בין הלכה למציאות דורנו: גדרי מנהגי אבלות בימי בין המצרים והכרעות גדולי האחרונים במצבי אילוץ

 

- - - לא מוגה! - - - 

סימן תקנא סעיף ט יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו.

הגעה הוא מותר בחומץ של יין.

יש מוסיפים מראש חודש עד התענית.

יש מוסיפים מי״ז בתמוז.

הגעה

ומצניעים מראש חודש ואילך

הסכין של שחיטה.

שאין שוחטים כי אם לצורך מצווה כגון לחולה או שבת או מילה וכיוצא בו.

הגברה במסכת בבא בתרא בדף ס' מספרת שלאחר חורבן בית המקדש רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין.

והסיבה הייתה אם על המזבח שולחן של הקדוש ברוך הוא היה

פעם בשר אחרי החורבן המזבח ריק אז גם השולחן שלנו צריך להיות ריק מהבשר

ואין לעבד להיות קרבו.

חכמי ישראל לא קיבלו בסובר פנים יפות את החומרה הזו לאסור כל השנה כולה כי אין גוזרים גזרה על הציבור

אם הגזרה הזו רוב ציבור לא יכול לעמוד בה.

לכן שלחו עליהם את רבי יהושע והוא שכנע אותם אבל לפחות

כמה ימים בשנה אדם כן יכול לעמוד בגזרה הזו או בתקנה הזו.

השאלה היא,

ממתי בימים האלה, ממתי אנחנו מחמירים לא לאכול בשר?

מרן מביא את חילוקי המנהגים.

רבנו הרי היה נוהג,

החל מ-17 בתמוז לא היה אוכל בשר.

כיוון שבוטל התמיד,

מתי התמיד הפסיקו להביא אותו למזבח?

17 בתמוז.

ולכן רבנו הרי כבר אז היה נזהר שלא לאכול בשר.

בדרך כלל אנחנו הולכים לפי דעת רבנו הרי, קיבלנו את ההוראות של רבנו הרי.

פה לא, פה בקטע הזה מנהג ירושלים להקל בדבר.

עד יום רביעי זה, עד יום ראש חודש,

מותר לאכול בשר.

רק ביום חמישי,

בית באב והלאה, אז אנחנו מפסיקים לא אוכלים בשר.

על המנהג הזה העיד בספר שולחן מלכים.

הרב חי כאן בירושלים לפני כ-400 שנה,

אחריו מעתיק אותו להלכה הגאון רבי רפאל בחר מיוחס פרי האדמה, גאון חידה ושאר החונים,

וכך המסקנה למעשה. אנחנו נזהרים החל מראש חודש אב והלאה.

כותב הרמה,

ולכן מצניעים את הסכין.

בזמנם כל השחיטה הייתה,

היו אוכלים בשר טרי.

לא היה להם מקרר, אי אפשר היה להקפיא את הבשר.

ולכן היו שוחטים בבוקר,

האישה הייתה מביאה את העוף,

שמה את המים-מלח, מכשירה את זה,

מיד הייתה לוקחת מבשלת כדי שאחרי הצהריים יהיה אוכל בבית, יהיה בשר מבושל.

ככה זה היה בזמנם, לא הייתה להם אפשרות אחרת.

אז אם אתה שוחט,

אז נראה כאילו אתה שוחט כדי לאכול היום.

והרי בימים האלה אסור לאכול בשר,

לכן השוחטים לא היו הולכים למשחטה.

בית המטבחיים, המשחטה הייתה סגורה.

היום בזמן הזה רגילים לשחוט לא רק לאכול מיד, אלא מקפיאים,

ובפרט אם אתה רוצה להכין לחגים הקפאה עמוקה. ולכן כשיש צורך היום בזמן הזה רגילים לשחוט גם אחרי ראש חודש אב,

ואין בדבר הזה חשש.

כל שכן, אם שוחטים לצורך מצווה,

יש סעודת

או חתן וכלה,

בר מצווה, ברית מילה, סיום מסכת וכיוצא בזה,

הרי שם מותר לאכול בשר. אם שוחטים לצורך זה, בוודאי שהדבר מותר.

השאלה היא לגבי מסעדה.

בעל מסעדה שואל אותנו, מה אני עושה בימים האלה?

קודם כול אנחנו שואלים אותו מי אלה הלקוחות שלו,

מי הסועדים האוכלים במסעדה שלו.

אם כולם אנשים יראי שמיים, שומרי מסורת.

הוא מסביר להם, אסור לנו לאכול בשר, אסור עוף.

במקום זה יש לי דגים,

מביא להם את התפריט של הדגים.

יש לנו עשרות סוגי דגים משובחים, טובים.

אם הם כולם מקבלים את הדין באהבה,

כולם מסכימים לדבר הזה, אז אין ספק,

לכל הדעות, לכל השיטות, הוא חייב

מיום חמישי והלאה לבשל רק דגים.

אסור לו לבשל ולתת לאנשים לא בשר ולא עוף.

זה טוב פה, בירושלים. בירושלים, כמו שאמרתי,

כל העדה כולם קדושים ובתוכם השם.

אבל יש מקומות בעולם,

או בתל אביב, שאנשים לא דתיים.

אבל הם באים לבעל המסעדה הזו, יש שם אוכל טוב.

אם הוא יאמר להם,

מיום חמישי אין בשר,

אין עוף.

מה הם יעשו?

הם לא ילכו לאכול את הדגים שלו,

אלא הם ילכו למקום אחר.

הם יעזבו אותו, ילכו למקום אחר, ושם יאכלו בשר לבן, יאכלו דברים אחרים.

האם יכולים להתיר לו לבשל את הבשר והעוף

כדי להציל אותם, שלא יאכלו בשר לבן?

או שאין אומרים לאדם חטאו כדי שיזכה חברך?

האם אומרים על היתהו לרשע וימות?

הבעיה הזו לא רק בעשרת הימים האלה,

אלא זה נמשך גם בזמנים אחרים,

בבעיות אחרות ושאלות מעין זו ודוגמאות אחרות.

נניח בכל השנה כולה האדם הזה אכל בשר.

היה בשר חלק, הכל היה בסדר.

אחר כך אותו הרשע מבקש מהמלצר,

תביא לי כוס קפה וחלב.

אני אומר לו, אדוני, צריך לחכות שש שעות.

הוא הרשע הזה לא רוצה לחכות גם שש דקות.

אם לא תביא לו,

הוא לא יבוא.

הוא לא יבוא לכאן, ילך לאכול בשר לבן.

או הוא רוצה גלידה חלבית. אם לא תביא לו גלידה חלבית,

הוא ילך למקום אחר, ושם יאכל בשר לבן, יאכל נבנות וטרפות.

והשאלה היא,

האם אנחנו יכולים להתפשר בדבר הזה?

האם מותר לנו להגיש לו כוס קפה וחלב, גלידה חלבית?

או שנאמר, מעין מה שאמרו באהבה קמה סט,

הלאטהו לרשע וימות, אין לי עסק איתו,

זו בעיה שלו, והם אומרים לאדם חתו, כדי שיזכה חברך?

זה הסימן שאלה,

על זה דנו גדולי האחרונים.

יש לנו כמה סוגיות שבהן הדבר תלוי.

הגמרא במסכת ברכות בדף מ״ז עמוד ב׳ מספרת

שהיה חסר להם עשירי,

ולכן רבי אליעזר שחרר את עבדו להשלים עניין.

הגמרא שואלת על איזה מצווה הבאה בעבירה.

הגמרא עונה, מצווה דרבים, לכן יהיה מותר.

אם נלך לפי התירוץ הזה,

אם פה במסעדה זה לא אחד רשע כזה,

אלא יש עשרה, עשרים כאלה,

אז יכול להיות שאולי יהיה כדאי לבשל להם עוף בימים האלה,

העיקר שלא יאכלו נבילות וטרפות.

יש לנו סוגיה שנייה בשבת ד'.

אדם הדביק פת בתנור, הדביק את הבצק והלך.

אחרי כמה שניות אני רוצה לרדות,

להוציא את הבצק,

כדי להציל אותו מאיסור סקינה.

הגמרא אומרת שאסור לי.

הוצאת הבצק,

רדיעת הפת מהתנור, יש בה איסור דה רבנן.

ואין אומרים לאדם חתוק כדי שיזכה חברך.

למרות שאצלו הוא יעבור על איסור דה אורייתא, יתחייב סקילה.

ואצלי זה רק דה רבנן.

אנחנו לא עושים את החשבון המסחרי הזה לשקול מה יותר חמור.

אלא אתה תדאג קודם כל לעולם הבא שלך.

ואין אומרים לאדם חתוק כדי שיזכה חברך,

כך פסק מרן,

באורח חיים סימן רנד סעיבא.

סוגיה נוספת יש לנו בעירובין ל.ב.

נתתי פירות לעם הארץ

ושכחתי להפריש תרומות ומעשרות.

היום אתה יכול בקלות רבה למצוא אותו.

יש לכולנו טלפון.

לא רק בבית,

אנחנו מקיימים ובלכתך בדרך,

אפשר לדבר גם ברחוב.

ואז תטלפן לו מיד, לא הפרשתי תרומות ומעשרות, תחזור אלי,

הכול יכול להסתדר.

בזמנם לא היה טלפון עדיין.

מה עושים? הגמרא אומרת, יש לך בבית פירות תבל.

תפריש מהפירות שלך על הפירות שלו.

אבל הרי צריך להפריש מן המוקף, שהכול יהיה לידינו.

הגמרא מסיימת,

יותר טוב שאני אעשה איסור קטן שלא מן המוקף להפריש עליו,

ושהוא לא יעשה איסור חמור אכילת תבל.

בלשון הגמרא,

ניחא לה לחבר למעבד איסור הזוטה,

כדי שאותו עם הארץ לא יעשה איסור יותר חמור.

סוגיה נוספת יש לנו בגיטין מא',

שם הגמרא מספרת, אותה חציה שפחה חציה בתחורין,

נהגו בה מנהג הפקר, ולכן כפו את האדון לשחרר אותה.

בתוספות שואלים,

למה? מדוע אתה כופה את האדון? הרי הוא עובר בעשה לעולם בהם תעבודו.

ואין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חברך.

מדוע אתה בא וכופה אותו?

יש כמה תירוצים להסביר את הסוגיות

כדי שלא יהיה חלילה סתירה.

תירוץ האחד, יש הבדל בין יחיד לרבים.

הרי למדנו בברכות מ״ז כדי להשלים עניין, אם זה מצווה דה רבים, מותר.

גם פה היו רבים נכשלים באותה השפחה, ולכן היה צריך לכפות את האדון הזה שיעבור על לעולם בהם תעבודו, להציל אותם, להציל את הרבים.

אם נלך לפי התירוץ הזה,

כמו שאמרנו, גם פה יש רבים,

אולי יהיה מותר לבעל המסעדה לבשל להם.

לפי התירוץ שיש הבדל אם אני עשיתי פעולה

אני נתתי את פירות הטבל לאותו העם ארץ

איך אומרים? אני הכנסתי אותו לבוץ

ואני צריך להוציא אותו

אתה אשם, נתת לו את זה, הוא סמך עליך חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן

כיוון שאתה הכנסת אותו לבוץ אתה חייב להציל אותו או להפריש בשבילו

לפי זה פה אני לא עשיתי שום פשע,

שום דבר אני לא עשיתי, אני לא סיבכתי את העם ארץ הזה בשום דבר ואם הוא ילך לאכול טרף זו בעיה שלו.

לפי התירוץ הזה יהיה אסור לבשל בשבילם את העוף והבשר.

