דיני רווחים בפרשיות בתפלין ובמזוזות, שירת הים והאזינו, ושאלות הלכתיות שונות

- - - לא מוגה! - - -

האולפן ולכל המאזינים. הערב נאמר קצת הלכות ממה שכתב לנו מרן בהלכות ספר תורה, יורה דעה סימן רש עיין ה. שם מרן מביא לנו את אותם הדינים שנאמרו בספר תורה, תפילין או מזוזות לגבי הרווח שיש בין נושא לנושא, בין פרשה לפרשה, חלק מהמקומות פרשה פתוחה שצריך להשאיר הרבה רווח, חלק מהמקומות זה פרשה סתומה שצריך להשאיר מעט רווח. נחלקו בזה הרמב״ם והראש, מה נקרא פרשה פתוחה ומה נקרא פרשה סתומה. ומרן כותב לנו דרך עצה, איך לצאת את החובה על איבה לכל העל. וכך, ברוך השם, הסופרים עושים. בדרך כלל, רוב המקומות בספר התורה שכתובים על פי תיקון סופרים של מהרם דלונזנו, הרב חי ופעל לפני 450 שנה, הוא בדק בספרי תורה עתיקים מלפני אלף שנה, ועל פי זה הוא תיקן את תיקון סופרים, ומזה מעתיקים כמעט כל הסופרים, וברוך השם, מספרי התורה שלנו הם בדרך כלל בחזקת כשרות. אין לנו חשש שספר התורה הוא פסול, כי הסופר לא הולך להמציא מהראש שלו פרשה פתוחה וסתומה, אלא כולם עושים את הדברים בחוכמה ובתבונה על פי התיקון סופרים. אבל עדיין יש לנו בעיה במחלקת הזו לגבי המזוזות והתפילין. שם קשה לנו לעשות דבר שהוא לכל הדעות, לכל הפוסקים, עליבא דקול עלמא, שיהיה כשר. וחלק מהמזוזות והתפילין, יש איתם בעיה מסוימת, וקשה לומר שהם מהודרים. אולי אם נגדיר את זה לפי המציאות שיש היום בעולם, אולי רוב התפילין שיש היום בעולם, יש עליהם סימן שאלה. ואני אסביר את הדברים בהרחבה. מרן בהלכות תפילין, באורח חיים סימן ל״ב, סעיף ל״ו. מרן דיבר איך כותבים תפילין. יש לנו שם, בתוך התפילין, בתוך הבית, ארבע פרשיות שכתובות על הקלף, והן קדשתי כל בכור, תרשה שנייה והיה כביעך, שמע ישראל והיה אם שמוע. בפרשיות הראשונות, הרווח שאנחנו עושים, מרן כותב לנו דרך שאדם יוצא יד החובה לכל הדעות. עיקר הבעיה ברווח האחרון שיש בין סוף פרשת שמע ישראל ובשעריך לבין הפרשה האחרונה, והיה כי הביעך. שם יש לנו מחלוקת, והשאלה היא האם ניתן לגשר במחלוקת הזו לעשות לכל הדעות, או שאותם התפילין הם בחזקת פסולות. הרמב״ם אומר שהפרשה האחרונה צריכה להיות סתומה. הראש אומר צריכה להיות פתוחה. הם נחלקו בסברת הירושלמי, והשאלה היא מה אנחנו עושים. מחלוקת בפוסקין ועטורי זהב כתב לנו דרך כדי לצאת ידי חובה לכל הדעות, אליבא דקול עלמא, לפי שיטתו. הדרך הזו מחלצת אותנו מהמבוי הסתום. השיטה של עטורי זהב היא כך, כשהוא מסיים, גומר את סוף פרשת שמע ובשעריך, הוא משאיר רווח של שמונה אותיות. כשהוא בא לכתוב את הפרשה הרביעית והיה עם שבוע, הוא לא מתחיל לכתוב בתחילת השורה, אלא הוא נכנס פנימה, משאיר רווח כדי לכתוב שמונה אותיות, זה נשאר ריק, ואחר כך הוא מתחיל והיה עם שבוע. כך גם לגבי המזוזה. בכל מזוזה יש לנו שתי פרשיות, שמע ישראל, הפרשה שאחריה, והיה עם שבוע. וגם שם התז מחדש ואומר, אני מחבר את הרווח שלמטה עם הרווח שלמעלה. פרשה פתוחה וסתומה, לא רק שיש לי רווח באותה השורה, אלא בשתי השורות, למטה ולמעלה, גם זה מצוין, גם זה טוב, וזה טוב לכל הדעות, גם לרמב״ם וגם לראש. זה החידוש שאומר לנו התז, וכך למעשה רוב התפילין שיש היום בעולם, או רוב המזוזות שיש היום בעולם, הם כתובים במתכונת הזו. השאלה היא, האם באמת החידוש של התז הוא טוב גם לנו, גם לספרדים, או שיש בזה איזה סימן שאלה? דן בזה, בשאלה הזו, בדברי התז, האדמו״ר הזקן רבנו זלמן, והוא טוען כנגד דברי התז שזה לא בדיוק לכל הדעות, ייתכן שעל איבדי הרמב״ם זה לא טוב. הרי צריך להיות פרשה סתומה. פרשה פירוש הדבר מינימום רווח של תשע אותיות. פה אין לך תשע, לא למעלה ולא למטה. ומה שהתז מחדש ואומר שמצרפים, האדמו״ר הזקן רבנו זלמן אומר לא, אי אפשר לצרף, זה לא נכון. כך הוא מסכם בסימן