הלכות נידוי ותוכחה, גדר ההתגוננות במריבה, ברכת ביקור חולים ומורשת הרב רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל

 

- - - לא מוגה! - - - 

אהההההההההה

תודה רבה

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, תודה רבה.

תודה רבה.

סימן ש״ל סעיף מ״ה צורבה מרבנן יכול לנדות למי שהפקיר כנגדו

ואם דינו פסוק כגון שכרעו עבד הוא מנודה לכל ישראל ואם אין דינו פסוק אינו מנודה אלא קטנים ממנו. אגב,

ואפילו לא ביזהו בפירוש רק שכיוון לבזותו לפי האומדנה דמוכח.

אחד הדברים שצריך לנדות עליהם

אדם שמבזה תלמידי חכמים

ולכן אותו החכם ברגע שהוא אמר שיהיה בנידוי כולנו אמורים להיזהר בנידויו

להתרחק מאותו המנודה 400. אבל אחד יוצא מן הכלל,

הרב, רבו של אותו החכם

אם הוא לא רוצה להיזהר בנידוי יש לו את הרשות,

יש לו את הסמכות

שלא להיזהר באותו הנידוי.

כל זה כשהרקע לנידוי היה רקע אישי כמו שאמרנו בדוגמה של ביזיון תלמיד חכם.

אבל אם הרקע לא היה אישי אלא אותו הפושע עבר על עליו ולפני עבר לא תיתן מכשול או כראו עבד וכיוצא בזה אם זה לא דבר אישי

בחיי גוונה ברגע שהוא מנדה,

כולם חייבים להיזהר בנידוי הזה גם רבו של אותו האדם.

מחלוקת בראשונים לגבי אדם שהוא לווה רשע ולא ישלם.

אנחנו יודעים שהאדם הזה יש לו ממון, יש לו כסף,

ולמרות הכל הוא לא רוצה לשלם.

האם רק בית הדין יש לו סמכות לבוא ולנדות או כל אחד יכול לנדות?

מחלוקת, ומרן פוסק,

שגם אותו המלווה, למרות שהמלווה הזה הוא אדם פשוט, הוא לא תמיד חכם,

אם הוא הלך ונידה אותו הנידוי תופס ואנחנו חייבים להתרחק ממנו 400. הרמ״א חולק,

הרמ״א אומר לא,

הבית דין יכול לנדות.

אבל אנחנו אנשים פשוטים, אדם לא יכול לעשות דין לעצמו.

יש לנו בדיני ממונות את הסוגיה המפורסת.

האם אדם עושה דין לעצמו, אבי דין איש דינה לנפשי או לא.

ואדם רשע, אדם פושע, שאנחנו יודעים בוודאי שהוא לא ישמע לבית הדין,

הלבד כולה עלמא, אדם עושה דין לעצמו.

איך אומרים בסלנג שלנו?

אסור לך לקחת את החוק בידיים.

תודה.

ולכן,

אם האדם הזה פושע, בלאו הכי לא ישמע לבית דין.

אין לנו ספק.

ודאי שמותר לי לקחת את החוק בידיים כנגדו.

אבל אם האדם הזה צייד דינה,

גם אם אני צודק, אסור לי לבוא כנגדו.

זה הדין שם, בדיני ממונות.

האם גם פה,

בקטע הזה, האם גם בנושא של נידוי או לא, זה הוויכוח שיש בראשונים.

והרמה אומרת שאדם לא יכול לעשות דין לעצמו. אלא,

האדם הזה הוא נווה רשע ולא ישלם. לא רוצה לשלם לך,

תיגש לו בדין.

הבדין יעשו בו משפט כתוב.

מרן לא נוקט כך. אלא, כיוון שברור לנו הדבר שהאדם הזה פושע, רשע,

מובה רשע ולא ישלם,

גם אם המנדה היה אדם פשוט, אדם רגיל, היה המנדה הזה המלווה,

גם בזה הנידוי תוחס, ואנחנו אמורים להתרחק ממנו ארבע אמורות.

