ערכה של תורה לשמה, ניצול ימי החופשה לעמלה, והלכות מעבר דירה בימי בין המצרים

 

- - - לא מוגה! - - - 

תודה רבה.

ערב טוב לכל המאזינים וחבריי ואהוביי באולפן, ובראשם רבי אברהם.

נאמר הערב דברים קצרים בהלכות תלמוד תורה.

מרן הרחיב לנו את הנושא ביורי דעה וסימנים רמ.ה,

שבעיקר עוסק

בנושא תלמוד תורה בתינוקות של בית רבם,

תלמידי תורה,

ואחר כך,

באופן כללי לנו, גם למבוגרים, בסימן רמ״ו.

מרן מדגיש לנו את דברי הגמרא בסנהדרין ו״ו.

שם הגמרא אומרת

תחילת דינו של אדם על דברי תורה.

זאת אומרת,

נגיע לבית דין של מעלה,

אדם יושב בדין,

הדבר הראשון מתחילים בדבר הזה.

ולכן,

כל אחד ואחד מאיתנו צריך לתכנן את צעדיו.

אז כן, עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס בטרקלין.

אם אדם מתחיל ברגל ימין,

שאלה ראשונה, שואלים אותו, קבעת העיתים לתורה?

אם התשובה הזו היא חיובי,

אם הכל בסדר,

יש סיכוי, יש לו צ'אנס שגם ההמשך יהיה כך.

אבל אם חלילה בשאלה הראשונה הוא נופל,

מי יודע מה יהיה ההמשך.

התוספות שואלים,

הרי הגמרא במסכת שבת ל״א אומרת,

שבאים לשמיים תחילת

דינו של אדם,

שמה הלשון,

כשמכניסים אדם לדין,

שואלים אותו, נשאת ונתת באמינה?

אם כן, משמע שהשאלה הראשונה לא על התורה.

יש שני פירוצים לדבר.

פירוץ היה חד, שאלה, שואלים כך,

אבל הביצוע,

קודם כול, על דברי תורה.

והסיבה היא,

אם תתחיל בדברים אחרים,

על כל אדם

שואלים אותו,

שמרת שבת, עשית כך, עשית כך,

יגיד מה ידעתי, לא למדתי.

ההדגשה, קודם כול, לימוד התורה.

איך אומרים בשופה שלנו,

אי ידיעת החוק לא פותרת

גם פה.

יגיד לא למדתי, שיגופה, למה לא למדת?

ברוך השם, יש לנו תורה מונחת בקרן זווית.

כל הרוצה לטעון, יבוא ולטעון. תורה כיוון לנו משה מורשע קהילת יעקב.

ולכן מתחילים קודם כול בדבר הזה.

ולכן,

מרן מדגיש לנו בסימן רמ״ו, שאו״ט,

שכל אדם ואדם יהיה זהיר מאוד,

ידע, זה הדבר הראשון במעלה.

אנחנו אומרים, ותלמות תורה כנגד כולם,

השכר העצום הזה,

אבל חלילה יש גם צד ציוני של המטבע,

אם האדם הזה ייכשל כמו שהשכר כנגד כולם,

כך גם העונש החמור של ביטול תורה כנגד כולם.

ולא חלילה ירושלים,

אלא בגלל שביטלו בה את התורה.

ולכן, כל אחד ואחד ישתדל דווקא בימים האלה

להתאמץ יותר ויותר להקדיש מזמנו ללימוד התורה.

אנחנו מתקרבים

לימי החופש, חודש אוגוסט,

בלשונם.

ויש נשים צדקניות שמתחילות לתכנן,

יש תריסר ימים של חופש,

ויש לה כבר תוכנית.

היא בדקה מה קורה במלון אהוב,

אומרת לך, יש שם הכשר טוב,

יש שם הכשר של רב מוי וירק, במקום השני הכשר כזה.

עשה לך תוכנית יפה מאוד,

תוכל לקחת את הילדים ללונה פארק,

וכן הלאה.

הרבה דברים יפים. אבל,

מה יהיה לימוד התורה?

כל השנה הלכנו עסוקים.

צריכים להביא לבית פרנסה,

אין לנו זמן לשבת ולעסוק בתורה.

לפחות בימים האלה.

אם יש לנו תריסר ימים של חופש,

אדרבה ואדרבה, תנצל אותם ללכת ללמוד תורה.

בפרט כאן, בארץ ישראל, בארצנו הקדושה,

בין תורת יוסף, ברוך השם, יש לנו מאות בתי מגרש

שאפשר להיכנס וללמוד תורה.

בכל מקצועות התורה אתה יכול לשבת

וללמוד.

אם כן,

למה שלא ינצל את אותם הימים בלימוד התורה?

נכון שהאישה אינה חייבת בלימוד תורה.

אם היא רוצה לצאת, למה לא? תן לה את הארנק,

תיקח את הילדים, שתלך לקיים, ילונה פארק, לכל מקום שהיא רוצה.

אבל אנחנו?

מה זה? הוא ילך, ילך מנוח אחרי אשתו,

הוא ילך לבצל מהתורה שלו.

מה אתה בגן ילדים ללכת ללונה פארק,

תעלה על הגלגל הענק, הגלגל הקטן.

מה לך ולמשחקים האלה?

היינו בגן פעם אחת.

מה אתה רוצה, להחזיר עטרה ליושנה? לחזור לגן?

האישה, זה התפקיד שלה, לגדל את הילדים.

תן לה שהיא תעשה את זה.

אם יש לנו חופש,

חופש הוא אך כבר רק ללימוד התורה נטו בלבד.

זה מה שכולנו חייבים לנהוג ולעשות.

אחרת, האדם הזה חלילה ייתן לו קדימה.

ידוע מה שאמרו לנו הדרשונים על הפסוק,

כי אקח מועד, אני משרים אשפוט.

פשוט הפסוק

בהווה היום, לצערנו,

צדיק ורע לו,

רשע וטוב לו.

אתה רואה שיש הרבה רשעים,

נהיו שרים בממשלה, נהיו גבוהים למעלה למעלה.

אבל לעתיד לבוא לא יהיה כך.

כי אקח מועד, לעתיד לבוא,

ושברכו ינהיג את העולם לפי הצדק, אני משרים אשפוט.

ואז נהיה צדיק וטוב לו, רשע ורע לו.

זה הפשט, אבל הדרש.

אנשים יבואו לעולם הבא, לעולם האמת, כל אחד עם התירוצים שלו.

למה לא למדת כל היום תורה?

הייתי צריך להביא את רמחנה לבית?

הייתי יוצא בבוקר מוקדם לעבודה,

אני צריך לעבוד, ואיפה אני אביא לחם לבית?

תירוצים.

אבל הקדוש ברוך הוא שואל אותו,

בחגים, פסח, סוכות, מה עשיתי?

אם באמת האדם הזה כנה, אמיתי,

באותם הימים הוא יוצא ולמד,

והבוקר עד הלילה.

סימן שהתירוץ שלו הוא תירוץ למיתי.

הוא לא יכל ללמוד כל השנה, והוא יצליח להביא פרנסה.

ברגע שהיה לו חופש,

אם זה חופשת הקיץ באוגוסט או פסח סוכות,

הוא הלך ולמד.

אבל אם חלילה וחס,

באותם הימים הלך לטייל,

מקפץ על ההרים, מדלג על הגבעות, הלך לכל מיני מקומות מפוקפקים,

אבל תראה כזה זה לא אמת.

הנה היה לך זמן ולא למדת, לא ניצלת את הזמן ההוא.

זה מה שהפיסוק אומר.

כי אקח מועד,

אני אקח את המועד הזה, את החגים האלה, פסח סוכות,

לפי זה אני אדע איך לדון את האדם הזה, עני נשארים אשפוט.

אם כך, אותם התוצר ימים של החופש,

לא רק עליהם מקבל את השכר,

אלא אם אותם הימים יעברו כולם בקדושה,

שאדם באמת ילמד,

זה יגלה למפריע שעל כל השנה מגיע לו שכר כאילו הוא למד כל היום כולו,

ואז אני משארים אשפוט שיקבל שכר מושלם.

חלילה, אם זה להפך, אז להפך.

ולכן, משום זה, כל אחד ואחד מאיתנו לא יווה ולא ישמע על העצת היצר רע שמתכנן לו כל מיני מקומות מפוקפקים,

מקומות שהוא ילך לבלות, לבלות את הזמן,

עם הילדים, בלי הילדים, חבל על כל הזמן הזה.

כמו שאמרנו,

זכינו דרתנו הקדושה, יש לנו מאות

בתי מדרש מצוינים.

כל אחד לפי הכישרון שלו,

לפי הרמה שלו,

בהלכה, באגדה, בגמרא,

כל מקצועות הקודש יש לנו בכל, מכל כל.

וחבל לבזבז את הזמן, לשרוף את הזמן על כל מיני שטויות, על כל מיני סיולים,

שלא יוצא מהם ולא כלום.

אלא אם הוא מתכנן מה אני עושה בחופש,

אני גומר ארוחת בוקר, מיד הולך ישר בבית המדרש.

אני רואה אצלנו בבית המדרש,

בחלסון יעקב, ברחוב דוד 21,

דווקא בתקופת החופש, בן תורת יוסף,

באים הרבה אנשים. בית המדרש שלנו מלא מהבוקר עד הלילה,

ממש מרמין את הלב לראות איך יהודים שעמלים קשה בפרנסתם כל השנה,

אותם הימים מקדישים את היום כולו קודש.

אפילו ארוחת צהריים אין.

הולכים הביתה, מביאים איתם איזה עוגה, אוכלים שם וממשיכים בלימוד התורה כדי ליהנות

ולהידבק בשכינה.

כך צריך לנהוג ולעשות,

ובזכות זה בעזרת השם הקדוש ברוך הוא יאיר את עינינו וישלח לנו את משיח חוקנו.

מרן ממשיך ברשת מובן סעיף כ.

לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה,

מתוך שלא לשמה יבוא בשמה.

המקור של דברי מרן

יש לנו מקום אחד, פסוחים נ',

המקום השני, סוטה מ' ג'.

שם הגמרא בסוטה מספרת

על מה שקראנו לפני שמונה ימים,

פרשת בלק.

בלק ובלעם רצו לקלל את ישראל,

ולכן הקריבו פר ועיל במזבח,

ארבעים ושניים עולות,

כדי שחלילה וחס הקדוש ברוך הוא יסלק מאיתנו.

והגמרא אומרת שאותו בלק בזכות אותם הקורבנות זכה,

יצאה ממנו רות המואביון.

אחר כך הגמרא ממשיכה גם את ההלכה השנייה של העולם,

לעסוק אדם בתורה אפילו שלא נשמה,

וכך שלא נשמה יבוא נשמה.

בתוספות על המקום שואלים שאלה,

הרי הנושא הזה מוזכר בכמה מקומות,

ברכות יז,

עבודת זרה יח,

בדרים סב.

השעה המשמעות היא לא כך,

הרי התנא אמר לנו באבות,

פרק א', משנה ג',

על תגנוס איש סוהו.

הוא היה אומר,

אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טרס,

אלא אהו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל טרס.

והגמרא מביאה את הפסוק,

אשרי איש יראה את השם במצוותיו חפט מאוד.

