הידור כתיבת ספר תורה, שיעורי המידות בהלכה ודיני תפילת ערבית מפלג המנחה ועוד מגוון שאלות...

 - - - לא מוגה! - - -

לכל ידידיי ואהוביי באולפן ולכל המאזינים. התורה מצווה אותנו, מצוות עשי דאורייתא, ועתה כתבו לכם את השירה הזו. כשאדם בא לכתוב ספר תורה, מלכתחילה צריך לכתוב ספר תורה לא רק כשר, אלא גם מהודר. ספר תורה מהודר צריך להיות דומה קצת ללוחות הברית. הגמרא במסכת רב בתורה, בדף יד, הגמרא אומרת, הידור שעשה רבחה בר יעקב, שהאורך של ספר תורה יהיה כמו ההיקף שלו. הרב הונא, עוד מהאמוראים, ניסו לעשות את זה ולא הצליחו. קדמו כמה וכמה ספרי תורה ולא הצליחו. הרבחה בר יעקב עשה רק ספר תורה אחת והצליח. האורך וההיקף היה שווה. זאת אומרת, אם האורך הוא 48 סנטימטר, גם ההיקף מסביב גם כן יהיה כך, 48 סנטימטר. אבל חכמים התפעלו מאוד מעוצם גאונותו של רבחה בר יעקב. לא רק גאון בתורה, אלא גם במתמטיקה, ידע לחשבן ולעשות את הכול בצורה מדויקת. יאהבו ברבנן עיני הוא ונח נפשי. מעיל לרע הלך לעולמו. מכל מקום הפוסקים כולם, פה אחד הרמב״ם מרן בשולחן ערוך ויורד יעס סימן רשע ע״ב ועוד. כולם כתבו לנו את ההלכה הזו שבלכתחילה צריך לכתוב ספר תורה שהאורך וההיקף יהיה שווה. וכמה האורך של ספר תורה, כמה המינימום? הגמרא אומרת שישה טפחים. פחות מזה אנחנו לא פוסלים, וכשר, אבל זה לא מהודר. ולכן כותב הרשב״ש, בנו של התשב״ט, רבי שלמה בן שמעון, ראשי תיבות הרשב״ש, היה מגדולי רבני אלג'יר לפני 600 שנה, הוא אומר, אם הספר תורה פחות משישה טפחים, לא כדאי להוציא אותו ולברך לקרוא בו בקיבור. אדם יכול לקיים בו בדיעבד את מצוות ועתה כתבו לכם, ישאיר את זה בבית. אבל לקחת את זה לבית הכנסת ולברך עליו, מן הראוי להימנע. העתיקו אותו, שאר האחרונים, פתחי תשובה, קול יעקב ועוד, וכך המסקנה למעשיהם. ספר תורה העתיק ביותר שקיים היום בעולם הוא הספר תורה שכתב הרן, רבנו ניסים המפרש את הריס. הספר הזה היום נמצא בירושלים, באוניברסיטה העברית, ושם אנחנו רואים שהרן טרח והצליח לעשות את הספר תורה כמו שעשה רב רחב בר יעקב. האורך של הספר תורה הוא 48 סנטימטר, וגם ההיקף הוא 48 סנטימטר. הרב הצליח לעשות, ליישם את דברי הגמרא והפוסקים, ספר תורה שהוא מהודר מאוד. מהספר תורה הזה אנחנו יכולים ללמוד כמה וכמה הלכות. הרבה דברים שהפוסקים נחלקו ביניהם אנחנו לומדים מתוך ספר תורה. ואני אציין מחלוקת גדולה שנוגעת למאות פסקי הלכה בחיי היום-יום. כל יום אנחנו נתקלים במחלוקת שהרבה אנשים נבוכים ולא יודעים מהו עיקר הדין, ומספר התורה הזה אנחנו לומדים הלכה למעשה. הרי הגמרא אומרת, ספר תורה של גביל צריך להיות שישה צרכים מינימום. וידועה המחלוקת בין טיון לנפש, חיה, הצלח והחזון איש לבין חכמי הספרדים והגאון רבי חיים נאה. מהו הטפח? כמה זה טפח? כמה היא האמה? אנחנו נוקטים 48 סנטימטר. ואם הוא לצלח והחזון איש, האמה היא 58 סנטימטר. פעם הדברים היו בגדר נסתרים, נעלמים, ולכן הצלח ניסה לבדוק בעצמו לפי האצבעות שלו, ויצא לו מה שיצא. אבל היום בזמן הזה, שספר תורה שכתב הרן, אנחנו רואים אותו, בוחנים אותו, רואים מה גודלו, מה אורכו, מה היקפו, ואתה רואה שהוא שישה טפחים 48 סנטימטר. אם באמת הרן היה סובר כמו האצלח והחתוניש, היה צריך להיות המינימום בספר תורה הזה 58 סנטימטר. אם הוא טרח לעשות שהספר תורה יהיה אורכו כהיקפו, את הקושי הגדול הזה הוא ביצע ועשה, למה שלא יעשה את זה יותר ארוך, שיהיה 58? אלא ודאי ברור לנו שהמה היא 48 סנטימטר. כך הוכיחו להלכה הגאון רב אריאל פרידמן, הרב טולידאנו, כך כותב גם בספר עלי ספר. אלא שהרב שמע, עלי ספר של הרב רבלין, הוא דוחה את הראייה הזאת. הוא