הידור מצווה בתשמישי קדושה, הקפדה על כשרות המאכלים דקדוק התפילה ועוד מגוון שאלות...

- - - לא מוגה! - - -

ידידי ואהובי באולפן ולכל המאזינים. הערב נאמר מקצת ההלכות שכתב לנו מרן בהלכות ספר תורה, יורה דעה סימן רשע עין א'. הגמרא בשבת קח אומרת לנו שספר תורה אפשר לכתוב אך ורק על עור של בהמה חיה ועוף טהורים ולא טמאים. ברוך השם, היום כל הקלפים שלנו הם כולם בסדר מבחינה זו. אין לנו שום בעיה, כל הספרי התורה, התפילין, מזוזות, מגילות, כולם עשויים מעור של בהמה וחיה טהורות, כך שאין לנו שום בעיה מבחינה זו. מרן ממשיך שצריך לעבד את האורות האלה לשמה. כך נאמר בגיטין נ״ד וכך המסקנה עליבא דכולי עלמא לכל הפוסקים. הפוסקים נחלקו האם העיבוד של האורות האלה צריך להיות לשמה מדאורייתא או מדרבנן, ויש לנו הרבה דברים נפקא מינה, כמו שנראה בהמשך. יש לנו את הדוגמאות במצוות רבות שצריכות להיות לשמה. בראש ובראשונה, הציציות שאנחנו קושרים על הטלית צריך לטוות את הצמר, לשיזור ולקשור לשם מצוות הציצית. כך גם במצוות התפילין. אם מדברי הרשב״א למדנו שאת התפילין עצמם אין צורך לעבד לשמה, אבל לפחות את הרצועות צריך לעבד את הרצועות לשמה. כך גם המצות שנאכל בעוד חודשיים, ליל הסדר. אנחנו מברכים וציוונו על אכילת מצה. הכזית הראשונה, ושמרתם את המצות, צריך שיעשה לה שימור לשם מצת מצווה. כך גם העיבוד של הקלפים או הגבילים של ספר תורת תפילין או מזוזות, צריך לעבד אותם לשמה. בשעה שהוא לוקח את האור שעדיין הוא לא מעובד, הוא חומר גלם, הוא זורק אותו לתוך הבור. בתוך הבור יש שם סיד וכימיקלים שונים שהם שמעבדים את הקלף. הוא מניח את האור, מניח אותם שם, ואומר שאני מעבד אורות אלו לשם קדושת ספר תורה. זה נקרא שהוא עושה את מלאכת העיבוד לשמה. בצורה הזו העור הזה כשר מלכתחילה לכתוב עליו ספר תורה. יש מחלוקת האם הדבר הזה דאורייתא והנפקא מיניים הוא יכול לעשות תנאי. היום רגילים בכל הבתי-חרושת לעשות כך. לפני שהוא מניח אותם לתוך הבור שיש בו את הסיד, הוא אומר אני מאבד לשם קדושת ספר תורה, או תפילין, או מזוזה, או מגילה. הוא אומר את התנאי, ואז כשיבוא אליו הקונים, מה שיבקשו הוא יוכל לתת להם. אין כאן שום בעיה של לשמה. הוא אומר לך, אני אמרתי תפילין, אתה רוצה מזוזה? הנה, אני אמרתי מזוזה גם. אומר רבי עקיבא איגר, זה תלוי האם בדאורייתא יש ברירה או שאין ברירה. הרי לגבי גט, אדם שגירש אחת משתי נשיו, שתיהן קוראים להן רחל בת אברהם. הוא לא אמר לשם מי הוא כותב. הוא רוצה לגרש אחת מהן. נמאס לו מהמריבות של השתיים. ולכן הוא כתב לשמה, אבל לא אמר איזו. ישב ליד הדלת וחיכה. יצאה הראשונה, זו הנמוכה, נתן לה את הגט. ואז הוא בא לבית דין, האם הגט הזה קשה או לא? קשה לנו לומר שהוברר למפרע שהגט הזה היה מיועד לה, כי בדאורייתא לרוב הפוסקים אין ברירה. לכן מחייבים אותו לחזור ולכתוב עוד גט, כדי שתהיה מגורשת מכוח ודאי. כך גם בדברים אחרים בדאורייתא. לעומת זה, מרן כתב לנו ביוראי דעה, סימן ש״א, סעיף י״א לגבי תרומות ומעשרות בזמן הזה שהן מדרבנן, ששם כן יש ברירה. הדוגמה היא, אני שותף עם הגוי בפרדס. הגוי כתף 50% מהתפוזים שלו. בא יהודי היום וקנה ממנו את הכול. אם נאמר שיש ברירה בדבר דרבנן, אומרים הוברר למפרע שהפירות האלה שהוא כתף, הם היו שלו מראש. אם כן, הקונה אינו חייב להפריש תרומות ומעשרות. האם נדמה את זה לגט, או שנדמה את זה לתרומות ומעשרות? זה הספק, זה מה שמעורר אותנו, רבי עקיבא איגר, בשאר האחרונים. לכן יש מחמירים ועושים כך. כשהוא בא לעבד, הוא אומר רק לשם קדושת ספר תורה, או רק לשם קדושת פינין, וכן על זה הדרך. לא עושים את התנאי הזה, ואז הוא באמת מוגבל למכור את אותו הקלף אך ורק למטרה שהוא עיבד אותה. זו העצה כדי לצאת ידי חובה לבדיקו לעלמא. כמובן שקלף כזה, גביל כזה, הוא בדרך כלל יותר יקר מגביל או קלף אחר, אבל שווה להשקיע כדי לצאת ידי חובה לכל הדעות, לכל הפוסקים. כשאדם בא לקנות את אותם תשמישי קדושה, ספר תורה, תפילין או מזוזות, מן הראוי שלא יחוס על כספו וישתדל לקחת את הטוב ביותר, המהודר ביותר. התורה אמרה לנו, ועלי ואנווהו, כך קראנו אתמול בספר תורה. והגמרא בשבת קלב דורשת מה זה ואנווהו? אתנאי לפניו במצוות. כשאני בא לעשות את המצווה, אני עושה סוכה נאה, לולב, שופר או ציצית, שהם יהיו יפים. אני עושה את הספר תורה בדיו נאה, בקולמוס נאה, בשיראים נאים, אני קורא, חוטף את זה. כל הדברים האלה, לייפות את המצווה, כך אנחנו עושים גם בסוכה. סוכה יפה, אנחנו משתדלים לייפות אותה עד כמה שאפשר, ולכן אדם שבא לשכור סופר שיכתוב לו ספר תורה, נכון הדבר שאנחנו מחפשים את הסופר שהוא ירא שמיים, שהוא בן תורה שבקיא הרבה בהלכות הכתיבה, בקיא מראש ועד הסוף במאה אחוז, אבל אם יש עוד סופר כמוהו כיוצא בו, שגם הוא ירא שמיים, בקיא היטב במנחה, אבל לשני יש עוד מענה. הוא מצייר את האותיות בצורה יפה. יש לאותיות שלו יופי מיוחד. גם אם הוא יבקש, ידרוש