אגרות אשרים מביא עוד תירוץ בשם הפוסקים.

שם בשבת ד' הוא אומר

יש הבדל אם המצב הוא לרצון או באונס.

אותו האדם הרשע הדביק את הבצק בתנור ביום שבת, הוא רשע, הוא לא אנוס.

ולכן אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חברך.

אבל אותם הפושעים שהיו נואפים אם הם היו מסכנים אנוסים, היא הייתה מפתה אותם.

מה אם יוסף הצדיק שעמדו בניסיון היה קשה להם?

ולכן, כיוון שזה אונס,

לכן כפו את האדון לשחרר אותם.

כך גם אותו עם הארץ שקיבל את הפירות,

גם הוא בגדר אנוס.

אם נלך לפי התירוץ הזה,

צריך לבדוק מי הקליינטים האלה.

אם הם תינוקות שנשבו, לא יודעים מה זה דת, מה זה דין,

מה זה בשר לבן, בשר אדום, אצלם הכול אותו דבר.

יכול להיות אולי צריך להציל אותם.

אבל אם הם למדו פעם בתלמוד תורה, הם יודעים מה זה תורה, יודעים מה זה דת,

אולי יעשו. זה הסימן שאלה לפי אותו המהלך, לפי אותו התירוץ.

ולכן, מן הראוי שישאל,

יעשה שאלת חכם,

יחד עם הרב יוכל ללבן המסעדה שלו, למה דומה?

דומה לברכות, שבת, עירובין, גיטין?

לאיזה דוגמה המסעדה שלו דומה?

אם יהיה רשאי לפתוח את המסעדה או לא.

דוגמה נוספת,

יש לי מספרה.

אני חייב לסגור את המספרה מיום ראשון,

שבוע הבא, ה' באב,

עד יום שישי.

אפילו לספר ילדים קטנים, מרן כותב בהמשך,

תקנא סעיף יד שאין היתר לספר גם ילדים קטנים.

ולכן אני חייב לסגור את המספרה.

אם זה בירושלים,

זה קל מאוד, בירושלים כל העדה כולם קדושים, כמו שאמרנו.

ברוך השם, כולם בני תורה.

ולכן אני סוגר את המספרה, הם יבואו אלי רק אחרי התשעה באב.

אבל אם האדם הזה יש לו מספרה בצפון תל-אביב, ברמת אביב,

אם אתה לא מספר הם ילכו למספרה אחרת,

ושם המסתפרים בתער,

שם יעברו עליו דאורייתא, לא תקיפו פאת ראשיכם,

אתה לפחות לא מגלח בתער, אתה תציל אותם מזה.

האם כדאי לפתוח את המספרה בשבוע הבא או לא?

גם זה תלוי, מי הקידנטים האלה. הם אנוסים, לא אנוסים.

זה אחד,

זה רבים. גם שם יש לנו את הסימני שאלה,

כמו שאמרנו בדוגמה הקודמת לגבי המסעדה,

בדיוק אותה הבעיה גם לגבי המספרה.

יכול להיות אולי שהפתרון שם להביא גוי.

בעל המספרה הזה בשבוע הבא יביא גוי,

איזה גוי מתאילנד או מרומניה,

והגוי יספר,

אני היהודי רק יושב ליד הקופה,

מקבל כסף.

זה הכול.

אז אולי על-ידי הגוי, יכול להיות אולי שהפשרה הזו אולי כן תועיל.

לכן גם שם, כמו שאמרנו, ישאל את החכם אם יש לו היתר על-ידי גוי או לא.

לפעמים זה מועיל, לפעמים זה טוב,

הם מסכימים להסתפר על-ידי הגוי.

אבל לא תמיד.

לפעמים בא אדם,

מה, הרומני הזה יספר אותי? הוא פוחד. אולי הרומני שתה קודם בירה,

יעשה לו את השביל עקום.

שם זה לא כמו שאנחנו מסתפרים.

אנחנו אצלנו,

אתה מוריד את כל השערות,

עושה קרחת,

מי שיספר זה לא חשוב.

שם עושים תספורת מיוחדת,

שם יש דשא,

קוצים, כל מיני תספורות.

אוי ואבוי, אם זה יהיה עקום,

עד שיצמח עוד חודשיים, מה הוא יעשה?

יהיה לעג בקלס, ילך ברחוב.

ולכן, לא תמיד הם מסכימים לפשרה הזו.

אז גם לנקודה הזו, כמו שאמרתי, צריך בירור.

ישאל את החכם כיצד עליו לנהוג ולעשות.

כן.

אם נתיר לו לעשות,

הוא עלול לעשות את זה אפילו לחתפילה.

זאת אומרת, צריך לדאוג איך הוא מקבל את הכסף.

אם הוא מקבל את הכסף עם הנחה,

אז הוא יקבל בבקשה, אבל אם הוא יקבל את זה בשמחה.

נכון, נכון. גם זה, נכון, אני מסכים. גם את זה צריך להדגיש לרב.

בסופר ציצי לעזר דן בשאלה הזו,

הוא מצטט את הרי בסמים. הרי בסמים הוא הראשון שהתחיל לדון בשאלה על המסעדה,

והרב דן לגבי זמננו.

אז הרב אומר, אם לא הייתה תעודת הכשר למסעדה,

היינו יכולים להעלים עין, לפסוק לו על-פי מה שאמר הרי בסמים.

הבעיה מתחילה כשהאדם הזה דורש ויש לו, ברוך השם, תעודת הכשר.

נכנס איזה אדם תמים, מסתכל ורואה תעודה.

אם הוא רואה תעודה הוא חושב שהכול כאן בסדר,

ואז הוא עלול לטעות ולאכול מהבשר או מהעוף.

אז איך אני,

איך רב ירא שמים אורתודוקס יכול לתת לו תעודה בחיי גוונה? ולכן הרב אומר,

הלה תהו לרשע וימות, אין אומרים לאדם חטאו כדי שיזכה חברך.

בשום אופן הרב לא יכול להרשות דברים שכאלה,

וכך למעשה נוהגים כל הבד״צים.

הבד״צים בעולם לא נותנים בשום אופן הכשר למסעדה כזו שמכניסה מאכלי בשר בימים הללו.

אבל הרבנות כן נותנת תעודה.

לרבנות אין בעיה,

הם סומכים על דברי המקלים בדבר.

תראו תשובה גם ביביע עומר חלק ד',

יחווה דעת ועוד.

יש, כמו שאמרתי, מאחרוני דורנו שהקלו בדבר.

יש לנו עוד דוגמאות שההלכה הזו מסתעפת לשם.

נולד בן ביום שבת.

מתי צריך למול?

מתי הברית מילה?

בעזרת השם, בשבת הבאה.

בא אבי הבן ושואל.

חלק מהחברים, חלק מהמשפחה,

עדיין לא חזרו בתשובה.

ואם הברית מילה תהיה ביום שבת,

אז הם יבואו ברכב, יחללו שבת.

האם כדאי למול את הילד ביום שבת,

או לדחות את הדרית מילה ליום ראשון?

האם אומרים לאדם חתו שיפסיד מצוות עשה דאורייתא וביום השמיני יאמוד בשר ואוכלתו, וביום השמיני אפילו בשבת,

כדי שהם לא יחללו את השבת או לא?

גם בזה דן בספר ציצי דעזר,

והוא הולך לפי שיטתו.

הוא אומר, לא עושים חשבון לרשעים.

כמו כאן, הוא אמר, אסור לבעל המסעדה לבשל בשר.

לא עושים חשבון מה הם יעשו, לא אכפת לי.

גם פה הוא אומר, תעשה את הברית מילה ביום שבת,

אל תעשה להם חשבון.

כן יבואו, לא יבואו, זו בעיה שלהם. אתה עושה את הברית מילה ביום שבת,

והם אומרים לאדם חתו כדי שיזכה חברך.

הוא מוסיף ואומר,

אם לא תעשה את הברית בשבת,

מה אתה חושב, אותם הרשעים ישבו, ילמדו זוהר ביום שבת?

ילכו לבית-הכנסת?

במקום לבוא לברית מילה ילכו לים, על הים לקו או שילכו לכדורגל או מקום אחר.

אז מה הרווחת?

זה היינו אך בן כהן מחלילות השבת.

ולכן דעת הרב שלא לדחות את המילה אלא לבצע את הכל כדף וכדין ביום שבת.

לעומת זה הרב ווזנר בספרו שבט הלוי הוא מצדד יותר לומר שכן דוחים.

למה הוא מתבסס יותר על התירוץ שיש הבדל בין

יחיד לרבים?

אז אם בברכות מ״ז ניתן לשחרר את העבד כדי שאותו העבד ישלים עניין, מצווה דרבים,

גם פה זה לא אחד שיחלל שבת.

לצערנו זה יותר מעשרה.

ולכן הרב מצדד שילכו את הברית מילה ליום ראשון.

יש לסייע אותו מדברי שער המלך.

הרב שער המלך כותב בשם האחרונים ששם לרדות את הפת הוא עושה איסור

דה רבנן בקום ועשה שהוא רודה את הפת,

ועל זה אמרו אין אומרים לאדם חתו כדי שיזכה חברך.

אבל אם זה בשב ואל תעשה,

אומרים לאדם חתו בשב ואל תעשה כדי להציל את האחרים מעוון.

ופה הוא לא עושה את הברית מילה ביום שבת,

הוא מפסיד את המצווה בשב ואל תעשה.

ולכן יש מקום לדון לפי מה שאמר הרב ווזנר בשבט הלוי,

שאולי כדאי לדחות את הברית מילה ליום ראשון.

גם בזה כדאי לשאול שאלת חכם.

לפעמים יכולים למצוא פשרה.

אני הייתי בברית מילה ביום שבת שאכל בו שמחת תורה.

ואני הכרתי את האח של אבי הבן. ידעתי אחיו לא דתי.

אני בא לברית, האח ההוא לא נמצא.

אחרי הברית מילה אני אומר לו, איפה אחיך?

הוא אומר, אני לא אמרתי לו.

לא סיפרתי לו שיש ברית מילה,

רק מחר אני אגיד לו.

אני פחדתי אם אני אזמין אותו הוא יבוא ביום שבת באוטו. הוא לא אמר לו.

טוב, את זה עם אחד אתה יכול להסתיר.

אבל אם יש הרבה, לפעמים הסבתא, אישה מבוגרת,

לא יודעת לשמור סוד.

אז היא מודיעה, אומרת, יש לנו ברית מילה בבוקר, בשעה זו לזו,

שתבואו לבית כנסת רבי בעיר בעל הנס,

אז הם לא יחכו שהוא יזמין אותם, הם יבואו גם בלי הזמנה.

לפעמים הוא יכול לרמות אותם שיזמין אולם ביום ראשון. יגיד להם, אוכלים על האש, אכף לה ביום ראשון.

הם באים בשביל ה...

הברית מילה להגיד השם השם אין רחום וחנון הם באים בשביל לאכול על האש להגיד להם רק בשבת רק ביום ראשון אוכלים על האש ביום שבת אי אפשר לשים על האש אז לפעמים הוא יכול לעקוף אותם

אתה יכול לעשות את הברית מילה מוקדם נץ החמה

אם יעשו פה את הברית מילה בשעה שבע ורבע מיד אחרי הנץ על בטוח הם לא יבואו לברית מילה שבע ורבע הם עדיין ישנים הם עדיין אין להם כוח להגיע לכאן אז הוא יכול לפעמים לעקוף אותם

לפעמים הוא יכול גם לקיים את המצווה דאורייתא וגם לא יהיה חילולי שבת. לפעמים החכם יכול למצוא איזו תחבולה.

