הלכות טבילה בערב ראש השנה, דיני כניסת חיילים להר הבית, וזיכרון ה'בן איש חי'

- - - לא מוגה! - - -

ומפילת הפן. פסח שבועות סוכות, כך גם לגבי ערב ראש השנה או ערב כיפור. לא רק בערב בתפילת מנחה האחרונה של השנה, לא רק שם לא מבין וידוי, אלא גם בבוקר בשחרית. אבל בסליחות אנחנו אומרים, הסליחות בדרך כלל נאמרים בלילה, נאמרים באשמורת, ולכן בסליחות אין בעיה, צריך לומר, גם יתעבדו וגם בסוף אנחנו מסיימים בנפילת הפעם לדוד. אשכנזים תוקעים בכל חודש אלול, אבל יום לפני ראש השנה, ערב ראש השנה, לא תוקעים כדי להפריד, להבדיל, בין התקיעות של ראש השנה שהן לדאורלתא חובה לבין התקיעות שהן מנהג, שהן רשות, וכן יום אחד הן מפסיקות מלתקוע. אדם שנאלץ לתקוע באותו יום, כגון אדם שהוא תוקע חדר שרוצה ללמוד, להתעמם, כדי שהתקיעות יהיו טובות ביום ראש השנה, יש לו יותר לתקוע בחדר סגור. יהיה טוב מן החדר כדי שהתקיעות לא יישמרו, ואז יהיה אפשר לתקוע בערב ראש השנה, אבל אם התקיעות נשמעים, זה לא טוב. אני עובר לסעיף ד', מכבסים ומסתפרים בערב ראש השנה. המדרש דורש את הפסוק, מגוי גדול אשר עולה אלוהים קרובים אליו, כאשר אלוהינו. כשאדם יש לו משפט, תפנה מלך בשר ודם. מה יכול לעשות למלך בשר ודם? כל הדברים שהוא יעשה לו זה דבר זימני. אפילו אחי, אדם נמצא בדיכאון, בפחד, בחלחלה, אין לו מצב ריח, לא נכבס ולא נסתפר. תודה. אבל אנחנו, עם ישראל, למרות שעומדים ביום הדין, יום ראש השנה, אנחנו הולכים בערב ראש השנה, מכבסים, מסתפרים. יום ראש השנה עצמו לובשים בגדי חג, כי אנחנו בטוחים ברוב חסדיו של הקדוש ברוך הוא, שיכתוב ויחתום אותנו בעזרת השם, חיים טובים ושלום. בנים אתם להשם אלוהיכם. כך אנחנו בוטחים בית ברח, ולכן אנחנו מתנהגים ביום ראש השנה, בכסר ביום חגנו, כמו ביום חג. אומנם זה יום מדהים, אנחנו ירעים, באים בפחד בהנחלה, כמו שמרן כתב בכוון בסימן תקצ״ז, זה יום טוב, צריך לאכול ולשתות, אבל לא יקלו ראשם אלא תהי יראתו על פניהם לבלתי החטאו. אבל עקרונית אנחנו מתנהגים באותו יום כמו ביום חג. כותב הרמלה נוהגים לטבול בערב ראש השנה משום קרי. הנושא של טבילת קרי נאמר בתורה, ורחץ בשרו במים. אבל בזמנם היו דינות אומה וטהרה נוהגים. כולם היו טהורים, היה להם עפר פרה דומה, ולכן היה תועלת באותה הטבילה. היום, שכולנו בלב הכי טמאים מתים, אין תועלת בזה, ועליבת לכולם, מה אין חובה מדהייתא לבוא ולטבול. ואף על פי כן, בא רבי יהודה בן בתורה ותיקן טבילה לבעלי קרעים. הגמרא במסכת ברכות בדף כפרת, הגמרא מספרת את התקנה שתיקן עזרא הסופר. עזרא הסופר היה בתחילת בית שני, לפני אלפיים וארבע מאות שנה. עזרא תיקן כדי שלא יהיו מצויים אצל מרשותיהם כתרנגולים, וכן תיקן כל אדם בעל קרי, אסור לו להתפלל, אסור לו לבנות תורה עד שיטבול. ידע מראש עזרא הסופר שהדבר לא קל. לא בכל מקום יש מקווה, לא תמיד המקווה בחורף חם, ולכן הוא אמר, נתן את האפשרות, אם ירצו לבטל, יש