גבולות הסמכות ההלכתית בהטלת נידוי וחרם – מהעוברים על "לפני עיוור" (מכירת טרפות ועיתונים פסולים), מונעי רבים ממצווה ועד לעיוותי הלכה, בתוספות הנהגות והיסטוריה ממשנתו של החזון איש זיע"א

 - - - לא מוגה! - - -

יעלה ויבוא 24 דברים אדם שעובר עליהם במזיד על אחד מהם בית הדין צריך לנדות אחד הדברים אדם שעובר על הלאו ולפני עיוור לא תיתן מכשול רבותינו הביאו לנו הרבה דוגמאות אדם שנכשל ומכשיל את האחרים שבחיי גוונה צריך לעשות בו משפט כתוב היינו צריך לנדות אותו ולכן אדם שמוכר נבלות וטרפות אדם כזה שעושה את הדברים במזיד חייב לדוד בלשון הגמרא הגמרא אומרת טבח שיצתה טרפה מתחת ידו בזמנם הטבח היה גם השוחט וידע שהכל טרף ואף על פי כן הלך ומכר ליהודים אחרים את הכל צריך לעשות לו נידוי לאותו הקצב שהכשיל את הבריות לאו דווקא בדוגמה הזו דין גם דוגמאות אחרות, אותה הגברת בשינוי אדרת יש לי חנות ואני מוכר בחנות מצרכי מזון מה אני יכול להכניס לחנות? אך ורק מצרכי מזון כשרים אבל אם אותו אדם מכניס מצרכי מזון שאסורים באכילה יש באותן הסוכריות גליצרין גליצרין היינו שומן מן החי שומן מן החי של בהמות טרפות ואסור באכילה מדאורייתא ממלא מי שימכור דבר כזה מכשיל את הקונים שלו באיסור אכילת נבלות וטרפות וממלא המוכר הזה עובר בלאו ולפני העיוור לא תיתן מכשול לפנים האדם הזה אמור יאמר אבל החנות שלי זה באזור לא דתי זה ברמת אביב ג', שם אין הרבה דתיים, שם הרוב הגדול לא דתיים גם ליהודי לא דתי גם כן אסור למכור לו לא נבלה ולא טרפה, לא חלב ולא דברים אחרים אין היתר בדבר ולכן כמו שאני אוכל בהכשר הבדץ אני אוכל מאכלים כשרים כך גם אני מוכר לאחרים אין לו היתר למכור לפעמים קורה טעות הספק הביא לו סחורה היה ממהר והלך עד שהאדם הזה בא ורואה מה שמו לו רואה שאין על זה הכשר אז הוא בא ושואל את החכם, הוא אומר רק פעם אחת זה הכל ובטעות זה הגיע כמו שאסור למכור בקבע חזיר, אסור גם למכור פעם אחת חזיר. אין הבדל אם זה ערעי או אם זה קבע. ולכן אין לו שום היתר בדבר. הפתרון היחיד, יחזיר את זה. יגיע הספק, יגיד לו, תשמע, זה מקח טעות מעיקרה. אני לא הזמנתי דבר כזה, אני תמיד אומר לך שאני מזמין אך ורק דברים קשרים עם הכשר. פה אין הכשר על הדבר הזה, ולכן שייקח את זה חזרה, אבל למכור את זה לאנשים אחרים אסור. אלא אם כן, אם יש שם גויים, יש לו באותה שכונה, יש שם גוי רוסי או ערבים, לגוי מותר, לגר אשר בשעות כנרא ואכלה או מכור לנוכרי. התורה התירה לנו, וחיי גוונה יש לנו צד היתר. אבל אם זה לא צד של גוי, אלא צד של יהודי לא דתי, עדיין יש איסור בדבר, והמוכר עובר בלאו. אם הוא עושה את זה במזיד, כמו שאמרנו, אנוש יענש, מן הראוי לנדות את אותו האדם. רק מוכר עיתונאים מגוי מעריג. הגאון רבי יוסף רוז'ין, הכינוי שלו ארוגוצ'ובר. הוא היה לפני כמאה שנה בדווינסק. יש לו ספר, צפנת פענח. היה גאון עצום, והוא דן באדם שמוכר ספרים שיש בהם דברי מינות ואפיקורסות. או עיתונים, בעיתונים יש תמונות תועבה, תמונות לא יפות, ויש שם גם ביזיון של מבזים ותלמידי חכמים. שם הם כותבים על ישראל ועל בניו ועל תלמידי הון. משמיצים, מבזים, לשון הרע, רכילות. האדם הזה שמוכר את העיתונים האלה, גם הוא עובר בלאו, ולפני עיוור לא תיתן מכשול. העתיקו אותו להלכה החפץ חיים ושאר הפוסקים, וכך ההלכה למעשה. לפעמים כשאתה מדבר עם בעל החנות, אז הוא אומר לך, מה אני אעשה? זו הפרנסה שלי. תענה לו. אם יש לו אמונה בה הקדוש ברוך הוא, אם הוא מאמין, אסור לו למכור עיתונים. אם הוא חושב שהוא מביא את הפרנסה, אין לו אמונה בבורא עולם, אז שימשיך למכור. תעמיד אותו על טעותו, שהבעיה היא לא רק האיסור ולפני עיוור לא תיתן מכשול, אלא כשהוא עונה לך תשובה כזו, המילים האלה, יש בהן חוסר אמונה שהקדוש ברוך הוא, הוא שזן ומפרנס לכל חי. לכן אין לו היתר בדבר. במקום שיביא עיתונים אחרים, יש עיתונים ששם אין את התמונות התועבה האלה, אין שם את הבעיות האלה, שווה עיתון דתי, אבל להמשיך ולהכניס את אותם העיתונים שמלאים ערש, בוודאי שאין היתר בדבר. ושוב, גם בזה לא יהיה הבדל, אם הוא מוכר את העיתונים האלה במקום שכולם דתיים, בירושלים, או שזה ברמת אביב. גם אם החנות שלו ברמת אביב, גם כן הדבר אסור. אין היתר בדבר, בכל אחד מהדברים הללו יש איסור גמור מדאורייתא לבוא ו... לעשות כן, למכור לאותם האנשים. אם אני עכשיו הולך וקונה, גם הקונה עובר באותו איסור. איך הם מצליחים להמשיך ולהוציא את העיתון הזה? אנשים קונים, באותו כסף ששילמת היום יוציאו את העיתון מחר ומחרתיים וכן הלאה. ולכן אין יותר לאדם ירשמיים לקנות את אותם העיתונים וכן כל כיוצא בזה. לפעמים אדם מתווך דירות, יש לו צורך לקנות לא את העיתון עצמו אלא רק את העמודים הפנימיים איפה שיש את הפרסומת של הדירות. שם אין תמונות אויבה, אין את כל הבעיות הללו. אז מותר לו ללכת לחנות שבלאו הכי הוא מוכר ויגידו אני לא קונה ממך את העיתון אלא רק את הפרסומת. אז במקום לשלם על העיתון הזה 40 שקל, 50 שקל, אז יקנה את העיתון הזה בשקל אחד, תן לי רק את שני העמודים אלה ואלה, לא ילך באותו יום, ילך אחרי כמה ימים, אחרי כמה ימים, ואז לא יצטרך לשלם הרבה, לוקח משהו סמלי, לצורך הפרנסה שלו, רק בחיי גוונה נוכל להתיר. אבל שיקנה את כל העיתון, בזה אין לנו צד כולה בדבר, למרות שהאדם הזה רוצה לקחת את זה בשביל התיווך שלו, אף על פי כן עדיין הדבר אסור. עכשיו אם אתה שואל הלכה דין, אז הרבה מהפוסקים התירו לעשות בהם משפט