כפרת יום הכיפורים, עבירות בין אדם לחברו, חובת בקשת מחילה וחומרת לשון הרע

- - - לא מוגה! - - -

המשנה במסכת יומא פה״ה, המשנה אומרת שיום הכיפורים מכפר רק על העבירות שבין אדם למקום, אבל על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, שנאמר כי ביום הזה אכפר עליכם, אטהר אתכם מכל חצותיכם, לפני השם תטהרו. ההדגשה לפני השם באה לומר שאם העוון הזה היה כולו נטו עבירה של בן אדם למקום. בוא יתפלל מנחה. כל זה בינו לבין בוראו. אבל כשהעבירה הייתה בינו לבין חברו, גנבה, גזל, הונאה, הונאת דברים וכיוצא בזה, לא מספיק שיבוא ביום הכיפורים, יתוודה, זה עדיין לא מכפר לו. אלא, קודם כל בראש ובראשונה, ילך לאותו החבר ויתנצל. כך וכך היה בינינו, יבקש מחילה. אם אותו החבר מחל לו, הכל נגמר. ואז אתה מגיע ליום הכיפורים, גם הקדוש ברוך הוא מוחל את שלו, בזה מתכפר לו הקול. לפעמים האדם הזה עשה את חובתו, הלך לבקש מחילה. אותו החבר עדיין בכעס עליו, אומר לו אין לך מחילה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. עונה לו בלשון קשה. לא צריך להרפות, אלא הגמרא אומרת יביא עמו משלחת של אנשים. יכול להיות שאותם האנשים המכובדים באים שלושה אנשים ומבקשים ממנו מחילה, עשה למעננו אם לא למענו. הרבה פעמים בזכותם האדם הזה מתפייס ומוחד לו. אבל אם הוא ניסה שלושה פעמים, באו אותם האנשים ודיברו וניסו, וגם בפעם השלישית השיב את פניהם ריקם. אמר לו, אני לא מוכן למחול. הגמרא אומרת, שוב אינו זקוק לו. זהו, הוא קיים את חובתו, עשה את שלו, ולכן יש לו מחילה. אלא טוב שיפרסם אותם האנשים שהלכו לבקש ממנו מחילה, יפרסמו, יגידו, אל תחשדו בבקשרים, אל תחשדו בפילוני. נכון שהוא חטא לו, אבל אנחנו הלכנו לפייס אותו, ואותו האדם אינו רוצה להתפייס, בזה יוצא ידי חובה כלפי שמיה. כל זה באדם פשוט, אבל אם הוא רבו, צריך ללך לו כמה פעמים עד שיתפייס. אם אותו האדם שחטא לו, הוא חטא כלפי רבו, גם אם זה לא רבו המובהק. אלא, אומר המגן אברהם, אפילו אם האדם הזה אינו רבו שלימד אותו הרבה, לימד אותו מעט, אבל סוף סוף זה הרב שלו, ולכן לא מספיק שלושה פעמים, אלא צריך ללכת עוד ועוד עד שרבו ימחל לאום. תודה. והגמרא מספרת על זה את המעשה של רבי חנינא ורב. רבי חנינא היה אומר את ה... ורב לא נכנס לשיעור, ופגע ברבי חנינה. ואז אחר כך רב בא וביקש מחילה. רבי חנינה לא רצה למחול לו. לא רק שלושה פעמים, גם יותר מזה רבי חנינה לא מחל. והגמרא שואלת, למה הוא עשה בדרך הזו שלושה, ארבעה, חמישה פעמים? הרי אמרנו מספיק שלושה פעמים. הגמרא עונה הרב שאנה. הפירוש הראשון, וזה מה שמרן מעתיק לנו להלכה, אם זה רבו, הרי רב לא למד הרבה מרבי חנינה, הוא לא היה רבו המובהק. למד ממנו מעט. אף על פי כן, לא מספיק שיבקש שלושה פעמים, אלא צריך לפעש אותו עוד ועוד, עד שימחל לו ויוותר לו, ואז יגיע יום הכיפורים, יימחק העוון הזה לגמרי. והשאלה היא על רבי חנינה. למה באמת לא מחל לו? הרי הגמרא בהמשך מביאה את הפסוק, נושא עוון ועובר על פשע. למי הקדוש ברוך הוא נושא עוון למי שעובר על פשע? מידה כנגד מידה. האדם הזה ותרן, גם בשמיים יוותרו לו. למה רבי חנינה לא רצה לוותר? הסיפור היה, החלום שחלם רבי חנינה. הוא חלם שתולים את רב. הפתרון של החלום, כמו אדם שתולים