מאיתנו עוד ממון. יהיה עוד תוספת, שווה להשקיע, שווה לתת לו, כדי שהספר תורה יהיה יפה. ולא רק בספר תורה שהוא נראה, אלא למרות שהתפילין, הפרשיות שבתוכן אינן נראות. המזוזה היא גלולה בתוך התיק, אתה לא רואה את המזוזה. אבל, כאילו, גם שם אנחנו משתדלים שזה יהיה דבר יפה, כתיבה נאה. גם בזה שייך הוד והדר, שיהיה אותיות יפות. גם לגבי מצוות ברית מילה, אנחנו משתדלים, המוהל משתדל, גם בציצין שאינם מעכבים את המילה, למרות שהמצווה לא נראית. גם פה, בשניהם יש לנו את המצווה הזה, אלי ואנווהו, וגם כאן שייך להוסיף עוד, כדי שהאותיות יהיו יפות במאה אחוז. אדם שיש לו ממון, ישתדל להדר אחרי היופי שהאותיות יהיו גם יפות. לא רק שירות, אלא שיהיה בהן יופי טבעי. להבדיל, אתה קונה תמונה יפה, ציור יפה, כדי לייפות את הסלון, קל וחומר במצוות היפות הללו. שלמה המלך בנה לנו את בית המקדש, בית ראשון. כדי לייפות אותו, הוא ציפה את כל בית המקדש שציפה זהב. על כדי כך הוא השקיע, כדי שבית המקדש יהיה בנוי לתלפיות, שיהיה יפה. גם אנחנו, כל אחד לפי כוחו, משתדל, ביופי, היופי של המצוות, זה מה שכולנו צריכים לנהוג ולעשות. והשאלה היא, עד כמה? מה הגבול בדברים הללו? הגמרא במסכת בבא קמא בדף ט', הגמרא אומרת שבהידור מצווה עד שליש. וכך פסק מרן באורח חיים, סימן תרנ״ו שעד שני חייב יותר אינו חייב. הגמרא מסיימת. עד כאן משלו. מכאן ואין אף משל הקדוש ברוך הוא. הסבירו לנו התוספות. עד כאן משלו, אבל יותר מזה, אם הוא ירצה להוסיף, אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. כך תהיה מעלתו של האדם הזה שהוסיף יותר משליש. אבל עד שליש, כמו שאמרנו, זה דבר שבחובה, זה בכלל מצוות. זה ליבן והוא יתמאל לפניו במצוות. ברנ״א בתוסף שעד באורח חיים, סימן ת״ו מסביר לנו את המהות של תוספת שליש. אני לא מחפש ספר תורה ששווה 40,000 דולר, ואם אני רוצה להדר, אז אני אוסיף שליש 60,000 דולר. לא מזה אני מתחיל את הקו הראשון, אלא אני מתחיל מהמינימום. כך גם לגבי אתרוג. גם שם יש מצווה גדולה לקחת אתרוג יפה, אתרוג מהודר, אבל גם שם אני מתחיל מהמינימום. אני לא חייב לקחת אתרוג של 100 דולר ולומר, אני חייב להוסיף שליש, יש עלי חובה לקנות את האתרוג שהוא יפה 130. לא, אין חובה כזו. אלא מרן מסביר בדעת תוספות הראש והסמ״ג שאני מסתכל על המינימום. ערב חג הסוכות. שנה הבאה חג הסוכות יחול בעזרת השם ביום חמישי. אני הולך ביום רביעי אחרי הצהריים בשעה 1600. אתה הולך לקנות אתרוג, ברגעים האחרונים האתרוגים הם בזול. הסוחרים יודעים שאם לא עכשיו, אין מתי, אם לא אמכור את זה כעת, מה ישאיר את זה לאחרי החג שאעשה מזה ריבה? הם מוכרים את האתרוגים אז, ברגעים האחרונים, בשעה שמפרקים את הבסטה, מוכרים את זה בזול. אז אני יכול להשיג אתרוג בעשרה שקלים. אתרוג שהוא לא מורכב, אבל אין לו שום יופי, לא תואר לא הודר, אבל הוא כשר. אני יכול להשיג דבר כזה. בא מישהו ואומר לי, אבל יש כאן אתרוג יותר יפה, עד 15 שקלים אני אוסיף. יותר מזה, אני לא חייב להוסיף. זה נקרא עד שליש. גם אם תרצה להחמיר שליש מלבר, יותר מ-15 שקלים אתה לא צריך. מרן פסק לכולה, שליש מלגב. אבל אפילו אם תרצה ללכת לפי המחמירים, יותר מ-15 שקלים ודאי שלא צריך להוסיף. כך גם פה. היום, אם תלך בעולם הרחב, תאמר לסוחר שמוכר ספרי תורה, תראה, אני צריך ספר תורה יד שנייה, לא חדש. אני צריך ספר תורה שיהיה כשר בוודאי ב-100 אחוז, אבל שיהיה קצת ישן, לא אכפת לי. בדרך כלל, השוק של ספרי התורה יד שנייה הוא הרבה יותר זאת. אפשר היום בקלות רבה להשיג ספר תורה כזה במחיר של 10,000 דולר, משהו כזה. אז אם כך, עד 15,000 דולר אני צריך להוסיף כדי להשיג ספר תורה יותר יפה. שהכתב יהיה יפה, שיהיה מהודר. יותר מזה אני לא חייב. כך גם לגבי תפילין. גם שם שייך את הכלל הזה כל הדינים שפירטנו באתרוג ובספר תורה. גם בתפילין אנשים לא אוהבים לקנות יד שנייה. אבל אם תמצא, אם הסוחר יביא לך יד שנייה, סביר מאוד להניח שהוא ייקח על זה מחיר זול. אפילו אם הוא עומד לפניך המגיע, הוא יגיע את זה טוב, גם הגעת מחשב, גם הגעה ידנית. הכול מצוין, הכול טוב, אני אומר לך, תשמע, אין הרבה ביקוש לתפילין האלה, סך הכול הן שוות 100 דולר. אז אני אוסיף, אם אני יכול להשיג תפילין אחרות שהכתב שלהן יותר יפה, אני אשתלם אפילו 130 דולר, בזה אני חייב. אבל לשלם יותר מ-150 דולר בגלל שהכתב השני יותר יפה, אין עלי את החובה, אין כאן חובת זה עלי ועלווה, הוא יתנהל לפניו במצוות. אבל אדם שרוצה, יש לו והוא רוצה, למה לא? אשרי ואשרי חלקו, שישלם כמה שיותר. הנה ראינו בגמרא, רבן גמליאל קנה אתרוג באלף זוז להודיעך כמה מצוות חביבות עליהן. השאלה היא על לשון הגמרא. צריך לומר, כמה מצוות חביבות עליו. מהו לשון רבים? אלא, המשמעות היא שגם החברים, גם התנאים האחרים ניסו לקנות. הם כנראה ניסו, הם כנראה אמרו 900 או קצת יותר, ורבן גמליאל הגיע לשיא לאלף. אם הם לא היו מנסים, זה