ברכת שהחיינו – גדריה, ספקותיה והנהגתה למעשה: בין שמחת היחיד לדיני ירושה ומצוות חדשות

 

- - - לא מוגה! - - - 

טובה, מקבל טובות מהקדוש ברוך הוא, צריך

לומר תודה.

את התודה אנחנו מביעים על ידי ברכת שהחיינו.

כל דבר טוב,

אדם מודה והקדוש ברוך הוא ומברכים את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

הברכה הזו באה על כמה וכמה דברים.

בראש ובראשונה אדם אוכל פרי חדש,

יש על דובדבן או דבר אחר,

מברך נוסף לברכת עץ או אדמה,

מברך גם שהחיינו.

וכן, על כל בשרות טובות שאדם נהנה בהן לבדו,

בגד חדש, כלים חדשים, וכיוצא בהם שהוא נהנה מהם, גם כן אומר תודה לקדוש ברוך הוא ומברך את ברכת שהחיינו.

הגמרא במסכת אהרובין בדף מ',

הגמרא שם מדברת על הנושא של ברכת שהחיינו ויש שם כמה פירושים בסוגיה, יש ארבעה פירושים בסוגיה.

הגמרא מתחילה

בברכת שהחיינו, שאנחנו מברכים בקידוש.

ראש השנה, פסח, שבועות, סוכות.

הברכה האחרונה שבקידוש, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,

כך בירכנו בדיוק לפני שבוע, בחג השבועות.

הגמרא ממשיכה אחר כך,

אדם שאוכל דלעת חדשה.

והגמרא מבדילה בין שתי הדוגמאות.

שם,

שהחיינו בברכת הקידוש, זו חובה.

אבל לגבי הדלעת,

הברכה, ברכת שהחיינו, היא רשות.

כך הגמרא ממשיכה.

מה פירוש רשות? למה הגמרא מתכוונת?

על זה דנו גדולי הראשונים.

הפירוש הראשון, בעל העיטור מפרש ואומר כך,

ברכת שהחיינו אינה מוגדרת כמו שאר ברכות הנהנים.

יש לך ספק אם אתה מברך בוראי נפשות או לא?

אסור לברך.

אולי אתה עובר על לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא, אולי הברכה היא לבטלה.

וכן, בשאר הברכות,

כמו שהריף כתב בברכות יב,

את הכלל ספק ברכות להקל.

אבל כאן ההרגשה של השמחה היא שמצריכה אותנו לברך את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

אם אתה שמח,

אתה צריך לברך ולומר תודה לקדוש ברוך הוא.

אתה יכול להביע את השמחה שלך בבירוש...

בדיקת שהחיינו.

זה הפירוש של בעל העיתו.

על פי זה כתב לנו הטור בהלכות פסח, סימן תל״ב,

כתב לנו הלכה בעניין מצוות בדיקת חמץ.

בדיוק עוד עשרה חודשים,

כמו הלילה הזה, ליל י״ד בניסן בעזרת השם נבדוק את החמץ לאור הנזכה למצווה עוד הפעם מחדש.

אנחנו מתחילים במצוות אך ביום הראשון תשביתו.

למצווה הזו יש לנו את המצווה הראשונה.

אנחנו מקדימים את בדיקת חמץ. אתה מברך וציוונו על ביאור חמץ.

שנה שלמה עברה ולא עשינו את המצווה.

האם מדי שנה אנחנו צריכים גם לברך את ברכת שהחיינו נוסף לברכת על ביאור חמץ או לא?

והטור שם מיד מצטט את דברי בעל העיטור.

אם האדם הזה יש לו הרגשה של שמחה, שש ושמח,

ברוך השם, הקדוש ברוך הוא נתן לי אהות חיים,

ועוד הפעם אני זוכה לבוא ולברך את ברכת וציוונו על ביאור חמץ.

אז הוא רוצה לבטא את שמחתו, לומר שהחיינו.

הראש והפוסקים, כשדנו בנושא,

הם שללו מסיבה אחרת את הברכה ברכת שהחיינו על בדיקת חמץ.

אבל הטור אומר, אם האדם הזה שמח,

אליבא דבעל העיטור,

כן יוכל לברך את הברכה הזו.

ברן בבית יוסף חולק על זה. ברן אומר,

אין הפירוש הזה להלכה,

אלא מה שכתבו לנו הרשב״א ושאר הפוסקים,

זה העיקר להלכה.

שם אתה חייב, יש עליך חובה לקדש בליל החג ולומר גם שהחיינו.

אבל לגבי פירות חדשים,

אתה לא חייב עכשיו ללכת במיוחד לשוק,

לקנות דובדבנים ולברך שהחיינו. זו הכוונה רשות, שאנחנו לא חייבים לחפש אחרי זה.

אבל לבוא ולומר על הקצה השני, שאם אני מרגיש שמחה אני יכול לברך על כל דבר, זה לא.

זו הדעה של מרן שם, ואליבא דמרן,

אסור לבוא ולברך בשעת בדיקת חמץ גם את ברכת שהחיינו,

וכך כתבו גם שאר הפוסקים וכך ההלכה.

אלא מאי?

יש מחלוקת.

רבנו שמואל בר חופניק גאון אומר שכן מברכים שהחיינו בבדיקת חמץ.

מה עושים לעקוף את המחלוקת?

הגאון רבי חזקיה דה סילבה בספרו הפרי חדש הוא נותן עצה פשוטה.

הוא אומר, תביא פרי חדש,

תברך לפני בדיקת חמץ, בורא פרי העץ ושהחיינו,

תטעם קצת מהפרי החדש ואתה מכוון בברכת שהחיינו גם

על הפרי החדש וגם על המצווה החדשה, מצווה דליקת חמץ.

בזה אתה עוקף את המחלוקת, עליבדיקו לעלמא, זה טוב.

אבל אם אשתו עבדה כאשר, נקטה את הבית ולא הלכה לקנות לו פרי חדש, לא ענבים ולא דובדבנים ולא דבר אחר

להלכה אי אפשר לברך, אפילו אם האדם הזה שמח,

שיישאר תמיד בשמחה, אבל לברך ברכה אי אפשר. יש כמה טעמים.