אותו הוא גבוה מכולם, כך גם אותו האדם יזכה ויהיה ראש הישיבה. אז בזמנם לא היו ספסלים. היו כולם יושבים על המחצלעות על הקרקע, כולם היו יושבים רבע, רק ראש הישיבה היה יושב על כמה קרים גבוהים כדי שכולם יראו אותו. אז כמו ששם תולים אותו, כולם רואים אותו, הוא גבוה מכולם, כך גם פה. אם החלום הזה יתחיל להתקיים, המסקנה תהיה שרבי חנינה שהיה ראש הישיבה צריך למות, צריך ללכת לעולמו ויבוא במקומו רב. רבי חנינה לא רצה למות, לא אמות כאחה ואספר מעשיה. מה עשה רבי חנינה? בלב שלו מחה לו, אבל כלפי חוץ הראה לו פנים זועפות. כשרבי חנינה התנהג כך, לא מחה לו, רב לא היה נעים לו להישאר באותו מקום, אלא רב נאלץ לנטוש, עזב את ארץ ישראל והלך לבבל. כשהגיע לבבל הם שמחו מאוד לקראתו ומינו אותו שם, ראש הישיבה. אז מצד אחד החלום התקיים, ברוך השם נהיה רב ראש הישיבה, אבל לא על חשבון רבי חנינה, לא על חשבון החיים שלו. ולכן רבי חנינה נאלץ, פיקוח נפש, נאלץ כלפי חוץ לשחק אותה הצורה הזו, אבל למדנו מזה את ההלכה כמו שאמרנו שתלמיד כלפי רבו אין ברירה, אין מנוס, אלא ללכת גם יותר ויותר עד שרבו עם חלום. הרבה פעמים יש לנו דוגמה מעין זו. אין לנו את הדוגמה של רבי חנינה ממש אבל הרבה פעמים הרב מתכוון לתועלת. פעמים יש איזה תלמיד שהוא נודניק גדול. הוא מבלבל את המוח לרב, כל מיני שאלות, פעם מהעניין, פעם שלא מן העניין. אותו התלמיד חושב שרק הוא החכם הגדול. אף אחד לא מבין כמוהו. הוא מפריע להם. במקום שלמדו דף, לומדים חצי דף. מפריע להם בכל השיעור. עכשיו הוא בא בערב כיפור, מחילה, מבקש סליחה. אם הרב יגיד לו מייד מחלתי, הוא ימשיך בשיגעונות שלו, ימשיך לשגע את כולם. זה גורם להם ביטול תורה דרבים. עדיף יותר שהרב, בלב שלו ימחל לו, אבל כלפי חוץ לא ימחל. כלפי חוץ יגיד לו, לא, אין לך מחילה, אין כפרה. ואז אותו האדם ייקח ללב את הדברים, אחרי כיפור, כשהוא יבוא לשיעור, יושב בשקט, לא ישגע את הרב, לא יטריד ולא יפריע. ובכלל זה הדרך. הבאתי דוגמה, משל, מה שלפעמים קורה, אבל לאו דווקא זה. כשהרב מתכוון לטובתו של אותו האדם כדי שילמד לקח, כדי שישים לב על מעשיו מכאן ולבא, מותר לו לרב להראות כלפי חוץ, להראות כאילו הוא לא מוחל לו, שייראה כקשוח יותר. כל זה לטובתו של אותו האדם. כמו שכאן רבי חנינה היה לו את ההיתר, כך הוא עדין גם פה לענייננו. אם המשחקת אתה יוצא עכשיו, במקום השנאה שלו עליו, למה אתה לא מוכן? כי אז עוד יותר שנאה זו, אין שנאה בדברים האלה. אחרי שהאדם יודע שהוא חטא, יודע שהוא אשם. אם הוא יבוא והשני עונה לו, אני לא מוחה לך, הוא יודע שהוא אשם. ובשביל מה הוא בא לבקש סליחה? הוא לא בא לבקש סליחה על סיפור דברים בעלמא, הוא עושה איזה סרט, הוא מביים איזה סרט שהוא הולך לבקש מחילה? לא. זה לא הצגה, הוא מבקש באמת. אם החבר לא רוצה למחול לו, ויש כאן, כמו שאמרתי, הצדקה. אתה מסתכל לא רק על העבר וההווה, אתה מסתכל גם על העתיד. ולכן אותו הרב צריך לעשות חשבון טוב ולא להיות פראייר, לא להיות ותרן יותר מדי. אדם שהוא מתוק, אז אנשים אוהבים אותו מאוד, אנשים אוהבים את המתוק ויאכלו אותו, ימציצו אותו. כך אומר את המשל הזה רבנו יוסף חיים. הוא אומר, אל תהיה מתוק מדי, שלא יאכלו אותך. ולכן אדם צריך להיות מחושבן גם בדברים