הלכות ומנהגי תשעת הימים והסעודה המפסקת: מאיסור בשר ועד דיני שני תבשילים

 

- - - לא מוגה! - - - 

אלא יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין,

כאן בירושלים המנהג מיום ב' באב.

זאת אומרת ראש חודש אב,

יום שני עדיין מותר.

ראש חודש יהיה ביום שני.

ולכן ביום שני עדיין מותר לאכול בשר.

שני בלילה בשעה 20 ציד הכוכבים אסור לאכול בשר. זו החומרה שיש באותם הימים.

יום שבת שבאמצע, שבת שבינתיים אוכל בשר ושוקה יין ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.

אפילו אם היה חל תשעה באב ביום שבת ונדחה לראשון, היה מותר, קל וחומר,

השנה הזו.

ולכן בימים שלישי, רביעי, חמישי, שישי, ארבעה ימים האלה אסור, שבת מותר, אחר כך אוכל בפעם ראשונה עוד יומיים, ראשון ושני,

ויום אחרי תשעה באב, יום רביעי, עשירי באב, גם כאן המנהג שלא לאכול בשר, אלה הם הימים שאנחנו נמנעים מאכילת הבשר.

ולא רק בשר בהימה אלא הוא עדיין גם בשר עוף ואפילו נקניק.

מה אפילו?

למרות שבנקניק אנחנו יודעים, יש שם בסך הכול 6% בשר, והשאר,

ואף על-פי כן, גם דבר כזה אסור.

בעימדים הקטנים יש היתר, כמו שכותב מגן אברהם,

אבל אם הילד אכל את העוף והשאיר לי את האורז,

אסור לי לאכול מהאורז.

נכון שאין כאן בשר, הילד אכל את כל הבשר,

אף על-פי כן טעם נשאר,

יש טעם של בשר בארז,

ולכן מן הראוי להימנע לא לאכול דבר כזה.

אז אם מהטעם אסרנו, קל וחומר בנקניק,

שיש בו ממשות שאסור. כך גם מרק אוסם הם עושים.

יש מרק ויטה, מרק אוסם, הם עושים מרק עוף בהכשר של הרב לנדו.

זה בא כמו קוביות,

אתה שם את זה בתוך מים רותחים וזה נעשה כמרק עוף.

שוב, יש שם ממש עוף.

לפעמים יש שם גם חתיכת עוף קטנה, אתה רואה את העוף מרוסק.

זה לא רק אבקה, זה גם יותר מאבקה, יש כאן ממשות.

ולכן, הליבה לכול עלמא, אנחנו שכאן נוהגים להימנע,

הנה ראוי גם להימנע מכל זה.

אבל דגים מותר לנו, ולא חשוב לאיזה דג, אם זה דג יקר, זול, בכל סוגי הדגים בימים האלה יהיה לנו יותר,

אבל מהבשר צריך להימנע, אלא אם כן יש סעודת מצווה.

תודה.

סעודת מצווה כגון חולית מינה,

פדיון הבן, סעודת ציון נסכת או סעודה לחתן בתוך שבעה ימי חופתו.

אם החתן הזה יתחתן ביום כט בתמוז,

כל שבעת הימים הבאים שהוא עושה סעודות, כל זה נקרא סעודת מצווה,

ולכן גם שם יהיה מותר מלכתחילה לאכול בשר.

ולמוד דברים אמורים, אם האדם הזה שייך לאותה סעודת המצווה,

אבל הם לא שייכים לו.

מה נקרא שייך?

אני למדתי אתם את המסכת,

מגיעים לסיום, אני שייך לעניין,

אני משבט יששכר.

פה יש אנשים שייכים לשבט זבילון.

אומנם הוא לא זכה ללמוד אתם, הראש שלו בעסקים, בביזנס,

אין לו זמן לבוא כל יום, הוא לא יכול מבחינה טכנית.

אבל הוא בא לגבאי ואומר לו, תשמע,

אני לא יכול,

אני רוצה להיות שותף,

חותם נוהל הוראת קבע. נותן לגבאי טופס מלא, וכל חודש הוא שותף.

אז גם אחד כזה מגיע לסיום,

הלימוד היה בזכותו.

אם הם ישבו ולמדו בנחת,

היה מי שישלם על החשמל, על הניקיון, על המזגן.

הם יכלו לשבת בנחת, ולכן גם הוא נקרא שותף, גם אם הוא מגיע לאכול בשר.

אבל יש אנשים שאף פעם לא תרער אותם, בל ייראה ובל יימצא.

וגם משבט זבולון, גם במערת קבע, אף פעם הוא לא חתן ולא חותם.

אלא הוא שמע שיש אוכל בחינם, איך אומרים בפרסיק?

כן, אז הוא בא מייד ויושב יחד עם כל היושבים וראשונם במלכות.

דבר כזה אוסר בעדו, והוא לא יכול לאכול שם את הבשר.

מצד שני,

לבוא ולומר לאדם כזה, תשמע, לך אסור לאכול בשר.

אתה לא מזבולין ולא מישכה.

לפעמים פוגע מאוד. יש אנשים עם ראש קטן, מה נעשה? כמו קמצא ובר-קמצא, זה קשה.

ולכן, במקרה הזה אנחנו מעלימים עין, שותקים,

לא מעירים לו.

אבל היה הרבה יותר טוב לעקוף את הבעיה במקום בשר להכין דגים. לעשות את הסיום מסכת, הכינו דגים טובים. היום, ברוך השם, יש דגים משובחים,

דבר שהוא מכובד וטוב,

לכן יעשו את הדבר הזה, ואז גם אם יבואו איזה אנשים ארחי-פרחי כאלה לא נצטרך לנמוע עם בעדם. כך הוא הדין גם לגבי ברית מילה.

אני שכן של אבי הבן, או שאני בן דת שלו,

אז אני שייך במצווה,

אז אני יכול גם לאכול להיות שותף אתו, גם בסעודה, לאכול בשר.

אבל אם אין לי שום קשר אתו, בקושי אני אומר לו שלום, בקושי אני רואה אותו פעם ביום הכיפורים בבית-הכנסת.

עזבו יאללה, אם נקשר אתו,

אסור לי לאכול בשר,

אפילו אם הזדמנתי לברית. בסדר, בברית תהיה, תשמע, תענה אמן, אבל לשבת לאכול בשר, מן הראוי להימנע.

שוב, גם שם קשה לאבי הבן לבצע את ההלכה הזו, להקפיד בדבר הזה.

הרבה פעמים מגיעים כל מיני אנשים מהרחב ברחב, הוא לא יכול למנוע בעדם,

אז גם שם, כעצה טובה, כדאי הדבר שיכין להם דגים.

אם זהו דגים,

הוא לא צריך לדקדק מי כן מוזמן, מי לא מוזמן,

מי רשאי, מי לא רשאי, למי אסור, למי מותר. לא יצטרך לדקדק בזה, זו העצה, היא הוצאה מלכתחילה.

אבל מעיקר הדין, כמו שאמרנו, אם הוא רוצה להכין בשר,

בין אם זה בשר במער עוף, מעיקר הדין, הדבר מותר, אין איסור בדבר. כל זה לגבי בשר.

לגבי יעיל, מותר.

ואם תאמר מה נשתנה זה מזה,

הרי כל המקור של ההלכה הזו,

הגמרא בעבוד התורה,

דף ס' הסבירה,

אין על המזבח בשר,

לא מנוסחים יין על גבי המזבח.

ואם השולחן של הרב ריק, דיו לעבד להיות קרבו.

אז אם אתה אומר, לגבי בשר נהגנו להחמיר,

למה לגבי היין נהגו כולה?

מסביר ואומר השדה-חמד שבזמנם לא יכלו לגזור גזירה על הציבור ביין.

אין גוזרים בצורה על הציבור, אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה,

וברוב הציבור היה קשה מאוד להימנע מהיין.

הסיבה היא,

בזמנם לא הייתה להם צנרת ביוב,

אלא היו רק בורות ספיגה,

וממילא היו הרבה יתושים.

אי-אפשר היה לישון בלילה מרוב שהיו יתושים.

היום יש את המנורה הכחולה, יש היום קוטל יתושים,

אז גם זה לא היה.

מה היו עושים כדי שיהיה אפשר לישון?

אחרי ארוחת הערב היו שותים יין,

על-ידי היין היו קצת משתכרים, היו מצליחים להירדל.

ולכן, בגלל הסיבה הזו לא הנהיגו את החומרה הזו אלא מנהיגו אך ורק לגבי הבשר.

אדם שיש לו מסעדה,

מן הראוי שיסגור את המסעדה שלו ביום תשעה באב לגמרי,

כמו לגבי צומות אחרים,

ובתשעת הימים יבשל אך ורק דגים, דברים אחרים,

ולא יבשל בשר,

כיוון שלפי המנהג, לפי ההלכה,

הוא לא יכול להכשיל את האנשים באיסור אכילת גסה.

אלא אם כן יש לו איזה קילנטים שהם חולים.

בא האדם הזה ואומר לו, תראה, הסבירה דם שלו היא לא טובה.

הרופא אמר לו, צריך לאכול הרבה כבד.

הרופא אמר כך וכך, טוב, לאנשים האלה שיעשה.

לאכולים מותר.

אבל בדרך כלל רוב הקליינטים שבאים למסעדות הם בדרך כלל אנשים בריאים,

ולכן אין לו היתר לאותו בעל המסעדה לבשל ולהכשיל את הבריות באיסור אכילת בשר אחרי ראש חודש אב.

הרמ״ה כותב שהיו נוהגים בזמנם להצניע את הסכין.

זאת אומרת, הסכין של השחיטה,

אם לא אוכלים בשר, לא צריך גם לשחוט, הא בהא תליא?

היום בזמן הזה לא מצניעים את הסכין מסיבה אחת.

אז היו קלים רק בשר טרי.

בשר אחרי יום אחד מתקלקל.

אז אם אתה שוחט,

שוחט כדי לאכול מייד. אם אסור לאכול מייד, בשביל מי אתה שוחט?

היום בזמן הזה בדרך כלל שוחטים באותם הימים בשביל החגים.

מכינים כבר את הסטוק של החגים,

היום בדרך כלל שוחטים להקפאה.

מכניסים את זה להקפאה עמוקה,

30 מעלות מינוס, תמיד מכינים לחודש הבא.

לא תמיד שוחטים מהיום להיום.

יש אחוזים קטנים מאוד שהם עוף טרי שמגיע לשוק.

הרוב הגדול, כמו שאמרתי, הולך להקפאה, ולכן גם אחרי ראש חודש אב השוחטים ממשיכים לעבוד.

זאת מאוד, כשאתה קונה בשוק,

אדם קונה,

הוא עצמו גם יש לו מקפיא לבית.

אנשים שקונים לא תמיד אוכלים את זה באותו יום,

אלא מכינים את זה לקראת שבת,

או מי שיש לו ילדים קטנים.

לפי מה שאמר המגן אברהם, שלילדים הקטנים מותר,

ולכן אנחנו ממשיכים לשחוט.

כמובן ששוחטים קצת פחות, בגלל שלא כולם אוכלים,

אבל ממשיכים לשחוט ולא נמנעים בדבר.

המעשה של הגמרא התחיל

אחרי החורבן רבו פרושים בישראל, לא לאכול בשר ולא לשתות יין. חכמי ישראל,

לא הייתה דעתם נוחה מהדין הזה.

שלחו להם את רבי יהושע.

ואז הוא שאל אותם, אמר להם, מה אם לא נשתה?

היו מנסחים מים על גבי המזבח, ואז הם שתקו.

כשאמר להם בהתחלה, לא נאכל לחם בגלל שתי הלחם, לחם הפנים,

אז אמרו להם, אפשר לאכול פירות, אפשר לאכול שזרפים, מישמיש.

אבל כששאל אותם, מה אם לא נשתה?

מה, אגידו לו?

גם הכול אגם כזה מים, וכן הלאה.

שם הכוונה אליהם לענות, ולכן הוא אמר להם, להתאבל יותר מדי אי-אפשר.

לא גוזרים גזירה על הציבור, אלא אם כן רבי ציבור יכולים לעמוד בה.

ולגזור שכל השנה כולה לא נאכל בשר ולא נשתה יין,

רוב הציבור לא מסוגל לעמוד בגזירה בתקנה הזו.