אומר, אחרי כל דברי הגמרא שצריך שיהיה מינימום שישה טפחים, זה נאמר אך ורק בספר תורה שעשוי מגוויל ולא מקלף. אולי הספר תורה של הרן, אולי הוא עשוי מקלף? כך הוא דוחה. בתיאוריה, הטענה היא יפה מאוד, אבל בואו ונלך נראה מהו הספר תורה. ידידנו הגאון, הרב יוסף כהן, הלך לשם לאוניברסיטה, בדק וראה שהספר תורה שכתב הרן הוא עשוי מגוויל. אם כן, הטענה הזו נפלה והראיה חזרה לקדמותה. אם כן, האמה היא, כמו שאמרנו, 48 סנטימטר ולא 58 סנטימטר. יש לנו עוד ראיות, כמו שנראה בהמשך. הנפקא מינה. בניתי בניין, וכעת אני בא לקיים מצוות עשה באורייתא, ועשית מעקה לגגך. מהו המעקה? איזה גודל? מינימום צריך להיות עשרה ספחים. לפי החזון איש, צריך להיות קרוב למטר. אבל נדידן, אם אנחנו פוסקים, כדאף חכמי הספרדים ורבי חיים נאיה, גם ב-80 סנטימטר מספיק, אם רק במילה לעשוייה 80 סנטימטר, אין לך עליו טענות למה עשית לי מעקה פסול. זה לא פסול, והוא כשר בעיקר הדין. אתה רוצה להוסיף? תבוא עליך ברכה. תקרא למסגר ותוסיף ותעלה כמה שאתה רוצה עוד לגובה, אבל המינימום בעשרת טפחים הללו, כמו שאמרנו, 80 סנטימטר. כך גם לגבי סוכה. בעזרת השם, בעוד שישה חודשים נקיים את מצוות עשרת דאורייתא, ובסוכות תשבו שבעת ימים. בכל סוכה צריך להיות שלוש מחיצות. המחיצה היא גובה עשרה טפחים. שוב, הגובה הזה הוא 80 סנטימטר. השטח של הסוכה, המשנה מלמדת אותנו, שבעה טפחים על שבעה טפחים, וכך פסק לנו מרן בסימן תרלד. כמה זה שבעה טפחים? לפי החזריש, 70 סנטימטר. אבל לנו, לדידן, אנחנו יכולים להסתפק גם ב-56 על 56 סנטימטר. אם הטפח הוא 8 סנטימטר, 7 כפול 8 יוצא לך 56. גם על סוכה כזו נוכל להתיר לו, לקיים את המצווה ולברך. האדם הזה ישאל אותך, הרי יש מחלוקת שלפי דעת הצלח והחזונאי, הסוכה הזו פסולה. איך אני אסתבך? איך אני אברך? את השם על סוכה כזו תענה לו, כאן זה לא מחלוקת שקולה שתאמר בזה ספק ורחוק להקל, אלא כאן יש לנו ראיות ואם היו רואים הצלח והחזוניש את ההוכחות, את הראיות האלה, מן הסתם שהיו חוזרים בהן באחת הראיות לספר תורה שכתב הרן שבו אנחנו עוסקים. אני אציין עוד כמה ראיות שהפוסקים כתבו. לפני כחמישים שנה פרופסור יגאל ידין חפר במצדה ומצא שם מקוואות. המקווה בנויה אוצר בור ששם נמצאים רק מי הגשמים, לידו בור שני שהוא המקווה שבו אנחנו טובלים, בין שתי הבורות צריך להתחבר חור שיהיה הקוטר שלו לפחות כשפופרת הנוד והמינימום. ושם במצדה יש שם את שתי המקוואות האלה והם חצובים בסלע. מה שהיה לפני אלפיים שנה נשאר אותו דבר. לא השתנה שום דבר. הסלע הוא לא צומח, הוא לא בונה עוד, אלא מה שהיה נשאר. כשהוא פרסם את הדברים האלה, מייד חכמי ירושלים, בראשם הרב מינצברג, התקשרו אליו ואמרו, אנחנו רוצים לבוא ולראות. האדם הופתע מאוד שאנשים מבוגרים מתעניינים בנושא שלו. תמיד הוא עבד עם האפר והאבנים ואף אחד לא התעניין. ברוך השם, יש מישהו שמתעניין במה שהוא עובד? הוא שאל את הרב, בן כמה, אדוני הרב? אמרנו, אני למעלה מ-80. אמר לו, איך תוכל לעלות למעלה? היום יש רכבל, עולים בקלות בתוך כמה דקות. אז לא היה רכבל, איך תעלה את ההר? אמר לו, עלו נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. אנחנו נעלה, אנחנו נבוא. טעמו ביניהם והרבנים הגיעו. עלו את מעלה ההר, עלייה קשה, מי שמכיר את המקום. היה יום קיץ חם. הפרופסור יודע שהרבנים לא אוכלים ולא שותים בלי הכשר. מה הוא יכול לתת להם? כוס מים קרים. כשהרב הגיע למעלה, הגיש לו הפרופסור מגש עם כוסות מים קרים. הרב היה כל כך נלהב לדעת מהו הקוטר של שפופרת הנוד. דחה אותו, רמז לו שיזוז רגע, רץ מייד למקווה עם הסנטימטר בידו ומדד. ראה שיש שם, החור