טעויות בקריאת התורה והשלכותיהן – דיני פרשיות מיוחדות, תשלומין, וספק ברכות בשבתות שקלים, זכור ופרה

 

- - - לא מוגה! - - - 

לב לדבר הזה, אבל לפעמים קורה שכחה.

שגאות מי יבין.

מה הם אומרים לך?

שבת שעברה לא קראנו פרשת שקלים.

עכשיו, בשבת הזו יש רק ספר תורה אחד.

פרשת תרומה,

תוסיף.

זה לא שבת ריק, כמו שאומרים. אתה יכול להוסיף, להוציא עוד ספר תורה שני לכאורה.

לא.

הוא לא יכול, כי יש מחלוקת וכלל גדול בידינו.

ספק ברכות להקל. ולכן,

אם הם בכל זאת רוצים להוציא ספר תורה שני לקרוא פרשת כתיסא,

שיעשו כך.

הרי אנחנו קוראים פרשת תצווה.

מתרומה, מסוף תרומה עד כתיסא, יש לך באמצע רק תצווה.

שיגלון,

אחרי שיגמור המפטיר, ברוך אתה ה' מקדש השבת,

שיקראו ללא ברכה את הקטע של כתיסא.

הם לא צריכים להוציא שני ספרי תורה. יכולים להוציא ספר תורה אחד.

באותו ספר, כמו שאמרתי, גיללו קצת,

יגיעו מייד לפרשת כתיסא,

יקראו את פרשת שקלים,

ואחרי זה יקראו בלי ברכה את העניין,

ויתכו אותי או ידע של שקלים, זה הכול. זה לחומרה שעשו כך.

אבל להתיר להם לברך,

אי-אפשר להתיר להם לברך ולקרוא פרשת כתיסא,

פרשת שקלים,

קל וחומר שגם בעניין ההפטרה לא יכולים לשנות,

אלא ההפטרה צריכה להיות הפטרה של פרשת תרומה.

אם יזכרו בבוקר,

אפילו אחרי מוסף, עוד היינו יכולים להציל את המצב ולהציל ספר תורה בברכה.

אחר-הצהריים במנחה שוב יש מחלוקת,

וגם שם המסקנה היא ספק ברכות לעכל. ירצו לקרוא את זה בלי ברכה, כן.

אין ברכה, אי-אפשר.

כל זה אך ורק בבית-כנסת כמו בית-כנסת ברוכו, שכל ציבור המתפללים קבוע,

אותם האנשים שהיו בשבת שעברה יהיו בשבת הבאה.

אבל אם זה בית-כנסת שטיבלך, כמו מוסאיוב,

שטיבלכים אחרים,

הציבור מתפזר.

שם אין הווה מנה בכלל לעשות השלומים, ולכן מה שהיה, היה.

הבעיה העיקרית, היותר מסובכת, יותר חמורה,

לגבי שבת זכור ושבת פרה.

שבת הבאה זכור, מרן כותב בסעיף ז',

שזה דאורייתא,

שאחריה ריק, אבל עוד שבועיים שוב פרשת פרה דאורייתא.

בשניהם, אם לא קרה, האם יש תשלומים?

האם נאמר, זה דאורייתא, לא נוותר או לא? גם בזה יש מחלוקת גדולה בפוסקים.

המסקנה היא שמה ספק דאורייתא לחומרה,

אין לנו ברירה,

אנחנו מחייבים אותם לחזור ולקרוא.

אבל ישימו לב, שלא יבואו, כמו שאמרנו, לידי שכחה,

כדי שלא יסתבך ולא יפסידו את המצווה.

קורה לפעמים,

בשבת ראש חודש ניסן,

שהחזן לא שכח, הוציאו את כל ספרי התורה,

אבל הסדר לא היה נכון.

במקום שבספר תורה שני יקראו ובראשי חודשיכם,

בשבת וראש חודש,

ורק באחרון יקראו פרשת בו.

החזן קרא לעולה בספר תורה השני את פרשת בו,

החודש הזה לכם, ראש חודשים,

ואחר כך הוא נזכר.

טוב, אין ברירה, יקראו לעולה האחרון המפטיר ובראשי חודשיכם,

ויקראו הפטרה, כה אמר ה' השמים כסי.

בסוף יוסיפו פסוק ראשון, פסוק אחרון של החודש.

אבל אין להם היתר לקרוא רק את ההפטרה של החודש,

תמיד הולכים לפני ספר התורה האחרון.

אם במקרה היה להם טעות וספר התורה האחרון היה שבת וראש חודש ובראשי חודשיכם,

במלאך חייבים לקרוא השמים כסי.

לקרוא פסוק ראשון ואחרון מההפטרה השנייה זה תמיד אפשר,

אבל העיקר הוא במקרה של טעות כזו לקרוא השמים כסאי.

כך כותב שער אפרים, המשנה הברואה, כף החיים ושער החולים,

וכך המסקנה למעשה.

אבל חז״ל מסודר, יודע את הסדר הנכון,

אחרי פרשת השבוע,

קודם כול שבת וראש חודש, קודם כול ובראשי חודשיכם,

לפתח את הספר תורה,

רואה במקום הנכון,

וזה מה שצריך.

בשעה שאומר מי שברך לראשון, השכבות,

אין עוון בשעה שאומר מי שברך, גם לפתוח ולהכין, לעשות שעורי בית להמשך.

לא חייבים להגיד מי שברך על-פי כוונות רבנו הארי,

אלא אפשר גם להתעסק בדבר אחר,

שיכין את הספר השני, שיהיה מוכן.

ואז לא יבוא לידי טעות,

האחרון המפטיר יקרא פרשת בוער, החודש הזה לכן ראש חודשים, הכול יהיה מסודר.

אצל עולי מצרים מכנים את ראש חודש ניסן,

יש להם טקס מיוחד שנקרא טווחיד,

החזנים, מיטב החזנים,

מתאספים לבית-כנסת אחד,

באים מכל קצוות העיר, כל החזנים הטובים,

וקוראים את הפיוט, קוראים את הפסוקים האלה, החודש הזה לכם,

לאט-לאט, בנעימה, במנגינה.

חבל שכמעט ונשכח

המנהג הזה.

בארצות-הברית עדיין יש מי שעושה את זה,

שולחים כרטיס טיסה למשה חבושה ידידנו, תבוא תנגן לנו, החודש הזה לכם,

ראש חודשים.

אבל כאן בארץ כמעט ונשכח, חבל שהפסיקו מהמנהג היפה הזה.

זה היה בעיקר במצרים, המנהג הזה,

ובארץ לגמרי שכחו מזה.

לא, היה לא יפה,

אבל זה לא היה. עשו. זה תגובה שמשה המזכים, הגבוה, כן. הזכים.

חבל.

מעיקר הדין בשבת, שיש שלושה ספרי תורה,

מעיקר הדין, מספיק שיקראו שישה עולים בספר תורה ראשון. יש אפשרות.

אבל אם רוצים להעלות שבעה עולים לראשון, אפשר.

זה לא חייב להיות שיהיו שישה. יש אפשרות,

אם החזן רוצה למהר, הוא יכול לעשות את זה במקום שבעה-שישה,

כי יש לו עוד שני ספרי תורה.

אבל ברוב המקומות מעלים שבעה.

מעלים שבעה עולים בדרך כלל בספר תורה ראשון, נותנים לכולם בדרך כלל,

נכון, זה כבר נחשב כמו מוסי. ולכן,

אם היו שבעה עניים לספר תורה ראשון, יש להם קדיש כבר על ספר תורה ראשון.

אחר כך ספר תורה של שבת וראש חודש עוד קדיש,

והחודש הזה לכם עוד קדיש, שלושה.

אבל במקרה שקראו לראשון בספר תורה ראשון רק שישה עולים, אין קדיש.

אין קדיש לראשון, כי עדיין לא הושלם חובת היום.

הקדישים זה לא על מספר ספרי התורה,

אלא אם הושלם חובת היום.

הנפקא מינה.

יש בתי כנסיות חדשים שעדיין אין להם ספרי תורה בשפע.

יש להם רק ספר תורה אחד,

ואז הם גוללים ממקום למקום.

בסדר? גללו, נגיד עוד הפעם קדישים.

אומר לך, אבל יש לנו רק אחד.

כמו שאמרתי,

הקדישים לא על מספר ספרי התורה,

אלא הקדישים הם על אם הושלם חובת היום, ולכן אם באמת הושלם חובת היום יגידו שלושה קדישים, למרות שיש להם ספר תורה אחד והם גוללים. אפילו הכי יכולים לומר שלושה קדישים.

מה, אולי אנחנו אומרים ששתי הפערות של דקות ופערים היא מילה תמידו עד כאן. אז למה? דקות ופערים ישמע מילה תמידה. ועל פערות הפערות, זאת אומרת שיש להם ספרי זה. אבל לא על כל הכבוד, מילה תמידי שמידה. מי שלא יודע הלכות, לא מקפיד. מי שיודע הלכות, מקפיד.

אני קורא לך את דברי התוספות

בברכות יג.

מרניה העתיק את זה פעמיים,

בסימן קמ״ו, סעיף ב׳.

חזר על זה מרן פה, תרפ״ה, סעיף ז׳. יש אומרים

שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקוראה מדאורייתא. לפיכך,

בני היישובים שאין להם מניין צריכים לבוא למקום שיש מניין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהן מדאורייתא.

אגב, אם אי-אפשר להם לבוא מכל מקום,

היזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם.

אז אתה רואה שמרן הדגיש גם את פרה.

אגרא, למקום,

חולק על מרן בגרסת התוספות.

הוא אומר שהגרסה הנכונה בתוספות על זכור שזה דאורייתא, זה לא פרה.

כך טוען אגרא.

הוא אומר שהזדמנה למרן נוסחה לא מדויקת.

אבל האמת היא שהרבה ראשונים כתבו את דברי התוספות,

ובכל הראשונים כתוב גם זכור וגם פרה.

אתה יכול לומר על ספר אחד שהיה בו טעות,

אבל אי-אפשר לומר שכל הראשונים היו בכולם טעות.

ולכן המסקנה להלכה ולמעשה,

אנחנו מחייבים מדאורייתא גם פרשת פרה אדומה, זאת חוקת התורה.

יהיה לנו את זה, כמו שאמרתי,

בעוד שלושה שבועות, בעזרת השם,

שבת כג אדר, אז אנחנו נקרא בעזרת השם את פרשת פרה,

וגם שם יש לך מצוות עשה מן התורה.

דווקא המינה הראשונה,

מה שמרן אומר, צריך מניין.

אי-אפשר שאדם יקרא את פרשת זכור לבד.

אפילו אם האדם הזה זכה, יש לו ספר תורה בבית,

לא מספיק.

צריך לקרוא במניין את פרשת זכור,

צריך לקרוא במניין את פרשת פרה, לקיים את המצווה,

כי הלכתה כדת וכדין. אפילו אם האדם הזה,

ברוך השם, זכה, חזר בתשובה,

אבל עדיין במושב שלו, עדיין לא חזרו בתשובה.

שם אין מניין.

אז הוא אומר, יש לנו בית-כנסת, אני אקרא בספר תורה לבד.

שלא יעזור שום דבר.

הוא חייב לעזוב את המושב באותה השבת,

למצוא לעצמו מקום אחר.

הוא יבוא לבית-מלון בירושלים או מקום אחר כדי שיוכל לשמוע את פרשת זכור עם מניין אנשים.

בלי מניין הוא לא יכול לצאת ידי חובה.

חייב לכתת את רגליו, זה מה שמרן הדגיש.

חייבים בני היישובים שאין להם מניין.

צריכים לבוא למקום שיש מניין, ולא אומרים בזה אנוסה חמנה פטרה. לגבי כל ימות השנה,

טוב, כלומר, אנוסה חמנה פטרה, חובת קריית-התורה היא חובת הציבור, ולא יחיד,

כמו שאמר הרמב״ן במגילה ה' והעתיקו אותו,

הגרה במעשה רב, הבן נוהרי ושאר הפוסקים.

אבל מה שאין כן כאן, וזכור בפרה,

זה לעיכובה,

ולכן צריך להטריח אותו שיבוא לכאן.

קל וחומר, חיילים בצבא,

בין אם הוא חייל בסדיר,

מילואים וכיוצא בזה.

או יש אנשים שהם רבנים של בתי-סוהר,

אז רב בית-הסוהר נמצא שם, באותה השבה, בבית-הסוהר.

יש להם היום, ברוב בתי-הסוהר יש שם בתי-כנסיות, יש ספרי תורה,

אבל אנחנו יודעים את המצב העגון של ספרי התורה שיש בצבא,

או בבתי-הסוהר.

הרוב למאה אחוז מאותם ספרי התורה הם כמעט פסולים ולכן לא הסתמך עליהם. יש מקומות בודדים שאולי תמצא שם ספר תורה כשר ולכן לא הסתמך עליהם אלא בשבת כזו הוא חייב להיות כאן הוא לא יכול להזכיר את המצווה מצוות זכור אלא יהיה כאן כדי לקיים את המצווה יודיע לקצין יודיע למפקד שלו

אני שבת הבאה לא יכול להיות.