אבל תשעה ימים, כמה ימים בשנה,

מיום ב' באב עד י' באב זה דבר שהוא אפשר בקלות, לפעמים שאוכלים בשר באמצע, ביום שבת,

ולכן בזה כן נהגנו להחמיר.

אדם בריא ישתדל להיזהר בדבר. רק אדם חולה, אדם שהוא מסכן חלש מאוד,

כמו שאמרנו, יש לו בעיות בבריאות שלו, הרופא ממליץ, הרופא אומר, טוב, אין ברירה,

אז יהיה מותר. האמת היא שהיום יש בשר סינתטי.

את כל הוויטמינים שיש בבשר יש באותו הבשר הסינתטי,

והוא יותר בריא מהבשר הרגיל.

הבשר הרגיל יש בו בעיות עם העיכול, קלוסטרול וכיוצא וזה.

הבשר הסינתטי הוא עשוי כולו מצמחים,

יש בו את הוויטמינים של הבשר מצד אחד, ומצד שני הוא נוח מאוד לעיכול והוא גם טעים. כך אומרים האנשים, אלה שאכלו את זה אומרים שזה גם טעים.

לא לכולם הוא נוח לעיכול,

זה שיכול, כמו שם אחר.

בסדר, למי שזה בריא, אז מי שרוצה יכול לכתחילה. ולכן, בעל מסעדה ששואל אותנו,

הוא אומר, תראה, אני פוחד שחלק מהקיליינטים,

אלה שהם לא כל כך חרדים,

אולי יעזבו אותי,

אז תגיד לו, תציע לו את ההצעה הזאת.

יכול להכין להם את הבשר הסינתטי הזה.

זה לא בשר.

אם היית רוצה לשים דבר כזה על המזבח,

בוודאי שזה לא מנהג.

נכון הדבר שהמנהג להחמיר אפילו בבשר עוף, סוף-סוף קוראים לזה בשר,

ולכן מצד המנהג החמירו אפילו בבשר עוף.

אבל כאן זה לא בשר, כאן זה עשוי כולו מצמחים.

אז רק הדביקו לו את אתר בשר כדי שאנשים יקנו,

כדי שישלמו על זה הרבה כסף, כאילו בשר.

אבל אין כאן שום דבר, לא מיניה ולא מקצתיה. אפילו אחד מ-60 מהבשר אין שם.

זה פרווה, אדם שרוצה לאכול את זה עם גבינה,

מותר לכתחילה. זה פרווה לכל דבר, אין בזה אפילו משהו מתוך הבשר. ולכן אותו בעל המסעדה שישאל אותנו,

אם הוא חרד את דבר ה' מראש המים, כך ינהג ויעשה.

אבל בשום אופן לא ייבשל, לא בשר ולא עוף ולא כבד.

מה עם בעיה של מרעית העין?

כולם יודעים שיש דבר כזה. כשזה היה חדש לפני 30 שנה,

אז באמת הייתה בעיה, היה סימן שאלה מצד מרעית העין.

אבל היום, בזמן הזה, זה דבר שהוא נפוץ מאוד וידוע.

גם לנקניק, פעם כל נקניק היה בחזקת בשר.

היום אתה יודע שיש הרבה סוגי נקניק,

שזה טעם כאילו,

אבל זה פרווה, כתוב על זה בהכשר הבד״ץ, פרווה וכו',

ולכן אין לנו שום בעיה שם. כך גם פה אין חשש. הדבר ידוע ומפורסם,

אין את הגזירה של מראית העין.

כך למדנו מדברי הראש בהלכות שעטנז.

הגמרא אוסרת לתפור בגד משי עם צמר.

למרות שמדאורייתא רק פשתן עם צמר, למה אתה אוסר את המשי?

כי בזמנם לא ידעו להבחין בין המשי לבין הפשתן,

ולכן מצד מראית העין אסור.

אומר הראש, היום בזמן הזה, שיודעים להבחין בין זה לזה,

היום אין את הגזירה ולכן מותר.

לא אומרים בזה, לא בטל הטעם,

גם אם בטל הטעם לא בטלה התקנה,

אלא כאן, במקרה הזה של מראית העין, אם במציאות אין מראית העין, מותר.

ומרן בסימן ש' ביורד העין העתיק להלכה את דברי הראש,

ולכן גם פה לענייננו,

את הבשר הסינתטי נוכל להתיר. אבל שיבשל להם ממש בשר, כמו שאמרנו, צריך להימנע.

יש מצווה שלא חכה,

זה עניין לאכול את העור הזה היום. לא, אין עניין, אין שום עניין לאכול.

הגמרא אומרת, ואת הבנים תיקח לך, כל זה עניין רשות,

ואין שום חובה לקחת ולאכול.

מי אמר? מי אמר את הסגולה הזאת?

חיים אמר.

טוב,

בסדר, טוב.

אז שיקדימי, עשה את השינור החכה לפני ראש חודש,

שלא נחכה עד אז.

לפני כמאה שנה התחילו האחרונים לדון בבעיה שהתחילה בעם ישראל.

הראשון שדן בבעיה הזו היה המהרשם.

המהרשם, הגאון, הרב שבדרון, הסבא של הרב שלום שבדרון הוא הראשון שדן בזה, ואחריו דנו הרבה מגדולי האחרונים מה יהיה במקום שיש אנשים שאינם דתיים,

אנשים רשעים שאין להם מראת שמים.

לפעמים גדלו בבית לא דתי, תינוקות שנשבו,

אבל יש מסעדה כשרה, יש מסעדה שיש לה הכשרה בדץ,

הכול אותו דבר, הכול אותו תו, אז למה לא? הוא נכנס למסעדה הכשרה.

מה יהיה אם המסעדה תהיה סגורה?

הוא ילך לאכול אצל הגויים, יאכל לבלות את רפות.

אין להם שום קשר עם הדת, אותם האנשים, לצערנו.

ולכן השאלה היא, האם מותר לפתוח את המסעדה הזו ביום תשעה באב כדי שאותם האנשים יאכלו? או יותר מזה,

כאן אצלנו אנחנו לא מבשנים בשר בתשעת הימים.

האם לצורך אותם האנשים לבשל?

אם לא תבשל בשבילו את הבשר הוא ילך למסעדה של הגויים ויאכל שם נדודות וטרפות.

האם אומרים בזה על היתר לישע וימות, יעשה מה שירצה, אנחנו לא אחראיים?

או שיש לנו אחריות מסוימת

כדי שלא ייכשל באיסור חמור,

מוטב שאני אבשל בשבילו את העוף, שהוא כשר באמת,

ממה שילך אצל הגויים.

זו הבעיה, זה היה סימן השאלה.

המסקנה היא שכן,

אותו אדם רשאי לפתוח את החנות שלו, את המסעדה שלו.

עיקר הבעיה, לחכם.

הרב חותם על התעודה לאותה חנות.

הוא חותם על מסעדה הזו למהדרין מן המהדרין, הבשר חרק, הכול בסדר.

ואם אנשים רואים את התעודה,

אז הם חושבים שכל מה שיש כעת הכול בסדר,

ואותו אדם עלול בטעות לקחת ולהזמין ולאכול גם מבשר העוף או בשר בהמה.

האם החתימה, התעודה הזו,

האם היא מכשילה או לא?

זה הסימן.

שאלה, זו הבעיה היותר-חמורה.

כשאין לך תעודה, אין שום דבר, הדבר קל יותר.

ברגע שאני כרב, ברגע שהרבנות אמורה לחתום להם,

בזה הדבר הרבה יותר חמור.

ולכן, בסופר ציפי אליעזר מסכם,

אסור לרבנות לתת תעודה לאותם האנשים שמחלקים,

מוכרים בשר בתוך תשעת הימים לאותם האנשים.

כי מצד אחד אתה רוצה להציב את אותם הרשעים שלא יוכלו לאכול במקום אחר את הנבולות הטרפות,

אבל מצד שני אתה עלול להכשיל אנשים שומרי מסורת,

שיהיה נדמה להם שהכול בסדר והם ישכחו מהבעיה של תשעת הימים,

ולכן דעת הרב שהרב, שהרבנות בשום אופן אין לה היתר לעשות כן.

היום בפועל, היום זה לא כך. היום, לצערנו, הרבנות חותמת, נותנת להם,

הלוואי ורק על זה היו חותמים.

רב ליתר הערים, אנחנו מדברים רק כאן על ירושלים וברק,

ועל יתר הערים הוא חילוני, לא תיתן לו לאכול ותיתן לו את הסתדות,

כמו שכבודו אומר, יוכלו לאכול לרמלה יוכלו לאכול. טוב, השאלה היא אם אני אחראי על זה או לא.

על מה שאני עושה אני אחראי.

מה שלא עשיתי, בשביל אל תעשה.

מה שהם עשו זה בעיה שלהם.

הרי הגמרא אומרת במסכת שבת בדף ד',

אין נבון לאדם חתו כדי שיזכה חברך,

אם אותו אדם מדביק פת בתנור בליל שבת,

ובעוד דקה זה יתחיל להאפות והוא יעבור על איסור סקילה.

אני יכול לרדוד את הנחם.

האיסור הדיאה זה רק דרבנן,

ואילו הוא יעבור על איסור דאורייתא.

האם כדאי שאני אציל אותו, שאני אעשה איסור דרבנן כדי להציל אותו מאיסור חמור?

המסקנה היא, הגמרא אומרת שלא, שאסור,

וכך פסק מרן, באורח חיים סימן רנד שאי ו'

שאסור לו, לא יתירו ממנו רדותה. הם אומרים לאדם חתו כדי שיזכה חברך.

ולכן השאלה היא אם נדמה את העניין שם לקל או לא.

כשאני בא לבשל ואני נותן לו,

זה סיפור אחר ממה שהוא לבדו הלך ועשה, איזו עבירה הלך ועשה משהו.

לא מכשיל אותו.

אתה נותן לו לאכול עוף, זה לא נקרא מכשיל?

הוא יהיה אחרי מוכר אחר.

תדבר מדויק.

כשאתה נותן לו ביד לאכול עוף מתשעת הימים, אתה לא מכשיל אותו?

אתה מכשיל אותו. אלא מה? אתה אומר, אם לא תהיה תקלה יותר גדולה,

אז זה הרע במיעוטו.

אבל אל תגיד לא מכשיל, תגיד את האמת. מכשיל, אלא מה תגיד? התקלה הזו היא מכשול קטן,

ואני בא למנוע מכשול יותר גדול.

אבל אל תגיד שלא מכשיל. במציאות אני כן מכשיל אותו.

ולכן, אם נאמר שאין נבואים לאדם חתו כדי שיזכה חברך,

במילא אין לנו צד כולה בדבר.

זו הסוגיה, זה הבסיס העיקרי של ציצי בעזר,

ולכן דעת הרב בהחמיר ובאסור בדבר,

ובפרט, כמו שאמרתי, כשיש אנשים ששומעים על הסרט,

אנשים שאם לא היה שם במסעדה עוף, הם היו אוכלים דגים, היו אוכלים דבר אחר. לא היה נכשל בזה.

כשהוא רואה שיש שם עוף, ויש שם גם תעודה של החכם,

אז הוא חושב שזה מותר. נדמה לו שהכול בסדר, הכול עם ההכשר של הרע, והכול מותר, מותרים לכם. זו הבעיה, שאתה מצד אחד מציל את החילוני,

מצד שני אתה מחשיב את אותו האדם הדתי שיכול בטעות לאכול מהדבר הזה.

יש רדיו שבכל יום ראשון או שני יש להם איזו תוכנית של איזה רב שהוא עונה לשאלת המאזינים,

מה כשר ומה טרח וכו'.

מה הוא קורא את ההכשר של הרדנות? הוא קורא לזה כשרות רגילה. זה לא בדת, אבל זו כשרות רגילה.

זה לא נקרא כשרות רגילה.

אנחנו הסברנו פעמים רבות שאסור לאכול אלא שאותו האדם, הוא עצמו עובד ברבנות.

אז מה יגיד?

מה שאני עושה, הכול טרף?

הוא לא יכול להגיד דבר כזה, ולכן הוא קורא לזה כשרות רגילה.