ואם לא, כמו שאמרנו, צריך לשאול שאלת חכם,

כיצד עליו לנהוג ולעשות?

גם כאן אנחנו מגיעים לשאלה המסובכת,

האם זה יחיד רבים,

האם האנשים האלה הם בגדר אנוסים,

או שפעם למדו בבית-ספר דתי, הם לא אנוסים,

יודעים מה זה שבת וכן הלאה.

לכן צריך הרב לחכות ולדרוש אותו,

לכן המלצנו שילך לחכם לשאול.

לפעמים אין ברירה אלא לדחות את הברית-מילה ליום ראשון,

אבל ברוב המקרים אנחנו עושים את הברית-מילה ביום שבת ולא דוחים את המילה.

וכן, כל כיוצא בזה, יש לנו שאלות כאלה כמעט בכל השנה כולה לעתים קרובות, שאלות שלומדים אותן מאותן הסוגיות.

כגון, בחוץ-לארץ האנשים, לצערנו, עדיין לא חזרו בתשובה.

והם באים ביום שבת לבית-הכנסת,

אבל באים ברכב.

כאן, בירושלים, כל העדה כולם קדושים, ברוך השם, כולם באים ברגל.

אבל תלך לאזור המרכז, תל-אביב,

קל וחומר אם זה בחוץ-לארץ,

אנשים באים ברכב.

אז יבוא החזן, יבוא הרב וישאל אותנו,

למה זה אנוכי? בשביל מה אני צריך לבוא להיות חזן?

והרב שואל, בשביל מה אנחנו פותחים את בית-הכנסת?

הרי כל המצווה של התפילה היא מצווה דרבנן.

ואתה גורם שהאנשים האלה יבואו ברכב ביום שבת,

יחללו שבת, יעשו איסור סקילה,

יישרודו הרייתא, אולי יותר טוב שיסגרו את בית-הכנסת בכלל,

כדי שהאנשים האלה לא יחללו שבת.

כך הוא שואל אותך שאלה,

זה דבר מצוי לצערנו כמעט בכל העולם.

שוב המסקנה היא,

אתה שואל אותו,

ואם בית-הכנסת יהיה סגור,

מה אם ישבו בבית? יקראו זוהר? יקראו פתח אליהו הנביא? לא.

אלא במקום בית-הכנסת יישאו לים.

אז מי נפקא מינם? המוות חמה לי אתה.

זאת מאוד, הם מביאים אתם את הילדים.

הילד הקטן, בן שש, בן שבע,

מסכן לא יודע שום דבר. הוא תינוק שנשבע.

כשהם מביאים אותו לבית-הכנסת הוא שומע דברי תורה מהרב, דברי אלוקים חיים.

לאט-לאט הרב יכול לקרב את הילדים האלה, את הנוער הזה.

את האבא יהיה קשה להחזיר בתשובה.

עץ גדול, חזק, שגדל עקום,

אי-אפשר ליישר אותו.

אם תביא מנוף כדי למשוך אותו, ליישר אותו, הוא יישמר.

אבל את הילדים הרבה יותר קל. לפעמים הוא יכול דרך הילדים להסביר להם מהי קדושת השבת, לטפטף להם לאט-לאט.

ואולי הילד בן עשר יגיד לאבא,

אבא, אני לא בא איתך באוטו, אני הולך ברגל.

אולי בזכות הילד גם האבא יבוא איתו ברגל, לאט-לאט יהיה אפשר לקרב אותם.

הניסיון נראה.

במקום שאין תפילה,

אין בית-כנסת, אין רב,

הקהילה נמחקת. כולם מתבוללים, הולכים בתרבות רעה,

והם ילכו לעיבוד לגמרי.

ולכן אי-אפשר לקרוא לדבר הזה פתרון,

לסגור את המקום, את בית-הכנסת.

לא זו הדרך ולא זה הפתרון, צריך לנסות להתמודד.

לכן אומרים לחזן שימשיך,

אומרים לרב שימשיך בתפקידו, לא ירים ידיים,

אלא שינסה להתמודד, כמו שאמרנו,

להציל בעיקר את בני-הנוער לאט-לאט.

ואנחנו רואים, ברוך השם, יש הרבה קהילות כאלה שהתחילו כמעט מאפס, לא היו הרבה שומרי שבת,

וברוך השם, היום יש שם הרבה בעלי תשובה לאט-לאט וגבר ישראל,

אז גם שם צריך לשאול שאלת חכם,

תלוי באיזה מקום הוא נמצא, באיזה קהילה,

הכול לפי העניין.

וגם שם אי-אפשר לומר, אין אומרים לאדם חתוק כדי שיזכה חברך,

אי-אפשר להתעלם מאותם האנשים,

כיוון שהם באים עם הילדים והילדים האלה הם בגדר אנוסים.

לפי דברי הגאות אשרי,

בזה לא שייך לדמות את זה, להדביק פת בתנור,

אלא זה יותר דומה לגמרא בגיטין מא, שהיו אנוסים, וכפינו את הרב לשחרר,

כפינו אותו לעבור על לעולם בהם תעבודו,

אז יכול להיות שגם פה ייתכן וצריך לבצע את המהלך הזה.

לא רק בזה,

אלא גם לגבי נישואים של אנשים חילונים פורקי עול.

לפעמים הרב בא ושואל אותנו,

אני צריך הלילה לחתן זוג,

אבל גם הוא רחוק מאוד מהתורה וגם האישה הזו רחוקה מאוד, רחוקה תרתי משמע.

אתה שואל אותו,

מה יהיה אחרי החתונה, היא תשמור לו אמונים?

הוא אומר לך, לא, לפי הטבע הוא יבגוד בה והיא תבגוד בו, כך הם רגילים,

כמו שכתוב בגמרא על אחשוורוש,

איהו בקרב, איהי.

אז גם אנחנו יודעים את המציאות.

אם כך,

למה לך לחתן אותם?

למה לך לבצע קידושין כדת וכדין,

ואז היא בוגדת בבעלה, האיסור הוא חמור בשבעתיים?

אם היא יהיה בלי קידושין,

אם הקידושין יהיו פסולים,

אז היא לא בוגדת בבעלה, היא בוגדת בחבר שלה.

האיסור הוא הרבה פחות,

ולכן לא יהיה כדאי למנות שני עדים כשרים.

אולי תזמין שיהיו שני עדים, האבא שלה והאבא שלו.

שהם יהיו העדים, כדי שיהיה ברור כשמש מה היה כאן.

ואז, אם פעם יחזרו בתשובה שלמה,

היא לא אסורה לו.

אתה לא נועל דלת בפני שווים,

היא לא נאסרה לו מעיקרה.

ברגע שחזרו בתשובה,

תגיד להם, צריך עכשיו חתונה. זכיתם, ברוך השם, חזרתם בתשובה,

שתפסוק בטהרה, מקווה, הכול, ואז תוכל לעשות להם סברי מרנן,

לעשות להם חופה וקידושין כדת וכדין.

מה תאמר?

אם העדים פסולים, הרי כל הברכות הן לבטלה. איך הוא יברך את כל הברכות?

הוא יכול לעשות דבר פשוט, לבקש מהחברים,

כשאני אומר ברוך אתה השם,

אתם תנגנו בקול רם, ברכו ברוך שמו,

ואז הוא יאמר בלחש, למדני חוקיך.

זה פסוק בתהילים, ברוך אתה ה' למדני חוקיך.

אז הוא לא אמר ברכה לבטלה.

אז כל תשע הברכות שיש שם,

הכול בסדר, הכול היה מאה אחוז,

הוא לא נכשל בשום ברכה לבטלה,

והזוג הזה עדיין נשארו רווקים.

אז אם היא בגדה בו וכעת הם חזרו בתשובה שלמה,

היא לא נאסרה לבעל ולבועל, מה שכתוב בפרשת נשוא, דווקא אם היא הייתה נשואה.

פה היא לא הייתה נשואה, היא בגדה בחבר שלה.

וממילא, כעת הם חזרו בתשובה.

תעשה להם היום, מכאן ולבבית, החופה וקידושין,

ותהיה מותרת לו.

גם שם דנים הפוסקים במהלך הזה, על פי דברי שער המלך שאומר,

שאומרים לאדם חטאו בשבי אל תעשה כדי להציל את החבר,

כדי שיזכה חברך.

לכן, בכל הדברים האלה, כמו שאמרנו,

זה לא מאה אחוז דומה כל דבר לדבר, ולכן כדאי להתייעץ עם חכם לפני שאדם פוסק את ההלכה, למעשה.

הרב נחלף,

הרב נחלף, לפני כבר כעשר שנים שהגיד המשפחה שיש יוצאה ילד ואין בואית בשבוע,

ואחר כך, כפיל אב, הרב אמר שזה בסדר, הוא בריא, ועשינו כבר את הברית. נכון, נכון. לפעמים אפשר לרמות אותם,

נכון.

אבל אתה צריך לרמות גם את הסבתא הזקנה, להגיד גם לה שאין.

עד הרגע האחרון תגיד לה אין ברית, תגיד לה אלה צהוב.

רק בבוקר השכם אתה קם לנץ החמה ב-1600,

לפני שאתה יוצא מהבית, תודיע לסבתא,

תגיד לה יש ברית, תבואי לבית הכנסת,

אחריה, נץ החמה, בשבע ורבע, יש פה ברית מילה.

בעולם באביה אומרים לי שאפשר להגיד גם מנה לבטלה כמו בית בעניין של מישהו שעשה הפלה, בעלה לא יודע,

ועוד צריך לדעת בדיון בשביל שלא יהיה פה בעיה הזו.

בדיוק, גם שם יש את הבעיה הזו, נכון? עוד דוגמה אתה מביא לנו, וגם זה לפעמים קורה.

לפעמים האדם הזה התחתן עם אישה בעלת תשובה.

לפני הנישואין היה לה הפלה.

כעת הביאה בן ראשון,

אבל הבן הראשון הזה הוא לא בכור,

כי היא הפילה בחודש השלישי,

ולכן אין כאן מצווה לתת לכהן חמישה סליים.

אם יברכו, הברכה היא לבטלה.

מצד שני,

בא האבא ושואל אותנו,

אם אני לא עושה פדיון הבן, כולם ידעו,

ויהיה לאשתו, יהיה לה בושות.

בפרט אם האימא שלו לא יודעת.

החמה, השוויגר, היא לא יודעת מכל זה.

אוי ואבוי אם היא תשמע את כל הסיפור כל החיים ותבזה אותה,

מי יודע מה יהיה.

לפעמים גם הבעל לא יודע. אם הוא ידע מזה שכך וכך היה, הוא יגרש אותה אולי. אולי זה יביא מחלוקת ויגיעו אפילו לגט.

האם מותר להסתיר או שאסור להסתיר?

גם שם דנו הפוסקים בנושא הזה.

שם השאלה מתחילה, האם איסור ברכה לבטלה הוא איסור דרבנן או דאורייתא?

הגמרא במסכת ברכות ל' ג' הביאה לנו פסוק

לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא,

מכאן למדנו שאסור לברך ברכה לבטלה.

אלא שהתוספות בראש השנה ל' ג' הסבירו שהפסוק הזה הוא אסמכתה,

ואין כאן דרשה גמורה,

כיוון שסוף סוף הוא משבח את בורא עולם.

אז אם נאמר שזה דרבנן,

אז אולי מפני כבוד הבריות כן נוכל להתיר בדבר הזה.

שם שנכתב בקדושה ובטהרה נמחה על המים,

אז גם פה אולי משום שלום בית יהיה הדבר המותר.