הפורים הקצין אמר לו, טוב, אתה רוצה שבת זכור בבית? בסדר, אין בעיה.

פורים אתה פה בבסיס, אני צריך אותך תורה.

בסדר.

מוטב שיהיה שם בפורים ולא בשבת זכור.

מה הבעיה בפורים? לקרוא מגילה? ייקח איתו מגילה כשרה,

הוא יכול לקרוא שם את המגילה וזה לא דאורייתא.

שם במגילה אפילו ביחיד יוצאים מידי חובה.

מה צריך, לשמוח, לשתות עד דלא ידע?

שייקח איתו בכיס, יכול לקחת בכיס קוניאק, ערק, יין, יכול לקחת בכיס, לשתות שמה.

מה, בצהל אין שיקורים?

הרב עצמו שידאג להביא ספר תורה כשר.

אם יש רב במקום,

התפקיד הראשון במעלה של הרב,

חוץ ממה שהוא יקבל שם משכורת, חוץ מזה, צריך לעשות משהו,

צריך להביא להם ספר תורה כשר.

ואני אסביר את הבעיות, מה יהיה שם, למה ספרי התורה הם פסולים.

הרי הצבא שלנו, כשהוא מגיע לדברים שבקדושה,

ליד הם אומרים, אין כסף.

מקום המדינה עד היום.

הם קונים לחיילים,

מועדונית זה נקרא,

לא רק מועדון גדול, גם מועדון קטן.

קונים להם טלוויזיות,

ספרי כיס, רומנים,

עיתונים, ספרות או איבה,

הם משלמים מדי חודש בחודשו עשרות מיליוני שקלים על כל מיני דברים, מה שנקרא תרבות.

אבל כשמגיע לדבר אחד,

מגיע לדברים שבקדושה,

אנחנו, החיילים הדתיים, רוצים ספר תורה, עונים להם, אין כסף.

יש לנו, ברוך השם,

למעלה משליש יהודים שומרי שבת במדינה.

לא רק אלה שמצביעים למפלגות הדתיות, גם אלה שמצביעים ליכוד, מולדת,

גם הם, הרבה מהם שומרי שבת.

יש לא מעט.

אז אם אתה אומר שליש,

אז התקציב של התרבות, לפחות שליש או 20% ילך לדברים כאלה.

לא נותנים, כלום.

מגיעים לספר תורה, אין.

אז מאיפה ספרי התורה שיש בצבא?

הם עשו דבר פשוט.

יש הרבה בתי-כנסיות בגולה,

ברומניה, הונגריה,

רוסיה וכיוצא בהם,

בתי-כנסיות שנסגרו עשרות שנים.

אז הם הביאו את כל ספרי התורה לארץ.

ספרי התורה אלה הם ישנים מאוד,

בני 200 שנה ויותר.

הגוף של האדם מתבלה, ימי שנותנו בהם 70 שנה, ואם בגבורות,

אחרי זה הולך לבית-הקברות.

להבדיל אלף אלפי הבדלות,

גם הדיו של הספר תורה,

בדרך כלל הוא לא מתקיים לעולם ולעולמי העולמים.

גם הוא,

אחרי 100 200 שנה הדיו מתחיל להתפורר.

ואז,

גם אם יבוא מגיח מקצועי, יתחיל לתקן,

הוא מתקן בצד ימין עמוד אחד,

ובצד שמאל הדיו נופל.

בפרט כשספר תורה היה במקום שהאוויר לח,

כמו תל-אביב, מקומות כאלה, מייד הדיו מתחיל להתפורר.

ירושלים, האוויר יבש,

ספרי התורה כאן מחזיקים מעמד יותר.

תלוי גם במבנה של ההיכל.

אם ההיכל היה בצד מערב, מקום שהיה הרבה גשם,

מקום שמור יפה, הגבאים ידעו לטפח את ההיכל, היה מאוברר טוב, היה הכול בסדר או לא,

זה תלוי במציאות.

אבל רוב-רובם של ספרי התורה האלה שהביאו מרומניה הם במצב ביש, כמו שאמרתי,

שאותיות מתפוררות.

אתה לא צריך להביא לשם איזה מגיח מקצועי, מגיח הכי טוב בעולם,

שימצא לך שיש טעות בספר תורה.

כל ברברה וחד יומה יכול לפתוח מייד את הספר תורה ולראות איך שהאותיות מתפוררות.

יש אפילו פירוד דק.

הנון-סופית צריכה להיות ארוכה.

אם זה חתוך באמצע, מילימטר אחד יש פס לבן,

במקום נון-סופית זה הפך להיות זין.

אם כן, הספר תורה הזה פסול ואי-אפשר לקיים בו את המצווה.

אפילו שני וחמישי אתה לא יכול לברך עליו,

קל וחומר בשבת או שבת זכור, פרה וכיוצא בהם.

וכמו שאמרתי, רוב-רובם של ספרי התורה יש בהם את הבעיה האמורה.

בחלק מספרי התורה יש עוד בעיה.

אנחנו כותבים, לא יבוא פצוע דקה, דקה ד'כה.

אצל החב'דניקים כותבים ד'כא.

הבדל שני.

בעיה שלישית,

היו גנבות של ספרי תורה בצהל.

הגנבים לא באים ללמוד כאן בברוכוף.

אם היו באים, היו יודעים, אין מה לגנוב.

הם חשבו שספרי התורה האלה כשרים, ולכן הלכו לגנוב שם.

והיו יודעים שזודנקו פסול.

צריך לקחת את ספרי התורה האלה, לשים אותם בגניזה בער הזיתים.

אבל הבעיה היא שהגנבים לא לומדים. כמו שאמרנו, היו גם שם גנבות.

אז כדי למנוע את הגנבות עשו חותמת מים. כתבו על זה, על כל ירי ער, רכוש צהל.

אתם מבינים מה זה חותמת מים?

יש לי מישהו כאן פספורט?

בפספורט, על התמונה מחתימים.

אבל לא חותמת עם דיו,

אלא חותמת שהאותיות בולטות.

הטבעה. הטבעה.

אז כל מי שיש לו את זה רואה מייד.

יש שם אותיות,

אבל לא אותיות עם דפוס או אותיות עם דיו,

אלא היריעה מצד עצמה הם מטבעים,

ויש אותיות בולטות.

נכון הדבר שזה לא דיו, אבל גם זה יכול לפסול את ספר התורה.

כך כותב בספר ישכיל עבדי,

כך הוא מוכיח מדברי הריבש בתשובה.

גם באגרות משה,

עולת יצחק, הרבה מהאחרונים דנים בנושא הזה.

הם לא עושים את זה רק בהתחלה.

כל יריעה ויריעה. הם פוחדים שאולי יגנוב מהאמצע.

כל היריעות. יש שם נניח 50-60 יריעות,

עושים 60 פעם את החותמת הזו, החותמת מים,

וזה פוסל את ספר התורה.

ולכן,

כמו שאמרתי, החייל הזה, אם הוא יישאר שם, יימצא שם בשבת זכור,

הוא לא יוכל לצאת ידי חובה.

אני שמעתי שבבסיס חיל האוויר תל-נוף החיילים שם התארגנו, עשו מקביד, וקנו ספר תורה חדש.

השאלה היא אם על החדש הזה לא יתבעו את החותמת,

זה לא רכוש צה״ל.

אתה אומר את האמת שזה לא רכוש צה״ל.

אבל אם נכנס בראש של הרב הצבאי היה נדמה לו שזה רכוש צה״ל, ולקח את החותמת והרביץ.

יש מי יאמר לו מה תעשו ומה תפעל?

הרי יש לו כאן שלושה ברזלים.

איך אתה יכול להעיר לו הערה? הוא סרן, לא?

ולכן, הרבה פעמים הם עושים את זה.

לכן, לפני שהאדם יברך, אפילו בשני וחמישי,

קל וחומר בזמנים אחרים,

לפני שתברך, תבדוק מה ספר התורה הזה,

אם בכלל זה ספר תורה או שזה יריעות

שאינם ראויים לקיים בהם את המצווה,

ולכן מן הראוי שלא יברך, כדי שלא ייכנס באיסור ברכה לבטלה.

אפשר להגיד לכם להבהיר את זה בגלל מיתוח תנוע שרובה מתכחיש בית-החלאדה.

גם שם יש ספר תורה כשר.

טוב, אבל בתנאי, כמו שאמרתי, שלא יטביעו שם, בהטבעה הזו, ירחוסן.

אם לא יטביעו,

וזה נשאר באמת בצורה טובה,

אז יכול להיות אולי שתמצא אי-שם, באיזה מקום, ספר תורה כשר. הלוואי, הלוואי ויהיה. מי ייתן בעיה.

נו,

נקווה שכך.

השיטה שצהל עובד,

בדרך כלל בדברים אחרים הם מתקדמים, הם מודרניים,

קודמים למטוסים הכי טובים.

אבל כשמגיעים בדברים האלה הם עמי ארצות למהדרין.

במקום להשתמש בשיטות מתוחכמות שיש היום בעולם,

הם עדיין מודל 1800, שצריכים לעשות חותמות כדי שספר התורה הזה לא ייגנה.

וכי כל ספרי התורה בעולם לא מוגנים,

הם מוגנים יותר מזה.

איך היום חברות הביטוח מאבטחים נותנים ביטוח לכל ספרי התורה?

השיטה היא פשוטה מאוד.

אתה מצלם עמוד אחד מספר התורה. יש לך דוגמה, אתה יודע מי כתב את ספר התורה.

במקרה והספר תורה ייגנה, ואתה יודע למי זה שייך, יש להם מחשב,

ולכן היום כבר לא זקוקים לשיטה הפרימיטיבית הזו, לעשות חותמות להחתים.

הרי זה לא דפוס, הספר תורה,

אלא זה כתב יד של הסופר, וכל סופר הכתב שלו קצת שונה.

לא מזמן נגנב ספר תורה מאיזה בית כנסת, והגבאי בכלל לא הרגיש.

הספר תורה הזה הגיע, הגנבים הגיעו לצרפת.

ושם המשטרה מיד פנתה, כשתפסו את הגנבים,

המשטרה פנתה לרב.

הרב מייד הרים טלפון לחברת הביטוח, הוא ידע את הדרכים הללו.

מייד הוא צילם, שלח להם בפקס

את התמונה של הספר תורה.

הכניסו למחשב, מייד אמרו, זה שייך,

בית-כנסת פלוני ברחוב זה וזה, שם הגבאי.

הוא הרים טלפון.

מדברים כאן מהמשטרה בצרפת.

ספר תורה שלכם שנגנב, ברוך השם מצאנו,

תגידו לנו איך לשלוח את זה.

ספר תורה שלו נגנב, והוא בכלל לא ידע, לא הרגיש, הגבאי,

שגלבו.

היה לו הרבה ספרי תורה שם.

אבל איך הם יכלו לדעת לאתר בקלות?

כמו שאמרתי, הם צילמו.

לפי הצילום, כמו שאמרתי, כל כתב הוא קצת שונה.

מייד מכניסים את זה למחשב, המחשב מייד נותן לך את הקוד,

ויודעים בדיוק לאיזה בית-כנסת זה שייך.

בתוך בית-הכנסת עצמו יש לך עשרה ספרי תורה,

לכל אחד יש את הצורה שלו, את הקוד,

את המספר שלו,

ומייד הם שולפים במחשב.

ולכן היום לא זקוקים לבוא ולעשות חותמות בצורה פרימיטיבית כמו שהיה פעם.

אבל זה נכון, בתי-כנסת שלנו, אנחנו יכולים להתקדם מבחינה רוחנית.

אבל בצהל, לצערנו, כמו שאמרתי, עדיין הם,

מודל 1800, עדיין הם מפגרים,

ולצערנו אין עם מי לדבר שם. שהקדוש-ברוך-הוא ישלח רפואה שלווה לגד נבון, שתהיה לו חוכמה, בינה ודעת,

ויתחיל סוף-סוף לטפל בבעיות האלה.

אם מעבר נחלף, מותר לקחת רבה מילים?

יש מתירים.

אם זה ביריעה הראשונה,

יש מתירים, יש מקלים, מעבר.

אבל לא בצעד הפנימי.

יש מתירים.

בספר תורה של ערן, יש שם, כתוב בגב הספר,

משמע שמותר.

יש מחלוקת בפוסקים.

אם זו הייתה הבעיה, היינו מעלימים עין.

הבעיה שהם עושים את זה מבחוץ, מבפנים,

מרביצים חותמות לאורך ולרוחב.

ולכן,

אין על מה לדבר.

לכן, בדרך כלל, כל חייל ששואל אותנו,

אומר לך, אני נמצא במוצב זה וזה, בלבנון, במקום אחר, בסיס כזה, לא חשוב איפה.

אתה יודע בערך מה המצב של ספרי התורה.

תנסח לו את התשובה,

תעשה מאמץ לחזור, שבת זכור אתה תהיה פה עימנו.

הוא יבוא לכאן לבית הכנסת שלנו, יוכל לשמוע פרשת זכור,

כדת וכדין לקיים את המצווה כהלכתה,

והקצין חייב לאפשר לו לצאת.