טעם הראשון,

בזמנם, בתקופתם, ההיתר מכירת חמץ לגוי לא היה נפוץ.

ולכן אדם שהיה לו חמץ היה שורף את זה.

לפעמים האדם הזה יש לו בעשרות אלפי שקלים חמץ.

מה הוא עושה?

עשר בבוקר, מוציא את הכול ושורף.

האם תגיד לו על להגיד שהחיינו?

עין במרבוכה ולב לא שמח אולי. איך יגיד שהחיינו?

טעם שני, הראש אומר, בברכת שהחיינו, שיש לנו בליל הסדר בקידוש,

אנחנו פותרים לא רק את החג החדש,

אלא גם את המצוות החדשות,

והן מצוות אכילת מצה, אכילת מאור,

מצוות והגדת לבנך,

גם המצווה שקיימנו אך ביום הראשון תשביתו,

כל זה כלול בברכה אחת שהחיינו אחת,

ואין צורך לבוא ולחזור כמה פעמים.

זאת ועוד.

הגמרא ומראה לשולחן ערוך בסימן תל״ו כתבו

אדם שנוסע,

י״ז באדר, הוא צריך לנסוע עם המשפחה.

לילה לפני הנסיעה חייב לבדוק את החמץ.

אנחנו חוששים שמא יגיע בערב פסח סמוך לחשיכה, ולא יהיה לו זמן לבדוק.

לכן לילה לפני הוא חייב לבדוק.

אם כן, התאריך י״ד בניסן שצריך לבדוק זה לא תאריך יחיד שאין לפניו ואחריו.

אתה מברך וציוונו לשמוע קול שופר,

צריך גם לומר שהחיינו.

אי אפשר כעת לקחת שופר ולתקוע.

אין שום מצווה היום, אלא רק באלף תשרה ולא קודש.

כאן, בבדיקת חמץ, אתה רואה שאפשר גם להקדים.

ולכן, זו הסיבה,

בגלל השלושה הטעמים הללו אנחנו נמנעים.

גם לרבות, אפילו אם האדם הזה יהיה שמח מאוד,

אי אפשר להתיר לברך.

זו דעת מרן, וככה המסקנה להלכה למעשה. ולכן,

בכל המחלוקות, בכל הספקות, שיהיה לנו בעתיד, שנלמד ונראה בנושא ברכת שהחיינו,

להלכה אי אפשר לברך.

אם אין לך מנהג,

אי אפשר יהיה לברך.

הכלל של ספק ברכות להקל,

חל גם על ברכת שהחיינו.

זו דעת מרן ורוב הפוסקים,

וככה המסקנה להלכה למעשיהם.

יש לנו דוגמאות רבות,

מחלוקות רבות, גם בנושא שהחיינו,

ואני אביא כמה דוגמאות כדי שנבין יותר טוב את ההלכה.

הגמרא במסכת ברכות בדף ל״ז, הגמרא מספרת שהכהן,

כשהיה מקריב את המנחה בבית המקדש,

היה מברך שהחיינו.

על פי זה גם כתב רב שרירה גאון,

אדם שבא לקיים

פעם ראשונה בחייו איזה מצווה,

צריך לברך שהחיינו.

הוא ראה את האמא, את היונה,

רובצת על האפרחים או על הביצים,

תפס אותה ביד ימין ושילח אותה, קיים את המצווה,

שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך.

עשה ברוך השם את המצווה,

והאדם הזה שש ושמח.

ספר החינוך אומר סגולה,

ואת הבנים תיקח לך.

האדם הזה, בזכות המצווה הזו, יזכה גם לבנים, בעזרת השם.

אז האדם הזה רוצה לבטא את השמחה שלו,

שזכה סוף סוף, פעם ראשונה בחיים לקיים את מצוות שילוח החינוך,

רוצה להגיד שהחיינו.

רב שרירה גאון אומר שכן. כמו הכהן מברך בשעת הקרבת מנחה,

עושה פעם ראשונה את המצווה, אומר שהחיינו, והוא עדין גם בזה.

כך אומר רב שרירה גאון,

כך אומר ספר הרוקח ועוד.

אבל הרמב״ם, בתשובה בפאר הדור,

שולל את ההלכה הזו, ואומר שאסור לברך שהחיינו,

גם אם האדם הזה עושה את המצווה הזו פעם ראשונה בחייו.

כדברי הרמב״ם,

כך דעת התוספות ורוב הפוסקים, וכך ההלכה.

מה תגיד לי, אבל כתוב בגמרא בברכות ל״ז,

שם הדוגמה אינה בגלל שזה פעם ראשונה,

אלא הדוגמה של הגמרא לפי הרמב״ם,

גם אם הכהן הזה עבד כבר תריסר פעמים,

אפילו אחי, עוד הפעם הוא בא לעבוד, עוד הפעם יברך שהחיינו.

כהן לא יכול להיכנס לבית המקדש מתי שבא לו חשק להיכנס ולעבוד. לא ייתנו לו.

הכל היה מסודר.

בתקופת בית שני היו 24 משמרות כהונה.

תחלק את זה לכל השנה. כל כהן היה עובד רק פעמיים.

הוא לא יכול להביא תעודת זהות, להגיד, אני כהן, אני רוצה עכשיו לעבוד. מה זה אני רוצה?

כולנו רוצים, כל הכוהנים רוצים.

תהיה סדר.

כמה שזה בא לעיתים לא פחות מאשר שישה חודשים,

ולכן בחיי גוונה יכול לברך שהחיינו מצד הריחוק בזמן,

אבל לא בגלל שזה פעם ראשונה.

ולכן, לא רק לגבי שילוח הקן,

גם מצוות אחרות שאדם מקיים אותן פעם ראשונה.

יש לו ברוך השם חמישה כבשים,

סיפר את החמישה כבשים האלה,

ויש לו כאן ארבעה קילו צמר נקי,

יש לו בסל,

מזמין את הכהן ונותן לו את הסל, ראשית גז צונחה תיתן לו.

הוא אומר לך, אני שמח מאוד שזכיתי פעם ראשונה בחיים לקיים את המצווה.

נו, אני אברך שהחיינו.

