הלכות קריעה על המקדש בזמן הזה ותקנות השמחה והנגינה בירושלים זכר לחורבן

 

- - - לא מוגה! - - - 

הרדב״ז טוען עליהם, הוא אומר,

מי אמר לך את ההלכה הזאת? מי אמר שהירושלמים לא צריכים לקרוע?

גם ירושלמי, אם הוא לא ראה את מקום הקודש

חודש שלם, חייב לקרוע.

מה בכך שהוא ירושלמי? מה זה קשור אם הוא גר בתל אביב, בבני ברק או בירושלים?

מסתכלים לפי המציאות, ואם הוא לא ראה את המקום הזה חודש, צריך לקרוע.

זו הטענה של הרדב״ז.

אבל,

כפי שהרב עצמו מספר,

המנהג הוא שהירושלמים לא קוראים.

זה למה?

מה הסברה?

הרי האדם הזה אומר לך, לא ראיתי את המקום הזה חודש.

למה, אם הוא ירושלמי, פטרנו אותו מחובת הקריעה?

הסבירו לנו הפוסקים,

אדם כזה שגר בירושלים, גם אם לא ראה ממש בעיניים את מקום הקודש והמקדש,

אבל חורבן בית-המקדש לא מש מלבנו.

כולנו זוכרים, גם אם הוא לא ראה, החבר שלו ראה וסיפר לו ואמר לו.

ולכן הנהיגו שבירושלים לא קוראים על מקום הקודש והמקדש.

כל אותם הירושלמים, לפי המנהג, פטורים.

ככה העתיק להלכה הגאון חידל בברכי יוסף, סימן תקסא,

השערי תשובה, האליה רבה ושאר אחרונים.

וככה המסקנה למעשה, שהירושלמים אינם חייבים בזה.

אלא שכותב הגאון רב סריה דבילצקי,

מחכמי דורנו, גר בבני-ברק,

אחד מגדולי הפוסקים בדור,

הוא מדגיש ואומר, כל זה לאותם שגרים בין החומות.

על זה יש המנהג.

בזמנו של הרדב״ז שכונת בוכרים לא הייתה קיימת.

בזמנו של הגאון חידל כל אותם הפוסקים לא היו קיימות השכונות האלה.

עד לפני 140 שנה כל היהודים היו גרים רק בין החומות.

הרובע היהודי היה מלא, חלק מהיהודים היו גרים גם ליד הרובע הארמני,

או יותר,

בתוך הרובע המוסלמי היו שם גם אלפי יהודים גרים.

שם הם קרובים מאוד מבחינה גיאוגרפית,

בתוך קילומטר אחד, בתוך כמה מאות מטרים למקום הקודש והמקדש.

שם, על זה יש לך את המנהג לפתור.

אבל אדם שגר בשכונת רמות,

גר בשכונת גבעת-שאול, הר-נוף,

הוא רחוק, 5-6 קילומטר הוא רחוק ממקום הקודש והמקדש,

מלו ולירושלים.

אפילו שבתעודת הזהות שלו כתוב,

הוא גר בירושלים,

משלם את המסים לאורי לופיאנסקי, לראש העירייה של ירושלים,

כמו אנשי הרובע היהודי.

כאן לא הולכים לפי המס למי הוא משלם את הכסף.

כאן, אם הוא קרוב,

אז שייך לומר, חורבן בית-המקדש לא משמיא לבנו,

אבל אם הוא רחוק וגם לא ראה את מקום הקודש והמקדש,

מלאם עברו יותר מ-30 יום של הוראה, יצטרך לקרוע.

האמת היא שהיום יש הרבה מאוד בניינים גבוהים,

ומשם אדם כן רואה.

אדם שהזמינו אותו מס הכנסה בבניין כלל, שם ברחוב יפו, הזמינו אותו,

עד שהגיע התור שלו הוא נמצא שם בפרוזדור, מרים את העיניים,

מהחלון, מה הוא רואה?

הוא רואה בצד מזרח את מקום המקדש חרב על הר-ציון ששמם, שועלים ילכו בו.

לאו דווקא משם, כמו שאמרנו, כמעט מכל בניין גבוה רואים את המקום.

גם אדם שנוסע בכביש מספר אחד העירוני,

לפני בית-החולים הצרפתי,

מרים את העיניים לצד שמאל,

ומהכביש הוא כבר רואה את הכיפה המוזהבת.

ולכן, גם אותם שגרים בשכונות האלה,

בדרך כלל,

על-פי רוב אנחנו כן רואים את מקום הקודש והמקדש לעתים קרובות,

על-פי רוב לא עובר חודש, ואנחנו כן רואים.

אבל אם האדם הזה בטוח,

יודע בוודאות שבמשך חודש שלם הוא לא ראה,

גם אם הוא ירושלמי,

אבל הוא לא גר בשכונה ברובע היהודי בעיר העתיקה,

אדם כזה, מן הראוי לחייב אותו,

כשיגיע למקום הקודש או לכותל המערבי,

חייב לקרוע את החולצה.

האם יש פתרון להלוות קבוצה,

ולכן שמאל,

הוא עושה את השמחה ופתאום הוא מביא לך על-פי רוב? יש אנשים שמחפשים תחבולה כדי לברוח מהמצווה הזו. מה הוא עושה?

הוא נותן כאילו את החולצה שלו במתנה לחבר.

הוא עושה קניין, מוציא עט, עושה קניין, סודר,

ומקנה את החולצה שלו. עכשיו, זה לא שלי,

ולכן הוא חושב שבזה הוא יהיה פתרון, וזה לא נכון.

גם אם זה לא שלו,

אני, שהוא יקנה לי את זה,

אני לא מתנגד שהוא יקרע, אני לא מקפיד, שיקרע מצדי.

דווקא אם החבר היה מקפיד, אבל כאן הוא במציאות לא מקפיד, ולכן התחבולה הזו היא אפס.

לכן, איזה חכם רואה את הנולד? שיקנה עוד חולצה מראש, שיבוא עם עוד חולצה,

אבל אי-אפשר להתחמק מהחובה הזו.

יש חיוב מדרבנן לקרוע,

ולכן לא יחפש תחבולות.

היום, ברוך השם, יש שפע גדול בעולם.

אדם קונה בבזאר חולצה ישנה,

חמישה שקלים, עשרה שקלים, אז מה, בשביל חמישה שקלים יחפש תחבולות איך להתפטר? איך נאמר שם במנחות מ״א,

בעידן ריתחה על שנה נעשה?

פה זה לא עשה דאורייתא, אבל מכל מקום, אדם צריך לבטא,

להראות את צערו על חורבן בית-המקדש.

אדם שמתאבל זוכה ורואה בשמחת ירושלים.

כל זה בימי החול.

אבל אם האדם הזה מגיע ביום שבת, לא חייב לקרוע.

ביום שבת או ביום טוב אסור לקרוע בגד,

ולכן הוא פטור מזה.

יש מחלוקת בין הגאון חידה ושאר האחרונים.

האדם הזה הגיע ביום שבת,

שם אמרנו שהוא פטור.

עכשיו הוא הולך עוד פעם, אחרי יומיים הוא הולך פעם שנייה.

האם בגלל שהוא ראה לפני יומיים יום שבת פטר אותו,

או שנאמר לו, יום שבת לא היה חייב, אבל עכשיו אם הוא ילך כן יהיה חייב?