אבל אנחנו יודעים שזה לא כשרות, שזה לא כשר,

ואדם רגיל, אדם לא יכול, לא יכול. אז הבעיה מתחילה, היא התחילה בנקודה הזו,

ואידך זה יתגמור. אנחנו יודעים על עוד הרבה בעיות שיש שם ברבנות, בהכשרים שלהם,

ולכן אדם בן השמים, באמת, אדם שהוא חרד לדבר השם,

ייזהר לא להיכנס לאכול באותן המסעדות שיש עליהם את ההכשר של הרבנות. אנחנו לא סומכים עליהם, וכל השנה כונה קל וחומר בתשעת הימים. גם אם היה מישהו פעם שהיה סומך עליהם,

לפני שנה עוד היה מישהו שהושגח.

עכשיו אין בכלל משגחים.

המשגחים לא קיבלו משכורת הרבה זמן, הרבה חודשים,

והם בכלל לא הולכים לשם.

אז אין בכלל,

לא הכשר, לא תעודה ולא שום דבר.

אז איך אותו האדם יושב ברביו ואומר, קורא לזה כשרות רגילה? אין בכלל כשרות, אין משגיח. מי משגיח? שמים את החתול שישמור על הגבינה, מי משגיח שמה?

לסמוך על מה שאומר אותו האדם,

ואותם בעלי הרדיו ייתנו את הבין שהם מכשילים את הרבים,

טועים ומטעים את הרבים.

תראה, על המנהג הזה מרן כותב,

אדם שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור פורץ גדרו וישכנו נחש.

כאן וחומר, כשהאדם הזה מכשיל את האנשים, נותן להרבה אנשים לאכול מאותו הבשר, כאן וחומר הוא לא זה שצריך להיזהר. הוא בא ועוקר.

אם תדליקו אף מעט הוא יכול לברור את זה שאנשים אוכלו בשר נקרעים.

כמו שאמרנו, אם היה רק הצנה,

אז היה מקום לשאלה הזו.

היה באמת שיקול, כמו שאמרת.

אבל יש גם הפסד. יוצא שכרו בהפסדו שאנשים דתיים טועים בדבר הזה,

כמו הדוגמה שהבאתי לך,

כמו הרדיו הזה, שטועים ומטעים את האנשים.

נדמה להם שזה כשר, שגם זה כשר וגם זה שווה מה שהוא. הם לא יודעים שגם לכפרות זה לא שווה.

זו הבעיה עם האנשים האלה,

צריך להאיר להם את העיניים,

צריך להעלות לשידור ולהסביר את הדברים בצורה תקיפה, להעמיד את האדם הזה על מקומו שלא יכשיל את הרבים.

מה אם נכתוב?

מי תכתוב?

מה תכתוב?

תשים שלט. מצד אחד יש שלט אסור, מצד שני, על השולחן אתה נותן לאנשים עוף לאכול.

אין שאלה.

טוב,

בסדר.

כאן, ברוך השם, בשכונות שלנו, ברוך השם, כל העדה כולנו קדושים, לא זקוקים לדברים האלה. עדיף שאדם ייזהר, יימנע, וכמו שאמרנו, היום יש תחליף.

פעם לא הייתה תחליף, הבעיה היא היותר מסובכת.

היום יש תחליף, הביאו להם את הבשר הסינתטי,

זה הפתרון הקל ביותר, וכך עצוי לנהוג ולעשות.

נכון, נכון, כן.

מה עושים הגעלה בכלי?

באותם המקומות, כן, ודאי.

אם אתה רוצה לעשות שנה סעודת ברית-מילה,

אתה חייב קודם כול לעשות הגעלה,

אפילו אם אתה מביא קטרינג מבחוץ,

אבל הכלים הם לא בחזקת כשרות, ולכן צריך לעגן אותם, אין ספק. אני גם רוצה להגיד.

איך? כל המסעדות שעשו בשר, שם רוצים להגיד.

מסעדה שהכול בסדר,

אין שום בעיה, הבשר הוא חלק, הכול בסדר.

אחרי שגמרתי היום לבשל את הבשר, אני רוצה כעת באותו הסיר הנקי לבשל דגים מותר. אין שום בעיה.

אין בזה סכנה לצרעת אם אין ממשות של הבשר.

הטעם הבלוח לא מהווה סכנה.

ולכן,

גמר את הארוחת צהריים בשביל ארוחת הערב,

מוצאי ראש חודש, התחיל לבשל אפילו בסירים שהם ביני יומם.

יכול לבשל להם דגים, אין שום בעיה.

בכל אותם תשעת הימים, כמו שאמרנו, יביא להם או בשר סינתטי או דגים. זה הפתרון, מה שצריך לנהוג ולעשות.

אדם שטעה לקח וברך שהכול נהיה בדברו על הבשר.

שכח שזה תשעת הימים וברך שהכול.

אחרי שגמר את הברכה נזכר,

כותב בעל-אזלחמת בספרו, נכתב לחזקיהו,

שיטעם קצת כדי שהברכה תחול.

מצד אחד, עוון ברכה לבטלה הוא איסור חמור.

לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא.

מצד שני, יש כאן מונהג לא לאכול מסר, אתה שוקל זה כנגד זה.

מוטל לטעום קצת, שניים-שלושה גרם, כדי שהברכה תוכל לחול,

ולא חלילה יבוא לידי איסור ברכה לבטלה.

גם אותם שחלקו בדוגמאות אחרות, כאן הם ידעו, כיוון שכאן זה רק מנהג.

החולקים בעיקר דנו לגבי תענית.

ליל תשעבעה, והדם הזה קם באמצע הלילה, שכח שזה תשעבעה,

לקח כוס מים ורחשה הכול.

גמר את המילים שהכל נהיה בדברו,

נזכר שזה ליל תשעבעה.

השאלה היא, האם נטעם מהמים כדי שהברכה תחול או לא?

זה היה סימן שאלה, ועל זה יש ויכוח גדול בין הפוסקים.

גם מי שאמר שמה שלא יטעם, כי שמה זה דין שאסור לשתות מים בתשעה באב.

פה אצלנו, כמו שאמרנו, אכילת הבשר היא בגדר מנהג,

ולכן אומר הסדה חמד שבחיי גוונה כן יטעם.

יש הרבה שיקלו אפילו שם, אפילו בתשעה באב,

כיוון שהאיסור טעימה הוא רק דרבנן בתשעה באב, ואילו ברכה לבטלה.

לדעת רבנו מנוח,

דברי הגמרא בברכות עמית ג' כפשוטם,

שהאיסור הוא איסור גמור בדאורייתא.

למנה עדיף יותר שאדם יעשה איסור דרבנן לקום ועשה כדי להציל את עצמו מאיסור דאורייתא.

שם הגמרא במסכת

שבת ד' אמרה, הדוגמה,

האדם הזה הדביק פת בתנור ביום שבת.

אחרי השנייה חזר בתשובה.

הגמרא אומרת, התירו לו לרדותה.

עוברים לאדם הדוק כדי שהוא יזכה.

וכך עושה קברן שם, בסימן רנד,

לצעיף ו'.

אז אם כך, הוא הדין גם פה לענייננו.

גם פה יתירו לו, לאדם הזה לשתות, שיעשה את העוון הזה,

ובלבד להציל את עצמו מאיסור ברכה לבטלה,

שהוא איסור יותר חמור. וכך המסקנה,

אומרים לו שכן נטען כדי להציל את עצמו מהברכה.

אבל כדאי, הדבר שאדם ישים לב, בליום תשעה באב,

יעשה לעצמו איזה סימן כדי שלא יבוא לידי תקנה.

איך?

אדם שרוצה לאכול מהתבשיל בערב, שבת, לא כדאי, ייתן לילדים.

ילדים פחות מגיל בר-מצווה, ייתן להם שהם יטעמו מהבשר, וישאל אותם אם הבשר טעים או לא.

גם הילדים יודעים לטעום טוב, ייתן להם שהם יקיימו את העומה.

כך גם לגבי סעודה רביעית,

אנחנו נמנעים לא אוכלים בשאריות הבשר של יום שבת בסעודה רביעית,

אלא גם בזה ייתן לילדים את מה שנשאר.

הניחו יתרם, מה עולה להם?

מה לעשות ליל כיפוי אם הוא עושה ברכה כזו, ליל כיפוי, אם קרה לו תקנה כזו, וטעהו ברך על המים שהכול נהיה בדברו,

יאמר מייד ברוך שם על הברכה לבטלה ולא יטעם.

שם שתיית מים, אפילו טיפה אחת,

חצי שיעור אסור מן התורה.

אז ממה נפשך? זה דאורייתא וזה דאורייתא.

מוטב שתהיה הדרכה לבטלה בשבי אל תעשה,

ולא יעבור בקום ובעשה על איסור דאורייתא של שתיית מים,

ולכן לגבי כיפור אין מחלוקת. אני בעד לכול העל נשן, אסור לה לטעום,

אפילו טיפה אחת אסור.

נכון, אמרנו, גם זה לא טוב.

האשכנזים מחמירים אפילו במוצאי-שבת,

ליל זין באב,

לא טועמים מכוס היין של ההבדלה,

אלא הוא מביא את הילד הקטן לפני ההבדלה, ואומר לו, אני מכוון עליך,

אחרי שגומר את ברכת המפדיל, נותן לילד שישתה מהיין.

אנחנו לא נוהגים בדבר הזה להחמיר.

אמרנו שאצלנו מעיקר הדין היין לגמרי מותר. גם מי שמחמיר אבל ביין של מצווה אין בעיה, ולכן מי שמבדיל, הוא בעצמו גם רשאי לשתות,

לטעום מהיין רביעית, אין שום בעיה בדבר.

תספור את שבוע זה, אחד ראשו ואחד כל שיער שבו.

מיום שבת, ו' באב עד יום רביעי,

י' באב, אסור להסתפר,

בין אם הוא מספר את שיער ראשו,

שיער זקנו, בכל מקרה אסור.

רק את השפה, מה שמפריע לו להאכילה, נותר לו ליישר את השפה.

חוץ מזה, אסור.

ולא רק בגדולים,

אלא מרן מזהיר אותנו, אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם, ושבת שחל תשעבעיו להיות בתוכה.

למרות שאין דיני אבילות, באבילות חדשה אין דיני אבילות בקטן,

כאן, בדבר כזה שהוא פרהסיה, הוא חמור יותר,

ולכן אסור לבעל מספרה לפתוח את החנות באותו שבוע.

אפילו אם הוא אומר, אני אספר רק ילדים קטנים,

גם אותם אסור לספר,

כך גם למכבסה אסור לעבוד בשבוע שחל בו תשעבעיו,

כי גם לכבס את הבגדים של הילדים הקטנים,

גם בזה הדבר אסור.

אלא אם כן הוא מכבס בגדי תינוקות.

תינוקות בונה שנה-שנתיים,

שם הוא לא מבין בענייני החורבן,

וגם אי-אפשר להכין לו מעל לאחד בגדים מכל סוג,

ולכן שם, לא גזרו חכמים, אתה יכול לכבס ולהלביש לו גם בגד מכובס.

אבל מה שאין כן ביימת שהגיעה לחינוך שמבין בענייני החורבן,

יהיה איסור בדבר גם לספר אותו וגם לכבס.

זה וזה, שניהם יהיו אסורים.

אנחנו משתדלים להכין מלפני כן.

אם לא הכין, שילכלך את זה קצת ברצפה,

ואחר כך ילבש, זה יהיה פתרון לשעת חירום.

מי שדחפו אבלות של מת ושל שבת זו והכביא צערו, מקל בתער אבל לא במספריים,

ומחבש כסותו במים אבל לא בנטר ובחור.

אדם שקם מהשבעה סיים את שבעה ימי אבלות ביום שבת,

אז יהיה לו כאן כמעט שבועיים שלא ייספר ולא יכבס, יהיה לו קשה.

ולכן, אם יש לו יותר מדי סערות,

הוא יכול לקחת סכין ולחתוך עם הסכין בצורה לא מיושרת.

כך גם יכול לעשות לגבי הקיבוץ, לכבס רק במים בלי סבון, זו הקולה היחידה.

יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חודש,

כך נוהגים החינוך האשכנזיים,

לא מתרחצים במים חמים כבר מראש חודש אב,

אבל אנחנו, ויש שהם נמנעים, אלא בשבת זו.