שוב, לפי הרמב״ם אי אפשר.

כך גם לגבי כלה חדשה.

שוב, גם שם,

על איבא דה רב שירה גאון, היא יכולה לברך על הטבילה הראשונה שהחיינו.

באה להדליק נרות מחרתיים ביום שישי,

היא רוצה להדליק את הנרות לכבוש...

שבה. פעם ראשונה בחיים שהיא זוכה לברך, וציוונו להדליק נר של שבה.

שוב, לפי רב שירה כן, היא יכולה לברך.

לפי הרמב״ם, אינה יכולה לברך.

אמנם, החתם סופר ועוד מאחרונים אמרו שכן.

יש חלק מהאשכנזיות שכן מברכות.

אבל עונה ואומר המהרשם.

המהרשם חי ופעל, נפטר לפני מאה שנה,

והוא אומר,

אם היה רואה החתם סופר את דברי הרמב״ם בתשובה בפאר הדור,

היה חוזר בו

והיה אומר שלא לברך,

כי הכלל בידינו וכל מחלוקת ספק ברכות להקל, כולל גם בברכת שאחיין.

כמעט כל הספרדים נהגו שלא לברך, כדעת הרמב״ם,

חוץ מחלק מהמרוקאים.

בין מרוקו לספרד הייתה העיר טיטואן.

היו שם מאז ומתמיד גדולי תורה.

הגאון הוא ביצחק בן ווליד, בספרו ויאמר יצחק.

הוא מספר ששם היה המנהג שכן היו מברכים על מצווה חדשה שהאדם עושה,

היו מברכים שהחיינו.

אדם לוקח את העוף לשוחט

ואומר לשוחט, תשחט לי.

השוחט אומר לו, נכון שהמצווה לכסות את הדם

זה שלי, אני נותן לך פעם רשות.

והאדם הזה סוף סוף פעם ראשונה בחיים לוקח מלוא חופן ביד ימין עפר,

והוא מברך מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי דם בעפר.

כל כך שמח שזה פעם ראשונה הקדוש ברוך הוא זימן לו, נתן לו את הזכות לקיים את המצווה, הוא רוצה גם להגיד שיחיינו.

כל זה מופיע ביורי דעה, סימן כח, ושם הפוסקים נחלקו,

מהמסקנה.

אומר הפרה חדש,

אנחנו הולכים כהרמב״ם,

ולכן גם שם,

למרות שהוא זוכה ועושה את המצווה בפעם הראשונה,

לא יברך שיחיינו.

הרדב״ז,

כשמדבר במחלוקת הזו, הוא אומר,

אליבא דרב שרירי הגאון,

הוא הדין גם גר שמתגייר.

הגר הזה בשעה שתיים בצהריים הלך למקווה, היו שמה בית הדין,

הכל היה בסדר, התגייר, נעשה יהודי.

אחרי שהוא יוצא, מברך בציוונו על הטבילה,

ואחר כך מברך ברכות התורה,

אחרי זה אומר קריאת שמע,

מניח תפילין.

פעם ראשונה בחיים שהוא מניח תפילין כיהודי.

אולי לפני כן גם הוא יניח תפילין, הוא יתאמן על התפילין ללמוד איך מניחים.

אבל בפועל לקיים את המצווה,

רק עתה הוא פעם ראשונה בחיים זוכה ומקיים את המצווה.

ולפי דעתיו שרירי הגאון,

חוץ מהברכה, נוסף לברכה להניח תפילין,

צריך גם למר שהחיינו.

שוב, כל זה לפי שיטתם,

לפי דעת ספר הרוקח,

אבל לדידם שאנחנו פוסקים הלכה כדעת הרמב״ם והרשב״א,

אי אפשר להתיר לברך ברכה לא לאותה הכלה שמדליקה פעם ראשונה בחייה את הנרות ולא לאותו הגר. כך גם נער שנעשה הלילה בר מצווה.

הוא נולד בי״ד בסיוון. הלילה הוא בר מצווה.

עכשיו הוא בא להתפלל ערבית.

פעם ראשונה שהוא מקיים מצוות קרית שמע על דאורייתא.

נכון שהוא התפלל אתמול, אתמול זה היה בצד חינוך, זה כל זה היה דרבנן.

עכשיו זה דאורייתא, פעם ראשונה.

ואף על פי כן לא ניתן להתיר, לברך.

אי אפשר לומר לו שיברר שחיין.

הוא אכל וסבר, הוא רוצה הלילה לברך ברכת המזון.

בפעם ראשונה בחיים שהוא אומר ברכת המזון מדאורייתא.

על חינוך במצוות וכל הדברים האלה לא ניתן לברך.

גם כאן אנחנו אומרים את הכלל ספק ברכות להקל, ולכן שב ואל תעשה עדיף אי אפשר להתיר ולברך.

יש כאלה נשים שלא יודעות הלכה.

אולי הן שמעו את רב שרירי הגאון,

והן פוסקות לכלה החדשה, תגידי שהחיינו, את מדליקה עכשיו נרות פעם ראשונה, או דברים כיוצא בהן.

אבל צריכה לשמוע להן.

אם אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן,

גם נגד האימא שלה אפשר להגיד סבל, ספק ברכות להקל.

כל הכבוד לאימא, שתכבד אותה מאוד,

אבל אי אפשר להתיר לבוא ולברך על דבר כזה.

גם בהמשך, מרן מדבר, אדם שיש לו יין חדש,

האם יברך על היין החדש,

יברך את ברכת שהחיינו או לא?

גם על זה יש לנו ספק, יש לנו מחלוקת בפוסקים,

ולהלכה אי אפשר להתיר לברך שהחיינו על יין חדש. הרי גם היין הישן הוא טוב, ואולי עוד יותר טוב מהיין החדש.

ולכן אין אפשרות להתיר לברך על יין חדש ברכת שהחיינו או על דברים אחרים כיוצא בהם.

יש מחלוקת בראשונים, אדם שאכל ענבים ירוקים.

עכשיו מביאים לו ענבים,

צבע סגול, שחור, אדום,

האם יברך עוד הפעם שהחיינו או אכל תאנים ירוקים?