של שפופרת הנוד הוא שלוש וחצי סנטימטר. צעק לרבנים, שלוש וחצי סנטימטר. אחרי זה לקח מהכוס יין, מהכוס מים, ברכשי הקול וטעם. מזה יש לנו הוכחה נגד החזוניש. לפי החזוניש, מקווה כזה הוא פסול. כי שלוש וחצי זה פחות משפופרת הנוד. לפי החזוניש, צריך לעשות את החור שיהיה קרוב ל-6 סנטימטר. אם היה רואה החזוניש את המקוואות הללו, הרי המקווה הזה לא נחפר לפני 60-70 שנה. זה לפני אלפיים שנה. בתקופת בית שני היו פסקנים טובים והם ידעו בדיוק את גודל הטפח, האמה, את כל המידות כולם הם ידעו בצורה מדויקת. ולכן אנחנו אומרים, אם היה חזון איש חי עוד כמה שנים, המקוואות האלה נמצאו שנה אחרי שנפטר החזון איש. אם היה חזון איש חי עוד קצת, אז יכול להיות שהרב היה רואה את הדברים האלה והרב היה חוזר בו. זאת ועוד, יש לנו עוד ראייה מהכותל המערבי. הנשים מתפללות בכותל מעבר למחיצה. באותו קטע שהנשים מתפללות, יש שם שער מהכותל המערבי לתוך הר הבית. אתה רואה את האבנים הגדולות של הכותל המערבי, צורת פתח, אלא שסגרו את זה בלבנים כדי שלא ייכנסו בפנים. יש שם לבנים קטנות. מה הרוחב של השער של הפתח הזה? המשנה אומרת לנו עשר אמות. לפי דברי החזון איש, כמה זה עשר אמות? כאן 5.80 מטר. תיכנס לשם כעת, תיקח סנטימטר ותמדוד, תראה, יש שם רק 5.70 מטר. יש שם פחות. מה תגיד לי, גם לפי רב חייני זה לא טוב, הרי לפי שיטתו היה צריך להיות עשר אמות 4.80 מטר. אבל הרי למדנו בסוכה ה' שהטפח היה טפח שוחק. האמה לא היתה אמה רגילה אלא היה קצת יותר גדול, ולכן עם רב חייניים זה עוד יכול להיות איכשהו מסתדר. אבל לפי השיטה של החזון איש והצלח, בוודאי שזה לא מסתדר. והרי יש לנו מנהג. לא רק הספרדים, גם האשכנזים לא נהגו בדבר הזה כשיטת החזון איש. חלק מתלמידי החזון איש בדור האחרון הם שהתחילו להחמיר בדבר הזה. אבל עד לפני דור אחד גם חכמי אשכנזים ברובם הגדול לא חששו לשיטת הצלח. וכל הוויכוח הזה הוא ויכוח במציאות. זה עניין של חוסר ידיעה במציאות, ולכן על מקרים שכאלה במקום מנהג אנחנו לא אומרים ספק ברכות להקל. יכולים אנחנו להקל בדבר, וכמו שאמרנו, גם על סוכה קטנה כזו, גם עליה ניתן לברך, וציוונו לשב בסוכה. יש עוד ראיות רבות. תראו בספר מידות ומשקלות של תורה של הרב וייס, שם הוא העתיק חלק מהראיות שכתב הגאון רבחיים נאי בספרו של שיעורי תורה, והוסיף עליהן עוד ראיות, וחלק מהראיות, כמו שאמרתי, מהמדע הארכיאולוגי, מה שהארכיאולוגים מצאו במקומות מסוימים בארץ. ולכן אנחנו נוקטים להלכה כמו המסורת שלנו. אדם רוצה להחמיר על עצמו, רוצה לעשות מעקה גדול יותר, סוכה גדולה יותר, אין בל תוסיף, למה לא שיוסיף ויעשה? שיהנה בסוכה גדולה. אבל מעיקר הדין, כמו שאמרנו, הסוכה, גם אם יש בה רק 56 על 56, גם סוכה כזו הרי היא כשרה. בעיורי דיין סימן רשתא דקה, רשתא דקו, מרן מפרט בהרחבה את דיני כלאיים, שצריך להרחיק מהכרם 400, ורק אחר כך להתחיל לזרוע את החיטים והשעורים. כמה זה 400? גם שם יש לנו את המחלוקת האמורה, ושם הבעיה חמורה יותר, וגם שם המסקנה היא 1.92 מ' זהו 400. או, יש לפעמים שצריך להרחיק שישה טפחים, או פחות. שוב, כמה הצפח יהיה? 8 סנטימטר, והאמה? 