אולי גם המלווה יכול לתת מכות לבוד את הכסף. נותר לנו לאכות אותו בגלווה?

שוב, כדאי בדברים הללו לקבל את הפסק מבית הדין. לפעמים האדם נוגע בדבר ולא תמיד הוא מדייק בדברים האלה. ולכן, מלכתחילה, כדאי,

כל נקודה כזו, כל פרט כזה, כדאי לשאול את בית הדין, ומה שבית הדין יפסקו ינהג ויעשה.

המבזה את החכם, אפילו בדברים,

אפילו אם אותו החכם עליו השלום מת, אפילו הכי צריך לנדות אותו.

איך בית הדין יודע?

גובים עדים. מי ששמע אותו, שאומר בזה,

יעשה בו משפט כתוב.

בית הדין מנדין אותו ברבים.

אם האדם הזה חזר בתשובה שלמה,

הלך, פייס את אותו החכם. בית הדין, שנידו אותו,

הם עושים את ההתרה.

אם נידה אותו, חכם אחד.

גם את ההתרה מספיק שיעשה חכם אחד.

בלשון חכמנו, תות אסר, תות שרה,

אין צורך שיהיו כל השלושה דיינים.

אבל אם שלושה נידו אותו, אותם השלושה צריכים לעשות את ההתרה.

כל זה בתנאי שיפייס את החכם.

שקודם כל ילך וירצה את החכם,

ורק לאחר מכן יכולים לעשות לו את ההתרה.

החכם בעצמו, כמו שאמרנו, שעשה את הנידוי,

הוא לא צריך לשאול את הבית דין, אלא תות אסר, תות שרה,

הוא יכול בעצמו לבוא ולעשות לו את ההתרה.

אחרונים דנו

מה הדין

אם החכם היה אשם במריבה.

הוא התחיל בעניין.

כתוצאה מזה, אותו האדם מתחצף אליו.

האם צריך לעשות לו נידוי או לא?

המסקנה היא שוואל תעשה עדיף.

אמר שם בספרו דעת תורה הוא מציין לנו את המחלוקת האחרונים בדוגמאות אחרות,

שמשם אנחנו לומדים גם פה לענייננו.

הדוגמה הראשונה

נאמרה בחוש המשפט סימן תכא סעיף יג

יהודי בא הכה את חברו

אותו האדם המוכה קרא לו ממזר

אחרי זה הולכים לבית הדין יש כאן

תביעה ראשונה קיבל מכות נפצע כך וכך קרא

האדם השני מגיש תביעה נגדית הוא קרא לו ממזר

בית הדין פסק בתיק הראשון

כך וכך היה נזק תשלם לו כך וכך

מגיעים לתיק השני אותו האדם קרא לו ממזר

מה הדין?

אומר המארם לא עושים לו כלום

כך כותב המארם

מארם רוטנבורג החדשות בסימן קעט

בתיק השני אנחנו לא מטפלים סוגרים את התיק השני

תגיד למה הוא קרא לו ממזר? איך אתה קורא על יהודי כאשר אתה קורא לו ממזר?

עונה הרב ואומר כי איחם לבבו

זאת אומרת האדם הזה לא הוא התחיל

אותו המנוול הוא שבא והתחיל במכות

והאדם הזה יצא מהכלים, איבד את העשתונות ולכן קרא לו ממזר

אין לנו טענות על אדם שהגיב בצורה הזו

הוא מביא כמשל את מה שאמרה התורה בחומש דברים פרשת שופטים

שם נאמר

אנחנו מכינים ערי מקלט לאותם האנשים שהרגו נפש בשגגה

ולא מספיק עיר אחת אלא התורה אומרת שלוש ערים תבדילי לך

כדש נפתלי, זו צפת,

שכם וחברון ולמה? התורה אומרת אם יהיה רחוק

יכול להיות שאותו גואל אדם ירדוף אחריו וישיג אותו ויהרוג אותו

ואי אפשר להעניש את אותו גואל אדם למה?