לא היה מגיע לאלף. לכן הגמרא מדגישה בלשון רבים שגם הם היו חביבות מצוות ולכן גם אנחנו נלמד מהמעשים היפים האלה, וגם אנחנו נשתדל בעשיית המצוות כמה שיותר. ואם האדם הזה, הקדוש ברוך הוא, חנן אותו הון ועושר בביתו, אז בראש ובראשונה הוא רוצה לזכות במצווה הזו, ועתה כתבו לכם. אז ילך לסופר תלמיד חכם, סופר ירא שמים, שיש לו גם יד טובה, הוא מצייר יפה יפה את האותיות. אין לך דבר טוב מזה. אבל פעמים רבות אנשים נתקלים בסוחרים, ולא תמיד הסוחר הוא מכוחותינו. לפעמים הסוחר הזה, אדם שאינו בן תורה, אדם שלא למד ולא מבין הרבה. ואז אתה יושב... וכותב איתו חוזה. מי אומר שכל הדברים שכתוב שם, הדברים האלה מדויקים? מי אומר שזה נכון? מי אומר שזה כשר? ולכן כל אדם בלי יוצא מן הכלל, כשבא לכתוב חוזה כזה, טוב יעשה אם יוסיף כמה סעיפים טובים כדי לשריין את עצמו. שיכתוב כך ספר זה, לא ישולם עליו הממון, אלא אם כן הגאון הרב פלוני יגיד שהספר הזה הוא כשר ומהודר. יוסיף עוד סעיף, ספר תורה זה עם ההסכם וכל מה שנלווה אליו הוא גם מבחינה חוקית עומד לפי כל חוקי החוזים ועל-פי חוק הבוררות. תגיש את חוק הבוררות, אתה אומר את כל הדברים האלה, הוא לא יוכל לקחת אותך אפילו לבית המשפט. ואז אם החכם אמר, תראה, ספר התורה הזה הוא טוב, הוא מהודר, הוא מצוין, תשלם לו. למה לא? מה שמגיע לו, עשה עבודה טובה, תיתן לו. אם החכם אומר לא, אז אתה יכול להחזיק את ידך ולא לתת לו. אחרת אם אתה זורק את הכסף בלי לשאול חכם, אתה מניח מעותיך על קרנס אחר. חבל. בדברים האלה, אני מכיר את עצמי, אני יודע שאני לא בקיא בהלכות ספר תורה. אני לא יודע את ההלכות האלה. אם כן, למה לי להניח את מעותי על קרנס אחר? אני מכיר את הרב אדוני, שהוא מומחה גדול. הוא יודע טוב. אם כך, אני קודם אשאל אותו. אם הספר עדיין לא נכתב, עדיין לא קיים בעולם, ואתה כותב חוזה על העתיד, לכן תוסיף את הסעיף שאמרנו, כך צריך להיעץ גם לנשים שרוצות לזכות במצווה זו. נשים אלמנות רבות שמשתדלות, הולכות ועובדות קשה, חוסכות מלחמן כדי לזכות להגיע למצווה היקרה הזו, הכנסת ספר תורה. זה דבר נפלא אשריהן אותן בנות ישראל, אבל לפעמים הן תמימות ולא יודעות מה מתרחש. הרי האשה הזו המסכנה ודאי שהיא לא יודעת הלכות ספר תורה, היא לא למדה, מניין נא ללמוד, התורה פתרה אותה ביניכם ולא בינותיכם, אבל אדם שיודע שזה רצונה, ייתן לה את העצה ההוגנת שהיא תוסיף את הסעיף הזה ותיזהר לא לשלם עד שהחכם ינחה אותה, ייתן לה את העצה הטובה לומר לה אם באמת זה כשר, אם שווה לשלם על זה, אם לאו. במחלוקת הזו שאמרנו, האם ספר תורה שעובד לשם דברים אחרים גם, במחלוקת הזו רצוי להחמיר, או בכל מחלוקות אחרות, גם כן מלכתחילה, אדם שיכול ישתדל להחמיר. לדוגמה, יש עוד בעיה נוספת שיש בקלפים של ספרי התורה. כמעט כל הקלפים שמצויים בשוק הם עבודת מעשי חשמל. קשה לאנשים להרים את אותן העורות. לכן, המנופאי הוא שעושה את העבודה, המנוף מרים והמנוף מעביר את הקלפים והעורות מבריכה לבריכה. או לפעמים יש להם טרקטור, בולדוזר, שבקף הוא מרים ומעביר ממקום למקום, אבל הוא לא מתאמץ מבחינה פיזית, הוא לא מרים על גבו את העורות, הוא לא זורק אותן במו יפה, אלא החשמל של המנוף הוא שמוביל ועושה את הכול. והשאלה היא, החשמל הזה שאתה לוחס על הכפתור, כוח כוחו ככוחו דמה או לאו ככוחו דמה? שוב, גם במחלוקות הללו אנחנו משתדלים להחמיר. והטרי מגדים משמע מדבריו שכל מה שאמרנו עד שליש זה דווקא כשזה רק יופי של האותיות, ידעו. אבל אם יש לך ספק בכשרות והשני בוודאי כשר, בזה צריך להוסיף אפילו יותר משליש. ולכן, היום בזמן הזה, היריעות של הספר תורה, הפשוטים, אלה שלא מגורדים היטב, אלה שלא עיבדו אותם בצורה מושלמת, הם זולים יחסית. אתה יכול להשיג בפחות מ-4,000 דולר ואת כל היריעות של הספר תורה. טוב, אבל אם אתה רוצה את כל ההידורים, את כל החומרות, זה יעלה לך עוד 1,500 דולר. כדאי מאוד להוסיף. שווה לשלם 5,500 דולר על היריעות, אם אתה יודע שזה באמת כשר אליבא דכולה עלמא. כך אנחנו עושים גם לגבי הציציות. אנחנו נזהרים לא לקנות ציציות עבודת מכונה, אלא אך ורק ציציות עבודת יד. או הרצועות של התפילין. כך גם, בעזרת השם, בעוד חודשיים יגיע ליל הסדר, גם אז אנחנו בעזרת השם נשתדל לקנות לפחות לכזית הראשונה אך ורק מצות עבודת יד. כך גם צריך להיעדר גם בדברים הללו. וכמו שאמרנו, בזה לא שייך את ההגדרה של שליש. ולכן, למרות שיש לנו מצות מכונה, כגון מצות מכונה של הלפרין, שבשעה שהפועל מדליק את המיקסר הוא אומר לשם מצת מצווה. המצות האלה הן זולות. כמה יעלה לך שם קילו? 30 שקל? ואילו מצות עבודה הן שוות קרוב ל-100 שקל קילו, זה פי-שלוש. אבל כמו שאמרנו, הבעיה כאן לא רק בהידור אלא על המכונה. ספק אם הברכה היא 100%, ספק אם אתה יוצא לידי חובת המצווה. לכן, בזה אנחנו מוסיפים, גם אם זה יעלה לנו פי-שלוש. כך כולנו משתדלים לעשות בערב פסח, לקנות אך ורק מצות עבודת יד. כך גם לגבי הדברים