תענית אסתר – מקור הצום, תוקפו ההלכתי, ודיניו למעשה: צום, תפילה, קריאת התורה וברכת כהנים

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני קורא בסימן תרפ״ו הגמרא במסכת הענית בדף יח״

מביאה ימים טובים שהיו לעם ישראל בתקופת בית שני,

שבכל אותם הימים שתקנו חכמים אסור לצום בהם,

ולא רק בהם אלא גם לפני ואחרי.

ולמה אסור לפני ואחרי? גזירה שמא יתאה ויצום באותו יום.

אבל המסקנה היא אצלנו,

בחנוכה ופורים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם.

יום פורים, וכדברי קבלה, דברי קבלה לא צריך חיזוק.

האם מישהו יאסור לצום ביום ראשון שמא יתאה ויצום ביום שבת?

אף אחד לא טועה,

אף פעם הארץ לא יתאה לצום ביום שבת,

כך גם לגבי חנוכה או פורים.

הדברים מוסכמים, אין בהם מחלוקת.

אבל הספק שיש לגבי ירושלים,

בכל העולם פורים בי״ד וירושלים ט״ו.

אומר הפרי חדש,

בכל העולם חייבים לצום ביום י״ג באדר,

ואין מקום לגזור השם יתאה ויצום ביום י״ד.

י״ד זה פורים, כולם יודעים שאסור לצום בפורים.

מ״מ אלה לא צריך חיזוק, ולכן מותר וחובה לצום ביום י״ג באדר.

אבל אצלנו, בירושלים הפורים זה ט״ו.

מה שאסור לנו לצום ביום י״ד זה לא מדברי קבלה,

אלא זה מדרבנן,

בגלל שבכל העולם חוגגים את הפורים.

אז בזה יש מקום לטעות ולומר,

אם יצומו בי״ג,

יש חשש שיתאה ויצום גם בי״ד.

זו הטענה של הפרי חדש. אבל שאר הפוסקים לא קיבלו את הטענה הזו.

סוף סוף זה פורים ואנשים לא טועים,

ולכן המסקנה היא

מתענים בי״ג באדר. ככה מנהג, לא רק בכל העולם, אלא גם בירושלים.

כולנו צמים ביום י״ג באדר.

ולמה? מדוע צריכים לצום באותו יום?

עם ישראל יצא למלחמה.

פיות עתידים יצאו להילחם, והרגו באותו יום 75,000. כשבאים להרוג את העמלקי הוא לא הושיט את הצוואר לשחיטה, תהרוג אותי.

כל אחד מנסה לעמוד על דמו.

יש חשש שהחיילים שלנו גם ייפגעו,

ולכן מרדכי וחבריו עמדו בתפילה בצום כדי שעם ישראל יצליחו, ינצחו,

ולכן אנחנו עושים זכר לאותו הצום.

טעם שני,

כשמרדכי ביקש מאסתר להיכנס לאחשוורוש ולדבר,

לבקש העלמה,

בהתחלה אסתר לא רצתה.

אמרה, מי שנכנס

בלי רשות,

אחת דתו להמית, ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום.

מרדכי ענה לה דברים קשים, אמר לה, אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים,

כי אם אחרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר,

ואת ובתביכת עומדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכאות.

אחרי הדברים הקשים,

הסכימה אסתר, אבל, ביקשה ממנו, אמרה לו, לך כנוס את כל היהודים,

צומו עלי, אל תאכלו ואל תשתו שלושת הימים, לילה ויום.

גם אני ונערותי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא חדד, וכאשר אבדתי אבדתי.

מרדכי בהתחלה לא רצה לקבל את הדברים שביקשה אסתר.

ולמה?

כל הסיפור הזה היה ביום יג בניסן.

אם צריך לצום שלושה ימים, יו, דלת,

טו, טז.

אם זה שלושה ימים כאלה,

אתה מפסיד בליל הסדר מצוות עשה,

מצוות עשה דאורייתא של מצה,

מרור, ארבע כוסות וכו'.

ולכן מרדכי לא רצה בהתחלה לקדם,

אבל ענתה לו, אסתר, זקן שביהודים, אם אין יהודים, אם אין עם ישראל, פסח, למה?

ולכן מרדכי הסכים.

ההמשך, ויעבור מרדכי.

הגמרא במגינה יג מסבירה מה זה ויעבור, מלשון עבירה,

כאילו עשו עבירה שלא אכלו מצה.

3,300 שנה עם ישראל אוכל מצה.

תמיד קיימו את המצווה הזו גם בגלות,

אבל אותו לילה, ליל הסדר, אותה השנה, עם ישראל כולו לא אכל מצה.

קיימו את דברי אסתר המלכה. זכר לאותם עצומות,

אנחנו צמים תענית אסתר.

אי אפשר לקבוע את זה בחודש ניסן, כי אסור לצום בחודש ניסן,

כמו שכתוב במסכת סופרים,

לכן במקום זה אנחנו צמים בחודש אדר,

ביום יג באדר.

אבל יש מטענים שלושה ימים זכר לתענית אסתר. כך כותב רבי דוד אבו דירהם ועוד,

שיש נוהגים להחמיר שצמים שלושה ימים.

השאלה היא,

איזה שלושה ימים?

למה מתכוון המדרש במסכת סופרים?

מרן דן בנושא הזה למעלה בסימן תכט, מרן מביא את הדעה שצמים שני וחמישי ושני.

זאת אומרת, יוצא לנו השנה צום תענית אסתר, יג ביום שני,

יום אחרי פורים טז חמישי ושני שאחריו.

אבל זה לא מוזכר ויש חולקים ואומרים שצריך לצום שלושה ימים רצופים,

והם יא, יב ויג באדר.

שלושה ימים רצופים שצריך לצום.

מספר הגאון חידה בספרו כיכר לאדן,

הוא אומר שכך היה נוהג בעל אורח חיים הקדוש, רבי חיים בן עתר, הוא אומר, היה צם מדי שנה, יא, יב, יג.

השנה הזו יהיה להם יותר קל.

השנה הזו, יא באדר יום שבת,

אז נשאר להם לצום רק יומיים,

אבל יומיים רצוף,

לילה ויום, יותר מ-48 שעות,

זו החומרה, אבל זה לא דין. אלא, מרן אומר, יש מטענים,

כל זה בגדר חומרה בלבד.

מצד הדין, מספיק יום אחד. זה לא יוכל שלושה ימים? כן.

זה בגורש מי שלא אוכל שלושה ימים? שינה, שינה.

על שינה אין אפשרות יותר, אבל באכילה אפשר, אכילה.

יש אנשים שצמים,

בימי השובבים היו אנשים שהיו צמים ממוצאי שבת עד ליל שבת, שישה ימים רצוף.

אנחנו הכרנו אנשים כאלה שצמו שישה ימים רצוף,

גם יום, גם לילה, הן מאכילה והן משתייה, גם זה וגם זה. יש אפשרות מבחינה פיזית, אנשים חזקים, בריאים,

אנשים שיש להם כוח,

יש אפשרות מבחינה פיזית.

אבל היום בדור שלנו זה קשה, אנשים חלשים יותר, ירדה חולשה בעולם,

ולכן לא הורגנו בדבר הזה.

אבל יום יג' באדר, יום שני הבא, אליבא דקוד עלמא, הדבר שבחובה.

כולנו חייבים לצום באותו יום.

והראב״ד מפרש את מה שאמרנו,

שעל זה הפסוק מסיים ואומר, דברי הצומות וזעקתם.

צומות, הכוונה היא לא רק על העבר, אלא גם על ההווה.

לפי דברי הראב״ד,

הצום יג' באדר הוא לא רק דרבנן, אלא גם, כתוב בפסוק,

מה שנכתב בתנ״ך זה נקרא דברי קבלה, ודברי קבלה כדברי תורה.

הרמב״ם חולק, הרמב״ם סובר שזה רק כמנהג ולא דברי קבלה.

דברי הצומות וזעקתם, פירוש הפסוק,

הפסוק מסכם לך מה היה, כך וכך היה ההיסטוריה,

ולכן קבעו את הפורים,

קבעו את הפורים שיאכלו וישתו וישמחו.

אבל לא שקבעו שיצטרכו לצום,

לא על זה הפסוק מתכוון,

זה הוויכוח בין הרמב״ם

לראב״ד ויש הרבה דברים נפקא מינה למעשה.

כשיש לנו עשרה אנשים שצמים,

אליבא דיקול עלמא,

צריך לומר בין גואל ישראל לרפאנו,

ברכה בפני עצמה,

אמנו, וחותם העונה לעמו ישראל בעת צרה.

בזה אין מחלוקת.

יש לך רק שישה או שבעה.

האם אפשר לומר עלינו ברכה בפני עצמה או לא?

דעתה, אליה רבה, חלק מהחולים אומרים לו, אם אין מניין, עשו.

אבל הרב בן חביב בקול גדול אומר, אפילו בשישה מטענים מספיק אפשר לברך ברכה בפני עצמה.

להלכה,

מחלוקת בעניין של ברכה, ספק ברכות להקל.