הרי החוק הצבאי, חוק מטכ״ל,

שחייבים לאפשר לכל חייל לקיים תרי״ג מצוות.

אם הם לא מסוגלים להביא לשם ספר תורה כשר ומניין כשר,

אז הם חייבים לתת לו את האפשרות הזאת לצאת לחופש.

מה הוא רוצה, שאני אעשה תורנות?

אני אעשה הלילה תורנות במקום שבת הבאה,

זה לא בעיה,

יכול להקדים ולאחר את התורנות,

אבל לא יישאר שם בשום אופן מהטעם, מהסיבה שאמרנו.

מי שאמר לך את זה, זו בעיה שלו.

ספר תורה כולו, שמותיו של הקדוש-ברוך-הוא, נאמר שם אצל רבי מאיר.

אמר לו, מה מלאכתך?

אמר לו, אני סופר, לבלר אני.

אמר לו, תהיה זהיר במלאכתך, שאם אתה מחסר או מייתר אות אחת,

זה פוסל את ספר התורה. אתה מוסיף עוד דברים,

זה פוסל.

הן בספר תורה, הן מזוזה וכיוצא בהם, בכולם יש את הבעיה האמורה.

פעם משרד הדת היה מטפל בהגהת

תפילין, מזוזות,

וכדי שידעו שזה עבר הגה,

שוב היו מטבעים את החותמת, את ההטבעה הזו,

מעבר למזוזה, נבדק מ.ד. משרד הדת.

וזה היה בולט מבפנים.

ושוב, על זה דן הגאון ובעובדיה דייה, וישכיל עבדי,

אם מזוזה כזו כשרה או לא, והמסקנה של הרב שהיא פסולה.

מה אומר?

לדרך לכתיבת מגילה ובדברה הזאת. איך אפשר להקים דקה טוב ומחקיר בקום בכתיבת זאת בברכה הזאת?

אנחנו לא בעלי מקצוע בדברים הללו.

מישהו מקצועי, הוא יכול להגיד לך בדברים האלה.

כל הדברים האלה, משוח, לא משוח, כל הפרטי-פרטים האלה, כשאדם רוצה לקנות ספר תורה, תפילין, מזוזה,

מי שעדיין לא למד את הכול ועדיין לא מתמצא בעניינים,

עדיף שישאל תלמיד חכם, אדם שמתמצא בעניין,

כשאני רוצה לקנות

מכונה מסוימת, רכב מסוים, אני לא יודע אם הרכב הזה שווה את המחיר או לא.

אני לא מכונאי, אני לא יודע שום דבר.

אז אני לוקח את הרכב לבדיקה, אני הולך לדיננומטר או מקום אחר,

אחרי שאיש מקצוע אומר לי שהרכב הזה שווה את המחיר הזה, רק אז אני משלם.

זו לא בושה ללכת ולשאול. אני לא מכונאי, אני לא יודע.

אז לפני שחותם חוזה,

אני הולך, שואל, קל וחומר כאן.

הבעיה היא שהרבה אלמנות

שרוצות להנציח את שם הבעל,

הבעל השאיר עיזבון גדול, אבל לא זכו להיפקד, אין להם ילדים,

אז היא רוצה לקנות ספר תורה.

היא הולכת לאיזה סוחר להזמין ספר תורה, והרבה מהסוחרים האלה צוחקים מאותם אנשים,

נותנים להם ספרי תורה פסולים.

ספר תורה טוב,

מה שנקרא,

יד ראשונה שיהיה הכול מההתחלה עד הסוף ב-100%,

המחיר שלו בערך 40,000 דולר.

זה המחיר שצריך להשקיע כדי לקבל ספר תורה.

לפעמים כל העיזבון שהוא השאיר לה,

12,000 דולר, 11,000 דולר, זה מה שיש.

אז היא הולכת לסוחר, אז אמר לה, כן, כן, אני אתן לך ב-11,000.

הספר תורה שהוא ייתן לה ב-11,000 דולר בדרך כלל הוא פסול,

על-פי רון,

ולכן זה לא טוב.

הסוחר הזה ייתן את הדין,

אבל בינתיים מה שקורה,

הם מציפים את השוק בספרי תורה מסוג זה.

יש כל מיני סופרים שמתחילים את המקצוע.

אתה לא תלך להסתפר אצל ספר חדש,

שלא יספר אותך באלכסון, מרובע, משולש, אני יודע איך היד שלו תסתובב.

אתה לא תהיה שפן ניסיון שלו, אתה רוצה להיראות פרנג'י יפה.

אז אם אצל ספר כזה אתה לא תלך,

קל וחומר אצל סופר כזה שמתחיל לכתוב, מתחיל ללמוד,

אני לא אלך לקנות משם ספר תורה.

ולכן צריך להסביר לאותה אלמנה את ההלכה.

לפני עשרה ימים מישהו שלח לי,

גמרתי את השיעור,

ובאה איזה אישה, רוצה, אומרת, יש לי 13,000 דולר, אני רוצה לקנות ספר תורה.

שלחו אותי אליך לשאול.

אמרתי לה, אין ספר תורה בכסף הזה.

אז מה אני אעשה בכסף?

אמרתי לה, אותו בית-הכנסת שסיכמתי אתם להביא להם ספר תורה,

תגידי לגבאים, אין כסף, אלא במקום זה שתקנה להם ארון ספרים, ספרי קודש,

או קלטות וכיוצא בהם,

דברים שבקדושה,

בזה היא עושה את המצווה בשלמות במאה אחוז,

כי לפי דעת הראש הטור והשולחן ארוך,

גם בספרי קודש שהודפסו, כמו הספרים הללו,

גם בהם אתה מקיים מצוות עשה מן התורה ועתה כתבו לכם.

זה מה שצריך לייעץ לאותה האישה,

אבל היא, היה לה מזל שהיא באה לשאול, שאמרו לה ללכת לשאול. יש כאלה שבכלל לא יודעים לשאול, עד כדי כך.

ואז הם מגיעים למצב איש כזה,

שקונים ספרי תורה פסולים,

ולצערנו, רוב ספרי התורה בבתי-הכנסת הם במצב מעין זה.

עד שאנחנו דנים על צה״ל,

תבדוק גם לגבי בתי-כנסת אחרים, ותראה מה יש.

פעם לא היה מחשב בעולם,

היו הדברים האלה נסתרים מאתנו, הנסתרות לה' אלוהינו.

היום יש מחשב.

היום אנחנו יכולים לגלות יותר מהר ויותר מדויק את הדברים.

יש בערך כבר אינטרסר שנים שקיים במחשב הזה בעולם.

יש אחד בירושלים, אחד בבני-ברק,

יש גם בארצות הברית מחשב אחד,

ויש תיאום בין כולם.

נותנים אחד לשני את הסיכום, סך הכול,

כמה ספרי תורה הם קיבלו, כמה מתוכם היו קשרים או פסולים.

למעלה מ-70% מספרי התורה שהם הוצאו,

זה פסול.

ה-30% שאני אומר, שם באותיות היה בסדר,

אבל פירודים ודיבוקים או צורת האות, אם זה היה בדיוק בסדר או לא, זה עדיין אנחנו לא יודעים.

אז אם אתה אומר, גם לגבי בתי-כנסת רגילים קיימת הבעיה,

קל וחומר בצה״ל,

שם אין בכלל מי שימסור את זה למחשב,

אין מי שיטפל.

הרי צה״ל, כמו שאמרתי, מגיע לעניין ספרי תורה,

סעיף התרבות שם הוא יבש,

אנחנו לא אזרחים, לא מסוג ב' ולא מסוג א'.

אם היינו מסוג ג', אז היו נותנים לפחות משהו.

שום דבר הם לא נותנים, זה הפרצוף של צה״ל.

אנחנו שותפים רק בחובה לשלם מס, לשרת בצה״ל.

מגיעים לזכות המינימלית, ספר תורה, הם לא מוכנים לשלם. אתה רואה את הפנים היפות של אותם האנשים.

וזה פשוט שהמחשב נותן 100%. לא,

המחשב לא נותן 100%. נכון, סיפר.

אז גם המחשב, אפילו ה-70% האלה,

כמו שאמרתי, זה לפחות 70% פסול.

אבל ה-30% שהוא אומר כשר זה לא 100%.

כי קרה לא פעם שהספר היה פסול והיה איזה בעיה עם איזה יוד,

גם שם קרה תקלה כזו,

בדרך כלל זה לא קורה,

אבל עלול לקרות.

ולכן ניסחתי בלשוני, בלשון זהירה, אמרתי לפחות 70% היה פסול.

אבל זה לא אומר שה-30% כן היה כשר.

לכן, גם כשאתה הולך לסתם בית-כנסת,

אתה נוסע לחיפה, לבאר-שבע, לתל-אביב,

אתה לא יודע מי בית-הכנסת הזה. גם שם יש לנו סימני שאלה.

אתה רוצה לקנות עלייה במיטב כספך.

מי אומר שזה שווה? אתה משלם 100-200 שקל, אתה קונה עליית משלים, שישי.

מי אומר שאתה לא מערך ברכות דיבת אלי? יש עדיין סימני שאלה.

מתי אתה כן יכול לעלות לספר תורה, אין לך מה לפחד,

כשבאותו בית-הכנסת יש מגיע קבוע.

יש מגיע תלמיד חכם,

ספרי התורה נמצאים בידיים טובות.

כאן יש לנו במקום הזה למעלה מ-40 שנה,

מגיע תלמיד חכם, שהכול הוא בסדר.

שלחנו בזמנו את ארבעה ספרי התורה להגעת מחשב,

שלושה מתוכן היתה התשובה, אפס טעויות.

רק אחד היה לו בעיה של חסרון יוד.

אבל השלושה היו אפס טעויות. איך הגענו לזה?

אני לא הופתעתי שהכול היה כל כך טוב. למה?

כי המגיע מדי שבת היה מטפל בספרי התורה, מתקן את מה שצריך לתקן.

כשספר תורה נמצא כל הזמן בטיפול טוב,

אז מגיעים גם לרמה גבוהה, לתוצאות טובות.

אבל בבית-כנסת שאין מגיע, זה בעיה.

יש גבאים שהמוח שלהם, הם מבינים שצריך שיהיה צבע יפה.

כל שישה חודשים בשמן המור הם יעשו לך צבע וסיד,

ויעשו ציורים, דע לפני מי אתה עומד,

או ישימו לך עז קנמר, קל קנשר.

בזה הם אלופים, יודעים לעשות את הדברים האלה. כל שני וחמישי יחליפו את הריפוד.

אני אומר לך, הצבע של הריפוד הזה זה כבר לא מודרני.

צריך להביא צבע אחר, וכן עם זה הדרך.

אבל לשלם למגיע,

מה? 40 דולר לחודש אני אשלם למגיע?

זה הרבה כסף, מהבשימה אני אשלם.

את זה הם לא מבינים.

כל בית-הכנסת כולו, כל קדושתו, נובעת מספרי הקודש, ספרי התורה.

אם ספר התורה הוא קדוש, הוא כשר, בסדר.

אבל אם הוא לא כשר, אז הכול נפל.

הכול הבסיס, הרוחני, הכול נפל.

ולכן, דבר ראשון במעלה,

צריכים להשקיע קודם כול הגעה עד ספר תורה.

אז כאן בירושלים הגבאים הם בני תורה, שומעים את ההלכות, יודעים את החובה המינימלית הזאת,

והם דואגים לזה.

אבל יש מקומות אחרים שאין עם מי לדבר, אין דורש ואין מבקש.

ולכן, אם האדם הזה חושש,

מקום כזה שכולם עמי ארצות וספרי התורה מוזנחים,

לא ימהר להעלות את ספר תורה,

שום לחלילה אותם ספרי התורה שייכים לקבוצה של ה-70%.

אבל,

לא, לא. זה לא סופר מוזנחים.

איך?

כן.

כן.

מה לגבי ההחלטה שכבוד הבמה של חב״ד וכתוב בברכה הלכת, זה קשור מאוד לצד? כן.

יש לנו בכל הדברים האלה מסתורת.

הולכים תמיד לפי המסורת.

הרד״ק אומר שצריך לכתוב פצוע דקה ב-א',

אבל שאר הפוסקים חולקים.

והמסורת שלהם, של החב״דניקים, דקה ב-א',

כך גם אחינו התימנים,

ואילו אנחנו, הספרדים וכם,

שאר כל האשכנזים,

חוץ מהחב״דניקים,

כותבים דקה, ד'כ' ה'.

לכן, אין לך כל כך בעיה לשמוע,

לעלות לספר תורה של אשכנזים ליטאים,

או אפילו חסידים.

רק החב״דניקים, רק אצלם יש את הבעיה.

הם הולכים לפי רבנו זלמן, וכמו שאמרתי, הם נקטו את המסורת של הרד״ק,

ולכן הם כותבים דקה ב-א'.

מעניין, העם ישראל התפזר בגולה.

אפילו, אחי, כל ספרי התורה אותו דבר,

אתה קורא בראשית ברא אלוקים, כולם שווים.

שניים שונים,

תימן וחב״ד, זה ברוסיה וזה בתימן.