48. תחום שבת, מותר לנו לצאת מחוץ לעיר עד אלפיים אמה. כמה זה? 960 מ' ולא יותר. אסור לצאת אפילו פסיעה אחת יותר. למה? כי זהו העיקר להלכה. אתה לא יכול לקחת את דברי החזון איש והצלח לכולם, וללכת קצת יותר. אלא צריך להיזהר בדבר. יש אנשים רבים בירושלים עיר הקודש ששואלים אם מותר ללכת לקבר שמואל הנביא בשבתות וימים טובים. התשובה היא כן, מותר. אין שם יותר מ-960 מ' כי מודדים את המידה הזו בקו אווירי. כך למדנו מדברי המשנה במסכת עירובין, שמודדים את הכול בקו אווירי. מהבית האחרון של ירושלים. עד שמואל הנביא, יש שם בסך הכל 900 מטר, אין 960. כך שעליבת דיקולה עלמא, אם אדם רוצה ללכת ברגל וכיסים ריקים, אין לו חפצים ביד חלילה, כי שם הרי אין עירוב, אסור לטלטל. אבל אם הוא הולך עם כיסים ריקים, כל זה עדיין בתוך תחום שבת, הוא לא צריך לא עירובי תחומים ולא דבר אחר. יכולים בלכתחילה ללכת לשם כדי להתפלל או דבר אחר, אין בעיה בכל זה. גם שם אנחנו, כמו שאמרתי, נוקטים כמו הרב חיים נאה, אבל אין לנו בעיה, כיוון שכל זה פחות מהרדיוס של 960 מטר. כך גם, כמו שאמרנו קודם, לגבי מצוות עשה דאורייתא, מצוות ועשית מעקה לגגיך, וכך גם לגבי דברים אחרים. הגמרא שם, במסכת פסחים בדף קט, הגמרא דנה לגביה שיעור רביעית. והגמרא מתארת לנו איך אני מגיע לרביעית, אצבעיים על אצבעיים. שוב, מה מידת האצבע? כמה זה, האם זה 2 סנטימטר או קצת יותר? וגם בזה אנחנו נכנסים להלכה, כדעת הגאון רב חיים נאה. וממילא יוצא לנו הנפח, כמו שאמר הרמב״ם. 27 דרם, היינו 78 גרם מים. אתה מברך על זה ברכת בורא נפשות. אם זה רביעית יין, כשאתה בבת אחת 78 גרם יין, יברך על זה ברכת על הגפן ועל פרי הגפן. וכן על זה הדרך. בכל הדברים, בכל המידות, אנחנו נתקנים בהם כמעט יום-יום. כמה זה כזית? כמה זה כביצה? אכלתי רק 26 גרם. האם אני יכול לברך על המחיה? אז אני אשתו. ב-26 אין לך עדיין כזית. אבל לדידן, כמו שאמרנו, המנהג הוא לברך, ובמקום מנהג אנחנו לא חוששים. לא אומרים בזה ספק בבקשות להקל. יהיה רשאי לכתחילה לברך על העוגה שאכל. גם אם הוא אכל רק 26 גרם, יוכל לברך עליה ברכת מעין שלוש. נקווה שיבוא המשיח מיד. הקבינט של המשיח, היינו הסנהדרין. הם שיעירו לנו את העיניים לא רק במחלוקת הזו, אלא בכל המחלוקות. כולנו נהיה לעשות את התורה כולה. מכוח ודאי יפשטו לנו את כל הספקות ולא יהיו מחלוקות יותר בעם ישראל. אמן ואמן. אמן. חזק ומת כבוד הרב על השיעור הנפלא בהלכות ספר תורה. ומכאן נפתח את הקווים אליכם, המאזינים העיקריים, בקידומת 02-50-00-666, או ל-068200-555 ומקש סולומית. כבוד הרב, קיבלנו כאן פקס מוקדם במספר שאלות הנוגעים בנושא דיני פלאג המנחה. אז השאלה הראשונה בנושא פלאג, הפלאג מתי מתחיל משקיעה או מצאת הכוכבים, ואיזה צאת הכוכבים, ואם אפשר לקבל שבת ולהדליק לפני הפלאג. לצערנו, אנחנו נמצאים כעת בתחילת הקיץ, ועשו לנו את השעון קיץ. ולכן, יש לנו בעיה עם הילדים. הרבה מהתינוקות, הרבה מהילדים, קשה להם להחזיק מעמד עד שמונה, שמונה וחצי, כדי לשמוע את הקידוש מהאבא, כדי לאכול את תעודת השבת כהלכתה. ולכן יש רבים ששואלים האם ניתן להקדים, האם אפשר להתפלל ערבית מוקדם בכל ערב שבת. השאלה היא לא רק על ערב שבת, על כל יום. האם מותר להקדים ולהתפלל מפלג המנחה? ואם כן, מתי זה פלג המנחה? להלכה. אפשר לכתחילה, מותר מעיקר הדין להתפלל מפלג המנחה את תפילת הערבית בכל יום, כך גם בערב שבת. אפילו אם האדם הזה מגיע לביתו מוקדם, הוא רוצה לקדש בשעה שבע, שבע לפני שקיעת החמה, אבל סוף סוף הגיע הזמן פלג המנחה, ולכן מעיקר הדין הוא יכול כבר אז לקדש ולהתחיל בסעודת שבת, למרות שעוד היום גדול, למרות שזה עדיין שמש בחוץ. הוא מקבל עליו תוספת מחול על הקודש. לא רק שהוא אומר בואי כלילה, אלא גם הוא חותם בתפילה מקדש השבת, ולכן זה מאפשר לו גם לקיים את מצוות הקידוש כהלכתה. יש לנו מחלוקת איך אנחנו מונים שעה ורבע, איך סופרים את פלג המנחה. האם שעה ורבע מצאת הכוכבים, או שעה ורבע מפלג המנחה. בכל מחלוקת אנחנו חוששים מאוד לספק ברכות, וכאן זו לא ברכה אחת בלבד, אלא הברכות של קריאת שמע. ארבע ברכות, שתיים לפניה, שתיים לאחריה, וכן תפילת