זה הוויכוח,

זה המחלוקת, והמסקנה היא לפטור.

מעיקר הדין אין חובה,

כיוון שבשעה שראה לא היה חייב,

וכעת בפעם השנייה שהוא בא אחרי יומיים שלוש, לא עבר חודש,

ולכן אין עליו את החובה לקרוע. כך הוא הדין.

ילד שנעשה בר-מצווה,

אומנם לפני שבועיים, כשהוא היה שם,

אז הוא לא היה חייב.

כעת הוא חייב,

אבל במציאות לא עברו 30 יום,

ולכן הנער הזה שהתבגר אינו חייב בקריעה,

כך הוא הדין גם, לא יבוא ולא יהיה,

אנשים שבאים לקבור מת בהר-הזיתים.

האדם הזה גר בבני-ברק, בחיפה,

ואבא שלו נפטר,

הביא אותו לקבורה בהר-הזיתים.

בשעה שהוא מגיע להר-הזיתים, משם הוא מסתכל, רואה מייד את מקום המקדש חרב,

שם המקום גבוה, פתוח, רואים.

אבל באותו רגע הוא אונן. האונן פטור מהמצוות, ולכן באותו רגע הוא לא חייב.

גם אחרי זה,

כשייקבר מתו, גם בזה הוא לא חייב אחר כך לקרוע, אלא גם בזה אנחנו פוטרים אותו מעין הדוגמה הקודמת.

לגבי ימי חול המועד,

פורים וכיוצא בהם,

יש מחלוקת בין הפוסקים.

מרן דיבר לא בנושא הזה שלנו, אלא אדם שמת לא מת,

אח, אחות, אבא, אימא, בחול המועד.

האם קורע או לא?

מרן דיבר על זה גם באורח חיים, סימן תקמ״ז שו״, וגם באורח חיים, סימן ש״מ.

מרן דעתו לחייב,

אבל אנחנו נוהגים בדבר הזה נגד מרן, על אח או אחות לא קורעים בחול המועד,

אלא מנהג בירושלים, רק על אבא ואמא קורעים את החולצה.

אפילו אחי כאן לענייננו, הרי אמרנו קודם שכאן קורע עד שמגלה את לבו.

אז אם הוא קורע עד שמגלה לבו ואינו מאחז, זה דומה אם כן לקריאה של אבא ואמא.

אם בחול המועד קוראים על אבא ואמא,

אז גם אותם עולי רגלים שבאים בימי חול המועד, פסח או סוכות,

גם הם חייבים בקריאה. כך הוא עדין גם בימי הפורים, גם בהם יש צורך לקרוא. אומנם יש מי שהקל בדבר,

אבל כמו שאמרנו, כיוון שמרן וגם המנהג לקרוא על אבא ואמא,

וזה דומה לקריאה על אבא ואמא, קשה לנו להקל בדבר,

ולכן גם אלה שבאים לעלייה לרגל,

גם הם צריכים להקפיד בהלכה זו.

אבל האנשים טועים בדבר הזה,

והוא חושב שאם הוא בא בשביל בר-מצווה, בא לחגיגת הבר-מצווה,

אז הוא פטור, הוא לבוש חגיגי, בא עם חולצה חדשה.

אבל אין הבדל, כמו שאמרנו קודם, מה המטרה.

חתן הבר-מצווה זה יום טוב שלו.

אז תאמר חתן לכלה או חתן הבר-מצווה עצמו,

אם זה היום המדויק שהוא נולד בו. טוב, שמה יש אבא ואמנה לפטור אותה.

אבל כאן הוא סך הכול חבר, דוד, בן-דוד,

ולכן גם אלה שבאים לשם,

גם הם חייבים בחובה זו, בחובת הקריאה,

כמו שכל עם ישראל חיה בדבר.

כל אדם עצמאי לא מקום המקדש, לא מקום המקדש. לא צריך לראות דווקא את הקרקע של הר-הבית,

לראות את זה מהצד השני,

אלא גם אם אתה רואה את הבניינים שמעל מה שבנוי מעל זה,

כל זה מסמל את החורבן בצורה הנוראה ביותר, ולכן גם זה בכלל,

הן לכולה והן לחומרה. כשאדם רואה את זה כבר מהר-הצופים צריך לקרוע,

או לגבי הכולה,

אם הוא רואה את זה בתוך חודש, פעמיים ושלוש,

גם זה יכול לפטור אותו, ואינו חייב.

אדם שרואה את מקום המקדש ביום ראש חודש,

ביום חנוכה,

גם שמה,

כמו שאמרנו קודם,

צריך לקרוע, למרות שלא אומרים וידוי,

זה לא קשור אם אומרים וידוי או לא.

אדם שנפטר, אבא שלו בראש חודש,

האם לא קורא?

בוודאי שחייב לקרוע, למרות שזה יום ראש חודש,

למרות שאסור לצום.

לא קשור אם צמים או לא צמים,

אלא כאן זה דומה לקריאה על אבא ואימא,

ורק בשבת ביום טוב אנחנו פותרים אותו,

אבל ראשי חודשים, חנוכה וכיוצא בהם,

מן הראוי שאומר את הפסוק בית קודשנו ויקרא את החולצה, אי אפשר לפטור אותו מכל זה.

אותו היום, אסור לו לאכול בשר ולא לשתות יין.

אדם שאבא שלו מת

ביום הראשון נזהר,

מסמל את האבלות,

הוא אונן ולא אוכל בשר ולא שותה יין, גם פה במקרה זה לא היה יותר מחודש באותו מקום, קרע את החולצה, קיים את חובתו,

מן הראוי שלא יטעם מהיין ולא יאכל בשר.

אין שום קשר בין מצוות מעשר שני או פדיון מעשר שני לבין ההלכה הזאת.

שם זה דינים אחרים, כללים אחרים, יסודות אחרים.

כאן החובה לקרוע זה עניין של ראייה.

כשאני רואה את המקום,

גם אם אני אראה את זה ממרחק רב,

אני נמצא בגילה.

כשאדם מסתכל בגילה לצד מזרח,

או שהוא נמצא בהר-חומה,

מסתכל לצד מזרח,

הוא רואה את מקום המקדש, וזה רחוק חמש קילומטר.

זה לא קרוב, אפילו, אחי,

כיוון שהוא רואה, וזה כבר הוא מתחייב בדבר,

זה לא תלוי בגבולות של ירושלים, זה לא דומה לא לקודשים ולא למעשר שני,

אלא כאן הלשון של חכמינו, אדם שרואה.

הקריאה הזאת צריכה להיות בעמידה, כמו שנאמר שם אצל איוב,

כשקרה האסון, הבן שלא מת.

כתוב שם, ויקום איוב ויקרא, גם אצל דוד המלך בספר שמואל בית מסופר,

גם דוד המלך עמד וקרא, גם פה חייב לעמוד.

דבר שני, צריך לקרוע ביד,

ולא בסכין, לא במספריים, אלא דווקא ביד.

הבעיה היא שהשפה של החולצה היא חזקה מאוד.

יש בודדים שמסוגלים לקרוע את זה.

אנחנו, אנשים רגילים, לא מסוגלים לקרוע. מה עושים?

