חיוב נשים וגברים במצוות פורים – מי כשר לקרוא את המגילה ולהוציא אחרים ידי חובה, ודיני שוטה, קטן ושתוי במצוות

 

- - - לא מוגה! - - - 

חייבים במצוות, מצוות הפורים. כשהמן הרשע רצה להשמיד, להרוג ולאבד לא היו לו אפליות על רקע מיני רק את הגברים, רק את הנשים, אלא את כולם. פרעה אמר כל הבן הילוד היעורא תשליכו אבל אצל המן לא היה דבר כזה, רצה לגמור מכולם.

כולנו היינו באותה סכנה, כולנו היינו באותה

אסתר המלכה בת אביחיל, ולכן חכמינו כשתיקנו את מצוות הפורים חייבו גם את הנשים בכל המצוות שיש.

א', דבר ראשון,

מצוות מקרא המגילה,

מתנות לאביונים, אמירת על הניסים בפורים,

משלוח מנות,

למרות שכתוב איש לרעהו,

לאו דווקא איש, אלא איש סיפק בידו לעשות,

כך גם סעודת פורים.

הדבר היחיד שיש הבדל בין הנשים לגברים, ויבוא עמלק.

אנחנו גברים חייבים במצוות תלמוד תורה, אנחנו נקרא בעזרת השם ביום טו פרשת ויבוא עמלק.

נשים לא מצוות בתלמוד תורה, הן לא חייבות לבוא לבית הכנסת לשמוע ויבוא עמלק.

עוד דבר, שהנשים שונות מאיתנו,

אנחנו הגברים חייבים לסעוד ולשתות,

עד דלא ידע בנאור אמן לברוך מרדכי.

נשים לא חייבות בדבר הזה,

חכמים לא תקנו לנשים, זה בקושי, לנו זה בסדר.

נשים, ודאי שהן לא חייבות, מזה הנשים פטורות לגמרי.

מחלוקת בראשונים,

האם דרגת החיוב שלנו ושל הנשים שווה?

אנחנו אותו דבר, או שיש הבדל?

בעל הלכות גדולות מדבר בדברי התוספתה,

משווה את התוספתה לדברי הגמרא ומגיע למסקנה.

נשים חייבות לשמוע, אבל לא חייבות בקריאה.

הרמה של החיוב שלנו שונה,

ולכן הגבר יכול להשמיע, להוציא ידי חובה את האישה. האישה לא יכולה להוציא ידי חובה את הגבר,

היא בסוג חיוב אחר.

מרן מביא את הדעה הזו, יש מי שאומר, אבל מרן עצמו לא סובר כך. מרן סובר שגם הנשים חייבות בדיוק כמוני.

ולכן, אם הבעל חולה, לא מרגיש לו,

יש לו בבית מזוזה כשרה,

ואשתו יודעת דקדוק מצוין.

למדה ויודעת, יש לה תואר שני בדקדוק,

היא קוראת את המגילה ממש נפלאה.

על רצפת בהת ושש, או על רצפת בהת ושש. איך אומרים?

היא יודעת, היא בקיאה, היא למדה טוב דקדוק, היא אומרת על רצפת בהת ושש.

למה? רצפת זה גחלת.

ויעוף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, כמו שכתוב בשעיה פרק ו'.

אם כן,

היא מדייקת מאוד ויודעת.

היא רוצה לקרוא לבעלה, יכולה או לא,

זה תלוי במחלוקת הזו. לפי דעת מרן, יכולה. מעיקר הדין הן חייבות כמונו, ויכולה להוציא אותו ידי חובה.

אף על פי כן,

הזוהר הקדוש אומר שאפילו אישה לאישה לא תקרא,

למרות שהן חייבות באותה דרגה, לבדי כל עלמא.

אבל לפי הזוהר, הצורה של החיוב של האישה,

שהיא תשמע,

שהיא תקשיב, ובזה תצא ידי חובה.