ועכשיו מביאים לו צבע אחר, צבע סגול, שחור.

יש הבדל קטן גם בטעם.

האם ההבדל הזה הוא משמעותי, שיברך עוד הפעם שהחיינו?

מחלוקת.

ברן פסק שכן,

אבל הרבה פוסקים חולקים.

שוב, עוד הפעם חזרנו לכלל,

ספק ברכות להקל אפילו נגד ברן.

וכהנה רבות,

יש דברים רבים,

דוגמאות רבות, הן אם זה בענייני מצוות או בדברים אחרים שיש בהם מחלוקת,

ועל כולם נצטרך, נאלץ לומר את הכלל,

ספק ברכות להקל.

אדם שקונה ספר תורה חדש,

200,000 שקל קנה ספר תורה יפה עם תיק מהודר, הכל יפה,

הוא שמח, כולו מאושר שזכה במצווה הזאת.

אבל מצוות לאו לאנשים.

ולכן יש לנו ספק, יש לנו מחלוקת. אם יברך, לא יברך, אבל יש לנו פתרון קל.

אם האדם הזה מתעקש, הוא רוצה לבטא את שמחתו,

לומר תודה לבורא עולם, לומר שהחיינו,

שיביא פרא חדש.

יברך העץ ושהחיינו, יפתור גם את הספר תורה החדש.

כך גם לגבי תפילין.

האדם הזה, ברוך השם, יש לו ממון,

נתן לסופר,

הנה ארבעת אלפים דולר, תעשה לי שני תפילין,

זוג ראשי ורבנותיו,

מה שיותר טוב, מה שיותר מהודר, תעשה.

אל תחוס על הזמן, הנה הכסף.

ועכשיו הוא מקבל את התפילין, הוא שמח מאוד בהם.

אף על פי כן,

לא ניתן לברך שחיין. זה לא מוסכם.

מחלוקת בפוסקים,

יש לנו תוספתה במסכת ברכות, שם התוספתה אומרת שכן מברכים שהחיינו על טלית ותפילין.

והשאלה, אם אנחנו פוסקים כך, או שנאמר מצוות לאו נהנות מאיתנו,

זו הנאה רוחנית.

אתה לא אוכל כאן דובדבן כדי שתברך שהחיינו.

זו הנאה רוחנית.

על דבר רוחני אולי לא ניתן לברך.

זה הסימני שאלה,

ולכן כותב הגאון רבי יוסף עדיד בברכת יוסף,

שהפתרון הקל ביותר הוא לקחת פרק חדש,

ובזה אתה פותר את הבעיה לכל הפוסקים ולכל הדעות.

כך גם לגבי חנוכת בית הכנסת.

שכונות רבות,

אין להן בית הכנסת, מדינת ישראל לא בנתה להן.

אז התושבים,

כל אחד נתן חמשת אלפים דולר, וביחד הם בנו את בית הכנסת.

וכעת הם עושים את חנוכת בית הכנסת.

הרב עומד, אומר דברי תורה, דברי אלוקים חיים.

כולנו שמחים, כולנו מאושרים שזכינו להיכל יפה, לבית כנסת, בנוי לתלפיות.

שוב, האם יכולים לבטא את שמחתם בברכת שהחיינו?

עוד פעם, אנחנו חוזרים למחלוקת הקודמת,

האם נאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו?

ולכן, למסקנה שווה אל תעשה,

גם כאן לא נוכל להתיר להם לברך, ספק ברכות להקל, אבל

פתרון קל מאוד.

שהרב יביא איתו פרי חדש או בגד חדש,

הוא יאמר לאנשים,

יסביר להם את המחלוקת, הוא יאמר,

הבאתי פרי חדש ואני מברך עליו שהחיינו,

אני מתכוון לפתור לא רק את עצמי,

לכולכם יש את הספק והמחלוקת,

אני מתכוון להוציא את כולם. בזה הוא יפתור את הבעיה עליבת לכל העלמא.

כך יעשה אדם שזכה וקנה לביתו ספרי קודש וכיוצא בהם. בכל הדברים האלה, עניינים שבקדושה,

קנה מגילה חדשה,

שילם אלפיים דולר, מגילה יפה, מהודרת,

שוב, גם שמה לא ניתן לבוא ולברך את ברכת שהחיינו, אלא על ידי פרא חדש אתה עוקף את כל המחלוקות האלה.

הלאה וכי לא ניתן לבוא ולברך.

פה הדין גם לגבי התאריך,

ובאייר, גם שם אי אפשר לבוא ולברך את ברכת שהחיינו.

מי שמברך, מברך ברכה לבטלה, ולא עונים אחריו, אמן.

ההיסטוריה בעניין זה הייתה כך,

כשבן גוריון הכריזה על הקמת המדינה בה' באייר,

הרבנים הראשיים שהיו אז היו הגאון רבי יצחק אייזק הלוי הרצוג,

יחד עם עמיתו הראשון לציון אז היה הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל.

שניהם הלכו ביחד לבית הכנסת שאול,

וברחוב המלך ג'ורג,

והם בירכו בשם ומלכות שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן ישראל.

כמעט כל גדולי הדור לא פסקו כך, רק הם בירכו.

יחד עם הגאון הרב משולם רטה, בעל ספר קול מבשר, הם היו היחידים שבירכו.

שנה שאחרי זה, תש״ט,

הם גם כן היו בבית כנסת ישורון,

אבל שנה שאחרי זה לא בירכו שהחיינו.

מה קרה?

נעיקרם ההיסבר.

למה השנה שעברה בירכת? למה השנה לא?

החלום שלהם היה, כשהם שמעו שהקימו מדינה,

הם היו בטוחים שיקימו מדינה יהודית,

שהחינוך כולו יהיה חינוך דתי.

לא יהיה בית ספר של חילונים,

לא יהיה פשע במדינה,

כולם יהיו ועמך כולם צדקים, לעולם ירשו ארץ.

זה היה החלום שלהם.

הם חשבו שבית המשפט ידון על פי התורה, על פי מה שנאמר בחומש שמות,

פרשת ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

כמו שמרן כתב לנו, בחושם משפט יש שם עשרות אלפי הלכות שצריך ליישם אותן, הלכה למעשה.