ל״ב, סעיף קטן נו״ל. כך כותב גם המאמר מרדכי בסימן ל״ב, סעיף קטן ל״ה״, גם הוא טוען כנגד המאמר מרדכי, כנגד התועה זהב, אלא אומר המאמר מרדכי, שאנחנו חייבים להשאיר לפחות רווח של תשע אותיות, כמו שאמרו מארי אבוהב, מארי בן חביב, עולת תמיד ועוד. כך כותב גם בספר שאלות ותשובות, איש מטליח, ביורי דעה, סימן מ״ד, יחווה דעת, חלק ד״ס, סימן ג״' ועוד. ולכן, בלכתחילה, כשבאים לשאול אותנו עצה טובה, מן הראוי להיזהר בדבר, אעשיר רווח של תשע אותיות, כדי לא להיכנס לסבך המחלוקת, קשה לנו להתיר בלכתחילה לעשות את הדברים כמו שאמרת, כי יכול להיות אולי שזה לא מסתדר אליבא דה רמב״ם ומרן. אבל לפעמים השואל בא ושואל, מקרה שעת הדחק, האם בדיעבד המזוזה שלו כשרה, האם בדיעבד התפילין שלו כשרים, או שעדיין נוכל למצוא איזה פתח בינתיים, שעת הדחק. גדולי האחרונים דנו בנושאים האלה בהרחבה, ולמעשה הנושא נפתח כבר בדברי המאירי. המאירי בספרו, קריית ספר חלק ב', כבר שם הוא דן בחידוש של התז. הוא מביא שמה את החידוש הזה והוא דוחה את זה. הוא לא מסכים להלכה עם שיטת התז, אבל המרדכים והמאירי שם בקריית ספר, הם אומרים על ייבא דה הרמב״ם שייתכן שבאמת יועיל לצרף בין שתי השיטות. המרדכי דיבר בדבר הזה בסימן תתקסא. כמו שאמרנו, שני הנביאים אומרים בדעת הרמב״ם שהדבר יכול להועיל, שכן אפשר לצרף. כך כותב גם המהרשל סימן ל״ז, מהר״ם פדווה סימן עז, הרמ״ם דבר שמואל אבואב בסימן קסו ועוד. לא רק שהם מעידים שאפשר, לא רק שהם פוסקים שאפשר, אלא דבר שמואל אבואב מספר שכך היה המנהג. גם גדול רבני איטליה, לפני 400 שנה, הרמי עמי פנו כותב בשם הגאון רבי אברהם בן יצחק, הוא אומר ששם נהגו באיטליה לכתוב מתחילה בצורה זו, כמו שאמר הצד אלה דברי הרמי עמי פנו בסימן קו. כך כותב גם בדור שאחריו הגאון רבי ישמעאל הכהן בספרו זרע האמת חלק ג' סימן ד', נוקט כך להלכה. כך כתבו גם הגר״א בסימן ל״ב, המשנה ברורה בסעיף קטן, סד, בית שלמה ואורח חיים סימן ח', כסת הסופר ועוד. נמצאנו למדים שהדברים האלה הם לא רק עליבת דעתיו, אלא יש לנו אילנות גדולים כדי להישען עליהם, כדי להתיר בשעת הדחק. מה תגיד לי? אם זה נגד הרמב״ם ומרן, אז לא נוכל לנהוג כן בלכתחילה? אני מסכים שאולי מרן לא אומר כך, ולכן בלכתחילה לא כדאי. אנחנו מדברים על שעת הדחק. לפעמים האדם הזה, נגנבו לו התפילין, אין לו דבר אחר, ובשעת הדחק הוא רוצה בינתיים להניח את אותם התפילין, שכתובים בשיטת התז. הרי ידוע מה שכותב בספר תבואות שמש של הגאון רבי שלום משאש בחלק א' אורח חיים, סוף סימן ע' ט'. יש לו שם קונטרס גדול מאביו הגאון רבי דוד משאש, ושם הוא מסביר לנו יפה מאוד, מדייק דיוק יפה, דיוק חזק, מהלשון של מרן בסימן ל״ב, סעיף ל״ו, שמרן יסבור כדעת התז שכן צריך לברך. אם נלך בדרך הזו, הרי המחלוקת היא כאן במצווה ולא בברכה, אז בזה לא אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן. אם כן, מצאנו צעד, מצאנו סמך להקל בדבר, זאת ועוד. יש לנו עוד נקודה שנוכל להתבסס עליה כדי להתיר בשעת הדחק. הרי השיטה מכווצת לרבי בצלאל אשכנזי במנחות ל״ב, הוא כותב לגבי המזוזה, מנהגנו להניח רווח בסוף שיטה אחר ובשעריך, ואין אנו מתחילין והיה בראש שיטה שנייה, אלא מניחים רווח קצת״. אתה רואה שהם נהגו להסתמך על הצירוף בין שתי השורות, והוא מעיד שמנהגנו, הוא לא אומר את הדברים רק סברה של עצמו, אלא הוא מספר שכך היה המנהג. ואם המנהג הוא כן, במקום מנהג, לא אומרים ספק ברחוק להקל, זו הקולה הגדולה שנוכל להתבסס על זה בשעת הדחק. ולכן, מגיע שמבקשים ממנו, תבדוק לי את המזוזה, תבדוק לי את התפילין. והוא רואה ששם הדבר נמצא בצורה של צירוף, על פי דברי התורה זהב וסיעתו. לא יכול אותו המגיע לומר, אסור לו לומר, זה פסול, תיקח את זה לגניזה. יש הרבה פוסקים שהקלו בדבר, ואם