האלה. נכון שבלכתחילה צריך למחול, לא יהיה המוחל אכזרי, אבל מצד שני צריך גם לראות את הטובה של אותו האדם שבא לבקש את המחילה, גם הטובה שלו וגם את הטובה של הציבור. בלכתחילה צריך כל אדם, כמו שאמרנו, למחול. הגמרא למדה, נושא עוון ועובר על פשע, נאמין נושא עוון למי שעובר על פשע, וכדי להמחיש את הדבר, את התועלת, מה שבדבר, הגמרא מספרת לנו מעשה עם רב פפא ורב אונא ברא דרב יהושע. הוא היה חולה אנוש, הלך לבקר אותו, ראה שהוא כבר בשלב האחרון בגסיסה. אמר למשפחה שלו שיזמינו כבר חברה קדישה שיהיו ערוכים לדבר. אבל להפתעת כולם, ברוך השם התאושש ויחי ויקום על רגליו. חזר לאיתנו הראשון כאילו לא היה כלום. מאותו יום והלאה הוא היה מתחמק, לא רצה לראות אותו, הרגיש מקיפת מצפון במה שאמר. במקום להגיד להם נעשה פדיון נפש, נעשה תיקון, יג מידות, אין מלך יושב על כיסא רחמים, במקום זה אומר להם חברה קדישה, הוא הרגיש לא נוח במה שאמר. ולכן כל פעם היה בורח ממנו, היה מתחמק ממנו. באחד הימים נפגשו פנים אל פנים. ואז הוא אמר לו, למה אתה בורח ממני? מה שאמרת זה היה אמת. הוא היה באמת במצב רגל וחצי, כבר היה שם. אלא שבשמיים, כשבדקו את מעשיו, בדקו את החשבונות שלו, ראו שהאדם הזה, ברוך השם, ותרן. כמו שהוא ותרן כל ימיו, גם בשמיים נהגו עמו מידה כנגד מידה, ולכן ויתרו לו. לכן חזרתי לחיות, אבל אתה לא טעית אלא אמרת דברים מדויקים. הדברים האלה נכתבו כדי שנלמד מזה מוסר השכל. גם בתנ״ך אנחנו רואים בהרבה מקומות את מידת הוותרנות שיוסף הצדיק ויתר לאחיו. הם באו וביקשו ממנו מחילה, עשו לו צרות, ולא סתם צרות. כשנמכר יוסף לעבד, היה לו את הניסיון הקשה עם סלחה אשת אדוניו, אחרי זה היה בבית הסוהר, בתוך הבור. היום בתי הסוהר זה מלון חמישה כוכבים. נכנס מחבל שפל, יוצא משם דוקטור, נותנים לו גם השכלה גבוהה על חשבוננו. אז לא היו את הקונצים האלה, את השיגעונות האלה. אז היה בית סוהר, ממש היה דבר קשה מאוד. אפילו אחי יוסף לא נותר שנאה בליבו ומחל להם. הם באו בעצמם וביקשו מחילה, ואמר להם יוסף, התחת אלוהים אני, אתם חשבתם עליי רעה, אלוהים חשבה לטובה, כדי כל זה היה מהשמיים להחיות עם רב. כשאדם בא לבקש את המחילה, צריך לבקש הוא בעצמו. הוא לא יכול לשלוח שליח, והשליח חוזר, אומר לו, פלוני מחל, זהו זה. לא, לא מספיק. השליח יכול להכשיר את הדרך. אותם זבולון ואותם בני השפחות, דן ונפתלי, גד ואשר, שהלכו לבקש מחילה, הם היו הראשונים כדי להכשיר את הקרקע שיוסף יסכים לסלוח להם. אבל ההמשך, הם בעצמם באו כולם ואמרו איננו לך לעבדים. כך גם כל אדם ואדם ששולח איזה שליח, בהתחלה השליח הזה יעשה את הריכוך, יכשיר את הקרקע, אבל בסופו של דבר אותו אדם שחטא, בעצמו ישפיל את עצמו ויבוא ויבקש מחילה על מה שקרה. גם בספר שמואל, אנחנו רואים שם את מה שהיה עם דוד המלך. כל הדברים האלה, הסיפורים האלה, לא סתם סיפורי המקרא, אלא כל מה שנכתב כדי ללמד אותנו מוסר השכל. היו מיליון ומאתיים אלף נביאים לעם ישראל במשך הדורות, והגמרא אומרת, נביא שנבואתו הוצריכה לדורות, נבואתו נכתבה. כדי שנלמד מזה, אבל דברי נבואה שהיו צריכים רק לאותו הדור חד פעמי, אותה הנבואה לא נכתבה בספר התנ״ך. כאן הכל נכתב. שמואל הנביא כתב לנו את אותה הנבואה, את אותם הדברים שהיו עם דוד