העמידה, עוד שבע ברכות, הקידוש, כל הברכות האלה הן בוודאי יכולות להיות, חלילה, ברכות לבטלה, אם האדם הזה יקדים יותר מדי. ולכן, אי-אפשר למנות שעה ורבע מהשקיעה, אלא אנחנו חייבים למנות שעה ורבע זמניות מצאת הכוכבים. בימים האלה, כאן, בירושלים, צאת הכוכבים הוא שבע וחצי. אם כך, יכולים להתחיל להתפלל תפילת מלחה מוקדם, רבע לשש התחילו תפילת מנחה, פתח אליהו, אבל ברכו את השם המבורך להתחיל אשר בדברו מעריב ערבים, אי-אפשר להתחיל מוקדם, אלא רק בשעה שש ורבע. היינו שעה ורבע לפני צאת הכוכבים, אז אפשר להתחיל את תפילת ערבית. הם מסיימים, שש וארבעים מסיימים את התפילה, יכולים להגיע לבית, עדיין יש אור, הילדים עדיין, ברוך השם, ערים, יכולים לשמוע את מצוות הקידוש, מותר לכתחילה לארגן מניין כזה. כך היו נוהגים אבות אבותינו. המנהג הזה היה גם אצל הספרדים, גם אצל האשכנזים. פעם לא היה חשמל בעולם, והיה קשה להתהלך ברחוב בחושך. בחושך אפלה האדם יכול להיתקל, ליפול, לשבור את העצומות. היו מעדיפים להתפלל מוקדם ולהגיע מוקדם לבית. לא רק הבבלים, לא רק העיראקים היו עושים כך. כולם, רוב עם ישראל, היו עושים כך. נכון שבזמן האחרון אנחנו מהדרים לאחר את תפילת ערבית, לקרוא קריאת שמע בזמנה. ודאי שזה יותר טוב, יותר מהודר, אבל בליל שבת, כשיש לנו שעת הדחק עם הילדים, עם אותם תינוקות של בית רבן, אין לנו מנוס אלא להקדים. מותר לארגן מניין כזה, ושיתפללו תפילת ערבית מוקדם יותר. יגיע ארצות הכוכבים, שבע וחצי, שבע ושלושים וחמש, יפסיק רגע, יקראת קריאת שמע בעונתה, יברך אחרי זה וציוונו על ספירת העומר, יספור ספירת העומר כהלכתה, ואחרי זה ימשיך במנה השנייה של הסעודה, ימשיך בארוחתו, מותר לכתחילה לנהוג ולמתקן, ואין בדבר הזה חשש ברכה לבטלה, כי יש לנו מנהג. ובמקום מנהג, לא אומרים ספק ברכות להקהל. כל זה כשיש צורך ויש שעת הדחק. אם לא, נניח מחר יש לי שני מניינים. מניין ראשון ערבית בשבע, מניין שני בשמונה. מתי כדאי לי מלכתחילה להתפלל? בוודאי שעדיף יותר בשמונה. הרי לפי רבנותם, מתי מתחיל פלג המנחה? לפי רבנותם, רק בשבע ורבע מתחיל פלג המנחה. כי אם צד הכוכבים ברבנותם הוא הלילה הזה בשעה שמונה שלושים וחמש, אם כן, בשבע זה עדיין לא הגיע פלג המנחה לרבנותם. לפי רבנותם, כל התפילה כולה תהיה ברכות לבטלה. רב, בשביל מה לך להיכנס לספק ברכה לבטלה, אין לך שום הבדל, אתה יכול. בשמונה, עדיף יותר לקרוא קראת שמע בזמנה, עדיף יותר להתפלל תפילה מושלמת על יבא דקולה עלמא, ולא כדאי להמתין. אבל ליל שבת, כמו שאמרתי, בגלל הילדים, שהתינוקות לא עישנו, שם מצאנו דרך להתיר, אבל בשום אופן אי אפשר לחשבן את הזמנים שיהיה שעה ורבע לפני השקיעה, גם בזה יש ספק ברכה לבטלה, אלא אמרנו, דחומרה צריך ללכת שעה ורבע מצאת הכוכבים, וניתן, כמו שאמרנו, להתפלל ולקדש. יש לנו פה בית-כנסת מוסיוף לידינו, גם בתי-כנסת של הבבלים, הלכת יהודה, אוהל רחל ועוד. רבים מהם מתפללים תפילת ערבית מוקדמת, מתפללים בכל ערב שבת מוקדם, מקבלים עליהם תוספת מחול על הקודש. אין בעיה, אפשר מלכתחילה, כמו שאמרנו, זה נקרא שעת הדחק בשביל הילדים, ואין בעיה, מותר לנהוג ולעשות כאלה. תודה, כבוד הרב. האמת שיש איתנו עוד מספר שאלות בנושא, אבל גם נתייחס למאזינים שאיתנו. אז נאמר שלום למאזין הראשון. ערב טוב. שלום, כבוד הרב. שלום. רציתי לשאול הרעב לגבי אדם ששכח לברך ברכות התורה, והוא אמר ברכת אהבת עולם, ואומרים בהנחה שאחרי ברכת אהבת עולם נגיד את עימת תורה. השאלה מתי זה, מתי כבר הוא יגיד את זה. אין אפשרות לומר מייד. יש לנו הרי אחרי זה את קריאת שמע, ואסור להפסיק שם בדברים אחרים. אלא מה, קריאת שמע אולי