ולכן אם יש שם רק שישה,

לא כדאי שיאמר החזן בתפילת החזרה את ברכת ענינו,

אלא יאמר אותה באמצע ברכת שמע כולנו,

ושם יסתיים בכל עת צרה וסוכה, כי אתה שומע תפילת כל פאר, ברוך אתה ה' שומע תפילה.

זהו לגבי הברכה, ברכת ענינו.

אבל אנחנו מגיעים אחרי זה לספר תורה.

יש שם רק שישה או שבעה מטענים, והשאר לא צמים.

האם יכולים להוציא ספר תורה לקרוב היחל או לא?

אם ירצו, יהיו רשאים.

ולמה?

יש לנו ספק ספקה במצווה שלמאן דאמר היא מדברי קבלה,

וממילא דברי קבלה כדברי תורה, ולכן לא חוששים שם לספק ברכות.

מה הספק ספקה לגבי ספר תורה?

מה נשתנה ברכת ענינו מברכת אשר בחר בנו בהוצאת ספר תורה?

ההבדל הוא כך.

אחד מהתלמידים של מרן כותב בספרו תיקון יששכר.

הוא אומר שהכוונה של חכמינו לקרוא בתורה שני וחמישי בשבת,

לא פחות מזה,

אבל אם אתה רוצה, בכל עת ובכל שעה יש לך מניין.

אם מחר בבוקר רוצים במניין לקרוא אז ישיר משה, או בכל מקום אחר,

אין בעיה.

יכולים, רשאים, אין שום הגבלה.

אז אם כך, גם את הקטע של וייחל משה,

גם בלי קשר אם האנשים צמים או לא צמים,

לפי תיקון יששכר אפשר לקרוא בספר תורה.

בברכה, ואין חשש ברכה לבטלה.

כדברי תיקון יששכר,

כך כותב גם גינת ורדים, מאמר מרדכי ועוד, ויש מי שטוען שגם הרען סובר כך.

אומנם רוב הפוסקים לא הולכים בדרך הזרגון, חידה ועוד, העריכו בדבר הזה.

המסקנה היא, אין היתר להוציא ספר תורה בברכה.

אתה רוצה כעת להוציא ספר תורה? אתה רוצה לקרוא? כן, למה לא? תוציא ותקרא.

לברך אי אפשר, אבל אנחנו מצרפים את הדעה הזו.

אולי מספיק שישה מטענים, כמו שאמר מרם בן-חביב בקול גדול,

ושם ההלכה כתיקון יששכר.

מה תגיד לי, ספק ספקה בברכות לא עבדנן?

כאן, לפי הראב״ד,

הרקע לכל הצום, לתקנה של הצום, הוא דברי קבלה.

אם זה דברי קבלה, אז זה חשב שאם אנחנו גם להוציא ספר תורה וגם לברך, זו הכולה שיש,

ולכן חלק מהמקומות סומכים על הדבר הזה.

מלכתחילה, עצה טובה שכל אדם לא יגיע לקולות האלה.

שיבוא לכאן,

כאן ביום הצום, יש בן פורץ יוסף, קהל גדול,

יש פה יותר מעשרה מטענים,

הליבד יקולה עלמא, קריאת התורה,

גם המצווה של אמירת ענינו ברכה בפני עצמה, הליבד יקולה עלמא, זה טוב, מהודר, זה מצוין.

אבל לא כל אדם זוכה להגיע לבית כנסת ברוכו,

יש כאלה שמתפללים בבתי כנסיות של מושב זקנים.

גם במושב זקנים יש בית כנסת וחלק מהזקנים בני מאה, יש חלק יותר ממאה ואין להם כוח לצום.

שם הלוואי ויהיו שישה מטענים.

אם יש, שואלים אותך אם כן, אם לא,

אין ברירה, תסמוך על מאן דאמר. לגבי ספר תורה השתמשנו גם בדברי הראב״ד כדי להקל בדבר הזה בשעת הדחק.

אבל לגבי ברכת ענינו, שם יש לנו רק ספק אחד.

אומנם יש מי שאמר שיש מנהג, אבל המנהג הזה הוא מנהג מאוחר.

והרי למדנו פעמים רבות את דברי החקרי לב,

ונכדו רבי חיים פלאצ'י בספרו צמיחה לחיים,

שמנהג מאוחר אין לו תוקף.

ולכן עדיין הכלל של ספק ורצות להקל עדיין הוא בתוקפו, ולכן קשה לנו להורות מלכתחילה שיאמר את ענינו.

אבל לגבי קריאת ספר תורה, הדבר קל יותר.

ואם לאו,

אם יגידו לך גם שישה אין במושב הזקנים הזה, יש רק ארבעה שצמים,

מה עושים?

בבוקר, יום שני בבוקר בשבוע הבא,

אין קריאת וייחל.

אבל שיוציאו ספר תורה ויקראו בתחילת הפרשה.

תחילת הפרשה, כי תישא את ראש בני ישראל,

פרשת השבוע.

אנחנו מצריכים שלושה עולים לספר תורה שיצומו אם קוראים וייחל משה.

פה הם קוראים תחילת הפרשה, לא צריכים שישה מטענים,

אליבדיקו לעלמא,

קריאה כזו,

אתה יכול לכתחילה לעלות כהן-לוי ישראל גם מאותם שהם לא צמים.

זו לא קריאה של הצום, בזה אין לנו שום בעיה,

זו המסקנה במקום שאין רוב מניין של צמים.

אבל כשיש רוב מניין ורוצים להוציא ולקרוא וייחל משה,

בפרט שזה חל בלאו הכי ביום שני,

יש להם על מה לסמוך, רשאים לנהוג ולעשות כ... זה שישה מטענים,

ברכת כהנים.

לא שמעתי.

ברכת כהנים.

ברכת כהנים, אפילו אם אין שם שישה של מטענים, אין רוב מניין,

אבל הכהן שאמיר לעלות לדוכן, הוא כן צם,

יכול לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים.

הוא לא צמוד למניין מה קורה, אם יש רוב או לא,

אלא קודם כול הוא, אם הוא צם או לא.

למה חכמים הפקיעו את מצוות ברכת כהנים מדי יום ביומו בתפילת המנחה?

הגמרא מסבירה,

מצוי שאנשים שותים יין,

אנשים היו רגילים לשתות בארוחת צהריים יין,

וממילא יש חשש שמע הכהן יעלה כשהוא שיכור והתחייב מאיתה חלילה.

אבל מה שאין כן ביום צום, בלאו הכי כולנו צמים, כמו ביום הכיפורים בשעת נעילה,

סמוך להשקיעה, אין חשש לגזור אטום מנחה אחרת.

גם פה, כשאנחנו מתפללים, מנחה סמוך להשקיעה,

אין בעיה.

אז מה אכפת לי ששישה אכלו או לא אכלו?

הכהן, ברוך השם, צם, אצלו אין את הגזרה,

ולכן הוא רשאי לעלות לדוכן ולברך את עמו ישראל באהבה.

הפוך, יש עשרה מטענים, אבל הכהן לא צם.

אסור לו לעלות לדוכן.

כאן מסתכלים אך ורק על הכהן.

כל זה באמת דברים אמורים לגבי מנחה קטנה שהיא דומה לנעילה.

מנחה גדולה, הגמרא אומרת שגוזרים אטום מנחה רגילה,

אז גם ביום הכיפורים אנחנו לא מעלים את הכהנים לדוכן. גזרה אטום מנחה רגילה,

ולכן תפילת יום הכיפורים,

מסיים החזן הטוב שמך ולכה נאה להודות,

ממשיך שים שלום.

אז הוא הדין גם ביום שני הבא.

אלה שמתפללים מנחה גדולה,

מפללים מנחה בשעה 13-14 או בכותל או במקומות אחרים,

אין ברכת כהנים, אינם רשאים לעלות לדוכן. אמנם החזון איש התיר,

אבל חלקו עליו כמעט כל הפוסקים.

הגאון הרב סריה דבילצקי,

אחד מחכמי דורנו, גר בבני רוה, כיהודי גדול בתורה,

הוא כתב תשובה ארוכה בספרו והשיג על דברי החזון איש מדברי הראשונים,

ולכן המסקנה היא שאל תעשה.

אבל כהן שעבר ועלה, לא מורידים אותו.

כשאתה מוריד אותו,

חלילה יגידו שהאדם הזה כנראה בן גרושה, בן חלוצה,

אתה מוציא עליו לעז.

אז גם בכיפור וגם בצומות אחרים, אם עלה, לא ירד.

אבל מלכתחילה, כהן ששואל אותנו,

אומרים לו שלא יעלה.

עדיף להתחוות את זה,

מנהל שתייה זה לא מוריד?

כן.

לכן, ישימו לב להקדים את תפילת המנחה, יתחילו לפחות חצי שעה לפני השקיעה,

כדי שיסיימו אחינו בני ישראל הכהנים את ברכת כהנים, וישם לך שלום לפני שקיעת ההמה.

ברגע שמתחילה השקיעה,

ספק אם רשאים הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה,

כי הפסוק משווה את ברכת הכהנים לעבודה בבית המקדש.

כמו שאין עבודה בבית המקדש בלילה,

כך גם אין ברכת כהנים בלילה.

וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת.