אבל לפי רבנו מנוח בספר המנוחה,

שהדברים כפשוטם, ואיסרו בברכה לבטלה זה דאורייתא,

יכול להיות אולי שלא נוכל לנהוג ולעשות כן. ולכן,

כשהבעל יודע, כל הבעיה היא רק כלפי חוץ.

לגבי האימא שלו, לגבי אנשים זרים,

יש לנו עצה פשוטה מאוד, אין שום בעיה.

מותר ל...

לעשות טקס,

מותר לאבא לתת מתנה חמישה סלעים לכהן.

מה תגיד לי, ברכה לבטלה?

אני אבקש מכל החברים,

אני רוצה שהטקס יהיה יפה, אני מקליט, יש לי הקלטת,

לכן לפי המק״ם, לפי המנגינה שאני אומר, תנגנו גם ברכו ברוך שמו.

ואז הוא יגיד בלחש, למדני חוקיך,

וזה אין שום שאלה, שום מחלוקת, לא צריך שאלת רב,

וזה אליבדי כול עלמא, שעושה כך,

ועוד מעלה את האימא שלו,

חושבת שהיה כאן,

היה פדיון הבן, הכול היה בסדר,

וכן על זה הדרך. יש לנו פתרונות לבעיה הזאת כשהאבא כן יודע.

אבל אם אבי הבן לא יודע, רימו גם אותו.

כאן הבעיה כבר מסובכת מאוד.

כמו שאמרתי, צריך שאלת חכם.

קודם כול, אם הוא לא יודע,

יכול להיות שיש כאן מקח טעות.

אולי האישה הזאת עדיין לא נקראת נשואה לו כדת משה וישראל?

אולי זה מקח טעות מעיקרה?

זו שאלה לא רק על הטקס של הפדיון, זו שאלה בכלל איך הוא יכול להמשיך לחיות אתם אם הוא לא יודע עד כדי כך,

וכן על זה הדרך.

לכן אמרנו,

גם כאן הפתרון,

עשה לך רב והסתלק מן הספק. ללכת לשאול חכם, לפרט פרטי-פרטים,

שהאישה תרים את הטלפון לרב, תספר בדיוק במה מדובר, מה קרה,

כדי שהרב ינחה אותם.

האם אומרים בדבר הזה שכדאי ניחלה לחבר למעבד איסורה זוטה כדי להציל את עם הארץ מאיסור יותר חמור,

או שאין אומרים לאדם חמתו כדי שיזכה חברך?

לאיזה סוגיה הדבר דומה?

אנחנו צריכים שאלת חכם שיפסוק לנו בדברים האלה. לפעמים זה דומה לסוגיה הזו, לפעמים אחרת.

לכן אמרתי שישאלו חכם.

האם זה לא מעורר כאן את השאלה

של גנבת דעת?

גנבת דעת הבריות.

אדם מברך, ככה כולם חושבים שאתם מברך, ובעצם

ברכה שלא התחילה. בסדר. אני מסכים שהיה יותר טוב שכולם יחזרו בתשובה שלמה,

ונעשה חוקה וקידושין כדת משה וישראל.

לא נגנוב לא דעת החתן ולא הקלה ולא אף אחד.

הייתי שמח שהכול יהיה,

אבל כשיש לי שתי דרכים,

יש לי שתי ברירות,

אז אני מחפש את הרע במיעוטו.

אני לא הולך לקראת כל הנושא הזה בשמחה,

אלא אני הולך באילוץ גדול, בלית ברירה.

אותם האנשים שעוסקים בקירוב רחוקים

מספרים לנו הרבה טרגדיות בנושאים האלה.

לא פעם אנשים חוזרים בתשובה, מתחילים,

ופתאום נופלים.

מה קרה?

הגיע לפרשת נסור,

קרא את דברי הגמרא ונטמעה ונטמעה,

אסורה לבעל, אסורה לבועל.

הוא יודע שאשתו פעם בגדה בו,

וקשה לו היום לעזוב, לנטוש, אישה וילדים.

ואז הוא אומר, בן כה אני חי איתה באיסור,

כאשר עבדתי עבדתי, והם חוזרים עוד הפעם ונופלים.

לא אחת ולא שניים, הרבה זוגות כאלה מסכנים נופלים בגלל הקטע הזה.

אז אם מעיקרן לא היה קידושין, היא לא נאסרה לו. לא צריכים לפרק את הבית,

אלא בסך הכול להתחיל עכשיו לעשות להם חתונה כדת משה וישראל.

אז בכגון זה,

אליבא דקול עלמא, אין שאלה שכדאי לעשות כן.

הרי הגמרא שם בשבת ד' מסיימת,

אם אותו האדם שהדביק את הפת בתנור, הוא בעצמו חזר בתשובה אחרי עשר שניות,

אומרים לאדם חתוק כדי שהוא יזכה,

מתירים לו נרדותיו, וכך פסק מרן ברשת נד ד' עיוו.

אז כאן זה כדי שהוא יזכה.

אז לכן כדאי לנו לבצע את כל זה,

אפילו שאנחנו גונבים את דעתם באותו רגע,

אפילו אחי, כמו שעשה יעקב אבינו,

על בלי הגיד לו כי בורח הוא,

כמו ששם היה הדבר מותר והיה ברירה,

אז גם פה, כדי שלא תנעול דלת בפני שווים,

לכן חיפשנו ומצאנו דרך באותם המקרים הבודדים.

לצערנו, המצב היום בקטע הזה לא טוב אצל החילונים.

הם הפכו להיות נמשל כבהמות נדמו.

לא מזמן היה סקר במעריב,

הם שאלו נשים בצפון תל-אביב,

הם שאלו אותן והן הודו, 80% הודו שהן בוגדות.

80%. אני לא בטוח שה-20% אמרו 100% זה מת.

לא בדקתי אותן במכונת אמת.

אבל אם זה כל כך הרבה,

זה מדהים.

אז אם כך, הרב הזה שהולך לחתן אותם,

הוא מרבה ממזירים בישראל. אתה לא יודע מה לקראת מה הרב הזה מוביל את הזוג הזה, הוא נועל דלת בפני שווים.

ולכן אולי הרב במיעוטו,

אני לא אומר שזה הטקס הכי טוב בעולם בשבילי.

אני לא מחפש דברים כאלה.

אבל אולי בין שתי הברות, חופה וקידושין כדת משה וישראל,

ואחר כך יהיה חלילה בגידה,

לבין הנקודה השנייה, אז אולי הרב במיעוטו אולי הדבר הזה.

לכן אמרנו שצריך שאלת חכם,

שאולי לא כדאי שהרב ייקח שני עדים כשרים,

אולי מלכתחילה כדאי להסיר כל ספק, לייחד רק שני עדים.

ויהיו שני העדים, אבא של החתן,

אבא של הכלה, שלא יהיה איזה ספק,

יהיה מאה אחוז, שיהיה פסול.

ואז ברגע שהם חוזרים בתשובה,

רואים את הכתובה שלהם, רואים שהכול היה אפס,

אז יעשו להם בעזרת השם,

שבוע הבא, יום שישי, עכשיו אסור,

שבוע שחל בות שעבעיו אסור, אין חתונה. יעשו להם בעזרת השם, יום שישי הבא יעשו להם חתונה כדת משה וישראל.

מה עם האמן יתומה?

האמן לא יתומה, אין שום בעיה בדבר.

אמן יתומה, פירוש הדבר.

כשהייתה ברכה,

חלילה, היה עוון,

הייתה ברכה לבטלה.

אבל כאן הוא אמר לה מדיני חוקיך, לא הייתה ברכה לבטלה.

אם אני כעת מברך אותך, אני אומר שבעזרת השם תזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, יהיה לך בני חיה ומזונה בשפע,

וכולם אומרים אמן.

זה אמן יתומה, חלילה? לא.

לא אמרתי שם שמים ולא היה כאן, חלילה, ברכה לבטלה.

אז כולנו יכולים להגיד אמן, אין שום בעיה.

כל האיסור אמן יתומה, הכוונה כשיש כאן, חלילה, איזה עוון.

היה כאן איסור לא תישא, ברכה לבטלה.

זה מה שגם גורר את האיסור בעניית האמן.

אבל כאן, במקרה הזה, לא היה כאן שום ברכה לבטלה.

ולכן דנים גדולי האחרונים, אחרוני דורנו.

תראו תשובה בספר שרידי אש,

בספר ציצי לעשר, ועוד רבים מגדולי אחרוני דורנו דנים בכל הבעיות שנתהוו בדור האחרון,

ולכן מן הראוי שאותו החכם שאמור לסדר קידושין,

שקודם כול ישאל, יעשה שאלת חכם.

מחילה, כבוד הרב.

בכל זאת יש בדבריו משהו.

הרב עונה,

כשאני מברך יהי רצון שכך,

נאמר האמן סמוך לתפילה.

אבל כאן, ברוך אתה השם מלמדי מחוקיך.

אבל האמן מתי הם אומרים?

הם אומרים, עד שאתה גומר,

שהכל ברא לכבודו. נו, אז אם אני אומר שהכל ברא לכבודו ולא היה כאן שם שמים, לא היה שום עוון, זה אמת, שהכל ברא לכבודו.

שמח דשמח רעים אאוי. אני אומר את כל הדברים האלה, ואין כאן שום עוון. חסר כאן תפילה.

אני מסכים שזה לא למהדרין מן המהדרין. שוב, אני חוזר אחורנית.

אני מסכים שלא את זה אני מחפש ולא את הטקסים האלה,

אבל בין שתי הברירות, בין המצב הנורא שנגיע לשאלות של, לפעמים שאלות של ממזרות,

או לפעמים שאלות לנעול דלת בפני שווין, אסורה לבעל, אסורה לבועל, בין שתי הקצוות האלה, האם הרע במיעוטו זה כך או כך.

ואומרים לאדם חטוא בשווי אל תעשה,

אני לא עושה להם את הקידושין בצורה נכונה.

זה בגדר שווי אל תעשה, כמו הדוגמה של הברית מילה בשווה.

לפעמים יכול להיות אולי שנוכל לצרף את דברי שער המלך

כדי להגיע להיתר, בפרט שכאן אומרים לאדם חטוא כדי שהוא יזכה,

כדי שהוא יוכל לחזור בתשובה שלמה פעם,

ואותה אישה לא תהיה אסורה לעולמית.

אז יכול להיות אולי שזו הברירה היחידה,

וזה בגדר הרע במאותו. אני יודע שיש הרבה רבנים בעולם שכך עושים,

ולכן כל זוג שחוזר בתשובה צריכים לחשוב על הדבר הזה,

אולי עשו להם כך.

כל זוג שחוזר בתשובה תגיד להם, תביאו את הכתובה, אני רוצה לראות מה הכתובה שלכם,

לחכור ולדרוש אם הכל היה בסדר או לא.

יכול להיות שאחרי החזרה בתשובה צריכים גם חתונה.

אולי העולם שמחות, אולי זה ביוקר לעשות להם חתונה,

הייתי אומר שילכו למסעדה,

יעשו שם את החתונה, שם זה יותר בזול.

האם לדורמים שאתה גרם את זה ילדים?

הילדים הם באותו מצב.

אותו מעמד יש לילדים שהם בני נידה כשהאימא קיבלה קידושין,

או כשהאימא לא קיבלה קידושין, הילדים הם אותו דבר. כשהאימא לא הלכה למקווה,

זה אותו דבר, אין שום הבדל.

בני נידה זה דבר שלא פוסל לבוא בקהל, זה רק פגע מום.

אבל זה לא פוסל לבוא בקהל, כך שלגבי המעמד של הילדים אין שום פיסול, אתה לא פוסל אותם מלבוא בקהל.