לא נחשבת לעניין זה כדברי תורה, כי אתה אומר את זה דרך מצוות עשה דאורייתא. ולכן, כשיסיים את תפילת העמידה, מיד אחרי שגומר עושה שלום במהומיו, יאמר את ברכת הכוהנים, כה תברכו את בני ישראל אמור להם, ויאמר, יברך את ברכת הכוהנים אז, ויחשב לו שהוא למד גם תורה אחרי ברכת התורה. אבל עדיין, זה לא דבר ודאי, זה לא מוסכם לכל הפוסקים. ולכן, אם קרה לו הדבר הזה בימי שני חמישי ושבת, נניח מחר, יום שני, אם קרה לו תקלה כזו, כדאי מאוד שיקנה עלייה לספר תורה. כשהוא עולה לספר תורה ומברך בעצמו אשר בחר בנו, אשר נתן לנו, זה פוטר את עצמו לכל הדעות. או פתרון שני, ילך לשתיבלח, יושב ליד הדלת, וכשייכנס היהודי הראשון, ישאל אותו, האם ברכת ברכות התורה? אם לא, תברך ותוציא אותי את זה לחובה. בימים אגדו שאין ספר תורה, יעשה את העצה הזו. אבל אם לא, אם אין אנשים כאלה, אם כולם, ברוך השם, התפללו מוקדם ולא היה מישהו אחריו, אז בחי גוונה יוצא ידי חובה בדיעבד בברכת אהבת עולם, הן באהבת עולם בבוקר והן באהבת עולם בתפילת ערבית. תודה רבה, שלום. שלום למאזין הבא. ערב טוב, כבוד הרב. ערב טוב. מדבר אישה עם צביעת אתא, ואני מבקש לשאול את הרב לגבי מסיעת כפיים של הכוהנים. אני למעשה מתפלל בבית כנסת אשכנזי, חב״דניקים ליתר דיוק, והכוהנים לא נושאים את כפיהם למעשה בתפילת שחרית, אלא במוסף שבת או מוסף ראש חודש בלבד. נכון. השאלה היא למה, וכששאלתי את הרב למה, הוא אמר שמחדרה, משהו כזה, צפונה, הכוהנים נוהגים אצלם לא לשאת כפיים, כמובן. אצלם, נכון. אמרת נכון. אצלם. שהם לא יודעים מדוע. הוא אומר שזה מונח להם ככה, ואף אחד לא יודע לנמק. הם יודעים, הם יודעים למה, ואני אסביר את המחלוקת בקצרה. הרב, אני מבקש בחילה שנייה, כי אני רוצה לשמוע את הרב ברדיו. אז עוד שאלה קטנה לגבי מחיית כפיים בקדושה של כתר, כי באותה קדושה יש כאלה שמרוב התלהבות הם מוחאים כפיים, וממש בקצב, וכשהערתי בעניין הזה לכמה, אז הם העירו לי בחזרה. אז הייתי מבקש את ההתייחסות של הרב, ואני הולך לשמוע את הרב ברדיו. בסדר. תודה רבה ויישר כוח. תודה גם לך, מאזין. שלום. לפני שלושה חודשים קראנו בפרשת תולדות. יצחק אבינו מבקש מעשיו, צא השדה תודה לי ציד. תעשה לי קודם מטעמים, ואחר כך ואברכשה נפשי בטרם אמות. מדוע צריך היה יצחק אבינו קודם לאכול ואחרי זה לברך? תגיד לו עשיו, אני פוחד שיגנבו לי את הברכות. קודם תברך אותי, ואחרי זה אני אביא לך את המטעמים. הרי עשיו היה מקיים כיבוד אב ואם מצוין. אלא יצחק אבינו היה סלומה, סלומה חשוב כמת. ברכה יכולה לחול שמזרחים מתוך שמחה. לכן הוא ביקש, תעשה לי מטעמים, אני אגיע גם לידי שמחה גשמית, ואז הברכה תוכל לחול. אלה הדברים שנאמרו שם, ומשם למדנו גם לגבי ברכת כהנים. זו הסיבה, כהן שהוא אבל בתוך שבעה ימי אבלותו, לא עולה לדוכן, כי האבל בתוך שבעה, גם אם ירצה לשמוח, גם אם תביא לו מטעמים, הוא לא מסוגל לשמוח. קשה לו. ולכן מרן פסק לנו בסימן קכח שהאבל בתוך שבעה לא עולה לדוכן. כך מרן כתב בקכח, סעיף מ״ג. באו אחינו האשכנזים והוסיפו עוד. אמרו, שם מחוץ לארץ אין להם הרבה שמחה. איך נאמר שם בפסוק על אותם תושבי חוץ לארץ? ונתן לך השם שם לב רגז. הם מסכנים, אינם שרויים בשמחה. ואם אין להם שמחה, אז בשביל מה? מה הטוענת שיברכו את עם ישראל? מתי הם כן שמחים? בחג. מגיע חג הפסח, חג השבועות, חג הסוכות, ושמחת בחגיך, אז הם שרויים בשמחה. כך כותב לנו הרמ״א בסימן קכח סעיף מ״ד. הוא מביא לנו את דברי הפוסקים שלא נושאים כפיים בימי החול, ולכן אחינו האשכנזים ברוב העולם לא מברכים ברכת כהלים מדי יום ביומו, אלא רק, כמו שאמרנו, לעתים רחוקות בזמן שהם שרויים בשמחה. אבל