ולכן, הרבה מהפוסקים שללו את האפשרות שהכהן יעלה בלילה. ולכן, כדי לא להגיע לספקות,

אפילו בין השמשות שהוא ספק לילה,

לכן השתדלו להקדים שיסיימו אחינו הכהנים את ברכת כהנים,

כמו שאמרנו, לפני שקיעת ההמה.

קורה לפעמים תקלה, לפעמים קורה.

התחילו חצי שעה לפני,

אבל החזן התחיל להגיד, פתח אל יב.

לאנשים לא היה להם אומץ להשתיק אותו, להגיד לו שהתחילה מנצח.

התחיל לנגן, זה ערב פורים, לא?

התחיל להגיד מנגינות,

ועד שהגיעו הכהנים,

הגיע הזמן שקיעת החמה, טוב, בידי עבד, מאי דאבה אבה.

גם בזה יש לנו ספק ספקה במצווה דאורייתא,

ובידי עבד רשאים גם בבין השמשות לעלות.

אבל בלכתחילה לא כדאי להיכנס בשום חשש.

אנחנו רוצים לקבל ברכה מהכוהנים,

ברכה מאה אחוז,

לא ספק ולא ספק ספקה.

ולכן כדאי להשתדל להקדים,

וייתנו לחזן שיש לו לשון מהירה,

רץ כצבעית,

לא יחפשו איזה אדם שיש לו אזכרה יורצאית,

אלא יחפשו את החזן הטוב כדי שהכוהנים יברכו אותנו בזמן הנכון, הן בתפילת הנעילה ביום הכיפורים, כך אנחנו עושים מדי שנה,

כך גם לגבי שאר הצומות.

לגבי שיש כהן שהוא לא צם, יש סיפור.

כן.

בגלל שניים זה ברכת כהנים דאורייתא.

ברור לו שהוא לא אכל. אפילו אחי, לא פלוג רבנן.

לא פלוג רבנן, ואם הוא לא צם, אסור לו לעלות לדוכן,

אין לו היתר בשום אופן, כלל ועיקר.

כמה נקראים הכי מוגדר בפני ההר?

הגאון רבי יוסף חיים ברף הענים דן,

ממתי? בלכתחילה, טוב שזה יהיה בתוך חצי שעה לשקיעה.

ולכן, לא יקדימו את תפילת המנחה בשעה 15-15 אלא יתכננו את תפילת המנחה לא לפני 15-15.

אם הם מתכננים את המנחה 15-15,

יגיעו לברכת כהנים 15-15, 15-20,

זה טוב, 15-20, חצי שעה לפני השקיעה, זה טוב.

לפני כן, לא כדאי.

בדיעבד, הרב מתיר גם מפלג המנחה.

מפלג המנחה עדיין רשאים לעלות.

אבל אם זה בפני פלג המנחה,

כמו במנחה של כיפור לא עולים,

כך גם פה.

ולכן, אם הקדימו, התפללו בשעה 15-15. התחילו מנחה בשעה 15-15 עד שהגיעו לברכת כהנים 15-15.

15-15 זה שעתיים לפני. נכון שזו מנחה קטנה,

אבל אינם רשאים בלכתחילה לעלות לדוכן, עדיף יותר להימנע.

קורה לפעמים שהחזן טועה.

במקום להתחיל עננו בין גואל ישראל לרפאנו,

טעה והתחיל מילה אחת הוא אמר, רפאנו.

עדיין לא אמר שלושה תיבות, לא הזכיר שם שמים.

והשאלה היא, האם יש לו עדיין אפשרות לחזור ולתקן ולומר שם את עננו, ברכה בפני עצמה?

אני מדבר בדוגמה שיש עשרה שצמים, הליבדו כל העלמא,

אפשר לומר את עננו, אבל כאן האדם הזה כבר נסע קדימה,

התקדם, אמר את המילה רפאנו, האם הפסידו או לא?

מחלוקת גדולה על הפוסקים,

וכמו בכל מקום, גם פה אנחנו אומרים,

המסקנה היא

כיוון שמשמעות מרן בסימן קייט,

שאינם רשאים, אסור לו לחזן הזה לומר את עננו,

הפסידו את אמירת עננו שם,

אלא יאמר את עננו באמצע ברכת שמע קולנו,

ושם הוא מסיים בכל עת צרה וצוקה, כי אתה שומע תפילת כל פה, ברוך אתה ה' שומע תפילה.

את החתימה העונה לעמו ישראל בעת צרה, מה שהיה צריך לומר בין גואל ישראל לרפאנו,

את זה הוא הפסיד.

אז לא רק שאמר שלושה תיבות כדי דיבור, אלא גם במילה אחת, כמו שאמרנו, הפסיד.

הסיבה היא,

התקנה של חכמים לומר את עננו בין גואל לישראל לרפאנו, בין ברכה לברכה.

פה הוא כבר התחיל ברכה שאחריה ממלא הפסיד.

למה הדבר דומה?

כמשל, לא ראייה, אבל כמשל, כדי לסבר את האוזן.

אדם שלא אמר יעלה ויבוא בראש חודש,

נזכר אחרי שחתם המחזיר שכינתו לציון,

אין לו בעיה, יכול לומר בין ברכה לברכה, אומר שם יעלה ויבוא,

מסיים כן מלך חנון ורחום, עתה ימשיך הלאה מודיעים.

אבל אם האדם הזה לא נזכר,

אלא אחרי שחתם המחזיר שכינתו לציון,

אמר מילה אחת מודיעים.

ואחר כך נזכר שהוא לא אמר יעלה ויבוא,

הוא לא יכול לומר בין ברכה לברכה, אלא חייב לחזור לרצה.

כמו ששם מילה אחת כבר,

הוא התנתק,

הוא כבר נסע קדימה לברכה אחרת, והוא לא רשאי לומר שם בין ברכה לברכה,

את יעלה ויבוא.

אף אנו נאמר גם פה לגבי זה.

יש שתי גרסאות שם בדברי מרן בסימן קייט,

מילא גם בדעת מרן זה לא ברור.

אנחנו תמיד הולכים לפי הדפוס הישן,

מהדפוס הישן משמעות מרן.

ברגע שאמר מילה אחת רפאנו, הפסיד.

ולכן כדאי שכל חזן ישים לב

שאדם מתקרב לצומת ומאט קצת. גם פה,

הוא יודע שתכף הוא צריך לומר את ענינו,

קצת ייעט

כדי שלא ייכשל בלשונו ויאמר את ענינו.

אבל אם קרה מה שקרה, אין ברירה, ימשיכו הלאה.

לפעמים הציבור עמי ארצות.

החזן יודע את ההלכה,

אחרי שהוא טעה ואמר מילה אחת,

רפאנו,

הציבור התחיל לצעוק, ענינו.

הוא יודע שהוא כבר לא יכול להגיד ענינו, הוא רוצה להמשיך,

והם צועקים לו ענינו.

אין ברירה במקרה הזה אלא שהחכם ידפוק רגע,

יגיד להם, רבותיי, הפסדנו את ענינו פה,

תחכו בסבלנות,

תכף החזן ישלים באמצע השמוע קולנו,

כדי שייתנו לו להתקדם,

אבל אינו רשאי לומר בין ברכה לברכה.

במקרה הזה כבר הפסיד. כשיש לך חכם שמאי, יש בעיה. בית-כנסת שאין חכם, זה בעיה.

כן, אבל החזן אין לו ברירה, אלא הוא צריך להמשיך.

הכי טוב ללמד את ההלכה לפני כן. תאמר להם את ההלכה, אם יש להם הלכה יומית,

אחרי שגומרים את התפילה, תקרא להם את ההלכה הזאת, תפתח סימן קיוט,

כדי שאם חלילה יהיה איזה פשלה, שידעו איך מתקנים את הפאנצ'ר.

אם הוא נכנע וחזר, זה לא חכם.

ספק.

כן. יש לנו ספק, ולכן אנחנו נמנעים בשם ואל תעשיהם.

לא מעלים לספר תורה כהן נביא ישראל שאינם צמים. אפילו אם הוא כהן יחיד,

אין אפשרות להעלות אותו, אלא יצא רגע החוצה, יעלו במקומו את הישראלי.

גם בבוקר שעדיין לא אכל הכהן,

הוא עדיין בצום כאילו,

אבל דעתו לא יכול לאכול אחר כך,

אז גם כהן כזה או ישראלי כזה לא יכולים לתת לו עלייה, גם אם יש לו אזכרה יורצאית.

שיקנה את העלייה ויכבד את החכם, ייתן לחכם לעלות לספר תורה,

אבל הוא לא רשאי לעלות לספר תורה, כיוון שדעתו לאכול, הם אלא הוא מנוע מלעלות גם בשחרית וגם במנחה. שני הדברים שווים.

כולנו חייבים בצום אנשים ונשים.

מי ביקש את הצום הזה?

מי אמרה, לך כנוס את כל היהודים וצומו עליי?

אסתר.

האם רק אנחנו הגברים צריכים לשמוע לבקשה של אסתר לעשות זכר לזה?

הנשים פטורות מלשמוע לאסתר המלכה? בוודאי שגם הן חייבות.

כל נערה מגיל 12 ומעלה חייבת, או כל נער שהגיע לבר מצווה מגיל 13 ומעלה חייבים לצום.