בהתחלה הוא גוזר קצת במספריים, או חותך בסכין,

ואחר כך יתפוס בידו וימשיך את הקרע. כך גם עושים לגבי אבלות חדשה, אם זה אבא ואמא וכיוצא בזה,

או גם פה, גם כן יש את ההיתר להתחיל משהו בסכין,

אבל את ההמשך יקפיד ויקרע בידו.

כך מן הראוי לנהוג ולעשות.

ערבי ועליון חושבים שכשמחליף בגל יכול לצאת לקרוע עוד פעם.

לא.

כאן עד חודש לא צריך.

שם, כל מה שיחליף בתוך שבעה,

אם זה על אבא ואמא, צריך לקרוע, אבל כאן לא. כאן, אם הוא אחר כך מחליף, אין בעיה. אם הוא בא ביום השני,

לא צריך לקרוע, נכון?

שם כן, שם ביום השני כן צריך לקרוע.

אז זה לא דומה בקטע הזה, בפרט הזה, לא דיברו את זה ממש לאבא ואמא,

ולכן רשאי אחרי זה להחליף,

ולא חייב להסתובב עם החולצה הקרועה כל היום, אלא, כמו שהתארנו קודם,

שבחיי גוונה הן לאיש והן לאישה,

יש להם היתר לבוא ולקרוע.

יש שפטרו את הבחורים שלנו, יש שפטרו אותם,

הסבירו ואמרו כך,

בחור בן 16,

נכון שהוא אחרי בר-מצווה,

אבל החולצה לא שלו,

שייכת לאבא שלו.

הבחור הזה התבגר,

הבחורים בגיל 16, הם צומחים מהר.

יש היום, ברוך השם, אוכל טוב, אבא שלו נותן לו אוכל מלא מופת,

הוא אוכל הרבה, אחרי שבוע עוד סנטימטר, עוד שניים.

מה עושים עם החולצה? לא זורקים את זה.

יש, ברוך השם, עוד אח, יש לו אח בן 15,

עוד כמה חודשים, האח השני ילבש את זה.

אז כאן החולצה הזו לא שלו, היא משועבדת לתת את זה לאח השני,

ולכן יש שפטרו את הנער הזה שהוא לא חייב בקריאה.

אבל כל זה, כמו שאמרתי, דוגמה יוצאת דופן לאותו הבחור.

אבל חוץ מהם,

אנחנו המבוגרים, בוודאי שכולנו חייבים בחובה במצווה זו.

כמה ילכו את היום לא אוכל בשר וושטר כדאי היום?

כן.

כן, ככה אמרנו. על המקדש? כן.

דווקא אחרי שהוא קורא,

הוא יודע שהוא עונה.

לא, רק אחרי, רק אחרי שהגיע לשם וראה.

לפני כן, אכול לאכול בשר.

אם נניח בצהריים הוא נמצא בבני-ברק, אוכל בשר, הכול, אין לו שום בעיה.

רק אחרי שיגיע לכאן ויראה, רק אחר כך הוא צריך להימנע. אבל לפני כן, עדיין לא יתחייב בדבר,

עדיין מותר לו לאכול. בזה לא גזרו חכמים,

בזה לא ירחיקו בדבר.

תערתי את זה בשמים מה זמן.

איך?

עם שמים הוא כובן נפש.

בזמנם הייתה ירושלים בחורבנה.

היום גרים כאן, בן-פרת-אסף, למעלה מחצי מיליון יהודים,

ולכן דעת רוב הפוסקים היא שבזמן הזה לא חייבים לקרוא על ירושלים, כיוון שירושלים איננה בחורבנה.

בית-המקדש הרב, אבל לא ירושלים. זו דעת רוב הפוסקים.

הגאון הרב אוירבך בספרו על מנחת שלמה אומר שגם על ירושלים צריך לקרוא.

טעמו ונימוקו,

חורבנה או בניינה, לא מתבטא כמה בניינים יש פה אם גרים פה חצי מיליון או מיליון.

מסתכלים על הנקודה, על הצד הרוחני.

שלשום קראנו בתורה,

צריך לשרוף, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא, לשרוף את העשירה.

האם אנחנו יכולים היום להרוס, לשרוף את הכנסיות?

אז אם אין לך שליטה ועדיין אתה רואה את החורבן מבחינה רוחנית, רואים את הכנסיות,

את המיסיונרים,

ואין לנו כוח לנגוע בהם,

ולכן, לפי דעת הרב, כן צריך לקרוע.

יש חולקים, לגבי ירושלים אנחנו סומכים להקל,

אבל לגבי בית-המקדש, כמו שאמרנו, יש את החובה גם בזמן הזה לקרוע.

היו ימים קורים לישראל ביום הכיפורים ולפי דעה.

הדוגמה שביום הכיפורים נובלת עכשיו לאישה לאללה.

תודה רבה.

היה לי חובות.

סבכתי מיליונים.

בא יהודי ואומר לי, תשמע, כל המיליונים, הכול נמחק.

שילמתי לך את הכול.

כמה האדם הזה היה בצער, על המיליונים שחייב, היה מסוגה לפשוט רגל, השם ירחם.

כך דאטיל אנחנו עשינו עוונות, טילי טילים של יום הכיפורים בא, כי ביום הזה יכפר עליכם, יום הכיפורים יכפר על הכול.

אתה יודע, כאדם שיש לו סכן שמח מאוד, נכון שאנחנו קטנים,

מרגישים קצת צער וטוב,

אבל, תשקול זה כנגד זה,

אנחנו נזכה בעזרת השם, בפקוד זה, לחיי הנצח.

כמה יצורים הוא היה צריך בגיהינם, איזה גיהיני גיהינם היה צריך לסבול אם לא היה את יום הכיפורים. מי יודע מה היה.

לכן, יום הכיפורים, שזה יום טוב לעם ישראל, בוודאי שזה טוב, זה לפני.

שמה, טובה, מה היה? זו השאלה של הגמרא.

הגמרא מביאה שבעה דעות שם, מה היה באותו יום. ולכן, כאילו שזה נחשב דעתו, לכן, לא רק מחר בשחרית ובמנחה אנחנו לא מביאים מידוי,

אלא גם היום,

כבר בערב טובה אב, גם היום, כבר אמרנו את תפילת המנחה, את המידוי,

זה נחשב כאילו טוב.

והדברים שהגמרא מסתתרת שם, למה זה נחשב כאילו טוב,

כל הדברים האלה הם למעשה דברי אמת שכולם היו.

השאלה, מה העיקר? כל אחד אומר דבר אחר, אבל כולם היו באותו יום.

דעת,

באותו יום התבשרו למעלה מחמישה עשר אלף יהודים שהייתה נפשם בשנה שימשיכו לחיות.

הרי קראנו בפרשת שמחלקה,

שבאו המרגלים וידקו העם בלילה ההוא בין תשעה באב,

נכנסה על כולם מתחת.

אלא מה? הם יישארו במדבר 40 שנה,

וכל אלה מגיל 20 עד גיל 60 היה להם את האפשרות להמשיך ולחיות עוד עד שיגיעו לגיל 60, ובגיל 60 כולנו היו הולכים לעולמם.

וזה שנה בשנה היו מתאימים בצורה הזאת כ-15,000 מטר,

כדי שלא תהיה עבודה קשה,

ולכן היו חופרים קברים, היו יודעים מראש מה צפוי,

ובבוקר היה יוצא הכרוז, יתבדלדו החיים מתוך המתים.