כתוב. והמקילים לקחת ולשרוף את אותם העיתונים מביאים לך ראיות מההיסטוריה של עם ישראל. בדרך כלל העיתונים האלה, נניח העיתון של יום שישי, לא מביאים את זה ביום שישי, אלא כבר ביום חמישי ב-12 בלילה זורקים את החבילות ליד הקיוסק והולכים. ברגע הזה, ב-12 בלילה, הכול סגור, הכול חושך אפלה. כן, כולם ישנים. יש אנשים שבאים, הולכים ושורפים להם את העיתון הזה, שמים את הגפרור ובורחים. השאלה היא, יש להם היתר מבחינת ההלכה או לא? אז המקילים בדבר טוענים, הנה אברהם אבינו שבר את הצלמים של אחיו. האם מצאנו באיזה מקום שאברהם אבינו הלך לשלם, עשה תיקון, ביקש מחילה מאביו והלך לשלם? לא. לא עכו. החל אימנו, שהגיע לבן הערבה, אנחנו נקרא בעוד שבועיים, ישבה על הטרפים, שמה אותם בכר של הבהמה וישבה עליהם כדי להחביא את זה. מי התיר לרחל אמנו לגנוב את הטרפים של האבא שלה וכו'? שוב אתה רואה, כדי להפורשה מייסורה, למנוע שלא ישתמשו באותה עבודה זרה או באותם הטרפים, יש היתר בדבר. עוד ראיה מביאים מהגמרא במסכת ברכות כ', שם הגמרא שואלת, דורות הראשונים היו מתפללים, היו מיד מורידים גשמים, היו עושים מיד ייסים ונפלאות. הוא ראה תור של אנשים, שאל מה זה התור, אמרו לו, אנשים כאן מחכים, התור ללחם, כדי לקנות. לחם שעורים. מה? בשביל זה יש תור? סימן שיש רעב בעולם. אמר לה, שמע שלא תוציא לי את הנעל. אדם אבל בר מינן או מנודה, אז חולץ נעליים. הוציא נעל אחת, מיד ירביא גשמים. ואנחנו צועקים כל היום, עושים תענית, ואף אחד לא שומע עלינו. הגשם לא יורד. ככה הגמרא שואלת שם. אז הגמרא עונה, הראשונים היו מסרים את נפשם על המצוות, על קיום התורה והמצוות. הגמרא מספר את הסיפור המפורסם, שראה אישה לבושה בגד אדום, קרעה את הבגד הזה מעליה. אחר כך היא תבעה אותו, והתברר שהיא הייתה גויה. לכן בית המשפט שלהם חייב אותו 400 זוז. אז הוא אמר על עצמו, אם הוא היה יותר מתון, מתון מתון, 400 זוזי שוויה היה מרוויח את ה-400 זוז. אבל אתה רואה שכל כך היה בהם בערה בם אש הקנאות של השם, שלא חיכה אפילו כמה שניות לברר יהודייה גויה, ולכן זכור שהקדוש ברוך הוא גם היה שומע את תפילתה. אני לא קוראים לזה תומן, תומן תומן. מה משמע? בגלל שהיא הייתה גויה, לכן הוא התחרט, מתון מתון ארבעה 100 זוזי שוויה. משמע, היי, אם אתה יהודייה, משמע שכן היה היתר לעשות את המעשה הזה, זה המהלך של הגאון רבי יוסף חיים בספרו תורה לשמה וכך ההלכה. יש חולקים, כמו שאמרתי, זה לא מוסכם, אבל להלכה רוב הפוסקים נקטו במהלך הזה. החולקים מצטטים את דברי הזוהר הקדוש. הזוהר הקדוש אומר שרחל אימנו נענשה שציערה את לבן הארמי, שלקחה לו את התרפים וכו', מצטטים את דברי הזוהר, ומשמע, למרות שהיה לה כוונה טובה להפריש אותו מעבודה זרה, אף על פי כן סבלה ונענשה בדבר ולא זכתה לגדל את בנה בנימין. ולכן, כמו שראינו במקומות אחרים, גם פה לצערנו יש את המחלוקת. וההלכה, כמו שאמרנו, מעיקר הדין כן, אבל, אבל הגדול, הרמ״כאן כותב לנו כלל. כל מה שאנחנו חייבים בדברים האלה, זה נובע מתוך האחריות הקולקטיבית שיש לנו כל אחד כלפי חברו. הוכיח, תוכיח את עמיתך. באה הרמ״א ואומר, מתי אני חייב להוכיח? כשהדבר הזה לא יגרום לי נזק. אין אדם חייב להוציא ממונו על זה. ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי העבירה שיש לחוש שיהיו עומדים על גופנו ומאודנו. זאת אומרת, לפי דברי מריו והרמב״א, יש לנו את ההיתר לשבת בשב ועל תעשה. אבל אם ראיתי אדם שעשה את זה, ראיתי את האדם, זה ששם את הבנזין והגפרור, ראיתי אותו. אז בוודאי שאין לי היתר ללכת ולהלשין, ללכת ולמסור את אותו האדם, חס ושלום. כל מה שאנחנו מצאנו דרך, מצאנו דרך שאנחנו לא חייבים במצוות עשה דאורייתא, הוכיח תוכיח את עמיתך, ללכת ולמסור את עצמנו על קידוש ה' זה אנחנו לא התחייבנו. אבל אם אדם כבר עשה מה שעשה, בוודאי שאסור לנו לבוא חלילה ו... ימסור אותו, אדם שילך וימסור אותו, יעיד עדות כנגדו, בוודאי שהוא עושה שלא כהוגן. לצערנו, כן. וכולי, לא רק זה, ואידך זין גמור, כל הרעש שבעולם יוצא מהם. תראה, הם התחילו לקרוא חומש בראשית, הם עדיין לא הגיעו לסוף התנ״ך, הם עדיין תקועים בפסוק, רק רע כל היום. זהו, זה אותם האנשים, כך הם עושים, זה דרכם כסלאמו לצערנו, ולכן משבשים את הכל, מעוותים את הכל, ואין לנו את הכוח בינתיים להילחם בהם. יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו. גם עליו ללכות שבת, כותב אותם שמוכרים ואותם שידים ללכות שבת. כן, גם כן. אני ממשיך הלאה. מרן מביא לנו עוד דוגמאות שהאדם שעושה אותן חייב נידוי, אדם שמעכב את הרבים מלעשות מצווה. הרבים רוצים לזכות, והאדם הזה שם להם רגל, מפריע להם. גם אדם כזה, אנוש יענש, גם אדם כזה צריך לנדות אותו. איך יידמה? יש לנו דוגמאות שמצויות, לצערנו, ואנשים לא שמים לב להלכה הזו, לסעיף הזה. כגון, גבאי בית כנסת, באים אליו אנשים, או בא אליו מדריך, יש לי קבוצה של ילדים, תן לי את המפתח, אני רוצה להיכנס לבית הכנסת, ללמד אותם. הגבאי אומר לו, לא, אני לא מסכים, יש פה שטיחים, אתה לא רואה את השטיחים? הילדים האלה יבואו עם הנעליים שמלאים בוץ, עכשיו יש גשם, יש בוץ, וילכלכו את הכול. עשינו עכשיו 70 אלף שקל קנין וספסלים מרופדים. הילד הזה, עם הסנדלים שלו, עם האבזם, יקרע את כל הריפוד, אני לא מסכים, אתה תהרוס לנו את הכול. כך עונה לו אותו הגבאי. דבר מינן, אותו הגבאי, חלילה חייו נדוי. אין דבר כזה. הילדים רוצים ללמוד, אתה חייב לאפשר להם ללמוד תורה. אין