הגדרת "תלמיד חכם" בזמן הזה וברכת "שחלק מחוכמתו"

 

- - - לא מוגה! - - - 

הגמרא בברכות נח, הגמרא אומרת, אדם שרואה תמיד חכם, צריך לברך עליו שחלק מחוכמתו לרעיו.

מחלוקת בפוסקים האם יש דין תמיד חכם בזמן הזה או לא.

הוויכוח הוא בגמרא במסכת שבת קי״ב, הגמרא אומרת,

שיש ירידת הדורות בידיעת התורה. אם ראשונים כמלאכים,

אנו כבני אדם, אם ראשונים כבני אדם, אנו כמלאכים,

הרי הם היו בני אדם.

אז מי שאומר את זה,

אנחנו אומרים כחמורים ולא כחמורו כשרבי פנחס בן נהיר,

אלה דברי הגמרא בשבת קי״ב,

ולכן על פי זה הרבה פוסקים,

לא פסקו הלכה למעשה כדעת מרן,

יד קטנה, טהרת המים,

חסד האלפים, יפה ללב, בן איש חי,

תורת חכם. הרבה פוסקים בדבר הזה נדו מדברי מרן, והטענה שלהם היא,

כשיש לנו ספק בענייני ברכות,

אפילו אם מרן פסק לברך, אומרים ספק ברכות להקל,

אפילו נגד מרן זו הטענה של אותם הפוסקים. ולכן העצה היא פשוטה מאוד, שיאמר ויברך דוד.

יאמר כך,

ויברך דוד את אדוני לעיני כל הקהל ואמר דוד.

ברוך אתה אדוני אלוהי ישראל דוד ומהעולם ועד עולם,

מלך העולם,

שחלק מחוכמתו לרעת.

בזה אין לך שום בעיה,

אין לך במה להסתבך.

אין כאן חשש ברכה לבטלה,

כי הוא אמר פסוק בדברי הימים, אין כאן לא תישא, זו העצה לעקוף כאן את המחלוקת.

הדרשנים פירשו את דברי הגמרא כך,

עם הראשונים כמלאכים,

אדם שיודע את ערכו,

וזהו חכם המכיר את מקומו, יודע שהראשונים היו כמלאכים.

יש לו קושייה על ראשי, הוא לא הבין,

אז הוא אומר, לא זכיתי להבין את ראשי.

אולי אני אעמיק יותר, אולי אני אבין.

כך גם כשהוא לומד על השב״ה, תוספות או ראשונים אחרים,

הוא יודע שהם היו ענקים גדולים בתורה.

אדם כזה הוא נקרא בן אדם.

אבל יש אנשים חצופים בדורות האחרונים,

שהם חושבים שהם בדיוק כמו הרש״ב״א או כמו רש״י.

אתה שומע לפעמים ברדיו כל מיני פרופסורים מבר אילן, בר מינן או מקומות אחרים.

הם אומרים, הפירוש של רש״י קשה עליו.

רש״י טעה, כך הם אומרים,

הוא יש לו פירוש אחר.

כך אומר אותו השוטה, שוטה רשע וגס רוח.

אם האדם הזה חושב שהראשונים הם כמו בני אדם,

אותו האדם הרי הוא כחמורים, הוא חמור חמורתיים.

ולא חמורו של רבי פנחס בן נהיר.

ואת פנחס בן העיר, הגמרא, במסכת חולין ה', הגמרא מספרת

כשגנבו אותו הגנבים

לא אכל,

כי הם לא היו מפרישים.

הגנבים לא היו דתיים, לא היו מפרישים תרומות ומעשרות, היו נותנים לבהמות שלהם בלי הכשר בדץ.

ולכן הוא לא אכל, נשאר עב.

יומיים, שלוש, אמרו עוד מעט החמור הזה ימות,

יסריח להם את הרפת. נותנים להם ללכת.

מיד הוא הכיר את הדרך,

חזר חזרה לרפת של האדון.

כשהוא חזר מיד, אדונו ידע מיהו,

ידע את הגלגול של מיהו,

אמר להם, בטח הוא לא אכל, תיתנו לו מהר אוכל.

במהירות הם נתנו לו,

ולא יפרישו תרומות ומעשרות.

שוב, מריח, מסתכל, לא אוכל.

אמר להם רבי מנחס, הסרתם את זה? אמרו לו, לא, שכחנו.