סמכות לחכמים האחרים לבטל. ואכן, ארבע מאות שנה אחרי זה, רבי יהודה בן בתורה ביטל את התקנה של עזרא הסופר, ואמר שמותר ללמוד תורה גם אדם שהוא בעל קרי. הגמרא מספרת שם על אחד שהיה בעל קרי, ולכן היה לומד לפני רבי יהודה בצורה שהיה מגמגם. אמר לו רבי יהודה, בני, פתח פיך והעירו את דבריך. אין דברי תורה מקבלים תומה, שנאמר, הלא כל דברי כאש נאמשם, באש לא שייך עניין של תומה, כך גם בדברי תורה לא שייך עניין של תומה, גם אם האדם הזה עדיין לא תבל, יכול בינתיים ללמוד תורה. מחלוקת יש בגאונים, האם רק לדברי תורה הותר או גם לצורך התפילה, ומרן בסימן פחד פסק לנו שגם לצורך התפילה, גם שם, מותר לכתחילה, אין שום בעיה בדבר, יכול האדם להתפלל למרות שהוא בעל קרי, כך מרן פסק בסימן פחד, וכך המסקנה להלכה ולמעשה, כל הנושא של הטבילה אינו חובה אלא בגדר חומרה. כששאלו חכמי אלינין את הרמב״ם למה הקל כל כך בטבילה זו, הרמב״ם ענה להם אני לא יכול לכתוב בחיבורי יד החזקה אלא רק דבר שהוא דין, אני לא יכול לכתוב את הדברים שהם בגדר חומרה, כאילו הם דין, ולכתוב לך שאסור להתפלל עד שיטבול. אבל, הרמב״ם יסיים, מימינו לא ביטלנו טבילה זו. עד כדי כך, החשיבו חכמים, הרמב״ם וסיעתו החשיבו מאוד את הטבילה הזו, דבר שיש בו מעלה גדולה, אבל כיוון שרבי יהודה בין ביתר עד לתל, אז מעיקר הדין אנחנו פוסקים לכולה, הן לגבי לימוד תורה והן לגבי תפילה, מעיקר הדין הדבר מותר. אבל ערב ראש השנה, ערב יום הכיפורים, אנחנו באים ליום הדין כדי שנבוא בקדושה ובטהורה מתוך תשובה מלאה, ולכן המנהג הוא שאנחנו הולכים למקווה. מר״ן כותב דקנן בסימן תרש-ו' סעיף ד', מר״ן כתב את ההלכה הזו לגבי ערב כיפור, והכל בו והרמה אומרים לנו זה לגבי ערב ראש השנה, וכך כל עם ישראל נוהג, כולנו נוהגים ללכת למקנה טהרה, בערב ראש השנה, וכך ראוי לנהוג ולעשות. אין הבדל אם לטבול בבוקר או אחר הצהריים, לפי הפשט כל היום הכול אפשר, הכול היום כשר, אבל לפי הקבלה רק אחרי חצות, 12-40 זה הזמן שראוי לטבול, וכך למעשה שרצו שכל אדם ילך אחרי הצהריים, ילך למקווה טהרה, זו החומרה של הדבר. רב סעדיה גאון אמר, אדם שהולך לטבול בערב יום הכיפורים צריך לברך על התפילה. כמו אישה נדעת שמברכת וציוונה על התפילה, לפי דעת רב סעדיה גאון הוא עדין גם פה. מסביר מה הוא, הוא אומר, שכוונתו כשרבי יהודה בן בית תורה ביטל את אותה התפילה, הוא לא ביטל לגמרי, אלא השאיר את החובה לטבול ערב ראש השנה, ערב כיפור, ערב כיפור זה לא דבר של מנהג בעלמא, אלא זה דין, נשארה תקנת עזרה. כשרבי יהודה בן בית תורה ביטל, ביטל רק על כל ימות השנה ולא על היום הזה. כך הוא מפרש אפילו את דברי רב סעדיה גאון, וכך כותב גם בשאלות ותשובות מן השמים, אבל רוב הפוסקים חולקים. הראש וכל הפוסקים, כשהביאו את דברי רב סעדיה גאון, כתבו להנחה למעשה שאין לברך, גם בעבר שנה, גם בעבר יום הכיפורים, אסור לברך על הטבילה. מהסיבה היא, כשרבי יהודה בן בית תורה