הבדל אם זה ילדים קטנים או מבוגרים. לכולם יש את החובה ללמוד תורה, תורה ציווה לנו משה, ולכן אין לגבאי את הסמכות לבוא ולומר את הלא. נתבונן ונראה מה ההמשך, מה התוצאה. רוב ככל הגבאים בירושלים עיר הקודש, אנשים בני תורה, הם בעצמם לומדים תורה, ולכן, ברוך השם, תינוקות של בית רבן, לומדים בבתי הכנסת שלנו. בתי הכנסת בירושלים לא כל כך יפים. תסתכל ותראה. אם תרצה לעשות אחד מהם מוזיאון, כולם פסולים, לא יכולים להיות מוזיאון. השטיחים זה לא יד שנייה, יד חמישית גם לא הייתי קונה. למה? מלכלכים אותם הילדים. הריפוד נקרע מהר, וכן הלאה. אבל הנשמות הזכות, יש לנו דור המשך, דור ישרים מבורך, בן פורת יוסף, הנוער שלנו עשר. לעומת זה, בתל אביב היו אנשים טיפשים, חלק מהגבאים שמה לא הרשו לילדים להיכנס. יש להם בתי כנסת מפוארים, תיכנס לבתי הכנסת בתל אביב. חלק מהם שטיחים, מה לא, שיש, אבל לצערנו דור ההמשך הלך לאיבוד. הלוואי שביום שבת תהיה להם מניין, לפעמים גם זה אין. בית כנסת מפואר יפה, ואפילו מניין אין, עד כדי כך. אתה רואה את התוצאות, את ההמשך. רבותינו ראו את הנולד, ולכן אדם שמעכב את הרבים מלעשות מצווה, יש סמכות לבית הדין לבוא ולהעניש אותו, לעשות בו משפט כתוב, לעשות בו את הנידוי. אני אומר כמשל, דוגמה לגבי הפרט הזה, אבל הוא עדין גם דברים אחרים ואידך זיל גמור. הוא לא מנודה אוטומטית כמו ש... לא, כאן לא. כאן צריך לנדות אותו. הוא לא מנודה באופן אוטומטי. אבל מבחינה, רק לילדים באותו מקום של השכונה שלו, או במקום אחר בעברית? לא חשוב, לא חשוב. אין הבדל אם הם משכונה אחרת או מאותה שכונה. לפעמים הילדים משחקים במזגן, ואז הוא מקבל חשבון חשמל על 5,000 שקל. הוא אומר לך, תראה, אנחנו בית הכנסת, אנחנו עניים מרודים. אנשים, אין להם כסף. מאיפה נשלם חשבון חשמל 5,000? הוא טוען טענה צודקת. אז המורה, המדריך שאחראי עליהם, איכשהו מגיע, ייכנס לשעון של המזגנים, יכווה את זה, גמרנו, שלא יהיו מזגנים. אתה רוצה מזגנים? בבקשה, שהמורה ישיג את הכסף, יעשה מגבית ויביא 5,000 שקל וידליק את המזגן. אז אם יש בעיות מסוג זה, על כל דבר אפשר להתפשר, על כל דבר ניתן להתווכח. יכול לומר כן, אבל, אבל יש בעיה עם המזגן, אל תדליקו את המזגן. אבל לומר את המילה לא? המילה לא לא קיימת במילון שלנו כלפי אותם התינוקות, תינוקות של בית רבן, אבל שאין בו חטא. לפעמים, בעזרת אנשים יותר קל. לפעמים הציות בעזרת אנשים הוא לא חדיש, אז יותר נוח לו, בסדר, שייתן להם ללמוד בעזרת אנשים. בלאו הכי הנשים לא באות בשעה חמש-שש בערב, עזרת אנשים ריקה, אז יכול להתפשר בצורה הזו, ילמדו פה, ילמדו שם, זה היה נוח. אבל לחסום בפניהם את הדרך, אין היתר בדבר, ומי שעובר על זה, בוודאי שחייב נידוי. אנחנו מביאים דוגמה לגבי הגבאים של בתי הכנסת. אבל לאו דווקא הגבאים, אלא הוא הדין כל כיוצא בזה. כל אותם האנשים שזכו והם נמצאים בעמדות מפתח שיכולים להועיל לרבים, ומשום מה, או בגלל אינטרס או בגלל סיבה אחרת, יצר רע מצליח לעבוד עליהם והם סוטים בדרך הישרה, בוודאי שייתנו את הדין. אלה שחברים בוועדה, יש בעירייה ועדה שמאשרת אם רוצים לבנות, יש היתר בנייה או לא. רוצים להרחיב בניין קיים, יש ועדת בניין ערים, ושם בוועדה הזו מרימים את האצבעות. אם רוצים לבנות בית כנסת, לבנות ישיבה, תלמוד תורה, ואחד מהחברים מתנגד, אותו האדם שמתנגד הוא חייב נידוי, תראה לו את הסעיף הזה. במדינה שלנו לפעמים רוצים מעטפה. הוא לא שמתנגד עקרונית, הוא רוצה שייתנו לו משהו, דמה לא יחרץ כלב, ולכן הוא אומר בהתחלה אתו. לא, נותנים לו את המעטפה. והכל מסתדר, אבל כאן לא שייך, לא מעטפה ולא דבר אחר, אין לו יותר להתנגד, זה לא משנה אם זה בוועדה העירונית או בוועדה המחוזית של משרד הפנים, אלא ברגע שזה דבר מצווה, ממילא הוא חייב בדבר הזה, ואם הוא מתנגד צריך להראות לו את הדברים, להתרות בו, ואם הוא לא שומע יש לבית הדין סמכות לעשות בו משפט כתוב, יכולים לנדות את אותו האדם. הוא הדין גם, מנהל בית ספר שבא אליו ילד טוב שרוצה להיכנס, ויש מקום בבית הספר ללמוד. והמנהל הזה, מסיבות שונות, אומר לו את המילה, לא, אתה לא מתקבל. גם אותו המנהל, אנוש יענש, גם הוא בכלל זה וחייב נידוי, אין הבדל אם זה תלמוד תורה, אם זה ישיבה קטנה או ישיבה גדולה. שוב, אותם האנשים מונעים רבים מללמוד תורה, יש להם אפשרות, יש להם מקום בבניין, והם לא נותנים, וממילא אותם האנשים ענו שיענש. שוב, גם בדבר הזה, עקרונית הוא חייב לומר את הכן. אלא מה, לפעמים יש בעיות טכניות, אז שיהיה לו תלמיד חכם גדול, אדם ענק בתורה שיוכל להתייעץ איתו בדברים הללו. בבני ברק יש סמינר בשם סמינר וולף. מי שייסד את זה, הרב וולף, לפני 60 שנה, אז עדיין בית הספר היה קטן, היום הבית הספר הזה ענק. ואז היו לו לפעמים שאלות. היו באות ילדות לא מבתים חרדים שלנו, אלא היו באות בנות מחוגים אחרים. זו הייתה התקופה שאחרי השואה, ובאו מחוץ לארץ, מכל מיני מקומות נידחים. היה הולך לחזון איש, ליל היורצייט של החזון איש, אברהם ישעיה קרליץ. ראשי תיבות איש, אברהם ישעיה, זה רומז את השם שלו. הוא היה בא אליו, כל דבר, כל תיק, כמו שאומרים, כל שאלה של ילדה, היה בא ושואל. הבעיה היא כך וכך. נשאיר אותה, נזרוק אותה, ותמיד החזון איש היה עונה לו. פעם אחת הוא הגיע לחזון איש, והחזון איש היה חלש מאוד. הוא היה, במזג שלו היה אדם חלש מאוד, היה סובל הרבה מהלב. הוא ראה שהוא מכביד על הרב, אז הוא ביקש מחילה מהרב, אולי אני