נתנו לו מיד מעשר,

תרומה ומעשר, ונתנו לו מיד להתנפל בהכרעה.

אמרו לו תלמידיו, אבל למתן רבנו,

אדם שהוא אוכל מאכל של אדם, חייב.

הבהמה פתורה, מאכל של אדם פתור. אמר להם, מה אני אעשה שהיא מחמירה על עצמה?

ולכן אותו החמור ידע להבחין בין התבן שמעוסר לתבן שאינו מעוסר.

אותו החמור חמורותיים שקורא לעצמו, פרופסור,

תיתן לו שני מאכלים, אחד מעוסר, אחד לא.

הוא ידע להבחין? הוא לא ידע להבחין.

מי הוא זה ואיזה הוא, אותו החצוף,

שיגיד מילים כאלה, שחלילה אחד מהראשונים, הכלל הוא, ימרק הוא מכם.

זה הכלל שלימדו אותנו חכמינו רבותינו,

ולכן אסור לאדם להתבטא בדברים האלה, כמו אותם החצופים,

אותם האנשים חסרי דעת.

אולי אנחנו לא נוכל להשפיע עליהם.

יש להם בעיה נפשית, זו שריטה.

יש להם יותר מדי גאווה, מחזיקים מעצמם, אולי הפסיכיאטר, אולי יכול לאזן אותם.

אבל ודאי שאדם ירא שמיים, אדם בן תורה,

צריך להיזהר מאוד בדיבורו.

תראה איך מרן הבית יוסף כותב על הראשונים.

לפני שמרן התחיל לכתוב לנו את הבית יוסף,

מרן כתב לנו הקדמה.

תפתחו ספר, טור אור החיים חלק א',

יש שם את ההקדמה של הבית יוסף.

איך פוסקים הלכה?

אז בהתחלה מרן אומר,

כל סוגיה, נלמד את הסוגיה,

נראה מה אומרים הראשונים.

אם יש מחלוקת,

נראה מי צודק.

נראה הטענות הקושיות של זה או זה,

נראה מי צודק ונחליט.

כך לכאורה היה מקום לומר.

עונה על זה מרן, לא.

זו גישה שהיא טעות, אי אפשר לפסוק כך.

אומר על זה מרן,

מה ידענו ולא ידעו הם?

הלוואי ונזכה להבין את שיחתם.

נוכל להתחכם עליהם?

על מי מרן אומר את זה?

על הרשב״א והרמב״ם,

סך הכל היו 200 שנה לפני מרן.

זה הכל, ומרן לא היה קטיל קנה בהגמיה, היה ענק שבענקים.

תראה איך מרן היה מתבטל לפניהם ואמר שאין לנו את הסמכות לבוא ולהגיד זה צודק או זה צודק,

אלא מרן נקט, יש לנו הריף, הראש הרמב״ם, שלושה עמודי הוראה, אנחנו הולכים אחריהם, קיבלנו את ההוראות שלהם,

זו המסילה, זו הדרך של הפסיקה שמרן נוקט בה.

אתה רואה את הגישה,

גישה של תלמידי חכמים שידעו את ערכם של הראשונים.

ואילו בדור הזה קמו כל מיני אנשים משונים, חצופים,

שלצערנו לא למדו אצל אותם הענקים, לא למדו,

ולכן חושבים, טועים בעצמם, הם חושבים שהם,

מי יודע מי הם?

הם בסך הכל אפס אפסים, כמו שאמרנו,

גם אינם כחמורו של רבי פנחס בן יאיר.

מרן מתייחס בהנחות האלה גם בתשובה, שאלות ותשובות, אבקת אוכל,

וגם בשולחן ערוך, בעשרות מקומות בנושא הזה,

האם יש דין תלמיד חכם או בגלל ירידת הדורות אין.

בחלק מהמקומות מרן אומר שיש דין תלמיד חכם.

לדוגמה,

מרן בסימן רנא, הלכות צדקה,

שם מרן כותב,

גם ההצדקה שיש לו ממון.

כל עני שיש, כולנו יהודים, נותן לכולם.

אין לו הרבה.

סדר העדיפויות למי?

הגמרא אומרת קודם, צריך לתת את תלמיד חכם.

והגמרא מספרת,

כשהיה רעב, רבנו הקדוש פתח אוצרות לתת אוכל.