במצוותיו,

ולא בתחר מצוותיו.

הגמרא המשיכה גם בנדרים סב, ועוד

הגמרא המסיימת בדבר חריף מאוד.

אדם שחלילה וחס לומד שלא נשמח,

נוח לו שנהפכה שילייתו על פניו,

ולא בא להעביר העולם.

עד כדי כך.

הסבירו הדרשנים מדוע מחורי האף הגדול הזה,

זה רומז למה שנאמר בספר איוב.

בהילו נרו עלי ראשי,

הגמרא בנידה ל״א בסבירה.

נר דולק למעלה למראשותיו של התינוק,

והמלאך מלמד אותו.

בשביל מה באנו לאוויר העולם?

אם הוא בא, חלילה, ורוצה ללמוד שלא לשמה,

היה יותר טוב שיישאר שם במעי עמו.

שם היה המלאך ממשיך ללמד את התורה.

באנו כאן, לעולם הזה,

לעשות נחת רוח ליותרנו ולעשות רצון בואנו.

ללמוד את התורה אך ורק לשמה.

אם כך, אם פה הסוגיה,

אדם שלומד שלא לשמה, לא רק שלא יקבל שכר,

חלילה יש קנלה, נוח לו שנערכה שילייתו על פניו.

וגם איך הגמרא אומרת לנו בפסחים נ',

שגם אדם יעסוק בתורה שלא לשמה, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

כתרץ רבנותם.

הוא אומר, יש שני סוגים בלא לשמה.

אם האדם הזה לומד חלילה על מנת לקנטר,

זה דבר שאסור.

ועל זה הגמרא אומרת, נוח לו שנערכה שילייתו על פניו.

אבל אם האדם הזה לומד לשם כסף וכיוצא בזה,

אז זה אין לי סוג.

הולך לומד כל הלילה תיקום כרת באיזה מקום,

נותנים לו 50 שקל, 100 שקל,

כי דברי רבנתן, הדבר נכון.

בדעת הרמב״ם,

כך כותב גם בספר לחם משנה,

כך הוא מסביר את הדברים שגם הרמב״ם הולך בהיתר זה בפסיקה הזאת.

אבל הדברים לא ברורים לנו,

יש הרבה חולקים על המהלך הזה.

מערך רוזרוע מסימן קס״ג,

הרדבה ביומה ע״ב, שניהם אומרים לא,

גם אם הוא רוצה בשביל כסף או כבוד,

גם בזה הדבר אסור.

אם כן, באיזה צורה כן יהיה מותר?

הם מסבירים את המושג לא נשמע, הכוונה כך.

האדם הזה יודע יגיע לעולם הבא,

יש שם תנור שבע, תנור שמיר.

יודע מה זה גיהינם,

שמה גם איזה גן עדן.

הוא רוצה להגיע לגן עדן.

על זה אנחנו מתירים לדבר.

על זה יש לנו את ההתר.

אבל שיהיה פה בעולם הזה, שימכור את התורה שלו לקבל כסף,

זה חסוי שלום. כפי דעת, מערך אורזרוע והריטבע.

בשום אופן לא, היו לא תהיה,

אין שום היתר בדבר של לקבל ממון עבור לימוד התורה שלו.

הם חוקים בתוקף על דברי הבנותם.

וכמו שאמרתי,

הבעיה העיקרית היא מה דעת הרמב״ם בעניין זה.

הרמב״ם דיבר בנושא בכמה מקומות, ולכן יש לנו מחלוקת קשה בדעת הרמב״ם.

הרמב״ם דיבר בנושא הזה גם בהלכות תלמוד תורה,

גם בהלכות תשובה פרק י',

יש לנו גם בפירוש המשניות בשני המקומות,

בסוף מסכת מכות,

וכן בפרק האחרון של סנגרין, פרק עוד ישראל, יש להם חלק.

אחרי כל זה יש לנו את תשובת הרמב״ם,

מה שהתפיסו בהוצאה במקיצון נרדמים בחלק ב'.

חלק מהפוסקים ראו את כל הדברים.

חלק מהפוסקים הקדמונים לא ראו את תשובת הרמב״ם.

ולכן יש מחלוקת קשה מהי דעת הרמב״ם, האם הוא מתכוון

כדברי רבנותם,

האם הוא רוצה לקבל מעט ממון מותר,

או שגם זה אסור לנו לגמרי מכל וכל.

יש לנו גם בדעת הזוהר הקדוש,

גם שם יש לנו מחלוקת מסביב למעשה המפורסם עם רבי שמעון בן פזי.

הכינוי בן פזי

למה מתכוון?

הזוהר אומר,

כשהתחיל ללמוד רבי שמעון בן פזי,

שמע את רבו רבי שמעון בר יוחאי שמסביר את הפסוק

לא יערכינה זהב וזכוכית תמורתה כלא פז.

אדם שלומד תורה, עמל בתורה,

זוכה בעזרת השם לא רק לזהב אלא גם לפז, שהוא הרבה יותר יקר מהזהב.

החליט רבי שמעון בן פזי, אם כך

אני אשב ואלמד תורה.

ישן ולמד בהתמדה,

אחרי זמן כזה ניגש לרבי שמעון.

רבנו, הצלחת לי,

אמרת זהב ופז, תן לי.

רבי שמעון בהתחלה הקפיד עליו,

אבל באותו רגע נכנס רב חובן,

ובידו כלא גדול מפז.

אמר רבנו שמעון,

היינו בים,

האונייה חישבה לי שבר,

היו גלים סוערים ונדרנו, אם הקב' ברוך הוא יטיל אותנו, ניתן את הכלא הזה מפז לרבי שמעון.

עכשיו את זה על השולחן.

רבי שמעון בר יוחאי הבין שלא בחינם בשמיים הביאו באותו רגע את הכלא הגדול הזה,

ולכן נתן אותו מיד במתנה לרבי שמעון בן פזי,

על שם אותו הכלי מפז,

אבל אותו השם הוא מכונה פזי.

זה לא הירק פזי, מה שהירקנים מוכרים לנו,

אלא הכוונה היא על הפז.

אחרי זמן מה שהמשיך להתענות בתורה רבי שמעון בן פזי,

הבין שהוא שגה שהוא לקח את זה,

בא והחזיר את זה לרבי שמעון,

רבי שמעון לא רצה לקבל, אמר לו זכית עליו.

תשמע לך נורא, שאדם שלומד תורה,

גם אם נותנים לו את שכרו בעולם הזה, כמו המעשי שם,

יש יותר הרבה דבר.

משמעות הזוהר לכאורה,

כמו שהסביר מנורא בין אותם.

אבל יכול להיות שאולי היה שם עדיין אבי שמעון בן פזי, כשהתחיל היה עדיין ילד.

בילד הרי אין ויכוח, הרמב״ם כותב שלאנשים ולילדים,

בוודאי שמותר לכתחילה להרגיל אותם שלא לשמה, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

אבל בנו במבוגרים,

אולי גם לשם כסף יהיה אסור.

יש לזה מחלוקת גדולה, גם לדעת הזוהר,

המקובלים והפשטנים נחלקו בכל המהלך הזה.

הגאון רבי אפרים ארביטי בספרו מטה אפרים,

הוא חולק על דברי הלחם משנה,

והוא אומר בדעת הרמב״ם, שהרמב״ם נוקד כדעת מערך רוזרוע והרקבה,

שאסור לאדם ללמוד לשם ממון וכיוצא דובר.

ולכל מה שאמרנו, מתוך שלא נשמע יבוא לשמה,

הכוונה היא

שלחשוב על העונה.

ביום הבא על הגיהינב והגן עדן, הלא לשמה הזה מותר.

אז הלא לשמה לשם כסף וכבוד וכיוצא בזה,

כל זה יהיה אסור.

יש לנו דבר מעין זה שמשם יכולים אולי להשוות לכאן.

יש מעשה מפורסם בתלמוד ירושלמי

שהיה ציר של בנט גיהינום בתוך אוזן של אישה אחת.

האישה הזו הייתה מטענה,

הייתה מפרסמת את עצמה.

בירושלמי מבוש תדעון, דעה ראשונה, היא הייתה צמה יום אחד,

והייתה מספרת שכאילו היא צמה יומיים, שלכן נענשה.

הדעה השנייה, לא,

היא הייתה צמה יום אחד,

והייתה אומרת שהיא צמה יום אחד.

והאסים האחי,

הייתה מתגאה בזה, מפרסמת את עצמה,

וכן נענשה.

יש לנו שתי לשונות בירושלמי.

מראה להתייחס בוויכוח הזה,

שפסק לנו באורח חיים סימן תקססה וו,

המתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה,

הוא נענש על כך.

נשמע אפילו אם היא לא מוסיפה,

אלא כמה יום אחד זו אומרת יום אחד,

שגם בזה חלילה וחס אדם יכול להיענש.

אנחנו רואים שאם האדם הזה עושה כדי להתגאות,

זה דומה בדוגמה הקודמת להתייהר, לקנטר,

שניהם שווים,

עיגון הוא לא ירצה.

במקום שכר, חלילה וחס,

הוא יכול לקבל גם עונש.

זו המשמעות שלמדו הפוסקים מדברי מרן שם,

ולכן גם הדברים האחרים כיוצא בהם,

כדאי שאדם משתדל עד כמה שאפשר לברוח מהקדדים שלא נשמע.

אנחנו מקדימים לפני המצוות,

חובים לשם ייחוד, לעשות נחת רוח ויוצרנו,

ולעשות רצון ברורנו.

זה מה שאנחנו משתדלים לומר תמיד,

ולא רק האמירה בפה,

אלא אדם משתדל גם לבצע את הדברים האלה להלכה ולמעשה.

יש לנו כביש עוקף מחלוקת,

אם הוא יעשה את הדברים בשם שמיים, 100% נטו,

בית מן בפליל,

שזה הדבר הטוב ביותר.

אנחנו קוראים בסוף אבות,

אדם שלומד תורה לשמה,

זוכה לדברים הרבה וכולי, התנ״ך מפרט שם בהרחבה,

לכן כל אדם ואדם משתדל ועומד לעשות את הדברים האלה.

תראה כמה מגדולי ישראל חיברו לנו ספרים,

ורצו שהתורה תהיה לשמה 100% נטו,

אפילו את השם שלהם לא כתבו על הספר.

אתה רואה ספר הקולגו, ספר הקנה,

לא ידוע לנו מי חיברו אותם.

ולא רק בראשונים, גם באחרונים,

עשו הרבה מגדולי הפוסקים את הדבר הזה.

הגאון רבי יוסף חיים כתב לנו את הספר תורה לשמה,

כי שמו כן הוא.

התורה לשמה, הוא לא רצה שידעו שמו עשה את זה,

הלך וכתב, כאילו המחבר שמו יחזקאל כח לי.

עד שבא תלמידו הגאון רבי אפרים הכהן,

ספר חדיק לברכה,

וגילה לנו, הגנטרייה יחזקאל כח לי,

זו הגנטרייה של שמו של מרנו רבנו יוסף חיים.

ולמה הוא עשה את זה? כדי שהתורה תהיה 100% נטו לשמה.

הוא הסווה את הדברים, אנחנו ברוך השם היום יודעים.

גם חכמים אחרים עשו את זה.