מכביד יותר מדי. ענה לו החזון איש, אפילו בשתיים בלילה יש לך שאלה? תבוא, הדלת פתוחה, זה לא מכביד. אלה דיני נפשות. אם אתה זורק את הילדה, וחלילה לא היה צריך לזרוק אותה, הילדה הזו הלכה לתרבות רעה, אז אנחנו אשמים. האם נוכל לומר, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו? כך ענה לו החזון איש, כך החשיב את ילדי ישראל, את בנות ישראל. לצערנו היום, חלק מהמנהלים, אנשים שאינם מעוגנים, איך קוראים אותם בערבית? שבאבניקים. כמה שבאבניקים השתלטו על התקציב של אותם התלמודי תורה, קוראים לעצמם מנהלים, ועושים מה שליבם חפץ, ולא שומעים, לא מצייתים לגדולי הדור. אם היה אדם בא וטובר, מביא הוכחות לפני בית הדין, בית הדין היה צריך לעשות בו באותו המנהל, לעשות בו משפט כתוב, היה צריך לנדות את אותו האדם, אז קוראים למנהל, מה קרה? כלפי מנהל יש לו חסינות אתה חושב? לא. אלא אתה אומר לו, כתוב כאן, אדם שמעכב את הרבים לעשות מצווה, עושים לו נידוי. קל וחומר כאן זה לא רק שהוא מעכב אותם מלעשות מצווה. אם הוא לא יתקבל כאן, ילך לבית ספר גרוע, ושמה יתקלקל את זה לתרבות רעה, גדול המחטיאו יותר מההורגו. בכל השכפול זה קיים. גם איזה תל אביב? זה התחיל שם. התחיל שם, ולצערנו זו מחלה מידבקת שהגיעה גם לחוג שלנו. מה זה לחוג שלנו? לא רק אצל אחינו האשכנזים, גם אצלנו, גם אצל הספרדים. יש גם שם איזה שניים או שלושה שבאבניקים שהשתלטו על איזה בית ספר, וגם הם יגידו לך זה כן וזה לא. על סמך מה אתה אומר זה כן וזה לא? מי נתן לך את הסמכות? מה הוא מבין בענייני חינוך? הוא לא מבין כלום. אני אגיד לכם איך פותרים את הבעיה. ספר לי חבר, הוא אומר, אמרו לי לא, אבל ברוך השם, הבת שלי לומדת שם, הכל בסדר. אמרתי לו, איך? במה זכית? הוא אומר, נתתי להם מנהל אלף דולר. ולכן, בוודאי שאנשים כאלה, בוודאי שייתנו את הדין על מה שהם עושים, אבל לא רק ייתנו את הדין לעתיד לבוא, אלא גם בהווה כאן, בעולם הזה, אפשר לעשות בהם משפט כתוב, כמו שאמרתי, אותם האנשים, צריך להתרחק מהם, חייבים אותם האנשים לדוי. ולכן, אם יבוא אליך האדם להתייעץ. רשמתי את הבן שלי בשני מקומות, וברוך השם, גם כאן קיבלו אותו וגם כאן. הילד מבריק, מוכשר מאוד, וקיבלו אותו. איפה יותר כדאי? אז תענה לו מיד, תגיד לו, תשמע, מקום פלוני המנהל שם הוא מנודה. האדם ההוא רשע מרושע, אל תשלח אותו לשם. תשלח אותו למקום השני, ששם יש את הענווה, שם נוהגים, על פי כללי ההלכה, זה מה שרצוי לנהוג ולעשור. אתה יודע, זה חייבים לקבל אדם מורשים ומבחנים. אילו היה הכול כמו שאתה מתאר, הייתי מסכים איתך, הייתי אומר, קדוש קדוש. יש לכל בית ספר את הזכות לקבוע, יש לנו מורים, לפי הסגנון שלנו, לפי המורים שלנו. אנחנו רוצים גם שתהיה רמה חינוכית. אז אם הסלקציה רק לפי הרמה, אנחנו רוצים שתהיה רמה כך וכך. ילדים חלשים, בינתיים אנחנו לא יכולים לקבל אותם. לפעמים הוא יכול לפתוח עוד כיתה מקבילה, ושם הוא יכול לקבל גם את החלשים, לפעמים לא. אילו כל השיקולים היו רק שיקול מקצועי נטו, והחכם שמלווה אותם, פוסק להם, אתם רשאים ללכת על פי השיקולים האלה, הייתי מסכים. אבל איזה שיקול מקצועי יש שהאלף דולר נעשה מהלא, נעשה כן? איזה שיקול? זה שוחד יעבר עיני חכמים נטו. האבא לא שאל אותי אם מותר. אבל אני אומר לך מציאות, אני מספר לך... העובדה, דברים, כאבייתן, שלצערנו קיימים בשטח עם אותם השבאבניקים שהשתלטו על איזה מוסדות ולכן אנחנו צריכים להיות ערים ולהתרחק מאותם המקומות. הם יודעים לעשות תעמולה, לנפח כאילו המקום הזה מי יודע מה. אנחנו יודעים שהמקום הוא לא ברמה טובה, אבל הם יודעים לעשות שם, פרסומת. יש להם גם עיתונאים, כנראה שגם העיתונאי קיבל מעטפה ועושה עליהם כתבה יפה, אנשים חושבים מי יודע מה זה. אבל צריך להתרחק מאותם המקומות, אפילו אם קיבלו את הבן, עדיף יותר להרחיק את הבן מאותם המקומות, להעביר אותם למקומות אחרים, כי אותם האנשים, ברגע שהם מעכבים את הרבים מלעשות מצווה, אותם האנשים חייבים נידוי. אתה שולט בין מעטפה בתור מחפוא. הם נותנים מעטפה, או בית חולים או תקופת חולים, כל דבר. אתה מדבר על בית חולים. כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו. זה פיקוח נפש, יש לך ברירה. אז אם זה פיקוח נפש, אנחנו לא שואלים מה מותר ומה אסור. כן. מה אתה רוצה? לא, לא, לא אוטומט, אלא רק אם הבית דין מנדה. אבל אם עדיין בית הדין לא שמע מהעניין הזה, אף אחד לא תבע, אף אחד לא יודע, אז עדיין הוא לא מנודה. אבל כמו כל פושע שעדיין לא נידו, אבל אתה יודע, אם יגיע התיק הזה לבית דין, ינדו אותו, אז אתה מתרחק מאדם כזה, גם לפני הנידוי אתה מתרחק מאותם אנשי עולם התחתון. אז גם מאותו האדם שקורא את עצמו מנהל, גם כן צריך להתרחק ממנו ארבעה אמות ממקום שקלה הריח. אם האנשים יהיו להם שקל, נכון, נכון. היה צריך לשקול גם את השיקולים האלה, אבל כנראה שבהווה אין לנו את הכוח כנגדם. איך הגמרא מכנה אותם? רשע שהשעה משחקת לו. אין לנו את הכוח כנגדם. יבוא משיח בעזרת השם ויתקן עולם במלכות שדי. עוד דוגמה שצריך לנדות עליו, מרן אומר, טבח שלא יראה בדיקת סכינו לחכם. זאת אומרת, החכם עובר ליד המשחטה, מבקש מהשוחט, תן לי את הסכין. חייב להפסיק את השחיטה ולתת לו שהחכם יבדוק יראה אם הסכין טובה או לא. לפעמים זה לא נוח לו, זאת אומרת, יש לי מפקח. לא נותן, נמנע מלתת את הסכין, מבזה את החכם. גם אדם כזה ראוי לנידוי, אלא אם החכם עובר צריך להראות לו את הסכין. מה שקורה בפועל, אלה