אז הם היו בטוחים שתקום לנו מדינה יהודית,

שיקום לנו צבא יהודי,

צבא שלא יפנה ולא יהרוס את בתי הכנסת,

לא במקום כזה ולא במקום אחר. כך הם חשבו.

עברה שנה,

ראו שהעניינים לא מתנהלים בדיוק כך,

ראו שהפנים של המדינה, של הממסד,

הם מקבלים צורה אחרת, גוון אחר, ולכן הם בעצמם נסוגו אחורה.

הרבנים האחרים, גדולי הדור שהיו אז,

גם בתש״ח הם לא היו תמימים,

והם ידעו שלצערנו אין הרבה מה לקוות מאותם המנהיגים,

אותם האנשים,

הם לא יעשו את מה שאנחנו רוצים שתהיה לנו מדינה יהודית.

הם ידעו שהדברים ילכו בצורה אחרת,

ולכן הם מעיקרה נמנעו,

הם מהרגע הראשון לא בירכו.

אבל הרבנים הראשיים שהיו אז היו גדולים בתורה,

אבל הרב הרצוג היה עולה תמימה,

אני מדגיש את המילה תמימה,

היה בו גם תמימות.

הוא חשב,

אולי חלם,

שיהיה דבר טוב, שיהיה דבר שלא היה מאז חורבן בית המקדש,

שתהיה לנו מדינה יהודית ונוכל ליישם את כל הדברים האלה.

הוא לא חלם שיקחו את הילדים של התימנים.

ילדי תימן,

וימכרו אותם בנזיד עדשים בחמשת אלפים דולר זה לא רק התימנים, לא היה להם אפליות לקחו גם את הילדים של הכורדים גם מרוקאים גם את הילדים של הרומנים לקחו ומכרו אותם, סחר מכר להורים הם אומרים, הילד מת נו והילדים האלה עדיין ברוך השם חיים וקיימים אבל מסכנה האימא שנפרדה מהתינוק שלה במאורעות כאלה האם בשביל זה הקמנו מדינה?

זה מדינה יהודית?

על דבר כזה צריך לומר שהחיינו?

היה לנו לפני שש שנים את ההתנתקות ראינו איך שהרביצו מכות רצח לאותם המסכנים גירשו אותם מהבית

על מה ולמה?

מה הרוויחו בדבר הזה? אף אחד לא הרוויח כלום רואים את כל הדברים, אתה רואה מי אלה שנמצאים בקודקוד למעלה וממילא האכזבה הגדולה הזו היא שנתנה גם לאותם האנשים שבהתחלה היה להם תקווה גדולה

ראו את ההתנהגות ראו את ההמשך ולכן היום אף אחד לא מברך את הברכה הזו שהחיינו גם אם תאמר יש לך ספק הם טוענים יש אבל חצי כוס מלאה

טוב אז חצי כוס מלאה לא תוכל לברך ברכה שלמה יגיד שהחיינו בלי שם השם אי אפשר להגיד שם שמים זה רק חצי אז תגיד חצי ברכה ולכן אינה ואומנה לבוא ולהגיד על דברים שכאלה להכניס אדם את ראשו בין הערים הגדולים

יבוא ויאמר חלילה דבר שהוא אולי ברכה לבטלה יעבור הלא תישא את שם השם אלוהיך לשער בוודאי ששב ואל תעשה בכל הדברים האלה אדם צריך להיות זהיר ולא יכניס את עצמו אולי הועבר הלא תישא את שם השם אלוהיך לשער וכן כל כיוצא בזה הבאנו כמה דוגמאות בענייני ברכת שהחיינו ואידך זיל גמור גם בהמשך אנחנו נראה את ההלכה בנושא של שהחיינו נראה בדוגמאות רבות

שגם שם אם יש מחלוקות

כל זמן שאין מנהג לא נוכל לברך לא נוכל להתיר לומר את הברכה הזו בשם השם

הגמרא במסכת ברכות נט הגמרא ממשיכה ואומרת

מת אביו מברך דיין האמת

היה לו ממון שיורשו אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו אם יש לו אחים במקום שהחיינו מברך הטוב והמתיב

זאת אומרת האדם הזה מברך קודם כל

על הרעה לברך מצדיק עליו דינו יתברך אבל אם קודם האדם הזה היה עני מרוד כעת

אחרי שאבא שלו נפטר הוא מקבל בירושה את הכל הוא בן יחיד וממילא צריך לומר גם שהחיינו

למרות שאחרי הקבורה האדם הזה כולו מלא צער יגון והלכה סילחי

כותב הרשב״ה מסביר לנו את הגמרא

הברכה הזו ברכת שהחיינו היא לא רק לבטא שמחה

אלא

כל דבר שמגיע לו תועלת ממנו,

אפילו אם יתערב עימה צער, יגון ואנחה,

צריך לברך על זה את ברכת שהחיינו.

וכאן,

בכמה שניות נהיה המהפך הזה. קודם הוא היה עני מרוץ,

כעת, ברוך השם, נעשה השיר,

ולכן צריך לומר את הברכה הזו, ברכת שהחיינו.

רוב האנשים לא מברכים את הברכה הזו,

והסיבה היא פשוטה.

לא כל האנשים למדו את הגמרא ברכות נט,

לא כל האנשים למדו הלכות ברכות, סימן רכג, סעיף ב'.

זאת ועוד, באותו רגע האדם מלא צער, יגון ואנחה,

הראש שלו לא מרוכז לדעת מה הוא צריך,

מה צריך לברך ומה לא.

ולכן רוב האנשים בדרך כלל לא מברכים.

אבל אנשים בני תורה, אנשים שיודעים הלכה,

אז צריך לומר את זה. אם הוא בן יחיד, אם הוא יורש לבדו,

צריך לומר את הברכה הזו, ברכת שהחיינו.

כך הוא עדין גם לגבי הבעל שיורש את אשתו.

גם שם הוא יורש לבד את האישה,

הוא מקבל את כל הממון שלה.

אשתו הייתה עשירה מופלגת, קיבלה ירושה גדולה מהסבתא.

ממילא יש לו באותו רגע את המהפך בחיים.