יהיה חם לבבו.

זה הלשון של הפסוק שם ומשם לומד הרב לעניין זה.

ככה העתיקו להלכה מהריו והרמה שם בחושם משפט סימן תכא סעיף יג כך הסכימו גם שאר האחרונים וכך ההלכה.

אז אם שם אתה פוטר את האדם הזה שקרא לו ממזר למה?

כי הוא לא יזם אלא התגונן וכתוצאה מהמכות הוא אמר מה שאמר

אותו דבר גם לענייננו גם פה שבות יעקב ומשפטי שמואל הם חולקים בדבר הם אומרים נכון הדבר שאותו האדם פושע

הרביץ מכות

חטאו יישא האיש ההוא הנה חייבנו אותו לשלם

לכן אתה לא סוגר את התיק השני אתה צריך לעשות גם לשני משפט כתוב זה המחלוקת שם

מחלוקת גם פה לענייננו והכלל של הרשב״א שספק נידוי לכולה פה אצלנו לא נעשה לו את הנידוי.

דוגמה נוספת שגם שם דנו האחרונים גם שם יש את המחלוקת.

המשנה הגמרא ומרן באבן העזר סימן קטו דנים מתי מגיעה לאישה כתובה ומתי לא.

אישה שעוברת על דת משה ויהודית

יוצאת בלי כתובה.

אחת הדוגמאות

אם האישה הזו מקללת את ההורים שלו מקללת את האבא והאימא שלו

אחרי הגט הוא מביא עדים הנה היא הייתה מקללת כך וכך

ולכן היא יוצאת בלי כתובה.

שם, דן הראם,

בסימן הגדול, מה יהיה הדין

אם הבעל התחיל, הבעל נתן לה מכות,

והיא כתוצאה מהמכות האלה התפרצה וקיללה את ההורים שלו.

מה הדין בזה?

אומר הראם, כי איחם לבבה, שוב,

האדם הזה הוא המנוול, הוא אשם,

והיא המסכנה התפרצה ולכן אין עליה טענה,

ולכן נותנים לה את הכתובה.

ככה העתיקו גם שאר הפוסקים, תראו, באבן עזר שם,

בסימן קטו,

בבארת אם, סעיף קטן יד,

גם האחרונים האחרים הלכו בכיוון הזה.

שוב, שוב השבות יעקב, גם שמה יחלוק.

אומר אלא, גם אצלנו, בנושא של הנידוי,

בכל הדוגמאות השבות יעקב יחלוק,

אבל בכולם המסקנה היא,

לא כדברי השבות יעקב, אלא כדברי המהרם,

הראם, מהריו והרמה,

ולכן אנחנו מתייחסים תמיד מי יזם את המריבה והמכות,

ולפי זה אנחנו מחליטים ופוסקים את ההלכה.

אתה מנודם, לא יכול לנסות.

לא יכול לנסות.

הנידוי שלו הוא לא נידוי, אז מה שאמר שבות יעקב.

השבות יעקב לא מדבר שהאדם הזה נידה את אשתו, לא.

אלא אותו האדם רוצה לנשל אותם מהכתובה.

אז נכון הדבר שהוא מנודה בגלל שהרביץ למכות,

אז הוא יחזור בתשובה שלמה, יפעס אותה, יבקש ממנה מחילה,

וילך אחר כך לחקרן ויעשה התרה על הנידוי.

אנחנו מדברים כאן על מה שהיא ביזתה את ההורים שלו.

האם מה שהיא ביזתה את ההורים מפסידה את כתובתה או לא?

האם אנחנו מסתכלים מי התחיל והיא רק נגררה או שלא חשוב לנו מי התחיל?

אם היא הייתה שואלת אותנו לפני שהיא הייתה מקללת את ההורים שלו,

מה היינו אומרים לה? היינו אומרים לה עצה פשוטה,

הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם ישבים,

עליהם הפסוק אומר בשופטים, סוף פרק ה',

ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכולי, דבר גדול, מעלה גדולה.