שהסכין שלהם טובה, יש להם הרגש נפלא, אז הוא שמח להראות את הסכין שלו לחכם. החכם יראה חד וחלק, יופי, סכין מצוינת, אדרבה, הוא ישבח אותו. אלה שלא רוצים, כנראה, ונסתרה, והיא נטמאה, כנראה יש שם איזה פגם, איזה משהו. אבל עקרונית, אנחנו עכשיו לא נכנסים לפרט מה אנחנו משערים על אותו השוחט, אבל כבוד התורה הוא שאותו הטבע חייב מיד להראות את הסכין שלו לחכם, אם החכם מבקש. דבר נוסף שבית הדין מנדה אדם שמהרהר הרהורי עבירה ומקשה עצמו לדעת גם אותו האדם אנוש יענש וכאן הדבר הזה חמור יותר מהדברים האחרים. הלשון של מרן באבן העזר סימן כג סעיף ב' מרן מעתיק שם את הלשון של הרמב״ם שמשמע כאן לא צריך שבית הדין ינדה אלא הרי הוא מנודה באופן אוטומטי. עוד דבר שבית הדין מנדה מגרש את אשתו ועשו בינו לבינה שותפות או משא ומתן המביאים להזדקק זה לזה. כשיבואו לבית הדין מנדים אותם. אדם שהתגרש צריך מיד להתרחק. אסור לו שיהיה קשר בינו לבין אשתו לשעבר לבין גרושתו. לא מבעיה אם הוא כהן, אפילו אם הוא לא כהן, אפילו אם הוא ישראלי, צריך להתרחק. הגמרא אומרת שאסור להם לגור במבוי אחד. סתם יהודי שיש שם באותו בניין גרושה או אלמנה, ניתן לו לגור באותו בניין. אבל כאן זו גרושתו. הוא מכיר ברמיזות שלה, היא מכירה ברמזים שלו, והחשש שיבואו על ידי העבירה הוא פי כמה, ולכן חכמינו ירחיקו יותר. אם האנשים האלה הולכים ועושים איזה עסק בשותפות, פותחים מספרה, היא מספרת את הנשים, הוא מספר את הגברים, בסוף היום עושים את חלוקת השלל, את הפדיון. כל היום הם כמעט ביחד, ולכן בית הדין מתרה בהם. אם לאו, צריכים לעשות בהם משפט כתוב, צריך לנדות אותם. בהתחלה. הוא רוצה להרוג אותם, הוא רוצה להרוג אותם, ואחר כך זה. אבל אחר כך השנאה דועכת והיצר הרע מרקד ביניהם. לפעמים גם לא נפרדו מחמת שנאה. לפעמים עשר שנים היו ולא זכו לבנים, ולכן נפרדו. לפעמים לא נפרדו בשנאה, כמו שאתה מתאר, ואז עוד יותר צריך להיזהר בכל זה. דבר נוסף שבית הדין צריך לנדות, חכם ששמועתו רעה. והגמרא מספרת לנו שם במועד קטן יז שבאו ושאלו את רב יהודה. אמר להם רב יהודה, צריך לנדות אותו. אין מושג כזה חסינות בהלכה. אמרו לו, אבל החכמים צריכים אותו. כדי להבין את הסוגיה, הוא היה מוכשר מאוד, היה גאון. ולכן הם רצו לתת לו עונש אחר. תן לו מלכות, תן לו דבר אחר. אבל אם ננדה אותו, לא נוכל לשבת ללמוד איתו. זה הפסד לכל הרבים. אפילו אחי הרב לא הסכים. רב יהודה לא קיבל את דעתם והביא להם ראיה מהפסוק. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות. אם לרב דומה למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו, לא. ולכן לא הייתה ברירה אלא לעשות לו נידוי, וכך היה. נידו אותו. כשרב יהודה חלה את החולי האחרון שלו, באו לבקר אותו החכמים, בא גם אותו הצורבא מרבנן, גם אותו המנודה בא. כשהוא נכנס, רבי יהודה צחק. אז הוא נפגע מאוד. אמר לו, לא מספיק שעשה לו נידוי. הוא גם צוחק עליו? הוא אמר לו, לא, אני לא אצחק עליך. אלא עוד מעט הוא יגיע. לעולם האמת, אני אוכל לומר שם אפילו גברה רבה כמוך לא נשאתי פנים ועשיתי משפט כתוב. אחר כך, כשנפטר רבי יהודה הוא ביקש שהחכמים יעשו לו עתירה. אמרו לו אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול מנו בחוכמה ומניין. אדם גדול כרב יהודה אין לנו ולכן לא יכלו להתיר לו, הלך אחרי זה ועקצה אותו דבורה על העבר ומת. אני אומר שהחשד הזה כן היה נכון. אלה הדברים שמרן כותב לנו, כך שגם אם אותו האדם שנפגע, לא רק הוא נפגע כתוצאה מזה, אלא לפעמים גם המשפחה שלו נפגעת. ולא רק המשפחה, אלא חכם ששמועתו רעה, זה כתם גם לישיבה. הישיבה שהוא היה בה, זה גם לא מוסיף כבוד לאותה ישיבה או לתלמוד תורה. זה המסקנה היא, לא עושים חשבונות כאלה. אתה צריך לדון לגופו של דבר. אם צריך להבדיל אותו, להרחיק אותו, לעשות בו נידוי, חייבים לעשות את הנידוי. אין משוא פנים ואין פרוטקציה בדברים הללו. כך הוא הדין גם מורה בתלמוד תורה. יש לנו היום בעולם למעלה מ-100,000 מורים ומורות בבתי הספר שלנו בתלמודי תורה, כן ירבו. זה קורה לפעמים, יצר רע גדול, קורה לפעמים, איזה מקרה. ואז באים לפני בית הדין. באה אישה מתחננת, יש לנו עשרה ילדים. אם אתם תעשו בו משפט כתוב, תעשו לו נידוי, אז מאיפה יהיה לי פרנסה? הילדים האלה ימותו ברעב? כך היא בוכה ומתחננת שיעשו למען הילדים. אבל מצד שני אתה צריך גם לראות את הצד השני של המטבע, לרחם לא רק עליה ועל ילדיה, אלא גם על עם ישראל. ולכן לפעמים אין מנוס אלא מלבצע את ההלכה האמורה, בראש ובראשונה להעיף אותו, לזרוק אותו מאותו מקום, מאותו תלמוד תורה. אי אפשר לבוא ולהשאיר את אותו האדם אם יש כאן חשד. והרמ״ה כותב שבדברים כאלה, אפילו אם אין שני עדים שהעידו לפני בית הדין, אלא העדויות הן של הילדים. ילד, פחות מבר מצווה, פסול העדות. אפילו הכי קל. בית הדין מתרשם אם הדברים של אותם הילדים דברים נכונים, דברים ניכרים דברי אמת, בית הדין על פי זה יעשה בו משפט כתוב, ולאו דווקא אם יש כאן שני עדים של ממש. ולכן אם אותו המורה מתעסק עם הילדים או דברים אחרים, בית הדין מאלץ אותם שיפטרו אותו ומייד. אבל לפעמים הדברים לא מאה אחוז. נראה כך, נראה על פניו 80%, 90%, אבל זה לא מאה אחוז. מצד אחד, אין לך ראיות ברורות, הילדים אומרים, אבל... עם מצלמה. לפעמים יכולים לשים מצלמה נסתרת, תביא למשרד חקירות, תשים ליד הלוסטרה או מקום אחר. לפעמים יכולים לנסות לחקור את האמת הלאה. אבל בינתיים, עד שנחקור