בדרך כלל בנוהג שבעולם, אדם מחבר ספר,

הולך לרב אחר שייתן לו הסכמה, יכתוב לו הערות.

היה קם בירושלים לפני 100 שנה, חמיף של הרב קוק.

שמו היה הגאון עוד אליהו דוד רבינוביץ שטועמים,

פשוט לא את האדרת.

הוא הלך וחיבר ספר בעילום שם.

מה הוא עשה כדי להסוות שלא ידעו שזה הוא?

על הספר הזה הוא כתב הסכמה וכתב הערות.

אז כאילו מישהו אחר כתב, הוא כותב לו הסכמה.

עד שאחד מהמשפחה הצליח לגנות שהוא המחבר,

הוא המסכים והוא כותב הערות,

כל יחפשו פטנטים דרכים כדי להסוות את המצוות שלהם, את המעשים הטובים שלהם,

את התורה הגדולה שהייתה בידם.

ולכן גם אנחנו צריכים ללמוד מהמעשים הטובים האלה

ואת צנועים חוכמה.

אדם שלומד תורה בספר, מכריזים עליו בגלוי, וסוף הכבוד לבוא.

אנחנו נשתדל.

עד כמה שאפשר להקניע את עצמנו.

אנחנו אומרים בכל יום את המזמור שאמר דוד המלך,

חן ובכבוד ייתן השם.

הסבירו הדרשנים,

אדם שצריך פרנסה הוא צריך להשתדל.

הוא לא יכול לשבת בבית,

אלא יברכה השם מנועיך בכל אשר תעשה.

אתה עושה, אתה משתדל,

ומהשמיים יוסיפו עוד כהנה וכהנה.

זה טוב בפרנסה,

אבל בכבוד אי אפשר לעשות את זה.

אם אני אשתדל לעשה השתדלות שיהיה לי כבוד,

כל מי שרץ אחרי הכבוד,

הכבוד בורח ממנו,

אלא חן וכבוד ייתן השם.

הקדוש ברוך הוא הוא שייתן לנו את החן.

אדם יברח מהכבוד, ואז הכבוד ירוץ אחריו,

כך יעשה האדם גם את המצוות,

יעשה אותן בעת פניה,

ובעזרת השם, בזכות זה הקדוש ברוך הוא ייתן לנו,

בזכות אותה התורה נשמע,

אורך ימים במינה, בשמאלה עושר וכבוד, במהרה,

אמן ואמן.

אמן ואמן, ברכת יישר כוח, ותודה רבה לכבוד הרב בהלכות תלמוד תורה.

מה נפלא לשמוע את הדברים המתוקים.

ומכאן אנחנו פותחים את הקווים אליכם, המאזינים העיקריים, ושאלותיכם המאזינים, הטלפון באולפן בקידומת 02-566-0250-00666 ולשאלות דרך הפקס ניתן לכתוב אלינו גם שאלות בפקס למספר 02-538-1193.

ברשות הרב, אנחנו נקדים כבר לאנשים שכתבו לנו פקסים.

יש לנו כאן שאלה לכבוד הרב.

זוג שגרים אצל הוריהם וצריכים לעבור לדירה בשכירות

לאחר ראש חודש אב,

האם מותר לעבור?

ואם לא, האם מותר להקדים את הכניסה לדירה לשבוע הבא לפני ראש חודש?

מרן כתב לנו בסימן תקנא סעיף ב'

שהחל מראש חודש אב ממעטים בשמחה,

ורצוי שאדם ייזהר לא לבנות בית חתנות לבנו.

לא רק שאסור בדוגמה הזו, אלא גם דוגמאות כיוצא בהן.

אדם שברוך השם יש לו דירה טובה,

יש לו דירה שלושה חדרים,

אבל הוא רוצה לעבור לווילה. הוא בונה וילה מהודרת, וילה יפה,

ונראו שבימים האלה ימי ראש חודש אב והלאה,

שלא יבנה ולא יעבור דירה באותו מקום.

כל זה כשהאדם הזה נמצא, ברוך השם, במקום טוב,

הגיע לנוחה והנחלה,

אלא הוא רוצה להתקדם, שיהיה לו עוד יותר קל, עוד יותר טוב.

לא מתאים לעשות את המעבר הזה אחרי ראש חודש אב.

אבל כשהאדם הזה נמצא בדירת חדר,

יש לו בין תורת יוסף שלושה ארבעה ילדים,

וכולם בחדר אחד כמו סרדינים.

אין ברירה, כאן זה לא נהר חבה,

אין כאן כוונה לכיף,

ולכן גם אחרי ראש חודש אב מותר לו לבנות דירה כזו או לעבור לדירה כזו.

קל וחומר אם האדם הזה מפסיד.

הרי מרן כתב לנו בסוף סימן תקנד,

שהפסד מהקרן דבר האבד,

גם ביום תשע באב דבר האבד מותר.

אז גם פה אותו אדם,

אם הוא עלול לשלם שירות,

יש לו הוצאה במקום אחר,

ואילו אם הוא יעבור לדירה שלו יחסוך את השירות,

אין לך הפסד גדול מזה.

או אם הוא גר אצל ההורים, קשה מאוד לחיות שם,

המקום צפוף, קטן,

אין לו את הפרטיות שלו, רוצה ללמוד או לעשות דבר אחר,

תמיד יש הפרעות,

רוצה להגיע לבית שלו,

יש לו היתר מעיקר הדין, אבל אם הוא שואל אותנו עתה,

למה לחכות עשרה ימים?

הרבה יותר טוב, שיגדיל.

השתדל לפני ראש חודש אב לעבור את הדירה,

ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.

אמן.

אנחנו כבר פונים למאזינים הראשונים שאיתנו על הקו. כבוד הרב, שלום לך, מאזינים ראשון, ערב טוב.

שלום, ערב טוב.

ערב טוב.

שלום לכבוד הרב יעקב יוסף.

רציתי לשאול שאלה בנושא הקדישים.

מה, מי צריך לומר על ישראל לפני הודו?

ויש עולמה אחרי שגומרים את החזרה לציבור, אחרי

מזמור של של יום

וגם עושים מישהו קדיש אחרי המשבח, חוץ מקדיש דיאטמי,

יש עוד אחד יש עולמה.

מי צריך להגיד את זה עם כולם או אחד צריך להגיד את זה?

כן.

אמירת הקדישים נתקנה גם ליתום.

היה צריך להיות שיתום שברוך השם יודע להיות חזן טוב.

הקדוש ברוך הוא חנן אותו בקול ערב.

הציבור אוהבים אותו מאוד,

לראותו קודמת לחוכמתו.

הנחת רוח הגדול ביותר האמיתי שהוא יכול לעשות להורים,

לאבא או לאימא,

הוא בעצמו יהיה החזן.

עכשיו,

כשהוא מתחיל את כל התפילה וההתחלה עד הסוף,

הוא גם אומר את הקדישים,

ברכו את השם המזורח, אומר את החזרה.

אין לך הנחת רוח גדול מזה.

כולנו זוכרים את המעשה של רבי עקיבא,

המדרש מספר אותו בהרחבה,

והרמ״ה כתב אותו להלכה ביורד רע סימן שע״ו סעיף ד׳.

אני אומר את הסיפור בקצרה כדי שכולנו נדע את הערך העצום של הקדיש.

רבי עקיבא היה הולך במדבר וראה איזה אדם שהיה לו על הכתף מסע גדול של עצים,

שהיה ריצה מטורפת.

רבי עקיבא קרא לו,

הוא לא ענה.

פעמיים-שלוש רבי עקיבא השביע אותו,

כשהשביע אותו הוא עצר.

התקרב אליו רבי עקיבא,

אמר לו, מה זה העצים האלה במדבר?

מה אתה צריך אותם? מה הצהרת כך?

אז מיד הזדהה לפניו ואמר לו שהוא לא מהחיים, הוא כבר מת.

כמובן שהוא היה רשע גדול,

לכן כל יום נגזר עליו,

הוא בעצמו חוטב את העצים,

שורפים אותו באותם העצים,

ועוד פעם בוראים אותו מחדש.

כשקראת לי פעם ראשונה,

לא יכולתי לעצור.

אם אני עוצר לחצי שנייה,

אותם מלאכי חבלה נופים ממכות בשוטים של אש.

רק ברגע שהשבעת אותי,

אז אותם המלאכי חבלה פחדו ממך,

נצאו לו את הרשות לעמוד.

שאל אותו רבי עקיבא,

אתה יודע יש לך איזה תיקון בכל זה?

אמר שמע שאם הבן שלו יגיד עליו קדיש,

אולי זה יציל אותו.

אמר לו, יש לך בן?

אמר לו, לא יודע.

כשהוא נפטר לבית עולמו,

אשתו הייתה בהיריון, לא יודע מה קרה.

רבי עקיבא לקח את הכתובת של אותו האדם, רשם, אמר לו, אני אלך לבדוק את זה.

מי נפרד ממנו?

הגיע רבי עקיבא לטבריה, התחיל לשאול, איפה היה גר פלומי?

אנשים התפלאו, מה לרבי עקיבא, תנא קדוש,

עם אותו הפושע שהלך לעולמו, היה מהעולם התחתון?

אפילו אחרי רבי עקיבא לא ויתר,

הגיע לאותה הבית, דפק,

פתחה לו הגברת, האלמנה.

רבי עקיבא הזדהה,

סיפר לה את כל הסיפור ושאל אותה,

האם המנוח השאיר זרע?

אמרה לו, כן.

אמרה לו, השאיר בן.

ואז ביקש רבי עקיבא, מימי אותו,

אני רוצה ללמד אותו תורה.

אפילו ברית מילה לא היה לילד הזה.

רבי עקיבא אמר אותו,

ואחר כך התחיל ללמד אותו תורה.

אבל הקליפה, סקרה אחרה, לא נתנה.

היה הילד הזה שומע, מכניס מכאן, נוציא מכאן, לא היה מבין.

רבי עקיבא עשה ארבעים יום צום.

נוצאה בת קול מאמרה, על מה?

אמר רבי עקיבא על הילד הזה, הקדוש ברוך הוא יפתח ליבו ותורתו.

וכך היה.

הילד הזה, מאותו יום התחיל להבין,

אחרי זמן לא רב, ידע כבר לקרוא, לומר את הקדיש.

לקח אותו רבי עקיבא לבית הכנסת,

ואז אמר אותו הילד, קדיש

וברכו את השם המבורך.

באותו לילה הגיע אותו הנפטר בחלום מרבי עקיבא.

רבי עקיבא,

תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

כבר אחרי הקדיש ההוא,

הורידו מעליו את הדילים הקשים הנוראים האלה.

זה המעשה של המדרש.

בנו את החשיבות העניין של אמירת הקדוש.

סגרון רבי יוסף חיים בספר רף בעלים חלק ד', קונטרס יוד ושרים,

נשאל מאדם זקן מפלד.

אומר לו, אבא שלו נפטר יותר מחמישים שנה כבר.

הוא אומר, כל שנה אני אומר קדישים,

אני עושה לו השכבה, הכל בסדר.

הרי נאמר במסכת עדויות, משפט רשעים בגיהינם 12 חודש.

הרי 12 חודש הוא כבר בגן עדן.

האם עכשיו אני צריך להמשיך באזכרה? מה אני צריך בזה? בטח הוא כבר בגן עדן.

