי חשמל או פועלים בצורה אחרת.

חליל,

תוף, קנון, עוד, גיטרה,

אין הבדל אם זו גיטרה חשמלית או שזה חליל שהוא מחלל בפה,

כל כלי הנגינה הללו אסור לנגן בהם אלא צריך להשאיר אותם רק לימים מיוחדים בשנה.

ימי חול המועד, סוכות ופסח, יש מקלים בדבר.

ועוד חודשיים,

ימי חג הסוכות, אנחנו שמחים בשמחת בית השואבה.

עד היום עושים זכר לשמחת בית השואבה,

ולכן שם יכולים להביא גם כלי נגינה.

איך הגמרא אומרת? מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו.

גם היום, ברוך השם, בירושלים עיר הקודש, עדיין תלך לשכונת מאה שערים, לאותה סביבה,

תראה באותן הלילות, לילי חול המועד, סוכות,

רוקדים ושרים ושמחים עם תזמורת עד הבוקר, עד עמוד השחר.

עמוד השחר הולכים להתרחץ, הולכים למקווה,

ואחרי זה הולכים להתפלל עם הנצח עמיו,

ואחרי זה הולכים לישון.

אבל רוקדים ושמחים עם תזמורת.

שם אין לנו בעיה, ימי החג ושמחת בחגיך מותר.

כך גם שמחות של מצווה,

חתונה,

בר מצווה שחל בזמנו,

ברית מילה, פדיון, סיום נוסכת, הדברים האלה גם כן הם מותרים.

אבל אם האדם הזה יודע לנגן יפה, בא לו עכשיו כיף, איך אומרים בשפת הרחוב, בא לו מוזר,

רוצה לנגן. יש לו מנדולינה, גיטרה, רוצה להתחיל לשיר, אבה נגילה אבה, או שיר אחר.

אין יותר.

אסור בשום אופן.

אם זה בתוף, בחליל, או בכל כנה נגינה,

עכשיו אין שום שמחה של מצווה,

ושמחה, מה זו עושה?

ולכן, אם הוא לא ידע אם הוא עם הארץ,

השכנים צריכים להעיר את תשומת לבו.

יכול להיות שהאדם הזה חזר בתשובה לפני יום, לפני יומיים,

עדיין לא הגיע לסימן תקס,

הוא עדיין נמצא בשולחן ערוך סימן א',

עדיין לא הגיע לסוף.

ילמדו אותו, יגידו לו, אין לך יותר.

אלא אם כן, אם יש סעודת מצווה, ועכשיו יש יותר בדבר. ולכן,

כשמארגנים ערב שירה חסידית או ערב שירה מזרחית, ערב שירה תימנית,

יש אנשים שיודעים לעשות כסף,

לילה אחת מרוויחים עשרת אלפים דולר. איך עושים את זה?

מוכרים כרטיסים, מביאים תזמורת,

מביאים איזה זמר,

משלמים קצת לתזמורת, קצת לזמר,

ואת שאר הכסף של הכרטיסים,

קודש לכיס, הימני לשמאלי.

זה מה שהם עושים, אותם האנשים,

אבל הם עוברים על דברי חכמים, מי יתיר להם לבוא ולנגן בשאר ימות השנה.

הוא קורא לזה הערב שירה חסידית, איזה מין חסיד זה? חסיד שעובר על ההלכות?

אותם חסידים, אין רוח חכמים נוחה מהם,

וזה לא משנה אם יקראו לזה שירה חסידית, שירה תימנית או שירה מזרחית, אותה גברת בשינוי אדרת, כל הדברים האלה אסורים לגמרי מכל וכול,

ומי שקונה את הכרטיס הוא שותף לדבר העבירה, הוא מממן את אותו הערב, ולכן הדבר אסור.

לפני שנה היה איזה יהודי אחד פיקח,

עשה דבר יפה,

הוא רצה להרוויח כסף, אבל הוא עשה את הדברים בהיתר.

מה הוא עשה?

הוא הלך והזמין חתן, נתן לו כרטיס בחינם.

לפני שהתחילו את הערב, הוא עלה לבמה, תפס את הרמקול ואמר,

נמצא בתוכנו החתן פלוני, אנחנו מזמינים אותו שיעלה ויבוא על הבמה,

ולכבוד החתן התזמורת תנגן.

ואז אותו הערב שירה מזרחית היה לכבוד החתן,

יש כאן חתן וכלה,

והתזמורת שרה לכבוד החתן,

הוא היה אותו החתן מתחילת הערב ועד הסוף.

הוא ישב אצל הגברים,

הנשים מעבר למחיצה, שם ישבה הכלה.