האחרים. למרות שהציציות הפשוטות הן שוות 4 ו-5 שקל, ציציות עבודת מכונה, אנחנו מהדרים לקחת אך ורק ציציות עבודת יד ששוות 20 ו-30 שקל כדי לצאת ידי חובה לבדיקו לעלמא. כך הוא הדין גם ברצועות של התפילין, למרות שהן יקרות יותר, שוות פי-2 ויותר. אבל כאן זה לא חומרה בעלמא, אלא ספק אם אתה יוצא ידי חובה ברצועות שהחשמל הוא שגורם את כל העיבוד בהמשך. ולכן מן הראוי להקפיד בדברים האלה. ואז האדם הזה מדי יום ביומו מניח תפילין, ובעזרת השם המצווה הזאת בוודאי, הוא מקיים אותה בצורה מושלמת, בוודאי גם תגן עליו. כך גם הברכה שהוא מברך מדי יום ביומו, הברכה תהיה מושלמת, ולא חלילה ייכנס בספקות בסימני שאלה. ואדם כזה, שברוך השם משתדל לקיים את הכול במאה אחוז, מוסיף מממונו, לא חוסך ממון, גם הקדוש ברוך הוא ייתן לו מידה כנגד מידה. כמו שאנחנו משתדלים להדר במצוות, גם הקדוש ברוך הוא ייתן לנו בני חיה ומזונה בשפע, יעדר אותנו גם בבחינה, כמו שקראנו קודם, אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. אמן ואמן. אמן ואמן, והמברך יברך יהי רצון בעזרת השם. אנחנו מכאן פותחים את הקווים אליכם, המאזינים היקרים, לשאלותיכם. כאמור, נמצא איתנו הגאון הגדול, הרב יעקב יוסף, שמשיב לשאלותיכם. הטלפון באולפן בקידומת 02-5050. פרס אפס שש שש, איתנו כבר המאזין הראשון, שלום, ערב טוב. ערב טוב, ערב טוב. רצינו לשאול את כבוד הרב, בעניין ההיגוי של האותיות, האם צריך לקרוא את הצדיק והו' בתפילה, לקרוא את הצדיק כמו ס' ואת הו' כמו וואו, ועוד דבר אחד זה על העניין של בסוף, בתורה כשקוראים את המילה ערב, את המילה ערב והיא באה בסוף, אז קוראים אותה ערב. השאלה היא אם גם בתפילה צריך לעשות את זה. ועוד דבר אחרון, האם גם בגד, בגד כפת בראש מילה, כשהוא בא אחרי אותיות הוי, אז בתורה לא אומרים שם דגש. השאלה היא אם גם בתפילה זה ככה. כן. קודם כל, איזה עדה אבות אבותיך, לאיזה עדה אתה שייך? כי בדברים האלה יש הבדלים רבים בין, זהו, אנחנו, בעיקרון אנחנו חוזרים בתשובה, והאבא הוא מרוגאי והאימא היתה רגיד. כן. אנחנו הולכים בדברים האלה לפי המסורת של האבא. אל תיטוש, תורת אמך. אפילו אם זכית ללמוד אצל רב גדול והרב החכם השני מעדה אחרת, אנחנו משתדלים ללכת אך ורק לפי המסורת של האבא. תראה תשובה בספר אור לציון חלק ב', שם במבוא, שאותם הבעלי תשובה, גם אם זכו ללמוד אצל חכמים טובים, אבל המסורת של האבא היא שקובעת לנו בדבר הזה. לפי זה, כאן היה צריך לדייק, ללכת לפי המסורת של אבות אבותינו. ויש הבדל גדול בין ההיגוי המקורי, שהיו אבות אבותינו היו הוגים, לבין העברית שאנחנו מדברים. העברית שלנו היא שבורה ורצוצה. בתלמודי תורה או בבתי הספר היום, רוב רובם של התלמידים מדברים בעברית הרגילה, שיש בה הרבה מאוד שיבושי לשון. אתה הבאת חלק מהדוגמאות, חלק מהדברים שעליהם דנים חכמי הדקדוק. האמת היא שתורת הדקדוק אינה עשויה מאור אחד. לצערנו, גם שם יש מחלוקת. השיטה של הגאון הרב מזוז בנושא הדקדוק, הוא הולך לפי המסורת של חכמי ג'רבה. השיטה הזו היא לא נהוגה היום בבתי הספר. מה שאנחנו למדנו בתלמוד תורה זו לא השיטה הזו. אתה רואה את דברי רשי על התורה, הרבה פעמים רשי עומד על הדקדוק שבפסוקים. והדקדוק שרשי אומר ודן, הרבה פעמים זה לא המסורת ולא הדקדוק שלנו. כמו שאמרתי, יש מחלוקות בדברים האלה. כמו בכל מחלוקת אנחנו הולכים אחרי המנהג. גם פה אני הולך לפי המסורת של אבות אבותי. כל אחד יעשה לפי המסורת שלו, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. קשה מאוד ביום אחד להתחיל לשנות. כמו שאתה ניסית להביא לנו דוגמאות שונות, קשה לנו ביום בהיר אחד להתחיל כל התפילה, כל הברכות. לכן אדם משתדל לפחות כשהוא מברך ברכת המזון בדאורייתא. קידוש, ליל שבת, דאורייתא. אנחנו משתדלים גם שם להשתדל לומר את המילים בצורה נכונה עד כמה שאפשר. קל וחומר, בקריאת שמע, שחרית וערבית. שם הגמרא מבטיחה לנו, אדם שאומר טוב, הוגה את האותיות של קריאת שמע בצורה נכונה, קורא את זה לאט-לאט, באימה, ביראה, ברטט וזיע. אומר את זה יפה, מצננים לו גיהנם. ולכן, מרן בשולחן ערוך טרח להסביר לנו את כל אותם הדברים. קודם כול, מה לכוון, וגם להיזהר שלא יחטוף חלק מהאותיות. מרן כתב לנו סימן סא, סימן שלם, כדי להסביר לנו את הדברים הללו. ואשרי אדם שיעשה את כל זה בצורה נכונה. וכמו שאמרתי, כל אחד ילך לפי המסורת של אבות אבותיו. יש על כל דבר קושיות ותירוצים. הבאת דוגמה, אמרת על הסאדי. תגיד לי, מה ההבדל בין פרץ וצדיק לבין פרס? אם אתה אומר את הסאדי דומה מאוד לס', אז יהיה הפרס והפרס יהיה כמעט אותו דבר. אתה יכול להבדיל ביניהם? אולי אבות אבותינו ידעו להבדיל. אני, בהיגוי שלי, אני לא מסוגל להבדיל בין שני הדברים. מכל מקום, אתה רוצה להתחיל, מחר נאמר, והיה לכם נסיסית, למה לא? תגיד, תבוא עליך הברכה. אבל צריך שיהיה לנו את הרקע בכל הנושא הזה שרחמנה ליבה בעין. הרי להלכה, אדם שקרא את קריאת