ביטל, ביטל לגמרי. אם כן, מה שאנחנו טובדים זה בגדר מנהג, ועל מנהג לא מברכים. למדנו בדמייה בסוכה מ' ד', כשאדם חובט את הערבה ביום רשענה רבה. זה לא יסוד דברים אלא מנהג. ולכן חביט חבוט ולא ברוך כך גם לגבי שאר המנהגים האחרים כך גם המנהג של אמירת הלל ביום ראש חודש אנחנו אומרים הלל לא מברכים כיוון שזה רק מנהג מועדים גם פה גם אפילו אחינו בני ישראל האשכנזים שמברכים על הלל ביום ראש חודש כותב הבח הבית החדש אומר שכאן לא מברכים על הטבילה וכך המסקנה להלכה למעשה אין מקום להתיר לטבול, אין יותר להתיר לברך כמו שכתבו לנו ספר האשכול, הראש ושאר הפוסקים אלא הטבילה הזו היא בגדר חומרה ללא ברכה. מה שיש לנו חובה לברך א' לטבילת מידה של אישה ב' גר, גר שמתגייר יוצא מהטומאה עובר להיות יהודי קדוש ולכן אחרי שיצא מהמים נגב התלבש אחרי זה יצא החוצה ויברך את הברכה כמו שראו וציוונא על הטבילה אלה הם רק שני הדברים הללו יכולים לברך, חוץ מזה אין לנו עוד אפשרות לברך וציוונא על הטבילה איך? עובר לעשייתן נאמר בשאר הדברים הגמרא במסכת פסחים בדף ז', הגמרא אמרה יוצא מן הכלל חוץ מטבילת הגר שם התנא יכול להרשות לרשויה ובוא על העשייתן הוא עדיין גוי, מה יגיד וציוונא על הטבילה? אין דבר כזה שהגוי יברך אף אחד לא ציווה אותו להיות יהודי ולטבול ולכן שמה אין אפשרות אלא זה יוצא מן הכלל הגמרא אומרת שיברך לאחר מכן וכך פסק מרן בסימן ר' ס' ח' וירא דאב שצריך לברך לאחר מכן יש מחלוקת בראשונים ובאחרונים לגבי חייל שנאלץ להיכנס בזמן הזה להר הבית בדרך כלל 99% אסור אבל אם תהיה מקרה חריג יוצא מן הכלל שכן יהיה מותר ויום קודם הוא הולך למקרה האם יברך או לא? לפי הרמב״ם צריך לברך לפי דעת הראב״ד אסור לברך והמסקנה היא כמו שאמרו ספר האשכול והראב״ד שאין לברך גם במקרה הזה ולמה? מדוע אנחנו אוסרים לאדם הזה להיכנס לשם? הרי הוא חייל, הוא לא נכנס לטייל הוא בתפקיד, הוא נכנס עם הרובה וכיוצא וזה למה אתה אוסר עליו להיכנס? הסיבה היא בדרך כלל הקצינים שאחראים על הנושא הם לא לוקחים מספר מדויק של חיילים אלא להלן לוקחים מספר רב יותר של חיילים. נניח שכעת הכול רגוע, מספיק לי עשרה חיילים, בפועל הקצין הזה לוקח במקום עשרה עשרים. והסיבה היא אם נקרא איזה משהו תמיד תהיה לו תשובה בשביל ועדת החקירה. מאז שהתחילו חיי מלחמת יום הכיפורים וועדות החקירה כל קצין פוחד אולי יאשימו אותו באיזה מחדל ואיזה משהו, תמיד הם לוקחים איתם עוד כמה חיילים לרזרבה. טוב, במשימות אחרות אתה לוקח במבצע עופרת יצוקה. במקום חמישה חטיבות תיקח עשרה חטיבות. בסדר, שם אני מבין. אבל כאן, כיוון שלפי דעת הרמב״ם יש גם בזמן הזה קדושה בשטח הר הבית שנאמר, והיו עיניי ולבי שם כל הימים. ואנחנו, שכולנו היום תמיה מתים, מי שנכנס לשם חייב כרת. אם כן, אתה צריך לקחת רק את העשרה שמחוצים לך, לא פחות ולא יותר. כל אחד מעוטר שנכנס, הרי זה ענוש כבד. אתה רוצה לקחת, לגייס רזרבה, אני לא