ואדרבא, אם היה קידושין אז יכול להיות שיש כאן ספק ממזר,

יכול להיות שיש בעיה חמורה יותר.

ואדרבא, לגבי הילדים אתה מציל את הילדים, שבוודאי יהיו מותרים לבוא בקהל.

ולכן, אדרבא, אם אתה דן מצד הנקודה של הילדים,

אז ודאי שההצעה השנייה היא הרבה יותר טובה.

וכמו שאמרתי, תלוי גם איזה זוג מדובר כאן.

יש כאלה אנשים לא כל כך דתיים,

אבל לפחות יש להקלה הזו את המינימום, את הצניעות.

היא באה מבית מסורתי,

היא בוודאי תשמור אמונים לבעלה, היא לא תבגוד, בוודאי שבקטע הזה הם בסדר.

לעומת זה יש אנשים, כמו שאמרתי, נמשל כבהמות נדמו.

מה אתה רוצה? שהכופה או הכלבה,

הכלבה לא תבגוד שהכלבה תשמור אמונים לכלב. אם הוא בוגד, למה שהיא תשמור לה אמונים?

כמו שהגמרא טוענת שם במעשה של אחשוורוש ולכן קשה לנו לומר שכל החיים האישה הזאת יישאר מאה אחוז לפעמים לא לוקח הרבה נוסעים לירח הדבש הולכים לאילת למקום אחר שם הוא תופס אותה על חם הולכים שם כבר לעורך דין גומרים את העסק מפרקים תוך חודש כבר הכל נגמר עוד לא התחיל ירח הדבש כבר נגמר הכל הלכו לעורך דין וגמרו אתה רואה אצל החילונים לצערנו מה שקורה שם

ולכן גם הרב צריך להיות פיקח לראות את הנולד. לפעמים גם הוא לא רוצה לתת לה גט,

הוא סחטן, האדם הזה מנסה להוציא ממנה הרבה כסף. הוא מנוול,

הוא מושחת והוא רועה זנות,

ואחרי החתונה מגלה את הדברים האלה,

הוא לא רוצה לתת לה גט,

הוא רוצה שתיתן לו מיליון דולר וכן הלאה.

מה יעשו במקרה הזה? שוב,

יש שרשרת של סיבוכים כשהאנשים האלה לא דתיים, אנשים פושעים,

רחוקים מהתורה ומהמצוות,

אז אם הוא עושה נישואים כשרים כדת משה וישראל,

הוא רק מסבך את העניין בדברים האלה.

יכול להיות אולי שהעצבה שאנחנו אומרים היא הרבה יותר טובה,

ואז בית הדין, כשיקבל לידו את התיק, יבחן היטב לפי הכתובה מי היו העדים כדי שיוכל לדעת כיצד עליהם לעשות לכלכל מעשיהם במשפט.

נשמע על נישואים עצורים ובצלוקו עוד מעשרה.

בסדר, היה עדיף.

היה עדיף שלא, אבל לפעמים בגלל סיבות שונות הם רוצים להיראות כאילו הם נשואים.

לכן הם לא שואלים אותך אם עדיף שיהיו נשואים או לא.

הם עושים עובדם עובדה, הם באו להירשם לנישואים והזמינו כבר אולם שמחות.

עכשיו אתה הרב, הערב צריך ללכת לקדש אותם.

אתה מקדש עמון ישראל על-ידי חופה וקידושין,

או אתה עושה את הפטנט השני, זו השאלה שדנים גדולי הפוסקים,

ולכן עברנו בכל הדברים האלה.

צריך שאלת חכם,

כיצד עלינו לנהוג ולעשות.

ואם אני אקרא את זה, להנגיד, בגדל אזרחי, אותו דבר.

זהו, אותו דבר. כן.

כן, זה מספיק, אבל לא כל עד חילוני פסול מדאורייתא.

לפעמים הוא פסול מדאורייתא, לפעמים זה מדרבנן.

לא תמיד העצה שלך היא מאה אחוז טובה.

אבל אבא שלו ואבא שלה פסולים מדאורייתא, זה עליבדי כול העלמא. לכן חיפשתי עצה יותר טובה.

כן.

כן, אני מסכים אתך, כן. בהחלט. עדיף שיהיה כך מאשר הצד השני שרק יכול לסבך אותם. כן.

הרמ״ה כותב לנו שאם יש לנו סעודת מצווה,

יכול להאכיל את האנשים בשר במקום מצווה,

אין את המנהג.

ולכן,

חתן בתוך שבעת ימי חופתו.

הרי אצלנו, אצל הספרדים, המנהג להקל.

אפילו מחר יש עדיין חתונות.

אז אם ביום חמישי החתן מזמין אותנו,

ויש מסיבת שבע הברכות,

אפשר לכתחילה לא רק לחתן אלא גם לנו,

יכולים אנחנו לאכול בשר.

ולא רק לגבי חתן,

אלא, כך הוא הדין,

סעודת ברית מילה.

לא רק המועל, הסנדק ואבי הבן, אלא גם המוזמנים.

גם הם יכולים לאכול בשר.

כך גם מסיבת פדיון הבן, סיום מסכת או בר-מצווה.

בכולם יש יותר לאכול בשר.

אלא

שלגבי בר-מצווה צריך לדייק שזה יהיה באותו יום.

המקור שסעודת הבר-מצווה נחשבת לסעודת מצווה,

לומדים מהסיפור של הזוהר ממה שעשה רבי שמעון בר יוחאי לרבי אלעזר בנו.

אבל שם זה היה בדיוק אותו יום שהוא נעשה בר-מצווה.

או ממה שכתב המהרשל בים של שלמה בקידושין ל'.

אמר רבי יוסף, מי שיאמר לי ששמח היה במצוות אני אעשה יום טוב לחכמים,

דע מפקיד נא ואעביד נא, שהרי אני מצווה ועושה.

שם רק על הבשורה יעשה יום טוב לחכמים.

קל וחומר כאן שבפועל עד היום הוא היה פטור,

מהלילה ליל כט בתמוז הוא יהיה חייב.

אז קל וחומר שזה נקרא סעודת מצווה.

אז זה טוב אם הילד הזה נולד ביום ב' באב, ביום ה' באב.

באותו יום אתה בא ואוכל את הבשר,

זה נקרא סעודת מצווה.

בזה יש לנו סמך לומר שזה סעודת מצווה ואפשר לאכול שם בשר.

אבל היום רוב האנשים מעמי ארצות לא מדייקים.

אם הוא כותב בהזמנות ה' באב,

הילד נולד ב' באב.

אבל מתי אנשים מתחילים להגיע לאולם?

מגיעים בערב, מגיעים בשעה שמונה, שמונה וחצי.

שמונה וחצי בלילה זה לא ה' באב,

זה כבר ליל ו'.

ליל ו' זה לא יום הבר מצווה ואין כאן שום סעודת מצווה ויהיה אסור לאכול בשר.

אנשים לא מודעים, לא שמים לב לדייק בדברים הללו.

ולכן, כשאדם מוזמן לסעודת בר מצווה,

אפילו שהאולם הזה מאה אחוז כשר, הבשר מאה אחוז דום,

אף על פי כן צריך לדקדק,

לבדוק את הפרט הזה כדי שלא יאכל בשר בימים הללו, ימים שאין היתר לאכול מאכלי בשר.

כן.

ברית שלא בזמן זה יותר קל.

הילד היה חולה.

ולכן היה אסור לעשות את הברית מילה עד יום ראשון ה' באב.

מצמצם,

כך מסיים הרמ״ב בסוף סעיף י' ואם זה בשבוע שאכלתי שעה באב בתוכה,

אין לאכול בשר ולשתות יין, רק מניין מצומצם.

זאת אומרת, מראש האבא צריך להזמין רק מעט אנשים, רק מניין ולא יותר.

כן. יפה התחילו באמצע, והאריכו בלילה. טוב, בידי עבד, בזה יש להם על מה לסמוך אבל בדוגמה שאני הבאתי, בדוגמה של השעון קיץ,

אז אם כתוב בתעודת לידה ה' באב ואנשים מגיעים אחרי שמונה, שמונה זה כבר צאת הכוכבים.

הם באים, מתחילים את הנטילת ידיים אחרי שמונה.

מי מגיע בשבע? אתה כותב בהזמנה בשבע.

מי מגיע בשבע? אולי האבא מגיע, הוא הראשון שמגיע,

עד שמגיעים עניין, בקושי יהיה שמונה.

זו בעיה. ולכן היה יותר טוב שהיה מקדים,

שהיה עושה את הבר-מצווה בצהריים. אם היה עושה בצהריים, זה היה מצוין, זה היה הכי טוב,

ואז היו אוכלים, כל הסעודה כולה הייתה בתאריך המדויק,

זה היה טוב,

אליבא דקול-עלמא, היה אפשר להתיר להם לאכול.

מה עם שירים, תודה רבה?

שירים אפשר לתת להם לשיר בתנאי

שלא יביאו כלי נגינה.

יביאו תקליטן, תקליטן יכולים להתיר,

אבל כלי נגינה ממש, תזמורת זה לא.

מותר לכתחילה להסתפר ולהתגלח עד יום שישי זה, ג' באב.

אמנם מרן לבית יוסף בסימן תקנא כתב

שהזקנים היו גוערים במי שהיה מסתפר בערב שבת חזון.

ועתה אמרו כדי שייכנס לתשעה באב כשהוא מנוול.

אבל מרן מדבר שחל תשעה באב במוצאי שבת.

ולכן כדי שייכנס לתשעה באב כשהוא מנוול,

לכן היו גוערים במי שהיה מסתפר.

אבל השנה הרי חל תשעה באב ביום חמישי,

אם הוא יסתפר ביום שישי זה,

עד תשעה באב הזקן שלו יהיה כבר מנוול,

ולכן השנה הזו, אין בעיה, מעיקר הדין מותר להתגלח ולהסתפר גם ביום שישי זה.

אנחנו הבנו שם שכדי שייכנס לשבת חזון,

הרב מזמיר, נכון, נכון שהלשון, נכון, הלשון שמה,

בשבת חזון היו נוהגים,

האשכנזים, האשכנזים היו נוהגים, גם בשבת חזון היו נוהגים מנהגי אבלות, לדיד הוא כן,

אבל לדידן הרי אנחנו מחליפים,

נובשים בגדי שבת ושבת חזון,

לא מראים שום מנהג ומנהגי אבינות.

ולכן לנו אין את הבעיה הזו,

וכל דברי מרן, כמו שאמרנו,

המשמעות שם שמדובר שחל תשעה באב ומוצאי שבת. ולכן יכולים להקל ביום שישי זה, עדיין הדבר מותר. לכן גם בעל המספרה יכול לפתוח את המספרה ביום שישי, לספר כרגיל, עדיין מותר.

אלא הוא סוגר מיום ראשון הבא עד יום שישי, עד אחרי תשעה באב.

כמו בנושא שאף פעם לא שכחתי עליו זה נושא עבדות.

אם במקום צעיר

הכניס בחורה ציימתי לנדון. אסור, אסור להפיל.

לא, אבל אם בחורה ציימתי בכורה יהיה ראשון, מה אם בהם מגרשים את המשפחה כמו מפחדים את המשפחה?

בערופה הוא עוד הרבה עושה את הבעיה שניהם צריכים לשמישה.

שניהם ניתלו על העץ, שניהם ילכו,

כן, כולם ילכו יחד לגיהינם, יש מקום בגיהינם לכולם.

ולכן אסור לבצע עפלה, אין הווה אמנה,

אלא צריך, אתה יכול לגנוע את זה, אתה יכול לגנוע את זה. תפנה אותם לאגודת אפרת, תפנה אותם לשם.