שמע ולא דקדק באותיותיה, ההלכה היא, בדיעבד יצא ידי החובה. כל הדברים האלה שאנחנו מחייבים מלכתחילה. אבל בידיעבד, יש הרבה אנשים, אין להם שפה ברורה, או אדם שהוא בר מינן מגמגם. האם חלילה אדם כזה, כשקוראת קריאת שמע, האם הוא לא יצא ידי חובה? יגיע לעולם האמת, חלילה יגידו לו שהוא לא קיים את המצווה? ודאי שלא, ודאי שהוא קיים. כמו שאמרנו, קרא ולא דקדק באותיותיה, מרן פוסק לנו בסימן סב, סעיף א', ההלכה היא כרבי יוסף בברכות את ז', שיצא. מה זה יצא? ספר החינוך בפרשת ויתחנן מדהים אותנו בדוגמה שהוא מביא לנו דוגמה כזו. במקום לומר למען תזכרו בז', הוא אמר למען תזכרו. זה הבדל עצום בתוכן. תזכרו מלשון שכר, כאילו הוא רוצה כדי שיהיה לו ממון. אפילו בזה, בדיעבד, יצא ידי חובה. דברי החינוך הובאו להלכה בדברי האליה רבה, חטרי מגדים מאשל אברהם, כף החיים, בסימן סב, סעיף קטן ב', וכך ההלכה, בדיעבד יצא. ולכן, אדם שיכול, כמו שאמרת, משתדל לדקדק באותם הדברים עד כמה שהדבר ניתן, הרמב״ם קורא את הדקדוק מצווה קלה. כך הוא כותב פירוש המשניות במסכת אבות, ולכן גם את הדקדוק אנחנו חייבים ללמוד. ומי שלא זכה ללמוד טוב בתלמוד תורה, אפשר להשלים. גם היום, לא מאוחר, נקדיש לזה כמה דקות בשבוע כדי לשפר את ההיגוי שלו באמירת אותם המצוות. קל וחומר אדם שמתיימר להיות חזן, הוא יקרא לנו את פרשת זכור או פרשת פרה והעברית שלו שבורה ורצוצה. איך הוא יקרא? איך הוא יוציא את הציבור ידי חובה מלכתחילה, אם כל כך העברית שלו חלשה וגרועה? אדם כזה, מן הראוי שילמד קצת יותר דקדוק. יש בישיבת כיסא רחמים דבר יפה, שמה תלמידים לומדים דקדוק ולומדים את זה בעמקות, עד כדי שראש הישיבה פעם בחודש אומר שיעור כללי בהלכות דקדוק. דבר נפלא, דבר יפה. צריכים גם הישיבות האחרות, גם הן, להכניס את הדבר הזה. זה לא דומה למקצועות חול. גיאוגרפיה, אם לא תדע מה יש בסין, כמה מיליארדים יש בהודו, בסין, איפה הם, מי הם, זה לא מעניין אותי הרבה. אבל הדקדוק זה דבר שהוא נוגע לנו מאוד. ולכן היה צריך באמת להכניס את תורת הדקדוק יותר ויותר לבתי המדרש. וכמו שאמרת, באותם הדברים שאבות אבותיך היו הוגים, אומרים אותם בצורה נכונה, תשתדל גם אתה להגות ואל תחוש למלעיגים. יכול להיות אולי שמישהו ישמע אותך קורא כך את קריאת שמע, אולי יהיה איזה ליצן שיקרוץ בעין, ויש כל מיני ליצנים גם בבתי הכנסת. לפעמים יצר רע יש לו שלחים אפילו בתוך בית הכנסת. אבל כדאי שאדם יאמר את הדברים בצורה יפה, והבלט היום מסייעין אותו. אנחנו נשתדל, ובעזרת השם גם הקדוש ברוך הוא ייתן לנו, את הכישרון והכוח לומר את הכל בצורה מושלמת בעזרת השם. אם אפשר, הרב, עוד דבר אחד קטן. אנחנו שמענו שאנחנו היינו קוראים את המילה צית עם סמך, כן, בסיסית, ומישהו קפץ עלינו ואמר לנו שהרב מוצפי, הרב הגאון, הרב מוצפי אמר שלא לעשות את זה, וצעק על הדבר הזה. אנחנו רוצים לדעת אם זה נכון, אם יש לזה רגליים לדבר הזה. אני לא חושב שהדברים האלה נכונים, אני שמעתי את האבא של חכם מוצפי. אני זכיתי להכיר את הגאון הצדיק חכם סלמן מוצפי. והוא לא היה אומר כמוני ציצית. הוא לא היה אומר את הצדיק כמו שאנחנו אומרים. הוא היה אומר צדיק. ולכן, אני לא מאמין שהבן ישנה. בדרך כלל הבן, ברע, קרא ידי עבו, הוא לא משנה. לכן, אל תאמין לשמועות. דרכי לומר את הדברים בצורה ישירה. הייתי הולך לחכם בן ציון לשאול שאלות. פעמים רבות הייתי שומע איזה שמועה בשמו. הייתי בא לשאול, הייתי אומר לו, קודם כל, האם זה נכון שרבנו אמר כך? כי הרבה פעמים היה מתברר שאנשים לא מדייקים. אם זה נכון, הייתי שואל את השאלה, את הקושייה שהיה לי. אז גם בדברים האלה לא צריך להאמין לכל מיני שמועות, ברור שיש יסוד להיגוי הזה. הקשיתי קושייה. אמרתי לך שיש לי קושייה על זה. מה ההבדל בין פרס לפרץ בצדיק? אם אתה אומר שא, אז קשה לנו להבדיל בדברים האלה. טוב, בקושייה אנחנו לא משנים שום דבר. המסורת, כמו שאמרתי, היא שקובעת בדברים הללו. תודה רבה. בבקשה. תודה גם למאזין היקר, ונפנה למאזין נוסף שאיתנו בראשות הרב. שלום, ערב טוב. ערב טוב. ערב טוב. כבוד הרב, שלום, דבר יהודי מזכון יעקב. כן. יש לי שתי שאלות. לומר, שתי השאלות היא אחת או אחת-אחת? תתחיל אחד. בסימן פדלת בהלכות תולעים, מרן כותב, צמח הנמצא לארץ חוששים שמא התולעים פירשו. כן. ואילו לגבי פרי תלוש, אפילו יש בו חור, אינו חושש. כן. איך כבודו מיישב את מרן הזה, והאם אנחנו עכשיו, לגבי תולעים שנמצאים באריזות הקמח שקונים אותם, אנחנו חוששים להיות תולעים שפירשו שם? אתה מדבר בעיקר על הפירות היבשים שאכלנו בליל טו בשבט. לא, על פירות פלושים שאין חשש, שעליהם בעיקר הדגישו חכמי דורנו לפני יומיים. אבל בכל הדברים האלה אנחנו צריכים לראות, קודם כול, האם יש רוב ממיעוט המצוי או מיעוט שאינו מצוי. כשיש לך תולעים שאסורים, שהתולעת הזו פירשה, והתולעת הזו אסורה באכילה מדאורייתא. אם הסחורה הזו ישנה ורוב הפירות האלה נגועים, בוודאי