ולכן,

עד יום שישי הר באב מותר לכתחילה להתרחץ גם במים חמים.

מיום שבת עד יום רביעי אסור לנו להתרחץ במים חמים, אבל במים קרים מותר.

אסור ביום ח',

ערב תשעה באב, יום שני,

מותר לכתחילה להתקלח במים קרים, אין בדבר הזה איסור.

הרבה דברים אמורים לאדם רגיל, אבל אדם שעובד עבודה פיזית הוא מתלכלך הרבה.

עובד בבית חרושת לעורות או בית חרושת אחרת.

אם יתרחץ רק במים קרים הוא יישאר מלוכלך.

רק המים החמים יכולים להוריד את שכבות הזיעה,

אז בחיי גוונם מותר לו, אין לו כאן כוונה להתענג וליהנות,

זו לא רחיצה של כיף,

אלא כל הרחיצה הזו היא אך ורק כדי להוריד את הלכלוך, ולכן לאותו האדם הדבר מותר.

לפי זה כותב שומת הנביא הגאון הרב עוזר,

שהוא עדין אדם שמזיע הרבה,

גם אם לו מותר להתרחץ במים חמים.

כאן בירושלים עוד המצב טוב,

האוויר שלנו כאן יבש,

אנחנו לא כל כך סובלים מהזיעה.

מי שגר באזור מישור החוף,

מסכנים, האנשים האלה כל היום מזיעים,

וקשה להם מאוד מבלי להתקנח במים חמים. ולכן דעת הרב להתיר בדבר, גם אם הוא מתרחץ עם סבון,

עם שמפו, גם זה מותר,

כי גם זה לא כוונה להנות לכיף ותענוג,

אלא כל זה אך ורק כדי שיהיה גופו נקי.

אדם בא להתפלל,

חייב להתפלל עם גוף נקי, ולא יכול להיות מסריח באותם הימים. זו הדעה של הרב עוזר, הוא לא ספרדי ואשכנזי,

ואפילו אחי,

הקל ולכתחילה בדבר מצד המציאות, כמו שאמרנו, כיוון שאין כאן כוונה להנאה ותענוג.

ולכן כך צריך להמליץ לאותם האנשים שמזהים הרבה,

להסביר להם את ההלכה.

גם אם אותו אשכנזי עדיין לא למד שבט תל-אביב,

תלמד אותו, תסביר לו את ההלכה,

כדי שהוא יבוא לבית-הכנסת שיהיה גופו נקי,

ולא נצטרך לברוח ממנו 400 ממקום שקנה הרוח.

יש מקומות שצריך לקחת מסכת חמצן.

מותר, כן. גם זה אין לו כוונה לתענוג, ולכן גם לזה הדבר קל יותר, ויהיה הדבר מותר.

תודה רבה.

סיפור לי שאין שאלות מלכתחילת מסך לגבי נוזל אישה באב ויהיו כאלה. נכון, גם.

מה שאמרנו, אנחנו אומרים תמיד אותו דבר, ולכן במוזיקה כבר מ-17 בתמוז. כבר מאז, אני מדבר מוציאה אתך הרבה.

עד יום רביעי. גם ביום רביעי כדאי לא לשמוע כנה מגינה,

אלא רק מי' א' והלאה.

אלא אם כן, אם תהיה סעודת מצווה.

אם תהיה לך בר-מצווה או סעודת מצווה בדיוק באותו יום, י' באל,

זה משהו אחר, יוצא מן הקלט.

אבל אם אין סעודת מצווה, כדאי להימנע.

ישמע שירים, שירים לבד, בלי כלי נגינה מותר,

אבל עם כלי נגינה, מן הראוי להימנע בדבר. הנה, אחד כזה שלא התייחס לראש חודל.

אני עומד להתפלל, והוא בדיוק בא לידי פתאום מתפלל. מותר לי לצאת לתמונה איתה. כן, כן. תתרחק ממנו ארבעה עמות ממקום שקנה ארח כדי שתוכל להמשיך להתפלל.

אסור לו להתפלל. אסור לו להתפלל.

אתמול הייתה לנו שאלה הלכה למעשה עם אחד כזה, הוא רוצה לעלות לספר תורה,

ואמרתי לו, אגב, אמרתי לו, אסור, אי-אפשר לתת לו עלייה, והוא באמת שמע לי, הגבאי שמע לי.

אז בא אלי היום, אדם אומר לי, איך אתה פוסק דבר כזה?

זה שפיכות דמים.

אמרתי לו, ושהוא עושה חילול השם, הולך, מסריח ברחובות ככה.

כולם רואים אדם דתי עם זקן, והוא, אין לו תרבות, אין לו ניקיון.

זה מותר, הקושייה רק עלינו?

אנחנו צריכים להיות שתקנים, סבלנים,

לשמוע את הדרכות ובמתנה שלו?

הוא לא מוציא אותנו ידי חובה במה שהוא מברך, הוא עולה לתורה. איזה מין עלייה זו אם האדם הזה מסריח, קומה ולא יודע להתרחץ?

שילך ילמד להתרחץ. אם אין לו תרבות ניקיון, שילך ילמד,

ולכן צריך להעיר לאותם האנשים חכימה ברמיזה.

אם הוא לא חכם,

אז צריך להסביר לו את הדברים בצורה קשה יותר.

אם הוא לא יקבל עלייה לספר תורה, אולי הוא יתחיל להבין יותר טוב.

אי-אפשר להתפשר עם האנשים האלה,

אי-אפשר להתקרב לארבע האמות שלהם. איך אדם יכול לעמוד בתפילה כשהאנשים האלה הם מסריחים?

טוב שהוא שמע לי. הגבאי שם הבין את ההלכה. היה אדם בן תורה, הבין את ההלכה.

האדם הזה שהיום בא אלי ואומר לי, אני לימדתי את כל הלכות קריאת שמע,

ולא ראיתי שכתוב בי הלכות קריאת שמע, הלכה כזאת.

אבל בסימן ע״ט כתוב שלא רק מצואה צריך להרחיק,

אלא מכל דבר מסריח ומעופש,

גם לעמוד ליד עגלת אשפה ולדבר דברי תורה ולקרוא קריאת שמע, גם כן זה אסור.

ואחיי אדם כותב שזה איסור גמור מדאורייתא.

ולכן לאותם האנשים שיש להם בעיה מסוימת, הם מזיעים יותר מידע, צריך להדגיש להם את דברי שבט הנביא,

כדי שיוכלו הם להתפלל בקדושה, בטהרה, בניקיון.

הניקיון זה לא דבר של עצה טובה,

זה דבר שהוא הכרח, והיה מחניך קדוש.

יש אנשים, תדבר אל הקיר, תדבר אתו, זה אותו דבר בדיוק.

אז אין לך ברירה,

אבל תעשה כמו שאמרת, תברח ממנו ארבעה עמוד ממקום שכלה הירח,

מקווה שלא יחזור אליך,

שלא ירוצח רק לך.

אנחנו נזהרים מלברך ברכת שהחיינו בין המצרים,

מ-17 בתמוז עד תשעה באב. יש מקימים בשבתות.

אנחנו מחמירים, על-פי דברי המקובלים, שאפילו בשבת לא מברכים שהחיינו.

תשאיר את הסברס אחרי תשעה באב, זה לא יברח לך, תוכל אז לקיים את המצווה,

תוכל לברך אז שהחיינו.

רק נדבה ברכת ברית-מילה, אי-אפשר לדחות את זה, לא תוכל לברך שהחיינו אחרי שבועיים,

ולכן שם יברך שהחיינו ולא יפסיד את המצווה.

אבל מה שאין כן לגבי בגד חדש או פרי חדש, מן הראוי להימנע.

עכשיו, אם יגיע הסברס ואתה תאם לו, יש הסכור שני של הסברס?

אישה בהיריון, מותר לה. היא מתאהבה לסברס, אז אין ברירה.

אחר כך תהיה לילד צלקת של סברס,

ולכן אין ברירה, שם זה בגדר ספק סכנה,

והדבר מותר.

אנחנו, הגברים, יכולים להמתין בסבלנות עוד שבועיים,

רק אחרי תשעה באב יוכל לקחת מהסברס ולאכול. אלא אם כן עם האדם הזה, מאבי אדל.

יש לו מחר ברית מילה,

אז הוא יכול לעשות תחבולה כזו.

שיביא את הסברס שם מידו,

וכשאתה מברך את ברכת שהחיינו,

אתה מכוון גם על הסברס. שם שני הדברים ביחד, בזה יש צד להתיר.

לא הבאת לנו פרי חדש.

אמרנו שאנחנו נמנעים, מחמירים גם בשבת. שוב, לקנות בגדים שאין עליהם ברכת שהחיינו, מותר בימים האלה עד ראש חודש.

לקנות גופייה, תחתונים, גרמיים, דברים שאנחנו רגילים בהם, ואנחנו לא שמחים במיוחד בהם, ולכן בכל ימות השנה לא מברכים עליהם שהחיינו,

ולכן עד יום שני ראש חודש עם מותר לקנות.

אבל לקנות חליפה, ללכת עכשיו לקנות חליפה,

בדרך כלל על חליפה אנחנו כן מברכים שהחיינו, אנחנו שמחים בך,

ולכן בזה אנחנו צריכים להיות פרושים, להימנע מהדבר שב ואל תעשה,

יקנה אך ורק אחרי תשעה באל.

אלא אם כן עם החתן הזה צריך להתחתן ביום רביעי,

רביעי בלילה הוא אמור להתחתן, בין יא יהיה סבי מרנן.

הוא לא יספיק ביום אחד לעשות את כל הקניות.

טוב, לחתן הזה לא תהיה ברירה.

אבל חוץ מהדוגמה של חתן וכלה,

אנשים רגילים, ונראוי שיימנעו,

לא לקנות דברים חדשים כאלה. כך אוהדים גם לגבי רהיטים חדשים.

צריך לקנות שולחן או דברים אחרים,

ימשיך עם השולחן הישן,

עוד שבועיים לא יקרה כלום.

אבל אם יתקלקל לו המקרר,

הטכנאי אומר, המקרר הזה עליו השלום, זיכרונו לברכה,

אי-אפשר לתקן את זה יותר.

אז מה יעשה?

יישאר שבועיים במקרר, זה דבר שהוא בלתי אפשרי.

התרגלנו למקרר, בלי זה המאכלים מתקלקלים.

לכן אין ברירה, שם האדם קונה את זה לא בשביל כיף,

ולכן שם אין לו מנוס. אבל חוץ מהדוגמה של המקרר,

דברים אחרים מן הראוי להימנע.

אפילו שהוא לא לובש מעיקר הדין, היה צריך לברך שהיה לנו בקנייה כשאדם קונה את הבגד החדש.

נכון שאנחנו מאחרים את זה ללבישה,

אבל כיוון שעיקר הדין היה בקנייה,

אדם מדד את זה, ראה שזה עומד עליו יפה,

גם כשהוא קונה והביא את זה הביתה, גם כן הוא שמח מאוד.

הימים האלה לא מתאים.

הגענו לזמן הזה, כל זה לא מתאים ולא שייך, אלה דברי ספר החסידים.

כך פוסק מרן, וכך המנהג של כל עם ישראל,

וכך רצו לנהוג ולעשות.

צריך להיזהר מזה עם התמוז עד תשעה באב, שלא נלך יחידים ארבע שעות עד תשע שעות.

ולא יכו תלמידים בימים ההם.

שד כתב מרירי הוזכר בתורה, פרשת האזינו.

השד הזה מלא עיניים, והוא נוהג בימים האלה לטייל בין חמה לצל.

איפה שהצל והשמש נפגשים,

זה המקום שהוא רגיל לטייל.

ולכן, אדם שנוסע ישתדל לא לנסוע לבד, אלא ייקח אתו טרמפיסטים כדי שיהיו לפחות שלושה,

כדי שאולי יפגוש בשד הזה.

מרן אומר את זה על שעות הבוקר מתשע בבוקר עד ארבע אחר-הצהריים.

כעת בשעות האלה מותר,

אבל בשעות הבוקר מן הראוי להיזהר, אלה הן השעות שהוא מטייל,

ולכן צריך להיזהר ממנו,

או שלא ילך בין חמה לצל.