מתנגד. יהיו לך 20-30 חיילים, תעמיד אותם בחוץ, שיעמדו ליד שאר המגרמים, יחכו בהמתנה. אם יקרה משהו, יש לך עוד כוח, יש לך את הרזרבה של אותם החיילים, תוכל להפעיל אותם. אבל שייכנסו בפועל בפנים, בזה בוודאי שאין שום צד יותר. ולכן, חייל שאומרים לו, מחר אנחנו כך וכך עושים, שלא יסכים, אלא יסרב ולא יסכים להיכנס. יודיע לקצין, אתה צריך במשימה כך וכך. יש לך גן חיילים שצריכים לשמור על הכניסה לכותל המערבי, ואני אשמור שם. אני אשמור בכניסה לכותל, שיקח את החיילים הדרוזים, שיקח את החייל הצ'רקסי, ייקח אותו בפנים בתוך הר הבית. אני לא נכנס. זה מה שהוא צריך, חייב להודיע לקצין. אלא אם כן, אני אביא דוגמה שכמעט ואינה קיימת היום בצבא שלנו. אבל בוא ונמוש, ועמך כולם צדיקים. כולם חזרו בתשובה שלמה, כל הצבא שלנו כולו על טהיית הקודש. והקצין הזה הוא יהודי חרדי כמוני, ירא שמיים. והוא אומר, אני מחר צריך עשרה חיילים בשעה זו וזו, לא פחות ולא יותר. אני צריך, אחרת, אם אני לא אקח איתי את החיילים, אני דבר לא יכול לשמור. ואם נשאיר את המקום בלי שביעה, הם יהפכו את הר הבית בסיס של הקסאמים שלהם. יתחילו לראות עלינו קסאמים משמה. אם בוא תיכנס לשם עם חיילים הם יעשו מה שרובם חפץ. ולכן, אין ספק שזה נקרא פיקוח נפש. ואם הוא אומר לך, אני מדייק, אני לא לוקח רזרבה, אם יש לחיילים עודף אני משאיר אותם בחוץ בכל מקרה שיקרה או שלא יקרה. אבל אני לוקח בפנים רק את מי שאני צריך. במקרה הזה אנחנו כן נתיר לאותם החיילים שייכנסו עם נשק, עם חגור מלא, אבל בהגבלות רבות. ההגבלה הראשונה, צריך אותו החייל שאמור להיכנס לתוך הר הבית יום קודם שילך למקווה. לא מראים מקווה של גברים, אלא צריך להיות מקווה מהודר, מה שהנושים טובלות בו. צריך שיהיה ערב שמש, ולכן לא מספיק לטבול ואחרי שתי דקות ללכת להר הבית, אלא, לכן אמרתי, שהטבילה תהיה יום קודם. והטבילה הזו היא טבילה שלפי דעת הרמב״ם, בדיוק כמו הטבילה של אישה. כל אותם הדינים שיש בגר ובאישה, דיני חציצה וכיוצה, וזה יש גם כאן. ואליבא דה הרמב״ם יצטרך גם לברך, אלא שאנחנו חוששים לדעת ספר האשכול וראוות חתנו, ולכן אמרנו, ספק ברכות להקל שלא יברך. יצאה איזה חוברת בשם הגאון הרב אביגדור נווין צה״ל, ושם בחוברת כתוב לברך. לא נכון, אליבא דה הרמב״ם, אבל מה נעשה? יש לנו חולקים וספק ברכות להקל, ולכן אין מקום להתיר לברך על אותה התפילה. אבל אותה התפילה אמורה להיות, כמו שאמרתי, כוללת גם איסור חציצה, כמו שהגר, כמו שהאישה, אישה נדעה נזהרת, כך גם פה. מה שאין כן לגבי תפילת בעל קרי בזמן הזה. ספר האשכול הוא שמדגיש ואומר שאין דיני חציצה לגבי בעל קרי. אישה קוצצת את הציפורניים, שמא יש לכלוך תחת הציפורן. חייבת לסרק את שערותיה. אותו הגר שרוצה להתגייר, שעתיים קודם הוא הולך למקווה, מסרק את שערותיו. יש לו שערות על הראש, בזקן, שער בתשיחי, בית העריבה. אסור שיהיה שם אפילו מעט לכלוך, דבר שיהיה חוצץ בין המים לשיער