קודם הוא היה אדם בינוני ומטה, עכשיו ברוך השם יכול לחיות בעושר,

יכול לחלק מעשר כספים פי כמה,

ולכן גם שם יכול לומר את הברכה הזו,

ברכת שהחיינו.

אין לחלק בין הדוגמה של האבא לבין דוגמה אחרת, אלא הגמרא דיברה בהווה,

אבל הוא עדין גם בשאר ירושות.

אם הוא מקבל חתיכה ראויה להתכבד,

צריך לומר את ברכת שהחיינו.

הלכות קטנות מחלק בדבר ואומר כך

יש אדם שלא יודע מה קורה בנכסים של האבא שלו.

היה יושב ולומד, אברך, ולא התעניין.

אף פעם הוא לא ידע שאבא שלו עשיר גדול.

אחרי שגמרו את הקבורה,

חוזרים הביתה, העורך דין נמצא לידו.

אומר לו העורך דין, אני הייתי עורך דין של אבא שלך.

תדע שעכשיו אתה עשיר גדול.

אבא שלך השאיר בניין אחד בגאולה,

יש לו בניין בדיזינגוף בתל אביב, וכן הלאה. סופר לו את כל ה...

תדע שאתה היום, ברוך השם, עשיר גדול.

אם אתה רוצה, אני מייצג את העסקים של האבא, של המשפחה. אם אתה רוצה, אני אמשיך,

והעניינים האלה.

אז באותו רגע נודע לו האמת.

בזה, על כגון זה, הגמרא אמרה, מברך שהחיינו.

מסיים מהלכות קטנות ואומר, אבל אם האדם הזה ידע,

הוא לא היה בגדר משהו סודי,

אלא האבא הזה שיתף את הילד, אולי גם לקח אותו לבנק,

בוא תחתום יחד איתי בבנק על כל החשבונות.

הוא ידע את הכל, ידע שאבא שלו עשיר גדול, וידע שביום מן הימים הכל ייפול לידו.

בזה אין לו הרגשה של שמחה,

ועל זה אין צורך לבוא ולברך את ברכת שהחיינון.

דברי הלכות קטנות

במארם חגיז הובאו כאן להלכה בדברי המגן אברהם בער היטב בשאר האחרונים אבל

זה לא מוסכם, יש חולקים, המאמר מרדכי חולק.

תראו בספר דברי שלום של הגאון רבי שלום מזרחי,

שם הוא דן בחלק ב' בנושא הזה והוא לא סובר כך. הוא אומר,

הגמרא לא חילקה אם הוא ידע או לא ידע,

בכל מקרה צריך לומר שהחיינו אבל כמו שאמרנו רוב האנשים באותו רגע עין במר בוכה ולב לא שמח

ולכן האנשים לא רגילים לומר את הברכה הזו אבל אם האדם הזה ירצה לברך בוודאי שרשאי לברך אין בדבר הזה חשש איסור.

הגמרא מסיימת, הגמרא ממשיכה

אם יש לו אחים במקום שהחיינו צריך לומר הטוב והמטיב נניח עם שלושה אחים כל אחד מקבל מיליון הטוב לי והמטיב להם אלה דברי הגמרא וזה מה שמרן פוסק לנו

להלכה למעשה אבל לא תמיד ניתן לברך את הברכה הזו תלוי מיהם האחים שלו לפעמים משפחה מכובדת האחים שלו כולם מתורבתים אני אקרתי משפחה אחרי שהכל נגמר, השבעה נגמר, חזרו מההלוויה, חזרו מהכל

ישבו יחד ליד השולחן חילקו ביניהם את כל הירושה בצורה מכובדת

נשארו אחים אוהבים זה את זה עד מאה ועשרים

על דבר כזה אתה יכול לומר כל אחד קיבל חתיכה ראויה להתכבד, כל אחד קיבל ירושה גדולה,

צריך לברך הטוב והמטיב אבל לפעמים יש אחד מהאחים שאין לו הרבה שכל פעם היו אומרים מז'נון היום זה לא יפה להגיד היום אומרים בלשון עדינה יש לו שריטה זה הסגנון כך אומרים היום

אותה גברת בשינוי הדרך ואותו האדם הוא חושב שמגיע לו יותר אומר אבא אהב אותי יותר

ואיך תתווכח אם הוא אהב אותו יותר או לא אולי הוא עבד ושירת את האבא יותר ולכן הוא מתחיל לתבוע כל מיני תביעות

ואז אין להם ברירה הולכים לעורך דין אם העורך דין הזה הוא לא דתי מה קורה אתם יודעים

הוא ימשיך לעבוד העורך דין עד הגובה של הבית

כמה היה הבית הזה שווה? מיליון? מיליון ורבע?

עד אז הוא ימשיך לעבוד, ישמע את כל הצדדים על כל ישיבה אלף דולר

ברגע שיגיע לסכום הזה הוא לוקח את הנכס לעצמו אחר כך הוא אומר להם אין לי זמן לטפל בעניינים שלכם, תלכו למישהו אחר אז מי נהנה?

מי היה צריך לברך?

העורך דין היה צריך לברך, לא הם, הם לא קיבלו שום דבר

כשיש אחד כזה משונה מקלקל להם את הכול

ממילא על זה אין הווה מנה לברך את ברכת הטוב והאמיתיב אולי היה צריך לברך פעמיים דיין האמת פעם אחת ש...

אבא של האמת.

פעם שנייה שהשאיר כסף כדי להתקוטט,

אוי לו, אותה בושה. לא פעם אנחנו הולכים לנחם אבלים.

אתה רואה שיושבים, מתווכחים על הדבר הזה.

סיפר לי איש חברה קדישה, אומר, אחרי הלוויה,

זאת אומרת, התחילו להתקוטט ליד הקבר.

התחילו לזרוק אבנים אחד על השני.

כבר היינו צריכים, אנחנו אנשי חברה קדישה, להפריד ביניהם.

אוי לו, אותה בושה.

על זה שאיך להגיד הטוב והאמיתי,

אוי לו, אותה בושה. הלוואי אם אבא שלהם לא היה לו כלום אם הוא היה עני אין על מה לריב. היו יושבים שבעה, בוכים על אבא שלהם, וזהו.