כל אדם שמתעורר בבוקר, ברוך השם הוא חי, כאן זה יוצא.

אלה שלא חיו, אותם ה-15,000 ועוד,

אלה נשארו שם בקבר, מחצים אותם.

ככה זה היה מדי שנה בשנה.

יא זו יא זו?

אתה רואה שלא.

היו עושים במקום את הכול במקום שהם היו,

וזה היה נקבע.

בשנה האחרונה, שנת ה-40, גם כן עשו אותו דבר, יחסי הכרוז, תיבדלו החיים מתוך המתים,

ואז זה היה צריך להתבדל אלה מאלה.

אתה אמר, כולם קמו, כולם חיו.

לא ייתכן, כל השנה זה היה לפי ציווי השם,

אולי טעינו בקביעה בתאריך ראש חודש,

אולי ירחם ישראל צריך להיות ביום ראשון ואולי ביום שני.

לא נעזור עוד פעם, פעמיים, שלוש, עד תוך.

בתוך כבר אתה לא יכול להגיד, היינו במולד.

אם רואים את הירח, רואים אותה מבנה ונוראה,

בוודאי שזהו תדבר, ואז הבינו שהייתה נפשם בשלב,

שהקדוש ברוך הוא ריחן עליהם.

נכון הדבר שנקבצו יום בשנה יום בשנה,

אבל הרי בהתחלה נאמר שמה אלה כאלוהי העדה,

רשי אומר, כשאירים היו באותה שם.

כך שביום הראשון לא היה הקול הראשון כולו ברשעות,

לא היה הקול מאה אחוז,

וקצת היום ככולו, ולכן הקבישות הוא נהג אימא,

נפיל משורת הדין,

ולכן נשארו אותם האנשים בחיים.

אז יום ט' באב זה היה כעין יום הפשוט.

שידעו בוודאי שהם יישארו בחיים ואז גם חזר הדיבור למשה רבנו לדרגת השפינה, ואתה בפרקו היום מדבר איתו, תעשה דבר אישים רעים, אחרי זה חזר לתנוע אחרי זה.

ראשון שני הגמרא אומרת שהריגי ביתר ניתנו בקבורה.

זאת אומרת, בחורבן אותם הרשעים כל כך היו אכזרים,

לא רק שהרגו, שחטו,

אלא גם לא נתנו להם לנוח כמו שצריך להתגבר, אלא עשו מהדיפות שלהם כעין גדר לכרמים כדי לזבל את הכרמים בדם שלהם וכו',

והיה לב שלא הצריכו אותם הלוחות,

לכן ניצן,

אז תיכנו חכמי ישראל לפני כעת הפעם הראשונה את ברכת הטוב והמביא, בברכה שלהם,

הטוב שלא הצריכו,

והאמיתי, שניצו לקרואה. אותו היום שהקסר התחלף, מת,

הקסר השני רחם עליהם ונתן רשות לקבול אותם,

וכן זה היה ביום שביער, וכן כמוה זה יום טוב לגמרי.

עוד דעה נוספת בגמרא,

אותו היום השבטים הוצאו זה בזה.

עד אז ראינו מרשים לשבטים להתערב,

כמו שקראנו בפרשת מצות, מצאי שמה,

הבנות של צלופחד,

הן שעוררו את השאלה הזו לגבי הנחלות.

נכון הדבר, מגיעה להן ירושה,

כי לא היה בנים מצלופחד,

אבל שאלו מייד אנשי השבט, הם התחתנו עם שבט אחר, ואז הירושה, אותם מטתות, יעברו לשבט אחר. יש לך, כאן אנחנו נמצאים,

המטה הזה, מטה בנימין,

פתאום יהיה כאן מטה מנשה, מטה ראובן, מטה, כל אחד יהיה כאן בלבול גדול ומובניע.

ועל זה בא הציווי לטוב אליהם, והם ירושים,

ועד אז,

עתו באב ההוא לא ירשו לשבטים להתערב זה בזה, כדי לא לשנות את הנחלות.

אבל אחר כך עשינו את הדברים וירשו להם להתחתק. כמובן יהיה הסדר מה יהיה אחר כך לגבי הריכוש,

אבל עקרונית יכולים להתחתן, ואין בזה שום בעיה.

שבט בנימין היה מסובך עם הנושא של תלגש בגבעה.

בגלל שנתנו גיבוי לאותם הרשעים, לכן השבעו ושלא התחתנו לכאן.

ובסוף הצליחו לעשות את ההתרה למצוא דרך שאיש ממנו לא ייתן,

אבל לא,

ולכן,

כשבאו וחסכו את האדמות וכולי,

או זרם אחריהם, בזה אין את השבועה הזאת,

שהטיבו את שבט בנימין ועל-ידי זה לא נגדע השבט,

הצינו את שבט בנימין, אחד מהם זה היה שאול המלך, וכו'. גם זה היה, כבר הסיפור הזה היה,

אבל כן, הסיפור הזה היה ביום צול ואב.

עוד דבר שהגמירה מתכתרת שם, שהיה בצול ואב,

יום טבע המגד.

מה זה טבע? בלשון שבירה.

שוברים את המגד.

כלומר, איזה מגד שוברים.

יש לנו חובה להדליק אש על המזבח. אנחנו רואים בכל בוקר את שעודת שחרי, את הבית,

ובה מסדר סדר המערכה, שם כתוב שצריך להביא שמי גדולי העטים,

צריך להביא את אותם העטים על המזבח. נכון שהאש יורדת מהשמים,

אבל מצווה להביא גם מההדיון.

והיו כולכים את העטים בימים האלה. ימי הקיץ רחמים,

אז העטים נובעים יחסית יבשים.

עץ יבש, לא מקליע, הוא טוב, והעטים האלה יכולים לשרוף את הדם, את המוסר, את היין, כל מה שיימטה,

ועל המזבח,

הכול להישרף בצורה טובה.

טבע והעלה, תש כוחה של חמלה.

כבר השקיעה, אתם רואים, מתחילה להתקדם.

לפני שבועיים היינו באזכרה לשמונה, היום כבר יש עשר דקות אחרונית.

גם הנס החמה, היינו ארבע,

חמש, שלושים ושלוש, הגענו היום חמש, חמישים וחמש. כבר הנס מתאחר, הזריחה והשקיעה,

דש כוחה של חמה, ולכן כבר לא היו כורכים יותר עצים.

קוראים לזה יום תבר מגל, כאילו את אותו המגל, שהיו חותכים בו את העטים למזבח,

כאילו אנחנו שוברים את אותו המגל,

לא צריכים את זה יותר.

סיימנו את המצווה.

כמו ששלמה המלך, ויעץ משתה,

שקם בבוקר וראה שהתדושתך הוא נתן בו את החוכמה, את מה שהוא ביקש,

לכן עשה משתה.

אנחנו עושים משתה ושמחה ביום שמחת התורה,

שאנחנו זוכים לגמור את התורה כולה.

גם פה הם סיימו את מצוות הבאת קורבן עטים,

כאלה שזוכים לפיין את אותו הקורבן,

ולכן עושים את אותו היום כיום טוב.

רבנו גרשון מאור הגולה מסרב שם, מעורר.

עד אותו היום, מה אנחנו ללמוד במאה אחוזותם האנשים היו צריכים להיות עסוקים לחטוף את העטים.