או לגופו. ולכן הוא דואג לפני כן, הרב לפני הטבילה, לפני הגיור, בודק אותו, רואה שהכול בסדר, ורק אחר כך מרשה לו לטבול לפני בית הדין, ואחרי זה יברך. גם פה, אם אתה אומר שהתפילה הזו היא חובה מעיקר הדין, צריך להיזהר בכל דיני חציצה. צריך לומר לאותו החייל, כדי להימנע שלא תהיה חציצה בציפורניים, שיקצוץ. את הציפורניים מידו, מרגלו, שיחפוף את השיער של בית השחי ובית הערווה, כמו שאמרנו, יסרק את השערות, תבוא לו במסרק סמיך, כדי שיוכל להיזהר שכל גופו יהיה נקי במאה אחוז, ואחרי הטבילה הזו יש מקום לדון, אולי יוכל להטיל. יש חוששים, אולי האדם הזה היה אי פעם זב, היה לו איזה משהו, טיפת זיבה, אם כן לא מספיק טבילה במקנה, צריך טבילה במעיין, זו החומרה הנוספת. זאת ועוד, כשהוא נכנס לשם, אסור לו להיכנס בכל חפץ, בכל בגד שהוא מיותר. הרי כל הבגדים שלנו, כולם נגעו באדם שהוא תממת, אני עצמי תממת, כל אדם ואדם שנגע במת, אומר לו לבגד גם לטמא. מותר לו ללבוש אך ורק את הבגדים שנחוצים לצורך העניין, אבל כל בגד מיותר, נניח עם הטלית קטן שעליו, זה מיותר, הוא יכול להיכנס בלי טלית קטן ולבצע את המשימה בדיוק אותו דבר, בלי טלית קטן, יהיה חייב לפשוט את הטלית קטן. רק בגדים שהוא חייב, יש לו הכרח ללבוש אותם כדי למלא את המשימה. אם יש לו בכיס מצית, קופסת סיגריות, ארנק, כל הדברים האלה אסורים. כך קראנו במשנה בסוף מסכת ברכות. אסור לאדם להיכנס באפונדתו באותה חגורה שהיה בה גם את הארנק, את הכיס, וכן, על זה הדרך. אלא לובש רק את המלבוש שהוא הכרח. צריך גם את הכובע, קסדה, או צריך את החדור, חדור מלא, שאם יתחילו להשתגע, צריך לדעת איך לטפול במשוגעים. יש מקומות בעולם שמביאים פסיכיאטר בשביל המשוגעים, אבל המשוגעים האלה לא יהיה להם פסיכיאטר. כאן צריך להביא להם כדורים מסוג אחר, לא כדורי value, יש כדורים אחרים שמרגיעים אותם. אז עם הכדורים האלה מותר להיכנס, אין בעיה. כמו שאמרנו, זה בגדל פיקוח נפש, יהיה לו צעד יותר. אבל כמו שאמרתי, ההיתר הזה שאני אומר זה בגדר חזון אחרית הימים. ובינתיים הצבא שלנו, לצערנו, לא מתנהל לפי מה שהתורה אמרה, והקצינים שאחראים על המשימות האלה, אף אחד מהם לא עושה, כמו שתיארתי, לדייק. יש להם בדרך כלל 4-5,000 שהם אחראים על הנושא של הביטחון. אנחנו מתפללים בבניין שצמוד לכותל, מה שנקרא בערבית מחכמה. על הבניין הזה למעלה בעמדה יש שם הצלפים שיש להם רובי טלסקופ שיכולים, הם לבד יכולים למלא את רוב המשימות ובהצלחה. שם הם משקיפים כמעט על כל השטח של הר הבית. והאנשים האלה הם שיכולים לעשות את הדברים, אם זה בכדורי גומי, כדורי פלסטיק או באש חיה, אם צריך. כל הדברים האלה מונעים. יש איסור חמור שאני אכנס אם אני מיותר. אם אותו הצלף יכול לבצע את המשימה בלי להיכנס, הוא יושב למעלה ורואה, ויכול לעשות את השמירה כמו שהיא. אם כך, אלה שנכנסים רגלי, נכנסים לתוך השטח, יש מקום לדון, אולי הם מיותרים. ולכן, כמו שאמרתי, כמו