שלכל הפוסקים, סחורה כזו אסורה באכילה מדאורייתא. אתה חייב לבדוק אחד-אחד כל פרי, לראות אם הוא נגוע אם לאו. אני מדבר על פירות טריים, לא... גם פירות טריים, אותו דבר. אני קונה עכשיו, יש כאן גוי שעומד לידי, ואני קונה ממנו תאנים, תאנים טריות. הם מוחזקים בתולעים. הרי הגויים לא מרססים את אותם התאנים, את עצי התאנה, אלא הם לוקחים מן המוכן, מן ההפקר, ומוכרים לנו. וכמו שאמרת, התאנים, גם התאנה הטריה מצוי בה מאוד תולעים. הגמרא מתארת, אם כותבים את זה לפני הנץ, אין בה תולעים, אחרי הנץ זה מצוי שיש בו הרבה מאוד תולעים, בפרט ליד הגבעון. ולכן אין שום היתר לקחת, לברך ולאכול בלי בדיקה. אלא צריך קודם כול לפתוח, לבדוק היטב, ואז אם הוא רואה שזה נקי, שאין בו שום תולעת, רק אז הוא יוכל לברך. אותם הפירות, לא רק שיש בהם מיעוט המצוי, לפעמים גם עד כדי כך המצב הוא גרוע, גם יש בהם רוב שיש בהם תולעים. לעומת סוגי פירות אחרים, כמו שאמרתי, לפעמים החשש של תולעים בהם הוא חשש רחוק מאוד, זה מיעוטה דמיעוטה, ולכן אותם אנחנו לא מחייבים לבדוק. אדם שרוצה להחמיר תבוא על הברכה, אבל אין הדבר בגדר חובה. אם אתה קונה תמרים והתמרים האלה הם עדיין טריים, טובים מאוד, אתה רואה סחורה א'-א', שזה עדיין טרי וחדש. בתמרים, בדרך כלל בסחורה הטומן, לא מצוי כמעט עולה. שם חובת הבדיקה היא לא דין אלא בגדר חסידות. לעומת זה, תמרים ישנים, לפעמים המוכר הסיטונאי קנה בשנה שעברה 50 טון ולא הצליח למכור אותם לפני טו בשבט, אז הוא מוכר אותם כעת. יש לו תשלומים אחרי שנה, הוא מוציא מהמחסן, במשך השנה, ויורים תולעים ויבאש, נהיה מעפן. אז איך האדם יוכל לברך על זה? לכן תמיד את התמרה הראשונה, קודם כול תפתח ותראה במה המדובר. כמו שאמרנו, יש חובה מדרבנן לבדוק לא רק שיש רוב, אלא גם במיעוט המצוי. גם בזה אנחנו מחייבים בדיקה. רק בדברים שאין בהם מיעוט המצוי, בדברים שהם בגדר מיעוטה דמיעוטה, אם ראית שהסחורה שקנית היא סחורה טובה מאוד, הכול חדש, הכול נקי, ואין הווה אמנה שיש שם איזה חשש נטולח, בזה באמת אנחנו נוכל לסמוך להקל, שלא יהיה צורך לבדוק, אלא אתה יכול לאכול גם ללא בדיקה. זו ההנחיה בדרך כלל לגבי רוב הפירות והירקות. פעם, לפני שנים, היו ירקות רבים שכמעט ולא אכלנו מהם. לדוגמה, יש ירק כרובית כמו פרח, בערבית נקרא זהרה. כמעט מלא היינו אוכלים מזה, כי קשה מאוד לבדוק איך תבדוק את העלים בפנים, ולכן היינו נמנעים כמעט מלאכול. בזמן האחרון, גוש-קטיף, מגדלים את זה. חלק מהמקומות בגוש-קטיף יש עליהם הכשר מצוין, אם זה בהכשר הבדת עדה חרדית או ההכשר של רבי יואל שוורץ, הרב ויה ואחרים, הם עושים עבודת קודש, בדרך כלל שם לא מצוי עיתונאי. אני לא אומר שאין. גם שם אפשר למצוא. אבל החשש שם הוא מעוטה דמעוטה, פחות מ-1%. ולכן כן יהיה אפשר לסמוך להקל. אתה שורא את זה, שוטף את זה היטב במים, יהיה אפשר לאכול מאותם ה... לא יהיה בהם חשש מעיקר הדין, גם אם אתה לא בודק עלה עלה, גם אם אתה לא הולך לבדוק את כולם בצורה יסודית, זו ההנחיה לגבי אותם הירקות. ברוך השם שיש לנו שם בגוש קטיף, יש לנו את הפתרון מבחינה טכנית, והיום גם במקומות אחרים בארץ התחילו להקים חממות לעשות בדיוק את מה שהם עושים שם, התחילו גם במקומות אחרים, ברוך השם שהירקות האלה נמצאים כמעט בכל מקום. אומנם המחיר שלהם יקר, אבל זה שווה כדי שאדם יימנע מאותם התולעים, שווה לשלם מחיר יקר יותר. כך גם לגבי התירס. גם בתירס, לצערנו, יש תולעים. כשהגויים מגדלים תירס, הרבה פעמים הם משקים את זה במי ביוב. המים הרי עולים ביוקר, רק הביוב בזול הוא בחינם. ואז, תירס שהושקע במי ביוב הוא שורץ תולעים, אתה מוריד כמה גרגירים התובעים מתחת לגרגירים, יש הרבה תולעים. לכן גם אלה שהולכים לקנות בשוק מהטירה צריכים גם הם להיזהר בדבר. לא רק אנחנו אוהבים את הגויאבה שהיא מתוקה, גם התולעים אוהבים את הגויאבה. וכן כיוצא בזה יש הרבה מהדוגמאות האלה שבכולן אנחנו חייבים להיזהר. הרי הפרי החדש הדגיש, הזהיר את אותם הדרשנים שעושים עבודת קודש, אומרים לנו דרשות יפות, מסבירים שבעים פנים נא תורה, מה אמר פרעה, מה ענה לו משה רבנו וכו'. אבל כשמגיעים מהנושאים האלה של הלכות הנאיים, לא דואגים ללמד את העם להסביר יפה את הדברים, והיה צריך לשנן את הדברים האלה השכם והערב. אז לגבי קמח שהגיע בשקית... זה לא קמח, זה לא קמח, מה שיש על התאנים זה לא קמח, לא, לא, קמח רק, קמח עיסה. רק רגע, זה סוכר, סוכר טחון, שמכסה את אותה תאנה. אותה תאנה, מכפים אותה בסוכר. אבל זה לא ממש קמח. אם היה קמח, זה היה מיד, לא, אני דיברתי על קמח גופה, ממש קמח של חיטה. קמח חיטה, בדרך כלל, גם זה, אם הוא נמצא במקום חם, גם הוא יכול להטליע מהר. אבל הוא לא פירש, אם כך. או, השאלה, אתה אומר שהוא בוודאי לא פירש. מי אמר לך שהוא לא עלה על השק, השק שנמצא בצדדים. אם התולעת הזו הייתה, אני לא יודע, אני שואל. אולי, אולי זה היה חשש שלנו. אולי התולעת הצליחה