היום כשאתה הולך ליעד לחטוף עטים ואתה מביא מנות,

הכול נעשה בצורה ניכנית. יש לך מצור חשמלי,

לא צריך להרים את העטים ביד, יש מנות שמרים את העטים,

המשאית מובילה,

הכול נעשה בצורה יותר קלה.

אז בזמנם הכול היה עבודת כפיים,

ולכן היו מאלופים הרבה מזמנם לזה,

היה מגרם בשביל תורה.

תודה, הכול נגמר.

ממלאם,

היה להם תנאי וזמן לשבת ולעסוק בתורה,

ולכן היו שמחים שעכשיו ייסעו ללמוד יותר.

תראה איך המעלה העצומה של מדינת העטה של קורבן העטים,

שאפילו המדינה הזאת של קורבן העטים להביא עטים עליו למפרח, זה לא נראה של מריקה,

גם כי זו זכות גדולה,

אבל התלמוד תורה כנגד כולם, ולכן קבעו את זה לדורו,

לפי יום יחיד האב,

והיו נראה יום חב לא רק לאותם האנשים שהיו עוסקים בהבאת קורבן העטים,

שהם זכו ללמוד יותר,

אלא בזכותם נאצא לכל העם ישראל כיומתו.

ולכן האיסור שקיים בכל ימות השונה, שאסור לנו לשמוע מבדיקה,

האיסור הזה לא קריאה שיש לנו סעודת מצוות,

סעודת סיום מסכת. בעיניים לנו אנחנו מביאים את הרמז מהעניין הזה. מכאן עמדו הפוסקים שסעודת סיום מסכת היא נחשבת סעודת מצוות,

כמו שם יום ת' באב, יום טבע הנגב, מסיימים את מצוות תומן עטים, נחשבתי יום טוב.

גם אדם שלמד בנוספת שלמה,

גם זה נחשב לו שיום טוב. ראש הגמרא אמרה בשבת קופי ח' אמר ויהי תתי לי ותחזנה הטבעה מרבנן בשלום מסכת,

עביד נא יומה טבע לרבנן.

הוא זוכה,

ברוך השם, גמר את כל הנוספת.

רק להתחיל,

כולם מתחילים.

החסמי גם ללמוד דף אחר דף,

להגיע לתחנה החתם, גם לסיים, ולכן מהשמחה הגדולה שהיה לו היה עושה כמו שאמרנו יום טוב לחכמים.

ולכן הייסור שאמרנו שאסור לנו לשמוע כלי נגינה,

לפי דברי הרמה בשני הפוסקים,

לצורך מצווה הדבר מוכן, וגם זה נחשב למצווה.

בכלל זה גם לצורך שמחת חתם וכלה.

לפי המצווה עליו התורה אומרת בפרשת יוצאים,

ושימח את אשתו אשר לקח.

זאת אומרת, החתם מכוון לשמח את אשתו,

ואין אפשרות לשמח את הקלה בלי כלי נגינה.

ידוע על סיסור מה שאומר המהריל.

המהריל היה גדול פוסקי אשכנז.

את כל המנהגים,

היסודות של המנהגים שיש להם כמעט כתובים כולם שם במהריל,

כל האשכנזים עומדים בחלב.

הוא מספר שם שהיה גזירה מפעם המושל.

המושל הקודם מת, המושל השני הבן.

אמר להם, אין יותר תזמורת, אסור להצביע אברהם. תזמורת בגלל הגלות על האבא שלו, על המושל שמת.

ולכן פוסקנו להם על מהריל שאסור להם לעשות את החתונה שם.

בדיוק כשהיו אמורים להתחבא,

אמר להם המהריל,

תלכו למקום אחר, תלכו לעיר אחר.

תלכו למושב אורה, שם התעצבא את החתונה,

שם התעצבא את הכול ברוב קייר בידיו, עם תזמורת.

כמו שאמרנו, למרות התנחה הגדולה,

כיוון שאין אפשרות להגיע מצמחה שלמה בלי כלי נגינה, בלי התזמורת, אלא הדברים של המעריב. מערכים שלנו אוהבים עם ישראל להתיר ולהעביר בשמחות, להעביר כמו את החתן והכנה, להביא תזמורת.

הדברים לא מוספקנים, וגם לזה יש מעלות.

יש שהבינו שמרן שלא כתב את ההמלכה הזו,

מרן החולף, אמר להם,

לפי הערבה אפשר להעתיר בשרודת מצווה לכבוד חתן וכלה,

ואפשר להעתיר להעמיד את זה.

אבל מאשר אין כן עבידה למרן שלא כתב את זה,

גם לכבוד חתן וכלה אסור להאמין את תזמורת. וכך נגיד,

אחינו בני ישראל ועד סימנים הבדלבים לא היו מביאים תזמורת גם בשעת החופה, חתן וכלה, גם לזה לא היו מכירים.

חלק מהמקומות היו מכירים לפחות,

היו מביאים את הפח,

הפחים של החמוצים, של המצפון חמוץ,

הוקחים את הפח ומצופפים על זה.

אבל בסנעא אפילו זה לא התיר.

אפילו לצופף על הפחים,

גם על הפחים, הסנגל, גם זה היה אסור להם,

אך כדי כך החמירו את הדבר הזה.

אבל אנחנו באמת, אם אנחנו אומרים לדבר הזה,

רוב תוספים הבינו שאין מחלוקת בין דרה מהאמה גם מה...

גם מראה שאם יש תעודת מצווה יש יותר מותר ולכתחילה לנגן באותן הצעודות,

לימוש נזמורת,

כולל גם בשעת החתינה, וכמו שאמרנו,

המארים לא רק שאמרנו אלא חייב אותם ללכת לאחים בחתינה במצום אחר כדי שנזמור, בעזרת השם, גם לזמוח.

כאילו שהמנהל של כל עם ישראל הוא אחרת,

אתה רואה שאפילו אחינו בני ישראל ותימנים,

אפילו הם בארץ,

איך אומרים, התקלקלו,

גם הם לא שומרים על המילה שלהם.

הייתי בהרבה חתונות של אחרים במאי ישראל התמלים,

ויש שם חזמולת ורוקדים וצמחים, אף אחד לא יזהר בדבר הזה.

לא יכולים, קשה להם להעמיד את ההלכה שהייתה להם שם גם מפה.

ספר שולחן הערוץ המקוצע של הרב רצבי,

כשהוא ראה במבצע הזה,

והוא כותב את הנימוקים למה שם נהגו לארצות,

והוא אומר, אנחנו לא מעירים כאן בארץ ישראל ולא אומרים לאף אחד שום מילה,

אתה יודע שלא ישמעו לך, חברה דיבורים,

מותר שיהיו שוויםים ולא יהיו מופיימים.

פחות כמני שרוצה ללכת ולהתחתן,

הוא מביא על הקהלה, אין תזמון עד בחתימה,

מתאים את התגובה.

כל עוד צריך ללכת את הדברים ככה, אני לא רוצה להתחתן את כך.

זה לא קל,

של הנשים הטלות, הנושא של החתימה והתגבורת. התגבורת היא משמעותית מאוד.

איך אדמורה אומרת, למשל על אותן אנשים,

אפילו אישה בת שישי רצה כמו על ידה בת שש לשמוע קול של תגבורת.

זה ראשון הגמרא, בת שיטין כבת שיט לקראת אבנה הרעתה.