הם פסקו להקל, אסור לך לקחת את שמות הקודש, שם שמים, ולגנוז את זה בהר הזיתים. אני יכול למכור את זה לאחינו האשכנזים, יכול למכור את זה לאנשים שסומכים על דברי התב. אתה רוצה להחמיר, לכתוב דבר אחר יותר טוב? בבקשה, תכתוב, תרשום, ודאי שטוב להדר, אבל מכאן ועד לכנות את אותם זוגות התפילין, להחשיב אותם שחלילה וחס הם פסולים, קשה לנו מאוד לכנות את הדברים האלה על פי הדין שחלילה וחס, כל זה פסול גם בדיעבד. ולכן אמרנו, כעצה טובה, להשתדל להחמיר בדבר. כשאדם הולך להזמין תפילין בשביל הבן שלו, בעזרת השם הבן יהיה בעוד שנה בר מצווה, הוא רוצה לגשת לאותו הסופר שהוא ירא שמיים, תלמיד חכם, ולכתחילה יגיד לו, אני רוצה כך וכך, ינחה אותו שיעשה את הדברים בחוכמה, כדי שלא ייכנס לסבך המחלוקת שאמרנו. אבל, לא דנים אפשר משאי אפשר. לפעמים, כמו שאמרנו, קשה לנו לעשות את הדברים על איבה דקול עלמא, ואנחנו חייבים למצוא דרך כדי להתיר לו בדיעבד בינתיים. צריך גם אדם שנגנבו לה תפילין, והוא לוקח תפילין מהגמ״ח. הוא לא ידע מה יש בתוך התפילין. אתה רואה את התפילין מבחוץ, תפילין של יד, שלמות, יפות, צבועות, יפה, אתה לא יודע איך הפרשיות. אז גם פה יש לנו ספק ספיקה. ולכן, גם כאן, בשעת הדחק, במקום צורך, יש לנו צד כולה בדבר, בשעת הדחק, לא רק שרשאי להניח אותם, לא רק שהוא מקיים בהם את המצווה, אלא יהיה אפשר גם להתיר לו לברך עליהם מצד הנקודה שאמרנו בדעת מרן, וגם הסמך מהמנהג שמספר לנו השיטה המכובדת. בזכות זה, שהאדם ישתדל כדשברכו ייתן לו, בעזרת השם, את הזכות להניח את התפילין הטובות, השלמות, בקדושה ובטהרה, בעזרת השם. אני ממשיך את הנושא של פרשה פתוחה וסתומה. מרן ממשיך בסעיפים הבאים לגבי שירת הים ושירת האדם. בספר תורה בחומש שמות פרשת בשלח אנחנו קוראים אז ישיר משה. מי שהתבונן פעם בספר תורה או בתיקון סופרים, הוא רואה שצורת הכתיבה של אז ישיר משה איננה כהמשך למה שהיה קודם, אלא האותיות שמה שונות. אתה כותב כמה מילים ומפסיק. זה נבנה, כתוב בצורה מדורגת. בלשון חכמים, אריח על גבי לבנה, לבנה על גבי אריח. קודם כל, לפני השירה הוא צריך להשאיר פרשה פתוחה, ולכן טוב יעשה הסופר שיצמצם באותיות כדי שיגיע למילים ויאמינו בהשם ובמשה עבדו, אחרי המילה עבדו יישאר לו לפחות תשע אותיות מקום ריק. נוסף לזה גם תהיה שורה ריקה, ואחר כך תתחיל לסתור, אז ישיר משה ובני ישראל. בדרך הזו, אומר הכנסת הגדולה, הוא יוצא ידי חובה לבדקו לעלמא, וכך רצוי לנהוג ולעשות. לא תיקוני סופרים נכתבו בסגנון הזה, אבל הסופר, שהוא חכם, שהוא תמיד חכם, משתדל לנהוג ולעשות. כך גם בסוף, יש לו את הרווח שורה שלמה ריקה, ואחר כך הוא מתחיל, ותיקח מרים הנביאה. יש הבדל קטן בין ספרי התורה שלנו לבין ספרי התורה של התימנים. ההבדל הוא לגבי פרשה פתוחה וסתומה, בחומש ויקרא פרשת צו, שם יש לנו שני מקומות, וכן כאן בשירת הים. לפי גרסה אחת בהרמב״ם, תראו את הרמב״ם במהדורת פרנקל, שם שירת הים מסתיימת בפסוק השם ימלוך לעולם ועד. ולכן שם הם משאירים את הרווח של הרשע. אנחנו לא נוקטים כך, אנחנו אומרים שירת הים נגמרת, ובני ישראל ערכו ביבשה בתוך הים. יש כאין ראייה רמז לאותה הגרסה של הרמב״ם ממה שאנחנו עושים כל יום בפסוקי דזמרה. אנחנו מגיעים לסוף הללויה, כל הנשמה תהלל יהללויה. אנחנו חוזרים פעמיים. בשביל מה אתה כופל פעם שנייה? כדי לרמוז. זהו סוף ספר תהילים. להדגיש שזה הסוף, לכן כופלים פעמיים. אם כך, גם בשירת הים... אתה כופל פעמיים את הפסוק, השם ימלוך לעולם. סימן ששם נגמרת פרשת שירת הים. אם באמת שירת הים נגמרת רק בפסוק, קיבא סוס פרעה, למה שם אנחנו לא כופלים את הפסוק פעמיים? זה הרמז לדבר, ולכן יש לתימנים על מה לסמוך, ואם הזמינו ספרדי לעלות את ספר התורה שלהם, בוודאי שרשאי. אמנם הגאון רבי יעקב חיים