ולכן,

מן הראוי להביא לבעל הנכבד והיקר, להביא לו את החזן,

לבקש מהחזן שיבוא ויקרא לנו את המגילה, עדיף שגבר יקרא לו את המגילה ולא אשתו.

אבל אם זו שעת הדחק, שעת חירום, טוב, אין ברירה,

אז יכולה לקרוא לו את המגילה, להוציא אותו ידי חובה.

לפעמים זה לא בעלה, אלא זה האבא.

אבא שלה נמצא במושב זקנים,

ושם לא דאגו לו במושב זקנים,

אף אחד לא דאג לו לקרוא את המגילה.

הבת הזו הולכת עם המשלוח מנות לאבא שלה, אבא שלה מתחיל לבכות. תראי, אפילו מגילה לא שמעתי היום.

ויש לה מגילה כשרה,

היא יכולה לקרוא במקרה כזה, שעת הדחק,

איפה תמצא החזן בשעה חמש אחרי הצהריים שיבוא לקרוא את המגילה. קשה למצוא ברגע האחרון, בפרט השנה שזה יום שישי,

ולכן שעת הדחק, היא תקרא לאבא שלה, היא יודעת לקרוא טוב,

והיא תקרא לו ותוציא אותו ידי חובה.

לפעמים גם האבא עצמו יודע, אם היא באה עם מגילה כשרה,

וגם האבא בעצמו, ברוך השם, רואה טוב, ויש לו ראייה טובה למרות זקנתו,

אז הכי טוב שהוא יקרא איתה יחד, יקרא גם הוא בקול.

אבל לפעמים הוא חלש, הוא לא מסוגל,

אז הבת הזאת תוכל לקרוא לאבא שלה.

אבל לגברים אחרים יש לנו בעיה, קול באישה ערווה, איך היא תנגן,

תעשה לו מנגינות במגילה, והוא גבר זר,

מצד קול באישה ערווה, לפי דעת בעל העיטור בסיעתו בדין קריאת התורה,

וזה מקום לדון גם פה.

אבל כשזה מדובר בת לאבא או האישה לבעלה, אין לנו את השאלות האלה, אין לנו את הבעיה הזאת, ושם בשעת הדחק יש מקום להקל, יש לנו היתר בדבר.

כל אדם שרוצה לשמוע את המגילה יכול לשמוע מאדם שהוא חייב במצוות.

מאדם שהוא לא חייב במצוות, אי אפשר לצאת ידי חובה.

והגמרא מביאה שלושה דוגמאות, חירש,

שוטה וקטן.

אלה האנשים שאי אפשר לצאת מהם ידי חובה, אלה דברי המשנה במגילה יט, וככה ההלכה.

קל וחומר שאי אפשר לשים קלטת ולשמוע לצאת ידי חובה מהקלטת.

אם יש לו מגילה כשרה במאה אחוז,

והוא לא יודע טוב את הנקודות,

הוא לא יודע לקרוא טוב בלי נקודות,

אז הוא משמיע את הקלטת, לא שהוא יוצא ידי חובה.

יש לו כוונה שלא לצאת ידי חובה בשמיעה מהקלטת,

אלא הקלטת הזו זה רק מורה לו דרך.

אז הוא שומע,

החז'ל קורא בקלטת,

והוא אומר אחריו בקול רם מתוך המגילה הכשרה, זה משהו אחר, בזה אין שום בעיה,

אליבא דקול עלמא זה מצוין.

אבל כשאדם שומע מהשוטה,

והוא רוצה לצאת ידי חובה מהשוטה, גם בדיעבד לא יוצא.

למה השוטה פטור מכל המצוות, הקדוש ברוך הוא לא חייב אותו בכלום.

גם אם השוטה הזה יש לו קול יפה מאוד.