להגיע לצד, לקצה, בשק. הקמח הזה היה בדיוק בקצה, איפה שהיא הטליעה ליד השק. כשהתולעת הזו עשתה טיול קצר, שלוש מילימטר על השק, זה כבר נקרא פירש. וממילא, אסור יהיה לאכול מאותה התולעת. ולכן, קמח ישן חייב בניפוי. יש לנו, ברוך השם, מנפת משי. אנחנו מנפים, ובזה אתה פותר את הבעיה, אתה מקדים רפואה למכה. אתה לא יודע כמה זמן זה שהה אצל הסיטונאי והקמעונאי. מי ספק, אנחנו, לפני עשיית כל עוגה, מנפים היטב את הקמח. זה מה שצריך לדרוג ולעשות. ולכן גם צריך להזהיר את אחינו בני ישראל, שלא לקנות ממאפיות או מגדניות לחם, עוגות וכיוצא בהן, אם אין שם הכשר בדת. פעם היו אנשים סומכים על הרבנות, אבל לצערנו בשנה האחרונה הרבנות פשטה רגל מבחינה כלכלית. יש הרבה מאוד מגדניות בארץ, שאומנם התעודה נמצאת על הקיר, אבל המשגיח כמעט ולא בא. אין לנו טענות על המשגיח. המשגיחים בחלק מהמקומות לא קיבלו משכורת שנה או קצת פחות, אז אין לנו טענות עליו. האם הוא צריך לעבוד בחינם? יש לו משפחה עשרה נפשות, הוא צריך לפרנס את המשפחה, והוא הולך לעבוד עבודה אחרת. אבל המקום נשאר מופקר, ואין מי שידאג אם הקמח מנופה או לא. קל וחומר לגבי מגדניות שעושים עוגות. לך תדע מה הם מערבבים באותן עוגות אם התמציות שהם מערבבים שם הם דברים כשרים שאין בהם חשש לשומן מן החי, יאי נסך וכיוצא בזה. פעם היה משגיח לפחות מטעם הרבנות, היית מקשה עליו קושיות, הוא כן טוב, הוא לא טוב. היום בכלל אין משגיח. בהרבה מהמקומות אין בכלל, כמו שאמרתי, לא קיבלו משכורת. כל המועצות הדתיות נמצאות בגירעון תקציבי, אין להם כסף לשלם לאותם המשגיחים המסכנים, וממילא המשגיח לא נמצא בכלל. אז איך האדם ילך ויקנה עוגה אם לא ניפו שם את הקמח ויש שם גם תולעים? מי יעז לנגוע בבשר חזיר? זה איסור חמור מאוד שמטמטם את הגוף והנפש, אבל התולעים לא פחות חמור. על כל תולעת אנחנו חייבים. גישה מלקיות, שרץ השורץ על הארץ. ולכן צריך להזיר את העם, את האנשים, שייזהרו לא לקנות לחם או דברי מאפה אחרים, אלא אם כן יש עליהם הכשרי הבד״צים. אחד מהכשרי הבד״צ, אך ורק דבר כזה יכול להתיר לנו את האכילה. ברוך השם, 83% מהמצרכי מזון המתועשים בארץ, בדרך כלל יש עליהם הכשרי בד״צ. קל מאוד להשיג. כל דעשנן רחמנה שרןן כבתה. יש ברוך השם בשפע בארץ דברים כאלה, רק כשאדם הולך לחנוך שישים לב. לפעמים הוא שולח את הילד והילד לא מבין, מביא לו דברים לא טובים. שיתרח הוא בעצמו, יקנה דברים שהם בוודאי קשרים הלבה דקולה עלמא, יימנע גם מאיסור תולעים, גם מאיסורים אחרים, ומצווה לפרסם את הדברים האלה, שאנשים לא יסמכו על הרבנות, שידעו מה קורה. יש הרבה תקלות בהרבה מהאולמות. אנשים באים לחתונה, לבר מצווה, והם מגישים לפניהם מנה יפה, לך תדע מה המנה הזו, האם לא גישל אותה גוי, אולי יש כאן בעיה של בישולי גויים, ואידך זין גמור. אני צריך להיכנס קודם למטווח, לראות, יש שם הכשר בדת, אין הכשר בדת, האם בכלל יש הבה אמנה לטעום מהאוכל הזה, או שכולו אסור באכילה? ואם ראית את האמת וראית שהכול אסור, אסור לך לשתוק. אתה חייב גם לומר לאחרים. אתה לא יכול לומר, זו בעיה שלהם, אני צפשי הצלדי. אלא יש לנו מצווה דאורייתא, הוכח תוכח את עמיתך. תאמר גם לאחרים, תיגש לתזמורת, תבקש את הרמקול, ותודיע מה שראוי עיניך באותו מטבח, באותה מסעדה, וכן כל כיוצא בזה. צריך להזהיר את האנשים שלא יהיו חלילה פתי יאמין לכל דבר. כאן רבותינו החמירו במיוחד, תראה את דברי אורח חיים הקדוש ודברי שאר הפוסקים על מה שדרשו חכמים, אל תטמאו בהם ונטמאתם בם. נטמאתם לא רק מלשון טומאה, אלא גם מלשון טמטום. כשהאדם הזה אוכל מאכלות אסורות, לא רק שהוא נעשה טמא, נפשו טמאה, אלא זה גם מטמטם את השכל, את המחשבה מבחינה רוחנית. אם האדם הזה אוכל חזיר, אם הוא אוכל ארנבת, אם הוא אוכל שפן, יהיה המוח שלו שפן, יהיה מעפן המוח שלו. אנחנו תמהים על הממשלה שלנו, על הרבה אנשים... מצמרת, מה קרה להם? איפה החשיבה? איפה השכל הישר? למה הם עושים כל כך הרבה שטויות? אבל אם הם אוכלים מאכלות אסורות, אין שום קושייה. אנחנו נוכל להבין מה קורה למסכנים האלה, לאומללים האלה, שאוכלים כל מיני דברים שקצים ורומסים. הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו, אנחנו ברוך השם שומרים תורה ומצוות, ולא מספיק המחשבה, הכוונה הטובה, אלא צריך להיזהר בפועל שאדם לא יאכיל את בני בן-גזילה בדברים שאינם ראויים לאכילה, אלא תמיד ישים לב, יסביר גם לאשתו ובניו את הדברים האלה. היה טוב שגם המורים בתלמודי התורה, אפילו בכיתה ב', ג', גם לקטני-קטנים האלה, להסביר להם יפה, תיקח את המסטיק שיש עליו הכשר הבדץ. הם קולטים מייד, הזיכרון שלהם הוא מדהים. תראה להם את הצורה, תגיד להם רק, מסטיק כזה מותר לקנות. הם יבינו את הדברים, יש להם נשמה טובה, כבר מקטלותם ילמדו שצריך להיזהר לקנות אך ורק דברים בהכשר טוב. סיפר לי חבר, הוא אומר, תראה, אני זכיתי לחזור בתשובה בזכות ילד בן חמש. אמרתי לו, מה הוא