בוודאי שלא היה טוב מה שהיא עשתה,

ודאי שהיינו אומרים לה להתאפק.

אבל כבר נעשה מה שנעשה,

והשאלה היא רק האם בגלל זה היא מפסידה את הכתובה או לא, ורוב הפוסקים דעתם,

כיוון שהוא התחיל במריבה, הוא הרביץ את המכות,

ולכן לא מפסידה את הכתובה.

או בנושא, בדוגמה השנייה של חוש המשפט, שקרא לחברו ממזר,

אתה סוגר את התיק,

את התביעה הנגדית,

אותו דבר גם פה, לענייננו,

רק אם החכם היה צודק.

אבל אם החכם לא היה צודק והוא התחיל לרשום במריבה,

גם אם השני לא עשה כהוגן, והשני שביזה את החכם לא היה מאה אחוז,

אף על פי כן אנחנו לא עושים לו את הנידוי.

דבר מוכזק בכתובות, אנחנו נגיד קימלי קשר ליעקב.

כאן קשה לומר קימלי נגד כל הראשונים. זה לא מחלוקת שקולה. במחלוקת שקולה אתה אומר קימלי.

אבל כאן יש לנו את דברי מהרם, הראם,

מהריו, הרמה, כל הפוסקים הלכו נגד דברי השבות יעקב,

ויהיה קשה לומר את הכלל של קימלי.

בסדר, אז היא תלך, תפייס אותם, תתנצל לפני ההורים שלו, ותגיד, כך וכך היה, הרביץ לה מכות רצח וכולי, ולכן היא נאלצה והיה לה פליטת פה.

אז תגיד לה שתלך לפייס אותם.

אבל מכאן ועד להפסיד את הכתובה, יהיה קשה לבית הדין לבצע את הפסיקה הזו.

אם נידו לאדם אחד על שעבר עבירה וגזר שר עונש על מי שיחזיק הנידוי,

חייבים להיכנס בספק עונש כדי להחזיק דתנו.

אבל אם נידו על דברים שבינו לחברו, כגון

שעוד לכל הערכאות של גויים, אין לנו חייבים להיכנס בסכנת העונש.

כאן בארץ אין לנו בעיה, אנחנו יכולים לעשות נידוי.

בתי הדין, החכמים, יש להם רשות ואף אחד לא יפריע.

תעשה נידוי, חרם, פונסא דנורא, הכול מותר.

אבל בהיסטוריה,

היו הרבה מדינות בעולם שצמצמו את הסמכויות של החכמים ולא הרשו לחכמים שיעשו נידוי. עד כדי כך,

בית דין, אם הדיינים יעשו נידוי,

יעשו כנגדם כל מיני עונשים,

ייקחו אותם לבית הסוהר וכיוצא בזה.

והשאלה היא,

בא איזה אדם פושע ובית הדין רוצה לנדות.

מצד שני, הבית דין חושש.

אולי חלילה וחס ינקמו בו ויקחו אותו לבית הסוהר.

השאלה היא, האם בית הדין חייבים למרות הכל לסכן את עצמם או לא.

ומרן מביא בשם תרומת הדשא, אלא על פי הסוגיה בברכות כ',

שחייבים לסכן את עצמם.

אם האדם הזה עובר לפני העיוור לא תיתן מכשול, או עובר בלאו אחר,

שצריך לנדות אותו, מנדים.

לא עושים חשבון,

ועליהם, על הדיינים, נאמר, לא תגורו מפני איש.

אבל,

כל זה במה דברים אמורים?

אם האנשים האלה דנים, אם הדיינים האלה דנים, בגלל שהאדם הזה עשה פשע מסוים,

עבר על מה שאמרה התורה.

אבל כשיש לנו בעיה עם לווה רשע ולא ישלם,

האדם הזה חייב לו מאה שקל,

ולכן באים בית הדין לדון מה לעשות.