תדעו לכם, הכישרון המוזיקלי זה לא קשור לשאר התאים במוח. יש אנשים,

איך אומרים, משוגעים עם חותמת,

אבל כישרון מוזיקלי מדהים,

יש לו ידיים,

הוא מנגן על הגיטרה, על הקנון,

או יודע לשיר, יש לו קול יפה,

ויש שני דברים נפרדים.

האישיות של האדם והכישרון המוזיקלי. לפעמים אתה רואה דברים מדהימים בדבר הזה.

ואותו שוטה בא וקרא, קרא את כל המגילה בדקדוק נפלא.

אבל האדם הזה מג'נון, משוגע, הקדוש ברוך הוא לא חייב אותו.

הנגלות לנו ולבננו, כולנו ערבים זה לזה, כשהאדם הוא נורמלי.

אבל אדם שוטה, אין לו ערבות ולא יכול להוציא אותנו ידי חובה גם בדיעבד.

הבעיה הזו לא רק במגילה, זה בכל התורה כולה.

דווקא מינהל נניח לגבי קידוש.

אצלהם, בבית משוגעים, בבתי חולים,

כשהאדם לא אלים, אם המשוגע לא אלים,

הם נותנים לו חופש. ביום שישי אומרים לו, תלך הביתה, תחזור במוצאי שבת. הם יודעים שהוא לא ירביץ לאף אחד,

אז הוא קצת יסתובב ברחובות, אני יודע, יבדר את השכנים, יראו את המשוגע קצת,

אבל לא אכפת להם, זה לא מפריע להם כי הוא לא עושה צרות,

הוא לא אלים,

הוא לא מרביץ.

אז האדם הזה מגיע לבית שלו,

תודה.

הוא רוצה לקדש, לוקח כוס יעד, הוא מתחיל לקדש, והוא הבעל הבית.

אבל הוא עדיין מז'נון, אתה רואה אותו, מסכן איוב, לא בדעת ידבר.

אם כך, המשפחה לא יוצאים ממנו ידי חובה.

הם לא יכולים להתווכח איתו, להגיד לו, אתה משוגע, אתה לא יכול לקדש לנו. אי אפשר להגיד לו מילים כאלה.

ולכן כל אחד ואחד ימלמל את הקידוש בעצמו.

כל הבנים, הבנות, כולם לא יוצאים ממנו ידי חובה,

אלא יגידו בלחש אחריו.

הם צריכים בעצמם לומר את הקידוש, הבדלה וכיוצא בזה,

כי אין בכוחו להוציא אותם. כך אמרנו גם לגבי מצוות תקיעת שופרי וכל המצוות,

כולל גם במצוות מקרא המגילה.

אפילו אם האדם הזה היה כאן חזן חמישים שנה,

היה קוראים מצוין.

מר מינן, הזקן החטיאר הזה, קיבל זעזוע המוח,

עבר איזו תאונה ונהיה קצת משוגע.

הוא מדבר שטויות.

הגמרא מביאה את הסימנים של השוטה,

קורע את הבגדים, מאבד מה שנותנים לו, לנד בבית הקברות.

הוא לא צריך לעשות את כולם ביחד כדי שיהיה משוגע למהדרין מן המהדרין אם חותם את הבדץ.

לאו דווקא, אפילו אם יעשה חלק מהדברים האלה.

ולאו דווקא המחלה הזאת.

יש עוד הרבה דברים, תשאל את הפסיכיאטרים,

יש להם רשימה של כל מיני סוגי מחלות נפש. אם אתה רוצה לראות,

תלך לכותל המערבי, תראה.

יש אחד יגיד לך, אני דוד המלך.

השני אומר, הוא אליהו הנביא. השלישי אומר, הוא משיח, וכן הלאה.

השנה אפילו הוציאו תחפושת של משיח.

הרי המשיח יש לו חמור,

אז הוא רוכב על החמור והולך.

עד כדי כך נתנו למשוגעים האלה,

נתנו להם שגם בפורים תהיה להם תעסוקה, שלא ישעמם להם, השם ייאחם עלינו ועליהם.