אגודת אפרת, יש להם כפר מיוחד של הבעיה הזו,

היא יכולה ללכת שם,

והחברות, היא מספרת שהיא נוסעת לאמריקה.

היא לא תראה אותם כמה חודשים,

היא תלך לשם, שם ייתנו לה תעסוקה,

היא תעבוד שמה,

תגמור לחיים טובים ולשלום,

הכל ייגמר בכי טוב, תפנה אותם לאגודת אפרת,

בשום אופן אין היתר להפיל.

העפלה היא רצח, אנחנו יודעים את חומר האיסור בדבר הזה,

קראנו בפרשת משפטים את כל הנושא,

ולכן...

אסביר להם שייזהרו בדבר,

אין הווה אמנה לעשות הפנה בדבר הזה בגלל שהיא מתביישת או דבר אחר,

לכל בעיה יכולים למצוא את הפתרון, אין הווה אמנה להתיר דבר כזה.

אני חוזר לדברי מרן,

כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו יישום,

פורץ גדר הוא וישכנו נחש,

כיוון שכולנו נוהגים,

כל העיר כולם נוהגים מיום ב' באב לא לאכול בשר,

ואותו אדם הפושע הזה, לא אכפת לו, הולך ואוכל בשד בנפש,

יענש, אוכל מפירותיהם בעולם הזה, יישכנו נחש,

והקרן קיימת לו לעולם הבא. מסיים הרמה,

גם במקום שנהגו לא לשתות יין,

מותר לשתות כל שיכר אפילו של דבש שקוראים מד.

הוא רוצה לשתות בירה או דבר אחר, בזה אין את הבעיה האמורה.

האיסור תספורת בשבוע שחל בו תשעה באב,

אחד ראשו ואחד כל שיער שבו אסור,

אין הבדל אם הוא מספר את הראש או את הזקן,

גם זה וגם זה אסור, אין יותר. יוצא מן הכלל,

השפם ובזקן, כל שמעכב את האכילה מותר, מותר לו לקצוץ כדי שיוכל לאכול בנחת ולא ייגעל באכילתו.

אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותה בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה.

גם לילדים פחות מגיל בר מצווה אסור לספר ולכבס.

אלא שהרמה מחלקת בין קטני קטנים לתינוקות.

מותר לכבס להם את הבגדים שמלפפים בהם הקטנים לגמרי,

שמוציאים בהם רעי ומשתינים בהם.

הנאה ודאי משרש רעי,

ואפילו בבגדי שאר הקטנים נוהגים להקל.

אבל אם המדובר הוא בילד בן העשר, בן 12,

שם כבר צריך לחנך אותו גם בפרט הזה.

מי שכפו אבלות של מת ושל שבת זו והכביד שערו מקל בתער, ולא במספריים.

מכבס כסותו במים, אבל לא בנטר וחול.

לפעמים האדם הזה קרה לו אסון,

וכבר שלושה חודשים שלא הסתפר, היו לו מקרים, אסונות של אבלות,

ועכשיו, עוד שבוע אסור לו להסתפר,

וגודל השיער,

כובד השיער, נותן לו כאבי ראש מכביד עליו מאוד. מה יעשה?

יתירו חכמים שיקל את השיער, ייקח

תער ויחתוך.

לא במספריים שגוזזות ישר ויפה,

אלא יחתוך בתער כדי להקל קצת מהסערות שלו.

יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש,

ויש שאין נמנעים אלא בשבת זו,

ויש מטענים מיוז מתמוז עד תשעה באב.

הגאה הוא לצורך מצווה שרה,

ולכן נידה רוחסת וטובדת, אפילו אם טובדת ליל העשרה באב,

מותר לה לרחוץ בערב תשעה באב, אם אי אפשר לה לרחוץ ליל העשרה.

ונראה דומה עד אישה לובשת לבנים,

וכוונה לרחוץ מעט כדרכה בשאר שנה,

הואיל ואינה עושה לתענוג רק לצורך מצווה.

ונוהגים שלא לרחוץ אפילו בצונן מראש חודש ואילך,

אפילו בערב שבת של חזון,

אסור לרחוץ כי אם ראשו הוא פנה ודם ברגליו בצונן,

יש מקילים מחריפת ראש בחמיל למי שרגיל בכך ולשנה.

מרן השאיר את הפרט הזה שוב להבדל במנהגים.

זה לא דין שכתוב בפירוש בגמרא,

ולכן מרן כותב, מנסח את הדברים, שתי דעות,

ממתי אסור להתרחץ.

אנחנו נוהגים כמו הדעה השנייה, כמו בכל מקום מיש וויש, הלכה כמו יש האחרון,

כך גם פה.

ולכן, עד יום שישי זה מותר לכתחילה להתרחץ,

בין במים קרים, בין במים חמים,

עם סבון, הכל מותר, אין שום הגבלה בכל זה.

אלא האיסור להתרחץ מתחיל מיום שבת עד יום שישי הבא,

אסור להתרחץ במים חמים.

אבל במים קרים עדיין מותר.

כך כותב הגאון רבי יוסף מולכו בספרו על שולחן גבוה בשם האחרונים,

שהמנהג שלנו, של הספרדים להקל,

שמתרחצים במים קרים אפילו ביום ח' באב, ערב תשעה באב,

רוצה ללכת לים, לבריכה, או להתקלח באמבטיה במים קרים,

הכול מותר, אין שום בעיה.

אלא כל המנהג שלנו להחמיר,

אך ורק לגבי מים חמים.

רק זה מה שצריך להימנע ולהיזהר בדבר.

במה דברים אמורים?

באדם שעובד עבודה נקייה,

הוא יכול בקלות רבה לקיים את המנהג הזה.

אבל יש אנשים שעובדים בעבודה לא נקייה,

כגון אדם שעובד בנגרייה.

כשהוא מנסר את העץ, כל הנסורת נדבקת בגוף שלו.

אם הוא יתקלח במים קרים,

המים הקרים לא מורידים לו את הלכלוך.

או אדם שהמקצוע שלו,

הוא יושב ליד המחבת ומטגן פלאפל, שניצל.

כל היום השמן הזה נדבק,

הוא הולך אחר כך להתקלח.

המים הקרים לא יורידו את השמן מהשערות שלו.

הזקן שלו עדיין יריח שמן,

כל מי שהוא יתקרב אליו ידע מה הוא עובד, האדם הזה,

יריח את הריח של השמן והפלאפל.

הלוואי והמים החמים יורידו את הלכלוך.

לכן האנשים האלה, אין ברירה.

הוא לא מתכוון לשם הנאה וטענו, כיוון שגופו מלוכלך, לכן מותר.

כך כותב גם בעל שבט הלוי, הרב ווזנרט, לגבי אנשים שגרים באזור מישור החוף.

שם האוויר לח מאוד ומזיעים הרבה.

והרבה פעמים הזיעה לא יורדת במים קרים, בפרט בין הידיים, בין הרגליים,

בית השיחי, בית הערווה, שם האדם מזיע הרבה ולפעמים יש ממנו ריח רע.

ולכן אין ברירה.

הרב פוסק שמותר לאותם האנשים שמזיעים להתרחץ גם במים חמים, שמפו, סבון, מה שנחוץ,

כי אין כוונתו להנאה ותענוג, אלא כמו שאמרנו, כדי לשמור על ניקיון גופו.

אחרת אתה תצטרך להתרחק ממנו ארבע אבות ממקום שקלה הריח,

או לבוא אליו עם מסכה של חמצן,

להתקרב לידו.

איך אפשר לעמוד בשעת ברכת כהנים שהכהן הזה, המסכן הזה, כולו מסריח,

וכולו צריך להסביר לאותם האנשים בנחת את הפסק של הרב ווזנר,

כדי שיקיימו את הדברים,

כדי שנוכל להתפלל בצורה מושלמת, ולא יבוא חלילה לידי איסור ברכה לבטלה.

הרי הניקיון הוא דבר שהתורה מחייבת אותו,

והיה מחניך קדוש.

הבלנים, אלה שאחראים על המקוואות,

הם יודעים שקשה לנו לקום בבוקר,

אתה קם ב-4 בבוקר, ללכת למים קרים, 20 מעלות זה קצת קשה.

ישר מהמיטה 20 מעלות. יש אנשים שאוהבים את זה, נותנים קפיצה,

אבל אנחנו מבוגרים, לנו קשה.

אז הם מרחמים עלינו, מה הם עושים?

מחממים קצת. במקום 20 מעלות, הם מחממים 32-34 מעלות.

אם זה פושר, אין שום בעיה.

בזה יהיה צעד יותר.

אבל אם זה יותר מ-37 מעלות,

בוודאי שאדם נהנה,

בזה בוודאי צריך להימנע.

כן.

כן, הוא צריך להוסיף עוד כמה שעות. מרגע שהוא מגיע לשם, הוא הולך לפי הזריחה והשקיעה שם.

אם אותו אדם יטוס,

ביום תשעה באב עצמו.

אז במקום שהצום יהיה 24 שעות,

לאותו אדם יהיה 31 או 32 שעות.

ולכן, אם האדם הזה חכם,

שלא יטוס בתשעה באב, שיטוס בחטא.

אם הוא יטוס בחטא, אז הוא יוכל להמשיך לאכול.

השקיעה מתאחרת, הוא הולך, נוסע עם השמש.

אבל אם הוא נוסע ביום תשעה באב,

בשבילו יהיה הצום ארוך מאוד. איזהו חכם, הרואה את הנולד.

מה שהרב אמר, כשאני נכנס,

אני נכנס למקווה כשהמקווה פושט.

כן. אז החימנו.

אבל להיכנס מתחת למקלחת.

אם אני פותח רק את הכרים, כרמרות.

האם מותר לפתוח כמה חמים? באמצע, מותר. האם מותר? זאת אומרת, זה חתחילה... מותר לחתחילה שיהיה המים פושרים, מותר לו לסובב את הידית כדי שיהיה באמצע,

כמו שאמרתי, עד 36 מעלות מותר, אין בעיה.

רק מ-37 ומעלה, שם אנחנו מחמירים ונזהרים בכל זה.

שם לגבי אבל, אבל בתוך שבעה ימי אבלות, מרן פסק שאסור לו להתרחץ

לא במים חמים ולא במים קרים.

אפילו במים קרים אסור לו להתקלח כל שבעה ימי אבלות,

אלא אם כן אם הוא אסטניס,

או פניו ודם לרגליו במים קרים.

אפילו פניו ודם לרגליו במים חמים הדבר אסור.

שם זה שבעה ימים וזו אבלות חדשה.

פה אצלנו זו אבלות ישנה.

ולכן, מעיקרה, כשבאו והנהיגו, הרי אמרתי שזה לא דין אלא מנהג.

אז כאן, בחיי גוונה, החמירו רק במים חמים.

תענוג, את זה אסרו.

מים קרים שזה לא לתענוג, אלא לניקיון בעלמא,

אז לא רצו חכמינו לאסור להנהיג חומרה בדבר.

אצלנו זה רק בשבוע שחל בו תשעה באב.

האשכנזים רובם מחמירים בזה מראש חודש,

כבר מיום רביעי עד שישי הבא. יותר משבוע הם נזהרים לא להתרחץ.

כמו שאמרתי, זה דבר שהוא קשה מאוד.

כמו שאמרנו, לכן יש להם בעיה,

לכן ישאלו שאלת חכם.

לפעמים האדם הזה הוא בגדר אסטניס,

ולכן יהיה אפשר להתיר לו,

בפרט אלה שגרים באזור מישור החוף,

לכן אמרנו שישאל,

ולפי זה הרב יוכל לפסוק לו כיצד עליו לנהוג ולעשות.