המלך. דוד המלך היה בורח מפני בנו אבשלום שמרד בו. היה עולה במעלה ההר יחף, ושמי בן גרא התנפל עליו באותו רגע ועיפר בעפר ואמר עליו דברים קשים. הפסוק אומר, והוא כללני כלנה נמרצת. נמרצת, ראשי תיבות, נואף, ממזר, צורר, תועבה. כך אלה הדברים הקשים שהוא ביזה אותו לעיני כולם. ודוד המלך מחה לו באותו רגע. יואב בן צרויה בן אחותו אמר לו, למה ייכלל הכלב הזה? אני אלך ואסיר את ראשו מעליו. יכל בשנייה אחת להרוג אותו, ודוד המלך לא הסכים. אלא נשבע לו בחרב שלא יהרוג אותו. וכשראה שיואב בן צרויה לא מוותר, גער בו, אמר לו, מה לי ולכם, בני צרויה? אתה רואה את אגדות הנפש של דוד המלך. אמנם מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, ולכן תראו בספר מלכים א', פרק א', בצוואה שדוד המלך כתב לבנו, אמר לבנו, אמר לו שישים לב על שמיעי בן גרא וכולי, שם מסופר מה שהיה באחריתו. אבל באותו רגע דוד המלך ידע להתעלות על עצמו, ובאותו רגע התאפק. התוצאה מכל זה, מה היה? זה היה דבר טוב ועצום לעם ישראל. בינתיים שבעי מגירה חזר לביתו, הביא עוד בנים, ומהצאצאים האלה יצא מרדכי הצדיק. אם יואב בן צרויה היה הורג מיד את אותו שמיעי בן גרא, לא היה בא לעולם מרדכי הצדיק. מי היה מבטל את הגזרה הקשה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים? זה מה שהגמרא מדגישה. תראה את התועלת, כשיש בדברים כאלה, תועלת לא רק לאותו האדם, כמו שהבאנו את המעשה של רב בפה ואבונה ברדר רב ישוע, אלא הרבה פעמים התועלת היא לכל עם ישראל. ולכן מן הראוי שכל אדם ואדם המוחל לא יהיה אכזרי. באו אליך, הוא מתרפס לפניך, תמחל לו, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. גם בסוהר הקדוש מסופר על רבי אבא שראה איזה אדם שהיה צריך הנחש להרוג אותו ובסוף האדם הזה ניצול. שאל אותו, מה מעשיך? אז הוא תיאר, הוא אמר, כשאנשים פוגעים בי, אני מוחה להם. לא רק שאני מוחה להם בפה, אני משתדל ללכת ול... לעשות להם טובות, להשיב טובה תחת רעה. ואז אמר רבי אבא, תראה האדם הזה גדול יותר מיוסף, שמה יוסף ויתר מחה לאחים שלו. האדם אוהב את האחים ולכן מרוב אהבה ויתר. כאן הם לא אחים שלו, כאן אנשים זרים, ולא רק שהוא מוחל להם אלא גם עושה להם טובות. ראוי הוא זה שיעשו לו את הנס. הזוהר הקדוש זה לא ספר מעשיות, אלא שוב, כל זה כדי ללמד אותנו מוסר השכל. רבנו החידה, בספרו פתח עיניים על מסכת סלדרין דף ז', מספר לנו סיפור עם רבנו חיים בן עטר. בדרך כלל הגאון חידה, כשהיה לו זיכרון אדיר, הוא לא היה חוזר כמה פעמים על מה שהוא כותב. הוא היה כותב פעם אחת, מי שרוצה שיקרא את המקום הזה. כאן על המעשה הזה הוא חוזר כמה פעמים, גם בספרו המדבר קדימות, גם במקומות אחרים. זה מראה עד כמה הגאון חידה החשיב את המעשה הזה, שהוא מאיר לנו את העיניים כדי שנבין את התועלת העצומה למה כדאי למחול. מעשה שהיה, היה חסיד אחד, תלמיד חכם, שבא ללמוד בבית הכנסת. היום כל השולחנות שלנו פורמייקה. אם זה קצת מלוכלך, אתה לוקח סמרטוט לך, אתה מנקה. אבל עד לפני חמישים שנה לא היה פורמייקה. היו צובעים את השולחן. גם באותו בית הכנסת צבעו את השולחנות, הכל היה צבוע, יפה. והחכם, כשבא לקחת את הספר, הספר היה ישן, מלא אבק. הניח אותו והתחיל ללמוד. בינתיים נכנס השמש. השמש הזה ראה