להם הייתה מסורת שווה.

שתי הקצוות האלה, אתה רואה, נפגשים שהמסורת שלהם הייתה אחרת. טוב, כל אחד ימשיך במסורת שלו.

אבל,

בא לדון לגבי שבת זכור, שהיא מצווה מן התורה.

אני הספרדי, אל תיטוש תורת ימך.

צריך ללכת לפי המסורת של אבות אבותיי.

אבות אבותיי היו הולכים לפי המסורת של דקה בה,

לכן צריך להקפיד לפחות בשבת זכור לקרוא בספר תורה שלנו,

ולא של חבוד או של התימנים.

עקף החיים, שכתב בספרו קול יעקב

על הבעיות הללו,

הוא אומר שאפילו בכל ימות השנה אסור לספרדי לעלות לספר תורה תימני או אשכנזי. עד כדי כך.

הוא פסל בכל השנה.

אנחנו לא אומרים כך, אנחנו אומרים שיש לנו ספק ספיקה לגבי כל ימות השנה.

מצטרפים את חכמי נרבונה שגם בספר תורה שאינו כשר אפשר לברך בשנים וחמישי.

טוב, זה לגבי שנים וחמישי או שבת, אבל לגבי שבת זכור,

שם כבר הבעיה בדאורייתא, ספק דאורייתא לחומרא,

ולכן שם בוודאי שאנחנו לא יכולים לסמוך, להקל מלכתחילה.

המעיל צדקה ושאר האחרונים דנו בשעת הדחק. האדם הזה, אין לו דבר אחר. האם הוא יוצא ידי חובה או לא?

כי התוכן של המילה פצוע דקה,

המילה לא משנה את התוכן שלה אם זה דקה בהא או באלף.

האם בגלל שהתוכן לא משתנה אז מדי עבדת, אם בזה ידי חובה,

שמהתורה זה כשר, זה רק בעיה מדי רבנן,

או שגם כשהתוכן לא משתנה זה פסול מדאורייתא.

זה הוויכוח שיש.

המעיל צדקה אומר שמהתורה זה כשר.

ולכן, אם אין דבר אחר, שילך לשמוע זכור אצלהם.

אבל מדברי הגאון חידה ולדוד המת לא משמע כך.

ולכן אמרנו שישתדל האדם ללכת לבית-הכנסת שהיא לפי מסורת אבות-אבותיו.

אפילו אם הוא גר רחוק,

שווה לכתת את הרגליים כדי להגיע לבית-כנסת שהוא יודע ששם ספרי התורה,

הכול על טהרת הקודש, הכול בחזקת כשרות,

כדי שיצא ידי חובה לבדי כול עלמא ולא ייכנס בשום חשש.

אז הותרו לדבר על היראה העזרתי אצל מילואים,

שאין להם זכות עזרה למילואים,

כן.

יקראו בלי ברכה.

חיילים שבינתיים עוד אין להם ספר תורה ואין להם שום פתרון,

אז בספר שיש להם זה מה יש, אין להם מה להפסיד.

שיקראו בשני וחמישי או בשבת, יקראו ללא ברכה.

אסור להם בינתיים לברך.

עד שספר תורה שיוגח כדת וכדין,

ישיגו להם ספר תורה כשר, רק אז יהיה על מה לדבר.

הם יכולים להשיג,

יכולים ללחוץ על הרבנות הצבאית.

יש מחלקה מיוחדת שיושבת בבסיס ביפו,

ושם העבודה שלהם היא להגיח ספרי תורה.

אז הם יכולים ללחוץ,

תשלחו לנו לפחות ספר תורה אחד כשר.

אנחנו לא רוצים שיהיו כל ספרי התורה שבאחד, לפחות אחד.

אז יכול להיות, אולי, שיהיה להם מזל, יהיה להם נס,

ויגיע לשם ספר תורה. הבעיה היא,

החיילים האלה מתחילים ללחוץ,

עד שהלחץ עוזר, הוא כבר גמר את השלוש שנים,

את הסדיר.

אולי במילואים, שנה הבאה, אם יישאר באותו בסיס, אולי ייהנה מספר התורה הזה.

אבל זהו, זו הצבא שלנו. לצערנו, עושים צחוק מהעבודה, כמו שאומרים,

ולכן צריך לפרסם את הדברים האלה לחיילים שם,

כדי שלא ייכשלו באיסור ברכות לבטלה.

אותה בעיה יש גם בתפילין שהצבא מספק.

חייל שחוזר בתשובה,

אין בעיה, הרב הצבאי מייד מביא לו תפילין, הם, ברוך השם, עוזרים, לא?

אבל איך הם עוזרים? מתנתם מעוטה וחרפתם מרובה.

מביאים לך תפילין פסולות.

למעלה מ-51% מהתפילין שהצבא מספק,

אנחנו פותחים אותם אחר כך כדי להגיע,

ואתה רואה שהכתיבה שם היא קשקוש ולא כתיבה מיושרת,

הכול בחזקת פסול.

ולכן, שוב, מן הראוי שחייל כזה שקיבל תפילין כאלה לא ימהר לברך עליהם, אלא קודם כול ימסור אותם להגה.

אם בינתיים הוא אומר, אין לי משהו אחר, זה מה יש,

הוא מטרפן לך, שואל אותך מה אני אעשה,

תגיד לו, בסדר, שיניח אותם, אחתני בלש,

אבל היזהר שלא לברך על אותם התפילין מחשש ברכה לבטלה. כמו שאמרנו, הרוב הגדול,

לצערנו, זה בחזקת שזה פסול.

אבל זה לא עושה את זה כדי שסופר את כל העבנים האלה.

פרנסה? מה זה, אתה גוזל אותם, את הפרנסה? איך אפשר? איך אתה מדבר?

לא מגיע להם להתפרנס בכבוד? מה, יש להם גם פרנסה, גם אותו צמוד?

נו, טוב, נחזור לנושא.

אדם שנמצא במקום שיש ספר תורה כשר למהדרין,

אבל אין לו מניין,

גם זה מהווה בעיה, כמו שקראנו את לשון מרם,

מדאורייתא צריך שיהיה לו מניין כשר.

תודה.

הדין הזה כתב תרומת הדשן בדעת הראש,

והעתיקו את זה, הטור והשולחן ערוך בשני מקומות.

המקום הראשון למעלה בסוף סימן קמ״ו סעיף ב׳,

וכאן אצלנו במקום הזה.

ולכן מרן אומר שגם אותם בני היישובים שאין להם מניין צריכים לבוא למקום שיש מניין כדי לשמוע פרשיות אלו.

למה? כי גם חובת המניין זה מדאורייתא.

יש ששאלו, מיניין לנו שזה דאורייתא?

אז ההשוואה הראשונה,

כמו קדיש וקדושה,

אליבדיה התשבט,

נקדשתי בתוך בני ישראל,

כל הגזירה שווה שם דאורייתא, או הדין גם פה, זה דאורייתא, זו השוואה הראשונה.

אבל לא כל הפוסקים הלכו לפי ההשוואה הזו,

אלא יש שאמרו סברה אחרת וטעם אחר.

כל מה שאנחנו קוראים פרשת זכור זה לא סתם לזכור בפה,

אלא לזכור ולעשות.

חובת מצוות מחיית עמלק איננה חובה על היחיד.

אדם יחיד לא יכול ללכת ולהילחם ולהשמיד את כל זרע העמלק.

ראה נעללה לו, יבוא וישיר סולו לבד, אי אפשר, אלא צריך לפחות מחלקה שתעזור לו.

כמה זה מחלקה? עשרה חיילים?

צריכים לפחות מניין כדי ללכת ולהילחם.

אז כמו בביצוע החובה של המלחמה להשמיד את העמלק,

צריכה להיות לפחות שיהיה לך מניין,

והדין גם לגבי הזכירה צריכה להיות גם במניין.

כל התורה כולה מדברת בלשון יחיד, בלשון זכר,

אבל לאו דווקא.

אתה יודע שגם,

אתה יודע שגם הנשים חייבות במצוות מזוזה,

וכן עמזה הדרך, יש הרבה מהמצוות שהנשים חייבות.

והתורה אומרת בלשון זכר, דיברה תורה בלשון זכר למרות שגם הנשים חייבות.

לכן זה לא ראייה ממה שהניסוח הוא כך או כך, ולכן אין ספק.

קיבלנו הוראות מרן,

ומרן נוקט שזה דאורייתא.

הקושייה ידועה מיואב בן צרויה, מה שמסופר במסכת בבא בתר כא,

פייח כל זכר באדום. שישה חודשים הלך ולחם.

כשחזר מאותה המלחמה, שאל אותו דוד המלך

למה את הנקבות החייה.

אז הוא ענה לו, כתוב, תמחה את זכר העמלק.

אמר לו, אנחנו קוראים, תמחה את זכר העמלק.

הלך מייד למורה שלו, שלימד אותו בתלמוד תורה,

שאל אותו, איך אומרים, אבל תמחה את זכר העמלק. אמר לו, אם כן, למה לימדת אותי טעות?

שלף את החרב להרוג אותו.

שהרי נאמר,

ארור עושה מלאכת ה' רמיה.

המורה הזה התחנן על נפשו שישאיר אותו בארור, בקללה הזו, אבל לא יהרוג אותו.

איכא דה אמרי קטלה, כי המשך הפסוק, בארור מונח ארבו מדם, איכא דה אמרי לא קטלה,

יש מחלוקת מה היה בסוף.

אבל עקרונית אתה רואה שקרה תקלה גדולה ליואב בן צוריה להלכה ולמעשה.

אם נאמר שפרשת זכור, מהתורה בעשרה,

אם כן,

כל אותן השנים מיום שהוא למד בתלמוד תורה,

עד אותה המלחמה,

לא הלך לבית-כנסת לקיים מצווה מן התורה?

אם נסביר שזה דה רבנן, תגיד, בדורו של יואב בן צוריה עדיין לא תקנו חכמים. אבל אם נאמר שזה דה רייטה, איך ייתכן שהוא לא שמע,

או שנאמר שכל אותם החזנים של בתי-הכנסת שם, כולם היו חברים של יואב בן צוריה,

וכולם היו טועים וקוראים כמוהו.

כן, וזה קצת דוחק.

זו הטענה, זו הקושייה שמביא כאן שאר הציון על המקום ועוד מהאחרונים,

ולכן האחרונים מעריכים הרבה לפלפל בדבר האם חובת זכור מהתורה במניין או לא. כולם יודעים שמדרבנן ודאי, השאלה אם זה מדרבנן הייתה או לא.

בכל מקום, להלכה, כמו בכל מחלוקת, קיבלנו הוראות מרן,

אני חוזר ומדגיש, מרן פסק שבמניין זה דאורייתא, אני קורא את לשון מרן קמ״ו סף סעיף ב',

שפרשת זכור ופרשת פרה הן בעשרה מדאורייתא.

זה הלשון של מרן, ולכן כל אדם חייב לשים לב.

לפעמים אדם קצת מנוזל, מרשח, קשה לו לצאת להתפלל בבית-הכנסת,

מתפלל ביחיד,

אבל שבת זכור ישתדל. אפילו אם הוא לא יכול לשבת כל הזמן,

לשבת שעתיים-שלוש בבית-הכנסת,

הוא לא מסוגל,

הוא חלש מאוד, חונה,

לפחות ישתדל שתי דקות,

ישמע את זכור.

אחרי שישמע את זכור ילך לביתו לחיים טובים ולשלום.

אדם שעולה לספר תורה למורשיה ולספר תורה חזית, תורה מגיעה,

אולי נדע שהספר לתורה השני הוא מספר בזמן השעה אחרת.

בהחלט, אתה צודק.

ולכן, אם יש שם מגיע,

אז יש חזקה לספר תורה ששאר ספרי התורה הם בסדר.

אבל אם אם אם מגיע ספרי התורה שם מוזנחים, אתה צודק,

יש בעיה חמורה.

ולכן, אל תלך להתפלל באותו בית-הכנסת במקום שעד מגיע.

אתה צריך לחשוש, אולי הברכות,

גם לפני שמצאו את הטעות וגם אחרי,

הן ברכות לבטלה. למה לך להסתבך?

אמרנו לך את המספרים, את הסטטיסטיקה של למעלה מ-70%.

ולכן, תלך אך ורק לבית-כנסת

שיש שם מגיע קבוע, ספרי התורה הם בחזקת כשרות, מהודרים,

כמו במקום מקדש מעט זה, בית-הכנסת שלנו.

אז מעין זה יש עוד בתי-כנסת או ישיבות,

שברוך השם, הכול עובר הגהה יסודית.

רק במקום כזה אתה הולך, מתפלל, שם אתה יכול להיות בטוח שהכול בסדר.

הגאון רב חיים מחדש ואומר,

שלאו דווקא אותו הגוי שזכה להיוולד בן אחר בן,

שיש לו את הייחוס המכובד הזה שהוא מזרע עמלק, אלא הוא אומר שגם גוי שונא ישראל שרוצה להשמיד אותנו,

אפילו אם סדאם חוסיין או ערפאת הם לא מהגזע של עמלק,

אפילו אם הם מהגזע של ישמעאל או מישהו אחר,

אפילו אם הוא שונא ישראל ורוצה כמו ישמעאל להשמיד אותנו,

גם בו יש את מצוות מחיית עמלק.