לגבי הליכה אולי זה אפשרי,

אבל כשאדם נוסע מחוץ לעיר,

יש שם עצים משני צדי הכביש,

ואין אפשרות להיזהר.

אתה לא יכול כל הזמן לנסוע רק בשמש או רק בצל. אין אפשרות כזו.

כל הזמן אתה נוסע ואתה נפגש בין החמה לצל של העצים,

ולכן כדאי שלא ייסע לבדו,

אלא כמו שאמרנו, ייקח אתו עוד טרמפיסטים.

הגמרא אומרת,

בין אחד יש לו רשות גם להיראות וגם להזיק,

בין שניים יש לו רשות רק להיראות ולא להזיק,

בשלושה אין לו רשות לא להיראות ולא להזיק.

ולכן, לפני שיוצא את ירושלים,

שייקח אתו איזה טרמפיסטים,

רק שלא יכניס את השד בתוך האוטו.

ישים לב את מי הוא לוקח אתו לרכב,

אבל עקרונית ייקח אתו בני-אדם.

ואם לא מצא,

יש לו בתוך הרכב מנרה,

ידליק את הגמרא, הגמרא אומרת שגם הנר נחשב כבן-אדם ואבוקה כשניים,

אם אין ברירה, יסמוך על זה.

אבל כשיש אנשים,

עדיף יותר שיגמול גם חסד,

ואז בזכות זה הקב' ברוך הוא ישמור אותו,

כי מלאכך וצווה לך נשמורך בכל דרכיך.

יש שטוענים שאין בארץ ישראל...

אינני יודע, לא בדקתי, אבל מרן חיבר את השולחן ערוך בארץ ישראל ומרן כותב את ההלכה הזו, משמע שבימים האלה יש שודים ומישהו רוצה הוכחה שהולך לגבעת רם.

מרן מסיים, ולא יכו התלמידים בימים ההם.

גם שם יש חשש סכנה, כמו שמסופר על אותו הרב שרצה להכות בשוקת התלמיד וגער בו הרב.

בייש אותו. אמר לו, למה? ביישת אותי ליד התלמידים.

אמר לו, ראיתי איתו, שד היה על ראש המכה. אם היית מכה את הילד,

היה הילד יכול למות. ולכן גם אם

נפגע בו, שמא חלילה יבוא לידו הסכנה.

ערב תשעה באב לא יאכל אדם בסעידה נפסקת שיאכלה אחר חצות בשר,

ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשלים.

הגעה ואף ממשקיעים אחרים ממעט בשתייתם ממה שרגיל לשתות,

וכן לא יאכל אחר סעודתו,

צמנו מליח דברים שנוהג בהם בשאר פעמים כדי שיתנהג בפרישות.

עד עכשיו דיברנו לגבי המנהג של נהגים שלא אוכלים בשר אחרי ראש חודש אב.

אבל המשנה במסכת תענית כז אומרת לנו,

סעודה אחרונה שלפני הצום, ביום שני ח' באב,

הסעודה האחרונה, הסעודה הנפסקת,

אסור מעיקר הדין לאכול בשר ולשתות יין. זה כבר לא גדר של מנהג, אלא זה דין גמור.

מה דווקא מילה? אנחנו נזהרים גם במנהג וגם בדין.

בשביל מה אני מדגיש שזה דין ולא רק מנהג?

דווקא מילה לאדם חלש.

יש אנשים שסובלים מחולשה גדולה,

אתה יכול לעקל לו,

אחרי ראש חודש יהיה מותר לו לאכול בשר.

או אישה מניקה,

היא חלשה מאוד,

אין לה ברירה,

אז מתירים לה לאכול אפילו בשר בעונה, צריכה כזה ודבר אחר תצלה תיתן לה.

אבל כאן, סעודה האחרונה שלפני הצום זה כבר לא גדר מנהג,

ולכן גם לאנשים שהם חלשים קצת לא יכולים להקל בדבר.

זה דין המשנה, כך כתבו כל הפוסקים להלכה, ולכן ניזהר לא לאכול בשר,

לא לשתות יין.

ובנין מעיקר הדין רק בשר טרי,

שראוי להקריב על המזבח, רק זה אסור.

אבל כתבו התוספות מצד המנהג,

אנחנו מחמירים ואוסרים גם בשר קפוא,

אפילו בשר מלוח שעברה עליו יותר משני ימים ולילה אחת,

בשר עופות, דגים, יין מגיטו,

ואין לשנה יותר משלושה ימים. כל הדברים האלה נהגו לאסור,

וכך ההלכה שלגבי הסעודה המפסקת, הסעודה האחרונה,

מן הראוי להיזהר ולהימנע מכל הדברים הללו,

וכן לא יאכל שני תבשילים.

צריך להדגיש, להראות שהסעודה הזו היא סעודה ענייה ושפלה.

וכשאדם אוכל שני תבשילים יש לפניו פירמידה של צלחות,

מראה שהסעודה הזו מכובדת, חשובה, טובה, וגם זה לא טוב. ולכן יבשלו אך ורק סוג אחד של מאכל,

רק זה מותר בסעודה האחרונה,

סעודה המפסקת.

כך גם אדם שיגיד לשתות בירה אחרי שהוא אוכל ארוחת צהריים, יגיד לשתות בקבוק בירה.

גם מזה צריך להימנע, כך גם לגבי הסלט.

אומנם הרן כתב בהמשך,

בסעיף ד',

שירקות חיים או פירות חיים אין בהם שום בעיה, מותר מעיקר הדין לאכול כמה סוגי ירקות.

וזה כשאתה אוכל את המלפפון בפני עצמו, העגבנייה בפני עצמה,

אבל כשאדם הזה חותך אותם ועושה מהם מאדם,

עושה מהם סלט,

בזה בוודאי שצריך להימנע.

אלה דברי הגאון חידה, והעתיקו אותו השאר האחרונים, וככה הלקה למעשה.

הרמב״ם מסיים, וכן לא יוכל לאחר סעודתו צנון ומליח דברים שנוהג בהם בשאר טעמים,

אולם זה לא דין, דבר חי כמו שאמרנו מותר,

אפילו להחיל מהרעלה,

כדי שיתנהג בפרישובות.

אפילו בישל מין אחד בשתי קדרות מקרה שני תבשילים,

וכן יש להחמור ולהיזהר משני מינים בקדרה אחת,

אלא אם כן הוא דבר שדרכו בכך כל השנה, כגון אפונים מיני זרענים שנותנים עליהם בצמים ובצים.

ותבשיל שנעשה מדבר שנאכל כמות שהוא חל,

מקרה תבשיל לעניין זה.

אגב, אין חילוק בין צנין למיושל לעניין זה.

גם אם האדם הזה מבשל את שני המינים, שני הסוגים, בסיר אחד,

אף על-פי כן עדיין הדבר אסור,

אלא אם כן, אם דרכו בכך.

כגון,

מרק ירקות זה נקרא דבר שדרכו בכך. כל השנה כולה אתה מבשל מרק ירקות,

גזר, תפוח אדמה, קישואים,

כל הדברים האלה מתבשלים ביחד, ולכן מותר גם לאכול מרק כזה, מרק ירקות, בסעודה המפסקת.

אבל דבר שלא נגידים לבשל אותו ביחד,

הוא עושה עורמה, עושה רמאות ומבשל אותם ביחד,

עדיין הדבר אסור.

אדם שרוצה לטגן ביצה,

לאכול ביצה מטוגנת וביצה מבושלת,

למרות ששניהם ביצה, אף על-פי כן אסור.

הטעם של הביצה מבושלת דבר אחר והביצה מטוגנת דבר אחר, ולכן הדבר אסור.

אפילו ביצה רכה היא ביצה קשה,

שניהם בישול אבל זה רך וזה קשה, ולכן הטעם של הביצה הרכה הוא טעם שונה לגמרי,

ולכן גם בזה מן הראוי להיזהר בדבר, למרות ששניהם סוג של ביצים.

אלה דברי הפוסקים, והגרם הביא לזה את המקור מהמעשה המפורסם של הגמרא,

מנסכת דבר המציאה, פדלית.

שם עלולים לספר יותר על רבי אלעזר,

בנו של רבי שמעון בר יוחאי, שהיו לו איסורים קשים,

היה אומר בואו איחאי בואו רעב,

ובייסורים היה כולו זב דם.

אשתו הייתה מכינה למאכל אחר כך כדי שלא יתמוטט,

הייתה מכינה למאכלים,

הגמרא אומרת, הייתה מביאה לו שישים סוגי מאכל מתאנים.

אתה רואה שגם כשכולם עשויים מתאנים,

הגמרא מכינה אותם שישים מינים.

לכן גם פה לענייננו,

למרות שכולם עשויים מהביצים,

יש מקום לאסור ולהחמיר בדבר. רבי חנין,

אדוני.

אם אפשר לסגור את הדלת, שיהיה לנו פחות רעש.

סימן תקנ״ב, סעיף ב׳

אפילו בשר מלוח שעברו עליו יותר משני ימים ולילה אחת

ובשר עפות ודגים ויין מגיתו, דהיינו שאין לו יותר משלושה ימים,

נהגו לאסור.

הדין שנאמר במשנה בתענית כז שאסור לאכול בשר בסעודה האחרונה,

הסעודה המפסקת,

היה צריך להיות דווקא בבשר טרי,

בשר שראוי להביא אותו על המזבח.

ועל זה אנחנו אומרים,

אם אצל הקדוש ברוך הוא שולחן רבה אחרי כאן,

לא ייתכן שעל השולחן שלנו יהיה בשר.

אבל אם זה בשר קפוא, בשר מדוח, שעברו עליו יותר משני ימים ולילה אחד בשר ישן שלא ראוי להקים על המזבח,

היה צריך להתיר.

אבל כתבו התוספות

שהמנהג לאסור כל סוגי בשר.

כך כתבו להלכה גם העור זרוע, הגאות עשירים ושאר הפוסקים,

וכך פוסקים לנו להלכה הראש עטור ושולחן ערוך,

שגם סוגי בשר ישנים,

אפילו שעברו עליהם יותר משני ימים ולילה אחד, גם כן אסור.

כך גם לגבי בשר תרנגול.

אין אפשרות להקריב על המזבח תרנגול.

אין שום קורבן שבא מהתרנגולים.

אם כן, תגיד, דבר כזה לא קרב על המזבח, יהיה מותר?

אפילו, אחי, גם בזה המנהג להחמיר.

אם בפרשת בעלותיך התורה מכנה את בשר הסלב,

בשר העוף,

בלשון בשר, הבשר הוא בין ובין שיניהם,

לכן אנחנו מחמירים גם לגבי שאר עופות

שלא אוכלים בשר עוף בסעודה המפסקת.

ומצד המנהג, כמו שאמרנו אמש,

כבר מליל ב' באב, פה בירושלים, נהגו להחמיר ולהסר.

כך גם לגבי דגים.

דגים היה צריך להיות מותר. דגים זה לא בשר.

אבל כיוון שבלשון בני-אדם הרבה אנשים מכנים את הדג בשם בשר, ולכן גם בזה אנחנו נוהגים להחמיר בסעודה המפסקת, בסעודה האחרונה, לא אוכלים דגים.

למרות שבימים האלה,

מבית באה והלאה, כל הימים כן אוכלים דגים,

אבל בסעודה האחרונה, הסעודה המפסקת,

לא אוכלים דגים.

כך גם מיץ ענבים.

דבר כזה אי-אפשר לנסח על המזבח. בקודש אסך נסך שכר לה' דווקא יין שמשקר, שעברו עליו 40 יום.

מיץ ענבים לא ראוי לשקר, לא ראוי לנסח על המזבח.

היה צריך להתיר, אבל שוב, גם בזה,

מצד המנהג, בכל הדברים הללו נהגו להחמיר.

וכן,

אם הילד היה זקוק לבשר ובישלו לו אורז עם בשר,

את הבשר הילד אכל.

אנחנו רוצים לטעום מהאורז,

גם מזה הדבר אסור, אין יותר לאכול דבר כזה.

אגב, מותר.