ענה לו הרב,

הטוענת בקדיש היא לא רק להוציא את האדם מגי לינון לגן עדן.

גם כשהוא נמצא בגן עדן,

מעלה אותו הקדיש עם מדרגה ומדרגה.

ולכן,

אל תפסיק, תמשיך עם זה.

כך אנחנו נוהגים ועושים, הרי ברא נזכה בו.

ולכן,

כמו שהקדמנו, אם עוד אין איזה זכה,

יש לו ברוך השם קול נעים, הוא יכול לזכות את הרבים,

הכי טוב שהוא יהיה בעצמו אחר כך.

לא כל אדם זוכה לזה. יש אנשים שאין להם קול יפה, אנשים לא אוהבים לשמוע אותם,

לכן תקנו גם במקום זה את קדיש יתום.

אלה הם הקדישים, יש שלמה על ישראל שאנחנו אומרים.

הקדיש שמעולה יותר מכל הקדישים האחרים הוא קדיש על ישראל שאחרי לבנותו.

אנחנו אומרים כבר בבוקר, קדיש ראשון,

אחרי האמירה התורה שבעל פה,

וזהו מקומן, רבי שמעאל אומר,

יש לנו קדיש

על ישראל.

זה הדבר הראשון שאנחנו מתחילים בו.

גם זה ניתן גם ליתומים.

אחרי התפילה יש לנו,

לפני כזה,

אחרי הושענו,

קדיש שיש שלמה.

בסוף, אחרי תל אביב, גם מול הילדת זכות ערב שיש שלמה?

כולם, כל הקדישים האלה שאני אומר, הם גם בשביל העיתונות.

היה ראוי,

הקדיש המעולה ביותר, המעודר ביותר,

שרק אחד יאמר.

פעם היו מקפידים על זה מאוד,

בפרט אצל אחינו אשכנזים יוצאי גרמניה.

וכשיש כמה עיתונים, היו עושים תור ביניהם.

מי יתחלק עם אמירת הקדיש?

במשך הזמן ראוי שזה מביא הרבה מחלוקת, קנאה ושנאה.

לפני דרכי שלום, הנהיגו אצל כל הספרדים וגם רוב האשכנזים,

כל העיתונים ביחד אומרים את הקדישים האלה.

תלך אצל יוצאי גרמניה, אם תגיע לבית כנסת של יקין,

עד היום תור אשת, ואין רק אחד אומר. אין שניים.

זה היה הרבה יותר טוב.

לפעמים כשאומרים שניים,

זה צועק מפה, זה צועק משם, אנחנו לא יודעים למי לענות.

יוצא לפעמים בלבול.

אבל אם אפשר להעמיד אותם קרוב,

ושיהיה תיאום ביניהם, בפרט אם אתה עומד ליד הרמקום.

בימי החול אתה יכול להשמיע כדי שכולם ילכו אחריך,

ואז אנחנו מקימים בדבר הזה.

גם קדושים יהיה שלמה וגם קדיש על ישראל.

אבל כמו שהודגשתי קודם,

הנחת רוח הגדול ביותר שיש לנפטרים,

זהו כשאדם לומד תורה,

ואחרי נימוד התורה אדם אומר קדיש על ישראל.

ואבא שלי אומר, 45 שנים,

אומר את הקדיש הזה.

סבתא נפטרה, זו הייתה משנת תשי״ז.

כל יום אחרי התפילה

אבא אומר דברי תורה, קורא לנו הרמב״ם,

ואחרי זה קדיש על ישראל,

ועיני משמעת כל הנפטרים, והסבתא בכלל.

כך הוא מדי יום ביומו.

תגיד, עברו 45 שנים, היא בטח בגן עדן,

מעיקרה הייתה בגן עדן. אבל כמו שאמרנו,

מוסיף עוד כהנה וכהנה.

ולכן, אדם שיש לו כמה דקות ללמוד,

ייעוץ מיד בבית המדרש,

אפילו אם אולי היה בהתחלה של השיעור, לא זכה להיות בהתחלה, אפילו נכנס באמצע,

נשמע את הסוף, נשמע דברי תורה, דברי אלוקים חיים,

ואחרי זה קדיש על ישראל,

יש בזה תועלת רבה ועצומה.

אנחנו עושים להם נחת רוח,

גם הם יתפללו עלינו,

ואנחנו זקוקים מאוד לתפילה של אותם הצדיקים.

זבון ותל אביב,

כל מיני כלי משחית מסביב.

הם מייצרים את טילי הקסם וכל הדברים האחרים.

אנחנו יודעים מה הם זוממים עלינו, הרשעים האלה.

אני שלום וכייה דבר,

המה למלחמה, אבל כוחנו בפה, הקול קול יעקב.

נזכה, נלך ללמוד תורה, מאחורי לימוד התורה.

היתומים האלה, מי שיש להם קרובי משפחה כאלה שנשמתם עדן,

יגידו כאן קדוש על ישראל,

ובעזרת השם, בזכות זה,

לקרב את הגאולה במהרה, אמן ואמן.

הקדיש אחרי העלייה לתורה, מה, יש לו גם מעלה?

גם הקדיש,

חצי קדיש שאחרי לימוד התורה,

בקריאת התורה בשני וחמישי או בשבת,

גם הוא, יש לו מעלה גדולה,

ולכן אתה רואה שאנשים משתדלים לקנות את עליית משלים.

אפשר לומר אותו ביחד, או זה חריג אותו לבד? לא, רק אחד. רק אחד.

כאן עדיין לא תיקנו בפני דרכי שלום.

כאן אין את הבעיה הזאת.

פתרנו את הבעיה, אנחנו מוכרים את המשלים. כשאתה מוכר, זה הכי קל.

את הקדישים האחרים עדיין לא מוכרים.

תודה, תודה לכם. כל טוב. שלום למאזין נוסף שהיתנו ערב טוב? ערב טוב. בבקשה.

קודם כול, יישר כוח גדול על התוכנית.

כן, אני שומע.

על פי לישול בלכות שבת,

יש לנו את הדין של...

כנראה שירד מהקו, תכניס לנו שיר.

לא, יש לנו מישהו על הכוונה, הוא שואל לגבי הלכות שבת.

אתה עוד לא שומע את המאזין? לא, אני לא שומע.

האוזניות שלי לא קלטו כלום.

אז הנה, בבקשה, אנחנו נשתדל להגביה את המאזין.

בבקשה.

כן, כבוד הרב.

כן, עכשיו אני שומע.

כן, רציתי לשאול בלכות שבת, יש לנו קריאה שידו שמרן מביש,

הכל חונים את המכינה.

יש איזה נטע קטן, נשאר איתנו על הקו, אנחנו נשתדל לפתור את הבעיה.

נשאר איתנו על הקו בינתיים, נשמע איזה שיר, זה מספר צלילים.

גם זו הזדמנות להפסקה קצרה של מספר צלילים כמובן ברוח הימים הללו.

פרסני אהוב, יעל, שוכן בן הדת.

פרסני אהוב,

יעל, שוכן בן הדת.

פרסני אהוב, יעל, שוכן בן הדת.

פרסני אהוב, יעל, שוכן בן הדת.

חסוך לי נבוא,

אולבנינא נא.

חסוך לי נבוא,

אולבנינא נאמר.

הודי ומסוסי, יעל, בחסר הראשי.

הודי ומסוסי,

יעל, בחסר הראשי.

הודי ומסוסי, יעל, בחסר הראשי.

הודי ומסוסי, יעל, בחסר הראשי.

הודי ומסוסי, הודי ומסוסי, יעל, בחסר הראשי.

וחצר ראשי, עוד יום סוסי אל יעלי, וחצר ראשי.

בואי אזרח שמשי, בגלות נרמת בואי אזרח שמשי,

בגלות נרמת.

שלום לכם שוב מאזינים, אתם מאזינים בשידורי הקודש, כל האמת, ואנחנו בשיעורנו עם הגאון הגדול, הרב יעקב יוסף שליטר, ראש בית מדרש

לתורה לתפילה כמובן, חזון יעקב,

ואנחנו זוכרים שהרב איתנו היום באולפן ומשיב לשאלותיכם המאזינים. כבוד הרב, ברשותך, נקצרנו מאזינים נוספים.

שלום למאזין הנוסף, ערב טוב.

ערב טוב לכבוד הרב.

ערב טוב.

כבוד הרב, יש לי שאלה.

יהודי ספרדי שמתחתן פעם שנייה,

ולא קיים עדיין מצוות

בריאה ורביאה.

האם הוא צריך לחוש לדעת הרמה ולא להתחתן בימים האלה?

ואם הוא יחוש לדעה הזאת,

אז יכול, הוא לא יקיים את דברי המרן?

אני אשמע את התשובה דרך הרדיו, כבוד הרב.

בבקשה.

מרן התייחס לשאלה הזאת בסימן תקנא פף ב',

ומרן,

גם בבית יוסף,

גם הרמה, גם שאר הפוסקים, הדגיש מדברי רבי הגאון,

שכל מה שנכנס אב ומעטים בשמחה,

ולא נושאים נשים,

כל זה אך ורק לאדם שעדיין

יש לו את היד בן והבת,

ברוך השם, קיים מצווה פריאה ורביאה.

אבל אדם שעדיין לא קיים פריאה ורביאה,

אין את ההגבלה הזאת.

גם אחרי ראש חודש אב,

מעיקר הדין,

היה מותר שאותו אדם נשא אישה יתחתן אין שום בעיה.

אבל לא מסמנה מנטף,

זה לא סימן טוב,

עד שאדם בא פעם בחיים להתחתן,

התחיל בארץ שעה באב, זה לא מתאים.

ולכן המנהג הוא

שאנחנו לא נושאים נשים החל מראש חודש אב.

אחינו האשכנזים מחמירים בזה יותר,

הם נבהרים כבר ב-17 בתמוז, ומתחתנים שוב אפילו באדם שעדיין לא קיים פריאה ורביאה,

הם מחמירים לדבר הזה.

אבל אני מדגיש הם,

אנחנו נוהגים כדברי מרן על מנהג שלנו, של הספרדים,

שגם אחרי 17 בתמוז אנחנו נושאים נשים,

בן אדם שקיים פריאה ורבייה, בן נמלאו,

עד יום רביעי הבא,

עד ראש חודש, הדבר מותר לכתחלה.

יש לנו כלל

שיש מחלוקת בפוסקים,

המנהג שלנו כדברי מרן,

אנחנו לא חוששים למנהג אחינו אשכנזים.

ולכן, כשאדם הולך להירשם לנישואין בימים האלה,

הוא מדגיש, אומר לרב רושם נישואין,

המוצא שלי, אבות אבותיי הם ספרדים,

ממילא הוא יכול לשאת אישה גם בימים האלה,

עד יום רביעי,

עד יום ראש חודש.

אבל יום ראש חודש עצמו כבר נאסר, כמו שאמרתי,

היא לא מסמנה מלכה גם לאדם שעדיין לא קיים פריאה ורביעייה.

ולכן,

אם הוא רשם הזמנות שהחתונה תהיה ביום שלישי בשעה שבע,

הוא יכול לעשות את זה בשבע.

שלישי הבא, כט בתמוז, זה בסדר.