סופר בספרו קול יעקב, הוא אמר שאסור לנו לעלות את ספרי התורה שלהם, וכן להפך, אבל רוב הפוסקים צירפו את חכמי נרבונה והרמב״ם, שהתירו לברך על ספר תורה שיש בו בעיה מסוימת. באופן כללי יש ספר תורה בעולם שהוא כשר. אתה לא מברך אשר בחר בתורה הזאת, אלא אשר בחר בנו מכל העמים ונתננו את תורתו. ולכן, לפי שיטתם, אין כאן חשש ברכה לבטלה, אנחנו מצרפים את זה לסניף לספק ספקה, ולכן גם אנחנו עולים ומברכים על ספרי התורה של האשכנזים והתימנים, וכן להפך, ואין לחשוש בזה משום ספק ברכות להקהל. כך גם לגבי שירת האזינו. שם, שונה השירה ממה שיש בפרשת אז ישיר משה. כאן, אלה הם שני טורים. אתה כותב, חצי פסוק, האזינו השמים ואדברה בטור מצד ימין, ואת סוף הפסוק, ותשמע ארץ ומרפי, בטור השני בצד שמאל. יש לנו בפרשת שירת הים 30 שורות, כאן יש לנו 70 שורות. אבל גם בזה, אצל התימנים הדבר קצת שונה, הם כותבים את שירת האזינו במקום 70 שורות, אצלם זה 67 שורות. שוב, גם זה לא פוסל ולא צריך לחשוש מדבריך על ספרי התורה שלהם בגלל זה, אבל כל עדה עושה כפי מנהגה, כפי המסורת שלה. וגם פה, מן הראוי מלכתחילה, כשהוא מסיים את פרשת וילך, ישאיר רווח תשע אותיות, ואחר כך עוד שורה ריקה, ואחר כך יתחיל להאזין השמים ואדברה. כך גם כשהוא מסיים וכיפר אדבתו עמו, גם שם ישאיר את הרווח האמור, גם כן ישאיר שורה ריקה ואחר כך יסיים את פרשת האזינו. והשאלה היא, למה באמת שונה שירת האזינו משירת הים? למה פה אתה לא עושה את זה בצורה מדורגת כמו בשירת הים, אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח? הגמרא אומרת כדי לרמוז שאין תקנה לאותם הגויים שפרעו ביהודים, הקדוש ברוך הוא, אין נקמות השם, אין נקמות הופיע. שירת האזינו מסתיימת בפסוק הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו. כמו שאני לא יכול לטפס על הקיר, על החומה, כך בנו לנו את שירת האזינו כמו כעין שתי חומות, לרמוז שאין לגויים האלה תקנה, לא הסכם שלום ולא דברים אחרים. לרמוז את הדברים האלה, לכן שירת הים שונה משירת האזינו. ואם הסופר טעה וכתב את שניהם אותו דבר, הספר תורה פסול גם בדיעבד. הדבר הזה הוא לא רק עצה טובה אלא חובה גמורה. כך גם בתנ״ך, גם שם אנחנו כותבים כעין זה. יש לנו בתנ״ך שירות, והרי כשכותבים את התנ״ך על הקלף, כמו שנוהגים אחינו בני ישראל האשכנזים, כשהם באים לקרוא את ההפטרה בפרשת בשלח, הם מוציאים ספר שלם, ספר שופטים שלם, ומתוכו הם קוראים את פרשת ותשר דבורה. שוב, שירת ותשר דבורה דומה במהותה לשירת הים אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח בצורה מדורגת. וכן כיוצא בזה, מה שאין כן במגילת אסתר עשרת בני המן, גם שם זה נכתב כשירה. אבל יש לך לבנה על גבי לבנה פרשינתא דלפון אספתא, ואילו בטור שכנגד אריח על גבי אריח ועת ועת ועת. גם שם לא עשו את זה בצורה מדורגת כדי לרמוז את הנקמה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו אז, שזכינו לעשות באותם האלפים, 75,500 איש ופרשינתא דלפון אספתא, כדי להמחיש שאין להם תקלה. לכן גם שם זה בנוי בצורה כמו שתי חומות, צד אחד פרשינתא דלפון אספתא, צד השני ועת ועת, ולכן גם שם אסור לו לסופר לשנות ולעשות את זה בצורה מדורגת. הקדוש ברוך הוא ייתן לנו את הדברים האלה במהרה בימינו, אל נקמות ה', אל נקמות הופיע, שנזכה בעזרת השם לגאולה קרובה במהרה בימינו, אמן ואמן. אמן. תודה רבה, יישר כוח, כבוד הרב, על דברי הפתיחה, השיעור. ואנחנו לכאן פותחים את הקווים, הטלפונים, השיחות למאזינים, 2002-5000666. אנחנו ברשות כבוד הרב עם המאזין הראשון. שלום. שלום, כבוד הרב. שלום. רציתי לשאול לגבי אדם ששכח להגיד יעלה ויבוא בראש חודש, אז הדין הוא שאם הוא נגיד התחיל מודיעין, אז ההלכה היא שהוא חוזר לרצה. אבל מה קורה אם הבן אדם הזה התחיל