יש לו מאה שקל לשלם, והוא לא רוצה לשלם. דובר רשע ולא ישלם.

מה צריך לעשות? בואו, משפט כתוב, צריך לנדות.

אבל,

כתוצאה מהנידוי, ייקחו את הדיינים לבית הסוהר.

האם בשביל מאה שקל הדיינים צריכים להסתבך?

לא.

זה מה שמרן מסכם, בשם תרומת הדשן,

שכאן הרקע הוא ממון, בית הדין לא חייב להסתבך בגלל הממון הזה.

איך למדנו בהלכות צדקה?

בהלכות אבידה, והתעלמת פעמים שאתה מתעלם.

הכיצד? אם הייתה שלא מרובה משל חברו.

נכון שמצוות השבת אבידה היא מצוות עשה דאורייתא, אבל הרקע של המצווה ממון.

אז אם אני אפסיד יותר ממאה שקל,

אני לא חייב לטפל באבידה ששווה רק מאה שקל.

אותו דבר גם בדבר הזה, ולכן אנחנו פוטרים את הדיינים מלעסוק בעניין האמור.

הרמ״ם מצטט לנו את דברי מהריו לגבי מצוות התוכחה,

שגם שם אין צורך להוכיח כשיש לאדם חשש להפסד ממון.

זאת אומרת,

התורה בחומש ויקרא, פרשת קדושה.

אושי מצווה אותנו, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא.

אבל אנחנו יודעים שאם האדם הזה ילך ויוכיח אותו,

אותו הבריון ילך ויחתוך לו את הגלגלים של הרחם.

יקום בבוקר, יראה ארבעה גלגלים חתוכים.

האם בחיי גוונה חייב?

יש עדיין מצווה תוכיח תוכיח או לא?

והרמב״פ עושה כדעת מריו שבחיי גוונה אינו חייב.

אבל יש חלקים,

זה לא מוסכם.

תראו את דברי הרב פרי מגדים בספרו, תיבת גומה,

ובא בפתחי תשובה יורד דעה, סימן קנז,

והוא מסביר את הדברים בצורה יפה.

נביא לנו את דברי הגמרא בשבת נה.

אדם שיכול להוכיח, יכול להשפיע על אנשי עירו,

הוא שותק, לא מוכיח אותם, נתפס בעוון אנשי עירו.

יכול להוכיח את בני ביתו,

אין לו השפעה על אנשי העיר, אבל על בני ביתו יש לו השפעה,

והוא שותק,

נתפס בעוון בני ביתו.

אז אם תסביר שכאילו הוא בעצמו עשה את הדבר הזה,

אז גם אם יש הפסד ממון, הוא חייב להוכיח.

אם אומרים לאדם, או שתאכל חזיר, או ניקח לך את הממון, ניקח לך את האוטו,

חייב לוותר על הממון, ובלבד לא לאכול את החזיר.

וכאן,

כשהאדם הזה לא מוכיח את חברו שאוכל נבלה,

כאילו הוא בעצמו אוכל נבלה.

אז כמו ששם אתה אומר, חייב למסור את ממונו, גם פה הייתי חייב למסור את ממונו.

זה הוויכוח שיש בין הפוסקים, וכמו שאמרנו, המסקנה היא,

אין חובה שווה אל תעשה.

הנפקא מינה עוד בחקירה הזו, במחלוקת הזו.

אם האדם הזה ראה אותו אוכל נבלה ושתק,

לא הוכיח אותו, לא אמר לו שום מילה.

אחרי שנה,

הוא רואה שאותו האדם, ברוך השם, חזר בתשובה.

הוא מספר לו,

הלכתי לישיבת השלום, עשיתי שם תיקון על מה שאכלתי נבלה,

ברוך השם, הכל בסדר.

עכשיו, אותו האדם

שלא הוכיח,

הוא בא כעת לאותו החכם ואומר לו,

אני הפסדתי את מצוות התוכחה,

האם אני חייב עכשיו תיקון או לא?