אלא אם כן, אם האישה הזו היא בהיריון,

מעוברות או מניקות, כמו שלמדנו למעלה בסימן תקנון,

שהן פטורות,

אפילו חולה שאין בו סכנה פטור מהצום הזה לא חייב לצום.

יש לאדם הזה שפעת או דבר אחר.

אפילו אם הרופא נמצא כאן ואומר, אם הוא יצום, לא יקרה לו כלום, הוא לא ימות, הוא יישאר חי.

אנחנו לא מסתכלים על סכנה.

פה זה דרבנן.

וחכמינו מעיקרא לא תקנו לאותם החולים גם אישה בהיריון או מניקה בפועל,

גם היא בחזקת כחולה שאין בה סכנה, ולכן אין צורך בשאלת רופא.

לא צריכה ללכת מחר לרופא לשאול,

אם אני אצום, מה יהיה? אני חלילה מסוכנת?

יהיה הפלה? לא יהיה הפלה? אין צורך בשאלות כאלה.

כמו שאמרנו, היא בחזקת חולה שאין בה סכנה בגלל התינוק,

העובר,

ולכן פטורה מהצום לגמרי,

אינה רשאית להחמיר על עצמה,

היא יכולה להסתבך או הפלה או לידה מוקנמת או דבר אחר, ולכן עדיף שלא תחמיר על עצמה.

אבל אם עברו שנה, שנה וחצי מהלידה והתינוק הזה נגמל מהחלב,

אוכל, שימי לק, אוכל דברים אחרים,

בזה, בחיי גוונה, אין לה בעיה. בוודאי שהיא יכולה לצום.

הלשון של התוספתא,

הראשונים, הרשב״א, אומה ראנא בית יוסף, בסימן תקנד,

העתיקו את הלשון שהאפשרות לאכול כדי קיום הוולד.

במילא, כשהיא מניקה בפועל,

כדי קיום הוולד, התירו לה לאכול.

אבל אם עברו שנה, שנה וחצי, היא כבר לא מניקה,

אם הוולד, התינוק, לא אכפת לו אם היא תצום או לא.

ולכן מן הראוי בחיי גוונה להחמיר שגם היא תנסה לצום.

אלא אם כן,

אם הניסיון הזה לא הצליח.

באמצע היום נרגישה חולשה גדולה,

אז הרי כחולה שאין בה סכנה,

אז יהיה מותר לה לאכול.

אבל מלכתחילה מן הראוי שתשים לב גם היא לצום מעמוד השחר עד ציד הכוכבים.

אנשים רבים שהם חלשים שואלים אם אני רשאי לאכול מבעוד יום או לא.

עונים להם כן, בתנאי.

לילה קודם,

ראשון בלילה ושבוע הבא הוא אומר, אני רוצה מחר בבוקר לאכול.

ואז הוא קם לפני עמוד השחר בשלוש וחצי, ארבע,

מותר לו לאכול או לשתות.

כיוון שהסת נאי מותר לו בלכתחילה, כמו שכתוב בירושלמי.

מרן העתיק את זה להלכה בסימן תקסד, וככה הלכה.

הבעיה היא,

מתי זה זמן עמוד השחר? אתה אומר עד עמוד השחר.

מתי, באיזה שעה זה עמוד השחר? מחלוקת בראשונים.

המחלוקת היא,

בגמרא במסכת פסחים בדרסא דג ד' יש גרסה אחת

שמעמוד השחר עד

הנסח המה יש כדי הילוך ארבעה מילים,

זאת אומרת שבעים ושתיים דקות, ארבע כפול שמונה עשרה, שבעים ושתיים.

הגרסה השנייה, חמש מילים,

חמש מילים, שמונה עשרה כפול חמש, תשעים,

שעה וחצי.

איך ההלכה?

דעת תרומת הדשן ומראה נא בית יוסף בסימן תנט שהמסקנה היא חמישה מילים.

ולפי זה עמוד השחר יוצא ביום צום תענית אסתר בשעה 1620. אדם שיאכל אחרי 1620 זה כבר יום התענית, נמצא שהוא אוכל ביום הצום וזה לא בסדר.

שם אתה יכול להקל יותר בדבר.

אם זה לא היה תיקון חצות, אז הוא אמר מזמורים.

אז אפילו אם הוא אמר ב-1620-1620 זה עדיין לא נורא.

כאן אם הוא אוכל אחרי 1620, הרי הוא כאילו אוכל ביום עצום וזה לא בסדר.

ולכן מי שקם מוקדם יזדרז לסיים,

יגמור לצחצח את השיניים ב-1620, אחרי זה ברכת המזון,

ואחר כך ילך להתפלל שחרית עם הנץ החמה.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

אדם בריא, אדם שאין לו שום בעיה,

כדאי שישתדל לא לאכול לפני עמוד השחר.

הזכרנו פעמים רבות את דברי הזוהר הקדוש שאומר, ברגע שאדם ישן אסור לו לאכול לפני התפילה, יש בזה את הלאו לא תאכלו על הדם.

והמשך הפסוק, משמעות הדברים, חיוב מיתה לפי הזוהר,

אם הוא אכן חייב מיתה.

הירושלמי חולק, ולכן מרן פסק כדברי התלמוד ירושלמי.

אבל אף על פי כן,

למרות שמרן פסק,

הרי אנחנו תמיד חוששים מדברי הזוהר לרבינו ארי.

ולכן אדם שהוא בריא לא צריך את זה,

עדיף שלא יאכל ולא ישתה,

אלא יאכל קצת יותר ממה שהוא רגיל ביום ראשון בלילה לפני שהוא הולך לישון.

אחרי זה עדיף להימנע.

הבעיה לא רק בערב צום,

אלא הבעיה קיימת לפי דברי הזוהר בכל השנה כולה,

שמן הראוי שאדם לא יאכל וישתה אז.

אבל כשאין בריאה, האדם הזה בלי זה לא יוכל לעבור את הצום,

אתה מעמיד אותו על קו הדין,

וההלכה היא כדברי הירושלמי שחולק על דברי הזוהר הקדוש.

אי-אפשר להדליק את זה?

הנפקא מינה גם לגבי שתייה.

אומנם חלק מהפוסקים הבינו שבשתיית מים, שאין בזה קלוריות,

אין בזה חשש גם על איבא דה הזוהר.

אבל מי שראה בספר של רב נחמן מברסלב,

משמעות הדברים שלו שעל פי הזוהר גם מים הדבר אסור.

אני משתדל בכל בוקר, אם אני מרגיש טוב,

אפילו מים אני לא שותה לפני התפילה.

אדם שיכול, עדיף שיימנע.

אבל לפעמים אין לאדם ברירה, שעת הדחק שנה,

ולפחות הוא רוצה לשתות מים,

יש מקום להקל, יש לנו כאן ספק ספקה. זאת ועוד.

ספר שב יעקב כותב חידוש, הוא אומר,

הסברה למה הזוהר הקדוש החמיר ואסר.

הוא מסביר ואומר, כמו שאסור לאכול לפני התפילה,

הזוהר סובר, אסור לאכול לפני תיקון חצות.

אתה קם בשעה 14-15,

לא אמרת תיקון חצות, איך אתה אוכל? אתה עובד את הגוף לפני עבודת הבורא.

לפי זה הוא ממשיך ואומר, אם האדם הזה קם בשתיים,

אמר ברכות התורה, אמר תיקון חצות,

גם לפי הזוהר יהיה מותר לאכול.

הרבה מחכמי הקבלה, מהמקובנים, לא הסכימו עם הרב בדבר הזה.

אבל יש לנו ספק ספקה, אולי ההלכה כדברי הירושלמי,

ואולי כדברי הרב שב יעקב, ולכן כדאי שאדם שרוצה לאכול ביום שני בבוקר לפני עמוד השחר,

כדאי שיקום מוקדם,

03-15,

קודם כל יברך,

יגמור וסמוד שמע על בני ישראל ואני אברכם,

יסיים ברכות התורה, יתחיל מיד אמירת תיקון חצות,

יגמור תיקון חצות, אתה תקום תרחם ציון,

אחרי זה יהיה מותר לו לאכול, אולי גם לדברי הזוהר זו החומרה שניתן לעשות.