את האמת ונגיע לתחנה הסופית, בינתיים, מה עושים? לפי דעת הגאון רבי חיים פלאצ'י, אז יכולים להצמיד לשם שומר. על ידי שומר יכולים להרשות לו להמשיך וללמד. ועוד. מחכמי דורנו הלכו בדרך הזו. היה מקרה לא מזמן ושאלו את הרב אלישיב. הרב אלישיב הביא להם את דברי רבי חיים פלצ'י, אמר להם, אם יהיה שומר אין בעיה. אותו האדם לא נחה דעתו, אלא הלך לרב שך. נסע לרב שך בבני ברק, ושך אמר לו, צריך לפטר אותו. אז הוא מיד אמר לו את האמת, אמר לו, חכם, אבל רבי חיים פלצ'י ייבדל לחיים גם הרב אלישיב אומרים, אם יהיה שומר יהיה מותר. למה אתה מחמיר, אתה אומר להעיף אותו מיד? ענה להם הרב שך ואמר, תראו, רבי חיים פלצ'י והפוסקים, הם הבינו שהבעיה הזו היא בעיה של תאווה. בעיה של תאווה, שומר מספיק. היום הפסיכולוגים טוענים שזו מחלה. מחלה, לא שומר ולא שומרים, לא יועילו כלל ועיקר, ולכן הרב לא היה מוכן להתפשר. כשהגיע הדבר לידי ההנהלה, ההנהלה היו צריכים להחליט, או הרב אלישיב או הרב שך. אז הם החליטו כמו הרב שך. למרות שזה היה פגם גם לתלמוד תורה, לבית הספר ההוא, זה היה שם לא טוב שהיה להם אחד כזה שם. אפילו האחים לא עשו חשבון והעיפו אותו. עד היום האדם הזה מסכן נע ונד. איך אומרים, אכל אותה בגדול, אוכל מפירותיהם בעולם הזה. לא רק הוא, גם הילדים שלו לא יכלו להתחתן, נשאר כתם על כל המשפחה כולה בגלל הדבר הזה. מכל מקום, הדברים האלה נתונים לשיקול דעת של הרב, של בית הדין, ולפעמים יכולים גם להיוועץ עם פסיכולוג ירא שמיים, פסיכולוג דתי. אלה שהם לא דתיים, אנחנו לא מביאים ראייה מהשותים, יש להם כל מיני שטויות בתורת הפסיכולוגיה שלהם. אבל כשיש רופא ירא שמיים בן תורה, בית הדין יכול להיוועץ בו כדי לדעת מה עלינו לנהוג ולעשות באותו המקרה, האם להיות מתונים קצת, להסתמך על השומר, לא להסתמך, וכמו שאמרתי, תלוי גם בעדויות, עד כמה הראיות הן קרוב לוודאי, עד כמה דברים הן כך או כך, ואז בית הדין שוקל, ורק הוא שיכול להחליט בדברים הללו. מי ישלם עבור השומר? איך? מי ישלם עבור השומר? נעזוב עכשיו את הבעיה של הכסף. התלמוד תורה, כדי לא לקלקל את השם שלו, בדרך כלל מוכן לשלם. לפעמים זה עניין של עוד שבוע, שבועיים, גומרים את השנה. אז כדאי להם שיגמרו את השנה, ואז נגמרת השנה, הוא הולך לדרכו, לא שמים לב. כשאתה זורק מורה באמצע השנה, זו בעיה. ולכן, שם צריך להיות שיקול דעת יותר, וכמו שאמרתי, הדברים האלה נתונים בידי בית הדין, שהוא ישקול את הדברים האלה. אבל עקרונית, מה שקראנו עתה, שאין חסינות בדברים האלה, אנחנו לא עושים חשבון של המשפחה לרחם. כל הכבוד לרחמנות, ישראל רחמנים בני רחמנים, אבל צריך גם לרחם על התלמידים לאידך גיסם, ולכן צריך מיד להפנות את כל העניין לבית הדין. רק עוד הרב, יש מישהו שלפעמים יכול לדעת על השיעור, ואנחנו יודעים שהוא מתעסק. מותר לי לתת אותו לזרוק אותו באמצע השיעור? כן, מותר. מותר. הציבור חלק לא מבינים. אלה שיקשו עליך, הם לא נמצאים עכשיו. באותו יום שהוא יבוא, אז באים גם אנשים... עם אנשים אחרים, ויש לך עסק עם אנשים אחרים, אנשים... מותר לי לבוא ולהטות אותו מה... כן, מותר, אין בזה איסור הלבנת פנים, אין בעיה בדבר. הוא מספר על אדם שחולה במחלה הזו, ולפעמים מגיע לכאן, אז הוא רוצה לסלק אותו. אמרתי לו שיסלק אותו, בוודאי, עדיף יותר שלא ילך כאן, שילך למקום אחר, שילך להתרפא קודם כל, שירפא את עצמו, והקדוש ברוך הוא ירחם עליו. מרן מסיים, אדם שמנדה למי שאינו חייב נידוי. המעשה המפורסם שדיברנו על רבי טרפון, זה המקור של דברי מרן, ולכן בית הדין, כשבא לדון בעניין נידוי, צריך להיות זהיר מאוד, כי הנידוי או החרב השמיטה והפולסה די נורא זה חרב פיפיות. אתה רואה שרבי טרפון נפגע מהדבר הזה, היו צריכים לעשות לו התרה, כי אותו אדם אמר לו אדרבה וכו'. לכן צריכים להיות מתונים בדבר הזה. זה לא כמו דבר אחר. אם בית הדין פסק, אני חייב לשלם עשרה אגורות. אחר כך מתברר שבית הדין טעה, לא קרה שום דבר. היחזירו לי את העשרה אגורות, מה יש? כסף אפשר להפוך אותו חזרה, זוזים זזים. אבל כאן, בנושא של הנידוי, זה דבר חמור מאוד, ובפרט הדבר האחרון שנקרא פולסה די נורא. יש מעשה מפורסם. לפני ארבעים שנה היו קבוצה של מקובלים שעשו פולסה די נורא, וכמעט כולם הלכו לעולמם. היחיד ששרד מאותה הקבוצה היה רב כדורי. הוא האריך ימים ושנים, כנראה היה לו איזה כמיע נגד, היה לו את הכוח ושרד. חוץ ממנו כולם הלכו. ולכן צריך להיזהר בדברים האלה, ולא למהר לחרוץ דין, אלא היו מתונים בדין. אם זה נאמר בכל דין, קל וחומר כאן בנושא של נידוי וחרם, כמו שאמרנו שהדבר הזה חמור שבעתיים. הם לא היו חייבים לעשות את הפוקס הדין, אורי? לא יודע. הנסתרות להשם אלוקינו. אני לא הייתי שם. אם הייתי שם בתוכם הייתי מדווח לך מה היה. אז יכול להיות אולי שהיו צריכים לעשות דברים אחרים. אולי עם ישראל לא היה ראוי. אינני יודע. תקשה קושייה. למה משה רבנו לא עשה פולסא דה נורא לפרעה? קצר ולעניין. כל הסיפורים, הולך ואומר לו, כה אמר השם. מה, משה רבנו לא יודע לעשות פולסא דה נורא? ואם צריך, יביא גם את אחיו אהרון, שניהם ביחד יעשו, יגמרו. לא תמיד אפשר להשתמש. בעבור זאת כן, אבל... לפעמים יש גם סיבות אחרות, שיקולים אחרים, ובית הדין צריך לשקול את כל הדברים האלה. כמו שאמרנו, צריך להיות זהיר ומתון, אבל אם אין ברירה, ואותו אדם ממשיך ברשעתו, עושה את הדברים האלה במזיד, בפשע, אבל לפעמים אין מנוס, ואז בית הדין נזקק לאותו הנידוי.