אפילו בישל מין אחד בשתי קדרות מקרה שני תבשילים, וכן יש להחמיר ולהיזהר

משני מינים בקדרה אחת, אלא אם כן הוא דבר שדרכו בכך

כל השנה, כגון אפונים שנותנים עליהם בצלים וביצים.

בתבשיל הנעשה מדבר שנאכל כמות שהוא חי,

מקרה תבשיל לעניין זה, ואין חילוק ואין צליל למבושל לעניין זה.

כותב הרמב״ן,

גם אם האדם הזה מתחכם והוא מבשל שני סוגי תבשיל בסיר אחד,

סוף-סוף האנשים כולם רגילים לבשל כל דבר בסיר בפני עצמו.

מה שהוא מתחכם ועושה את זה בסיר אחד,

זה עדיין לא יתיר לו,

כך שאסור לאכול בסעודה המפסקת

שני תבשילים, לאכול דבר כזה בבת אחת.

אבל דבר שדרכו בכך מותר.

כגון ברק ירקות.

אנחנו רגילים כל השנה לבשל ברק ירקות בבת אחת, אתה שם שם קישואים, גזר, תפוח אדמה, אפונה או עדשים, כל הדברים האלה.

רגילים לבשל אותם בבת אחת, ולכן בזה הדבר מוטל לכתחילה, יכול לאכול מרק ירקות

בסעודה המפסקת, וכן בדברים אחרים מעין זה.

אבקת מרק עוף אסור.

גם זה בכלל בשר שאמרנו קודם שאסור,

זה אסור בסעודה מפסקת.

אבל, כמו שאמרנו, שתי תבשילים שאסרו בסעודה המפסקת,

כל זה אם רגילים לבשל כל אחד בפני עצמו,

רק שרגילים לבשל אותם ביחד זה נחשב כסוג אחד.

ולכן מותר לבשל לכתחילה ביצים ועגבניות,

מה שנקרא בערבית שקשוקה, בדואו בנדורה.

גם דבר כזה רגילים כל השנה לבשל ביחד,

ולכן יהיה רשאי לבשל ולאכול דבר כזה יחד.

אותו דבר, גם פיצה או בורקס,

גם שם רגילים לאפות אותם ביחד.

למרות שכשאתה עושה את הפיצה,

אתה שם קודם בצק,

על זה רסק עגבניות,

על זה אתה שם חתיכת גבינה,

זיתים, יש אבל שלושה-ארבעה סוגים.

אף על פי כן, ככה גילים כל השנה לעשות,

ולכן אם האדם הזה ירצה לאכול פיצה בסעודה המפסקת, מעיקר הדין מותר.

אבל עצה טובה, לא כדאי לאכול פיצה. מי שיאכל דבר כזה ירגיש צמאון נורא בכל יום תשעה באב.

לכן, עצה טובה שלא, אבל מצד הדין,

אם האדם ירצה, מותר.

כך גם לגבי הבורקס.

אומנם יש בתוך הבצק עלים, יש שם גם רסק תפוחי אדמה.

זה לא נקרא שני דברים,

אלא כל זה נחשב לדבר אחד.

או הוא עושה בורקס חלבי,

הוא עושה בורקס חלבי,

אז הבצק אחד והגבינה שניים.

גם זה לא נחשב לשני דברים, לשני מינים,

אלא גם זה נחשב כדבר אחד.

אומנם שיבולי הלקט החמיר בדבר,

בזמנו לא היו רגילים לעשות בורקס מגבינה.

היום שרגילים, הדרך היא בכך,

ולכן זה נחשב,

שני הדברים האלה הם למעשה כדבר אחד.

וכן, כל כיוצא בהם.

כל דבר שרגילות לעשותו ביחד נחשב כמין אחד.

יש הרבה אנשים שרגילים לבשל את האורז עם עדשים,

זה נקרא בערבית בשם ג'דרה.

גם דבר כזה,

כיוון שרגילים כל השנה לעשותו.

לכן, הדבר מותר לכתחילה לבשל ולאכול תבשיל כזה בסעודה מפסקת.

שני הדברים האלה הם שניים שהם אחד,

ואין כאן בעיה, יהיה מותר לאכול בסעודה מפסקת דבר כזה.

יש רעיון כזה רק לאכול כל שנה רק עדשים,

ולא יקשה לזה שתהיה חזקה.

בסדר, שיאכל עדשים, אבל הוא יכול לערז את זה, כמו שאמרתי.

עם האורז. הוא רוצה לאכול לשנות,

יכול לשנות, אין בעיה בדבר. אלה שרגילים לטגן ביצה,

ביצה מטוגנת וביצה מבושלת,

למרות ששניהם שם ביצה עליהם,

אבל למעשה יש לכל אחד טעם נפרד,

ולכן זה נקרא שני תבשילים,

ואסור.

או הוא מבשל את שניהם, אבל האחת ביצה רכה, השנייה ביצה קשה.

גם שם יש טעם שונה, וגם זה אסור,

מעין מה שנאמר בווה מציעה פד,

שם במעשה של רבי אלעזר ורבי שמעון, שהייתה מבשלת לו 60 מיני תבשיל מתאנים,

והגמרא מכנה את זה מינים,

משמע שכל דבר יש לו טעם אחר, הוא נחשב כמין אחר ואסור.

כך הוא הדין גם פה לענייננו,

שגם זה יהיה אסור.

גם דבר שנעשה מדבר שנאכל כמו שהוא חי, כגון ריבה,

אני לוקח פירות ומבשל,

היה אפשר לאכול את הפירות האלה כמו שהם חיים.

אפילו, אחי, במציאות בישלתי אותם,

ולכן גם הריבה נחשבת כתבשיל.

ולכן אסור לאדם למרוח פרוסה מרגרינה וריבה.

את המרגרינה מבשלים בבית-החרושת,

זה נקרא תבשיל אחד.

גם את הריבה בישלו. אם כן, יש כאן שני תבשלים והדבר אסור.

תבשיל, אין הכוונה רק אם הוא חם.

גם אם הוא קר לגמרי, גם כן הדבר אסור,

ולעניין זה כבוש כמבושל, ולכן גם מלפפון חמוץ,

גם הוא נחשב כתבשיל לעניין זה.

או זיתים נחשב גם כן כדבר מבושל לעניין זה.

איך היום רגילים לכבוש את הזיתים?

קודם מבשלים את זה, עובר בישול בעדים,

ורק אחר כך הכבישה מסיימת.

אז יש כאן בישול גמור.

ולכן, אם האדם הזה אוכל אורז, התבשיל שלו אורז,

אבל האורז הוא קצת יבש,

לא נבלע לו. הוא יוצא לקחת קצת זיתים,

ואת זה אתה יכול לעשות כעת, היום,

אבל לא בסעודה מפסקת.

למה?

הזיתים נחשב כעוד תבשיל בפני עצמו,

ולכן אסור לנו לאכול נוסף לאורז גם זיתים.

אין הבדל בהלכות האלה בין אש לאשה. גם לנשים שייך את כל הדינים, את כל ההלכות שאמרנו. ישים לב גם על אשתו, בנותיו, שגם הן ייזהרו לא לאכול שני תבשילים,

וכן כל כיוצא בזה, המיונז.

אני לא בישלתי את זה,

אבל בבית החרושת בישלו את המיונז.

אז אם בישלו את זה שם,

אז ממילא גם זה נחשב כתבשיל. וכן, על זה הדרך.

היום רוב הדברים שאנחנו קונים,

מצרכי מזון המתועשים,

רובם הגדול עוברים בבית החרושת תהליך של בישול,

וממילא צריך יהיה להיזהר, להימנע,

לא לאכול אותם.

נוסף בתבשיל, לקחת עוד דבר שני,

בחיי גוונה צריך להימנע.

מה שכבודו אומר זה על כוס חלב ועל כוס עזר,

מחלוקת בפוסקים לגבי אדם שרוצה לשתות

אחרי הסעודה, אחרי שאכל את האורז,

רוצה לשתות כוס תה או כוס קפה,

עם חלב, בלי חלב. יש מחלוקת בפוסקים בזה.

הרב זרע אמת אסר בדבר. הוא מחשיב גם את זה.

המים שרתחו,

שאתה שם עליהם את התה והקפה,

גם זה נחשב כאות תבשיל ולפי דעתו אסור.

הגאון חידה בספרו, מחזיק ברכה, חולק.

הוא אומר שזה מים בעלמא, מים שאתה ממתק אותם עם קצת סוכר,

נותן להם קצת טעם בקפה או בתה,

והיום כולם רגילים בדבר הזה. פעם, לפני 500 שנה,

רק אנשים מכובדים היו לוקחים, שותים כוס קפה.

אבל היום כולם, לכולנו יש בבית קפה,

ולכן הרב דעתו להתיר בדבר,

והרב מספר מעיד לנו שכך הוא המנהג,

המנהג במקומות הללו,

להקל בדבר, ולכן מעיקר הדין,

כוס תה או כוס קפה אין בו איסור, מעיקר הדין יהיה מותר.

אבל אדם שיכול להחמיר על עצמו,

המחמיר, תבוא עליו ברכה.

שוב, הפסטור לא משנה את הטעם. אם היה משנה,

מוסיף לו בטעם, אז היה צעד לאסור.

אבל הפסטור לא משנה כלום בטעם, ולכן הגבינה איננה חשובה כדבר מבושל,

אלא זה נחשב כמו אותם הדברים שנאכלים כמות שהם חיים,

ולכן אין בזה בעיה. כמו שמרן מסיים בסעיף ד',

מותר לאכול פירות

כשהם חיים אפילו כמה מינים.

כך גם לגבי הירקות.

מותר לאכול כמה סוגי ירקות.

הוא אוכל עגבנייה, גמר את העגבנייה, רוצה לאכול מלפפון, אחרי זה פלפל,

שיאכל. כאן אין תבשיל, זה לא מבושל,

ולכן אין שום בעיה בדבר. יהיה דבר מותר בלכתחילה.

היה צריך להתיר מעיקר הדין גם סלט,

אבל, אומר הגאון חידה,

גם דבר כזה הוא מעדן, אנשים נהנים מזה מאוד,

ולכן כדאי להימנע מהסלט.

מרן מסיים, נוהגים לאכול עדשים עם ביצים מבושלים בתוכם,

שהם מאכלי אבלים.

אגב, יש נוהגים לאכול ביצים קשים שהוא גם כן מאכל אבלים,

אבל אדם שירצה לקיים את המנהג הזה,

אם הוא רוצה לאכול מן האדום, האדום הזה, מן העדשים,

הוא צריך לדעת שזה תבשיל,

ואסור לאכול חוץ מזה תבשיל אחר,

או דעתו לאכול ביצים.

הביצה היא מבושלת,

אם כן אסור לו לאכול חוץ מהביצה עוד תבשיל אחר.

אותם עמי ארצות שאוכלים את כל סעודה המפסקת.

הוא אכל מרק ירקות, אכל ושבע,

ואחר כך הוא לוקח ביצה מבושלת ושם עליה אפר על שם ואגרס בחצת שינייך כפישני באפר.

אותו אדם הוא עם ארץ,

הוא אוכל תבשיל שני.

הביצה הזו היא דבר שני.

אלא כל מה שמרן אומר, אותם שנוהגים לאכול ביצים או עדשים, הכוונה רק,

אוכל רק עדשים, אם הוא רוצה.

בסדר, זה נקרא תבשיל אחד,

יתחיל בזה ויגמור בזה.

אבל אם אותו אדם מתעקש, אומר, לא,

אצלנו נהגו,

בסדר, אם הוא עושה כך, הוא ייתן את הדין, הוא עובר על דברי המשנה,

הוא אוכל שני תבשילים בסעודה המפסקת.

אין בעיה, אם הוא פותח את הביצה,

פותח אותה,

שפך אותה על העדשים,

מערבב אותה ומבשל אותה כך בצורה הזו, כך הם רגילים כל השנה לבשל ולאכול,

אז גם לסעודה המפסקת אין בעיה, יהיה מותר.

אבל אם הוא מכניס את הביצים שלמות

על העדשים ואחרי שגמר לאכול את העדשים, הוא לוקח את הביצה או להפך,

זה נקרא שני תבשילים, ואסור לאכול דבר זה.

כל זה מרן כותב בהמשך

בסעיף ט',

ומרן אומר שבחיי גוונה הדבר אסור.