שוב אני מדגיש לאותם האנשים החלשים,

אדם שהוא גיבור לא זקוק לדבר הזה שב ואל תעשה עדיף שאדם יימנע ולא יאכל ולא ישתה ושוב אין הבדל בדברים האלה בהלכות האלה בין איש לבין אישה לפי דברי הרב שב יעקב יכול להיות שהנשים אינם חייבות בתיקון חצות היא לא תצטרך את כל זה אבל גם זה היא גופה לא ברור לא מוסכם תראו בספר רב פעלים בסוף בקונטרס עוד ישרים

שם שאלו אותו אם הנשים צליחות לומר תיקון חצות או לא וזה מתגלגל גם בנפקא מינה הזאת אם היא רוצה להחמיר לפחות באותו יום הצום תאמר קודם תיקון חצות וחרסת תאכל ותשתה אין לך למה יהיה מותר כמו שאמרנו בתנאי שיסיימו את ארוחתם לפני ארבע ועשרים גם בסליחות הם מחכים לחצה לא נכון שנחשו לדעת הזאת גם בסליחות גם בבקשות

גם שם נהגו לא רק לאכול אלא ידידנו בועז מביא להם גם וכולי ולכן אין איסור אמרנו מעיקר הדין מותר אין איסור תנאי צריך רק בערב צום בשאר הימים גם בלי תנאי גם כן יהיה הדבר מותר אבל אדם שיכול להחמיר אז תבוא עליו ברכה כשאני הולך לבקשות אני לא נוגע בכל הכיבוד יש שם עוגות ודברים אחרים

אני משתדל לא לנגוע המחמיר תבוא עליו ברכה זה מה שסיכמנו קודם אבל אתה יכול להחמיר הזמרים קשה להם

אם הוא לא שותה תה זה מצחצח את הגרון לקום עם גרון יבש להתחיל להגיד את כל הבקשות ארבע שעות זה קשה הם מוכחים אצלהם זה שעת הדחק אבל אתה לא לא מהזמרים ממילא אתה יכול להחמיר המחמיר כמו שאמרנו תבוא עליו ברכה

במקרה הזה כן במקרה הזה כדאי שיגידו לחוש למען דאמר המחמיר תבוא עליו ברכה רק לגבי זה אנחנו אומרים עמוד השחר ארבע ועשרים רק לגבי הנושא של הצום דברים אחרים אנחנו לא פוסקים כך כגון אדם יקום מחר בבוקר בארבע וחצי ויאמר אני רוצה לברך להתעטף בציצית

ונוכל להרשות לו ולמה אתה חושש אולי הגרסה היא רק ארבע

מילין ולא חמש וממילא אם יברך להתעטף בציצית בארבע וחצי עדיין זה לא עמוד השחר והברכה שלו לבטלה מה אתה אומר לי מרן פסק אבל הכלל בידינו ספק בלכות להקל גם נגד מרן

ולכן אין ברירה אלא לחכות שיחכה עד שעה חמש ורק אז יברך להתעטף בציצית זו ההנחיה שם לגבי הברכה

אם זה ברוך שאמר במניין של הפועלים אם זה הברכות להתעטף בציצית או להניח תפילין

אנחנו מתפללים מאוחר יותר לנו זה קל אבל הפועלים הם ממהרים מאוד לעבודתם והם סומכים על עיקר הדין שמייד עם עמוד השחר מתחילים את ברכת ברוך שאמר אז בימים האלה עמוד השחר הוא מתי יש להם רשות לבוא

ולהתחיל לומר את המילים ברוך שאמר להתחיל את הברכה עשרה לחמש לפני עשרה לחמש אסור להם יגמרו מלך אל חי העונמים אמן יפסיקו יעשו שם את התחנה יברכו ויתעטפו בטלית ותפילין ואחרי זה ימשיכו קדיש ימשיכו את תפילת יוצר זה המקסימום שיכולים להתיר לפועלים ולא לפני כן למרות

שאולי הליבה עד תרומת הדשא ומרן יש אפשרות להקדים אבל אנחנו חוששים מאוד בענייני ברכות כמו שאמרנו ספק ברכות להקל ולכן עדיף לאחר ולא להקדים אבל כאן אצלנו בנושא של הצום אם הוא ימשיך לאכול אחרי ארבע ועשרים לפי מרן הוא אכל ביום הצום שם זה לא חומרה שם זה דין הוא לא יכול לעשות נגד מרן ולכן שם הדגשנו שחייב לסיים את הכל בארבע ועשרים זה בירושלים

מחוץ לירושלים הנץ יותר מאוחר יש הבדל תמיד שלוש או ארבע דקות בין הנץ בירושלים למקומות אחרים ולכן שם יהיה לו עוד ארבע דקות עד ארבע עשרים וארבע יוכל להמשיך לאכול עוד כמה דקות אבל לנו לדידן בירושלים ארבע ועשרים צריך לסיים את הארוחה

הסיום של הצום מצד הכוכבים שש וחמישה

לאכול כבר לאכול ולשתות לנו אין מקרא מגילה אצלנו זה לא פורים בירושלים ולכן אנחנו אוכלים רגיל

אלה שהם גרים בתל אביב וכיוצא בהם אין להם רשות לאכול ולשתות הרבה

יכול לאכול עוגה עד חמישים גרם לחם עד חמישים גרם עד קבצה ולא יותר

אלא אם כן מביאים להם פירות בפירות או ירקות שם אין את ההגבלה האמורה

שם יכול לאכול כרצונו כמה שירצה יביא להם הגבאי קילו תפוח עץ תפוזים מלפפון או דבר אחר אין בעיה בזה אין את הגזרה אלא רק בעוגה או בלחם כיוון שעדיין לא קראו שם את המגילה אבל לנו אין את הבעיה האמורה יכולים לאכול כמה שירצו אין שום הגבלה בכל זה

שלושה בעלי ברית אברהם המוהל, הסנדק ואבי הבן יכולים לאכול ולשתות ביום שני יום צום תענית אסתר כך גם חתן וכלה בתוך שבעת ימי חופתם גם הם רשאים לאכול ולשתות

אם עשו את הברית מילה בבוקר שבע המוהל גמר את המילה שבע וחמישה

אחד מהם ישתה את הכוס

אחרי המילה יש כוס, כורת הברית, ישתו מהיין ואחרי זה ישבו לאכול ולשתות, אין בעיה, גם מהבוקר אפשר בלכתחילה אבל רק הם ולא אנחנו,

אנחנו המוזמנים,

לנו אסור, אין היתר לטעום ולכן כדאי שאבי הבן לא יביא כיבוד לבית הכנסת.

אנשים טועים, אנשים רואים על השולחן עוגות, שתייה או סוכריות,

עלולים לשכוח, לטעות ולאכול,

ולנו אליבא דקולה עלמא אסור, אלא כל ההיתר הוא רק לאותם השלושה.

גם באותם השלושה זה לא מוסכם, לדעת האיגרות משה אסור, גם בזה יש מחלוקת,

אבל המסקנה היא מחלוקת בדרבנן וספק דרבנן לכולם.

אומנם לגבי עשרה בטבת הזכרנו לפני חודשיים שאסור לו,

לאותו החתן בתוך שבעת ימי החופה, לאכול ביום הצום.

למה שם החמרנו ופה אפשר להקל?

ההבדל הוא,

שם אמר לנו הרטב״א, לא אטה יום טוב די אחיד של החתן וידחה אבלות דרבים עשרה בטבת.

אבל כאן אצלנו עד צום תענית אסתר זה לא עניין של אבלות,

זו הסיבה שהרבה מגדולי החבלים הקלו בדבר,

ולכן המסקנה היא אם החתן והכלה רוצים לאכול, מותר להם,

ואינם צריכים להשלים את זה ביום אחר,

אלא יכולים לאכול ולשתות כרצונם.

תודה.

שאלה עצומית, מה החלומה טובה?

מחלוקת יש בין חכמי המקובלים, זמן תיקון חצות נגמר, מסתיים,

בעמוד השחר,

או חצי שעה לפני עמוד השחר.

נניח בימים האלה,

האם כבר בשעה 16 נגמר זמן תיקון חצות,

או עד 16.5 אפשר מלכתחילה לומר תיקון חצות? זה הוויכוח שיש.

אפילו בדברי הגאון רבי יוסף חיים הוא כתב בדבר הזה פעמיים. פעם אחת הוא כתב בבן איש חי ופעם שנייה ברב פעמים.

פעם הוא כתב עד עמוד השחר, פעם השנייה חצי שעה לפני עמוד השחר.

המסקנה היא, לא לכתחילה כדאי להקדים,

אבל קורה לפעמים שהשעון מזייף, השעון העיר אותו מאוחר,

לדאבות אפשר לומר עד עמוד השחר,

ובזה אפשר לסמוך על עמוד השחר המאוחר השני.

כאן, אם זו לא אמירת תיקון חצות, אז הוא אמר, מזמורים, מה יש בזה? אין כאן ספק ברכה לבטלה,

ולכן בימים האלה אפשר לומר תיקון חצות, עד 16.5 אין בעיה, עדיין ניתן לומר.

אבל המהדרין, כמו שמענו, ישתדל להקדים,

כדי שיהיה אליבה דכולה עלמא. או אם הוא הולך לישון מאוחר,

אז שיאמר תיקון חצות מוקדם יותר,

כבר ב-10.00 ל-12.00 יכול לשבת על הרצפה ולומר תיקון חצות, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

חוק לישראל בבוקר בארבע וחצי, אפשר להגיד? כן, אפשר, אין בעיה. בזה אתה יכול לסמוך על עמוד השחר הראשון,

ולכן כבר בארבע וחצי יכול לומר את חוק לישראל. הגיע לבית-הכנסת ראשון,

עדיין לא התחילו פרשת העקדה, רוצה בינתיים לקרוא חוק לישראל,

אין בעיה.

כל הבעיה לקרוא מקרא לפני עמוד השחר הראשון.

הגיע עמוד השחר הראשון, אין בעיה, יכול כבר להתחיל ולקרוא את חוק לישראל.

איך?

מחלוקת בדבריה המקובלים, המסקנה היא כדאי להימנע. תראה תשובה ארוכה באבי עומר חלק ו', תראה שם את המקורות.