שנהיה מעט אבק על השולחנות, התחיל לצעוק עליו צעקות. אתה לא רואה שהיום צבענו את השולחן, מה עשית? התחיל לאפר בעפר, לבזות אותו, חירב וגידף. החכם הזה, לא היה לנו שום מילה. אמר לו, סליחה, לא שמתי לב. לקח את הספר והחזיר. אותו השמש הלך והלך לדרכו. פנה אליו רבי חיים בן עטר. אמר לו, אני מכיר את השמש הזה. זה השמש, אין בו ממש. אין לו הרבה שכל, חסר דעת. תמחל לו. ענה לו אותו החסיד, אמר לו, אני מחלתי לו כבר. שאל אותו רבי חיים, איך ייתכן? אני ראיתי הרגע איך שהוא ביזה אותך. לא השאיר מילה שלא אמר. אדם בשר ודם, איך אתה יכול להתגבר על עצמך בשנייה אחת ולוותר לו ולמחול לו? אז הוא אמר לו, יש לי אינטרס. הוא הביא לו את דברי הזוהר הקדוש. הזוהר הקדוש אומר שהקדוש ברוך הוא שומר את עם ישראל, אנחנו כבשה אחת בין שבעים זאבים. מה אתם חושבים? זה רק עכשיו, הפעם הראשונה, אותו הגוי הפרסי אומר, הוא רוצה להשמיד אותנו. תמיד, בכל הדורות היו רשעים כאלה, תמיד היו המנים כאלה. והקדוש ברוך הוא מצייננו מידם. איך? כנשר יאיר כנועל גוזליו ירחף. השכינה שוחכת על עם ישראל כמו שהנשר פורס את כנפיו. כל זה טוב. שעם ישראל עושים רצונו של מקום. ברגע שעושים עבירה, עבירה שבין אדם למקום או בין אדם לחברו, זה מכביד על כנפי השכינה, באותו מקום השכינה לא שורה ואותם האנשים חשופים לפגעים. עובר לו אותו החסיד, לרבי חיים בן עטר, אם הייתי לא מוחה לו, השכינה הייתה מסתלקת מעל הראש שלנו. לא רק הוא היה סובל, גם אני הייתי סובל. לכן מחלתי לו מיד, כדי שהשכינה תישאר מעל ראשנו, כדי שגם אנחנו נישאר מוגנים, ממוגנים מאותה שכינה, כמו שאמרנו, כנשר יעיר קינו. הוא כותב לנו, מספר לנו את הדברים האלה, כדי שגם אנחנו נלמד מוסר השכל, ואם אותו אדם עשה מה שעשה, מאי דאבה אהבה. יותר חשוב לפתוח דף חדש, ויכול להיות שהאדם הזה שהיום בא להתנצל, מתרפס לפניך, יכול להיות שהוא יהיה האוהב הגדול ביותר שיהיה לך בחיים. דווקא אותו האדם באמת יהיה מכאן ולבא דף חדש, חדש ממש. ולכן כדאי שהאדם לא יהיה קפדן, אלא המשנה אמרה שהאדם צריך להיות קשה לכעוס ונוח לרצות. זו ההנהגה שכל אדם ואדם צריך להידבק בה, צריך לנהוג בה. איך אמר יוסף הצדיק? אמר להם לאחיו, התחת אלוהים אני, אתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה. הקדוש ברוך הוא אמר לו, כלל, מה אתה בא וטוען, יש לך טענות על אותו האדם? הקדוש ברוך הוא רצה שכמה מהעוונות שלך יתכפרו, היה לך כפרת עוונות, וזה מה שהיה. מאי דאבה הבא. אם אתה ותרן, אתה מוחל גם בשמיים, יוותרו לך אם היה חלילה עליו, על האדם הזה בגלל איזה עוונות היה צריך להיחתם, לא בדיוק בספר החיים והשלום, לא יקוים בו בדיוק ובספר החיים, ברכה ושלום ובפרנסה טובה, אלא היה חלילה עתיד להיות דברים אחרים, בזכות זה שהוא ויתר, גם בשמיים יוותרו לו, וממילא אותו האדם לא ייפגע כלל ועיקר. אלא שכתבו לנו הראשונים, הגות מיומניות, המרדכי ועוד, שכל זה בעוון רגיל. אבל אם אותו האדם דיבר עליו לשון הרע, או שהוציא עליו שם רע, בזה לא חייב למחול. מה ההבדל? למה אם הוא גנב ממני שקל אחד והחזיר מי, אני חייב למחול לו? למה בלשון הרע לא חייב? ההבדל הוא, כאן מה הוא עשה? הוא לקח לי שקל אחד, גזל אותי בשקל, החזיר לי את השקל. ברוך השם, הכל