הבעיה היא,

אנשים רושמים בהזמנה שבע,

מתי עושים את זה?

לפעמים בתשע, תשע וחצי.

היום כותבים את המילה בדיוק,

אבל אולי זה בלשון סגי נאור.

אנחנו יודעים שלא מדייקים.

ולכן, יש בעיה.

אם הוא יתחתן בשעה תשע בלילה,

בליל ראש חודש אנחנו לומדים, יעלה ויבוא.

הראש חודש לא מתחיל בבוקר,

כבר בשמונה ועשרה, קצת הכוכבים,

זה כבר זמן לא טוב.

ולכן,

צריך להדגיש לאותו זוג שיודיעו לכל האנשים,

הנישואין,

החופה וקידושין יהיו לפני שקיעת ההמס.

שבע ורבע הרב מתחיל לומר,

רב ראי מרנן,

כך צריך לנהוג ולעסוק.

בשנה שעברה צילפן לי אחד הרבנים

שהיה צריך לקדש לעשות את החתונה הזו.

הוא הגיע לשם שבע ורבע, בקושי היו מניים.

והחתן התחיל להתחמם לו, אדוני, אל תעשה עכשיו את החתונה.

חמותי עוד לא הגיע, תראה, לא תשכח לי את זה כל החיים.

אתם יודעים איך אומרים ביידיש?

קוראים לה חמש ויגר.

כל החיים היא תגיד, אתה עשית את החתונה בלעדיי. מה יהיה?

הוא לא רוצה בשום אופן.

אמרתי לו, תן לי את החתן, אני אדבר איתו.

אמרתי לו, כמה חשוב להקביע לפני אב, שהמזל שלו יהיה טוב,

ולא חלילה שיהיה לו מזל רע של צעדיה.

אבל הצעתי לו פתרון, אמרתי לו, תראה,

אנחנו נעשה סיבוב שני.

הוא לימד את הסיבוב שני. מה, אפשר להתחתן פעמיים באותו לילה? אמרתי לו, לא.

תראה, אתם גומרים את הסעודה.

הרי יש לנו עוד הפעם שבע הברכות

אחרי הסעודה.

אנחנו רגילים לומר את שבע הברכות האלה,

יושבים כולנו בשולחן ואומרים את זה עם הכוס לים בישיבה.

במקום בישיבה,

אנחנו נביא עוד הפעם את הצלם,

נעמוד ליד האפיריון,

שם יקראו קודם כל את הכתובה,

נברך את כל השבע הברכות,

נשבור עוד הפעם כוס שני והכול יהיה בסדר.

אל תגיד להם שעשית חתונה ראשונה בשבע ורבע.

זה בסדר?

הם הסכימו.

ואז עשו את החתונה, הכול היה מסודר.

לפני שקיעת החמה גמרו הכול.

היה נמיין מקמצם, אבל עשו את הכול כדד וכדומה.

הרב הלך, חזר בעשר אחרי הסעודה,

הביא את כולם ליד האפיריון, ואז כבר חמותו הייתה,

כולם היו, הצלם כמובן היה, צילם את כולם.

אף אחד לא שם לב שהוא לא אמר את ההדרכה הראשונה אשר קידשנו למצוותיו וקיוונו על העריות. אנשים לא שמים לב לדרכות.

אצלם מה זה העיקר?

יש צלם, הוא שבר את הכוס,

עברו כמה ברכות,

פילמו את הכתובה,

והוא קרא את זה פעם שנייה,

אז הוא יצא ידי חובה, הצליח לתמרן, הכול היה בסדר.

אבל להתחיל ברגל שמאל, הוא אמר בליל ראש חודש ולא כך.

ולכן צריך להזהיר את כל אותם האנשים שקבעו כט בתמוז יום שלישי הבא,

לסתיים את הכל לפני שקיעת החלה,

ובעזרת השם יעלה זיווגם יפה יפה.

אמן, בעזרת השם. אנחנו עם מאזינים נוספים, הרב. שלום למאזין הנוסף, ערב טוב.

הלו.

ערב טוב.

הלו. אני שומע אותך, כן, ערב טוב.

ברוך השם.

רציתי לשאול בבקשה שאלה לגבי נושא של קץ השבת על שיר אבינו אתם.

כן.

אלף, מה מותר לעשות?

והאם מותר להגיד למישהו לעשות מלאכה מסוימת? אני יודע שאסור מלאכות דבר רק,

וגם האם מותר לעשות? אז מותר לה קודם זמן שף

לבין אותם, ובאיזה אופן?

ואם מותר לנסוע,

דוגמה, אם יש לי דוגמה מונית

שעולה לירושלים ומוזמנת, ועכשיו,

אם אני אקח שהחללה בבין אותם, אני אגיע באחד ולילה בחזור,

נדע אם כן אפשר לנסוע או לא,

ולגבי השאלה הראשונה,

לגבי השאלה השנייה,

אם יש בית הכנסת,

ומישהו מתפלל כדוגמה בחדר הנוסף שהוא יכול בעזרה,

והוא לבד,

ובית הכנסת זה החדר הגדול,

האם הוא מצטרף למניין אולם?

מה קוראים לו? יש שם שני חדרים לבית הכנסת? לא, בית הכנסת זה אולם גדול,

והעזרה זה קטן,

והוא החליט להתפלל לשנת בילה 18, האם הוא מצטרף או לא?

כן, שמעתי.

לשאלה הראשונה,

הגמרא במסכת ברכות דף ב', שבת ל״ד,

בפסחי, בכמה מקומות עוסקת בנושא של בין השמשות וצד הכוכבים.

הגמרא מביאה לנו כמה דעות,

והדעות העיקריות, רבי יהודה ורבי יוסף.

בשביל רבי יהודה,

מיד אחרי שקיעת החלה, התחיל בין השמשות,

ואחרי זמן הילוך שלושת רבעי מין,

צד הכוכבים.

רבי יוסף עולק אומר לו,

השלוש עשרה דקות הראשונות הן בחזקת יום,

רק השניות האחרונות,

אחת בדקה האחרונה, בין השמשות כהרף עין,

זה נכנס וזה יוצא,

ואז נעשה צד הכוכבים.

תוספות שאלו שאלה,

הרי בצפחים לא כתוב כך, שם כתוב לא שלושת רבעי מין,

אלא כדי הילוך ארבעה מילים.

הרי לפי דעת בראן, בסימן תמ״ט המין הוא שמונה עשרה דקות.

אם כדי הילוך מין אחד שמונה עשרה כפול ארבע,

שבעים ושתיים,

זו הקושייה שרבנותם מקשה.

ורבנותם מתערץ ואומר שיש לנו שקיעה ראשונה ושקיעה שנייה.

שקיעה ראשונה, מה שהמין שלש מתכסה מאיתנו,

באותו רגע מתחילים לבנות ארבעה מילים,

אבל,

אחרי חמישים ושמונה וחצי דקות זמניות,

אז יש לה שקיעה שנייה.

ועל 13 וחצי דקות האחרונות,

עד שעה ושתים עשרה דקות,

אז בין השמשות עליבה לרבי יהודה.

ולכן, לפי רבנותם,

הוא לא יחיד, יש ארבעים ראשונים שאומרים כמוהו.

כולם אומרים שרק אחרי שבעים ושתיים דקות

אפשר לעשות מלאכה. כמובן, השעות האלה הן זמניות,

כמו שכתבו רוב האחרונים,

ולא כמו שאמר המשנה דרועה,

שהשעות האלה הן שעות קבועות.

אבל כל הדברים הללו הם,

אליבא דרבנותם וסיעתו,

חלק מאחינו האשכנזים כך היו נוהגים בחוץ לארץ בגולה.

הסטמרים היו נוהגים בדבר הזה לא רק לחומרה,

אלא גם לכולה.

עד כדי כך

היה להם את הכוח אליבא דרבנותם.

אבל,

ידוע שהגאונים חולקים,

וגם בדעת הרמב״ם,

כך משמעות הדברים,

כי בנו רבי אברהם הלך באותה השיטה.

אם נאמר שדברי הגאונים הם עיקר כיוון שכך אנחנו נוהגים דורי דורות,

לא רק כל הספרדים, אלא רוב רובם של אחינו האשכנזים,

אם כן,

מעיקר הדין אנחנו לא צריכים לחשוש לרבנותם.

נכון שגם מרן הלך בעקבות רבנותם,

אבל הרי מרן בבית עוסף כתב לנו כלל בהתחלה.

כל מקום שיש מחלוקת, אם יש מנהג, ימשיכו במנהגם.

אין לנו כוח לעקור שום מנהג,

בין בדרבנן, בין בדאורייתן.

כאן אנחנו נוהגים דורי דורות

כדברי הגאונים, כמו שכתבו מרם אל אשכר ושאר הפוסקים.

ולכן, מעיקר הדין היה צריכים להיות

בין בדאורייתן,

בין בדרבנן, בכל דבר שהוא,

ההלכה היא כהגאונים.

אם יוולד לך בן בליל שבת בשמונה וחצי,

מתי תמל אותו?

תופיע רבנותם זה יום גמור,

צריך למלות אותו ביום שישי.

אנחנו לא נמלות אותו ביום שישי,

אלא המנהג שלנו מלאים אותו בשבת,

וכן כל כיוצא בנו.

זאת אומרת, בין נקודה בין לחומרה אנחנו נהגנו כהגאונים ולא כרבנותם.

אבל,

כיוון שיצא מפה קדוש,

לא רק רבנותם,

אלא עלפי ארבעים ראשונים שאומרים כאן.

תראה, בספר אורות חיים של הגאון רב חיים ברוק,

הספר הזה כולו עוסק בנושא הזה.

מביא שם את כל הראשונים אחד לאחד.

ולא רק מרם סובר כרבנותם, הוא מביא שם

שגם עליבה דרבנו ארי בהלכות קבלת שבת,

גם הוא משמע שסובר כרבנותם.

אם כך,

איך נוכל לעשות מלאכה במוצאי שבת, בקום ועשר לפני צאת הכוכבים דרבנותם?

אנחנו חוששים.

ולכן,

אנחנו תמיד מחמורים ולא עושים מלאכה במוצאי שבת,

ארצות הכוכבים דרבנותם.

אנחנו ברוך השם בריאים, לא חולים במחלת העישון,

יכולים לחכות עד תשע ועשרה, לא לעשות מלאכה, לא יקרה שום דבר, יש לנו זמן.

כך גם במוצאי כיפור.

גם שם,

מי שאוכל ושותה חלילה,

סוג תרד.

גם שם אנחנו משתדלים להחמיר,

כי באנו עלינו בלי נדר, עשרות שנים, כך נהגנו וכך נמשיך.

עד צאת הכוכבים ברבנותם אנחנו לא אוכלים ושותים.

עיקר הדין, כמו שאמרתי, היה צריך להקל.

לכן לאנשים חלשים אנחנו מתירים, אין שום בעיה.

אישה שהיא מניקה בהיריון וכיוצא בזה,

עברה את הצום, הגיעה צאת הכוכבים,

חצי שעה אחרי השקעה שתוכם אין שום בעיה,

לא חוששים לה,

אליבא דרבנותם.

אבל אנחנו ברוך השם בריאים, אנחנו משתדלים.

גם במוצאי כיפור,

גם במוצאי שבתות, אנחנו משתדלים להחמיר.