לכן קשה לנו להגיד להם תעשה כמו שהיה בתימן.

אם יהיה לך עכשיו טלפון מתימן,

מישהו שואל אותך משם,

תגיד לו, בסדר, שהוא יחמיר.

ואם הוא ישאל אותך מה עם הפחים,

האם מותר להרביס על הפחים,

גם אותו, אתה מטלעה או אתה ממקום אחר? אם הוא מעבד, אם הוא במקום אחר, תציר לו. אם הוא מטלעה, אפילו על הפחים תגיד לו, גם זה אפילו.

אבל כמו שאמרנו, כמה כמה דקים, ולכן הם נהגו לאמצע סדר.

בשנות ה-50-60 מול היו תוצאים כאן ברקו.

נכון, בהתחלה, כשאמרנו זמן,

בתקופה ראשונה הם הפסיקו אותך עוד אין שבוע על המנהג והיו עושים כמו שאמרת. אם היית בחתונה כבנית אז,

הם נותנים ללכוד יפה. יש להם ללכודים יפים מאוד,

וזה, איך אומרים,

במקום תזמורת, אז יש רשי, יש תחתית לזה. היה להם איזה פיצוי מסוים, יש להם רקדנים מסוימים.

ולכן יכלו להביא את החתונה בשמחה גדולה.

יש עוד דבר, אבל מסיבה שונה לגמרי.

החל מבני ישראל, האשכנזים, היישוב הישן פה בירושלים,

רק פה אותם האשכנזים,

מנהרים, לא מביאים תזמורת גם בחתונה.

אבל,

בקימי, מעביר סוף, סוף, אני מרשים, זה הדבר שכן נמצא.

על מה ולמה?

והארמה, קראנו רגע את דברי הלמר. אמר, הוא אומר, שבצורך מצוותיו,

לא היו חוקים על הלמר,

לא היו חוקים על בני המערים,

לא, הפחד החולש.

אלא, סיבה לדבר הזה נראה מעשה שהיה.

לפני מעט 39 שנים, משנת תרכה,

נכתה כאן בירושלים מגיפה.

היה רבים חלומים מטומח, הרבה אנשים באתו באותה מגיפה,

ולא איזו עלמה ללא.

רצוי לדעת איזה עוון יש לנו כדי שנוכל לתקן.

ואז חלק מהחכמים שהעלו הרבה קבלה עשו דבר כזה.

שמו יום שלם,

ובערב הולכים לשאול, שואלים שאלת חלום.

מכבדים, מייחדים ייחודים, ושואלים בחלום אם הם זכאים, אם במדרגה גבוהה, תאמינו לו.

אנחנו יכולים לצום ולשאול הרבה שאלות, ואף אחד לא ידבר איתנו, אף אחד לא יענה לנו.

אבל הם היו צדיקים החסידים, וענו להם תשובה בחיות.

אמרו להם,

מירושלים, עיר הקודש, אנחנו רואים את חורבן בית המידע שמול עינינו.

על הר ציון ששמן שועלים ולכבוד.

אותם הרשעים מביאים את הנבלות שלהם, שאחד מהם מת וכניסים אותו לתוך שטח הר הבית.

היו צודקים כל אופניות בשער ידום להנחה שאדם רואה את המת מונח בפניו, מי שמתו מוצא בפניו.

אי-אפשר אפילו לנחם אותו, כי ככה הכאב הוא נורא, כי גדל הכאב.

ואילו אתם, בירושלים, כאילו לא קרה כלום,

שמחים, רוקדים בחתונות, התזמורת מנגנת.

זאת הייתה ההקפדה, ולכן קרה מה ששמענו.

חכמי ירושלים האשטרנזים שמעו את התשובה בשאלת חלום,

וכן החליקו לעשות מעשה ולגדור גדר,

לא להביא יותר תזמורת בחתונות. בגלל הדרך הזה, בכל העולם בכך, הם מסכימים שבכל העולם קיים את השטח שאמרנו קודם בשם המארי.

הם לא חלקים על יותר רבים.

אבל כאן אנחנו בירושלים,

רובים במקום הקודש והמקדש,

ומי שמתו מוצא בפניו,

ולכן אסור לגדר זה שבחתונות יהיה רק טוב ולא תהיה תזמורת. זו ההנהגה של אחינו בני ישראל והראשונותים,

מה שנקרא היישוב הישן.

על התקנה הזו חשבו הרבה מגדולי הדור אז.

הדאון ובמאיר אוהל בחשת סדר לגמרי בינה היה חבר מותאבים יחד עם הדאון רבי שמואל סטלנט,

מי שאמר לעשות את התקנה הזאת.

המהמיר ביסקי והדאון רבי חיים זוליפר ומי אכל חנן,

רבים מהחכמים של אחינו ובני ישראל השונותים ערכו לפי המהגה הזאת,

וכך הם מואבים על מחלוקת בפוסקים בין ספר אבינות החורבן לבין שאר האחרונים,

האם התקנה הזו היא אך ולא רק בירושלים עיר הקודש בין החומות,

רק שם או גם פה.

מי שזוכר היסטוריה, שנת תרכה, איפה היו גרים היבושלמים?

כולם היו גרים רק בין החומות.

כל השכונות האלה עדיין היו קיימים.

כאן השטח הזה, שכונות הבוכנים, בין ישראל, קטמונים, לא היה כל זה, אלא כולם היו גרים בתוך החומות.

היה כל הרוב היהודי מאוכלס עד אפס מקום, והיו גרים גם ברוב העם המשפטני.

אתה רואה שיש לנו בתי כנסת עתיקים,

גם ברוב העם המשפטני, גם שם היו גרים הרבה יותר, אבל חוץ לחומה אף אחד לא היה מיום.

היו פוחדים מאוד, משדרים, משדרים, משדרים, משדרים, היו בלילה סוגרים את השערים, שער שתיהם, שער יפו, כל המקומות האלה היו נפגרים בלילה,

היו שומרים על אותם השערים, ומישהו צריך להיכנס,

דופק בשער, שואלים אותו מי אתה וכו', היו סופים, היו להם מעל החומות, אנשים שמסתכלים מי זה, מה זה,

לא היו מכניסים כל החיים בלילה, כזה, שלא יהיו לא שדובים ולא גנבים וכו',

כך היו מבינים, היהודים פחדו יותר לגור מחוץ לחומות.

השכונה הראשונה שנמצאתה מחוץ לחומות זה היה אחרי כמה שנים איפה שנמצא היום כיכר ציון.

קוראים לה בשכונה הזאת להחלת שבעה.

האזור הזה קרה אלה הגדיונים הראשונים שהקימו מחוץ לחומה.

אבל עד אז, כמו שאמרתי, זה היה טוב.

ולכן, הרבה מהפרוצים אומרים, איפה היה החלום? איפה הייתה התקנה?

כל זה היה בירושלים העתיקה, ושם רואים כולם את מקום מקנצ חרב,

אנשים משלמים שעולים לבית חומות,

ולכן שם באמת התקנה הזאת נחל.

אנחנו שגרים בשכונות אחרות, אנחנו שגרים בשכונת עזרת תורה, שמואל הנביא, רמות, במקומות אחרים, עלינו לא חלה התקנה הזאת.