אנחנו, הספרדים, נהגנו כדעת מרן, וברוך השם, כאן בארץ ישראל אנחנו כן שרויים בשמחה. אשרינו שזכינו להיות בארץ ישראל, וברוך השם, אנחנו מקיימים כאן את המצוות, ולכן אנחנו מברכים. הכוהנים מברכים מדי יום ביומו את ברכת הכוהנים. ולא רק הספרדים. אחינו האשכנזים כאן בירושלים מר הקודש למדו מהספרדים, וכולם מברכים ברכת כהנים מדי יום ביומו, וכך רצוי לנהוג ולעשות. צריך לטעון טענה צודקת כלפי אחינו האשכנזים, ונתן לך השם שם לב רגז, שם, בחוץ-לארץ, הטענה שלהם מובנת. אבל ברוך השם, זכינו להגיע לארץ ישראל, אז מה לי בצפון, מה לי בדרום, מה לי בירושלים, גם על-פי הקבלה, יותר מהודר לעשות את המנהג שלנו. אחד מגדולי חכמי ירושלים בדור הקודם, שזכינו להכיר אותו ולשמוע את דבריו, היה הגאון רבי שלום הכהן שבדרון. הוא היה בעצמו כהן, והיה זוכה לברך את עם ישראל מדי יום ביומו. שלחו אותו לחוץ-לארץ לאסוף כסף לטובת יד לאחים. כשהוא הגיע לשם היה חורף קשה, היה שם שלגים, רוח שערה עושה דברו. הוא שאל מראש, אתם מברכים כל יום ברכת כהנים? אמרו לו, לא, רק בחגים. איפה יש ברכת כהנים כל יום? אמרו לו, בית הכנסת של הספרדים, אבל זה רחוק מכאן. הוא לא נרתע. הוא קם מוקדם בבוקר השכם, ובשלג הכבד הלך, כיתת את רגליו, עד שהגיע לבית הכנסת של הספרדים, כדי לזכות במצוות עשה זו, לברך את עם ישראל. הכוהנים לא יודעים להעריך את עצמם, יש להם יותר מדי ענווה פסולה. אבל אנחנו יודעים מה ערכה של הברכה הזו, בפרט בימים הקשים הללו. אנחנו זקוקים לברכה של הכוהנים, לברך השם בממון, ישמריך מן המזיקים וכו', אנחנו יודעים את הערך העצום. לכן, אם הגבאים שם ירשו לך לברך את ברכת הכוהנים, תסביר להם את העניין בנחת, תגיד להם, אנחנו נוהגים לברך. אם לא יהיה מזה מחלוקת, אם הם יסכימו, מצוין, כדאי מאוד שתתחיל לברך. אם לא, ויש לך בית-כנסת אחר של ספרדים בעיר, אפילו אם הוא יותר רחוק, עדיף יותר שתלך לבית-הכנסת השני כדי שתזכה לברך את עמו ישראל באהבה ובשמחה. הדין השני, כפיים, מה שאמרת, זה למעשה נובע מדברי רבנו נחמן מברסלב. הוא אומר שהמחיאת כפיים היא מעוררת את הכוונה בתפילה שהתפילה תתקבל לפני בורא עולם. אבל הוא לא אמר שלמחוא כפיים בקולי קולות, לעשות קולות וברקים. אפשר למחוא כפיים בשקט, ולא צריך למחוא כפיים על ידי קולות וברקים ולהפריע את הכוונה לאחרים. הסבירו להם בנחת לאותם האנשים, אם זה בקדושת כתר, אם זה בתפילה או בכל מקום אחר, אין מקום להרעיש. צריך לנהוג בצורה חכמה, ולכן שיעשו את הכפיים אבל בשקט כל דממה דקה, ולא יפריעו לאחרים בכוונת התפילה. והקדוש ברוך הוא, בעזרת השם, יקבל את תפילות עמו ישראל באהבה וברצון, כמו שאנחנו אומרים בכל יום, מצמיח קרן ישועה. אנחנו רוצים מצמח דוד, עבדך המהרה תצמיח, שבעזרת השם יבוא אליהו הנביא ויבשר אותנו בקרוב אמן ואמן. אמן כן יהיה רצון חזק. ויאמץ, כבוד הרב, מאזין נוסף שאיתנו שאלו. שלום, כבוד הרב. שלום. אנחנו, בכנסת שלנו, רצינו לכתוב ספר תורה, אבל אני בעבר שמעתי את הרב מדבר על כך. רציתי בקצרה, אם הרב יכול להגיד לנו, מהם הדברים החשובים שצריך לשים לב לכתיבת ספר תורה, ואיזה חוזה כדאי לכתוב, ומה הדברים שצריך לשים לב בתוכן חוזה? תראה, אפשר ללמוד את התורה כולה על רגל אחת ואידך זיל גמור, אבל אני לא הולך בדרך הזו. יש לנו ספרים רבים שעוסקים בנושא. ספר קול יעקב, ספר שלם עוסק בנושא הזה. לא הייתי רוצה להיכנס לכל הפרטים, לכל הפרטי-פרטים, אלא סעיף אחד יכול לפתור לך את הבעיה. תרשמו ביניכם לבין הסופר שיהיה חוזה, לתכון דברים ששני הצדדים יחתמו עליהם, ושם יהיה כתוב אתם לא משלמים לו את הממון את הכסף עד שתלמיד חכם גדול