להגיד מודיעין והוא לא ידע את ההלכה, וישר נזכר ואמר יעלה ויבוא באמצע מודיעין, וכה המשיך על פי הסדר של מודיעין וסיים את התפילה. האם יצא ידי חובה? נו, ואחרי זה מה הוא עשה? אחרי שהוא גמר את התחילה. עבר הזמן כבר, נגיד עבר כמה יום. צריך ללכת ולשאול חכם. כשיש לאדם בעיה מסוימת, יש לו דבר כזה, היה צריך מייד באותו היום לגשת לחכם ולשאול האם הוא עשה כבוד יום. זאת ועוד, תמיד אדם צריך להיות וכל העת יהיו בגדיך לבנים. צריך האדם ללמוד לשנן את הדברים האלה כדי שלא יטעה, וגם אם חלילה יטעה, שידע כיצד עליו לנהוג ולעשות. אני מסכים שאם בדאבת קרה מה שקרה והוא חזר עוד פעם בן דבר, בסדר, אני מסכים. יצא ידי חובה, אף פעם אין בזה הפסד. כיוון שהאדם הזה ברוך השם כיוון באבות, אז בוודאי שיצא בזה ידי חובה ממה נפשך. אבל מעיקר הדין חייב לחזור, כי האפשרות להשלים ולומר את יעלה ויבוא מקסימום אחרי המילים המחזיר שכינתו לציון. ברגע שאמר אפילו תיבה אחת מודים, חייב לחזור לרצה. ואין את האפשרות להמשיך ולומר את זה במקום השני, כמו שכתב מרן בסימן תכב סעיף ב'. ולכן יפה עשה שחזר עוד הפעם את התפילה, כך היה צריך לנהוג ולעשות. הסגולה, לא לשכוח, יעלה ויבוא, להתפלל מתוך הסידור. אמר עם הספר, שום מחשבתו הרעה, כשאדם מתפלל מתוך הסידור, אז בעזרת השם, לא יבוא לידי שכה. הרב, אי-אפשר לסמוך על זה שבמוסף גם אם אדם אומר מוסף? לא, לא, לא. האחרונים דנו בשאלה הזו אחרי שאדם התפלל מוסף, מה דעת הרשב״א בנושא הזה, האם זה מתקן למפרע או לא. המסקנה היא שלא. נקבל שני הציבור זה כן? הגאון חידה בברכי יוסף, שאר הפוסקים דנו בזה בהרחבה. המסקנה, אנחנו לא סומכים על זה שהוא יתפלל מוסף, זה עדיין לא תיקן למפרע. אם נאמר שאדם שלא אמר יעלה ויבוא, לא הזכיר מעין המאורע, כאילו כל הברכה שלו, חלילה, הכל לבטלה, אז חסרה לו תפילה. והחיסרון של התפילה לא בא על תיקונו במה שאמר, את מוסף. אבל בסדר, יותר טוב, הוא רוצה לומר תנאי לנדבה אחרי זה, כמו שאמרת קודם, למה לא? בזה אנחנו נוכל לצאת ידי חובה לבא דקולן. אבל, שהוא עיקר הדין, עיקר הדין הוא חייב עדיין לחזור ולתקן, ומה שיתפלל בינתיים את המוסף הוא לא תיקן בזה למפרע, עדיין הוא בבעיה. ולכן, כמו שסיכמנו, מן הראוי שיתנה לנדבה ויחזור עוד הפעם להתפלל תפילה נוספת, ונקווה שבפעם השנייה לא ישכח, יעלה ויבוא. תודה רבה. ידוע הסיפור עם הבעל שם טוב בתחילת ימיו, כשהיה מרביץ תורה ומספר סיפורים, חלק מהליטאים שלא ידעו מיהו היו מזלזלים בו. והיה איזה ליצן אחד שרצה לקנטר את הרב, אמר לו, רבנו, מה הדין אם אדם שוכח יעלה ויבוא? אז ענה לו הרב, השאלה הזו לא שייכת לא לי ולא לך, אני לא אשכח אף פעם, ואתה גם אם תשכח ותחזור, אז גם בחזרה תשכח פעם שנייה. וכך קרה לאותו האדם, ואז הוא הבין שהבעל שם טוב, איש אלוקים קדוש שצפה וראה את הנולד. אז יש אנשים שגם אם חזרים פעם שנייה, ספק, ולכן הדגשנו, שאדם צריך להתפלל תמיד מתוך הסידור, ובפרט בראש חודש, ואז לא יגיע על ידי הבעיה האמורה. במוסף יש חילוק עם שלב דיבור? אין הבדל, אין הבדל אם האדם הזה היה רק להתפלל ביחיד את המוסף, או שגם היה חזן, אין הבדל. עדיין הוא צריך להתפלל, להשלים את מה שחסרה לו, תפילת שוחרית. הבנתי. תודה רבה, יישר כוח. כל טוב. בבקשה. לפעמים, כבוד הרב, אנשים מתפללים סידור וגם שוכחים. יעלה ויבואו. טוב, על האנשים האלה, על הכוכבים, המרחפים הללו, אין לי עצה. אבל אדם נורמלי, אדם מתורבד, שמשתדל להתרכז, לעשות את מה שכתב לנו מרן באורח חיים, סימן צדיק חטא, הרי התפילה היא במקום הקורבן. כמו שבקורבן העיקר הוא המוח, המחשבה. כי אדם שמפגל במחשבה, כל הקורבן מתקלקל. כך גם להבדיל בתפילה, מרן עושה, עורך לנו את ההשוואות בין הקורבן לתפילה, ולכן אדם צריך להסיר את כל המחשבות הטורדות אותו ולהתחיל