זו התשובה שרבי זוהה,

אין לימי כל השכונותים מגינים בדבר,

ופעמים שהתקנה הזאת תוספת אך ורק לאתם הירושלים שבין החומות,

וכך דעת הרב אליה שאיבר.

גם עובד, עצמי עבדת עדה חרדית אומרים לא,

גם לאתם, גם לאשכונותים הירושלמים שמחוץ לחומות,

גם מי שגר בבתי רוגרים, מי שגר במאי השערים, גם הוא עצובה להביא את איזמונת בחפילה,

ואמרנו לי כאן, כמו בכל המנהגים,

אתה מתקצל ממנהגי ירושלים.

כל ההנחה, איך אתה מסכם אותה, מותר, אסור, כל דבר ודבר אתה הולך בקרי המנהג, אתה אומר שגם בשכונת רבוקרים,

גם בשכונת שמואל-ערבי, גם בירושלים.

אז גם כאן, לעניין זה, חלקי חסמי עבודה,

הם פוסטים שכל מי שיוצא לעשות חוק לגמורת,

שיוצא מחוק ירושלים.

תשימו לב, אלה שממעשים להזיג לגמורת,

זוכרים את העולם של מושב אורח, הולכים לשם, מושב אורח זה לא סבור ולא נראה, קוראים שם את המגילה ביהודה, וזה לא ירושלים,

אני בא לפי העם הגדולי ירושלים,

הולכים לשם ושם יכולים להביא את זה. אבל פה,

במקומות הללו, לדעתם זה כן ירושלים, והתקנות של ירושלים חלות גם על ירושלים החדשה,

ולכן הם מחמירים מאוד בדבר הזה, והרבה מאנשי,

כמו שאמרתי,

היישוב הישן ואכן בבני ישראל האשכנזים הם נזהרים לדבר הזה מאוד, וישר כוחם, הם צריכים להמשיך את המינהל שייסדו אותם החכמים.

אבל תשימו לב,

כל השמות של החכמים שאמרתי כולם היו אכן בבני ישראל האשכנזים, בבני הדור שלהם.

אבל חכמי הקברים לא רצו להצטרף בתקנה הזו להשביך את שמחת החרפה מלהגנה,

לומר שאסור להביא תגמורת בחתולה,

לא רצו להסכים לתקנון הזה, כך שלנו אין את הבעיה הזו.

הדבר שבא להתחתן,

אפילו אם הוא הלך להירשם לנישואים בוועדה הפלילה החרדית,

הוא יירשם איפה שהוא רוצה, אפשר גם שם להירשם, גם שם זה מצוין,

אבל הוא לא חייב לשמוע עליהם בקטע הזה, בתקנה הזה,

אנחנו לא דאגנו חומרה בטבה,

ולכן לנו ניתן להשביך.

ולכתחילה לעפות את החתונות, עם תזמורת, הכל קורחים וקרי נהינה, ולא צריך נהינה.

האמת היא שכוונת מנחם את עמי כל השונותים באישור המשטרס,

גם להם יש גנרים טובים ורקדנים טובים. במקום תזמורת הם מביאים רקדנים. כמה עולה לך תזמורת? 2,000 דולרס?

אם בכסף הזה פותחים את הרקדנים והרקדנים האלה רוקחים בהתלהבות, בתמחה,

תוחפים את כל הקהל כולו בהתלהבות עצומה, איך שאמרתם?

חסר ממש, לא פחות מאתנו, אז במקום לתזמורת הם עושים את זה בצורה אחרת ולכן הם באמת שימשיכו במנהגם, להם הדבר הזה.

אבל בינתיים האוצר זה ההתלהבות של עוד תזמורת.

איך? גם לתת לעשות את זה, אולי זה גם תמימה.

בסדר, אבל הקהל כזה הוא לא מגליץ,

הוא רק מלווה.

עכשיו הוא מלווה את הקמחה,

ושאין כאילו אתה לוקח חליל,

שימנור, נבט,

שמונים שמה הם מובילים את העניין הזה. אז הוא רק מלווה,

נושא, קצר וזה הכול, לא יותר מזה. ולכן, לפחות תיתן להם את התוף. גם את התוף אתה רוצה לקחת להם, מה אתה רוצה? שיקחו את הפחים של המלפפן חמוק שיערסו כמו בתימן,

רק כדי ככה אתה רוצה להחזיר אותם מכוונים, להחזיר עשרה גבייהם.

תרשה להם לפחות את התוף.

אתה שואל על התקליטה.

הנושא התחיל לפני כמאה שנה,

והשאלה של התוספים שהתחילה לא הייתה בשם הזה שאתה אומר. לא דיברו על שם המפורש על התקליטה, אלא דיברו על פטיפון.

לפני כמאה שנה התחילו את הפטיפון וחלק מהתוספים לא קראו לזה פטיפון, אלא עשו לזה שם תיבה מזברת.

כמו תיבה היה, ומשמיע קול ולבדבר איך זה היה, ואיך אתה מקחית ידית, אתה לוקח את המנואלה,

אתה מסובב, דורק את התקליט,

אחרי שדורק את התקליט,

הסתם את התקליט, על זה היו מקבלים את המער,

הראש הגדול,

והתקליטה היה מתחיל לגלגל, ואז היית שומע גם את השיר הוציא לו.

זה הקחיל לפני כמאה שנה,

ומאז כמאה שנה יש מחלוקת בין הפוספים.

האם התיבה הזוורת,

האם מותרת, או שגם זה אסור להשמיע זכר לחורבן?

דיברו בספר צלמת חרים של אדון רב חיים גונפל,

היה רב ירושלים כאן לפני שמונים וכמה שנים,

ודעתו להחמיר בדבר. יש חלקים.

אדון רב יאלון אפלשטיין בספרו כפי ההרוג, גם הוא דן בשאלה הזאת,

ודעתו להקל בדבר. הוא אומר, רבותינו גזרו הגזירה שנאמרה בצוטה מין חטא שאסור להשמיע כלי נגינה.

פה אתה לא רואה שום חטא, אתה לא רואה לפניך לא טוב ולא כידור, לא נבן ולא מצימצרים, אין לך שום דבר.

על זה לא נזרו חכמים, ואין לנו כוח לגזור גזירות חדשות מדעתנו,

ולכן בשביל זה המסקנה של הרב היא להקל.

גם את ספר משנת יעמי אצל הרב וולקין, ועוד מחקני דורנו הלכו בדרך הזאת להקל בדבר, כיוון שזה לא היה,

ולאלא גם לאותם האנשים מהישיב הישן, שהחמירו,

החמירו לא להביא כדי נגינה. זה לא כדי נגינה.

ולכן, לפי דעתם, אפילו לאנשי הישיב הישן,

היה מותר הדבר הזה. רק כמו שאמרתי, יש חוקים גם על הפטיסון,

גם על נושא,

קל וחומר אתה כניסן שאתה הולך,

שהתקליטים האלה, שהם מנגנים לפעמים לא פחות טוב,

אלא עוד יותר טוב מאשר התזמורת,

נקדם את זה ביום חג,

יכול להיות שאין להם טעות.

ואמר מישהו הגיש לו כל מישהו.

אז אדם שאוהב לשמוע דברים מדויקים נהנה יותר מהתקליטה, יותר כאשר, ולכן הם בחרירים,

ולכן גם תקליטן, גם ת' כל הדברים האלה,

להם הדבר עשו כל השנה כולה, גם לרבות, גם בחתונה.