רב חיים בריסק.

ולכן, לפי זה עדיין המצווה הזו, לא רק בימים ההם,

אלא גם בזמן הזה.

ולכן, חייל שנמצא בקו הראשון והוא שם על הכוונת איזה חייל מהצד השני,

אז לפני שבחרת על ההדק,

מצוות צריכות כוונה, שידע הוא לוחם מלחמה להשם בעמלק, יחסל את כל אותם האויבים.

יפה, שעה אחת קודם.

אותו הגוי שזכה להיוולד בין אחר בין,

שיש לו את הייחוס המכובד הזה שהוא מזרע עמלק. אלא הוא אומר שגם גוי שונא ישראל שרוצה להשמיד אותנו,

אפילו אם סדאם חוסיין או ערפאת הם לא מהגזע של עמלק,

אפילו אם הם מהגזע של ישמעאל או מישהו אחר,

אפילו אם הוא שונא ישראל ורוצה כמו ישמעאל להשמיד אותנו,

גם בו יש את מצוות מחיית עמלק,

רב חיים בריסק.

ולכן, לפי זה עדיין המצווה הזו, לא רק בימים ההם,

אלא גם בזמן הזה.

ולכן, חייל שנמצא בקו הראשון והוא שם על הכוונת איזה חייל מהצד השני,

אז לפני שלוחץ על ההדק,

מצוות צריכות כוונה, שידע הוא לוחם מלחמה להשם בעמלק, יחסד את כל אותם האויבים,

ויפה, שעה אחת קודם.

חוזר וקורא גם פה.

בגלל שספר התורה כאן מהודר, ולכן הוא חושש, אולי בבוקר לא היה מספיק טוב,

אז הם חוזרים וקוראים גם פה.

מתי הם גומרים כאן את השיעור? בשעה 1630?

1715. זהו,

אז כל מי שלא הספיק להגיע לכאן מניין ראשון בבוקר, בשחרית,

אז שיבוא מניין שני, יבוא אחרי השיעור של הרב סופר ברבע לחמש, הוא אומר, אחרי הצהריים בשבת, זכור.

קוראים עוד פעם את זכור, כמובן, בלי ברכה, אבל חוזרים וקוראים,

זה דבר טוב, זה זכות הרבים.

חופשי של ירושלים מהו, כעניין זה.

אלו ואלו נשרפים בבית הדשא לפני 50 שנה,

היה הווה,

ובינתיים, לצערנו,

יהיה גם. ולכן היה צריך לשרוף את כולם, להשמיד את כולם,

ולפה שעה אחת קודמת.

אבל אתה יודע מה אמר חזקיה מלך יהודה, אין לנו כוח.

אני יושב בבית, והקדוש-ברוך-הוא, בעזרת השם, כמו ששם היכה מלאך ה' 185,000,

יעשה אותו נס בקרוב גם כאן.

לפי החשבון שמה יוצא, היה לו לסנחריב 64 מיליון חיילים.

כך יוצא לפי החשבון מה שהגמרא אומרת שם.

גם היום, סבבונו כלבים, גם הם בערך אותו מספר.

אני מקווה שהלילה הזה יהיה הדבר הזה, תקום מחר בבוקר,

כי נלכת ולהשמיד אותם. אין לנו אפילו 64 מיליון כדורים לחסל אותם. אני מסופק אם בכל צהל יש את המספר הזה.

הנפקא מינה עוד במהלך הזה.

בספר החינוך דן אם הנשים חייבות במצוות זכור או לא.

אומר ספר החינוך, הנשים לא חייבות.

ולמה?

כל המצווה הזאת, תכלית המצווה,

כדי שתהיה לך הלכה למעשה, תזכור ותעשה.

הנשים לא מסוגלות לבצע,

כמו שאומר שם הנביא,

אתם קוראים כולם בספר שופטים, כשרצו להרוג וכו'. אנשים לא היה להם האומץ לבוא ולדרוך עליהם ולהרוג,

ולכן הנשים פטורות.

יש אומנם מי שחולק, רבי נתן אדלר ועוד, אבל רוב הפוסקים הלכו כדעת החינוך,

כך המנהג היה, שהנשים אינן חייבות.

כי התורה חייבה אותנו, את הגברים, במצוות תלמוד תורה,

התורה לא חייבה את הנשים, וגם זה בכלל מצוות תלמוד תורה, גם זכור וגם פרה,

ולכן מעיקר הדין הנשים אינן חייבות.

אפילו, אחי,

אם בקלות רבה יכולה האישה לבוא ולשמוע,

בעלה אחרי הצהריים ב-1515 ישמור על הילדים,

והיא תבוא לכאן, תשמע את זכור כאן,

לצאת ידי חובה לבד לכולנו, למה לא?

היא יכולה להדר, לצאת ידי חובה לבד למאן דאמר,

המחמירה תבוא עליה ברכה, אבל כמו שאמרנו, אין הדבר הזה בגדר דין, אלא בגדר הידור בלבד.

יש כאלה שמארגנים מניין מיוחד לנשים ב-1200 בצהריים,

ואחרי שגמרו לאכול את החמין, הן באות לבית-הכנסת,

והחזן קורא להן את הקטע של זכור כמובן בלי ברכה. אם אמרנו שמעיקר דיני פטורות,

אז אין הווה אמנה שיקראו להן בברכה אפילו אם יש שם אלף נשים.

אבל יותר מהודר שיבואו בשעה שיש מניין גברים,

ולכן במקום 12 שתלך במקום שיש אלף אישה,

תבוא לכאן או בבוקר או אחר הצהריים, זה עדיף יותר,

כדי שתשמע את זכור כדת וכדין.

יש חלק מאחינו בני ישראל,

תלמידי ישיבת בריסק, הבריסקאים,

הם לא גומרים את התפילה והולכים הביתה בשבת זכור.

הם חוששים כך.

נכון שהוא שמע את קריאת התורה בספר תורה שלו, לפי המסורת שלו,

לפי סגנון הקריאה, ההיגוי האשכנזי.

מי אומר שזה הנכון? מי אומר שזה האמת?

אולי זו טעות?

ולכן הם מסתובבים גם לבתי-כנסת של הספרדים,

גם לבתי-כנסת של התימנים.

הם הולכים לכל העדות לשמוע עוד פעם את קריאת זכור.

יש ישיבות מסודרות יותר,

במקום לכתת את הרגניים עושים דבר יותר פשוט.

הם מביאים לפני שבת זכור, מביאים לשם ספר תורה, שיהיה להם ספר תורה ספרדי, ספר תורה אשכנזי וספר תורה תימני.

והעולים שקוראים אחרי התפילה קוראים לפי ההיגוי,

אחד לפי ההיגוי התימני,

אחד לפי ההיגוי האשכנזי, הספרדי, עושים את הכול.

אז אולי ספר התורה האשכנזי הוא הכשר,

אבל אולי ההיגוי שלהם לא טוב, אלא שלנו, וכן הפוך.

לכן בכל ספר תורה קוראים שלושה-ארבע פעמים.

עולה לספר תורה הספרדי וקורא היגוי שלנו, היגוי אשכנזי, היגוי תימני. אחר כך, בספר תורה שני, בצורה כזאת חוזרים כשעה-עשרה פעמים,

לצאת ידי חובה אליבא דכולי עלמא.

דבר יפה.

כמובן שהם עושים את זה בלי ברכה,

אבל אין הדבר הזה בגדר חובה.

אמרנו את הכלל.

בכל מחלוקת, בכל דבר, אתה הולך לפי המנהג.

המסורת שלנו, ספר התורה הזה שכתוב בכתב הזה.

המסורת שלנו, ההיגוי שקורא בו, החזן שלנו.

אתה לא חייב לכתת את הרגליים,

לחפש בית-כנסת תימני, לשמוע בהיגוי התימני או היגוי אשכנזי,

וכיוצא בזה.

כל זה בגדר חומרות.

הם אוהבים להחמיר, למה לא תבוא עליהם ברכה שיחמירו?

אבל אין הדבר הזה בגדר דין, אלא בגדר הידור בלבד.

אתה יודע,

בפחם אם יוצאים ידי חובה או לא, רוב הפוסקים אומרים שלא.

אבל הם משתדלים שיהיה הרוב לא פחם, הרוב זה מצה.

נכון, אני מסכים.

מי שלא לומד הלכות, אז לא שם לב, עובר זקן ולא קם,

לא מכהן את המצווה מדאורייתא,

לפעמים על דברים שהם, דה רבנן, הידורים,

מדקדקים, לפעמים מצווה דאורייתא, לא שמים לב.

למה אנחנו לא מחייבים מעיקר הדין בזה? משום שספר החינוך דן במה שאמרה המשנה בברכות י״ד.

אדם שקראת קריאת שמע ולא דקדק באותיותיה, מחלוקת תנאים,

המסקנה היא שיצא.

החינוך בפרשת וית-חנן מביא לנו דוגמה מוחשית.

איך ידמה?

מתי אם אדם קרא את קריאת שמע ולא דקדק באותיותיה, יצא?

הוא מביא דוגמה כזו.

במקום לומר למען תזכרו, אמר למען תזכרו,

בלשון שכר.

הרי זה משנה את התוכן. במקום זכירה,

אומר לך כאילו הוא בא לקבל שכר.

אין לך שינוי בתוכן גדול מזה.

ואף על-פי-כן אומר לנו בספר החינוך שבדיעבד יצא ידי חובה.

העתיקו את זה,

העלייה רבה, פרי מגדים, המשנה הברורה וכף החיים, למען אבי סימן סב.

קריאת שמעי דאורייתא, בדיעבד יצא, רחמנא לבה בעיה.

אותו דבר גם לגבי זכור, פרה, קידוש וכיוצא בהם.

גם אם אותו האדם שקידש היה קצת גמגמן, ואיזה מילה הוא לא אמר אותה כהוגן,

בא האדם הזה ושואל,

האם בדיעבד יצאתי ידי חובות קידוש או שעלי לחזור עוד פעם, לקחת עוד פעם כוס יין?

תאמר לי, לא, בדיעבד, מאי דאבה אהבה.

לכן,

גם אם נאמר המסורת של אבות-אבותי, היא ההיגוי שלי בעברית הרגילה,

והתפללתי בשבת זכור אצל האשכנזים, לא היה לי מקום אחר,

או הייתי במושב ושם החזן היה תימני, לא היה דבר אחר,

אפילו, אחי, ההבדלים, הבדלי הביטוי,

ההיגוי שלהם או שלנו, ההבדל הזה לא יהיה משמעותי שישנה את התוכן,

ואפילו אם ישנה בחלק עדיין בדיעבד מהאי, יצא ידי חובה.

זה היסוד שאנחנו לומדים מספר החינוך,

ולכן המסקנה היא שאין מקום לחייב להסתובב ולשמוע גם מבטא תימני, גם מבטא אחר, אלא כל זה חומרה בלבד.

יש בזה הרבה תשובות באחרוני דורנו.

בספר נצר מטעי של הרב פרידמן,

משפטי עוזיאל,

ועוד כמעט כל האחרונים דנים בהבדלים של ההיגוי,

האם ההיגוי הזה יותר טוב. ההיגוי הזה, הרי יש שתי שיטות בדקדוק,

שתי שיטות יסודיות, ומשם מסתעף עוד ועוד.

השניים התחילו כבר לפני כאלף שנה.

כבר בזמנו של אבן-עזה וראשי,

כבר היו שתי שיטות בדקדוק. מי שקורא ראשי על התורה,

בקטעים מסוימים, באיזה פסוקים שראשי עומד על פירוש המילה על-פי הדקדוק,

ראשי מפרש את זה, אבל זה לא הדקדוק שאנחנו למדנו בבית-ספר.

השיטה שלנו היא שונה מהשיטה של ראשי.

כבר כאלף שנה יש, כמו שאמרתי, שתי שיטות.

ובשניים האלה יש עוד סעיפים,

יש עוד כמה וכמה הבדלים.

שיטת הדקדוק הג'רבאית,

כל אלה שלמדו דקדוק בג'רבה,

השיטה של הדקדוק שם שונה לגמרי מהדקדוק שלנו. וכן, בסדר.

ולכן יש ויכוחים על כל דבר ודבר,

איך לומר ו׳ או ו׳, וכן על זה הדרך. יש הרבה אותיות שיש עליהן ויכוח גם בין הספרדים והאשכנזים וגם בתוכנו, גם בין הספרדים עצמם.

אם יבוא אדם עיראקי,

אז הוא אומר לך, אני צריך לפי מסורת אבות אבותי.

אז אם יש שם חזן שיודע לקרוא בהיגוי עיראקי,

אז עדיף שילמד איך לומר קריאת שמם מדי

יום ביומו לפי המסורת של אבות אבותיו.

לא יאמר והיה אם שמוע, אלא והיה, ואהבת, וכן על זה הדרך. ילמד.

יש קלטת, למה? יש קלטת. שיקליט את החזן.