יסתדר, אתה יכול לפתוח דף חדש. אבל כאן, לגבי לשון הרע, הוא בא ואומר לך בארבע עיניים תמחלי. אבל כל האנשים שהוא דיבר איתם, שלהם הוא אמר, האדם הזה, גנב בן גנב, שודד, נואף, צורר, תועבה, להם אתה לא אומר שהיה טעות, שהיה כאן אי-הבנה, להם אתה לא אומר. הם ממשיכים לחשוד באדם ה... זה שהוא באמת אדם לא ישר, אדם לא טוב. אז מה זה שווה שהוא בא ואומר לך בארבע עיניים, תמחה לי? מה, הוא עושה צחוק? מה, אנחנו בגן ילדים, שהוא יגיד לך, תמחה לי? זו הסיבה, זה ההיגיון שבדבר, שאם דיבר עליו לשון הרע, או שהוציא עליו שם רע, רכילות וכיוצא בזה, אינו חייב למחול לו. אלא אם כן, אם הוא יתקן. אם הוא יתקן את הכל, כן, עליו הכי לא. היום יש מקצוע עיתונאי. הרבה פעמים אותו העיתונאי חוטא בדבר הזה. כותב עליו בעמוד הראשון, פלוני, אלמוני, כך וכך. אז נכון, יש לנו מדינת חוק. מה החוק במדינה? אם הוא יתבע אותו לבית המשפט, הם אומרים לו, אתה חייב להתנצל. איך הם מתנצלים? אפילו אם הוא פרסם עליו בעמוד הראשון, באותיות גדולות, באותיות קידוש לבנה, הוא יכתוב בעמוד ה-14 או בעמוד ה-24, יכתוב באותיות קטנטנות, אני מתנצל, אני מבקש סליחה. זה החוק. זה יועיל? בוודאי שלא. האנשים רואים את האותיות הגדולות, קוראים את הכותרות. מי ילך לקרוא בעמוד ה-14 איזה אותיות קטנות? לאנשים אין להם סבלנות. אז אם את האותיות הגדולות האלה, שהוא האשים את אותו האדם בגניבה או בדבר אחר, ראו את זה חצי מיליון אנשים, את האותיות הקטנות, אולי ראו את זה 200 איש. בוודאי שזה לא מכפר לו. איך יידמה תשובה באותו פרק, באותו מקום? צריך לכתוב את ההתנצלות באותו עמוד, באותו מקום, ולא יועיל מה שיכתוב בעמודים אחרים. זאת ועוד, בדרך כלל התפוצה של העיתונות היא שונה מיום ליום. ביום ראשון הוא מוכר רק 100,000, ביום שישי הוא מוכר חצי מיליון. אז אם הוא כתב עליו את הכתבה הזו ביום שישי, הוא לא יכול לומר, אני אתנצל ביום ראשון. אין, אין דבר כזה. באותו יום, יום שישי הבא, תכתוב עליו את ההתנצלות הזו, תכתוב שכל זה היה שקר וכזב, לא היה ולא נברא, תכתוב את ההתנצלות, ואחר כך תוכל לבוא לאדם הזה ולבקש ממנו מחילה. תראה לו, הנה, אומנם אמרתי כך וכך, אבל הנה ההתנצלות. באותו פרק, באותו מקום, אותם חצי מיליון שראו א', יראו גם ב', ויאמינו שהכול היה שקר וכזב, מעיקרה לא היה ממש בכל אותם הסיפורים. אחר כך הוא יבוא לבקש מחילה, יש על מה לדבר. אבל כשהאדם הזה לא עושה את הדברים האלה, אין התנצלות, אין שום דבר, בוודאי שהדבר הזה לא יועיל ולא יציל כלל ועיקר. הרבה פעמים אנשים באים ומבקשים סליחה. אותו הדבר, מפני הכבוד, ענה לו כן, מחלתי. אבל אנחנו יודעים שבלב שלו הוא לא מחל. בלב שלו כל כך כאב נורא שהוא לא מחל לו. זה לא שווה כלום. כך מסופר על הגאון הצדיק רבי אליהו לפיאן. הוא היה מלמ״ו צדיקים של הדור הקודם. בא אליו אדם ואמר לו, פגעתי בך, עשיתי כך וכך, תמחל לי. הוא לא אמר לו כן, לא אמר לו לא. אמרנו, תבוא שבוע הבא, נדבר. טוב, חזר אותו אדם אחרי שבוע, אמר לו, רבנו, באתי לבקש מחילה, כך וכך היה. אמר לו, מחלתי לך. מיד אותו האדם לא התאפק, הוא שאל. הוא אמר, אני יודע שכבודו הוא אדם צדיק, למה הטרחת אותי פעמיים? מה, לא יכולת להגיד לי בשבוע שעבר שאתה מוחא לי? בשביל מה הייתי