שתיארתי קודם, היום בהווה, בזמן הזה, כמעט ואין יותר לחיין ירא שמים להיכנס לשם, ולכן אבקש מהקצין, תחליף אותי, אני אהיה בעמדה, אני אשמור בכניסה לכותל המערבי או מקום אחר, בשום אופן שלא ייכנס לתוך שטח הר הבית, כי בדרך כלל אותם החיילים מהם מיותרים למשימה הזו, ולכן אין מקום להתיר להיכנס. אלא אם כן, כמו שתיארתי, יהיה איזה קצין לראות שמים שיודע את ההלכה, עושה את הכול על פי ההלכה, אז יכול להיות שכן, וגם בזה, טבילה, גם אם הוא טובל במעיין, טבילה ללא ברכה. זב לא מועילה לו טבילה במקמה, אלא גם צריך נוסף לזה גם במעיין. וכאן החשש הוא, קשה לנו לדעת מה קרה לאדם הזה מיום שנולד עד אותו היום. לא צריך להיות זב שחולה במחלת הזובה בדרך קבע, שכמה שנים היה חולה. אפילו אם בסך הכול כמה ימים, אז ימים רבים, מאות רבים, מאות ימים, שניים, שלושה, כבר יכול להיות, אם קרה הדבר הזה כשהוא היה ילד או לאחר מכן. קשה לדעת מה קרה, מה עבר על האדם הזה, ולכן מן הראוי שילך לטבול במעיין. יש לנו הרבה מעיינות, יש במוצא מעיין, יש עוד כמה מקומות, או שילך שם בעיר דוד, גם להם יש מעיין השילוח, גם שם יש מעיין, יכול לטבול, אבל לפני כן, כמו שתיארתי קודם, צריך להיזהר מכל דיני חציצה. למרות שמעיקר הדין בבעל טבילת בעל קרי אין דיני חציצה, אפילו אחי העלייה רבה ושאר האחרונים החמירו, אמרו כדאי שאדם יקצוץ את הציפורניים, כדאי שאחמיר בדבר, וכך כתבו גם הבן איש חי ושאר האחרונים, הלילה הזה ליל לפטירתו היארצייט של רבנו יוסף חיים. כמו שאמרתי, הוא כתב את החומה, את החסידות האמורה. הטבילה בערב ראש השנה רק לנו, לגברים. ואללה, אסור לנשים בתולות, אסור להן ללכת ולטבול, לא בערב ראש השנה ולא בערב יום הכיפורים. אומנם המגן אברהם כתב שהטבילה היא כוללת גם לאותן הנשים, גם לרווקות, אם האישה הזו רווקה, גרושה או אלמנה, אבל השיגו עליו כל האחרונים והקשו עליו הרי הריבש, שהיה גדול הפוסקים באלג'יר לפני 600 שנה, הוא כותב שאסור לנשים רווקות לטבול. והסיבה היא, הרווקים יודעים שאותן הנשים הרי הן בחזקת נודות ואסורות להן בדאורייתא, יש על זה איסור כרת. ברגע שהיא תטבול יהיה נו דמיון שכאן כבר אין את האיסור, ותיכל גבירתה בעיניה ויבואו לידי העבירה. ולכן הריבש כותב שיש איסור חמור לאותן הנשים רווקה, אלמנה או גרושה, לטבול. את דוברי הריבה שהעתיקו להלכה מרם ידיעת יוסף ביוריד יעד סימן קפג, הרמה ושאר הפוסקים שם, וכך המסקנה להלכה למעשה. גם היום יש כאלפיים מקוואות של נשים בכל העולם. בכל אלפיים המקוואות האלה ההוראה על נשים הבלניות שאחראיות על המקווה לא נותנות בשום אופן רשות לאותן הנשים לטבול. אם היא האבקה זה רק פתח לקלקול, והדבר הזה לא רק לגבי ערב ראש שנה וערב כיפור. בכל ימות השנה הדבר אסור, לא ייתנו להם בשום אופן רשות לטבול, כולל גם לגבי ערב ראש שנה וערב כיפור. רבינו יוסף חיים בספרו רב-תעלים מנסה ללמד זכות על דברי מגן אברהם, אבל תראו בסנחים