הלילה, כמו שאמרנו, הירצאית של הגאון רבי אברהם ישעיה קרליץ, בעל הספרים, חזון איש.

הספרים האלה נמצאים כמעט בכל עולם התורה, בכל הישיבות. הרב לא היה מזוהה עם המפסיד. אדרבא הוא לחם נגד המפדל אבל תלך לכל הישיבות שלהם ישיבות ההסדר כל הישיבות יש את הספרים שלו וכולם לומדים באותם הספרים הרב כשהיה חי בחיים חיותו לא זכה להרביץ תורה בעל פה הוא היה ביישן מאוד כשהוא היה מדבר לפני רבים היה לו הימתדת סגורה היה מאוד ביישן והיה קשה לו להתבטא לפני הרבים אבל הספרים שלו הרב זכה וכתב לנו את הספרים אותה הסדרה של הספרים ספרי חזון איש מלאים וקדושים תורה יראת השם וחוכמה דברים עמוקים מאוד מאוד וברוך השם התורה הזו ממשיכה אמנם הרב הלך לעולמו אבל זכה וזיכה אותנו באותה התורה כשהרב הגיע לארץ מי שדאג לפרסם אותו היה הגאון רב חיים עוזר כשהוא היה שם בחוץ לארץ הוא הסתתר ישב ולמד בהתמדה עצומה וברח מכל תפקיד מכל דבר כשהוא הגיע לארץ אז רב חיים עוזר שלח להודיע לארם משה בלוי אמר לו גברה רבה יגיע לארץ ישראל האונייה תגיע תקבלו את פניו וכולי וברוך השם שזכינו אנחנו פה בארץ ישראל שהרב האיר מחוכמתו ולא רק בתורה היה בו חוכמה ותבונה דבר שהוא פלא הפרופסור שהיה אחראי על ניתוחי מוח בבית חולים בילינסון שמו היה פרופסור אשכנזי ופעם ראשונה בא מישהו ואמר לו החזוני שומר מי זה החזוני שומר? הוא בהתחלה צחק מזה אבל החזוניש לא נרתע נתן לו שרטוט אמר לו תחזור עוד הפעם לפרופסור הראה לו את השרטוט אמר לו החזוניש אמר תנתח בצורה הזו טוב אחרי שמביאים לו שרטוט הוא התבונן הוא ראה היהודי הזה צודק ואז הוא התחיל לעריך את הרב היה מקרה שהוא הסתפק כן ננתח לא ננתח ואז החזוניש כתב לו פתק כתב לו פתק נייר צד האחד כן, צד האחד לא, והסביר את כל הדברים על פתק קטן באותו יום היה פרופסור אשכנזי צריך ללמד את הסטודנטים ומה הייתה ההרצאה על הניתוח הזה, אם כן ננתח או לא? אמר להם, אתם לומדים כמה שנים ואנחנו לומדים באוניברסיטה אני אראה לכם פתק, אדם שמימיו לא דרכה כף רגלו באוניברסיטה ותראו איך הוא במילים קצרות ממצה את הצדדים, הראה להם את הפתק תראו את הגדלות של האדם הענק שבענקים גם בדברים שהוא לכאורה מה לו ולעולם הרפואה, מה לו ולניתוחי מוח, המקום הרגיש ביותר בגוף, הניתוחים המסובכים ביותר זה המוח מילימטר אחד ימינה ושמאלה אתה פוגע ואתה הורס ולא מתקן וכן הלאה זה הדרך, והחכם בעומק בינתו היה לו את הסייעתא דשמיא להחליט ולכוון את הפרופסור שיעשה כך או כך ולא זו בלבד אלא כשהקימו את המדינה אותם הבולשביקים ניסו לעקור ולשרש את הדת מארצנו הקדושה מאה שנה כמעט הם לוחמים, אבל כשקמה המדינה הם חשבו שיש להם את הכלים ויכולים לעשות את הכל מה שליבם חפץ. בין היתר, אחת המזימות שלהם הייתה לא מספיק שמגייסים את הבנים שלנו, את החיילים, אלא גם גיוס בנות חובה. זה מה שתכנן בזמנו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, והחוק הזה עבר בכנסת. קריאה ראשונה, שנייה ושלישית, זהו זה, נכנס לספר החוקים, איך אומרים, עבר ברשומות. ואז החזון איש הוא שניהל את המאבק כנגד אותם מרשיעי ברית, כנגד אותם הפושעים, לא נרתע וניהל את המאבק ובהצלחה. כשהגיעו לסוף הדרך, החזון איש היה סקרן לדעת. מיהו החזון איש? מי האדם הזה שניצח אותו? בן-גוריון, סליחה. בן-גוריון היה אבי אבות הגאים. הייתה בו גאווה, היה אדם נמוך, אבל הגאווה שלו הייתה, ובגאוותו שחקים. הוא היה סקרן לדעת מזה. אז הוא ביקש, שלח את יצחק נבון, הוא היה אז המזכיר שלו, הוא בא לחזון איש, אמר, בן-גוריון רוצה לבוא לבקר את הרב, מתי הרב מוכן לקבל אותו? אז החזון איש אמר לו, תראה, הבית שלי פתוח, כל ילד, יש לו שאלה, דופק בדלת ונכנס, ואני עונה לו, לי אין שעות קבלה. אצלהם אדם חשוב, צריך שעות קבלה, לא? אפילו פקידון קטן היום, יש לו שעות, אתה לא יכול להיכנס אצלו מתי שאתה רוצה. אבל אני לא כך. ומייד למחרת בן-גוריון הגיע לשם, והתווכחו ביניהם, היה ביניהם ויכוח, ובן-גוריון יצא, איך אומרים, בפחי נפש מאותו המפגש, שם הוא ראה מי הגדול האמיתי. ואז הוא הציג שאלה לפני החזון איש. אמר, אנחנו, המדינה, יש לנו בעיות אלה ואלה. אתם כנגד הדתיים, יש לכם. אז מי אומר שאנחנו צריכים לשמוע לכם? אולי אתם צריכים לשמוע לנו? הרי אנחנו הרוב. כך הוא טען, אז ענה לו הרב ואמר לו, הביא לו משל, למשור לך משל למה הדבר דומה. שתי עגלות נוסעות, ואין מקום לשתי עגלות לנסוע הכביש צר. עגלה אחת צריכה לרדת לשוליים. את מי אנחנו מורידים לשוליים? אנחנו בודקים. יש עגלה אחת מלאה סחורה, העגלה השנייה ריקה. אנחנו אומרים לעגלה הריקה יותר קלה לרדת לשוליים, ותעבור אותה העגלה המלאה. חזוניש לא נשאר חייו, אמרנו את הדברים בצורה נחרצת, אבל בן-גוריון התקומם, אמר לו, מה? העגלה שלנו ריקה? אנחנו מגינים על