תאמר, ההוא כבר חזר בתשובה,

מחק את הכול, אז גם אצלו באופן אוטומטי הכל נמחק.

אבל אם תאמר כאילו הוא בעצמו גם אכל נבלה,

אז ההוא עשה תיקון. אתה עדיין לא עשית תיקון,

אז תלך לרב בצרי שייתן לך תיקון.

זו השאלה, שוב תלויה בחקירה הזו,

במחלוקת הזו. ולכן, אדם חכם ונבון,

לא צריך לשתוק.

לשמור על זכות השתיקה, זה מושגים שיש במשטרה.

אין בהלכה מושגים כאלה.

פה אנחנו חייבים מצוות עשה דאורייתא הוכיח תוכיח את עמיתיך.

ידוע מה שאומר בספר חסידים

אדם שמוכיח את חברו.

אם חברו שמע לו, מצוין, הנה מתו.

ואם לאו,

כל המצוות שיש לאותו האדם שלא קיבל את התוכחה באים אליי,

וכל העבירות שלי הולכים אליו.

עד כדי כך,

העניין של אדם שלא רוצה לקבל את התוכחה.

ולכן כל אדם, כשהוא הולך להוכיח, יודע מראש,

איך אומרים? הוא הולך על בטוח. ממה נפשך?

הוא יוצא משם ברכוש גדול, ולכן...

לא יירתע האדם מלהוכיח, אלא יאמר בלשון יפה בדרכי נועם. קודם כל הוא מקיים עצמת עשה מן התורה ואוכל מפירותיהם בעולם הזה.

יש גם את הדברים האחרים שאמרנו.

והגאון חידה בספרו חומת תנ״ך

בחומש ויקרא פרשת קדושים על הפסוק הוכיח תוכיח את עמיתיך הוא רומז ואומר.

כשאדם בא להוכיח התכוון שיצליח.

הוכיח תוכיח את עמיתיך תתכוון שהוא יקבל את התוכחה.

לא תישא עליו חטא, אל תכוון להלביש עליו את החטאים שלך להתפטר מהעוונות על ידי שהוא לא יקבל את התוכחה.

אלא שיעשה מאמצים שיהיה לו חן שדבריו יהיו נשמעים ולכן כל אחד ואחד מאיתנו בכל נושא בין אם זה דאורייתא בין אם זה דרבנן לעולם אנחנו חייבים לומר.

רק במקרה הזה כמו שתיארנו שאותו הבריון עלול להתנקם בו ילך ויחתוך לו את הגלגלים של האוטו או שיזיק לו בצורה אחרת

כשיש חשש הפסד ממון בזה אנחנו פטורים אבל אם אין חשש להפסד ממון

בוודאי שיש עלינו את החובה להוכיח.

אבל האדם הזה ברוך השם חזר בתשובה ברגע שקיבל עליו

אז הוא מודע למה שעשה הולך ומתקן ועושה את כל הדברים מיותר לומר לו אין צורך הוא מודע לזה הוא לא טיפש הולך ומתקן ועושה כבר את הכל

כל מה שצריך להוכיח אדם שממשיך ברשעתו רק אדם כזה צריך להוכיח

אתה רואה בחור רווק בן שלושים צריך להוכיח אותו התורה אמרה

ואתם פירו רבוד מצווה ראשונה שילך להתחתן מה הוא מחכה הוא רוצה שתרד אחת מהשמיים

שתהיה גם יפה גם משכילה גם עשירה וגם וגם וגם חרבנה זכור לטום מה הוא רוצה

ולכן כל פעם שאתה רואה אותו צריך להוכיח אותו אסור לשתוק לאותו האדם

אם אתה הולך להתפלל מנחה בבית הכנסת

מנחה אליבא דקול עלמא מצווה דרבנן

מצווה דתוכחה הוכיח תוכיח את עמיתיך זו מצווה מן התורה

לפני שאתה מתחיל מנחה תגיד לשם איכות קודשה ברוך ושכינתן היא באה לקיים מצוות עשה דאורייתא הוכיח תוכיח