טוב, זה היה בהיתר, אבל אלה האנשים שעושים ערב שירה חסידית הם לא מחפשים לא חתן ולא כלה מה הוא ייתן כרטיס בחינם? כל כרטיס שם עולה 100 שקל הטמאים, הקמצנים האלה לא מביאים לא חתן ולא כלה ולכן אמרנו אין רוח חכמים נוחם הם אבל אם באמת יביאו חתן וכלה אין בעיה בדבר בכל שבעת ימי החופה לא רק בלילה הראשון יש מצווה לשמח חתן וכלה

בכלי שיר אלא בכל שבעת הימים אפילו שהחתן הזה התחתן לפני שישה ימים יכולים עדיין להזמין אותו ולכבודו לשיר ולנגן ולכן אדם שקיבל תיאבום יש לו חשק לשיר יחפש את החתנים האלה תלך למועצה הדתית תראה בירושלים עיר הקודש יש בכל יום לפחות תריסר חתנים שמתחתנים ייתנו לך את הרשימה תגיד להם אני רוצה להזמין אחד מהם

שישמע את הנגינה שלי ייתנו לך את הרשימה מספרי הטלפון תזמין את החתן תגיד לו כרטיס בחינם ואז הכל יהיה בדרך היתר בזה לא תהיה שום בעיה בדרך הזו יהיה הדבר מותר אבל סתם ככה לשבת ולשיר אפילו אם זה במוצאי שבת סעודה רביעית הוא רוצה לנגן יש לו כינור והוא רוצה לנגן בכינור אליהו הנביא אליהו התשבי

יעשה את הדברים האלה בפה בלי כלי נגינה אין שום היתר לבוא ולנגן כמו שאמרנו גם סעודה רביעית איננה בגדר סעודת מצווה לעניין זה ואין לו שום היתר לבוא ולנגן.

מחלוקת גדולה בפוסקים לגבי ברית מילה האם זה נחשב אותו יום אותה סעודה סעודת מצווה שאפשר בלכתחילה לנגן בכלל נגינה או לא המקל יש לו על מי לסמוך.

לילה לפני הברית אנחנו הספרדים עושים ברית יצחק לילה לפני הברית.

אצל האשכנזים עושים את זה שבת שלפני קוראים לזה שלום זכר.

אצלנו עושים את זה לילה לפני הברית כדי שהחיצונים המזיקים לא יפגעו בתינוק להגן עליו. אנחנו יושבים קוראים זוהר ודברים אחרים.

שם יש מחלוקת קשה לדעת רוב הפוסקים שאי-אפשר להביא כלי נגינה. לפעמים האדם הזה היה תריסר שנים בלי ילדים.

סוף סוף המשיח, סוף סוף אשתו הביאה לו בן. אתה יודע איזה שמחה יש לו?

בסדר, אנחנו לא אומרים שלא ישמח,

אבל אם הוא רוצה להביא את הכלל נגינה יש לו יותר אך ורק ביום,

אבל בלילה, ליל ברית יצחק, אין היתר בדבר.

כך גם לגבי בר מצווה.

אם רוצים להביא כלי נגינה בליל הבר מצווה, אם התאריך הוא מדויק,

אפשר? אם לא, לא. לדוגמה, אם הנער הזה נולד בי״ג מנחם אב,

מתי אפשר לנגן?

רק מחר,

מחר עדיין, זה ליל יא.

צריך להמתין,

צריך לחכות לאותו לילה, ליל יג,

ולפי זה לקבוע את חגיגת הבר מצווה, ואז יהיה אפשר להביא תזמורת.

פעמים רבות הולכים להזמין אולם,

בעל האדם אומר, תראה, יג תפוס, יש לי חתונה,

אני אתן לך יב, יב פנוי,

ולפעמים הוא גם אומר לו, אני אתן לך הנחה,

אנשים, עמי ארצות, בשבילם יב, יג, מה זה חשוב? זה לא משנה.

ואז הוא מזמין את האולם בי״ב.

התזמורת לא יכולה לנגן. אם אותו הנגן יהודי ירא שמים,

אסור לו ללכת לשם ולנגן.

זה לא בר מצווה.

בר מצווה צריך להיות יג.

אפילו בי״ג אתה צריך לשים לב,

למה יג מותר,

אבל לפני השקיעה עדיין אסור. או הפוך, לפעמים הוא כתבו בהזמנות יג,

אבל עד שאנשים באים, הם ממשיכים לנגן גם במוצאי יג, ליל יד, וגם זה לא טוב.