את התפילה. יעשה כל מאמץ, לפחות בברכה הראשונה עד מגן אברהם, ולכוון. אנחנו לא דורשים ממנו שיכוון כוונות הארי, שאר הכוונות, סידור הרשש, אנחנו בסך הכול רוצים שהוא יבין את פירוש המילים שהוא אומר, לא בשמימי, הדבר קל. פעם אנשים לא ידעו עברית, הייתה בעיה. היום, ברוך השם, כאן בארץ ישראל, בארצנו הקדושה, כולנו יודעים טוב את השפה, כולנו מבינים עברית, רק צריך קצת להתרכב, כדי שבעזרת השם התפילה תהיה מושלמת, ובעזרת השם הקדוש ברוך הוא יקבל את תפילות עם ישראל באהבה, ברחמים וברצון במהרה. אמן. אם אדם, כבוד הרב, באמת, לא זוכר אם אמר יהיה לו רצון רפי האחרון. אז מה אמרת דינא בין? בדיעבדת. אז יחזור ליעלה ויבוא? לא, לא. אם האדם הזה מסופק, אם הוא אמר את היו לרצון האחרון, או שלא אמר, והוא בטוח שאמר יעלה ויבוא כדת וכתוב. לא, לא בטוח שאמר. מסופק על יעלה ויבוא? כן. אנחנו הולכים... הוא הגיע לאי רצון, והוא לא זוכר אם אמר את זה. אנחנו עושים לפי ההרגל של הלשון. הרגל הלשון שלנו בכל הימים, אנחנו לא אומרים יעלה ויבוא. ולכן, כאן זה לא בגדר ספק שכול כאן חזקה שלא אמר. ולכן, נצטרך לחזור. אבל כדאי מאוד, לפני שהחזור יגיד, אם אמרתי יעלה ויבוא, תהיה תפילתי נדבה, ואם לא אמרתי, תהיה תפילתי חובה. יחזור מההתחלה? יחזור עוד הפעם מההתחלה, כן. רק אם הוא לא אמר את יהיו לרצון השני, עדיין הוא יכול לחזור לרצה. אבל אם הוא אמר את יהיו לרצון השני, או שעקר את רגליו, חוזר לראש ויעשה את התנאי לנדבה מה שאמרנו קודם. כל התפילות שיש כאלה שאומרים אחרי יהיו לרצון השני, אז אומרים אחר כך עוד פעם יהיו לרצון, פעם שלישית. כן. אז בזה לפעמים הסיבוך. נכון. צריך להגיד יהיו לרצון גם פעם שלישית, אחרי חיים ארוכים, בחיים של שלום, כל התפילות. אין חובה לחזור פעם נוספת, אין צורך. אז יגיד את זה לפני, לרצון האחרון? כדאי שאדם שיש לו איזה בקשות, איזה דברים, שיאמר את הכול לפני יהיו לרצון השני. שם יאמר את כל הבקשות שלו, ואחרי כל הבקשות יסיים את יהיו לרצון השני. כך כדאי בכל פעם לדאוג. תודה רבה לכבוד הרב. אנחנו פונים למאזין נוסף, ברשות כבוד הרב. שלום. ערב טוב. בליל שבועות האחרון הייתה שאלה על החיים המעשה כזאת. ילד בן חמש נפל על הראש, על העורף, וקיבל שריטה בעומק של סנטימטר וחצי. לא היה לו דימום, היה קצת דימום, אבל הוא לא בכה. הרופא אמר שלא שייך לעשות פרפר, רק כפרים. אז הוא המליץ לנסוע מסדרות לאשקלון. שתי שאלות. השאלה היא אם על דבר כזה שומעים להנצת הרופא. השאלה השנייה, האם ברכב יש ודאי כל מיני חפצים שלא צריכים אותם, כמו ג'ק וכל מיני יוצא לזה, אבל בשביל לפתוח את הפגז מדליקים מנורה. אז המנורה זה לרבנן. מצד שני, איסור תחומי, אין 12 מילים, כי אני מבין שזה דאורייתא ביום טוב. אז השאלה אם יורידו את החפצים באוטו שלא תוסעים, או שאיסור. האמת שהוא לא היה לחוץ מבחינת הזמן, כיוון שהילד לא בכה. השאלה מה לעשות. מה עשיתם? נסעתם או לא? בסופו של דבר כן, נסעו, כיוון שמרן שולחנוך אומר שמכה של גם חלל וגם של ברזל מחללים שבת. ענית טוב, התחלת לענות. שאלת חכם, חצי תשובה. יש לנו את הנושא הזה בגמרא, במצשת עבודה זרה, כא. מרן מעתיק את זה בהלכות שבת, סימן שכח סעיף ז. מרן כותב כך, מחללים שבת על כל מכה שנעשית מחמת ברזל. זאת אומרת, הברזל הוא מזוהם, הוא לא נקי, כך גם הנפילה שתיארת עם הילד, יש כאן חשש זיהום. ובפרט, נפילה על העורף, שם זה המקום הרגיש ביותר בגוף, שם נמצא המוח הקטן, ואם חלילה שמה יהיה זיהום, שמה הדבר המסובך והקשה ביותר. ולכן, אין ספק שזה בגדר ספק פיקוח נפש, צריך היה לחלל עליו שבת או יומתו. ומה שאמרת לגבי תחומין, זה נכון שמרן פסק לנו שתחומין מן התורה יב מיל זה דאורייתא, אבל זה רק לגבי שבת. רבי אברהם בן הרמב״ם מדייק מהפסוק שבו איש תחתיו, אלא