אבל המשוגע הזה,

גם אם הוא לבוש יפה, גם אם יש לו עניבה,

אבל אתה רואה שבמוח, השם מרחם,

משהו שם נשרף, איזה פיוס נשרף שם, יש שם איזה קצר,

ואם המוח לא טוב,

אז כל האדם הלך לאיבוד. חוננו מאתך חכמה בינה ודעת.

קבעו חכמים את הברכה הראשונה לבקש מבורא עולם חכמה בינה ודעת, כי זה היסוד.

אם אין שכל, השאר לא שווה כלום. עד כדי כך,

דוד המלך הבין שכל דבר שהקדוש ברוך הוא ברא בעולמו הוא דבר נחוץ.

הוא שאל את הקדוש ברוך הוא, בשביל מה הקדוש ברוך הוא ברא את המשוגעים האלה?

הילדים רצים אחריהם, תראה חוכמת הבריאה בצלם אלוהים עשה את האדם,

ותראה איך שהאדם הזה מסכן מתבזה איך הילדים רצים אחריו.

הילדים אין להם רחמנות, הם ציניים, אנחנו מרחמים עליו.

הילדים אין להם רחמנות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד חייך שאתה תבקש את זה.

אז כשהוא הלך לאחיש מלך גת,

שם הוא הגיע לארץ פלשתים,

אמרו לו, הנה זה דוד שאמרו עליו יקיע שאול באלפיו ודוד ברביבותיו,

הוא היה כמעט בסכנת מוות, עד שדוד המלך עשה את עצמו משוגע,

אמר להם, חסר משוגעים אני,

ואז שלח אותו ואז ניצול דוד המלך. אז הקב' ברוך הוא ברא את הדבר הזה בשביל ההצגה.

לא רק מאמין להם, גם בזמן הזה אני ראיתי אחד כזה בלשכת הגיוס,

ראיתי עושה הצגות, גם הוא היה אדם נורמלי,

היה לו בסטה מחליף.

הכל, הגיע לשם, כאילו מז'נון עושה את עצמו.

טוב, כשקדוש ברוך הוא בעיניי את הדברים האלה.

זה היה בגיל 12. רגע, מה יש לך בעיניי?

לא.

אדם שהוא שותה, אם הגיע לשכרותו של לוט,

שתה הרבה, דינו כשותה לכל דבר, לכל התורה כולה.

גם בענייני מקח וממכר.

מכרת בית, קנה בית, שום דבר לא עשה,

כך גם לגבי צירוף למניין או כל דבר אחר.

אבל יש מצבים פחות מזה.

אדם שתה רביעית, שתה רק 80 גרם יין. אסור לו אמנם להתפלל,

אבל אין דינו עדיין כדין שותה מצטרף למניין, ולכן צריך לדעת כמה הוא שתה. דבר שני, היום יש אופנה חדשה.

במקום לשתות יין,

כמה הוא ישתה עד שיהיה מסטול.

צריך לשתות שלוש בקבוקים, ארבע בקבוקים,

אין לו בבטן מקום כל כך לכל כך הרבה בית.

במקום זה הם מזריקים.

לוקח זריקה, מזריק, אחרי כמה שניות אתה רואה אותו מסטול לגמרי.

שום הנרקומנים האלה דינם כדין שותים לכל דבר. ברגע שהוא הזריק,

הוא לא מעל מדן, לא במקח וממכר, לא במצוות ולא בדבר אחר.

אפילו אם הוא קרא את המגילה יפה מאוד, עקבתי אחריו,

אפילו טעות אחת לא הייתה לו.

אבל ברגע שהאדם הזה הזריק או שהוא בלע כדורים, גמרנו.

האדם הזה, הנרקומן הזה, פטור מהמצוות, פסול לעדות, וכן כל כיוצא בזה.