לא היה מספיק.

ולכן אמר רבנו הקדוש,

מי שלמד תורה יקבל, מי שלא, לא.

היה אחד מהתלמידים של רבנו הקדוש,

יונתן בן עמרם.

הוא לא רצה ליהנות מכיתרה של תורה.

כשהגיע לבקש אוכל,

שאל אותו רבנו הקדוש, קראת? אמר לו, לא.

שנית? לא.

שאל אותו רבנו הקדוש, אם כן, במה אפרנסך?

ענה לו, פרנסני ככלב וכעורב.

גם הם חיים.

גם להם מגיע אוכל. נותן לי בהמה לחמה לבנה עורב אשר יקראו.

נתן לו. רחם עליו נתן לו.

אחרי שהוא יצא,

רבנו הקדוש הצטער, אמר, אוי לי שנתתי פיתי לעם הארץ.

אמרו לו, לא.

זה לא היה עם הארץ, זה היה יונתן בן עמרם,

שלא רצה ליהנות מכיתרה של תורה.

אלה הדברים שנאמרו שם בגמרא.

הסבירו התוספות.

אז,

בדור ההוא, במצב הזה שהיה אצל רבנו הקדוש, היה רעב.

זה לא היה מספיק לכולם.

לחלק היה...

חלק לא היה, ולכן היינו מוכרחים להיות מוגבלים לתת רק לאותם לומדי התורה.

אם היה לכולם, ודאי שהוא היה נותן בשפע לכולם.

אלה דברי התוספות והסוגיה שם,

ומרן פסק את כל זה להלכה ולמעשה ביורד דעה סימן רנא.

גם בהמשך,

סימן שילמא מדנית, מרן כותב,

לגבי אדם שביזה תלמידי חכמים.

אדם כזה, חצוף כזה, צריך לנדות אותו.

בדברים האלה אין מחלוקת.

שני הדברים, ודאי שכולם מודים שכך צריך להיות.

בירושלמי מוסיף עוד דבר,

נוסף לווידוי, אם האדם הזה חזר בתשובה,

וכעת הוא בא לבקש מחילה מהחכם.

התלמוד ירושלמי אומר שצריך לשלם לחכם ליטרה זהב.

זה הקנס שצריך לקנוס אותו.

וכך פסקו להלכה,

הרמב״ם והתשבץ.

שאר הפוסקים לא העתיקו את הירושלמי הזה,

כי אצלנו בש״ס הגמרא לא אמרה את זה.

גם מרן השמיט את זה.

גם ביוראי דעה שם סימן שילמד,

וגם בחושן נשפט בשני המקומות מרן השמיט את זה. לעניין זה, אין לנו דין תלמיד חכם.

כך גם יש לנו עוד שתי דוגמאות.

בזמנם בדורותם אדם היה תובע את חברו לפני ראש הסנהדרין.

אפילו שראש הסנהדרין הוא רק אחד והיה חייב ללכת אליו.

היום לא. אין לנו היום יחיד מומחה,

אלא לעולם צריכים להיות שלושה שידונו דיני ממונות. בזה גם מרן מודה שאין לנו דין תלמיד חכם מופלא כמו שהיה.

דבר נוסף,

בזמנם בדורותם אדם שנדר נדר,

ויש שם את ראש הסנהדרין,

הוא לבדו היה יכול להפר את הנדר, יכול לעשות לו התרת נדרים.

היום אין יחיד מומחה,

ולעולם צריכים שלושה כדי להפר, להתיר את הנדר.

בזה אין מחלוקת.

כך גם בדברים אחרים כיוצא בזה.

אבל רוב ככל ההלכות, רוב ככל הדינים שנאמרו בגמרא לגבי דין תלמיד חכם,

דעת מרן, כמו שאמרנו, שזה נוהג בימים ההם וגם בזמן הזה. בשין מרן כותב,

חכם שמת הכל קרוביו, למרות שהוא לא היה אחד משבעה הקרובים, צריך לקרוא עליו.

גם בבן העזר סימן ב',

גם שם המרן מתייחס למה שכתוב בגמרא בפסחים דף מ״ט. שם כתוב

למכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכם או ישיא ביתו לתלמיד חכם.

את זה מרן כותב להלכה למעשה.

שוב, גם בזה אומר הגאון חידר ברכי יוסף.