צא איש ממקומו ביום השביעי. אם כן, רק בשבת איסור תחומין דאורייתא ולא ביומתו. כך שאפילו יב מיל שם לא היה דאורייתא. ולכן, לא היה מה לחשוש בכל זה, היה צריך מיד להסיע אותו ולעשות את הכול, ובעזרת השם שיהיה לו רפואה שלמה, אמן. אמן. רק, ותראו מהן זה בשבת. האם יורידו את הדברים החפצים שלא צומנים? עדיף, עדיף שנוסעים באמבולנס וכיוצא בזה, עדיף שלא יהיו חפצים מיותרים. אלא אם כן, אם הנהג הוא גוי. כשהנהג הוא גוי, אין לנו את כל הבעיות האלה. כאן בירושלים יש לנו, את השירות של האמבולנסים מעזר מציון. והם משתדלים לשכור נהגי אמבולנס גויים. בכל ימות השבוע יש לנו מתנדבים יהודים, אבל לגבי שבת, כדי לפתור הרבה שאלות, הרבה ספקות שיש, יש סכנה, אין סכנה, קשה לנו להתמודד ולהגדיר כל דבר, יש שם חובש קרבי דרוזי שמבין עניין והוא שמסיע את החולים לבית החולים, ואז אין לנו את כל ההגבלות הללו. ואז יהיה לנו הרבה יותר קל, כך רצוי שגם אתם תעשו אצלכם, תארגנו דבר כזה שיסכם. ולפחות בשבתות, בימים טובים, שיהיה איזה גוי, ואז לא תהיו מוגבלים בכל זה. הרב, אני רק רוצה להבהיר את השאלה. הרבה פעמים אדם נוסע בבית, עם האוטו שלו, פרטי, וברגע שפותחים את הפגז, נדלקת מנורה בחלק הקדמי או בחלק של הפגז. אתה מסיע את החולה, אתה מכניס את החולה לבגאז'. לא, אז השאלה היא להוציא את החפצים שנמצאים בפגז. לא, לא, לא, לא, אל תיגע בזה. אם אתה בא לעשות מצד אחד חומרה דלתה לידי כולה, אתה פותח את הבגאז' ואתה מדליק מנורה, אז מה הרווחת מזה? כל השאלה תהיה אם אתה צריך להוציא את זה מערב שבת. ביום שבת אל תיגע בזה, ודאי שלא. כאילו ש-12 שנים זה דאורייתא. אל תיגע בזה, אל תעשה שום דבר. מה שנמצא שם יישאר הכול. אל תיגע בזה כדי שלא תידלק המנורה. אפילו שאחרי זה 12 שנים זה דאורייתא עברו כל הזמן הרבה בשיעורים של איסור דאורייתא. נו, אז אתה רוצה להדליק, לפתוח את הבגאז' ולהדליק את המנורה. נו, זה לא דאורייתא, להדליק את המנורה. אבל זה חד-פעמי. בשנה שתיים זה כל הזמן, הוא נוסע כל הזמן עם הרכב עם כל המחפצות. בסדר, אבל בלאו הכי הוא חייב לנסוע בגלל הפיקוח נפש, הוא לא הולך לציין סתם. ולכן, בשאלה אל תעשה, לא ייגע ולא יפתח את הבגאז', בשום אופן. כל המצוות. תודה רבה. כן, תודה רבה, ושלא יצטרכו מקרים כאלה בעזרת השם. אנחנו עם מאזין נוסף, ברשות כבוד הרב, שלום. ערב טוב ומבורך. השאלה שלי בנוגע למצוות שילוח הקן. אני גר בקומה עליונה. עכשיו יש מרזן שיורד מהגג לכיוון הגצפה למטה, הגינה למטה. עכשיו למטה לפני שזה מגיע ממש לקרקע למטה, בין הקומה הראשונה לקומה השנייה, המארזן הולך לכיוון שמאל, הוא מתפצל כזה, מכיוון שהוסיפו שם איזה תוספת בלי הקומה השנייה. ואז זה יורד אחרי זה לקרקע. עכשיו, בין הקומה הראשונה לקומה השנייה יש שם כמין איזה בית קיבול, ששם כיננו היונים, כן. עכשיו, השאלה שלי היא כזאת, האם זה נקרא שייך לבעל הקומה הראשונה? אני אצטרך לבקש ממנו, זאת אומרת, הוא יזכיר לי את המקום בשביל לעשות שם שילוח הקן, או שיש לי איזה בעיה כלשהי לעשות? כי הרי במציאות, כשאני רוצה לבוא לעשות שילוח הקן, אני צריך לבוא מאצלו, לבוא לקחת סולם מאצלו, ומהחצר שלו לעלות ולעשות את שילוח הקן. האם יש איתו איזה בעיה, או שאפשר בקלות לעשות שם? אותו האדם, בעל הבית, הפקיר את רשותו, הפקיר את הביצים, האפרוחים, הפקיר את הכול, האם הוא אמר שאני לא מעוניין שתזכני חצירי, או שאותו האדם לא יודע מכלום, לא אמר כלום? מה היה אצלכם? הוא בכלל לא ידע מזה. אני פשוט, בקומה העליונה, משקיף למטה, ואז אני רואה את זה. אבל הוא בכלל לא ידע מזה, אפילו עוד לא ידעתי אותו. הוא לא ידע. אם הוא לא ידע, אם כן, אין אצלכם את האפשרות לקיים את מצוות שילוח הקן, אצלכם זה לא שייך. כי התנאי היסודי למצוות שילוח הקן, שזה נמצא