לכן צריך להיזהר, לשמור מרחק מהאנשים האלה,

לא לתת להם שיהיו חזנים. לפעמים ראיתי אנשים כאלה באים ממוסיוף,

ושם אין חזן קבוע.

הם ניגשים לבד לתיבה, הוא נהיה חזן.

מי יעז להגיד לו מילה?

הולכים לכל מיני תשתי בלחים ועושים את עצמם חזנים.

לא בסדר, אם אתה יודע שהאדם הזה נרקומן,

תעזוב אותו ותלך. מה, תענה אחריו, אמן, אחרי הקדישים שלו?

אפילו אם הוא יודע לנגן יפה, אם הוא יתחיל להגיד נקדישך בניגון.

אבל זו לא המנגינה הקובעת. כיוון שהאדם הזה מסטול, אתה יודע שהאדם הזה מזריק לעצמו,

לכן אין אפשרות לצאת ממנו ידי חובה והוא פטור מכל המצוות. פטור, אבל.

פטור, אבל אסור.

האדם הזה קם בבוקר,

הוא עושה את עצמו פטור כשהוא מזריק.

מי יתיר לו להזריק?

זה אבון דאורייתא להזריק.

אז תיכנס את הבריאות שלו ונשברתם מאוד לנפשותיכם.

דבר שני, הוא מפקיע את עצמו בכל המצוות.

אין לך פשע גדול מהדבר הזה,

אבל המסכנים האלה מאבדים את השפיות, כן, אין להם שליטה. לצערנו,

זה המכונה שנמצא בבית-החולים ונותנים לו כדי להרגיע את הכאבים שלו.

טוב, להרגיע את הכאבים זה משהו אחר, נותנים לו מורפיום או דבר אחר, השם ישמור שלא יאוה ולא יהיה.

אבל אני מדבר על אדם רגיל, אדם שמסוגל,

הוא חייב ללכת למכון גמילה כדי שייגמל, יפסיק מהשטויות האלה.

אין היתר לאדם לרשמים להשתמש בדברים האלה.

הם טוענים לך, תראה איזה סמים קלים, כך הם טוענים.

מתחילים בקלים וגומרים בכבדים, אנחנו רואים אותם, איך אחר כך הם מתגלגלים ברחובות, השם ישמור,

שלא יבוא ולא יהיה על אף אחד.

האם בחוץ-לארץ היו נרקומנים כאלה, בפרס?

האם בעיראק היו דברים כאלה? זה רק כאן.

תוצרת כחול לבן של משרד החינוך שלנו, יש למעלה מדיוויזיה 10,000 נרקומנים במדינה שלנו.

תראה איזה הצלחה פנטסטית יש למשרד החינוך הזה,

רק אני מתפלא למה לא נותנים לשרת החינוך פרס נובל.

יש לה כל כך הצליחה אדירה בחינוך, לא מגיעה לה פרס נובל? אישה חכמה, אישה נבונה, משהו מדהים בכישרון שלה. תראה את התוצאות, תראה את הפירות.

השם ירחם עלינו.

אולי הבן אצלך אומר שאדם ששמר לאישה,

ילד מתחת לילים 13 בעיר חינוך,

בדיעבד יצא אל רפואה, יחזור ויקרא בלי רוח.

אז למה לאישה כבודו אמר,

אדם בדיעבד יכול לשמוע ולצאת, ולילד בן 12 הוא לא יכול לצאת? התוספות שאלו ואמרו שהילד חייב תרא דה רבנן,

אנחנו חד דה רבנן ולכן החיוב שלנו יותר.

אז כמו אדם שפטור לגמרי, לא יכול להוציא,

אז הילד הזה הוא פטור קצת.

ואין, תראה דה רבנן, מוציא חד דה רבנן ולכן גם הילד לא יכול להוציא,

לא אותי וגם לא את האימא שלו.