גם מהריו והמגן אברהם שאמרו שבגלל ירידת הדורות אין לנו דין תלמיד חכם,

בזה הם מודים.

והסיבה היא, מה אתה אומר?

ירידת הדורות, החכם הזה הוא לא כמו הרשב״א,

אבל כנגד זה, הצד השני שלנו...

מטבע, עמי ארצות, גם הם ירדו, אז למה מדלדלה? גם אצל עמי ארצות ירדו כמה דרגות.

ולכן בזה, עליבא דיקולה עלמא,

יש את החובה לשאת בת תלמיד חכם לא רק בדורותם אלא בימים ההם וגם בזמן הזה.

גם בחושם משפט, מרן הלך לפי השיטה הזו,

תלמיד חכם שהוזמן לבית דין,

או תובע או נתבע.

הוא מגיע, יש שם מטור גדול, עשרה אנשים לפניו.

לא נותנים לו לחכות בתור, יש כאן ביטול תורה.

אלא מכניסים אותו ראשון.

כשנכנסים לבית דין, הנוהל הוא,

ועמדו שני אנשים אשר להם אריב לפני השם.

צריכים תמיד לעולם לעמוד,

הן התובע והנתבע והן בעלי דינים. כשמדברים לפני הדיינים,

צריך לתת כבוד לתורה, לתת כבוד לדיינים, ולכן עומדים.

אבל אם החכם מגיע, חייבים לתת לו לשבת.

לפעמים,

אם הצד השני יראה שנתנו לחכם לשבת, הוא יגיד,

אלה חברים שלו, גמרנו, המשפט מכור.

ואז גם את טענות הצודקות שיש לו,

הוא לא יאמר, יסתתמו טענותיו.

כדי שלא יסתתמו טענותיו,

ולכן נותנים גם לחכם לשבת וגם לאדם השני, לתובע ולנתבע, שניהם יושבים.

מהפכים בזכותו.

מרן ממשיך בסימן כח,

תמיד חכם שהוזמן לתת עדות לפני בית דין שפחות ממנו בתורה,

אסור לו ללכת ולבזות את עצמו לפניהם.

כשאדם נותן עדות,

לצד השני, העורך דין יכול לחקור אותו שתי וערב,

יכול לנסות לבלבל אותו, לעשות ממנו צחוק,

ולכן אסור לו ללכת להעיד.

אם בכל זאת העדות שלו נחוצה מאוד,

יש סמכות לבית הדין לבקש,

אנחנו נבוא ללשכה של הרב ונגבה אצלו את העדות אלה דברי השולחן הערוך בסימן כח.

גם בהלכות מציאה ואבדה,

גם שם מרן כותב לנו את הדברים שהם להלכה ולמעשה,

שיש דין תמיד חכם גם בזמן הזה.

הגמרא במסכת בבא מציאה כב, הגמרא אומרת,

אדם שמוצא אבדה מציאה שאין בה סימן, הרי אלו שלא.

אבל אם האבדה הזו אין בה סימן,

אבל דבר ישן שיש בו טביעות עין,

בא החכם ואומר, זה שלי.

הרי אין לך הוכחה, אין לך סימן, אבל יש לו טביעות עין. הוא אומר, אני מכיר את השעון שלי,

ותמיד חכם שהוא גם גדול בתורה וגם אינו משנה בדיבורו, כי אם במסכת פוריה וראש פיזה,

לחכם הזה צריך להחזיר את אותה האבדה.

דברי הגמרא, מרן מצטט אותם בחושם משפט, סימן רס.ז. וככה ההלכה.

אתה רואה שמרן לאורך כל הדרך סובר שיש דין תמיד חכם,

ובכל אותם הדינים קל לנו מאוד לפסוק, להחמיר.

אנחנו פוסקים כדעת מרן,

קיבלנו הוראות מרן.

הדבר האחד והיחיד שיש לנו עליו

עכשיו את הבעיה, אולי ספק ברכות להקל נגד מרן זה הדין שלנו כאן בסעיף הזה וגם לזה מצאנו את הפתרון הקל על ידי שיקדים ויאמר ויברך דוד זה מה שניתן לנהוג ולעשות אבל בדברים האחרים ברור שאנחנו הולכים עד הסוף כדעת מרן שקיבלנו הוראותיו וכמו שאמרנו אליבא דמרן גם בשנות ותשובות דווקא טרוחן וגם בשולחן ערוך מרן הולך לאורך כל הדרך

שיש דין תלמיד חכם גם בזמן הזה

הגמרא שואלת

מי נקרא תלמיד חכם?