מי שיכול,

תחמיר גם בדאורייתא, גם בדרבנן, בכל מכל כל.

אבל הרבה אנשים, קשה להם בדבר שהוא דרבנן להחמיר,

לפחות יתעמתו בדברים שהם דאורייתא.

תא יזכרת דבשונך,

נסיעה מחוץ לעיר. נסיעה מחוץ לעיר,

יש כאן בעיה כבר דאורייתא.

קראנו בחומש שמות פרשת בשלח.

שבו איש תחתיו,

אל יצא איש ממקומו.

ספירה בעקבה,

תהיו לאדם לצאת מחוץ לעיר ודבית מול.

גם אם אתה נוסע רכוב כמהלג.

אם אתה יוצא את העיר לפני תשע ועשרה,

הרי אתה יוצא מחוץ לעיר,

תריסר קילומטר,

כאן יש כבר בעיה דאורייתא.

אפילו אם אתה לא נוהג, רק יושב ברכב, יש כבר בעיה.

ולכן כדאי להמתין.

אם אפשר, אם אין בעיה מיוחדת,

כדאי בלכתחילה להמתין.

אבל, שעת הדחק, אם אדם לא מסוגל,

יעשה עטרה, ויהיה לו צד היתר, צד כולה בדם.

זה דברים שאדם יכול לשנות.

נניח אם אתה צריך לעלות במעלית.

אתה יכול במקום ללחוץ באצבעות,

תלחק על הכפתור במרפק.

בשיווי.

תוריד את זה מדאורייתא לדרבנן.

דברים מעין זה. שאדם כן יכול לבצע את ידי חובה, לפחות שזה לא יהיה דאורייתא,

עדיף להשתדר ולהתעמק לעשות בדרך הזאת.

אבל אם לא, כמו שאמרת, אתה צריך להגיע לבית.

אתה לא יכול לצאת בתשע ורבע כדי שלא תגיע באחד בלילה מאוחר מדי.

אז מעיקר הדין,

יש לנו צע בהיתר בדבר, כמו שאמרנו, מנהג נגד רבנותיו.

וגם אם נהגת ולא הלכת בלי נדר,

מעיקר הדין אתה יכול ללכת לחכם ושיעשה לך התרעת המתחרט שלא אמרת בלי נדר.

יש צדדים בהלכה.

אבל כל זה מקרה חירום.

אם ברוך השם המצב הוא רגיל וטוב,

ואין שעת הדחק, תעשה כל מאמץ.

תשתדל תמיד לשמור על חומרה זו, חומרה על צד הכוכבים דרבנותם.

וכמו שאנחנו סוגרים את השבת,

בעזרת השם גם השבת ישמור עלינו.

כמו שאמר הגאון רבי חיים אבו אל-עפיה,

הוא הסביר את מה שאמרו חכמינו בשבת קסח,

שאם ישראל ישמרו שתי שבתות כהילכתן,

מיד ניגענו. מה זה כהילכתן?

ירקלו בשמיים שעריהם נבוא לחומרה של רבנותם.

אם עם ישראל ישמרו לא רק את השבת, אלא כהילכתן,

אז צד הכוכבים ברבנותם,

אז בעזרת השם נזכה לגאולה.

אם יש לנו הבטחה כזו מפה קדוש,

בוודאי ששווה, כדאי לחכות, להמציא בסבלנות,

עד צאת הכוכבים ברבנותם.

אפילו מי שחולה במחלת העישון,

יעשן שתי סיגריות פחות, תהיה לו אריכות ימים ושמים,

וכן לבריאות טובה יותר,

שיחכה בסבלנות,

והשם לא ימנע טוב להלכים מסוימים.

אמן. לגבי השאלה השנייה, רב?

ההבדלה אפשר לאומרה גם לפני צאת הכוכבים ברבנותם. הרי מפלג המנחה אפשר לומר את ההבדלה

מעיקר הדין אז הילד הדליק לך את הנר ואתה יכול לומר את ההבדלה לפני תשע ועשרה. אתה לא חייב להמתין לומר את ההבדלה דווקא אחרי רבנותם.

אלא גם על ידי רבנותם יוצאים לידי חובת ערבית והבדלה גם לפני צאת הכוכבים שלו ולכן בזה אתה לא צריך להתעכב. כל מה שאמרנו, להתעכב

שלא לעשות מלאכה.

מה השאלה השנייה הייתה?

אפשר, כן. כיוון שאין זה דין אלא חומרה, לכן אתה יכול לומר לילד דברים שחלילה ביום שבת עצמו חס ושלום.

התורה מזהירה אותנו בעשרת הדברות פרשת יתרו לא תעשה כל מלאכה אתה ובינך וביתך אבל כיוון שזה לא דין אלא חומרה אתה מחמיר אבל לומר לילד אתה רשאי מלכתחילה

לומר למישהו אחר שלא מחמיר כרבנותם אין בזה שום איסור, שום מלאכה כי הדבר מותר מלכתחילה.

לגבי השאלה שנייה, המאזין שאל לגבי בית הכנסת, נכון?

עם חדר נפרד.

הכלל הוא,

כשאדם רוצה להתפלל במניין צריך להיות יחד עם כל הציבור

ולא להיות בחדר אחר.

כשהוא נמצא בעזרת נשים הרבה פוסטים אומרים שזה נחשב לחדר אחר.

אנשים באים מאוחר,

מתביישים להיכנס בכלי מאוחר,

נשארים בעזרת נשים ומאבדים הרבה מאוד מהמצווה.

הן אין כביר לא ימאס, הקדוש ברוך הוא לא מאס בתחילתם של הרבים,

הוא נמצא בתוך הרבים.

אבל אם הוא נמצא בעזרת נשים זה שעה שהציבור מתפלמים, זו מעלה מסוימת,

אבל זה לא דומה לאדם שנמצא בתוך בית הכנסת.

ולכן אפילו אם אין שם אנשים בעזרת נשים, המקום ריק,

לא יעשה דבר כזה, אלא ישתדל להקדים,

יפה תמיד מעשרה ראשונים,

ייכנס בפנים, שם השכינה במדרגה הגבוהה,

ושם הקדוש ברוך הוא יקבל את התפילות שלנו באהבה ורצון.

אדם צורח, מגיע עד בית הכנסת,

בסוף לא נכנס לבית הכנסת,

מחמיס את ההזדמנות,

במקום זה,

ישתדל להיכנס פנימה,

והקדוש ברוך הוא יקבל את התפילות שלנו,

ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, אמן.

אמן כן יהיה רצון.

תודה רבה למאזין היקר.

ברשות הרב, יש לנו כאן הפתעה,

מצטרף אלינו לשידור החי, וגם לשאלה וגם לברכה.

רבי שמואל בן-אטר, השם ישמור ואיחייו,

שלום עליכם, ערב טוב ומבורך, רבי שמואל. שלום לך, שלום עברנו ברבנו, הרב יעקב ישמור, השם ישמריך. ברוכים הבאים.

אני שמעתי פריל של שידור חי, לא בטלפון, אמרתי רבי יעקב פה, אני חייב לבוא לראות אותו.

לא דומה את ה...

תחזר ותחזר ותחזר שמע. כל כל יעקב, השם ישמריך, כבוד הרב, אני רואה פה

אנשים מחכים כבר שבוע שלם ושואלים את כבודו שאלה.

יש לי פה שתי שאלות קצרות, בראשות כבוד הרב.

אנחנו פה בערוצי הקודש, בכל האמת בכל אופן.

בימי העומר נהגנו להשמיע מוזיקה שקטה,

בשביל שאורה לנו מרן,

אבל לגבי הימים האלה,

באמת לא יוצא לשאול אף פעם.

יש שם ניגש על הרבה אנשים שלא שומעים את ה...

אני לא מדבר על אנשים חרדים,

אולי קצת פחות מתחזקים שבימים האלה לא שומעים את הערוצים בגלל שאין מוזיקה.

אז קודם כל יש צד להתיר, ואולי בשעות לילה מאוחרות,

שאנחנו משדרים עד ארבע לפני בוקר,

הרבה חיזוק כל בוקר,

כל לילה,

או אם יש אפשר לשמוע ביום שישי, במוצא שבת.

יש אפשרות כזאת.

אבותינו אמרו לנו, משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולא רק אב.

הזוהר אומר שהמזל של עם ישראל בחודשים תמוז אב, המזל הוא לא טוב.

ולכן,

בגלל זה הנהיגו שלא שומעים את המוזיקה.

מרן בסימן תקסטג מרן החמיר באופן כללי, וכל השנה כולה מרן אסר עלינו לשמוע כלי נגינה.

רק כשיש תעודת חתן וקלה, וכיוצא בזה, רק אז אנחנו ותראה.

אבל כשאין מסיבה למסיבה, בכל השנה כולה יש אנו בעיה.

אלא שאנחנו סומכים על מה שכתב הגאון ממוקאץ',

הגאון רבי אהרון אפילשטיין בספרו כפי אהרון.

הוא אומר שכל זה כשאדם רואה את הכלים לפניו,

שידור חיים.

אבל היום בזמן הזה,

שכל מה שאנחנו שומעים מהרדיו או מהתקליטים,

כל זה קלטת ואין כאן תא חזה,

זה רק תא שמה,

בזה אנחנו נהגנו להקל בכל השנה כולה.

גם אחרי שבע עשר בתמוז.

השאלה היא, מה המאזינים שלנו?

לא עשינו סקר מדויק לדעת.

אם המאזינים שלנו הם חילונים,

אם הפוטנציאל להחזיר את האנשים האלה וכולם חילונים,

אז היינו אומרים פיקוח נפש,

דוחי שבת, הרי מרן כתב באורח חיים סימן שו סעיף יד,

שלא רק הצלת גוף, אלא גם הצלת נפש אותו דבר.

אז ודאי שנדחה את האיסור ברבנן הזה, את המנהג הזה,

כדי שנוכל לקרב רחוקים.

אבל אם בסקר יתברר לנו שרדיו כל האמת הוא רדיו של בני תורה נטו,

שומעים אותנו תלמידי חכמים,

אברכים, בני ישיבות, אנשים שעמלים בתורה,

זה הציבור שלנו.

אז להם לא נוכל למצוא שום דרך כדי להתיר היתר בדבר הזה.

אין לי מושג, אין לי שום סקר ביד.

ידידי ואהובי יושב לידי, אבל לא הביא לי סקרים.

אפילו איזה סקר פעם.

נו, מה יצא?

סקר, יש,

אם לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל למשל 80% ממצביעי ש״ס מאזינים רדיו כל היום, זה סקר של ימינה צבע. אבל הש״סניקים דתיים, לא?

יש כאלה ש...

אתה יודע, כבוד הרב, יש כאלה הרבה,

הרבה שבסקר שהיא כותבת שם,

אולי רבי שמעון פה יכול לעזור לי, אתה עשית את הסקר של ימינה צבע.

כמה חילוניים מקשיבים?

מספרים.

היא אומרת בין שבע לקשעה אחוז חילונים.

בכלל אותי, בכוונה יותר טוב, היום שבלילה כל מי שמתקשר לתוכניות ורוב הללו מ-12 עד 14 נדבוכים הוא בא חילונים.