לא רק שגבר לא, גם אישה לא. למה האימא שלו חייבת חד דה רבנן והוא תרא דה רבנן? קל וחומר נאמר שמקרא המגילה דברי קבלה כדעת התוספות ריד,

כל שכן שלא יכול להוציא ידי חובה גם בדיעבד ולכן אפילו בדיעבד שהוא קרא אותו הילד, יצטרך עוד הפעם הגדול לחזור ולקרוא שוב את המגילה.

אמרנו את ההלכה הזו גם במצוות אחרות.

בכל המצוות אין אפשרות למנות ילד קטן,

אפילו שיש לו אזכרה.

הוא בן 12 והוא יודע לחזן הפלא ופלא.

תשמע אותו חזן ממדרגה ראשונה, ישים את החזנים האחרים בכיס הקטן.

אין דבר כזה, לא בשחרית ולא במנחה, לא בחול ולא בשבת, לא תפילת מוסף.

אין דבר כזה לתת לילד קטן שיהיה חזן,

אפילו אם תאמר שההלכה כמו התוספות והראש,

שהתפילה קדיש וקדושה זה רק מדי רבנן.

כל מה שהגמרא הביאה ונקדשי בתוך בני ישראל,

הגזרה שווה, הפסוקים האלה אסמכתה אפילו לאותה השיטה.

אנחנו די רבנן, אבל הילד הזה הוא טרי די רבנן,

ולכן לא יכול להוציא אותנו ידי חובה.

כך למדנו בגמרא שם, במסכת ברכות מ״ח, ילד קטן שאכל כזית ואבא שלו אכל כזית.

אין אפשרות שהילד הזה יברך בקול רם ואבא שלו ישמע ויענה אמן.

לאו דווקא אבא, הוא הדין גם האימא.

האימא שלו אכלה ושבעה, והיא המסכנה הזו עמת הארץ, לא יודעת לומר ברכת המזון.

אז היא אומרת לבן שלה, יש לה ילד בן עשר,

תברך אתה במקומי.

והיא שומעת, מקשיבה ועונה אמן.

גם שם היא לא יוצאת ידי חובה מהבן שלה.

למה? כי אולי הנשים חייבות מדאורייתא,

ואילו הילד הזה רק מדאורייתא.

אלא אם כן,

אם הילד אומר בקול רם והיא חוזרת אחריו מילה במילה,

אז היא יוצאת ידי חובה לא ממנו,

אלא ממה שהיא אומרת, זה בסדר.

אבל כשהיא תשמע ממנו מצד שומע כעונה,

אין שום היתר בדבר.

כך למדנו למעלה גם בסימן תרע״ה במצוות

נר חנוכה.

אין אפשרות לתת לילד קטן שידליק לנו נר חנוכה.

אנחנו חייבים במצוות נר חנוכה חד דה רבנן, הילד אצלו זה טרי דה רבנן, ולכן גם שם.

אתה לא יכול לתת לו את המפתח, תגיד לו,

אני נוסע לנהריה, אני לא יכול להיות בשעה חמש,

אתה תדליק לי את הנר חנוכה בשעה חמש. אין דבר כזה שהילד ידליק בשבילך.

תיתן לו שכן שהוא אדם גדול אחרי בר מצווה, כן.

אבל הילד הקטן הזה שהוא עדיין פחות מבר מצווה,

אין שום היתר בדבר, וכן כל כיוצא בזה בשאר כל המצוות.

קל וחומר שאי אפשר לתת לילד הזה שיהיה חזן לקרוא לנו פרשת זכור.

יותר מזה,

אפילו אם הוא לא חזן,

אפילו אם הוא רק עולה לתורה לברך אשר בחר בנו,

אפילו בזה יש חוששים לדעת רבנותם וסיעתו שאמר הכל עונים

למניין שבעה רק בספר תורה ראשון שיש שם שבעה עולים,

בשני לא.