טוב להיזהר מלומר שהחיינו בין המצרים.

על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצווה.

כותב ספר חסידים, אנחנו נוהגים לא לברך שהחיינו בימים האלה.

איך הוא יאמר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה? הרי הימים האלה בין המצרים הם ימים לא טובים לעם ישראל, המזל שלנו הוא לא טוב. בימים האלה,

מי שזוכר את ההיסטוריה טוב, נהרגו מדי יום מיליונים מעם ישראל.

ולכן, מן הראוי שלא יברך שהחיינו,

אלא ישאיר את הפרי החדש במקרר עד שבת הבאה. שבת הבאה, יא באב, שבת נחמו,

אז יוכל לברך על הפרי החדש, על הסדרס, שהחיינו.

כך גם, יש לו בגד חדש,

לא ילבש אותו אפילו בשבת מן הראוי להימנע.

יש אומנם מחלוקת, אבל אנחנו נוהגים להחמיר.

גם בשבת חזון לא מברכים שהחיינו,

אלא ישאיר את זה עד שבת נחמו,

ואז יוכל לברך על הבגד החדש, שהחיינו.

במה דברים אמורים?

בדבר שיש לו ברכת שהחיינו, אבל אם זה גופייה חדשה,

גרביים חדשות,

עד ראש חודש מותר, כיוון שבלאו הכי אין בו ברכת שהחיינו.

גם נעליים אין ברכת שהחיינו, ולכן גם בזה יהיה הדבר המותר.

מסיים מרן, אם יש ברית מילה,

נולד לו בן ביום שישי שעבר,

והברית מילה צריכה להיות ביום שישי ג' מנחם אב,

צריך לומר אבי הבן בשעת המילה את ברכת שהחיינו.

אסור לדחות את המילה,

חייב מדאורייתא לבצע את המילה בעיתו בזמנו, ביום השמיני,

ימול בשער ארלתו,

ושם אתה לא יכול להשאיר את הברכה שהחיינו במקרר. אי אפשר לדחות את הברכה,

ולכן יברך את שהחיינו בעיתו בזמנו, הן אם זה ברית מילה והן אם זה פדיון.

כך גם לגבי חתן,

חתן שמתחתן הלילה. הרי אנחנו נוהגים להקל עד כט בתמוז, מותר.

החתן הזה לוקח טלית חדשה ומברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

החתן יברך למרות שזה ימי בין המצרים.

אתה לא יכול לומר לו,

תשאיר את הטלית החדשה בארון,

תברך על טלית ישנה, תברך להתעטף בציצית,

ואל תברך שהחיינו.

כי שם הרקע לברכה זה לא רק הטלית החדשה.

בדרך כלל, לחתן ולכלה יש בגדים חדשים,

לפעמים גם בית חדש.

ולא רק זה, הרב אורש הרגה,

הרב חי לפני כ-400 שנה, הוא דן.

חתן שנושא אישה אולי צריך לברך שהחיינו?

על פרי חדש הוא צריך לברך.

על כלה חדשה לא יכול שכן, ולא רק עליו השאלה.

יכול להיות שגם הכלה צריכה לברך על החתן החדש,

ששוחה בחתן ירא שמים, תלמיד חכם, בעל מידות,

אולי צריכה לברך שהחיינו.

מצד שני, הלקט, הלכות קטנות,

הוא חולק על המהלך הזה,

והוא עונה בשאלה.

אתה אומר לו לברך שהחיינו? מי אומר שצריך לברך שהחיינו?

אולי צריך לברך דיין האמת?

אולי אותו הבחור מנוול גדול,

והוא צבוע, עושה מעשה זמרי, מבקש שכר כפנחס?

מה היא יודעת לפני החתונה? השדחן אומר שהוא טוב.

השדחן רוצה כסף?

להרוויח.

מי אומר לך?

לכן, מה אנחנו עושים מספק? לא יודעים מה יהיה.

לכן, החתן מברך על טלית חדשה, מברך שהחיינו,

מכוון לפתור את הכלה החדשה, וגם היא יוצאת לדחורה ממנו.

כך גם לגבי ההורים.

הרי יש לנו מצווה מדברי קבלה.

קחו לבנכם נשים,

ואת בנותיכם תנו לאנשים.

המשנה במסכת קידושין כט למדה מזה שהאבא חייב להשיאו אישה.

הגמרא מביאה את הפסוק הזה ומסבירה שאנחנו ההורים צריכים לשלם כסף.

כשאני מחתן את הבן, את הבת,

לשלם עליהם את כל מה שצריך.

ברוך השם, האבא זוכה בזה,

ולא כל יום אדם מחתן את הבן.

גם זו מצווה נדירה, לא פחות ממצוות ברית מילה.

אם בברית המילה צריך לברך שהחיינו.

גם פה, פעם בכמה שנים אני זוכה במצווה הזו.

למה שלא אברך שהחיינו?

זו השאלה, ושוב, הפתרון הזה,

החתן, כשמברך שהחיינו בקול רם,

הוא מכוון לפטור גם את האבא של החתן,

את האבא שלו, גם את האבא של הכלה.

הוא אומר בפירוש, אני מתכוון לפטור את כולם.

ולכן אתה לא יכול להגיד לו,

תשאיר את ברכת שהחיינו אחרי תשעה באב.

כבר יעבור שבוע, עשרה ימים,

זה כבר מאוחר.

אז כמו בברית מילה, מרן אומר שיברך ולא יחמיץ המצווה,

כך הוא הדין לגבי החתן שמתחתן הלילה.

אומרים לו שיברך ברכת שהחיינו על הטלית ויפטור את כולם בברכת שהחיינו. אין מה לחשוש בכל זה.

כן.

כן, אפשר.

אין בעיה. כן.

על המנהג שלא מברכים על בית חדש שהחיינו, אלא מברכים על פרי חדש ופותרים את הבית. כך כותב הבן איש חי.

בסדר, אני לא אומר שמעיקר הדין. מעיקר הדין כן היה צריך להיות. יכול להיות ששם יותר מתאים לברך הטוב והמיטיב. אדם לא גר בבית לבד, הוא קונה בית,

יש לו ברוך השם אישה וילדים, הטוב לי והמיטיב לה.

גם האישה והילדים נהנים מהבית הזה,

אז יכול להיות מילה ששם הדוגמה יכולה להתפרש אחרת קצת.

השבוע מותר לקנות את החשמל.

לקנות, כן.

אם יש חשש שהמחיר יעלה,

עכשיו הדולר נמצא ברצפה, למטה למטה.

יכול להיות שבשישה הבאה המחיר יעלה, הדולר קצת יעלה.

אז לקנות, כן, אבל לא ישתמש בהם. יקנה תנור חשמלי, מה שנחוץ לו,

לא ישתמש בדבר החדש עד אחרי תשעה באב.

הרמב״ם מסיים, וכן לפרי שלא נמצא אחר תשעה באב.

מותר לברך ולאוכלו בין המצרים, בזמנם לא היה להם מקרר.

ולכן לפעמים הסברס הזה ויעבור והנה עינינו.

היום יש מקרר. היום אין צורך לבצע את מה שאמר בנימין זאב, כי אפשר להמתין עד אחרי תשעה באב, אפשר להשאיר את זה במקפיא או במקרר.

אני עובר לתקנא, סעיף יח.

צריך להיזהר מיוז בתמוז עד תשעה באב שלא ילך יחידו מארבעה שעות עד תשע שעות,

משום שבהם כתב מרירי שולט,

ולא יכו התלמידים בימים ההם.

אנחנו פוגשים פעם ראשונה את השם הזה, כתב מרירי,

בפרשת האזינו.

זה שד שמלא עיניים.

ודרכו בימים האלה לטייל במפגש בין חמה לצל.

ולכן,

אם אתה הולך כל הזמן רק בשמש, אין סכנה.

אתה הולך רק בצל, אין סכנה.

אבל כשאתה נוסע בדיוק בין חמה לצל במפגש הזה,

שם הוא עלול לראות אותו, הוא עלול להזיק אותו.

ולכן, על פי דברי המדרש,

כתבו לנו הגאות מימוניות, מרן ושאר הפוסקים שצריך להיזהר בדבר.

אומנם הרמב״ם ביד החזקה הוא שולל את הנושא שנקרא שדים.

הרמב״ם סבר בהתחלה שאין דבר כזה.

אבל הרב עצמו, הרמב״ם עצמו,

במורה נבוכים, בסוף ימיו,

הרמב״ם חזר בו.

והרמב״ם שם כן מזכיר את עניין השדים,

ולכן גם מרן לא הלך בדרך הראשונה של הרמב״ם,

אלא מרן גם פה, באורח חיים, סימן תקנא,

סעיף יח, וגם ביוראי דעה, סימן קעט בשני המקומות.

מרן נקט להלכה את הדברים האלה, שצריך להיזהר מהשדים,

והחיבור של מרן לשולחן ערוך היה בארץ ישראל. מרן היה גר בצפת,

ומנוחתו כבוד שם ליד קבר הארי,

והדפוס היה לידו כפר בריה,

ולכן אין ספק שגם פה צריך להיזהר בדבר.

מרן אומר שזה מתשע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, ארבע שעות עד תשע שעות,

אז יש את הסכנה האמורה.

ולכן אדם שרוצה לנסוע, יש לו נסיעה מכאן לבני ברק למקום אחר,

ייזהר לא לנסוע לבד,

אלא ייקח איתו טרמפיסטים כדי שיגיע למחוז חפצו, לחיים טובים ולשלום.

והגמרא מתארת לנו,

כשהוא לבד יש רשות לשדים גם להיראות וגם להזיק לו.

אם הם שניים, יש להם רשות רק להיראות ולא להזיק.

אבל גם אם הוא ערער את השדים,

גם זה לבד, לראות שד מעלי עיניים,

גם זה הוא יכול לשבור ימינה, להתהפך לתעלה, השם ירחם עליו.

מה הפתרון?

בשלושה לא נראים ולא מזיקים,

ולכן ייקח איתו עוד שני טרמפיסטים. לפעמים הוא לא מצא שלושה,

יש לו את המנורה בתוך הרכב, שידליק את המנורה.

הגמרא אומרת שהנר נחשב כאילו זה בן אדם.

אז שידליק בתוך האוטו את המנורה ואז יוכל לנסוע לדרכו לחיים טובים ולשלום.

בכל זה צריך להיזהר מ-17 בתמוז עד תשעה באה בכל אותם הימים.

בספר כוכבי אור ועוד מאחרונים דנו,

הרי הגמרא,

כשדנה על הנושא של המזיקין, הגמרא מתארת שתי תקופות.

תקופה ראשונה היו נכנסים מתי שרצו,

ואז גזרו עליהם שיבואו רק בלילי רביעיות ובלילי שבתות.

זה היה הצמצום הראשון.

אחר כך,

כשראתה איגרת בת מחלת את אביה פגשה בו, זה היה בליל שבת,

ואז היא אמרה לו, אם לא שמכריזים עליך בשמיים היזהרו בנחמני ותורתו, היא הייתה פוגעת בו, הייתה עושה את דמו כשתי מעין.

אמר לה, אם אני חשוב כל כך בשמיים, אני גוזר עלייך,

גוזר על כל השדים שלא ייכנסו ביישוב לעולם.

גם לא בלילי רביעיות וגם בלילי רביעיות.

לא בלילי שבתות.

אז אם אין את החשש הזה, למה מרן הזכיר את ההלכה הזו?