מה ההבדל בין המקרא ל...

גם מקרא יהיה מותר.

כבר עמוד השחר הראשון, ארבע וחצי,

כשארצה לקרוא תנ״ך, תקרא, אין בעיה.

גם בחוק לישראל וגם במקרא, סמכנו בזה על עמוד השחר הראשון, אליבא דמרן.

אני עובר לסימן תרפז, הלכות מקרא המגילה.

ולשנותיה ביום.

ושל לילה זמנה כל הלילה, ושל יום זמנה כל היום, מהנץ החמה עד סוף היום,

אם כי ראה משעלה עמוד השחר יצא.

הגמרא במגילה ד' אומרת, כמו שעם ישראל בזמן הגזירה צעק,

התפלל,

אלוהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי, כך גם אחרי שקרה נס הניצחון, אחרי שקרה נס הגאולה,

אנחנו גם מודים לבורא עולם על ידי קריאת המגילה, קריאתה זו הילולה.

קוראים גם בלילה בליל פורים וגם ביום הפורים, פעמיים באהבה,

אנחנו קוראים את המגילה.

מאיזה רגע מתחיל זמן קריאת המגילה בליל פורים?

מרן אומר שמייד עם צאת הכוכבים,

צאת הכוכבים אפשר כבר להתחיל ויהי בימי אחשוורוש.

מעיקר הדין, שש וחמישה, צאת הכוכבים אפשר כבר להתחיל ויהי בימי אחשוורוש.

אבל המחמירים כרבנותם,

כותב הגאון רבי חיים אבול עפיה, יחמירו גם בדבר הזה,

שיחכו עד שבע ושתי דקות.

זהו זמן, צד הכוכבים דרבנותם, יתחילו אז,

ויהי בימי אחשורוש, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

לנו זה קל מאוד, לאנשי תל אביב זה קשה.

הם צמים ביום שני,

שני בלילה, ליל פורים אצלם, צריכים לקרוא את המגילה,

ואם היה להם גבאי קמצן, טמא, לא הביא להם כיבוד,

צריכים לשבת שעתיים אחרי השקיעה להקשיב את כל המגילה,

בצום, בטן ריקה, וזה קשה לאנשים.

ולכן, לא כולם שם מהדרים את צד הכוכבים דרבנותם.

לנו כאן בירושלים זה קל מאוד,

יום שלישי זה לא יום צום, אנחנו אוכלים ושותים כרגיל,

שלישי בלילה אנחנו באים ליל פורים, יכולים בקלות להמתין,

מאחרי תפילת המנחה,

עד שיגיע הזמן צד הכוכבים דרבנותם, בינתיים יכולים לשמוע דברי תורה מהחכם,

אין לנו מה לעשות בליל פורים,

אף אחד לא הולך לעבוד,

החנויות סגורות בליל פורים בליל אחי, ולכן כדאי, המחמיר, תבוא עליו ברכה.

כך אנחנו רגילים כאן מדי שנה בשנה,

40 שנה ויותר, ברוך השם, אנחנו כאן מתפללים,

ומאז ומתמיד המניין כאן היה צד הכוכבים דרבנותם. כמו שאמרנו, בדבר כזה כדאי מאוד להחמיר.

כדאי גם להנהיג בבתי כנסת אחרים.

לפעמים יש מחלוקת,

יש גבאים שהם עדינים מאוד ולא רוצים להתקוטט, לא עם אלה ולא עם אלה.

אז חלק אומרים, לא, שש וחמישה. חלק אומרים שעשו שני מניינים, יבקשו מהחזן פעמיים באהבה, יוסיפו לו ולאלה שהם רוצים, מניין שני יוצא לכוכבים דרבנותם,

יקראו להם פעם שנייה, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

הם יבואו מאוחר יותר,

בינתיים ישבו בחדר אחר, ישבו ויעסקו בתורה,

עד שיגיע הזמן צד הכוכבים דרבנותם. כמו שאמרנו, המחמיר תבוא על הברכה.

אבל אני כל הזמן מדגיש, המחמיר זה לא דין.

צד הדין,

אם רוצים להקדים, שש וחמישה מותר לכתחילה.

כל הנושא של צד הכוכבים דרבנותם כולו בגדר חומרה,

קל וחומר כאן שזה לא דאורייתא ולכן אין בעיה. זאת ועוד,

גם על איבדי רבנותם שצד הכוכבים הוא בשבע ושתי דקות,

מי אמר לך שבשש וחמישה לא יצא ידי חובה?

הרבה פוסקים נוקטים שגם מפלג המנחה יוצאים ידי חובה.

אז שש וחמישה, לפי דעת רבנותם, מה הוא?

הוא פלג המנחה?

אז אם נאמר שמפלג המנחה יוצאים ידי חובה, אז גם לרבנותם יצאנו ידי חובה.

מרן מדבר בנושא הזה לקמ״ן בסימן תרצ״ב ומרן אומר שבמקום אונס

אפשר לקרוא את המגילה מייד כשהגיע הזמן פלג המנחה,

כמו שכתבו תרומת הדשן ושאר הפוסקים.

אז אם מרן מקל בשעת הדחק, כאן יהיה לך ספק ספקה.

אולי ההלכה כהגאונים,

שזה כבר נקרא צד הכוכבים,

הפנים תאמר כרבנותם שם ההלכה כתרומת הדשן ומרן,

שגם בפלג המנחה אפשר.

ולכן אנחנו מדגישים, מגדירים את כל העניין כחומרה,

אבל בירושלים קל מאוד להחמיר, ולכן כדאי להנהיג בכל מקום ומקום.

ואם הגבאי מהסס, תיתן לו את העצה שאמרנו,

שעשו שני מניינים, זה הדבר הטוב ביותר.

הבעיה שמצויה בהרבה מאוד בתי כנסת,

שהילדים משתוללים,

מכים את המן ובאים לידי בלבול,

אנשים לא שומעים טוב את המגילה.

יכול להיות אולי שהילדים האלה,

אחרי המניין הראשון הם ילכו הביתה.

הם אולי לא שמעו על רבנותם,

כל הסיפור הזה עדיין הם לא שמעו,

אז הם ילכו הביתה.

צד הכוכבים דה רבנותם, יהיה כבר שקט,

יהיה אפשר לשמוע בשקט,

בקול דממה דקה את כל קריאת המגילה,

יש בזה עוד תועלת שנייה,

ולכן כדאי לדרבן את הגבאים שישתדלו לעשות מניין שני.

הרבה זמן שקרה במניין הראשון,

כבר יצא את החובה של קריאת מגילה.

עכשיו, בעניין השני,

כל פעם שנייה אמרנו שזה לא מועדף.

אתם מרוויחים את רבנותם,

אבל החבלן כבר יוצא בחובה של מצוין המליאה.

אני חוזר על השאלה שלו.

מרן כתב בסימן

רעג והלכות קידוש, דיני קידוש במקום סעודה,

שם מרן כותב כך

שאם קידשתי, יצאתי לידי חובה,

באים ומבקשים ממני, תעשה עוד הפעם קידוש, תוציא את האחרים לידי חובה. מרן אומר כך,

אם כולם עמי ארצות לא יודעים, אני מוציא אותם.

אבל אם כולם יודעים לקרוא ולכתוב, והם יכולים לקרוא בעצמם את הקידוש,

אסור לי לחזור פעם שנייה ולקדש בשבילם.

זו דעת, רבי יצחקיה בן גיאה, תטור מהשולחן ערוך, וכך ההלכה.

הסברה, הסיבה לדבר.

אדם עני בא לבקש צדקה, אתה נותן לו.

אדם עשיר בא לבקש צדקה, אתה לא נותן לו. אתה יודע שהוא עשיר, אתה לא נותן לו.

גם הכלל, הערבות שאני צריך לדאוג לו לקדש בשבילו,

אם הוא עם הארץ, אני דואג לו. אבל אם הוא יודע בעצמו, שיקדש בעצמו.

אלה דברי מרן וכך ההלכה.

משם נוכל ללמוד גם לגבי פרשת זכור או לגבי דיני קריאת המגילה. כגון,

יש במניין הראשון, בנצח אמר, החזן הזה קרא, זכור אשר עשה לך עמלק.

אבל החזן הזה קורה גם במניין השני.

עכשיו, מי שעם הארץ ולא יודע לקרוא פרשת זכור,

אז בוודאי שהחזן מוציא אותו.

אבל אדם שיודע לקרוא,

האדם הזה, ברוך השם,

יש לו ידע טוב בדקדוק, יודע לקרוא מצוין.

השאלה, איך החזן שכבר יצא ידי חובה במניין הראשון,

עליווה דרב יצחקי בן גיאת, השאלה אם יכול להוציא אותו.

אז הוא שואל גם לגבי המגילה.

האמת היא שבמגילה רוב האנשים לא יודעים.

רובה דרובה, 99% מהאנשים יכולים לטעות בקלות במקום לומר על רצפת,

עלולים לטעות ולומר על רצפת,

במקום באה, באה וכן הלאה. בכל אותן הטעויות שמשנה את התוכן,

רוב האנשים היום טועים לצערנו,

רוב האנשים לא יודעים דקדוק.