מאוד משאר האחרונים לא הסכימו איתו בדבר הזה, והמסקנה היא להחמור. ולכן גם בתפילה של הערב ראש השנה או ערב כיפור, אם באה אישה רווקה או אלמנה וגרושה, תדחה אותה, אותה אישה, תאמר לה שאסור לך לטבול, שתמצא בחור ובעזרת השם תהיה קלה, שתתחתן, ומהחתונה והלאה בוודאי שהיא חייבת לבוא, לברך ולטבול. אבל בינתיים בעובר באשר אושר אין מקום להתיר בדבר. בדרך כלל כן. השאלות ותשובות מן השמיים כשדן בנושא הזה הוא כותב שהטבילה היא דבר נחוץ מאוד לעם ישראל בגלל שאותם בעלי קרעים ולא טובלים מתפללים בטומאה לכן הגלות נמשכת. מסיים הרב ואומר אם השלחי ציבור החזנים היו נזהרים מאוד בטבילה זו כולם היו טובלים לפני כן התפילה הייתה משמעת וממילא היינו נגאלים במהרה זה מה שכותב שאלות ותשובות מן השמיים וכך ראוי להגיד במר לחזנים שהשתדלו להקפיד בדבר הזה בכל ימות השנה ולא רק תפילה של ערב ראש שנה ביתר שאת צריכים להקפיד בטבילה שלפני ראש שנה ולפני כיפור. כך גם לגבי הסופרים. היום רוב הסופרים שכותבים ספרי תורה, תפילים ומזוזות בהידור הם קודם הולכים וטובנים מדי יום ביומו. אמנם מעיקר הדין לא היו חייבים לטבול מדי יום ביומו אלא רק כשהוא יודע שהוא בעל קרי, אהל אבכי, לא היה חייב בדבר. אבל המשנה ברורה בביאור הלכה בסימן תרשו סעיף ד' מבין לנו דברו בעל מסורת השש מעריף אי כשאומר כמו שהכהן גדול כשהיה ביום הכיפורים הולך לשירותים ואחרי זה היה עוד פעם חוזר וטובל אולי עם המרגליים ועם השתן היה גם משהו איזה זרע ולכן היה חייב לחזור ולטבול. ראוי הדין גם פה גם בדבר הזה ולכן בלכתחילה אותם הסופרים טובנים מדי יום ביומו ואז הספר תורה התפילין מזוזו שיוצא מתחת ידו הרי הוא בחזקת מהודר. אבל אם הסופר הזה יש בו את כל המעלות יש בו יראת שמיים כתב יפה את המזוזה הכל הוא יכול למכור את המזוזה הזו המזוזה הזו כשירה לכתחילה עליבא לכל העלמא אי אפשר לפסול חלילה את המזוזה הזו אבל הוא לא יכול לדרוש על המזוזה הזו מאה דולר ולומר המזוזה הזו מבודרת אם היא לא תבל הוא לא יכול לומר את הביטוי הזה את ההגדרה הזו. ולכן אדם שרוצה לקבל ממון רוצה לקבל את מה שמגיע לו עבור אותה הכתיבה מן הראוי שהולך מדי יום ביומו למקווה זה התנאי, זה הבקשה שאנחנו מבקשים מכל סופר ירא שמיים.

כמו שאמרתי, הלילה הזה, ליל יג באלול יום האזכרה מאה ואחת שנים עברו מאותו יום שרבנו יוסף חיים עלה לשמי מרום הרב היה גדול עצוב לרב גם בפשט וגם בקבלה והרב הנחיל לנו מראשה עשרות ספרים שאנחנו נהנים אם זה רב פעלים בין איש חי בין איש חיל יש בין איש חי הלכות ויש גם בין איש חי דרושים יש לנו עשרות ספרים שאנחנו לומדים בהם ספרי מוסר ספרי הלכה ואגדה הרב היה גדול עצוב לרב לא פחות מזה אלא יותר מזה בחוכמת הקבלה וחכמי דורו אם אלה חכמי סוריה חלב וכיוצא בהם הגדירו אותו שהיה יחיד בדור הכינוי היה היה כשר בית הזוהר היה חשוב מאוד בעיניהם ידעו כולם שאין כמוהו בעולם ענק גם בתורת הסוד אנחנו רואים בחלק