זה מה שהיה הרבה יותר טוב.

כל שכן,

אם היה נתק בין כל הבנים לבין האבא,

הרבה פעמים האבא הזה מסיק מסקנות.

אם הם לא באים לכבד אותי,

הולך לעורך דין,

אומר להם,

כל הכסף שלי קודש לחזון יעקב. הוא כותב וחותם,

אז הבנים האלה יש להם חלום טוב, חושבים, קיבלנו ירושה גדולה.

אחרי השבעה באים,

בא אבא חדין, אומר להם, זה לא שלכם,

הכל, הנה, הוא העביר כבר בחיים, הכל הקדש,

אז הם נשארים עם הלשון בחוץ.

אז איזה אבא אמנה שיברכו ברכה,

אחר כך יהיה חלילה ברכה לבטלה.

גם זה יכול לקרות בדור שלנו.

ולכן, בחיי גוונה,

ונראו שהאדם יהיה זהיר ומתון,

ולא ימהר לברך ברכה,

אלא אם כן יודע בוודאות שאל חכם,

בדק, בירר, הוא יודע את כל המציאות כהוגן,

ואז החכם ינחה אותו,

אז יש הווה אמנה לבוא ולברך.

אבל,

עליו אחי, שב ואל תעשה עביב.

בספר גשר החיים של הרב טוקשינסקי מדגיש ואומר,

רק אחרי הקבורה הוא יכול לברך, ולא קודם.

הסיבה היא,

לפני הקבורה הוא נקרא אונן.

האונן פטור מכל המצוות.

הלך לשירותים, אסור לו לברך אשר יצר.

אם הוא אכל, אסור לו לברך ברכת המזון.

כי התורה אמרה, ובלכתך בדרך דרשו בסוכה כה שהעוסק במצווה פטור מהמצווה.

בלכת דידך הוא דמחייבת.

אבל אם האדם הזה עוסק במצווה ככבור תקברנו,

הוא אונן,

פטור מכל המצוות.

ולכן, גם ברכת שחיינו הזו, או הטוב והמתיב,

גם אותה לא ניתן לברך.

אלא רק אחרי הקבורה,

על זה אמרנו את כל הדיון הקודם,

שמתי כן יכול לברך ומתי לא.

אבל בוודאי שכל זמן שהוא אונן,

לא את הברכה הזו ולא ברכות אחרות. אפילו אם הוא שותה כוס מים,

אסור לו לברך את ברכת שהכול,

אלא אין לו ברירה, ישתה ללא ברכה.

רק אחרי הקבורה, אחרי סתימת הגולל,

רק אז הוא מתחייב עוד הפעם בכל המצוות,

ורק אז הוא יוכל לברך על כל דבר ודבר,

או להתפלל וכיוצא בזה.

הלילה, ליל פטירתו של הגאון רב חיים מבולוג'ין.

הרב היה מתלמידי הגאון

בווילנה הוא ייסד והקים את הישיבה, ישיבת וולוז'ין שהייתה אם הישיבות

עד אז, עד התקופה ההיא היו לומדים תורה אבל בצורה לא מאורגנת מי שחשקה נפשו בתורה היה הולך לבית הכנסת, הולך לבית המדרש ולומד

לא היו ישיבות מסודרות עם רבנים,

לא היה כל המנגנון מסביב מה שיש היום מה שאנחנו רואים לא היה עד אז

הרב ראה שצורך הדור הוא להקים ישיבה מסודרת ואכן הרב זכה לראות את עמלו וראה את הישיבה, ישיבות וולוז'ין שהייתה הישיבה הגדולה היו בה מאות בני ישיבה והיו האנשים האלה, התלמידים האלה הם היו גדולי הדור של הדור הקודם שקם לאחר מכן אבל כדי להקים ישיבה כדי לפרנס את הישיבה

להביא אוכל לתלמידים הרב היה מכתת את רגליו והיה הולך לאותם העשירים כדי להטריל אותם

כשהרב הזכין לעשה זקן היה לו קשה לרוץ לכל המקומות

ולכן ביקש מהמזכיר של הישיבה

תמלא את מקומי,

תלך ותאסוף את הממון, כך היה.

המזכיר היה יותר צעיר, התחיל לרוץ כדי להביא את הממון

בימים בא המזכיר ואומר לרב

אני לא מספיק ללכת לכולם יש בין פורת יוסף הרבה אנשים ואני לא מצליח ללכת להגיע לכל המקומות

אני רוצה לקנות עגלה עם סוסה ואז אני אוכל להספיק להגיע לכל הנדיבים אני אגיע לכל המקומות ואני אוכל להתרים את כולם וזה כדאי לישיבה עשינו לרב חשבון היום אני מכניס 100,000 אם תהיה עגלה עם סוסה אני אוכל להגיע ליותר נדיבים במקום 100,000 אני יכול להגיע ל-200,000

טוב, הרב הסכים, אישר לו,

וקנו מהחשבון של הישיבה, קנו עגליים סוסה.

אחד מהתורמים של הישיבה היה יהודי חקלאי שהיה נותן מדי שנה בשנה את המעשרות.

הוא ידע שברוך השם יש ישיבה גדולה לעם ישראל,

מדי שנה בשנה היה הגאון רב חיים וולוז'ן מגיע אליו,

היה מקבל אותו בסדר פנים יפות, בחמימות,

והיה נותן את המעשרות,

מה שהרוויח כל השנה,

היה מעביר את זה ישר לישיבה.

אחרי שהמזכיר הזה קנה את העגליים סוסה,

הגיע גם לפתח של האדם הזה.

הכפרי הזה משתאה, עגלה יפה,

מי האדם שבא אליו עם העגלה הזו?

הוא רואה, המזכיר של הישיבה, לא פחות ולא יותר, נהיו עשירים, קנו עגלה.

טוב, מדבר איתו,

הוא לא עונה, לא מגיב,

כיבד אותו, נתן לו כוס תה, אבל...