נתן לך, שיחה מוסרית? מה הוא עשה לך כשחזרת בתשובה? הוא אומר לי, לא, שום שיחה, אני לא הייתי לא בערכים ולא בצוהר. הוא אומר, באתי לבית הכנסת בכיפור. במוצאי כיפור הוצאתי סוכרייה, נתתי לילד בן חמש. היה שם איזה ילד. הוא אומר, הילד הזה לא הוציא לאכול. ילדים אוהבים מאוד ממתקים. הוא אומר, הוא לקח את הסוכרייה, הלך לאבא שלו, ושאל, אבא, זה כשר? הוא אומר, התפעלתי מאוד מהחינוך של הילד הזה, שיודע לכבוש את יצרו, הולך לשאול את האבא, אם הסוכרייה הזו כשרה או לא, הוא אומר, זה עורר אותי לחזור בתשובה. אנחנו רואים כמה המעלה החשובה בדברים האלה, שזה מקרין, תופח על מנת להטפיח גם לאחרים. ולכן אנחנו נשתדל, ובעזרת השם הקדוש ברוך הוא ישמור אותנו. המפרשים שואלים, למה הקדוש ברוך הוא מעניש אותנו? למה אנחנו צריכים תיקון על דבר שהוא שוגג? על זה אומר הגאון רבי יעקב אל גזי על הפסוק, נפש כתחתה, תחתה זה שוגג. אבל לפני כן הוא זלזל ומעלה מעל בהשם. אדם שנזהר שלא יעבור במזיד, הקדוש ברוך הוא ישמור אותו שגם לא ייכשל בשוגג. כמו שאנחנו אומרים, כל בוקר רגלי חסידיו ישמור. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יקיים בנו את ההבטחה הזו, ישמור אותנו, יאיר את עינינו, שלא ניכשל אף פעם במאכלות אסורות, לא בתולעים ולא בדברים אחרים. אמן. השאלה השנייה, האם חייבים לקנות עוף רק משחיטה שבודקים את צומת הגידים? שוב, גם לגבי העופות, יש סוגי שחיטה בארץ. יש סוג אחד, מה שנקרא שחיטה של הרבנות. הם לא בודקים את צומת הגידים, אבל הבעיה לא רק בזה. אתה מביא דוגמה אחת. יש כמה וכמה דוגמאות שיש הבדל גדול בין השחיטה של הרבנות לבין השחיטה של הבדאצים. והדבר הראשון במעלה, שהוא החשוב יותר מהכול, שיהיו שוחטים מרעי שמים, שידעו להעמיד סכין חדה וחלקה. אם השוחט הוא לא מקצועי, אז הסכין שלו הרבה פעמים פגומה והוא לא מרגיש. זאת ועוד. השוחטים אצל הרבנות לפעמים עובדים שבע-שמונה שעות. הם מתעייפים מאוד מערבי חג. כשאדם עייף, ההרגש בסכין הוא כמעט לא קיים. גם אם הסכין תהיה פגומה, הוא לא מרגיש בכלל. לעומת זה אצל הבדאצים לא מעבידים אותם שמונה שעות רצוף בצורה כזאת, אלא הם עובדים חצי שעה ונחים, וכן על זה הדרך. משתדלים לקחת את השוחטים המצוינים ביותר, שיש להם הרגש טוב בסכין. המהירות, שם אצל הרבנות שוחטים בסיטונות. תעמוד ותראה באיזה מהירות עצומה הם שוחטים. לעומת זה השוחטים של הבדאצים עובדים יותר בנחת, שוחטים יותר לאט, השחיטה היא טובה. יש להם בודק סכינים מיוחד שמחליף להם מדי פעם את הסכינים, בודק, עושה את כל הדברים בצורה נכונה, שרשרת של דברים שקשורים זה בזה. והדבר הראשון במעלה, שוחטים טובים ויראי שמים. ואתה מוצא בבדאצים בדרך כלל את השוחטים המהודרים יותר, ולכן אנחנו משתדלים לא לקנות עופות בהכשר רבנות בלבד, אלא אנחנו משתדלים שיהיה על זה הכשר בדאצ, וברוך השם גם בזה יש שפע, כמו שאמרתי קודם, על מצרכי מזון האחרים. גם בעופות, בכל מקום שאתה הולך בארץ, בן פורת יוסף, העופות של הבדאצים מגיעים לשם, פורחים לכל מקום, טסים, מגיעים ברוך השם לכל מקום, ויש לנו בשפע, אמנם זה קצת יותר יקר. כאן אצלנו בשכונת הבוכרים אתה יכול להשיג עוף בהכשר הבדאצ, זה שווה 13-14 שקל, עוף של הרבנות הוא שווה פחות מ-10. זה הבדל לא קטן, אבל אמרנו קודם בתחילת השיעור את דברי הפרי מגדים והביאור הלכה בסימן תרנ״ו, שכל המושג להדר עד שליש זה בדבר שהוא רק הידור, אבל כשהחומרות האלה הן חומרה שקרובה לדין, צריך להוסיף גם יותר משליש. לכן אשרי אדם, אם הוא יכול, אם הוא מסוגל, יעשה כל מאמץ להשיג את העופות, אך ורק בהכשרי הבדאצים. אלה שאין ידם משגת, אלה שהם עניים מרודים, אז יש לנו גם ארגוני חסד שמשתדלים לסבסד אותם, להשיג להם את העופות שיהיו במחיר מוזל יותר, אשר הם ישראל, דואגים גם לעניים בקטע הזה. אבל הבעיה, כמו שאמרתי, לא נגמרת ומתחילה בצומת הגידים. צומת הגידים, אולי האחוז שם הוא 3%, 5%, לא יותר. אלא אם כן הסחורה היא גרועה. יש לפעמים עופות שהן במצב גרוע מאוד, שהן במצב לא טוב, שם יש 10% ויותר טריף. אבל ברוב המקרים אין את האחוזים האלה, ולכן לא הייתי ממקד את הבעיה אם בדקו את צומת הגידים, אם בדקו את המעיים או לא בדקו את המעיים. לא בזה מתחיל ונגמר הסיפור, אלא קודם כול, בראש ובראשונה, בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. תעובר את החזקה הזו על ידי שחיטה טובה. כשהשוחט הוא ירא שמיים, תלמיד חכם, יש לו יד טובה, יש לו הרגש נפלא, ואז הבשר והעוף שיצא מתחת ידו, הם יהיו בדרך כלל במצב טוב. כמובן, צריך להיעדר, לבדוק את הריאות, לעשות גם את הבדיקות האחרות. אני לא מזלזל בדברים האחרים, אבל צריך להבין שיש הבדל עצום בין הבד״צים לבין ההכשר הפשוט של הרבנות, ולכן גם בזה המחמיר תבוא עליו ברכה. יישר כוח הרב. תודה גם לך מאזין יקר, יישר כוח גם לכם. כבוד הרב, אולי זו ההזדמנות, נצא להפסקה קצרה וגם... להפסקה, קריאת שמע על המיטה.