המולדת, אנחנו גם עושים מצוות במסירות נפש. אז עניש לא התווכח איתו, לא ענה לו, ונשאר באמירה המפורסמת הזו. היה, ברוך השם, סיעתא דשמיא, והקדוש ברוך הוא נתן חן בעיני אותם האנשים שבאו אחריו. מי שזוכר, אז היה... הפרשה של העסק ביש בקהיר במצרים, והתחלפו דוד מגוריון עם משה שרת, ומשה שרת גנז את אותו החוק. עד היום החוק הזה לא מיושם. פורמלית על הנייר יש חוק גיוס זמנות. בפועל החוק הזה נשאר גנוז בארכיון, וכל זה היה סיעתא דשמיא שאין לנו מנהיג כזה, מנהיג בסדר גודל בעל שיעור קומה שקשה לתאר איך אדם כזה שכל החיים שלו היה סגור ומסוגר בעניינים של תורה וקדושה, יכל גם לנהל את המאבק כנגד אותם האנשים. אז היינו קומץ קטן. כמה היו בכל הארץ? מאה אלף דתיים. היום אנחנו קרוב לשני מיליון דתיים בארץ, אנחנו ברוך השם בעוצמה גדולה, אז היינו קומץ קטן. ואף על פי כן הרב הצליח לעשות את הדבר הגדול הזה, וזכותו יגן עלינו אמן. בכבוד יעלה ויבוא וימכור. עזקו למצוות, אלו לכבוד החזון איש. עזקו למצוות רבותיי, מאה ואחד אומר, כל עמוסים פוסקו לו מן השמיים. מאלו לכבוד החזון איש, מאה ואחד. אפשר גם להגיד בעילום שם, אין בעיה. נראה לכבוד החזון איש, מאה ואחד. למה? עשר סיוע. מאה ואחד, נראה לכבוד החזון איש, רבותיי. תסכולי מצוות. נראה לכבוד החזון איש, מאה ואחד. כן, זה קצת מהיר. מאה ועשרים אומר, עזקו למצוות. מאה ועשרים? מתי? מתי? תסכולי מצוות. נראה לכבוד החזון איש, מתי? מתי? תיאורים לפסול על ידי תרבי מרדכי גודלין. מתי? פעם ראשונה. מתי? פעם שנייה. מתי? מי שבירך אבותינו הקדושים ותיאורים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא יברך וישמור את הנדים הנכבד שזכה וחפש בעילום שמו, יהי רצון שזכות המצווה תגן בעדו, שיזכה לבריאות איתנה, נהורם העלייה, יזכה להקביל את פני מלך המשיח במהרה. זכות החזון איש יגן גם בעד המסייעים. מי שבירך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא ינעך וישמור וינצור את נתן בן מלכה שזכה במצווה זו. מלכה דעלמא יברך את זה ויזכה את זה, יזכה לראות נחל מכל יוצאי חלציו, תלמידי חכמים, גדולי תורה ויראי שמיים, אמן ואמן. בכבוד יעלה ויבוא וידליק. אני ממשיך הלאה את הסעיף הבא. חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף, חייב נידוי. הגמרא, במסכת יבמות, בדף קכא, הגמרא שם עוסקת, אישה שבעלה הלך, נעלם ולא חזר. באים עדים ואומרים, אנחנו ראינו אותו שעלה לאונייה. והאונייה הזו הפליגה בים מים שאין להם סוף. יש ים שאתה עומד מצד אחד ואתה רואה את החוף בצד השני, כגון ים המלח, ים כנרת. ואתה עומד כאן, אתה רואה. אז אם סירה התהפכה, אז אתה יכול להמשיך ולעקוב לראות. הסירה התהפכה. נו, מה עושה האדם הזה? יש לו כיוון, הוא רואה איפה החוף, הקרוב ביותר, ממשיך לסחוט עד שיכול להגיע לחוף ולהינצל. עכשיו, הדבר קל מאוד להחליט מהו מיהו, אם הוא חי או לא. אבל כשזה מים שאין להם סוף, האדם הזה היה באונייה באמצע הים התיכון, האונייה הזאת אמרה. הוא לא רואה את החוף שידע לסחוט ימינה, שמאלה או לפנים או אחור. ולכן, מדאורה הייתה אשתו מותרת. על פי רוב, האישה הזו אינה בגדר רשת איש אלא על בנה. אף על פי כן, מדרבנן, חכמינו החמירו ואמרו, כיוון שיש מיעוט המצוי של ניצולים, ולכן החמירו חכמינו ואמרו שעדיין אסורה. אדם שמעז יפסוק נגד דברי חכמים מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. הגמרא אומרת שם, בייבמות קקא, שצריך לנדות את אותו האדם. ולכן, כל אותם האנשים שמכונים בשם רביי, קונסרבטיבי, רפורמי וכיוצא בהם, כל אלה, לצערי, מגלים פנים בתורה שלא כהלכה. כולם חייבים לדוי. אנחנו מדברים על דוגמא אחת, מים שאין להם סוף, אבל ואידך זיל גמור. מרן מביא דוגמאות, אדם שממציא קל וחומר, גזירה שווה או דברים אחרים מהראש שלו, ועל פי זה פוסק הלכות נגד מה שאנחנו יודעים, נגד מה שנאמר בגמרא בש״ס ובפוסקים, אז גם אותם האנשים צריכים, ויבדילו השם לרעה, להרחיק אותם. ולכן אסור להתקרב לתוך ארבע אמות שלהם, ולא להיכנס לאותם הבתי כנסת שלהם. פה בירושלים כמעט ואין לנו בעיה, אבל אלה שבחוץ לארץ הרבה פעמים נתקלים בבעיה, לפעמים האדם הזה תייר ולא מכיר את המקום. נכנס למונית, אומר לו, אני צריך להתפלל בבית כנסת, תיקח אותי לבית כנסת. הכושי הזה, הנהג, לקח אותו, אבל לאיזה בית כנסת? של הקונסרבטיבים. הוא חשב שהאדם הזה הולך לשווא. ועוד חמש דקות שקיעת החמה, אין לו זמן לחפש איפה אשתיב לך. מה יעשה? תאמר לו שיתפלל בחוץ ביחיד, ולא יתכנס להתפלל עימם בשום אופן. כמו שאמרנו, האנשים האלה הם בחזקת מנודים, ויבדילו השם לרעה לא רק את הרב שלהם, החכם להרע שלהם, אלא גם האחרים, גם הם בכלל, ולכן מן הראוי שיישאר בחוץ, יתפלל וילך אחר כך לדרכו. צריך להתרחק מהם לגמרי. תביא חנניה בין המבקשי האונות.