והגמרא עונה שואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר אפילו מסכת קלה התשבץ הוא שדן ומרחיב יותר בעניין ואומר אם החכם הזה למד את רובע שס כל אותם הדברים שהם הלכה למעשה שס בראשונים הוא למד

תנאי שני הוא גם נבון שיודע ללמוד דבר מתוך דבר לשנתו סדורה ויודע ללמוד דבר מתוך דבר והוא ירא שמיים זה נקרא תלמיד חכם שצריך לעמוד לפניו

כל זה הובא בפתחי תשובה יורד דעה סימן רמ״ג סעיף קטן זין כל זה דברי התשבץ שאמרנו

ולכן אם האדם הזה הוא דרשן

יודע לדרוש יפה מאוד אתה תשמע אותו דרשים של פרשת קורח

כל המדרשים מילה במילה הוא מצטט לך ישר והפוך תענוג לשמוע אותו אחרי שגמרת את החמין עונג שבת של האוכל יש עונג שבת אתה שומע את הדרשן הזה אבל אתה שואל אותו שאלה

הוא אומר לך לא למדתי תשאל פסקל

מאחד כזה אנחנו לא חייבים לעמוד מי שלמד אצלו תורה בוודאי שחייב לעמוד

מי שלמד בוודאי שזה כמו רבו הרי דוד המלך קרא את אחיתופל ודואג קרא אותם

ועתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בית אלוהים נהלך ברגש

לכן המשנה באבות אומרת אדם שלמד מחברו אפילו דבר אחד

קל וחומר כאן הוא למד עימיהם שניים לא ללמוד לבד אשר יחדיו נמתיק סוד ההלכה השנייה בית אלוהים נהלך ברגש ולכן קרא אותם בשבח בתואר הזה אז גם אם אני יודע שהוא לא תמיד חכם

אבל אני כן למדתי אצלו מדרשים ודברים אחרים ודאי שחייב לנהוג בו כבוד אבל אם האדם הזה לא למד כלום אצלו

לא למדתי אצלו לא דרוש ולא דבר אחר אני יושב בשטיבלח והאדם הזה עובר לא חייב לעמוד מפניו כיוון שאותו אדם אינו יודע פסיקת ההלכה להלכה למעשה אלא רק אותם התלמידי חכמים ששואלים אותם דבר הלכה בכל מקום ואומר

הגאון רבי יוסף עדיד בתורת חכם דן כמין חכם שיודע אבל הוא לא שולף

נשאל אותו, לא יענה לך מעל, יגיד לך אני אבדוק.

מעיין, אחרי חמש דקות עונה לך את ההלכה, בכל מקצועות התורה.

זה נקרא תמיד חכם.

הוא לא צריך לשלוף באותה השנייה ולהגיד,

אלא יש לו עיון טוב,

יש לו הבנה יסודית, בקיא בכל כללי ההוראה,

הוא יודע איפה לפתוח כדי לעיין.

אדם שהוא לא פסקן, אדם שהוא עם הארץ,

יש בניין שיש בו ארבעים אלף ספרים.

תגיד לו,

תעיין בספרים האלה ותגיד לי מה ההלכה.

אפילו אם הוא יושב שם ארבעים יום וארבעים לילה,

הוא לא יקבל את התורה, אולי הוא יחזיר את התורה חזרה להר סיני.

הוא לא יודע כלום, אז הוא לא יודע איפה לפתוח.

תמיד חכם שכן,

הוא יודע את הפסיקה, יודע את הכללים.

אפילו אם הוא לא רוצה לפסוק בעל פה,

רוצה לבדוק, לסכם את הדברים בצורה מדויקת,

ודאי שגם לעניין זה הוא דין תמיד חכם שחייבים לכבד אותו, חייבים לקום מפניו.

יש לנו בו את כל הכללים שאמרנו קודם,

יש לו דין תמיד חכם גם בזמן הזה אלא דברי התשמץ, העתיקו אותו גם שאר הפוסקים,

וככה המסקנה להלכה למעשה.

והגמרא מתארת לנו את המציאות.