אז יכול להיות שמרן הזכיר, כמו שאמרנו, שאדם יוצא מחוץ לעיר.

אבל בתוך העיר יכול להיות אולי שהחשש באמת הוא פחות.

אבל המשמעות של הגמרא וגם משמעות הזוהר הקדוש,

שלמרות שגזרו עליהם שלא ייכנסו ביישוב,

יש כלל ויש יוצא מן הכלל.

אם השד הזה ברח לו הסוס,

נותנים לו דרכון, ויזה, להיכנס, לקחת את הסוס.

אז יכול להיות אולי שדרך אגב, גם אותו השד יפגע בו,

ולכן אנחנו נזהרים אפילו בתוך העיר,

קל וחומר מחוץ לעיר.

עוד דן בספר אשל אברהם, הגאון רבי אברהם מבוטשאץ', שחי ופעל לפני 160 שנה,

הוא נפטר בשנת תר.

והרב דן שם,

אומר, הרי יש לנו בדלת מזוזה.

אתה רואה על המזוזה שד יוד שומר דלתות ישראל, זה הראשי תיבות.

לא רק אנחנו שנמצאים בפנים, הכוח של המזוזה להגן גם בחוץ.

אבל כשאני עובר בשכונה יהודית,

אני עובר בשערי חסד, שיש שם לכולם מזוזות,

אז גם ברחוב אין חשש מהמזיקים,

אלא כל דברי מרן אומר במקום שאין מזוזות.

אתה נוסע לבני-ברק,

אז כביש ירושלים, בני-ברק, אין שם מזוזות,

ולכן אמרנו שייקח עימו טרמפיסים כדי להקדים רפואה למכה. זו הלשון של מרן.

צריך להיזהר שלא יהיה ללך יחידי,

כי אם הם שלושה, כמו שאמרנו, בזה השד לא נראה ולא מזיק, בזה אין חשש.

אבל כשהוא נוסע לבדו שמא יקרה חלילה איזו בעיה.

הרבה פעמים המשטרה באה לאיזה מקום שיש תאונה,

והם אומרים, לא מובן, מה קרה כאן?

הכביש בסדר, האוטו היה בסדר,

למה פתאום האדם הזה יתהפך ונהרג? מה קרה?

אז השד, לא מספר להם השד, מה היה.

כנראה שקרה תקלה מעין זה מה שאנחנו אומרים,

ואפשר להסביר בזה הרבה תאונות דרכים בימים האלה, שלצערנו אנחנו סופרים את ההרוגים מדי יום.

ולכן כדאי שאדם יקדים רפואה למכה ויאמר את תפילת הדרך בכוונה שתוליכנו לשלום, תחזרנו לחיים טובים ולשלום,

שבעזרת השם הקדוש ברוך הוא ישמור את כולנו.

אמר בר מצווה בשנה שחל בו,

אין היתר לו לפגוש בגדים חדשים וגם לאבא?

לא, אין היתר לאבא ללבוש בגדים חדשים,

למרות שהוא מכניס את בנו שיהיה חתן הבר מצווה, למרות הכול צריך להימנע.

אלא אם הוא היה שואל אותנו, היינו אומרים לו לפני שבועיים, לפני 17 בתמוז,

שילבש לחדש את אותם הבגדים, לברך עליהם שהחיינו,

אחר כך השאיר אותם בארון עד יום הבר מצווה. אז אם הוא היה שואל מוקדם,

היינו יכולים לומר לו את העצה האמורה.

דין האחרון, ולא יכו התלמידים בימים ההם,

גם זה על פי דברי המדרש,

כשראה את המורה שרצה להכות את התלמיד,

גער בו, צעק עליו, בייש אותו ליד כל התלמידים.

ואז שאל אותו המורה, למה ככה עשית לי, ביישת אותי?

אמר לו, הוא ראה את השד על ראש המקל.

אם הוא היה מכה, אפילו מכה קטנה,

הילד הזה היה נהרג.

כך שיש סכנה גם בהכאה.

עם כל השנה כולה אנחנו משתדלים לקיים את מה שאמר שלמה המלך.

חסך שבטו שונא בנו,

ואוהבו שחרו מוסר. אם אתה אוהב אותו באמת,

תשתדל לטפטף לו את המוסר,

כדי שיתחזק בתורה ויראת שמיים.

קל וחומר בימים האלה, שגם אנחנו ההורים וגם המורה,

לשמור את הידיים בכיס,

היזהר לא להרים יד, שמא חלילה וחס

תבוא איזה תקלה על ידו.

תקנב, סעיף א', ערב תשעה באב, לא יאכל אדם מסעודה מפסקת שאוכלה אחר חצות בשר,

ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילים.

עד עכשיו דיברנו,

מנהג מיום ב' באב שלא אוכלים בשר.

אבל המשנה בתענית כז עוברת לדין הסעודה האחרונה

שלפני הצום סעודה מפסקת שם מעיקר הדין אסור לאכול בשר.

כך גם אסור לשתות יין באותה הסעודה האחרונה גם אדם שרגיל בזה.

עוד דבר,

צריך שאותה הסעודה תהיה סעודה ענייה ושפלה,

ולכן אסור לאדם לאכול שתי מנות,

שני תבשילים.

הרמב״ם הוסיף,

לא רק להימנע מהיין אלא גם ממשקים אחרים צריך להימנע,

לא אשתה בירה וכיוצא בזה.

אלה דברי התוספות,

אבל מרן בבית יוסף כתב שמשמעות הרמב״ם לא כך.

עכשיו, לבדי הרמב״ם, יכול להיות שאם אדם ירצה לשתות בסעודה המפסקת

דבר כמו בירה וכיוצא בזה, אין איסור בדבר,

כך מדייק מרן מדברי הרמב״ם.

וכנראה שמשום זה מרן לא כתב את ההלכה הזו בשולחן ארוך.

מסיים הרמב״ם, וכן לא יאכל אחר סעודתו עצמנו מליח דברים שנוהג בהם

בשאר פעמים כדי שיתנהג בפרישות.

מזה למד גם הגאון חידה,

שלא יאכל סלט

בסעודה המפסקת,

גם הסלט הוא מעדן,

ולכן כדאי שיימנע גם מהסלט.

לוקח לחם ועגבנייה, מותר,

אבל כשאתה חותך את המלפפון, עגבנייה, פלפל, מלפפון חמוץ,

סוחט על זה לימון, זה כבר מעדן וזה לא מתאים לסעודה המפסקת,

לכן מן הראוי להימנע גם מזה.

מחלוקת גדולה בין גדולי האחרונים, בין הרב זרע האמת להגאון חידה,

אם אחרי שהוא גמר את האוכל אכל תבשיל, אורז או דבר אחר,

אחר כך הוא רוצה לשתות כוס קפה או תה. האם גן התה והקפה נחשב כתבשיל ואסור, זה נקרא תבשיל נוסף, או לא.

הרב זרע אמת אוסר, הגאון חידה מקל, יש בזה מחלוקת, ראיות לכאן ולכאן.

הפוסקים מנסים להשוות את זה להלכות נדרים.

אבל יכול להיות שבזמננו יהיה הדבר קל יותר.

בזמנם היו רגילים, כשרוצים לשתות קפה,

היו לוקחים את הפינג'אן,

לוקחים את הקומקום, שמים על האש עם הקפה, מרתיחים קפה טורקי.

על כגון זר, רבי ישמעאל הכהן בזרע אמת, אסר.

את המעדן הזה, את הכוס קפה הזה, הוא אסר.

אבל היום איך אנחנו עושים קפה?

בכלא שני אתה מערבב קצת קפה, עושה לו קפה בוץ.

הרי אפילו בשבת זה לא נקרא תפשין. גם בשבת מותר בכלא שני כזה מעיקר הדין.

אז למה שפה נחמיר? בוודאי שיכולים לסמוך להקל על דברי הגאון חידה, כך שיכולים להקל בתל וקפה. אבל אדם שיכול להחמיר על עצמו, למה לא? המחמיר תבוא על הברכה. הרי הגמרא בתענית ל' מספרת לנו על החסיד רבי יהודה ורבי אלעאי,

היה יושב בין תנור לחיריים,

לוקח לחם יבש, פת חרבה,

שותה על זה כטון של מים, וזו הייתה הסעודה המפסקת של רבי יהודה.

מרן מעתיק את זה בסימן תקנב בסעיף ו, מרן אומר,

מי שאפשר לו לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חרבה במלח

וכטון של מים. ולכן, אם הוא יכול להימנע מהקפה, עוד יותר טוב.

אבל יש אנשים שאומרים,

אם אני לא אשתה תה או אני לא אשתה קפה,

אני לא אוכל לעבור את הצום בקלות,

יהיו לו בחילות,

יהיו לו הקאות, טוב, שעת הדחק שני,

הוא יוכל לסמוך בוודאי על דברי הגאון חידה וסיעתו,

ואין חשש בדבר.

אדם חולה, אפילו חולה שאין בו סכנה,

מותר לו לכתחילה לאכול ולשתות ביום תשעה באב.

קל וחומר אישה בהיריון שצריכה לאכול ולשתות גם ביום תשעה באב,

ואסור לאישה בהיריון לצום, אסור לה להחמיר בדבר.

או אדם שצריך לקחת כדורים, הרופא נתן לו,

או בגלל הלחץ דם, או בגלל הלב, או דברים אחרים,

מותר לו לבלוע את אותם הכדורים,

ואין צורך בשאלת רופא.

לפני כיפור אנחנו הולכים לרופא לדעת האם יש סכנה, אין סכנה.

פה לא, פה תשעה באב הרי זה רק דרבנן,

ואפילו בחולה שאין בו סכנה לא גזרו חכמים.

ולכן כאן הוא לא חייב לשאול את הרופא,

ולכן אם הוא זקוק לבלוע את אותם הכדורים,

הדבר מותר מלכתחילה,

אין בדבר הזה שום חשש איסור.

אבל הוא לא מפסיק את הצום. הוא לא מפסיק את הצום, רק לוקח את הכדורים.

אז אם הוא שתה מעט מים,

לקח פחות מ-40 גרם מים עם הכדורים והמשיך את הצום,

הוא צריך לומר ענינו בתפילה, כמונו.

אם הוא רוצה לעלות לספר תורה,

גם במנחה אפשר.

הוא לא שבר בזה את הצום, הוא עדיין נקרא מעונה,

אין שום בעיה בכל זה.

מי שמקיים את כל ההלכות האלה שאמרנו, מתאבל על ירושלים בעזרת השם, יזכה ויראה בנחמת ציון וירושלים, כמו שאמר הנביא,

שימחו את ירושלים וגידו בה כל אוהביה,

שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה, נזכה בעזרת השם לבעד גואל צדק במהרה בימינו,

אמן ואמן. יום שני הבא, שיעור כרגיל,

בעזרת השם,

ב-16.00 נמשיך הלאה, עדיין לא סיימנו את ההלכות.

ואם יבוא משיח, בעזרת השם יהיו הלכות עם טוב.

שאלה קשה נשמעת, שאלה קשה באמת, שאלה קשה באמת, יש לנו בנות,

אין לנו כסף, יש לנו במחנה יהודה, אין כסף אוכל, זה קשה גדול.

תן לנו ברכה, כל הנשים, תעי חפשים ומה יצא לכסף. מי שבירך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, אשר מעבר דוד ושלמה,

הוא יברך וישמור את ידידנו יעקב הגבאי,

יחד עם כל החברים שתרמו, שזכו ויזכו בעזרת השם.

זכות אבישראל יגן עליכם, תעשו חיל עוד כהנה וכהנה, עוד הרבה חתונות, וכן יהי רצון ונאמר אמן.