הטור קורא על אותם האנשים שעושים את הרמאות הזו,

קורא עליהם את הפסוק.

צדיק אוכל לשבע ענשו, ובטן רשעים תחסר.

אז הטור קורא עליהם, הבטן שלהם בטן רשעים, כך הוא אומר.

זה רמאות, סתם בעלווה.

אלא אם הוא רוצה, יקדים.

12 בצהריים הוא יושב, אוכל,

אין לו את ההגבלות האלה,

מותר לו לאכול דגים, מותר לו לאכול שני תבשילים,

אם זה בשעה 12 בצהריים,

עד שבע הוא יהיה עוד הפעם רעב,

אז זה סעודה אחרת וזה סעודה אחרת.

אבל כשהוא בא בשעה 15-15 ואוכל,

ממלא את בטנו,

ואחר כך הולך מתפלל מלחה, חוזר ואוכל את הביצה ואומר, הביצה זה הסעודה המפסקת.

זה סתם עוונטה, זה סתם רמאות.

כמו שאמרנו, הטור קורא עליהם בטנם בטן רשעים.

הדרשנים הסבירו, אמרו,

הצדיק ממהר, צריך ללכת מהר לבית המדרש. הוא יושב ואוכל,

הוא רוצה לשבוע מהר, צדיק אוכל לשבע נפשו.

אבל הרשע, אפילו שהוא אכל ושבע כבר,

אבל אוכל טעים, הוא רוצה עוד לאכול.

ובטן רשעים תחסר, הוא רוצה שיחסר כדי שיוכל לבלע, לאכול עוד.

אז ככה עושה אותו אדם בערב תשעה באב,

וזה לא מתאים.

ולכן,

אם הוא חושש שהצום יזיק לו, הוא אומר, אני לא יכול להימנע מכל הדברים האלה, אני חייב לאכול טוב,

בבקשה שיוכל טוב, אנחנו נאפשר לו בתנאי שיקדים. יאמר לאשתו,

ארוחת צהריים בערב תשעה באב, ארוחת צהריים קצת יותר מוקדמת.

יוכל לאכול בשעה 12 ארוחת צהריים,

אפילו דגים יהיה מותר לו לאכול, יהיה מותר לו לאכול שני תבשינים,

יוכל לאכול סלט ומלפפון חמוץ,

יאכל את כל מה שהוא רוצה.

ואחר כך, בשבע, כשהוא בא, הוא עוד הפעם רעב,

שם בזה נוכל להתיר לו,

אבל לא ייאחר יותר מדי.

הלבן גם הוא לא דבר שעובר בישול.

הם מחממים את זה היום ב-30 מעלות, משהו כזה, אבל זה לא ממש בישול.

ולכן, אין הלבן נחשב כתבשין,

ולכן, אם אתה רוצה, עם האורז,

יחד עם זה לבן, כדי שיהיה לו יותר קל לבלוע את זה,

מעיקר הדין, מותר, זה לא ייחשב לשני מינים. כך גם כשהוא אוכל פירות,

אכל שזיפים, רוצה לאכול אחרי זה אבטיח.

ירקות או פירות כמו שהם חיים,

אפילו כמה סוגים, מעיקר הדין, מותר.

אין בדבר הזה חשש איסור.

לא, אסור.

אבל הביצה היא שלמה עם הקליפה. לא, הוא שובר אותה בטרור.

אם הוא ישבור, אני מסכים איתך.

אם הוא ישבור אותה וקח דרכו כל השנה, אני מסכים איתך.

מימי לא ראיתי עדיין מרק ירקות כזה.

בסדר, מי שעושה, מותר.

אין בעיה.

כבוד הרב, הכלל בדברים האלה, כשאדם אוכל ועובר זמן כדי עיכול,

עבר זמן כדי עיכול, עד שעה שבע, מה שהיה כבר יתעקל,

אז זה ייחשב סעודה אחרת.

אבל אם לא עובר כדי עיכול,

הוא אכל ארוחה דשנה בשעה שלוש-ארבע,

והסעודה הזו יכולה להספיק לו לעוד שלושה ימים.

אז בשעה שבע האדם הזה בא, הוא עדיין שבע מזה.

זה כאילו המשך של אותה סעודה,

וזה לא טוב.

לכן, אני אומר את העצה הכי טובה.

אני אומר לאכול ב-1200,

ואז אין שום בעיה,

הכול יהיה בגדר היתר.

אל תחפשו לרדת מה-1200, אל תחפשו להסתבך.

להגיד לי, שעה שלוש, שעה ארבע, אתה מתחיל להסתבך.

1200, בוודאי מותר.

1200 לא טוב, אתה צריך להתעקש, להגיד אחת,

אם אני אומר דבר טוב, אני אומר דבר שהוא הגיוני,

אז תתרגל ללכת עם הדבר הזה לפי אותו ההיגיון.

אל תחפשו תמיד לעקם, לחפש את הדברים, ואולי להגיד דבר עקום. למה להגיד עקום? אני אומר דבר ישר.

אני אומר דבר טוב, שכל הפוסקים מסכימים אתו,

הלבד יקעו לעלמא.

אז למה אתה מחפש דבר עקום?

אל תסביר, אל תסביר, בלי טובות.

נוהגים לאכול עדשים עם ביצים, כמו שאמרנו, בתנאי שזה יהיה הדבר היחיד. מי שאפשר לו לא יאכל בסעודה מפסקת, אלא פת חרבה במלח

וכי טון של מים. אגב, יש מחמירים מקבל אחר אכילתם פת באפר ולאוכנו,

על שם ויגרס בחצץ.

הגמרא מספרת

בתעניק למד על רבי יהודה ורבי אלעאי,

שהיה רגיל בסעודה מפסקת לשבת בין תנור לחיריים, מקום שהוא השפל ביותר.

היה לוקח לחם יבש, פת חרבה,

ושותה על זה כטון של מים. זו הייתה הסעודה המפסקת של רבי יהודה ורבי אלעאי.

אדם שיכול, כדאי שינהג ויעסקת.

הרמב״ם כותב,

מימינו לא אכלנו תבשיל בסעודה המפסקת.

אפילו מין אחד לא אכלו,

אלא נעשו כמו כעין רבי יהודה ורבי אלעאי.

אנחנו אולי חלשים יותר, אין בכוחנו לעשות עד כדי כך,

אבל השתדל האדם למעט מתענוגיו, מהנאותיו.

ולכן גם אדם שרגיל תמיד אחרי ארוחה, תמיד הוא שותה כוס קפה,

השתדל להחמיר אם אפשר,

יסתפק במים.

אם הוא רגיל תמיד לשתות בירה אחרי שהוא גומר את הסעודה,

הסעודה המפסקת תימנע מהבירה, וכן כל כיוצא בזה.

עד כמה שהדבר ניתן, נשתדל להחמיר בדבר.

איך?

הטחינה, אני חושב, גם היא עוברת תהליך בישול.

נדמה לי שהקופסה שאנחנו קונים,

הקופסה הטחינה הזו בבית החרושת עוברת תהליך בישול,

ממילא גם בה תהיה הבעיה.

נהגו לשב על גבי קרקע בסעודה המפסקת הגהב, ואין צריך לחלוץ מנעלה.

אין זה דין, זה לא כתוב בגמרא,

אבל כותב הראש שהמנהג הוא שאנחנו יושבים על גבי קרקע, כך כותב הרבייה,

כי אין מה שאבלים נוהגים בכל שבעה ימי עבדותם,

גם אנחנו לא יושבים על השולחן לאכול,

אלא יושבים על גבי קרקע.

לפי הקבלה לא טוב לשבת ממש על הקרקע,

אלא כדאי שיפרוס מחצלת,

בד וכיוצא בזה,

כדי שלא יושב ממש על הקרקע.

כך גם כשאדם עושה תיקון חצות,

גם שם מן הראוי לא לשבת על הקרקע ממש,

בין אם זה בלילה תיקון חצות,

אחרי חצות לילה, בין אם זה תיקון חצות שאנחנו עושים בימים האלה ביום אחרי חצות,

גם בזה וגם בזה לא טוב לשבת על הקרקע.

כך גם לא טוב ללכת יחף

על הקרקע.

כשהיה עוון עץ הדעת התקללה ארורה אדמה בעבורקע. כשאדם הולך יחף או יושב על הקרקע, שואב מזוהמת הנחש, הקרקע, ולכן כדאי, כמו שאמרנו, שיהיה איזה מחצלת.

לכן גם הגבאים בבתי הכנסת משתדלים לפרוס לנו מחצלת,

כדי לא לשבת על הקרקע ממש.

מועיל, כן.

יש להיזהר שלא יישבו שלושה לאכול בסעודה המפסקת

כדי שלא יתחייבו בזימון,

אלא כל אחד ואחד ישב לבדו ויברך לעצמו.

ישב, בדד וידום. זה מה שרצוי לעשות בסעודה המפסקת.

תמיד, בכל השנה כולה, שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן.

יש להם קביעות ביחד, ולכן חייבים בזימון.

כאן, אם יהיה דבר כזה, יש לנו מחלוקת אם יצטרכו לזמן או לא.

ולכן, שימו לב לא להגיע למחלוקת הזאת.

מן הראוי שלא ישבו שלושה ביחד.

אם האבא יושב בסלון לאכול,

הבן יושב במטבח, הבן השני יושב בחדר השינה, כל אחד יושב בחדר אחר.

שלא יראו איש את אחיו, כדי שלא יבואו לידי הבעיה האמורה.

עברו וישבו באחד השלושה.

האם בדיעבד חייבים לעשות זימון או לא?

יש בזה מחלוקת בראשונים.

והמסקנה היא, לא יגידו נברך אלוקינו שאכלנו משלם.

סימן תקנב,

סעיף ז'

מהגול ישב על גבי קרקע בסעודה מפסקת, אגע,

ואין צריך לחלוץ מנעליו.

האבלים בתוך שבעה ימי עוולתם חייבים בכפיית המיטה,

ומכוח כפיית המיטה צריכים להימנע מלשבת או לישון על גבי מיטה,

כיסא, ספסל וכיוצא בזה.

אלא רגילים האבלים לשבת על גבי קרקע.

מעין זה גם הנהיגו מנהג טוב לשבת על גבי קרקע בסעודה מפסקת, כדי להמחיש

שאותה הסעודה היא סעודה שפלה וענייה.

זה לא דין, לא כתוב הדבר הזה בגברה,

אבל כך מספרים לנו הרביה, אביה העזרי ושאר הפופים, וכך נוהגים עם ישראל שיושבים על גבי קרקע באותה הסעודה האחרונה.

בדרך כלל, כשאנחנו עוברים לשבת על גבי קרקע,

הכוונה היא לפרוס

איזה בד, מחצלת, כלשהו, לא טוב לשבת על גבי קרקע ממש.

כך גם לגבי תיקון חצות.

גם שם, בכל השנה כולה, אנחנו יושבים על הקרקע כשאומרים תיקון חצות,

אבל גם שם,

לא ממש על גבי קרקע, אלא פורסים איזה מחצלת, כי האדמה התקללה, ארורה האדמה בעבורך. כשאדם הולך יחף או יושב על גבי קרקע,

הוא שואב מאותה הזוהמה, זוהמת הנחש, ולכן, לפי דברי המקובלים,

זה לא טוב, אלא, כמו שאמרנו, יהיה איזה שטיח, יהיה משהו.

זו הסיבה גם שהן בתשעמאה והן ביום הכיפורים הגבאים דואגים לנו ופורסים איזה מחצלת.

לפעמים,

בתכנסת העני, אין לגבאים לא שטיחים ולא דבר אחר.

מה עושים במקרה הזה?

הופכים את הספסל.

אתה הופך את הספסל ויושבים על המשענת של הספסל. בצורה הזו יכולים לקיים את המנהג. כך יעשו גם בסעודה המפסקת, בסעודה האחרונה שבערב תשעה באב.

אבל עדיין לא חלים כל אותם הדינים, דיני אבלות.

דיני אבלות של יום תשעה באב, האיסור אכילה בשתייה או שאר הדברים,

רק מרגע השקיעה והלאה ולא קודם לכן.

סעיף ח' יש להיזהר שלא ישבו שלושה לאכול.