במקום שהוא הפקר. אבל כאן, אני לא יכול לבוא ולהיכנס לאותו מקום. אם אני אבוא עם סולם ואני ארצה לעלות ולרדת, מייד השכנים ישאלו אותי, מה מעשיך פה? הרי המקום הזה הוא מקום מגודר, שייך לשכנים, זו חצר ששייכת לאנשים פרטיים, ואין כאן מקום שהוא בחזקת הפקר. ולכן, בכגון זה, התורה לא ציוטה אותנו על מצוות שילוח הקן, ולכן אין לכם את האפשרות לזכות במצווה כאן. תחפש את המצווה במקום אחר. אבל במציאות, דבר ראשון זה נמצא במרזב. המרזב הוא לא שייך לו. זה רק פשוט בשביל להגיע למצווה אני צריך להיכנס דרך החצר שלו. אני חוזר ושואל אותך, אם אני אבוא לשם, אני ארצה לקחת את האפרוחים והביצים, אני אבוא עם סולם, באמצע היום אני ארצה להיכנס, האם השכנים יכולים לומר לי אל תיכנס לפה? יכולים, כי החצר הזו היא חצר שלהם. וכשהתורה אמרה לנו את מצוות שילוח הקן, התורה אמרה כי יקרא כאן ציפור לפניך בדרך בכל העץ, או על הארץ. והגמרא, כשדנה בהלכה זו בחולין קלט, הגמרא לומדת מפסוק זה, שדווקא במקום שהוא מופקר, דווקא כשהכול הפקר, אז אני רשאי, אז אני יכול וראוי לקיים את מצוות שילוח הקן, אבל כשהמקום הזה לא הפקר, לא שייך את כל זה, כך שאצלכם אין אפשרות לקיים את מצוות שילוח הקן. אבל אם אני, מחילה כבוד הרב, אם אני אבקש ממנו רשות, זאת אומרת, אני איידע אותו והוא יסכים שאני אכנס ואני אעשה את המצווה הזאת, יש פה גם עדיין את הבעיה? אם הוא יפקיר לעתיד, יעמוד ויאמר לפני שלושה אנשים. אני מזכיר, כל השכנים שיש להם שותפות בזה יפקירו, וירשו לכולנו להיכנס ולצאת לשם, ויגידו בפירוש, אנחנו לא רוצים שביתנו יזכה בזה, אז אתה יכול לומר בדרך, זה ברשות הרבים, זה נחשב כמו רשות הרבים והכול הפקר, בזה אולי תהיה אפשרות. אבל בהווה, ברגע הזה, אין לכם שום אפשרות לקיים את המצווה מדאורייתא. תראה את הנושא ביורי דעה, מרן כתב לנו בהרחבה את הנושא הזה בסימן רצ״ב, מרן שמה מזכיר את הפרטים שאמרנו, ולכן בינתיים בהווה, אצלכם, אין את המצווה הזאת. גם אם הוא יזכיר את זה, זה גם ספק אם ההזכר שלו יזכר. איזה אדם מזכיר? הוא מזכיר את זה רק לצורך איזו ייכנסות? תראה, הוא לא מזכיר את הבית שלו ואת כל הרהיטים ואת כל רכושו. לא זה. כן, מזכיר את החצר על מנת שיגנבו אותם כמו... לא, לא, לא, הוא לא צריך להזכיר גם את החצר. הוא מפקיר רק את האזרחים, את הביצים, את הכול, ומרשה לכל אדם להיכנס ולקחת אותם. הוא מתכוון שביתו לא יזכה בזה, כך שההפקר הוא כן טוב. אם הוא יפקיר לפני שלושה, אז ההפקר הוא כן טוב והוא כן יעיל. תודה רבה, איסן כהן. בבקשה. כן, לפני שנצא להפסקה, כבוד הרב, ההפקר צריך להיות משעה שהעיונה מתחילה לגנוב. מתחילה היה צריך לפני. אנחנו יודעים שהעונה מתחילה מייד אחרי פסח. אדם שיודע מראש שאצלו באים, בקומה שלו באים ובונים קן, הוא רואה את היונים שמתחילים לבנות, היה כדאי מעיקרה להקדים רפואה למכה, לעמוד לפני שלושה, להפקיר. הוא יכול כעת לעמוד ולהפקיר את זה לכל השנים הבאות, לומר בפירוש, לומר את הדברים. הוא צריך לעמוד לפני שלושה בני אדם, לומר את הדברים האלה, ואז יוכל לזכות בעזרת השם לקיים את המצווה הזו. ידוע מה שאומר ספר החינוך, שבזכות מצוות שילוח הקן, אדם זוכה בעזרת השם לבנים זכרים של קיימא. כמו שנרמז שם בסוף הפסוק, שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך. הרמז, ואת הבנים תיקח לך, רמז שבעזרת השם יזכה לבנים זכרים של קיימא. הקדוש ברוך הוא ייתן לכל אותם חשוכי ילדים, ייתן להם במהרה בנים זכרים של קיימא בקרוב. אמן ואמן. אמן. בפני הילדים שלו יכול להפקיר? עדיף יותר שבלכתחילה יהיו שלושה אנשים זרים. מבוגרים. מהתורה זה מועיל. אבל אם אנחנו רוצים שיהיה הפקר גמור, עליבדי כול עלמא, גם מדי רבנן, עדיף שיהיו אנשים זרים. ובעגל בר מצווה. כן, ודאי. ברדיו יכול להפקיר?