טוב, אם באמת הרוב הגדול הם חילונים באותם ממשרות, בלילה... לא לא, לא רוב הגדול.

בין שבעה... בלילה, רוב המתקשרים, הנה אבי נמצא פה בלילה, עד השעה הבאה.

היום רוב המתקשרים הם חילונים.

ברובם, כן. ברובם.

אחוז, אחוז ורוב.

אם אחוז גדול באמת של השומעים הם חילוני ואנחנו רוצים לקרב אותם,

ואם תהיה שירה בלי מוזיקה, יהיה רק בקשות, הם לא ישמעו אותנו,

ילכו אחר כך לשמוע ערוצים אחרים,

ושם בערוצים האחרים נהגו לקיים רק רע כל היום.

הם עדיין לא למדו חומש שמות, הם עדיין פרשת בראשית,

ושם כתוב רק רע כל היום, והם מקיימים את זה למהדרין מן המהדרין, כך הם נהגו.

יש להם מנהג קדמון.

אז במקום שילכו לרעוד בשדות זרי,

הלכה למה, גם בתחנה שלנו יהיה מותר לעשות כן. אבל התוצאה תהיה, נניח אחת כמוני.

אני פותח באחד בלילה לשמוע כל האמת,

אם אני אשמע את המוזיקה הזו,

אני דתי, ברוך השם.

אני צריך לסובב מיד, לעבור לגן אחר.

לא אוכל לשמוע אתכם, אני אפסיד אתכם.

זאת אומרת, יהיה לכם רווח עם החילונים,

אבל אתם תפסידו אותי וכיוצא בי.

לכן חלק מהרבנים נתנו את ההיתר, נתנו לכם את הכיוון הזה,

אבל תעשו חשבון טוב,

אתם תרוויחו צד אחד, אולי זה כדאי,

אבל תביאו בחשבון שתפסידו אותי ועוד כיוצא בי.

השם יעזור, השם יעזור שיהיה לכם סיעתא בשמיה,

שבאמת כל החילונים כולם ישמעו ויתקרבו לאבינו שבשמיים,

ורבים מעמי הארץ מתייהדים, ברוך השם.

יש תנועה חזקה, תנועה גדולה של בעלי תשובה,

ולא מעט הודות גם לערוץ הקדוש הזה,

שאנחנו נהנים לשמוע את קולו תמיד.

ברוך השם, זכיתם, זיכיתם את הרבים,

בעזרת השם תעשו חיל,

עוד כהנה וכהנה, זכות הרבים תלויה בכם, יוסף השם עליכם ככם אלף פעמים,

ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. יום שישי ומוצא שבת, אין שום... שוב אותה הבעיה, אותה הבעיה, גם שם יש לנו את המגבלה.

ולכן, אם יש לנו חילונים, בסדר.

אם אין חילונים, אז כדאי יהיה להחמיר.

אני אוהב לשמוע את הבקשות גם בלי כלי נגינה. אתם מביאים כאן את השירים היפים ביותר,

דברים שהייתי שומע אותם לפני 40 שנה, 45 שנים,

וכמעט נשכחו.

אתם זכיתם, ברוך השם,

להביא לנו את השירים האלה, ודווקא בימים האלה,

בלי כלי נגינה.

אנחנו שומעים אותם ונהנים, אתה שומע את הקול של הזמר נטו,

בלי צלילים שקצת מקשטשים את הקול שלו.

אנחנו שומעים את הדברים היפים, הנחמדים האלה,

אז אולי... כן, אולי גם זה נחוץ, אולי גם החילונים אוהבים לשמוע את זה.

מה, אם שומעים את מוני טבעוני בלי כלי נגינה, זה לא טוב?

בוודאי שזה טוב ועוד איך טוב.

ולכן,

צריך לשקול את הדברים גם מבחינה מסחרית, מה שנקרא,

ולבדוק את הדברים גם בקטע האמשימי.

יישר כוח, כבוד הרב.

כבוד הרב, עוד שאלה ברשותך.

מנהג ג'רבה,

קדמון,

אחריו הגאון רבי חנפון משה הכהן, כתב בספרו שאולי ונשאל,

שמברכים בקראת שעשה לקרות צורכי בתשעה באב.

כן.

מה לך, מברכים או לא מברכים?

דעת רוב הפוסקים שכן צריך לברך.

הבעיה היא שבעניינים של ברכות אנחנו מאוד זהירים.

הכלל של ברכות לא דומה לכל התורה כולה.

בכל התורה כולה אתה הולך אחרי רבים להטות.

אבל כאן הרי הפוסקים לא נשאו ונפנו פנים אל פנים.

ולכן אנחנו חוששים אפילו למיעוט.

כאן גדולי המקובלים, הרבה מהם חששו לדבר הזה.

בואו ככל הפשטנים כן נטו להקל,

שגם אם הוא לא נען לעליי,

גם אם בכל היום אנחנו הולכים יחפים,

אפשר לברך את הדרכה שעשה לי כל צורכי על מנהגו של עולם אנחנו מברכים.

אבל כמו שאמרתי, יש חלק מהמקובלים שחושבים לדבר.

אז אם בג'רבה נהגו,

שם יש להם מנהג,

במקום מנהג לא אומרים להסתפק ברכות לעכב.

הבעיה היא לנו.

לנו אין מנהג בדבר הזה.

ולכן יש הרבה שמתחכמים.

א',

אומרים בבוקר את הברכה, ברוך אתה,

מהרהרים שם ואלוקנו,

ומשתדלים מלך העולם, שעשה לי כל צורכי.

ובלילה משתדלים אחרי הצאן,

למעון את הנעליים, שתהיה לה ברכה על מה לחול.

אבל לקום ולברך מלכתחילה, כמו שאמרתי,

יש בעיה בדבר,

ואדם חכם,

לא כדאי שייכנס למחלוקת הזו,

כי יכול להיות שאומרים ספק ברכות לעכב לא רק בין הפשטנים,

אלא גם כשהמקובלים חולקים,

גם בזה יש לנו בעיה קשה.

תראה, בנושא הזה תשובה אביה עומר חלק ט'.

עוד רבים מחכמי דורנו דנו בשאלה הזו,

ולכן, כמו שאמרנו,

עדיף יותר שאדם יאמר שם ואלוקינו והרהור.

אבל מרן, ואביה עומר כותב שכן אבל. נכון. נכון, האבא סומך על ספק ספקה,

שאם הוא נועל את הנעליים בלילה אחרי הצום,

אז יש לו על מי לצמות.

שוב הבעיה היא האם ספק ספקה בברכות אנחנו אומרים או לא אומרים.

יש בזה שוב אריכות דברים,

הגאון עוד דוד פרדו במכתן לדוד, עשרות מגדוני הפוסקים דנו בזה,

ושוב, הרבה מהפוסקים אמרו,

ספק ספקה בברכות לא אבדילה.

ולכן אנחנו חוששים, אנחנו פחדנים מאוד בעניינים של ברכות,

ולכן יש ממליצים לומר ברוך אתה ולהרהר שם ואלוקינו.

אתה ג'רבאי, יש לך מנהג, טוב, אבל לא כולם זכו להיוולד בג'רבה,

ולכן אדם חכם יעשה את הפתרון השני.

כן, חזק ואמץ, אנחנו לקראת סיום השאלות. כבוד הרב, איתנו מאזינים שממתינים לסיום השאלות.

שלום למאזין הנוסף, ערב טוב.

ערב טוב. בבקשה, ערב טוב, אדוני.

הלו. ערב טוב.

שומע, שומע אותי, כבוד הרב? כן, שומע טוב.

רציתי לשאול לגבי ימי בין המצרים.

האם כשיש אזכרה, האם אפשר לעלות לבית העלמין?

ומה המנהגים של הדברים האלה?

גם בימי בין המצרים אפשר לעלות לבתי הקברות,

אין הגבלה.

רק יום אחד בראש חודש אב, יום רביעי הבא,

אנחנו נזהרים לא לעלות לבית הקברות,

כמו שכתב...

ומראנה בית יוסף בשם הכל בו.

אבל חוץ מיום רביעי,

כל הימים אפשר לעלות. בתנאי,

מדגיש המגן אברהם בשם המקובלים,

שאדם רוצה ללכת לבית הקברות,

וכל השנה כולה חייב לפני כן ללכת למקווה טהרה.

יש צער גדול לנפטרים מאותם המתים

אם באים לשם אנשים שלא תבדו במקווה.

ולכן,

אם יש לכם אזכרה, תודיע לאנשים,

ישכימו בבוקר, ילכו למקווה,

ברוך השם,

המקוואות של הגברים צפוחים בבוקר השכם,

ילכו כולם, יטבלו בקדושה, בטהרה, ילכו שם לבית הקברות,

יגידו תהילים או משניות לעילוי משמת המנוח, יגידו אחרי זה קדיש,

וזה בוודאי יש תועלת.

אבל אם אתה יודע שהם לא טובלים,

אולי עדיף להתחמק,

עדיף להימנע,

לא לצער את הנפטרים.

כך גם באותם האנשים שמארגנים בימי פטירת הצדיקים.

יש לנו בעוד שבועיים,

ובאב, יום ראשון בשבוע, יהיה פטירת רבנו הארי הקדוש.

יש עושים את הנסיעה בלילה, מוצאי שבת, יש ביום,

ויש אנשים שמתחילים לארגן אוטובוסים לצורך זה.

למה לא? זה דבר טוב,

יש בזה ודאי תועלת שאדם פוקד את הקבר של הצדיק באותו יום, זכותו יגן עלינו, בתנאי.

קח את כולם, תחנה ראשונה, מקווה.

או יש אותו מעיין,

שמה בצפת, מקווה הארי,

כל הגברים כולם נכנסים למקווה,

כולם טהורים,

אחר כך יגיעו לקבר הארי.

אבל ללכת לקברות הצדיקים בלי טבילה, כמו שאמרנו, זה לא טוב, יוצא שכרם בהפסדה.

לכן צריך להדגיש את זה לכל אותם שמארגנים,

לאו דווקא לקבר רבנו הארי, אלא הוא הדין גם במקומות אחרים.

אם עושים את הארגון של הטיולים האלה או דרך הערוצים או בצורה אחרת,

תמיד להדגיש, תחנה ראשונה, מקווה.

קודם כל, שייכנסו בטהרה,

ואחר כך ילכו כל הגברים משם,

יגידו את התהילים, המשניות, התפילה,

לאילון נשמת הצדיק, ואז בעזרת השם,

סמטם יגן עלינו, אמן. אמן.

תודה לך, מאזין.

שלום, שלום וכל טוב עדו. מאזין האחרון, שלום. בבקשה.

כבוד הרב, מה שלומך?

ברוך השם.

כבוד הרב, יש לי שאלה בלכות בורר, שתי שאלות יותר נכות.

שאלה ראשונה, אם אפשר לשאול,

בת' ק'יוט בלכות בורר שמה,

שהרמ״ה כתב,

אם אני זוכר נכון, של לוזים ובוטנים,

אין להם שם של פסולקת לקלפות שלהם.

ולעומת זאת, בשם כא' שמה לגבי שום הוא כתב שמשמע דווקא לאלתר מותר, אבל לאחר זמן זה אסור.

המקור של הרמ״ה הוא בדברי הראש ועטור.