אין לכם, אם יהיה אחד כזה שהוא אלוף בדקדוק ויודע והוא לא יתעב,

אז הוא באמת תהיה לו בעיה, כמו שאמרת.

אבל רובה דרובה של האנשים אין את הידע בדקדוק, לצערנו,

כי המורים של בתי הספר, המורים בדקדוק,

הם עצמם לא יודעים הרבה,

ואם רבי לא שנאה, רבי חיה מניים לא.

ולכן הידע של העם באופן כללי בדקדוק,

ברגע אחד של עברית לא לומדים את כל תורת הדקדוק.

ולכן יש בעיה עם האנשים,

הבעיה הזו היא הפתרון כאן לענייננו,

ולכן אם הם אומרים,

שומעים את הכול, החזן הזה אומר טוב והם שומעים כהוגן,

אז אין מה לחשוש, בדרך כלל יוצאים מדי חובה.

אין לכם, אל תלך לשטיבלך,

אל תלך למוסייף ביום שבת זכור,

כיוון שהחזן כבר קרא לעצמו וכו',

אין לכם, אתה, שאתה יודע לקרוא היטב, אתה בקיר לקרוא את זכור, את הקטע הזה לבד,

אתה תימנע, אל תלך שם,

תלך למקום שהחזן עדיין הוא בעצמו לא יצא, ואז הוא יכול גם להוציא אותך ידי חובה.

בשנייה שלו בפעם השנייה?

למה? שום הידור, שום הידור אין לחזן ולכן יש בעיה, כן. שמעתם איזה מישהו, אם יש עשרה נשים ששומעות קריאת המגילה ואומרות את הברכה האחרונה, זה נבואה.

יש מי שאומר, אבל הרב פרנק, תראה, במקראי קודש, אומר שלא.

בזמנו התווכחו בזה הגאון רב חיים זונפלד,

אמר איל דיסקין,

הרב פרנק ועוד.

והטענה היא כמו שהנשים, גם כשיש מאה נשים,

לא מזמנות בשם, לא אומרות נברך אלוקינו.

למרות שהנשים כן צריכות לזמן, אבל גם במאה נשים אומרות רק נברך שאכלנו משלו.

האם כאן יכולות להזכיר שם שמים?

זה הוויכוח שיש בין הפוסקים.

כמו בכל מקום, שב ואל תעשה ספק ברכות להקל,

עדיף להימנע אפילו אם יש שם מאה נשים.

הברכות הראשונות כן,

אבל הברכה האחרונה,

עדיף להימנע שב ואל תעשה עדיף.

הזמן של מקרא המגילה, מי שלא הצליח לקרוא בתחילת הלילה,

הזמן נמשך כל הלילה עד עמוד השחר, עד 04.20 לפנות בוקר,

עדיין רשאי להשלים.

אבל אם הגיע אחרי עמוד השחר, הפסיד את מצוות מקרא המגילה,

ואין לה תשלומים.

לגבי התפילה רחמה כנגד הקורבנות,

ולכן שם יש תשלומים.

כאן לא. כאן, אם לא קרה משום מה היה אנוס ולא קרה בליל פורים את המגילה,

ביום קורא רק פעם אחת, ואין תשלומים,

למצוות מקרא המגילה הפסיד לגמרי.

הזמן של מצוות מקרא המגילה ביום נמשך כל היום כולו, הלבד יקול העלמא, עד שקיעת החמה.

אחרי השקיעה כבר מתחילה המחלוקת

אם המצווה נמשכת, אם לאו.

הרבה אנשים יש להם קרובי משפחה בבתי אבות,

או הסבתא או הסבא וכיוצא בזה,

והם דואגים לתת להם משלוח מנות. הם זוכים את הסבא והולכים אליו ביום פורים.

בדרך כלל היום, לצערנו, רוב בתי האבות לא דואגים להוציא ידי חובת מקרא המגילה את אותם הזקנים. הרבה פעמים,

מסכנים, האנשים האלה נשארים,

מפסידים את המצווה האמורה.

ולכן הבן או הנכד, כשהוא הולך לבקר,

מן הראוי שייקח עמו מגילה כשרה כדי שיזכה אותם, כדי שישמעו היטב את המגילה מתחילה ועד הסוף,

וישתדל להקדים, לא לבוא מאוחר אחרי השקיעה.

לפעמים הבן יוצא מוקדם, הוא חושב,

מהבית שלי עד שמה, שבע דקות נסיעה אני אהיה שם.

זה נכון בכל ימות השנה. כעת בשבע דקות אתה תגיע.

יום פורים, אנחנו מכירים את ירושלים,

ירושלים כולה פקק אחד גדול.

ולכן, אם הוא הולך ברגל, אני מסכים איתך, כשילך ברגל הוא יגיע בוודאי בזמן,

אבל אם הוא נוסע, לך תדע מתי הוא יגיע.

ולכן כדאי שיצא מוקדם,

יצא בבוקר, נקווה שיגיע לפני הצהריים,

יקרא לו כהוגן מההתחלה עד הסוף, ולא יבוא לידי ספק,

אבל אם הוא יגיע ב-1730 אחר הצהריים,

הוא לא יספיק לגמור עד ודובר שלום לכל זרעו לפני השקיעה.

ואז הוא מתחיל להסתבך במחלוקת האם רשאי לברך, לא רשאי לברך.

לכן, מן הראוי לאותם האנשים שהולכים לזכות את מי שנמצא שם בבתי אבות,

שילכו מוקדם כדי שיסיים לפחות ודובר שלום לכל זרעו לפני שקיעת החמה. בדיעבד, לא הצליח.

יש כאלו בדבר, אם הוא גומר לפני שש וחמישה, לפני צד הכוכבים, הוא יגמור.

ודובר שלום בכל זרעו, יש לו על מה לסמוך, המקל בזה, לא גוערים בו.

אבל כל זה פתרון בדיעבד לשעת חירום,

כמו שאמרנו, בלכתחילה מן הראוי להקדים.

המחלוקת היא לא רק פה במצוות מקרא המגילה,

אלא המחלוקת הזו היא מדי יום ביומו גם לגבי תפילת מנחה.

מנחה כנגד קרובן תמיד של בן הערביים.

האם יעלה על הדעת להקריב בלכתחילה אחרי השקיעה

בשעה שש לבוא ולהקריב את הקרובן? חס ושלום.

אנחנו מקדימים.

ואסור מספק דאורייתא להקריב בין השמשות.

אז גם מנחה שהיא כנגד,

גם בה הרבה מהפוסקים החמירו בדבר.

לפי דעת הגאונים,

הרמב״ם, רבי אברהם בן הרמב״ם וסיעתו,

מי שמתפלל תפילת מנחה אחרי השקיעה,

ברכותיו לבטלה.

הרבה מגדולי האחרונים, אב״ח ועוד, הלכו בדרך זו, בשיטה זו.

יש מקילים,

אבל מלכתחילה לא כדאי שהאדם יביא את עצמו לידי ספק.

אצלנו פה מתפללים כל יום מנחה בשעה 14. בשעה 14 מתפללים מנחה, הכול בסדר,

ובערב פורים משתדלים בעזרת השם לפני השקיעה.

גם ביום פורים יש פה שני מניינים,

וגם במניין השני גומר החזן את תפילת החזרה,

מסיים על מברכת עמו ישראל בשלום לפני שקיעת החמה.

זו תפילה מסודרת.

אלה שבאים ואומרים אשרי יהושעי ביתך אחרי השקיעה,

מתחילים מאוחר,

נכנסים לספק ברכות.

אומנם לגבי היחיד, אם הוא ישאל אותנו,

יש לנו פתרון,

יכולים למצוא פתרון לשעת חירום.

נאמר לו, תאמר שאם תפילתי עברה,

אם זה לא מנחה, עבר הזמן,

תהיה תפילתי לנדבה.

בסדר, יש לו פתרון.

זה טוב לתפילת הלחש.

מה יעשו בתפילת החזרה?

הרי הציבור לא מביא קורבן נדבה, ואין תפילת נדבה בציבור,

כמו שכתב מרן.

אם כן, מה יעשה החזן?

זו הבעיה השנייה. ולכן צריך כל אדם ואדם שבא להתפלל מדי יום ביומו,

לקיים את דברי הגמרא שלא יבוא מאוחר.

הגמרא מספרת שמה שהיו מקללים את אותם האנשים שהיו באים מאוחר להתפלל,

וכל אדם יחוס את עצמו, יישמר מהקללה שנאמרה שם בגמרא,

ולכן מן הראוי בלכתחילה להקדים ולא לאחר.

יש אנשים שהגמרא קוראה להם במקום אחר כת עצילים.

אותם האנשים אף פעם לא ישמעו לנו.

תמיד הם באים מאוחר,

שחרית, מנחה, ארביד, אצלהם הכל מאוחר.

אתה מעיר להם,

אומרים לך, מה אני אעשה? אני לא יודע לדייק.

זה לא נכון, הוא שקרן.

אם הוא לא היה יודע לדייק אדם שהוא פלח,

לפעמים הוא יכול בטעות להגיע חצי שעה קודם.

פעם כך, פעם כך.

הם אף פעם לא מגיעים חצי שעה קודם.

הם מדייקים מאוד, תמיד חמש דקות אחרי השקיעה.