מהכתבים שאנחנו קוראים אתה קורא את הדברים ואף אחד לא יכול להגיע לקרסוליו לאותה חוכמה נפלאה שאתה קורא ואתה רואה שהייתה באותו הרב רבן יוסף חיים פורמלית לא היה לו שום משרה לא היה לו רב בית כנסת לא רב שכונה ולא רב ראשי היו רבנים אחרים שכיהנו בתפקידים האלה אם זה אבית הדין דיינים וכיוצא בהם הרב לא הוצרך לכל זה הרב ברוך השם היה עשיר ולא היה צריך לבריות כשנפטר אביו השאיר להם הרבה נכסים האחים שלו שהיו כולם בני טהור וירוש שמים ביקשו מהרב אמרו לו רבנו יוסף חיים אנחנו רוצים דבר אחד לא לחלק את הירושה בחנויות שלנו אתה תישאר שותף וניתן לך מדי חודש בחודשו את האחוזים למרות שאתה לא עובד אם אנחנו נדע שבחנות מסוימת יש רווח לרבנו יוסף חיים גם הוא שותף מי לא ירוץ לשם לקנות משם את החולצה או דבר אחר זו הפרסומת הכי טובה בעולם שרבנו שותף באותה חנות באותו מקום וככה היה הרב הסכים כל ימיו ישב למד תורה וכתב כל ימיו היה על המנוחה והנחלה כל ימיו עסק בתורה כשהיו אותם הגדולי הדור היו צריכים איזו שאלה אם זה אב בית הדין הגאון רבי יעקב הרבי הרב פפו רבי דוד פפו יש לו ספר הוא היה בסוף ימיו פה בירושלים עם אב בית הדין וחיבר לנו גם הוא ספרים אחריו היה רבי יעקב הילן כולם היו הדבר הקשה יביאו אל משה כשהיה להם איזה דבר שאלה מסובכת היו באים להתייעץ עם הרב אבל פורמלית כמו שאמרתי הרב לא היה מכהן שום תפקיד רשמי הרב היה דורש בבית הכנסת היה אומר דברי תורה דברי אלוקים חיים ולא רק היה אומר דברי ההלכה אלא היה מטבל את דבריו גם בדברי הגדה וסיפורים כדי למשוך גם את האנשים הפשוטים היו הרבה גדולים גדולי תורה בכל מקום בעולם בכל הדורות אבל הרבה פעמים אותם הגדולים היו גדולים בתורה אנשים הפשוטים אמר להם כמעט שיח ושיג עם אותם הגדולים. רבנו יוסף חיים ידע להוריד את עצמו ולספר סיפורים או להביע חידות והיה מקרב את אותם האנשים. הכרנו חלק מהם, אותם האנשים שזכו לשמוע אותו, הם היו מספרים איך הרב היה דורש להם, איך הרב היה מספר להם את הסיפורים ואיך הרב היה מושך אותם בעבותות אהבה. גם האנשים הפשוטים ביותר שהיו אז יראת שמיים הייתה לכולם, כולם היו אנשים יראי שמיים, כולם אהבו את התורה, אהבה ללא מצוין, לא מעט בזכות אותן הדרשות של רבנו יוסף חיים. בית הכניסט היה מלא פה לפה כשהיה בא רבנו לומר דברי תורה, דברי אלוקים חיים. כמו שאמרנו, הרב אומנם הלך לגן עדן, אבל רבנו יוסף חיים לא מת. ספרו, בן איש חי, עדיין הוא חי וקיים אצלנו. מי לא לומד בספר הזה? כשהרב רצה להדפיס את הספר, הוא חשב שזה יהיה בשביל הרבנים בבית המדרש של זילחה. יש 200-300 רבנים בשבילם, הרב הדפיס מהדורה הראשונה מספר קטן מאוד של ספרים. מאז ועד היום הרבה יותר ממיליון ספרים כבר נדפסו, ועוד היד נטויה. מי לא לומד ומי לא יודע שיש ספר כזה חשוב, ספר יסודי בהלכה כמו הבן איש חי. ולכן הרב זכה, זיכה את הרבים, זכותו יגן עלינו, אמן לאמן. וחבוד שלמה יעלה ויבוא וימכור.