שיקליט את החזן הזה, שהוא מתאים לעדה שלו,

ובית ישנן את הדברים האלה, לפחות קריאת שמם שיקרא לפי המסורת של אבות אבותיו.

אם הוא לא יכול לתקן את הכול,

לפחות בקטע אחד.

אין צורך.

אין צורך.

אין צורך.

אין צורך, כי לכל ימות השנה הרי חובת קריאת התורה היא מדרבנן.

אז יש לך מחלוקת לגבי ההיגוי, אם צריך להיגוד כך או כך,

מחלוקת בדרבנן,

אתה אומר, ספק דרבנן לכולה. ולכן בזה, לא נורא, אנחנו לא מקפידים כל כך.

אלא כל הוויכוח מתחיל רק לגבי שבת זכור ופרה, שהם דאורייתא.

וגם בזה הבאנו את דברי ספר החינוך,

שהוויכוח הזה הוא רק בלכתחילה,

אבל בדיעבד, אפילו מדרבנן, הוא יוצא ידי חובה. והבאנו את הדוגמה למען תזכרו, תזכרו,

לומר שאפילו בהם יוצא ידי חובה.

אלא לפחות בלכתחילה, לגבי זכור,

שם ישתדל לדקדק. לכן יש בתי-כנסת שעושים כך.

כדי לא לגרום טורח ציבור, גומרים את הכול. אחרי מוסף, עוד הפעם מוצאים ספר תורה,

ואם יש שם חזן שיודע לקרוא בהיגוי בבלי,

השני יודע לקרוא בהיגוי מרוקאי, חוזרים פעמיים ושלוש. לא, אבל לא רוצים להחמיר, לעשות את הדבר הזה.

אין שום עוון לקרוא עוד חמש דקות את הכול, אליבא דכולי עלמא. מי שרוצה להחמיר, תבוא עליו ברכה. אבל אמרתי שזה לא דין, אלא חסידות בלבד.

אז כמה שבלכות, אין אפשר לעשות את זה, יכול רק.

יכול, אבל לא חייב.

כן.

אני רוצה לדאוג לבלכות, זה מייצרף העצמה.

כן.

אני לא יודע, שמה, אחר כך השנים,

מה, פסוק ראשון,

נכון?

מחלוקת בראשונים,

האם פסוק הראשון, פרשה ראשונה, שנייה או שלישית.

דעת השאגת אריה והרבה פוסקים שכל שלושה הפרשיות הן דאורייתא,

זאת ועוד.

ספר החינוך לא נכנס עכשיו למחלוקת איזו פרשה דאורייתא,

אלא הוא רצה להמחיש לנו דוגמה שקרה,

ולא דקדק באותיותיה,

אפילו בדבר שמשנה את התוכן.

אם הייתה לו דוגמה בפסוק הראשון, בשמא ישראל, אני אביא לך דוגמה בפסוק הראשון.

במקרה הוא לקח דוגמה בפסוק האחרון.

אבל המחלוקת התנאים שעליה מדברת המשנה,

קרה ולא דקדק באותיותיה גם על הפסוק הראשון. גם על זה יש המחלוקת,

וגם על זה המסקנה של מרן מסימן סב,

שקרה ולא דקדק באותיותיה יצאה גם בפסוק הראשון.

הדוגמה שהוא מביא לך, מביא לך דוגמה של למען תזכרו תזכרו, כדי להמחיש לאנשים שיבינו שאפילו שינה את התוכן, אפילו בזה יצא.

אבל דווקא בזה, גם בפסוק הראשון, אם יהיה לו שיבוש שמשנה את התוכן, גם בזה יהיה אותו כלל ואותו דין.

ואם הוא אמר במקום שמע שינה את השבא נח ושבא נע ושינה את התוכן,

עשה את הדברים בצורה מסולפת,

או במקום שמע בשין אמר סין, וכן על זה הדרך.

יש כבר בלויא ספר שופטים,

אתה רואה, כבר לפני 3,000 שנה חלק מעם ישראל, כבר היה בהם את שיבושי הלשון, אמור שיבולת, אמר סיבולת,

ידעו לאיזה שבט הוא שייך.

כבר אז אתה רואה שהיו טעויות,

קל וחומר היום בזמן הזה.

לא, יש למי, יש אנשים שלא שיבטים אותם לדוכן ולא מברקים את האופן. עדוש, עדוש, יש אנשים כאלה, חלבים, היו חלק מהחלבים שלא ידעו לומר טוב את הקוף, כן. היו אומרים,

וכן זה הדרך.

גם היום בדור שלנו העברית החדשה שאנחנו כביכול מדברים בה,

גם היא מלאה שיבושי לשון. רוב ככל האנשים לא יודעים לומר את החטא כהוגן,

רוב האנשים מכים על חטא,

במקום חטא הם אומרים חטא.

לכן זה הדרך, עוד כמה אותיות שהעברית שלנו שבורה ורצוצה,

ורוב האנשים לא מדברים בצורה נכונה.

ולכן זה לא מיותר לקחת קלטת של חזן טוב,

לכולנו. אני לא אומר את זה רק על אדם שיש לו בעיה מסוימת, אלא לכולם.

כדאי לקחת

את החזן, חכם יוסף מוצרי, כל יום שני הוא בא לכאן,

תקליט אותו. כשהוא אומר את קריאת שמע, תקליט אותו,

תיקח את הקלטת בבית.

בסדר, אבל תהילים, אם קראת, קצת זייפת בתוכן, זה עוד לא נורא.

אבל מה שאין כן לגבי קריאת שמע זה דאורייתא, זה יותר חשוב. ולכן תביא קלטת, תקליט אותו בקריאת שמע,

תחזור, תשנן את זה, כדי שלפחות בקריאת שמע דאורייתא כל אחד ואחד ידע להגות יפה את האותיות.

לגבי צורת האותיות,

המצב נעשה חמור מאוד בשנים האחרונות.

כמו שאמרתי לגבי המבטא,

הצברים, אצלם הצדק שבורה ועוד כמה אותיות.

גם, לצערנו, בצורת האותיות המלמדים את אותם הסופרים לא תמיד הם אנשים שיודעים.

והרבה פעמים אתה רואה מזוזות או ספרים אחרים שזה לא כתב אשכנזי ולא כתב ספרדי.

אדרוגנוס זה משהו שכל סופר כותב איך שרוצה.

איך בדיוק צריכה להיות הכבסופית,

הדלת או כל הדברים האחרים,

לא תמיד הם מדייקים.

אתה רואה הרבה בעיות קשות,

הן במזוזות, הן בתפילין או ספרי תורה.

ולכן, בגלל זה ארגנו פה שיעור מיוחד בכל יום שני בשעה שש,

כדי שהסופרים יכתבו כמו שאמרו הפוסקים ולא כמו שמתחשק להם בראש,

או כמו שאיזה מורה טיפש אמר לו.

לכן אמרנו את השיעור הזה, ומי שרוצה לדעת את הכול,

אהלן וסהלן בכל יום שני בשעה שש. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.

הפסקה מעיקרה היא שבורה ורצוצה,

ולכן אפילו בכל ימות השנה אסור לברך על אותם ספרי התורה.

קל וחומר שאין על מה לדבר לגבי זכור ופרע,

אין שום הווה אמנה בכלל להכשיר את אותם ספרי התורה.

אתה בלדי או שמי?

כמו שיש הבדל בין ספרי התורה של הספרדים והאשכנזים לגבי פצוע דקה,

יש גם הבדל בין ספרי התורה של הספרדים והתימנים.

גם בזה יש הבדל.

ראינו, התימנים כותבים פצוע דקה באלף, כמו אשכנזים.

אני לא יודע מה השמיים עושים.

אני יודע שהבלדים כותבים פצוע דקה באלף.

רבן גמליאל, אתה יודע מה עושים השמיים, או אתה לא יודע?

יש עוד ספרי התימנים בארצות עשרי הגילים.

נכון.

כן.

ארבעה עשרים.

נכון, אבל אני שואל על המילה פצוע דקה.

הרי השמיים שינו בסדר התפילה,

סדר התפילה, בהרבה דברים הם קיבלו הוראות מרן והם התקרבו אלינו.

השאלה, גם בנוסח הספר,

בספר התורה נשארו כמו הוולדים.

בזה אין הבדל, אין שתי מפלגות.

שורש

המחלוקת בין הספרדים והתימנים הוא הרבה יותר עמוק.

אצל הספרדים והאשכנזים זה סך הכל הבדל של אות אחת.

אבל בינינו לבין התימנים הבעיה היא כך.

יש הבדל בין הגמרא לבין הזוהר הקדוש,

ארבע עשרה דברים.

והגאון רבי עקיבא איגר בגיליון הש״ס בשבת נ״ה מונה שם את אותם ארבע עשרה הדברים.

האם כותבים, ויהי ימי נוח או ויהיו ימי נוח? הבדל של עוד וו.

וכן, עם זה הדרך.

יש גם הבדלים בין פרשה פתוחה לפרשה סתומה.

ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן מתנות,

האם פילגשים כותבים עם י' או חסר י'?

רש״י על המקום אמר שכותבים את זה חסר י'.

כך הוא מביא בשם הגמרא.

אבל אנחנו הולכים לפי המסורת של הזוהר.

בזוהר כתוב שכותבים את זה עם י'.

וכן, עם זה הדרך.

לעומת זה, התימנים לא הלכו לפי הזוהר.

אלא, התימנים הלכו לפי הגמרא.

ולכן, אנחנו נשארים במנהגנו, אסור לנו לשנות.

וגם אחינו התימנים נשארים במנהגם, אסור גם להם לשנות.

איש על מחנהו ואיש על דגלו.

כל סופר שבא לכתוב,

הוא בא לכתוב לקהל, לעדה, שכולם תימנים,

אז יכתוב להם לפי המסורת שלהם,

על-פי הגמרא,

ולא יזוז ימין או שמאל.

ולכן,

הוא הדין גם לגבי זכור.

כמו שאמרנו לגבי כל השנה כולה,

ספרדי יכול לצאת לידי חובה אצל התימנים, או התימנים יכולים לצאת לידי חובה אצלנו.

ספרדי, תימני, אשכנזי, הכול לגבי כל ימות השנה,

מותר, ספק דרבנן לכולה.

אבל מגיעה פרשת זכור ופרש, איזה דאורייתא,

שוב, כדאי שאדם לא ילך לבית-כנסת של אשכנזים,

כך גם לא כדאי לקרוא מתוך ספר התורה של התימנים.

אדרבה, שם יש לך 14 הבדלים, לא הבדל אחד,

גם תימני, לא כדאי שיבוא אלינו.

כל השנה כולה אתה בא לכאן, אהלן וסהלן, למה לא?

אבל לגבי זכור, אתה צריך לשמוע את קריאת זכור גם מתוך ספר תורה תימני,

כמו המסורת של אבות אבותיך.

אלא שיש בעיה נוספת,

והיא בעיה חמורה מאוד.

הבעיה היא שבכל ספרי התורה של התימנים, ספרי תורה ראשונים, אני מדבר,

יש בהם

בכל פסוק, במקום שיש אתנ״ך, בסוף פסוק,

יש חריץ.

למה עשו את זה?

אצלנו יש חזן שקורא. אצלם לא תמיד יש חזן,

שם הם נוהגים כמו תקופת הגמרא, כל אחד שעולה קורא,

וכדי שיהיה לו מורה דרך שידע איפה התנ״ך וסוף פסוק, אז יש לו את החריצים האלה.

השאלה היא אם החריץ הזה, שאין בו דיו,

אלא חריץ, אתה לוקח את ראש הסיכה וחורץ.

האם זה לבד יכול לפסול או לא?

יש בזה מחלוקת בהסבר דברי הריבש.

יש אומנם בספר רביד הזהב שום מליץ יושר על המנהג הזה, והוא אומר שמותר,

אבל רוב הפוסקים הבינו בדברי הריבש

שדבר כזה יכול לפסול את ספר התורה.

ולכן,

גם אם התימני הזה הולך לשמוע קריאת התורה בספר תורה תימני,

כדאי שיוציאו את ספר התורה המהודר ביותר,

שאין בו החריצים האלה.

יניח היום הסופרים,

אלו שהם בני תורה ויודעים את ההלכה,

אז סופר תימני שכותב ספר תורה תימני הוא נזהר, הוא לא עושה חריצים.

אז אם יש ספר תורה כזה, זה מצוין.

אני לא יודע איפה יש בשכונות שלנו דבר כזה. תשאל,

תשאל את הרב אלשיך, אולי הרב אלשיך מכיר טוב את האזורים,

הוא חי פה 40 שנה, אז אולי הוא יודע, יגיד לך איפה יש ספר תורה תימני מהודר, מעולה, שאין בו החריצים,

ותלך לשם בשבת זכור,

תשמע לפי המסורת שלכם, אין לך נמי זה טוב. זה א',

ב',

יש בעיה נוספת לגבי ההיגוי.

אנחנו לא קוראים את זכור אשר עשה לך עמלק המבטא העברי שלנו,

אנחנו לא קוראים כמו שאתם מבטאים.