והם קוראים לקליפות של הבוטנים והשקדים שזה שומר לפרק.

זאת אומרת, איסור בורר יש,

כשבא לך גוף זר,

אבן וכיוצא בזה בתוך הבוטנים,

זה נקרא בורר באורייתא.

אבל דבר שנוצר עמו, כמו הקליפה של האגוזים והבוטנים,

בזה הראש מחדש שבזה הם יישאו בורר מן התורה,

והרמה העתיקה זה להלכה שם בהלכות יום טוב.

מחלוקת גדולה האם הסברה הזו נאמרה רק ביום טוב או גם בשבת.

הרקע למחלוקת,

הרי התורה אמרה לנו וכונה שמות פרשת בו

אך אשרי יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.

ביום טוב,

בדאורייתא בורר מותר,

כמו שכתב לנו מרן בסימן ת״צ״ה וא״ב.

אז אם כל בורר ביום טוב מותר,

בזה סמך הראש על הסברה שלו.

אבל לגבי שבת,

מי אומר שהדבר הוא כך?

המשנה ברורה בסימן ש״י״ט העתיק את הדברים מהלכות יום טוב והלכות שבת.

בא חברו הגאון בעל ספר פני אריה החי והשיג עליו,

מה נאמין לכם?

אולי כל דברי...

הרמה שכתב בשם הראש זה רק במסכת ביצה, בהלכות יום טוב.

אבל הדברים מפורשים גם ברבנו ירוחם.

רבנו ירוחם אמר את הרעיון הזה גם בשבת.

אלא מה? יש הרבה חולקים.

אנחנו מצטרפים לסניף

את הדעה הזו להקל בדברים אחרים.

אבל להקל בזה להדיא לגבי שבת,

להוציא את הקליפות של הבוטמים,

שונת מתוך אוכל,

אפילו בלאלתר,

אנחנו נזהרים מלכתחילה.

אמרת הסברה טובה, אמרת דברים נכונים,

לצרף אותם לסניף.

אנחנו לא סומכים על זה ללכתחילה, הלכה למעשה, כיוון שיש הרבה פוסקים שחולקים.

ולכן,

אתה רוצה לאכול מהבוטמים?

תוציא את האוכל,

את הבוטמים מתוך הקליפות,

ולא להפך.

גם בזה מן הראוי מלכתחילה להיזהר,

לא להיכנס לדבר שהוא ספק באורייתא,

כלל בידינו, ספק דאורייתא לחומרה.

כבוד הרב,

יוצא שהרמב״ם בהלכות שבת, הוא לא תפוף את הדבר עד התוף?

הרמב״ם לא אמר את הדברים האלה בהלכות שבת. כמו שאמרתי, הוא אמר את זה רק בסימן ת״ק י״ל בהלכות יום טוב.

נגיד הקליפת שום, לכאילו שום. לגבי הקליפת שום, מי אומר לך שהוא מדבר על מלאכת בורר? אולי הוא מדבר על מלאכת דש?

אתה בדקת את דברי הרמב״ם שמה? תבדוק. הביאור הלכה לא גידר על זה,

הוא משהו על מלאכת דבריו שאני מבין בורר.

ולכן, גם לגבי השום.

אם אתה מקלף את השום ואוכל מייד לאלתר,

יש צד היתר.

אבל אם אתה לא אוכל לאלתר, יש בעיה.

אנחנו סומכים על דברי הרשב״א והרן שבורר לאלתר,

מותר לך תחילה, כך גם בקילוף השום.

אבל אם אתה לא אוכל בלאלתר, כמו שאמרתי, יש מחלוקת קשה.

אני לא אומר שכל הפוסקים יגידו מאה אחוז שיהיה אסור,

אבל בדבר כזה שהוא ספק דברייתא,

אם אתה לא אוכל לאלתר, אתה מסתבך.

אז אם אנחנו מסבירים שהרמב״ם דיבר לגבי קליפות שהוא מדין בורר,

אז במקום שהוא לא תפס את כל הסברה, ביום טוב הוא עושה חילוף בין יום טוב לשבת.

אתה יכול לצאת, נכון? שוב, גם לגבי הנקודה של שבת, אם אתה רוצה לדעת ההלכה למעשה,

אז ההנחיה היא אך ורק בלאלתר,

הן לגבי קליפת השום והן לגבי הבוטמים.

תקלף,

תאכל מיד.

אם אתה לא רוצה לאכול לאלתר,

גם בזה וגם בזה, אמרנו שביום שבת הדבר אסור. אין אפשר מלכתחילה לנהוג ולעשות כן.

אתה נכנס בדבר שהוא יספק דהורייתא. עוד שאלה, נחילה. בבית יוסף שמה בשין יט שמה.

מה שמע בבית יוסף יבין שהוא סובר כמו דת המורדכי,

דהיינו עד שעה, נכון?

ולעומת זאת, לגבי הרמב״ם שמה הוא כותב,

יש חילוק בין אוכל לאוכל, לפסולת לפסולת.

כשפסולת מאוכל, אז משעתיים שלוש,

משמע פחות מזה אין בעיה.

ולעומת זאת, לגבי אוכל לאוכל, משחרית לבין ארבעיים.

אבל הקושי של למה הוא כותב כאילו שעתיים שלוש, משמע פחות משעתיים שלוש יהיה מותר.

לעומת זאת, הוא אמר כבר מרדכי שזה שעה.

לא, לא, ודאי שלא, לאו דווקא שעתיים-שלוש.

אלא, בוודאי שאם זה יותר משעה,

בוודאי שהדבר אסור.

אה, זה לאו דווקא, כבוד הרב? ודאי שלא.

אפילו על שעה יש מחלוקת קשה.

תראה, בספר של האבא, הוא דן בנושא הזה,

הוא כתב את זה פעמיים.

הוא כתב פעם ראשונה בירחון כל סיני לפני ארבעים שנה,

ושם הוא חלק על הבן איש חי,

שאפילו חצי שעה לפני ארוחה אסור, עד כדי כך. הוא אמר ספק דאורייתא.

אחר כך האבא אקן אמר שחצי שעה מותר,

אבל אתה רוצה להקל, למשוך אותנו שעתיים-שלוש,

ובוודאי שאין לך על מי לסמוך שוב לספק דאורייתא, בלבלק, תיזהר, אל תעשה דבר כזה.

אל תברר, כבוד הרב.

זהו, עד חצי שעה ותו לה.

תודה רבה, כבוד הרב.

כל טוב, שלום שלום לכם, ותודה רבה. כבוד הרב,

ואנחנו ממש בנקודת הסיום,

אז נשמע בעזרת השם דברי...

סיכום מהלכות בין המצרים בזמן שיש איתנו, וגם דברי ברכה בבקשה.

כן.

התחלנו בנושא של מוזיקה ותזמורת בימים האלה, ונסיים בזה.

האחרונים דנו כשיש תעודת מצווה בימים האלה.

לא רק תעודת חתן וכנאי, אלא גם לגבי תעודות ברית מילה וכיוצא בזה,

מה הדין של כלי נגינה בימים הללו.

המסקנה היא,

חתן, בתוך שבעת ימי חופתו,

הזמין אותך מחר, מחרתיים.

הוא רוצה להביא גם כלי נגינה, מותר הדבר מלכתחילה.

החתן מצווה ושימח את אשתו אשר לקח.

נדגיש לנו המהריל,

אי אפשר לשמוח ולשמח בלי כלי נגינה.

אתה יכול להביא תזמורת,

גיטרה, קנון, עוד,

הכל אפשר, אין שום הגבלה.

לגבי סעודת ברית מילה יש מחלוקת גדולה באחרונים.

היעבד?

בעתו להחמיר, הוא אומר,

אנחנו יכולים להתיר אך ורק לחתן, אבל לא עד כדי כך לגבי מילה.

ולכן, אם המילה הזו בין המסרים, אסור להביא כלי נגינה,

הוא מצטט את דברי האליה רבה בסיוון תקנא, סעיף קטן, כא',

ועוד שנהגו האשכנזים להחמיר בדבר הזה.

אבל לנו,

לספרדים,

יש צד להקן,

מותר מלכתחילה להביא כלי נגינה גם בסעודת ברית מילה.

כך כותב

הכנסת הגדולה באות ל״ג,

הגאון חידה לחיים שעל חלק א', סימן כ״א, עיקרי הדת בירדיה על סימן ל״ו,

מעשה אברהם,

נושא חיים,

הגאון עוד יצחק פלאצ'י ויפה ללב, חלק ב', סימן תקס״ס,

אות חיים ושלום,

כף החיים בסעיף קטן ל״ד, האגרות משה ועוד.

כך הוא אמינה גם בירושלים, ולכן,

כשיש סעודת מצווה,

אם זה סעודת חתם וכלה, דרית מילה

או סעודת סיום נוספת,

יש יותר בימים האלה להביא גם כלי נגינה.

אם האדם הזה רוצה להחמיר על עצמו במקום כלי נגינה,

רוצה להביא תקליטן המחמיר, תבוא עליו ברכה.

הבעיה החמורה יותר היא בדבר מצווה.

אם הדבר מצווה הזו בדיוק באותו יום, בעיתו בזמנו,

יש לנו צדדים להקל, להביא כלי נגינה.

אבל היום רוב האנשים עושים את הדבר מצווה בלילה.

אז אם הוא נולד,

תאריך הלידה שלו ביום כף ט',

מתחילים לחגוג עד שנהיה לילה צאת הכוכבים,

מתחיל להיות ליל ראש חודש.

ואז בלילה אין לך היתר להשמיע את אותם הכלי נגינה.

אם זה היה בצהריים, היה לנו יותר קל.

אבל ברכה שנעשית בלילה היא גולשת אחר כך ללילה,

ולכן כדאי להמליץ להם במקום שזמורם

יביאו את התקליטן הזה,

ואז יצאו ידי חובת הפוסקים,

זה מה שממלץ לנהוג ולעשות.

רבותינו, הבהירו אותנו להתאבן על ירושלים,

והאדם שזוכה ומקיים את ההתחלה יראה בעזרת השם גם בנחמת ציון וירושלים. כך אומר לנו הנביא,

שילכו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה,

פיסו איתם הסוף,

כל המתאבלים עליה.

אנחנו שמתאבלים,

אומרים תיקון חצות, מזהרים בכל דיני האבילות בלי פשרות, אלא ככתבו וכלשונו במאה אחוז,

בעזרת השם,

נבכה שיבוא מלך המשיח לאולפן הזה,

ישמיע לנו את הבשורה,

קץ הגאולה, יבשר אותנו בשורות טובות,

ישועות ונחמות, במהרה בימינו, אמן ואמן. אמן ואמן. חזק ואמץ, כבוד הרב. תודה רבה על השיעור הנפלא, על התשובות הנפלאות. חזקו ואימצו גם המאזינים היקרים על השאלותיכם, המאזינים היקרים.

תודה לרבי שמואל שהיה איתנו, רבי שמעון. תודה רבה לכם, המאזינים היקרים, על ההקשבה.

אנחנו נשמע, כפי שהרב אמר וציין, את החשיבות של שאילת הבקשות,

אז בעזרת השם נשמע מספר צמינים ושירים של שאילת הבקשות,

ונשוב אליכם לתוכנית שמחת החיים עם הרב