צריך לבוא פעם השנייה? עלה לנו מיד הרב ואמר לו, באותו רגע שאמרת לי לפני שבוע, היה לי צער גדול, גדל הכאב מאוד. אם הייתי אומר לך, זה רק היה מן השפה ולחוץ, זה לא היה אמיתי ולא היה לך כפרה. לכן אמרתי לך, תבוא עוד שבוע. בינתיים נרגעתי, למדתי ספרי מוסר, יכולתי להתעלות על עצמי, וכשאמרתי לך את המילה מחלתי, אמרתי את זה מכל הלב. כך כותב להלכה בספר עלי שור, הוא הולך בדרך הזו שלא מספיק מה שאמירה בפה, אלא צריך להיות שיאמר את המילה מחלתי גם מתוך קירות ליבו, מתוך מה שיאמר ויחשוב גם בלב. גיליוני השס חולק, אבל ספק דאורייתא לחומרה, ולכן לא העיקר לסחוט ממנו את המילה מחלתי, אלא אתה צריך להיות משוכנע שמה שהוא אומר את המילה מחלתי הוא באמת מחל מכל הלב, והאדם הזה אין לו שום בעיה איתך. כמו שאמרנו, פתחנו דף חדש, רק אז המחילה מועילה. הלאה והכי, המחילה ספק אם יועיל לו, ספק אם תהיה לו כפרה על ידי המילים האלה בלבד. תראו בספר אור לציון חלק ב' הוא דן שם, אנחנו אומרים בכל לילה לפני קריאת שמע, ריבונו של עולם, הריני מוחל ושומח לכל מי שהכעיס או הקנית אותי. אומר הרב, אם האדם הזה יודע שמישהו פגע בו, הוא עדיין רותח מאוד. אומר שאותו האדם ידלג, לא יגיד את המילים האלה. מה, אתה משקר? אתה הולך לישון אפילו שהשקר הזה הוא לא לפני מאה אנשים, הוא כבר נמצא במיטה, אפילו אחי, אסור לשקר גם כשאדם נמצא לבדו. איך הוא יאמר אני מוחל וסולח? כמו בזמן שבלב שלו הוא לא מוחל ולא סולח לאף אחד שהרגיז אותו, שעשה לו כך וכך. לכן ידלג את זה. הוא יכול גם לנסח לומר כך, ריבונו של עולם, הריני משתדל למחול ולסלוח לכל מי שיכעיס ויקנית אותי. אם הוא יאמר בלשון אני משתדל, אולי יש תקווה, אבל להגיד את הנוסח הזה, כמו שכתוב בסידורים, והאמת היא שזה לא נכון, זה שקר, בוודאי שהדבר הזה הוא לא טוב, הוא לא מועיל לאדם. כל אדם צריך לשים לב, כשהוא נמצא מעבר למתרס, נמצא בצד השני, לשים לב, אומנם יש עלינו את החובה, אבל אדם בשר ודם, לא תמיד יש לאדם שליטה על עצמו, הרבה פעמים יש לו בעיה טכנית שקשה לו לומר את המילה סלחתי ויסלח גם מכל הלב. אם אותו האדם שחטא לו מת, הלך לעולמו, הגמרא אומרת שיש לנו תקנה, יביא עשרה יביא מניין בני אדם, יעמוד יחף ליד הקבר ויאמר כך חטאתי לאלוהי ישראל ולפדוני בן פדוני שקבור כאן ויענו אותם העשרה אנשים, יענו לו, מחו לו, שרוי לו, בזה יתכפר לו. כלל בידינו, זכין לאדם שלא בפניו. אתה אומר, אילו הוא היה חי, מן הסתם היה מסכים, היה מוחל לו. לפעמים הוא שמע מזה שפלוני מת ומחר הלוויה, כדאי שייגש מחר ללוויה, היום בזמן הזה נוהגים מנהל החברה קדישה, לפני שיוצאים לדרך הוא אומר בשם כל החברים, בשם המשפחה, בשם חברה קדישה, אנחנו מבקשים מהמנוח הזה מחילה וסליחה וכפרה. אחר כך הוא מסיים, מחו לו, שרוי לו. אז אם הוא נמצא שם במעמד של הלוויה, זה מצוין. אבל אם לא, יצטרך לקחת מניין ללכת לקבר שלו. למעלה אמרנו שמספיק לקחת משלחת של שלושה אנשים. למה כאן צריך מניין? כי כאן הוא מזכיר שם שמיים. הוא אומר, חטאתי לאלוהי ישראל. אם הוא מזכיר שם שמיים, לא ייתכן שיאמר את המשפט הזה בלי מניין. ולכן מן הראוי שייקח עמו מניין כדי שבפניהם יאמר את כל זה. אולי יש תקווה, אולי יימחק לו אותו העוון. זה טוב אם אותו האדם גר פה