כמו שטענו טענה המבטא של הספרדים מהשכונות,

אותה הבעיה יש גם לגבי ההיגוי וההיגוי שלכם,

סביר מאוד להניח שהוא הרבה יותר טוב משלנו.

ההיגוי שלנו הרבה יותר חלש ובחינת ההלכה שלכם הרבה יותר טוב.

לכן תלך למקום שיש חזן טוב, ספר תורה טוב לפי המבטא התימני, כדי שתשמע ותצא ידי חובה.

כל השנה אני מקל לך, איפה שתרצה תלך, תתפלל ברמת אשכול, במקום אחר, איפה שאתה רוצה תלך.

אבל שבת זכור, אתה צריך לחטט קצת את הרגליים, למצוא לפי המסורת של אבות-אבותינו,

ללכת לפי זה, זה הדבר הטוב ביותר.

לאו דווקא לגבי זכור צריך אדם להקפיד על המסורת.

פה הדברים יותר לעיכובה.

אבל האמת היא שאדם צריך להקפיד על המסורת בכל השנה כולה, בכל הדברים כולם.

כגון,

יש לי בן ואני רוצה ללמד את הבן הזה איך קוראים חומש,

איך קוראים בתורה.

אז לפי המסורת של אבות-אבותינו, לפי זה מן הראוי לחנך וללמד את הילד.

אני יודע על מקומות מסוימים

שיש שם ריכוז גדול של תימנים,

כגון בראש-העין וכיוצא בזה,

שאחרי הצהריים מביאים מורה,

בערבית אומרים מורי,

והוא מלמד את הילדים האלה לפי המבטא, ההיגוי התימני.

אז זה היה מצוין אם היה גם בירושלים עיר הקודש,

אם היה מורי כזה גם במקומות האלה.

פה, בבית-הכנסת הזה, יש מורי,

אבל אין ילדים תימנים.

החכם שמלמד, הוא יודע מצוין, הרב חוקיימא,

רק אתם לא מביאים כאן את הילדים שלכם, זו הבעיה.

לא,

את הפיתות שלך כולם יכולים לאכול. המוציא הוא ברכת המזון, הלבדי כולי עלמא.

בזה אין ויכוח.

אבל, כמו שאמרתי, יש מחלוקת לגבי המסורת,

ולכן יותר מהודר, יותר מעולה, שכל אחד ישמר את מסורת אבות-אבותיו עד כי יבוא שילה, עד שיבוא מלך המשיח ויגיד לנו את כל הדברים.

אבל בינתיים, באשר הוא שם בהווה,

טוב מאוד ורצוי מאוד שכל אחד ינהג לפי מסורת אבות-אבותיו.

האמת היא שלגבי הילדים בתלמודי תורה הדבר קל מאוד,

עד גיל בר-מצווה אין לנו כל כך אחריות עליהם.

נניח יש לי תלמוד תורה קרוב ליד הבית, ושם האשכנזים, והמבטא האשכנזי,

והילד יגיד, ברוך, בוריך, לא אכפת לי.

למה?

יש מחלוקת, ויש מי שאומר שכך ההלכה לגדול.

אפילו אם ההלכה לדידן לא כך, סומכים על זה בילד קטן.

זה הכלל שמרן הבית-יוסף קטן למעלה בסימן רסט.

אמרנו את זה בעשרות דוגמאות.

הוא הדין גם לגבי הדוגמה הזאת.

עיקר ההדגשה שלפחות הילד ידע איך גם אומרים לפי המסורת של אבות-אבותיו.

היינו לפחות לפני הבר-מצווה,

הרי מלמדים את הילד שיעלה ויקרא בתורה בשבת הבר-מצווה,

לפחות לזה ייקחו לו מורה טוב, מורה מעולה,

כדי שילמד את השיטה והדרך, כדי שלפחות לאחר הבר-מצווה יהיה חי נושא את עצמו וידע לומר את הכול לפי המסורת של אבות-אבותיו.

פה בירושלים לא הצליחו משום מה להקים תלמוד תורה.

היו כמה ניסיונות, הקימו תלמוד תורה של תימנים, ועוד פעם זה נפל.

דווקא בבני-ברק הדבר הצליח.

חסידי סאטמר משלמים להם את כל הכסף, מימון מלא אמריקני,

יהיו שם תלמוד תורה על טהרת הקודש לפי המבטא התימני.

תיכנס שם, תראה את המורים והילדים,

אתה תרגיש מייד כשאתה חזרת לתימן, בדיוק כמו שאתה נמצא שם.

למה פה לא עושים את זה, אני לא יודע.

לא אכפת לי שישלמו את הכסף, סאטמר, חב״ד, לא מעניין אותי מי, מאיפה יביאו את הכסף.

אבל שיעשו דברים כאלה. זה דבר מצוין, דבר מעולה.

יש בזה מעלה גדולה לחזיר עטרה ליושנה את המסורת.

כנראה שפה בירושלים לא מאורגנים. בבני-ברק דווקא הצליחו להתארגן יותר,

והם עושים את זה ממש נפלא, עושים הרבה דברים טובים.

כל תלמוד תורה חדש כזה זה דבר גדול.

יש בזה תועלת עצומה לעם ישראל. לכן, תנסו אתם לארגן. אין לי כוח לארגן בשבילכם את זה.

איך רואים כי מציון תצא תורה מבעיה של ראש הממשלה?

איך?

אתה טוען כי מציון תצא תורה.

השאלה אם צריך לומר כי מציון או כמציון.

לא יוצא ידי חובה. מרן בסימן קמ״ו, סעיף נ',

מרן נביא להלכה את דברי הראש,

שצריך שיהיו עשרה ויקראו מתוך ספר תורה כשר, רק אז יצאו ידי חובה מדאורייתא.

הנפקא מינם לגבי הצבא, לפעמים או שאין שם עשרה,

לפעמים יש מוצב קטן, יש שם שמונה תשעה,

אין שם עשרה חיילים,

ואפילו אם יש עשרה, לפעמים ספר תורה הוא לא כשר ולא יוצאים שם ידי חובה,

ולכן מן הראוי שכל אדם מרשמים ישים לב שלא יגיע למקום כזה באותה השבת.

לפעמים מזמינים אותו שבת חתן,

הבן דוד מתחתן,

והם אוהבים אותי מאוד, רוצים שאני אהיה איתם.

הם מזמינים בית מלון על חשבונם, תבוא, האוכל כשר, האוכל חלק, מהודר.

אל תשכח, זה שבת זכור, תשאל אותם,

מה עם ספר תורה?

אז הם אומרים לך, גם הספר תורה הוא כשר של המלון.

השאלה היא אם זה כמו האוכל, זו הבעיה.

צריך ללכת ולראות בעיניים.

אל תסתמך על הסיפורים שאומרים לך,

אלא אם באמת הספר תורה כשר, מהודר, מעולה, למה לא? תלך לחיים טובים ולשלום,

תשמח ותשמח חתן וכלה.

ואם לא, אם יש בעיה כלשהי בספר תורה,

עדיף שלא ילך.

אם הוא אומר לך, אני לא יודע,

מה המצב ברוב ספרי התורה בעולם,

התשובה כשאומרים לא יודע תלך אחרי הרוב.

לצערנו,

המצב בעולם בספרי התורה הוא חלש מאוד, המצב הכי רע.

היום הרי בודקים את הכול בהגעת מחשב.

כבר עשרים שנה שבודקים את ספרי התורה בעולם.

מתוך אלה שבדקו,

יותר מ-80% היו פסולים,

עד כדי כך.

הכשירים היו פחות מ-20%.

ולכן, כשאתה לא יודע,

אם זה לא עבר הגעת מחשב ואתה לא יודע מה יהיה שם באותו מלון,

אז תלך אחרי הרוב. והרוב, כמו שאמרנו, למעלה מ-80% זה בחזקת פסול,

ולכן עדיף יותר שלא ילך לאותו המלון.

לפעמים זה קורץ.

במקום לעבוד קשה,

האישה, יותר נוח לה,

נוסעים לחיים טובים,

הולכים שבת בבית-מלון על הכיס אחבו,

הולכים לשם, מלא מופת.

אבל אם הספר תורה לא טוב,

תהיה לך בעיה.

אם זה בירושלים אפשר להסתדר. אפילו אם אתה נמצא במלון,

יש הרבה בתי-כנסת שיבוא ברגל מהמלון, יבוא לכאן לברוכוב, כאן הספר תורה הוא כשר ומהודר,

יכול למצוא לבתי-כנסת שיש שם ספרי תורה מהודרים,

בירושלים עוד אפשר להסתדר.

אבל אם שלחים אותך לאשקלון,

לעכו, לנהריה,

לך תדע איפה יש שם ספר תורה טוב. אין, אין, יש.

לא תמיד אתה יכול לתמרן לנווט איך שאתה רוצה.

ולכן, לפחות שבת זכור ושבת פרה תקיים.

אשרי יושבי ביתך עוד יעלילוך סלע.

אתם יודעים שבתאנים קי״ט יש שם א' ב'

כפול שמונה, אשרי תמי מדרך זה כפול שמונה.

איך זה מסיים?

טעיתי כשה עובד בקש עבדך.

אבל כאן זה רק פעם אחת אשרי יושבי ביתך ומסיים תהילת השם ידבר פיהי.

אמרתי, בשבת. הרב סופר לא יגיע?

מה קרה?

לא מרגיש טוב? בסדר.

אבא שלי. בסדר, בסדר.

לכל הבן-אדם

הסתבך על ספר שהוא לא מוגה על-ידי מחשב?

הוא נראה גם כאן,

אי-אפשר לקרוא, מה זה הוא מסתפק נקרא בספר תורה שלא עבר הגעת מחשב? הוא שואל,

האם הספר תורה הזה הוא?

יש לו חזקת כשרות? הוא כשר או לא? זו השאלה הכללית.

מה היה בעולם לפני 30 שנה כשעדיין לא היה המחשב?

האם אז ספרי התורה כולם היו בחזקת פסולים?

האם היה אסור לברך בשבת זכור על ספר תורה?

האם אז לא יצאו ידי חובה האנשים?

ברור שגם אם לא עבר הגעת מחשב,

אם הסופר שכתב

היה סופר מקצועי,

ירא שמים ממדרגה ראשונה,

אז ודאי שיש חזקה לאותו הספר תורה.

אבל לצערנו, בדור האחרון הריכוז של הסופרים ירד פלאים.

פעם היו סופרים יראי שמים, יושבים וכותבים,

לא היו שומעים רדיו ולא דבר אחר.

היום חלק מהסופרים קלי דעת

יושבים וכותבים, אבל משעמם לא.

אז הוא מצייר את האותיות וגם שומע רדיו.

פעם מגיע בנדלין להגיע את הספר,

הוא ראה, כתוב שם בתוך הספר תורה,

לא טעית, עזבית.

הוא שמע ברדיו פרסומת,

והוא כתב את מה שהוא שמע,

וכן על זה הדרך. כל מיני טעויות יכולות להתגלגל,

להגיע לתוך הספר תורה כשיש לך דברים כאלה, סופרים מסוג זה.

הלוואי ויהיה גם הגעת מחשב,

הלוואי והספר תורה יהיה בחזקת כשרות.

על הנושא הזה של חזקת כשרות של ספרי התורה דנו כבר גדולי האחרונים לפני מאה שנה ויותר,

הגאון רבי חיים פלאצ'י ואחריו,

והם מספרים בזמנם,

עוד בתקופה ההיא,

שהיו כבר בעיות עם ספרי התורה.

היה כאן בירושלים לפני שישים שנה מגיע מקצועי.

הוא המגיע הזה אמר,

אני מכיר את החולשות של הסופרים,

אתם רוצים שאני אמצא לכם טעויות?

בתנאי, תן לי על כל טעות שילינג.

הזקנים מבינים מה אני אומר.

אז היה מטבע שילינג, חמישה גרוש,

היה שווה, היה אפשר להתפרנס עם זה שלושה-ארבעה ימים, היה אפשר לחיות עם זה.

אז הוא היה אומר,

תביא לי שילינג, אני אמצא לך טעות בספר תורה. וכך היה,

היו מביאים לו את הספרי תורה הטובים ביותר,

הוא ידע איפה החולשות של הסופרים,

הוא היה מראה לך, הנה,

תראה, יש פה טעות. וכן עמזה הדרך.

אתה רואה שגיאות מי יבין, אנחנו אחרי הכול בסך הכול בשר ודם.

הלוואי ויהיה גם הגעת מחשב, וכל הזמן ימשיכו להגיע את ספרי התורה, וספר התורה יהיה בחזקת כשרות.

אם אין שמה מגיע, אם הגבאי שמה טמא גדול,

ואין שמה אף מגיע, אף אחד, אין דורש ואין מבקש,

ספרי התורה במשך הזמן הולכים ומתבלים.

הדיו במשך השנים הולך ומתפורר.

לא נשאר מה שהיה,

הרבה פעמים יש שמה בעיות ותקלות.

ולכן מן הראוי,

לפחות בשבת זכור ושבת פרה, שהן מצוות עשה דאורייתא,

שיחפש לו בית כנסת טוב,

שיש שמה ספרי תורה, כמו שאמרנו, טובים.