סעודה מפסקת כדי שלא יתחייבו בזימון,

אלא כל אחד יושב לבדו ויברך לעצמו.

הגאונים דנו בהלכה זו,

והם שאמרו לנו שלא לשבת שלושה יחד.

ככה העתיקו גם הראש, הגאות מיימנויות, הטור מרן ושאר הפוסקים,

לא טוב לשבת שלושה יחד.

שלושה שאכלו כאחד,

זה מראה על קביעות,

ולכן גם חייבים לזמן.

אנחנו לא רוצים שהסעודה הזאת תהיה קבועה.

אנחנו רוצים שאותה הסעודה תהיה סוף וקץ לכל צרותינו,

שיותר לא יהיה דבר כזה.

ולכן זו הסיבה שאנחנו משתדלים לא לשבת ביחד שלושה,

אלא כל אחד אוכל בחדר אחר.

ולכן, אם בעל-הבית יושב לאכול בסלון,

שהבן שלו,

האחרים, יושבו במטבח,

במרפסת ובחדרים אחרים, כל אחד יושב במקום אחר,

לא ראו איש את אחיו. זה עדיף יותר לנהוג ולעשות כך.

השאלה היא לגבי דאבן.

כבר ישבו שלושה ואכלו ביחד.

האם באמת נוותר,

נפקיע מהם את חובת הזימון או לא?

בזה דן הראש.

הרי אפילו אבלים בתוך שבעה ימי עבדותם, אבלות חדשה,

שמה חייבים לזמן.

שלושה שאכלו כאחד.

הם אומרים, נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו, ועונים לו וכו'.

ואפילו באבלות חדשה יש זימון.

איך נוכל להפקיע פה לגמרי ולומר שלא יהיה לגמרי זימון? זה הוויכוח שיש בין הפוסקים.

משמעות מרן היא שכן צריך לזמן.

בדיעבד, אם ישבו שלושה יחד, כן צריך לזמן. לכן מרן כתב,

יש להיזהר שלא ישבו שלושה, זאת אומרת, בלכתחילה.

אבל משמעות הדברים שגם מרן נוקט היא שמעיקר הדין, אם כבר ישבו, כן יהיה צריך לזמן.

ולכן,

לגבי שלושה שאין שם אזכרת שם שמים, כדאי במקרה כזה, בדיעבד,

שיזמנו.

אבל אם זה זימון של עשרה זה דבר שקורה בישיבות,

אם שם קרה דבר כזה, אולי נאמר, ספק ברכות להקל נגד מרן,

אולי נאמר שלא יזמנו.

תודה.

נאמר שלא יגידו נברך אלוקינו, לא יגידו זימון בשם,

אלא יגידו את הזימון בלי שהם יגידו רק נברך שאכלנו משלו.

סעיף ט',

מרן מסביר לנו שכל הדינים שלמדנו לגבי הלכות סעודה מפסקת, כל זה בסעודה מפסקת,

שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע,

וכשהוא אחר חצות. אבל אם היה קודם חצות או אחר חצות ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע, אין צריך להיזהר בדברים הללו.

זאת אומרת,

אם האדם הזה אוכל מוקדם,

אין בעיה,

אוכל ב-12 בצהריים,

זה עדיין לא נחשב לסעודה המפסקת,

ושם אין את כל ההגבלות האלה. ולכן, אם הוא רוצה לאכול דגים ב-12 בצהריים, מותר.

רוצה לאכול שני תבשילים, מותר.

לא צריך לשבת על גבי קרקע. כל הפרטים שאמרנו,

הוא פטור מכולם.

אבל אם האדם הזה בא מאוחר,

לא הצליח להגיע לבית לבוא לאכול ארוחת צהריים מוקדם,

אלא הגיע בשעה 16-17,

ואז הוא נכנס כבר לבעיה הזו.

הטור מכנה את אותם האנשים שעושים את הדבר הזה,

שוכנים גם בשעה 17 וגם בשעה 17,

קורא עליהם את הפסוק, צדיק אוכל אסוב על נפשו,

ובטן רשעים תחסר, קורא אותם, בטנם בטן רשעים,

כדי שהאדם לא יגיע לזה.

לכן יאמר לאשתו שתבשל באותו יום מוקדם, והוא ישתדל להגיע לבית מוקדם לאכול בשעה 12. כך היה צריך לעשות גם בישיבות.

ישיבות או תלמודי תורה, כל אלה שיש להם ארוחת צהריים,

שיקדימו קצת את ארוחת הצהריים,

ואז לא יגיעו לידי הבעיה הזו.

אבל אם האדם הזה אומר לך, תשמע,

אני ממשל רק

סוג אחד של תבשיל, אני ממשל רק מרק ירקות.

את מה שאני אוכל, מרק ירקות, בשעה 15,

אותו דבר אני אוכל גם בשעה 17. אין שום בעיה.

זה לא עוון לאכול פעמיים, זה עוון לאכול שני סוגי תבשיל.

כאן זה סוג אחד.

הוא אוכל את אותו דבר, מה שהוא אוכל בשעה 17 בשעה 18, הוא חזור ואוכל בשעה 17. בזה אין שום בעיה, יהיה הדבר מותר בלכתחילה,

בזה לא נגביל אותו.

אלא כל הבעיה היא כשהוא ירצה לאכול דגים,

או ירצה לאכול שני תבשילים.

בזה הוא צריך לדעת.

נכון שדעתו לאכול עוד הפעם בשבע,

אבל לסיבוב השני זה לא נחשב כסעודה בפני עצמה אלא כהמשך

למה שהיה קודם.

כל זה נחשב סעודה אחת.

עדיין המזון לא יתעקל. מה שאכל בשעה חמש בשבע עדיין המזון לא יתעקל. אז זו לא סעודה חדשה, זה כאילו המשך.

ולכן יחולו עליו

כל הדינים, כל ההגבלות של סעודה המפסקת.

הרמב״ם מדגיש

שאדם שיכול ודאי צריך, צריך להחמיר על עצמו,

אבל יש אנשים שלא מסוגלים.

אם הוא לא יאכל סעודה טובה ב-12 בצהריים יהיה לו קשה מאוד לצום.

אם הוא ירצה להסתמך רק על הסעודה המפסקת בשבע,

הוא יהיה חלש ולא יוכל לעבור את הצום בשלום.

ולכן אין ברירה,

לכן אנחנו כן מתירים לו שיאכל טוב,

סעודה טובה, אבל כמו שאמרנו,

הוא ישתדל להקדים.

בזה הוא עוקף את כל המחלוקות, כל השאלות.

הלבדי כול עלמא, יהיה הדבר מוטע בלכתחילה,

לאכול לאכול אפילו דגים ב-12 בצהריים.

בהלכות אלה אין הבדל בין איש לאישה. גם הנשים מצוות מוזרות בכל הדברים הללו,

וגם היא צריכה להקפיד לשים לב בדבר.

כל זה שנה כזו.

אבל שנה הבאה, אם חל תשער בים ואכל בשבת,

או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת,

אוכל בשר ושותה יין וסעודה מפסקת ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו. אגב, מי הוא צריך להפסיק

מבעוד יום.

זאת אומרת,

אין דיני אבלות בשבת.

כך נאמר שם בתלמוד ירושלמי על הפסוק

ברכת השמית העשיר ולא יוסיף עצב אימה.

ברכת השמית העשיר זו שבת,

לא יוסיף עצב אימה זה אבלות, כלומר שאין אבלות

ביום שבת,

ולכן גם פה יושב על הכיסא, אוכל בשר, דגים, יין, מה שהוא רוצה.

עד שקיעת ההמה הכול מוצע בלכתחילה, והאדם הזה לא מוגבל כלל ועיקר, כיוון שאין דיני אבלות

ביום שבת.

אם לא יבוא משיח שנה הבאה,

צריך להיות יום תשעה באב ביום ראשון.

זאת אומרת, במוצאי שבת אנחנו מתחילים את הצום,

ולכן הסעיף הזה יהיה יחול אז בדוגמה שאמרנו.

אבל בין השמשות, למרות שזה ספק יום שבת,

בין השמשות צריך יהיה להחמיר,

יהיה אסור לו לאכול, כמו שתמיד אנחנו נזהרים בבין השמשות של תשעה באב.

תפילת מנחה בערב תשעה באב. אנחנו משתדלים תמיד קודם להתפלל ואחר כך לאכול.

לא טוב לאכול לפני התפילה.

מרן דיבר בהלכות האלה לגבי תפילת המנחה בסימן רלג.

עכשיו, מרן הזהיר, ברגע שהגיע הזמן של התפילות,

אז מן הראוי שלא יאכל, לא לפני מנחה, לא לפני ערבית,

ממילא גם בערב תשעה באב יאכול אותו כלל.

זו הסיבה שאנחנו מקדימים קצת,

מקדימים את התפילה, תפילת המנחה.

לא מתפללים מנחה בערבית יחד כי רוצים לאכול סעודה מפסקת.

איך יאכל אם עדיין לא יתפלל מנחה?

ולכן מן הראוי להקדים להתפלל קודם

כל תפילת מנחה,

ואחרי זה ילכו לאכול סעודה מפסקת.

כך אנחנו עושים גם בערב כיפור,

כך הוא הדין גם בערב תשעה באב,

מן הראוי בלכתחילה להקדים את תפילת המנחה.

כל זה אם הוא אוכל לחם, אם הוא לא אוכל לחם, אין בעיה.

יש אנשים שלא אוכלים לחם.

אשתו מבשלת לו אורז ועדשים.

בערבית קוראים לזה ג'דרה.

הוא אוהב את זה וזה בסדר. זה נקרא תפשיל אחד, כך הדרך לבשל.

זה מה שהוא אוכל סעודה שלישית, הוא לא אוכל לחם.

בזה לא תהיה בעיה.

אם נוח לו יותר לבוא להתפלל מנחה בשעה 1915, בבקשה,

להתפלל מנחה בשעה 1915. בזה אין את ההגבלה שאמרנו. אבל כשהוא רוצה לאכול קבצה לחם, יותר מ-50 גרם לחם,

בזה דחו להנחה שאמרנו שרצוי,

קודם כול תפילת מנחה,

ורק לאחר מכן יהיה רשאי לשבת ולסעוד.

קראו לאכול אחר כיצור היום.

כן,

אין בעיה.

אפשר, כן.

זה אחד.

מי שקיבל עליו תענית שני וחמישי כל ימות השנה,

ואירע ערב תשעה באב להיות ביום שני,

כמו השנה שיש לנו,

יישאל על נדהו,

או ילווה את תעניתו ופורעיו.

אדם שלצורך כפרת עוונות וכיוצא בזה, קיבל על עצמו בנדר לצום ביום שני.

אז אם הוא יצום ביום שני חטא באב,

אז יהיה לו צום יומיים.

יומיים זה כמעט סכנה.

ולכן העצה הראשונה שמרן אומר,

ילך לחכם ויעשה התרה על הנדר שלו.

אבל לא מועיל כעת לעשות התרה. החכם לא יעשה לו כעת את ההתרה.

צריך להמתין שהנדר יחול.

לכן ילך לחכם רק ביום שני,

יום שני בבוקר, ערב תשעה באב, אז הוא יוכל ללכת לחכם.

תמיד חכם שבקיא בהלכות נדרים, שיעשה לו התרה,

יעקר לו את הנדר מעיקרא.

או ילווה תעניתו, במקום יום שני ייקח יום אחר, גם זה טוב.

או אם האדם הזה,

מראש, מעיקרא, כשהוא בא לקבל על עצמו,

הוא יודע שאמור להיות חטא באב, ערב תשעה באב,

ביום שני,

ולכן הוא מעיקרא אומר שהוא מקבל עליו עד הערב.

הוא לא מקבל עליו כל היום,

אלא עד שבע.

בשבע בערב הוא שובר את הצום,

אוכל סעודה מפסקת, ועוד פעם חוזר וצם.

אם הוא יאמר מראש לפני שהוא מקבל עליו את הדרך הזו,

אפשר לעשות כן. כך גם לגבי תענית חלום.

ראה חלום ביום ראשון בלילה, ליל חטא, ראה חלום לא טוב והוא צם, שוב יעשה את הצום עד הערב, עד שעה שבע, ושבע יאכל סעודה מפסקת.