אלף נכנסים לבית המדרש,

אחד יוצא מורה הוראה.

היום יש 150,000 תלמידי ישיבות, כן ירבו,

אבל מתוכם נקווה שבעזרת השם יהיו 150 פסקנים 150 מורה הוראה.

אל תחשוב שזה דבר של מה בכך.

הרבה אנשים לומדים ולומדים אבל לא מצליחים להגיע לנשיאתא דשמיא,

לאסוקי שמעתתא ליבאדי הלכתא, ראיתי בני העלייה והם המועטים,

אבל אדם שברוך השם יודע,

ידיו רב לו, יש לו כתפיים רחבות,

לא משנה לנו איזה עדה הוא,

ספרדי, אשכנזי,

האימא שלו נולדה ברומניה, בתימן,

לא חשוב לנו כל השטויות האלה, כל הדברים האלה.

חשוב לנו תורת אלוהיו בליבו,

יודע את התורה,

בוודאי שאנחנו חייבים בכבודו, הליבה לכול העלמא.

הלילה ליל פטירת יונתן בן עוזיאל, שהגמרא מתארת את קדושתו,

כשהיה לומד, עוף שהיה פורח מעליו היה נשרף,

כל כך היה, גדול, עצום ורב.

יש לו גם את התרגום על התורה.

התרגום על התורה הוא שונה לגמרי מתרגום אונקלוס.

אונקלוס בדרך כלל מתרגם את המילים,

לא מרחיב הרבה בתוכן.

תרגום יונתן בן עוזיאל, יש בו הרבה מאוד הלכות,

הוא מרחיב הרבה את התוכן של מה שאמרה התורה, והרבה הלכות אנחנו יכולים ללמוד מאותו התרגום.

בכבוד,

שלמה יקום, יעלה ויבוא ויאמר,

אם אתם לא רוצים, אני אבקש מיחזקאל.

יש לכם עוד אחד משבט הכהנים, אתם כבר שלושה, בן קורת יוסף.

עזבו למצוות, דרב הודו יונתן בן עוזר,

מאה ואחד אומר, מלך הודו יונתן בן עוזר, מאה ואחד,

מאה ועשרים אומר,

דרב הודו יונתן בנעוזר,

150, 150, 150,

בעזרת השם.

נר לכבוד ציון ואפרסלת לכבוד החי גודלין, נר לכבוד יהונתן בן עוזיאל,

150,

150, נר לכבוד הרב,

150 פעם ראשונה,

150 פעם שנייה,

מי שבירך אבותינו, הקדושים והתארים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה,

הוא יברך וישמור וינצור את, מי זכה?

יוסף בן,

משה בן,

נסים, שזכה בנר לזכות יונתן בן יוזן, זכות הרב, יגן ועדו ובעב כל בני ביתו,

יזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, יראה את כל יוצאי חלציו,

תלמידי חכמים, גדולי תורה ויראי שמים, וכן יהי רצון ונאמר אמן, בכבוד יעלה ויבוא

בסדר, אם מישהו רוצה, בבקשה, בכבוד, יש עוד נרות?

יש עוד, מישהו רוצה עוד? 101 שקל, כל נר?

מישהו רוצה להציג?

101,

וזה הפן שקרה.

מי שבירך אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה,

הוא יברך וישמור וינצור את,

מה השם?

זכר ביה חיים, בן

בן מנשה שזכה ביניה לזכות יונתן בן עוזאל, מלכה דען מברכת וזכייתה, יראה את כל יוצאי חלציו,

תלמידי חכמים, גדולי תורה ויראי שמים,

פסקנים שידעו לפסוק להלכה ולמעשה.

מי שבירך אמותינו, שרה ורבקה, רחל ולאו, יסתה מלכה בת אבחה ומירן ונביאה,

הוא יברך וישמור וינצור את,

בת סימא.

חדוש ברוך הוא ייתן לה בריאות איתנה ונעורה מעליה.

בעזרת השם, בריאות איתנה ונאורה מעליה, אין לה רפנלה וכן יהי רצון ונאמר אמן.

101, עוד מישהו רוצה?

יאללה, נמשיך הלאה.

אדם שרואה מדען,

גם על המדען הגמרא אומרת שגם כן צריך לברך ברכה, בכבוד.

אין שרואה אחת, שרואה מדען, שרואה מדען, שרואה מדען, שרואה מדען.