תיקח מצלמה, תצלם בווידאו,

תסריט אתה תראה לא רק אתמול אלא גם מחר ומחרתיים.

אתה תראה את אותם הכוכבים שמאירים גם ביום,

שבאים ומתפללים מאוחר. תראה בחצר של מוסאיוף מדיון ביומו,

אבל אדם מתורבת, אדם בן תורה,

אסור לו לעשות את הדברים האלה. תקיים את מה שאמר דוד המלך,

חשתי ולא התמהמהתי.

למרות שלא התמהמהתי, למרות הכל דוד המלך היה רץ.

אבל אותם האנשים שמאחרים,

בוודאי שאין להם על מה לסמוך,

גם שם הם מסתבכים, בפרט את תפילת החזרה.

זאת ועוד,

רב שרירה גאון, רבי האי גאון וספר האשכול כותבים.

כל הוויכוח הזה על כל הימים,

היום יום ראשון.

מנחה אתה חונן, וגם ערבית אתה חונן.

לכן יש הווה המנה דעתי גם בין השמשות.

אבל בערב שבת, מנחה אתה חונן, ערבית זה אתה קידשת.

אז מי אומר לך שבין השמשות זה יום, אולי זה לילה, וצריך לומר אתה קידשת.

אותו דבר גם אם האדם הזה לא יתפלל מנחה ביום שבת.

הוא בא להתחיל,

אתה אחד ושמך אחד, מתי?

ב-5 ל-6 בבין השמשות.

מי אומר לך שזה שבת, אתה אומר אתה אחד? אולי צריך לומר אתה חונן.

ולכן, לפי דבריהם, יש כאן ספק ברכה לבתי.

מה עושים? אם יבוא אלינו אדם, עשרה ל-6, הוא אומר לך, לא התפללתי מנחה.

אפילו אם הוא היה אנוס.

לקח את אשתו לבית חולים ללדת, היה אנוס, אין לנו עליו טענות.

מתפלל או לא, תענה לו שלא. במקום זה, ערבית שתיים. זה מה שאומרים לו, אין לנו טענות עליו,

אבל שלא ייכנס לספק ברכות לבטלה.

פעם הזדמנתי באיזה מקום שהמניין יתאחר.

אמרו לי, עוד מעט יבואו אנשים, יש פה הרבה אנשים,

וכך היה, באמת, באו אחרי השקיעה, באו הרבה אנשים, היה מניין.

אני לא חיכיתי למניין, אלא התפללתי תפילה ביחיד.

העדפתי להתפלל מנחה ביחיד לפני השקיעה,

ממה שאני אכנס אחר כך לספק ברכות.

כמו שאמרנו, ערב שבת ומוצאי שבת זה הכי חמור,

אלה הם הזמנים החמורים יותר.

אבל שוב, אותם כת עצילים,

האם רק בימי החול הם מתעצלים?

גם בערב שבת תבוא לחצר של מוסיוף,

אי אפשר לשים מצלמה.

אתה לא יכול להביא מצלמה, זה ערב שבת כבר.

אבל זה אותם הכוכבים, אותם האנשים, אתה תראה אותם.

מתחילים, אשרי שובי ביתך, אחרי שקיעת החמה,

ובוודאי שאסור בלכתחילה לעשות כן, כל אחד ואחד ייזהר מהקללה שנאמרה בגמרא.

אפשר, בידי עבד אפשר, אבל עדיף שאדם יברח משם, עדיף שאדם יברח מאותו מקום. בזמנו,

לפני 80 שנה,

ביקר בארצנו הקדושה בשנת תרצ״א הגאון רבי אלעזר שפירא, המנחת אלעזר ממונקאץ'.

והם פוסקים כרבנותם, שם במונקאץ', בהונגריה, המנהג שלהם כרבנותם,

ולכן הוא באמת התפלל מאוחר.

למחרת, כשהוא בא לבקר את הרב אלפנדרי,

אז הרב אלפנדרי לא שותק לו,

אמר לו, מי התיר לך להתפלל מאוחר?

אז הוא אמר לו, אנחנו נוהגים כרבנותם.

אמר לו, שמה, במונקאץ', פה לא,

פה המנהג הגאונים, אין לכם רשות.

זה מה שהוא גער בו, מהרשע אלפנדרי.

ולכן,

גם נסת מרים, אם ישמעו לנו,

היה צריך לומר להם להקדים ולא לאחר, אבל לפעמים אשרי המדבר על אוזן שומעת. שם לצערנו האנשים האלה לא יבינו אותך על מה אתה מדבר, מה אתה רוצה מהחיים שלו.

ולכן אנחנו שותקים, מחרישים.

אבל לפחות אצלנו, אצל הספרדים שלנו, צריכים להיזהר בדבר.

אחד מגדולי חסידי בית-אל לפני כמאה שנה הדפיס בשנת תרנ״ח את הספר ממזרח שמש,

ושם יש קונטרס גדול בנושא הזה,

ושם הוא מדגיש, מזהיר,

לסיים את תפילת המנחה לפני שקיעת החמה,

וזה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

אנשים בני תורה צריכים להיזהר בדבר מאוד שהתפילה שלנו, בעזרת השם, תתקבל לפני בורא עולם.

אדוני הרב, מה זה קרוב ברכותיו?

זה ברכה למטרה, אבל לא, מה זה קרוב? מה המטרה שלנו קרוב? הם אומרים שיש להם ספק ספקה.

זו הטענה שלהם.

ולכן אני לא אגיד לך שזה מוסכם, כל הפוסקים מאה אחוז.

יש מאן דאמר, ולכן אני מנסח את הדברים בלשון זהירא.

הרי בגמרא, במסכת שבת, דף ל״ד, אתה רואה מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי.

לפי רבי יוסי ייתכן עד 13 דקות אחרי השקיעה זה עדיין יום.

ויש אומרים,

חכם בן ציון באור לציון חלק א' אומר שרבינו הארי פסק כרבי יוסי.

לא רק הרמב״ם, אלא גם רבנו הארי.

אתה יודע כלל,

לא בשמיים היא,

אבל כאן זה לא מחלוקת בהלכה,

זו מחלוקת במציאות.

האם יצאו שלושה כוכבים מילונים או לא?

רבנו הארי היה בקיא, יודע מה המציאות.

אז בדבר שהוא גילוי מילתא בעלמא,

יכול להיות אולי שאפשר לסמוך על רבנו הארי, הרי הוא קיבל את תורתו מאליהו הנביא וכו',

והם סומכים על הדבר הזה.

יש להם אילן גדול להתלות בו,

רבנו הארי וכו', זה מה שהם מתרצים את עצמם.

אבל,

כמו שאמרנו,

כל זה לא בלכתחילה אנחנו מעלימים עין מאותם האנשים, אין לנו כוח להתקוטט איתם.

מה תעשה, תביא להם את היסם, שירביץ להם מכות, יגרש אותם מבית הכנסת?

מה תעשה להם?

יש להם על מה לסמוך למען דאמר, אנחנו מעלימים עין.

אבל בלכתחילה, כמו שאמרתי, בפרט החזן יחוש לעצמו.

אם שואלים אותנו אנשים בני תורה,

לא הספיקו, היו אנוסים,

באים כעת להתפלל מנחה אחרי השקיעה. מה כדאי לעשות?

נייעץ להם להתפלל תפילה אחת בקול רם.

אם הגיע זמן השקיעה,

לא כדאי לומר לחש וחזרה,

עדיף יותר תפילה אחת בקול רם,

כל זה לגבי ימי החול, ששניהם אתה חונן.

אם זה מנחה של שבת, כמו שאמרתי, תגיד להם, אין תפילה.

אלא ערבית, שתיים, זו התקנה של אותם האנשים.

לא שומע. בליל שבת? אותו דבר, גם בכניסת השבת וגם במוצאי שבת.

אם זה במוצאי שבת, פעמיים אתה חונן.

אם זה תשלומים בליל שבת, פעמיים אתה קידשת.

זו הפעם השנייה שיהיה להם תשלומים בתפילת המנחה,

אם הוא היה אנוס.

אבל אם לא היה אנוס, אדם שבמזיד היה לו זמן ולא התפלל,

מרן כתב בסימן ק׳ח שהפסיד, אין לו תשלומים.

יש רק על שוגג או על אנוס יש תשלומים.

על מזיד אין תשלומים כלל ועיקר.

אני עובר הלאה.

מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה,

קל וחומר לשאר מצוות של תורה שכולם ידחים מפני מקרא מגילה, ולכן קודם כל מקרא מגילה,

ורק לאחר מכן שאר המצוות.

יש רק דבר אחד,

מצווה אחת ויחידה,

שקודם עושים את קבורת מת מצווה ואחר כך קוראים את המגילה.

סתם לוויה שיש, זה לא מת מצווה.

ולכן קודם כל מתפללים שחרית מקרא מגילה ואחרי זה הולכים להלוויה.

כמו שמסכם, שולחן גבוה.

מתי אנחנו מקדימים את הקבורה?

אם זה מת מצווה בלבד.

יצא ספר חדש, מקראי קודש, של הרב מרדכי הררי.

יש כאן, משה,

יש כאן פסקי הלכה למעלה ולמטה יש...