ולכן היה טוב שכל אדם שבא לקבוע תאריך, שיתאם את זה עם החכם.

החכם לוקח ממנו את תעודת הזהות,

ובתעודת הזהות כתוב את התאריך העברי בצורה מדויקת.

ואז הרב יגיד לו,

אתה מזמין ביום זה וזה,

אם בעל העולם אומר לך תפוס,

תרד ממנו.

יש עוד עולמות אחרות.

מי אמר לו שאתה צריך דווקא את סדותו האדם?

ולכן ידייק, אם הוא מדייק זה בסדר.

כל זה בלכתחילה.

אבל קורה לפעמים שכבר האדם הזה הזמין, כבר שילם כסף, יג מנחם אב, מתקרב, עוד שלושה אלים,

הוא כבר הזמין, כבר עשה. באים בעלי התזמורת, הנגנים, שואלים, מה אנחנו עושים?

יש לנו פתרון לדבר.

פתרון בנושא הזה לשעת חירום הוא,

אמרנו שגם סעודת סיום מסכת,

גם היא נחשבת לסעודת מצווה.

עכשיו, לקראת סוף השנה,

כמעט כל תלמידי הישיבה, ברוך השם,

גמרו את המסכת, נמצאים לקראת הסוף.

חלק גמרו כבר, חלק יש להם עוד שלושה-ארבעה דפים.

תגידו לאותו בחור ישיבה, תשמע,

תעשה מאמץ, תגמור את השלושה דפים האלה עד אותו ערב.

באותו ערב הוא יבוא עם הגמרא,

אנחנו מתחילים את הערב בסיום מסכת.

קודם כול, הדבר הראשון, סיום.

ואחרי שהוא יגמור את הסיום,

אחרי שיגידו קדיש על ישראל ועל רבנן,

אחרי זה התזמורת תתחיל לנגן לכבוד הסיום,

זה יהיה דרך ההיתר.

או עצה אחרת,

תלך למועצה הדתית, תחפש את הרשימה של החתנים,

אם תוכל לגייס להביא לי שם איזה חתם,

גם זה יהיה פתרון.

אבל אם נעשו לא זה ולא זה,

אין היתר לאותם הנגנים, לאותה התזמורת לנגן.

אם הם אנשים מרעי שמים,

אין להם כולה, אין להם צד היתר בדבר.

גם כן, אין הבדל.

הגאון רבי אהרן אפישטיין חי ופעל לפני כמאה שנה.

יש לו ספר כפי אהרון, ושם הוא שואל על התקליטים.

בזמנו עדיין לא היה טאפ,

לא היה עדיין את הקלטות והדיסקים שיש היום.

מי שזוכר, לפני מאה שנה היה התקליטים.

היה פטיפון לא חשמלי,

אלא עם הידיד, עם אמנואלה, היו מסתובבים,

אחרי שהקפיץ היה נדרך,

היית שם את ראש המחט,

היית שם את זה על התקליט,

זה היה מתחיל להסתובב,

והפטיפון היה משמיע את המנגינה.

זה מה שבזמנו הצליחו לחדש.

ועל זה הרב שואל,

בכל השנה כולה, כשאין לי סעודת מצווה,

האם אני רשאי לשמוע מהפטיפון הזה,

לשמוע את השירים?

האם יש יותר או לא?

ועל זה הרב עונה ואומר,

יש לנו כלל,

רק דבר שהאדם רואה.

אין אדומה תחסן לתשמה,

כשאדם רואה בעיניים השמחה היא שלומה.

פה אדם לא רואה בעיניו את הדברים,

זה רק קלטת,

פטיפון, זה כאילו.

ולכן דעת הרב להתיר בזה, כך דעת משנה תיעבץ ועוד,

וככה ההלכה.

ופי זה גם תקליטן,

התקליטן הזה אין שם כלי נגינה, אלא תקליט. אולי יש שם אורות יפים,

עושה אורות יפים, אולי גם עושה כאילו יש עשן,

עושה כל מיני דברים,

אבל הכל כאילו.

אין שם כלי נגינה ממש.

ולכן בחיי גוונה יש צעד להקל, אנחנו נוהגים להקל בזה כל השנה כולה, חוץ מימי בין המצרים.

שלושה שבועות האלה,

מ-17 בתמוז עד היום, נזהרנו, לא שמענו כלי נגינה,

אבל מהלילה והלאה, אם אדם רוצה לשמוע בתקליטים או דיסקים דרך הרדיו או דרך הטף, רשם קול,

בזה אם הוא רוצה להקל,

יש לו על מי לסמוך.

יוכל להיות כבוד הרב, יעלה ויבוא.

כן.