מודרים כדי שיצא דחובה לבד לכול עלמא שלא יישאר בספק.

אותו דבר,

אותה הבעיה.

גם באותם הסופרים שכותבים ספרי תורה, תפילין או מזוזות,

והוא שומע רדיו כל הזמן תוך כדי, זה לא טוב.

מה שהוא טוען שהוא נרדם, אז הוא יכול לעשות דבר אחר.

הוא יכול לשים בטט,

מוזיקה, מה שנקרא ככה, נמוך.

הוא לא שומע רק את הרעש, הזמזום של המוזיקה, כדי שלא יהיה רדום, שיהיה יותר ערני.

אבל כשהוא שומע רדיו, הוא שם לב.

ואם פתאום אומרים יש יריעות בגילו,

אז על מה הוא חושב? הוא חושב לקדש את שם שמים באותו רגע,

או שהראש שלו בג'אללה גילו.

אנחנו בני-אדם, בשר אדם, כשלא שומע דבר כזה,

או פתאום היה פיגוע או דבר אחר,

אז הראש שלו יותר על הדברים האחרים.

איך אפשר לעשות? אפילו מלאך לא עושה שתי שלוחיות.

קל וחומר, אנחנו בני-אדם, בשר ודם,

ולכן צריך לגעור באותם הסופרים.

ואם הוא לא שומע לנו,

כדאי להיזהר לא לקנות ממנו, מאותו סופר,

ספר תורה, תפילים ומזוזות, צריך להיזהר מכולם.

נכון, את הפירודים, את הפירודים או הדיבוקים,

מנסים, מנסים להוציא תוכנה חדישה יותר,

אבל עדיין לא הגיעו לשלמות.

אם הראש דומה לדלת או לא דומה לדלת,

עדיין המחשב לא פסקן ועדיין לא יכול להחליט בשבילך.

ולכן אין תחליף עדיין למגיע.

המחשב עוזר, אני מסכים שהוא עוזר הרבה מאוד,

אבל צריך גם מגיע יהודי ירשמיים, מגיע מקצועי,

שהוא יבוא ויבדוק את הדברים.

כי המחשב לא תומתי צורף ואומר יש מתי טעויות.

על כל טעות הוא עוזר,

ואז מי שמסתכל שם התכנון אומר, אם זו בעיה,

אז הוא רוצה ומתאמן עולה. אם לא, הוא אומר לו, וקרה מקרה שהטכנועים טעה ואמר לו לרוץ. היה מקרה, נכון, היה מקרה. אבל בדרך כלל זה בסדר, כן.

הם אומרים שאם תמצא אחריהם טעות,

הם יתנו לך את ההגעה בחינם. הרי הגעת מחשב עולה 500 דולר.

אז הם אומרים שאם יהיה דבר כזה, אם תהיה טעות כזאת, תמצא אחריהם, יתנו לך את ההגעה בחינם.

הם רוצים לבדוק אחריהם, לדעת אם יש דבר כזה, ולכן הם מעודדים את הביקורת אחריהם. הם מחפשים את הביקורת הזו, הם לא כועסים.

ולכן, קורה. אני מסכים שגם אחרי המחשב יכול לקרות דבר כזה,

אבל זה נדיר.

בדרך כלל הם הולכים ומשתכנעלים, בדרך כלל המצב הוא טוב. הנה, זה הפרוספקט שלהם.

יש איזה אחד בקריית-ארבע, יש בבני-ברק, יש בירושלים. היום יש הרבה מחשבים כאלה, ברוך השם,

זה הולך ומתפשט, וזה עוזר הרבה מאוד למגיהים.

הוא עובר מבראשית עד לעיני כל ישראל.

היינו צלמים את זה.

לא הכול, לא הכול. הרוב.

בסדר, אז אחרי שהוא נותן לנו,

אחר כך בא המגיה ועובר, זה עוזר קצת למגיה.

כן.

מלך העולם שהכול נהיה בדברו.

בסדר, בשמונה קיבלו את הטעות, והמגיע שפך לתקן את הטעות. כן.

בוודאי גלה בסבבה הראשונה אחרי שקיבלו את הטעות.

כן. יש לפעמים תקלות, וכמו שאמרנו,

גם זה עלול להיות, ולכן בדרך כלל בספר תורה חדש

יש שלושה הגהות.

כמעט כל ספר תורה חדש היום, בזמן הזה, רגילים לעשות לו שלושה הגהות.

הגהה ראשונה על-ידי אדם מגיעה,

אחר כך הגהה שנייה מחשב,

והגהה אחרונה, אחר כך עוד הפעם,

הגהה ידנית על-ידי סופר.

אחרי שלושה הגהות כאלה, בדרך כלל הספר תורה הוא בחזקת כשר,

הוא מושלם בדרך כלל, ואז יהיה אפשר לקרוא בו ולצאת בו ידי חובה.

בספרי התורה הישונים בדרך כלל לא הייתה בעיה,

היו ספרי התורה, הגבילים או הקלפים, כולם היו בחזקת כשרות.

אם זה קלף,

הקלף היה מגורד היטב.

היום, בזמן הזה,

שוב, לא היד אלא המכונה היא שמגרדת,

ולא תמיד המכונה מגרדת היטב.

יש ספרי תורה ששוב,

חלק מהיריעה זה גביל,

וחלק מהיריעה יש לו דין קלף.

כשזה חלק כך, חלק כך,

הגמרא בשבת עט פוסלת, כך פסק מרן ביריעות דעה, סימן רעא,

וגם זה יכול לפסול את הספר תורה,

אפילו אם מהותיות בסדר,

מצד היריעות, מצד הקלף, הגביל,

מצד זה יכול להיות שיהיה פסול.

שוב, כשהסופר הוא ירא שמים,

תמיד חכם שבקיא בהלכה,

אז בעיקרה כשהוא קונה, הוא קונה את הכול בצורה מושלמת.

אבל אם הוא המארץ,

יכול להכשיל אותנו גם עם העניין הזה של היריעות,

ולכן צריך לבדוק גם את הפרט הזה.

אין לך בעיה כזו במזוזה.

אבל הדוכדוסטוס פוסל הן בספר תורה והן במגילה.

גם מגילה שאינה מגורדת כהוגן,

גם שם זה יכול לגרום פיסול. ולכן, אדם שרוצה לקנות מגילה,

אל תשלם, אל תקנה עד שתראה את זה לסופר את עמד חכם וירא שמים.

אם הוא יאמר לך שזה כשר ומהודר אז שווה לך לשלם, הלאה וכי לא.

הרבה אנשים קנו, שילמו הרבה כסף,

הוא חשב שזה מהודר, הוא שילם 1,000 דולר.

אבל הוא מסכן, לא מבין בעניינים, הוא לא יודע,

ואחר כך מתברר לו שזה פסול בגלל סיבה כזו או סיבה אחרת.

ולכן, איזה חכם אראה את הנולד? לפני שאתה משלם, תגיד לו,

אני הולך לשאול, להתייעץ עם החכם,

אם הכול בסדר,

אני אשלם לך בעזרת השם בעין יפה, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

אפילו במגילה, קל וחומר כשאדם רוצה לקנות ספר תורה.

לפעמים הקונים את הספר תורה עם נשים אלמנות.

לאלמנה הזו יש עיזבון והיא משלמת 20,000-30,000 דולר כדי שיעשו ספר תורה לעילוי נשמת בעלה.

ושוב, גם שם, הרבה פעמים המסכנה הזו לא מבינה שום דבר ומרמים אותה. נותנים לה ספר תורה פסול,

נותנים לה את זה עם תיק יפה,

היא מסתכלת על התיק, התיק מוצא חן בעיניה, זה היא מבינה.

היופי של התיק אולי יכולה להבין, לבחור דבר יפה.

אבל באותיות, בגוויל, מה היא מבינה? ולכן,

גם בזה, כשרואים אישה כזו שרוצה לזכות במצווה,

צריך לייעץ לה, לומר לה,

שלא תשלם אף פרוטה לפני שהיא מחליטה קודם כול להתייעץ עם תמיד חכם.

אם הסופר הזה, שאמור לכתוב לה את הספר תורה,

הוא סופר תמיד חכם וירא שמים,

שהכול יהיה בסדר,

אז יהיה שווה לה להשקיע את הכול. הלאה וחי,

חבל לה לשלם, ואחר כך זה יהיה פסול,

וזה יישאר כל הזמן בארון, כמו גניזה,

אף אחד לא יוציא את זה, בגלל שהוא בחזקת פסול.

יסבירו לה את הדברים בנחת,

כדי שתבין שלא תניח מעותיה על קרן הצבי.

מה רעיון שלך זה קלף וגביל? זה יינתר?

הספר תורה צריך להיות

או גביל, כולו גביל,

או כולו קלף.

שחלק מהיראה יהיה כך וחלק כך,

זה לא טוב, זה לא שווה. אלה דברי הגמרא שם בשבת ע'ט.

זה דאורייתא. לא, לא, זה דאורייתא.

צריך מדאורייתא שיהיה כולו או גביל או קלף.

אבל כשחלק מהיראה כך וחלק כך, זה לא שווה.

היום המכונה היא שמגרדת.

ואם היית פעם בנגרייה,

אתה מכניס עץ מחוספס,

אתה מכניס אותו למכונה,

והמכונה היא שמחליקה את הכול.

אתה מוציא את זה מהצד השני פלטה,

חלקה מאוד.

המסור,

המכונה משייפת את זה בצורה מדויקת.

כך גם בדיוק אותו דבר עושים גם בעור.

בעור של הבן

לא כל העור הוא באותו עובי.

חלק מזה עווה, חלק פחות.

ושוב, גם שם המכונה היא שמשייפת את זה.

הבעיה היא כך,

ליד הצוואר למעלה, העור הוא עווה.

למטה, ליד הזנב, הוא דק.

אז אי-פעמים למעלה המכונה משייפת.

אם המכונה למעלה משייפת הרבה,

למעלה זה נקרא קלף.

למטה, ליד הזנב, המכונה לא הייתה צריכה לשייף. זה היה דק מאוד,

אז זה נשאר גביל.

אז אתה רואה ביריעה הזו של ספר התורה,

למעלה משויף הרבה, למעלה זה קלף.

למטה, כשהמכונה לא עשתה כלום,

למטה זה נשאר גביל.

חלק קלף, חלק גביל, זה לא שווה.

דבר כזה פוסל גם בדיעבד, ויש גם ספרי תורה חדשים כאלה.

כשהסופר הוא לא בן תורה,

לא למד גמרא, לא למד שולחן ערוך,

יכול להתקל גם בבעיה הזו.

ולכן, מה יקרה? כמו שאמרתי,

איזהו חכם, הראה אתה נולד. יש לנו פה את הגאון רבי יוסף כהן,

הוא בא אצלנו כאן כל שבוע בשעה שש ביום שני,

ואז יבואו וישאלו אותו, כך וכך אנחנו רוצים.

על מי הוא ממליץ?

הוא יגיד לך על סופר פלוני, תלמיד חכם, ירא שמים.

אם הוא ייתן לך ספר תורה כתב ידו, אתה יודע.

גם הקלף הוא טוב, גם הכתיבה טובה, הכול בסדר, אתה יכול לסמוך עליו.

אבל ללכת ולקנות סתם ככה מהשוק,

היום, כמו שאמרתי, השוק לוקה בחסר.

יש הרבה בעיות טכניות,

והרבה פעמים אותם ספרי התורה הם בחזקת פסולים.

אתה יודע, מכונה שהיא מוציאה,

היא מוציאה, אחי, אז זה תמיד יהיה ככה.

אותו מרחק, אותו מרחק, זה אותו עובר.

טוב, אני חוזר עוד הפעם, אני ממחיש לך.

אני ממחיש לך עוד הפעם.

למעלה, ליד הצוואר, נניח, היה העובי 5 מילימטר,

ואנחנו רוצים שיהיה העובי רק 4 מילימטר.

אז הוא מתחיל לשייף, במקום 5 נהיה 4. ליד הזנב זה רק 3 מילימטר.

המכונה תשייף או לא? לא תשייף. לא תשייף.

עכשיו, מה נקרא למטה? ליד הזנב, מה זה נקרא מבחינת ההלכה?

קלף או גביל?

גביל.

למעלה, שהמכונה כן שייפה. מה נקרא?

קלף.

אם חלק מהיראה קלף וחלק גביל, כשר או פסול?

אז איך עושים את זה? איך זה יהיה?

טוב, אז אתה שואל איך.

אני מספר לך מה יש בשוק.

אתה שואל איך.

אני לא יודע איך,

אבל אני יודע שיש הרבה פאשלות לצבא,

ואני יודע שיש הרבה פיגועים.

אני לא יודע איך.

אני לא עובד בחיל מודיעין,

אני רואה בשטח מה קורה, השם ירחם.

רואים שהצבא לא משתלט על מה שקורה, רואים, יש פיגועים, יש פאשלות.

אותו דבר להבדיל גם בספרי התורה.

ולכן, אדם שרוצה לשלם כסף,

יש לך 40 אלף דולר, אתה רוצה שיהיה לך ספר תורה טוב?

אז איזה הוא חכם?