אתה רואה את הבעיה הזו בצורה מוחשית בחתונה, אבל לא רק בחתונה.

אפילו בחתונה, לצורך שמחת, חתם לכנע ואיתם.

קל וחומר, אם זה לא חתונה,

ולכן אם האדם הזה בא לקנות טלפ או כל דבר אחר, והוא שייך לאנשי הישר,

היית אצלו אצלו אצלו בלילה בחתונה וראית שאצלו לא היה תזבולת. אז תגידו לי, אצלו בלילה לא הייתה תזבולת בחתונה,

בשבילך ת' פסול, אתה לא יכול לשמוח בכל השנה כולה את הכדימה הללו, אלא אם כן, אם נהיה בשמחה אחת,

בשמחה כפי שאולי רע, בכל המועצות, אין משהו אחר. אז אם כדאי לנקוות את הת' בשביל איזה ימים בודדים,

זה משהו אחר.

אבל עקרונית, בכל השנה כאילו,

יש חברים להחמיר בכל הנושא הזה. כמו שאמרתם, אנחנו במידה, המחלוקת היא דבר אדונה וספק דבר אדונה נקודה,

לכן אין לנו בעיה, אנחנו אוהבים להקל, א' בתקליטה, ב' וכל השנה כולה, לשמוע שירים מערב יהותק וכיוצא וכיוצא, ובמילא גם לאחר מבני ישראל, לגמרים ולשמורים,

דיברתי ללכת לרמפן,

להחליט, לעשות את הכול ולמכור את כל הדברים האלה.

אין לזה חלילה חשש שמישהו מחשיב, אלא כל זה,

להגיד על עצמו לדעת הזאת.

שאלת הדמוקי אמרה,

אבל תביאו להחליט על זה.

ובשאלת חלום עשו אותם המקובלים חכמי אשכניסים.

האשכניסים ששאלו, הם קיבלו את התשובה והם עשו את התקנה כמו שהיום.

אבל אנחנו בגידל לא קיבלנו על עצמנו את הדברים ולכן נענו לשאר אדמה בגדר ובטח. ולכן, אם ספרנין מתחתן עם אשכנזיה,

שואל אותך אני רוצה מחר בלילה להביא תזמורת, למרות שהיא מאנשי היישוב הישר. כאילו אנחנו לא מסתכלים מה היא, אלא מסתכלים על הבעל. הבעל, ברוך השם, לא קיבל על עצמו את התקנה הזאת, ולכן יכול להביא תזמורת כרגיל ולשום בעריה בדבר.

זה מגוזן, זה לא שאלה אחרת,

לא,

זה לא אמר, בגבי העניין הזה, שזה לא בגרוב אדמביב.

בעז, בעזרת הדבר הזה, לא כזאת.

למה זה תמיד נזמדים במסתרת העומר בשביל השבועות,

שם אתה צריך להחמיר, כשנכנס אב ומעקים בשמחה, ומחמיר באותם הימים הקשים,

בגלל שזה משמח, לא משמח הרבה,

זה משמח פחות בתזמורת בשידור חד,

אלא דומה ככה זה נתשמה.

אבל משהו בוודאי שזה כן משמח, ולכן בוודאי שבאותם הימים לפחות צריך להימנע תקופת אדם שמבין.

אדם שלא מבין, תשים ליד החירש תזמורת, תגיד לו, יש כאן שיר יפה מאוד.

אתה תזמח עם לא מבין, מסכן האדם הזה. אבל בכל זאת, אדם שלא מבין בסולמות,

לא במקמה ולא שום דבר,

אז בשבילו אולי אין שימה תנא.

אבל אנשים שכן מבינים בנושאים האלה,

באתם, הוא שומע, הוא שומע, טוב,

התזמורת עובדת יפה, מדויקת, טוב, ובוודאי שיש לזה שמחה, לכן באותם הימים אנחנו ממאפים,

אז עד גיל בערב אנחנו מזלגים. אבל אחרי גיל בערב, הימים האלה והלאה, אנחנו נוהגים להקל בדבר, אין איסור בדבר.

הרב של הכותל, לפני שישים שנה,

שמו היה אלוהול מירב יעקב ואומינשטיין,

והוא שמח שיש איזה זוג שצריכים להתחתן פה בשכונת אביברים,

ורצו להביא את תזמור, לעבור על התקנה הזאת.

הוא הלך להתחנן להם שלא יעשו כדבר הזה, והיו כמובן אשכנזים לא היו מוכנים,

אלא היא אשכנזית,

והיא טענה קלה, אני שמח, יהיה עצוב האתונה.

הוא התחייב לאברהם, אמר לה, אני אבוא ואני אעשה לכם שמח, וכך היה.

הוא בא ולקט שמה שעות על גבי, במשימות דפש.

אבל זה עמדנו בבריאות, הוא יצא משם, מתקרר, קיבל דבקת ריאות, ואחרי כמה ימים הלך לעלות.

ממש במסירות רכב, כשהוא שמע על התקנה הזאת,

פסר את נפשו על הדבר הזה, כי דרך אשכנזים מחמירים בתקנה הזאת, איך אומרים, למצוא לקח מאותה מרניפה שהייתה,

ולכן, אבל גם כמו שאמרנו, אין לנו את התקנה מזה, את התקנה הזאת, ההנהגה הזאת, ולכן, איבה קלה דורשת, אני רוצה שיהיה תזמורת.

והחתן עלה בדעתו להחמיר,

לא יכול להחמיר, לעשות חומרה בדבר הזה נגד רצונה של הכלה,

הוא משועבד בה, בדבר הזה, אם אפשר עושה לכך, אלא אם כן הם יגידו לרקדנים ונפקדו בפניהם עד אור הבוקר, כסף מרקדים בפני הכלה, כנראה וחסותה, לא יכול להיות מילה ושיהיה תחליל, אבל, עקרוני, לנו הדבר מלא.

כן, אפשר לדבר, זה נקרא רבי גבותה.

כמובן, אפשר גם ללכת ולהתכנס לברוכו וללמוד תורה, זה להתכנס טוב, זה הכי טוב,

אבל מעיקר הדין אין לנו כוח למנוע עכשיו, והסיבה היא, למה אין לנו את הכוח למנוע?

מי שמארגן את זה זה עקוב מזרחי, הוא בא לכאן לפעמים ולמד איתנו,

והוא עשה בחוכמה,

הוא הזמין לא רק כמה אברכים שעשו שם סיועים מסכת,

אלא הוא הזמין גם חתנים.

הוא הודיע ברדיו, אמר, כל חתן וקלט שיתחתנו במשך שבוע זה, בסוף השבוע או שבוע הבא, הוא נותן להם כרטיסים בחינם.

את החתנים יושבו למעלה,

וכל זה יהפך להיות כאילו מסיבת לכבוד החתנים והקלותיהם,

וזה לימוד זכות שיש להם, בסדר, אבל אין ספק לימוד תורה יותר חשוב.

אמרנו קודם, יום טבח בגן, אפילו קורבן עצים לא שווה ללימוד התורה, ולכן אפילו הבן מברשם באור הגולה. בשביל זה יש לנו את שמחת חתן וכלה, יש לנו יום ט׳ באב וכו',

ולכן גם פה בענייננו המסקנה היא ככה.

רבי חניה והערשייה הבאה.