ולכן אם בשבת רגילה, שבת וראש חודש,

אתה לא נותן בספר תורה של ראש חודש לילד לעלות,

קל וחומר שבת זכור ופרה, ולכן מלכתחילה אם הגבאי רואה שמי שמתחרה לקנות את העלייה זה הילד היתום הזה שיש לו אזכרה,

יגיד לו, אתה לא קונה מפטיר, תקנה משלים.

ניתן לך את המשלים,

יחליפו, יתכנן את זה מראש כדי שהילד הזה לא ייפגע,

יסביר לו, השבת הזו, דאורייתא, זכור זה דאורייתא ולא רצוי בלכתחילה שהוא יקנה.

בדיעבד, אם קנה ועלה פרשת זכור אבל החזן קרא לנו בתורה אז נכון הדבר שיש כאן פגם, יש בעיה עם הברכות שבירך הילד אבל ברכות לא מעכבות.

אדם שקרא את זכור ולא בירך בדיעבד יצא ידי חובה ולכן מאי דהווה אבה, בדיעבד יצאו.

אבל בלכתחילה לא כדאי לעשות כן,

אפילו בפרשה רגילה, כמו שאמרנו, שבת וראש חודש, כדאי להימנע, קל וחומר בשבת זכור בפרשת פרה, גם שם אנחנו נזהרים נמנעים בדברים הללו וכן כל כיוצא בזה.

יש לנו עשרות דוגמאות במצוות דרבנן שהילד הקטן לא יכול להוציא אותן, קל וחומר במצוות דאורייתא,

ששם לבדיק ולעלמא הילד הקטן לא יכול להוציא את הגדול,

אנחנו דאורייתא והוא דרבנן,

בוודאי שאין הווה אמנע שהילד הזה יעלה לתורה ויקרא בעצמו, זכור אשר עשה לך עמלק,

זה דאורייתא, והילד הזה הוא דרבנן.

לפי ראשי והרמב״ן גם לדרבנן הילד לא חייב, ולכן אין שום היתר לתת לו לחזן,

אפילו כשהוא נהיה בר מצווה והוא אומר לך,

אני הכנתי יפה את הפרשה,

אבל הרי לא בדקו אותו אם הביא שתי שערות או לא.

בדברים דאורייתא אנחנו חוששים מלכתחילה,

אם לא נבדק,

אולי עדיין לא מביא שתי שערות, יש מיעוט המצוי שלא מביא שתי שערות באותו יום.

אז אפילו בזה אנחנו חוששים ולא נותנים לו לעלות לקרוא בתורה זכור אשר עשה לך עמלק.

קל וחומר אם הוא עדיין לא הגיע לגיל הבר מצווה,

קל וחומר בזה שמן הראוי ולכתחילה שבשום אופן לא ייתנו לו לעלות לספר תורה.

גם שבת רגילה שאין זכור לזה,

הגבאים לא מעלים ילדים בין מיני השבעה עולים. שבת רגילה, המשנה אומרת שמותר, ומרן בסימן רפ״ב, מרן אמר שמותר. אלא מאי?

לפי הקבלה לא טוב לתת לו עלייה רגילה, אלא דווקא עליית שישי.

זה הלשון, הכל עונים למניין שבעה. תן לו עליית סמוך, תן לו עליית משלים, זה אפשר.

או עוד יותר טוב אם תיתן לו גם העולה.

לכן לחוש שדברי המקובלים תמיד רגילים הגבאים לתת לו איזה עליית גם העולה,

זה הפתרון. אבל לפעמים יש לו אזכרה, ילד היתום הזה,

אפשר מלכתחילה לתת לו עליית משלים כדי שיגיד אחר כך את הקדיש,

אין בזה חשש, מעיקר הדין אפשר.

כל הבעיה היא בספר תורה השני או בשני וחמישי, שם הדבר חמור יותר, שם המחלוקת מסובכת יותר,

ולכן שם כדאי להימנע שו ואל תעשה עליו.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.