בירושלים, יכול ללכת להר הזיתים או להר המנוחות. או זה טוב אם האדם הזה ישראלי ואינו כהן. אבל אם האדם הזה כהן, הוא לא יכול ללכת לבית הקברות. כל שכן, אם אותו האדם שחטא לו, הוא קבור בפרס. להגיע לפרס? קל מאוד. כל המטוסים נוחתים שם. אבל השאלה אם הוא יוכל לחזור משם. יראו את הדרכון שלו, דרכון ישראלי, יגידו עליו זה מרגל. מי יודע אם לא יתלו אותו מחר. עסק ביש, מה יעשה? תטלפן לאחד האנשים שאתה מכיר שם, שהוא יארגן במקומך שלוחו של אדם כמותו. יבואו מניין ויגידו, ראובן, בן יעקב ולאה שגר בירושלים, חטא לך, מבקש ממך מחילה וצניחה וכפרה. וכל המניין, כל העשרה, יגידו לו, מחול לו, שרוי לו, כך יעשה גם אותו הכהן. זה הפתרון כדי להוציא מן הכוח אל הפועל את בקשת המחילה כדי שהכל יתקיים במאה אחוז. אנשים בדרך כלל רוצים שכר טרחה. אם הוא יגיד להם, תלכו לקבר, תעשו כך, אנשים לא יסכימו ללכת בחינם, שישלם להם. שם המטבע של פרס זה טומן, זה לא, אין שם שקלים. אז שישלם במטבע שלהם, או בדולר, ישלם להם שכר טרחה כדי, כמו שאמרנו, כדי לפייס את אותו המנוח עליו השלום. בפרט אם באים בלאו הכי לשם ביום השבעה או ביום השלושה. בלב אחי יש שם מניין, זה הדבר הכי קל, הכי פשוט שיבקש מהם, אחד מהם, שיזכיר את השם שלו שם כדי שתהיה לו מחילה וסליחה וכפרה. מצד הדין אמרנו קודם שאם היה העוון שדיבר לשון הרע או לחירות לא חייב למחול לו, אפילו אחי, לפנים משורת הדין, טוב שימחל לו. ולכן אם אותו אדם מת, גם אם זה היה עוון חמור מאוד כמו לשון הרע, אפילו אחי ייקח את העשרה ויעשה את בקשת הסליחה. אבל כל זה בתנאי שלאותם האנשים שסיפר ודיבר לשון הרע, לכולם יאמר את האמת. יגיד להם, לא היה ולא נברא, כל זה היה שקר. כל זה אחרי ההתנצלות לפני אותם האנשים ששמעו את הלשון הרע. אבל בלי שיתנצל, בלי שיאמר, אין הווה אמנה לבוא ולבקש את הסליחה ליד הקבר. כמו שאמרנו, ההתנצלות הזו איננה תופסת. אולי נאמר בזה התנצלות קשה מן החטא, שהאדם הזה מתנהג בעורמה, מתנהג שלא בדרך האמת והיושר. ולכן, ישים לב לעשות את הפרוצדורה שאמרנו. הכלל הוא כך, בלשון הרע יש הבדל אם האנשים האמינו, אהנו מעשיו או לא אהנו מעשיו. זאת אומרת, לפעמים האנשים מכירים את האדם הזה, יודעים, האדם הזה יש לו פה גדול. בלע פטיפון, כך אומרים עליו. מדבר, מקשקש, פעם על זה, פעם על זה. אף אחד לא מאמין לו. כולם יודעים, הכול חרטט, הוא ידבר היום כך, מחר יגיד הפוך. אנשים לא מתפעלים ממה שהוא אומר. בלאו הכי אנשים בזים לו. גם התקנה של האדם הזה היא יותר קלה. אבל אם אהנו מעשיו, אם האנשים האמינו, כאן הבעיה הרבה יותר חמורה, וצריך, כמו שאמרנו, לפייס אותו, כדי שימחל לו במאה אחוז, יגיע יום הכיפורים. בעזרת השם, גם לא תהיה מחילה וסליחה וכפרה. רק אז הדבר הזה יכול להועיל. ולכן אמרנו, אם זה היה לשון הרע בעיתון, יפרסם בעיתון. וכן, אז זה הדרך. היום יש מכשיר אחר, יש היום אינטרנט. אז אנשים מפרסמים, אם לא בעיתון, באינטרנט. וגם שם, אתה יודע כמה אנשים גולשים. לפי המספר של הגולשים, אתה יודע כמה אנשים האמינו לשטויות האלה, לאותו לשון הרע או לאותו שם רע, שהוציא על אותו האדם. ובפרט אם אותו האדם היה תלמיד חכם, שעונשו חמור פי כמה וכמה, הקדוש ברוך הוא לא סולח על הדבר הזה. עשרים שקל. עשרים שקל.