אבל תרומה, מעשר, לא נתן לו, טוב, אדם הזה בירך אותו שלום שלום והלך

כשחזר הרב לישיבה אחרי כמה ימים

נתן לו דין וחשבון,

הייתי אצל העשירים, זה נתן כך, זה נתן כך, נתתי לו קבלה,

סיפר לרב את הכל, אמר לו אבל היה אחד שלא נותן לי כלום, יצאתי ממנו בלי אגורה,

מי זה? סיפר לרב, זה אותו הכפרי,

הרב אמר לו אני מתפלל לשמוע אותו אדם היה נותן בעין טובה את כל המעשר של כל השנה כולה,

מה קרה השנה?

אולי לא הרוויח? אולי קרה משהו?

טוב, הרב אמר אין ברירה,

אני אשא בעצמי, אני אלך לראות את האדם הזה,

והרב הגיע באחד הימים אליו,

כיבד אותו בסבב פנים יפות, שמח מאוד לראות את הרב בביתו,

ואז הרב פתח מיד דוגרי, אמר לו מה קרה?

לא הרווחת השנה? השנה לא הייתה לך פרנסה?

אמר לו לא, כבוד הרב, ברוך השם הייתה שנה מבורכת,

ירד הרבה גשם, הרווחתי, הכל היה בסדר.

נו, ומה עם המעשר? נתת לישיבה אחרת?

לא הייתה אז עוד ישיבה, הייתה ישיבה אחת.

אז ענה לו לרב ואמר ככה,

תראה כבוד הרב, אני קודם חשבתי, כמו שאמרת,

אנחנו תורמים כסף כדי שאותו האדם שעמל בתורה,

שיהיה לו מה לאכול, שלא יהיה רעב,

הייתי נותן כסף כדי שזה ילך לפה של התלמידי חכמים.

אני רואה שאתם נהייתם עשירים,

אז מה אני אתן את הכסף שתיתנו אוכל בשביל הסוסים?

בשביל זה אני תורם?

בשביל זה אני לא רוצה לתרום.

כך הוא ענה ישר לרב,

למזכיר הוא לא אמר שום דבר, אבל לרב הוא ענה בדיוק את כל מה שהיה בליבו.

הרב ענה לו מיד, אמר לו, תראה,

בחומש שמות

קראנו שם, מפרשת תרומה עד פקודי,

את כל הקמת המשכן.

ומי עשה את כל קני המשכן? מי היה האיש שביצע?

ובצלאל בן אורי בן חור.

אותו בצלאל,

נכון שהיה רק בסך הכול בן 13 בר מצווה,

אבל היה חכם גדול גם בתורה,

והגמרא מתארת את גדלותו.

הוא היה יודע לצרף,

לחבר את אותן האותיות,

השמות שהקדוש ברוך הוא ברא בהם את השמיים ואת הארץ. זו הייתה המעלה של בצלאל,

הוא עשה לנו את הארון,

את המנורה, את כל כלי המשכן.

והשאלה היא,

אדם כזה גדול, בשביל מה אתה מעסיק אותו בעבודות האלה?

אתה צריך ארון?

תביא את דוד רבי, הוא נגר טוב, הוא יעשה לך ארון.

צריך לצפות אותו זהב? תביא את יששכר בן יהודה, הוא יכול לצפות איזה זהב.

יש אנשי מקצוע.

בשביל מה צריך להביא את בצלאל?

את בצלאל תשלח לישיבת נחלת יצחק, יושב יחד עם המקובלים, ילמד איתם תורה.

למה לבטל מהתורה? למה להביא את ה...

הזה אז אותו הכפרי שומע את השאלה אומר נכון נכון קושייה טובה נו רבנו יגיד לנו תירוץ

ענה לו הרב ואמר תראה עם ישראל כולם תרמו זהב כסף נחושת

תשאל כל אדם

מה יעשו עם הזהב שלך כולם יגידו אני רוצה שאת הזהב שלי ישימו בארון הברית אני רוצה שזה יהיה הכפורת

מישהו יגיד שהוא רוצה פחות לא כולם רוצים את הכי טוב

והשאלה אם מגיע לאדם הזה הכי טוב או לא

מי יכול לדעת רק אותו בצלאל יכל לדעת אדם שבאמת היה כולו קודש קדושים התכוון לתת את הכל את הזהב לשם שמיים האדם הזה מגיע לו שישימו את הזהב שלו בארון הברית אדם פחות ישימו אותו בכלים האחרים והנמשל עונה לו רב חיים וולוג'ין אומר לו תדע לך גם היום שאנחנו צריכים גם קצת כסף להביא אוכל להביא

שעורים לסוסים גם היום בזמן הזה אנשים שלא נותנים לשם שמיים הם הכסף שלהם הולך לסוסים אבל אתה שנותן לשם שמיים בוודאי שהכסף שלך יהיה כולו קודש יהיה אך ורק בשביל אותם החכמים שעמלים בתורה ואכן אותו אדם מיד הבין השתכנע ונתן את כל מה שהיה חייו נתן את המעשרות שלו זה מוסר השכל אדם שהקדוש ברוך הוא נתן לו ממון

יש לך כסף אתה זוכה להיות צינור שמוביל את השפע הרוחני כדאי שאדם יזכה לתת למטרה הטובה ביותר הגבוהה ביותר יש הרבה דברים שהם מעשי חסד דברים יפים דברים מושלמים אבל תחפש את השלמות הטובה יותר היינו בדבר שהוא התורה שעליו עומד העולם ביקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה

אנחנו כאן במקום הזה ברוך השם זכינו והכסף שלנו לא הולך לא לסוסים ולא דלק למכוניות היום החליפו את הסוס עם האוטו ושם יש יותר הוצאות הדלק עולה יותר יקר לנו אין ברוך השם במקום הזה לא זה ולא זה אלא אם יש לנו הוצאות על החשמל מים ניקיון או דברים אחרים הכל הולך לקודש במישרין ולא בעקיפין אדם שיכול בוודאי

שיזכן המצוות ויתרום ויעשה חיל נבקש מידידנו יחזקאל הכהן שיעקב יקום ויעלה ויבוא וימכור לנו את הנר שומע אותי יחזקאל הכהן?

יושב מולי

יעקב סעידיאן תגיד לו שיקום שלא יענוותן

הוא יושב לפניך

בכבוד יחזקאל