שבקיא בהוראה יראה את הספר תורה, יבדוק את זה, אם זה כשר, אם זה מהודר, ורק לאחר מכן תשלמו לו את הממון. תכתבו בפירוש שחוזה זה הוא על-פי חוק הבוררות, כדי שיהיה לזה גם תוקף חוקי. שני הצדדים חותמים. הוא גמר את הספר תורה, אתה לוקח את זה לחכם. תלמיד חכם גדול שבקיא בהלכות האלה, יראה. אם הכתב הוא לא רק כשר, אלא גם מהודר, האותיות יפות, והסופר מבקש 30,000 או יותר, מגיע לו. אם חלילה זה לא כשר, אתה לא משלם כלום. לא הייתי רוצה להגיד לך הלכה אחת או שתיים, שמא אנשים יחשבו שזה הכול, זה כל התורה שלנו, והדברים האחרים הם לא חשובים. והאמת היא שיש הרבה הלכות בנושא הזה. הנושא לא קל, צריך להיות מקצועיים ממדרגה ראשונה בנושא הזה, ולא רבים יחכמו. יש הרבה אנשים שמעזים לקחת בידם קולמוס ולכתוב ולקשקש, והרבה פעמים זה קשקושים, זה לא ספר תורה. הרבה פעמים זה פסול. ולכן העצה שאני נותן לכם, במקום, אם יש לכם תלמיד חכם גדול שבקי בהלכות הללו, בהלכות כתיבת ספר תורה, שהוא יהיה הבורר ביניכם. ואתה מדגיש את הסופר, אנחנו מעוניינים בזה, אבל רוצים שיהיה ספר תורה כשר. ואז הוא יודע שהחכם יבקר את מעשיו, אז בביקורת הזו יהיה מורא שמים כמורא בשר ודם, מן הסתם שהסופר יעשה מלאכתו באמונה. תתייעצו עם החכם, איזה סופר כדאי שיכתוב לכם. פה בירושלים ישנו את הסופר, הרב דוד אבוחתירא, סופר ירא שמים, עושה עבודה עשר, מה שנקרא. אבל בכל מקום יש, ברוך השם, סופרים טובים, וכדאי הדבר שתכתבו בחוזה את הסאב שאני אומר, ועל ידי זה תזכו בעזרת השם לקיים את המצוות עשה דאורייתא, ועתה כתבו לכם השירה הזו, למידת בני ישראל, סימאה בפיהם שתזכו לעשות את זה במהרה. סליחה, כבוד הרב. אם הרב יכול רק לומר, איזה יריעות כדאי לבחור לכתיבת ספר תורה? היריעות צריכות להיות מגורדות היטב. חלק מבתי החרושת מגרדים את היריעה היטב וחלק לא. צריך לגרד תום של צומחות השערות. זה המקום שצריך לגרד כ-50%. חלק מבתי החרושת לא מגרדים מספיק. ולכן, כשאתה הולך וקונה את היריעות, בערך זה שווה היום כ-4,000 דולר היריעות של הספר תורה. אם אתה משלם עוד 700 דולר, זה יהיה מגורד היטב. שוב, אותו תלמיד חכם יבדוק אם באמת היריעות האלה מגורדות היטב או לא. אם לא מגורד, הוא יחליף לך אותן וייתן לך יריעות מגורדות. יש לנו פה בירושלים, ברחוב מאה-שערים 19, יש שם סוחר שתמורת הממון שאמרתי הוא ייתן לך קלף מגורד היטב, בצורה טובה. זה מעובד ביד? אין חובה שזה יהיה מעובד ביד, גם אם עיבדו את זה על-ידי מכונה, אלא בשעה שהפועל, הפועל שהוא יהודי יר השמים, לפני שהדליק את הכפתור אמר שהוא מעבד את זה לשם קדושת ספר תורה או תפילין או מזוזה או מגילה, גם זה כשר מעיקר הדין. אין חובה שזה יהיה עבודת יד. זה לא דומה לרצועות של התפילין, שם צריך שיהיה עבודת יד. פה לא, פה זה פחות חמור. כמו שאמרתי, החכם שבקי בהלכה יעזור לכם בכל העניין הזה. הוא ילווה את העניין מההתחלה ועד הסוף, גם בבעיה שהערת בנושא של גירוד הקלף וגם בדברים אחרים. מרן דיבר בזה בשני מקומות, גם בהלכות תפילין בסימן ל״ב, סעיף ז', גם בהלכות ספר תורה בסימן רעי א'. בשני המקומות מרן דיבר ושאר הפוסקים הרחיבו מאוד בנושא הזה באחרונה, בשנים האחרונות, חיברו על זה קולטרסים שלמים. כמו שאמרתי, המסקנה היא שצריך לשייף, לגרד היטב, ולא תמיד בבית-החרושת עושים את הדבר הזה. הרבה פעמים הם עושים צחוק מהעבודה, מה שנקרא. אנשים לא מבינים בזה, אנשים תמימים, והם מנצלים את התמימות של האנשים ולא מגרדים היטב. לכן אמרתי, צריך שיהיה חכם, חכם שבקי במלאכה הזו, במקצוע הזה, שהוא ילווה את כל העניין. ותזכו למצוות. תודה רבה גם לך מאזין יקר, וברשות הרב אנחנו...