תלך תגיד לו נו מה הסוף

אם האדם הזה לא יודע טוב עברית אז תגיד לו בערבית ובעדן

תגיד לו שהוא חייב להתחתן חייב להביא בנים ואין לדבר סוף צריך להתפשר

בין המצוי והרצוי לשאת אישה בהקדם הוא לא יכול למשוך את הזמן יותר מדי

אני אומר משל על הבעיה הזו לאו דווקא זה הוא עדין גם בעיות אחרות לפעמים האדם הזה שולח את הבן שלו שילמד בבית ספר לא טוב אתה יודע מראש בתחנה הסופית באותו בית הספר יוצאים ילדים לא טובים יוצאים משם ילדים לא מחונכים שורש פורה ראש ולענה בלי תורה בלי יראת השם אתה אומר לו פעם ושתיים

עדיין לא סיימת את המצווה הגמרא אומרת ברמה המציאה

למד אלף הוכיח תוכיח אפילו מאה פעם אתה רואה אותו בבית הכנסת לפני שתתחיל מנחה תגיד לו אתה חייב להעביר את הבן שלך לתלמוד תורה טוב כדי שיתחנך

על פי דרכי התורה ויראת שמיים, כל פעם שאתה רואה אותו עוד פעם ועוד פעם אתה חייב לחזור. אלא אם כן, כמו שתיארנו קודם,

אם אתה יודע שאם תגיד לו עוד פעם,

אתה מחר בבוקר תראה את הרכב, ארבעה גלגלים עם פאנצ'ר, כולם קרועים,

טוב, אז בזה אם יש חשש כזה אתה פטור.

אבל אם האדם הזה לא יעז לעשות לך את זה, הוא פוחד ממך,

אז בחיי גוונה, כל פעם שאתה רואה אותו,

יש עליך את החובה להוכיח.

יש לך סף שהוא יעביץ לו.

יש לך סף שהוא יעביץ לו.

אני מקווה שלא יהיה בן שישי.

עכשיו אין דלמון עומד בכוחות הביטחון.

והמפמיל השיר שלו אומר לו ללכת לעשות עבודה,

שהוא רואה לעצמו שזה דבר מהתורה שאסור לו לעשות.

כן, הגמרא במסכת ערכים בדף ט״ז,

הגמרא מתייחסת לשאלה שלך ומביאה את מה שמסופר בספר שמואל א',

עד היכן חובת התוכחה?

הגמרא מנסה ללמוד ממה שכתוב אצל שאול המלך ובנו יהונתן.

שאול המלך בסוף ימיו היה לו רוח רעה ורצה להרוג את דוד המלך.

אמר ליהונתן, תשלח ותביא אותו כי בן מוות הוא.

ויהונתן קיים את מצוות התוכחה, הוכיח את אביו.

הרי הגמרא שם, באהבה מציאה ל״א דרשה שהמצווה,

החובה, הוכיח תוכיח גם הבן את אביו,

גם התלמיד את רבו.

וכך עשה באמת יונתן,

מיד הוכיח את שאול המלך ושאל אותו למה יומת מעשה?

התגובה של שאול המלך הייתה תגובה כפולה.

קודם כל, קילל אותו, בין אהבת המרדות וכו'.

דבר שני, גם זרק עליו את החנית.

ולכן בגמרא יש מחלוקת, האם ברגע שהוא מקלל,

זה כבר פוטר אותי מחובת התוכחה,

אני לא צריך להמשיך ולהוכיח אותו,

או עד הכאה.

זו המחלוקת שם בגמרא בערכין טז, מחלוקת גם בראשונים.

הרמב״ם, תראו בחלק א' בהלכות דעות פוסק,

שחובת התוכחה עד הכאה.

הקרב בידינו תמיד, בכל מחלוקת, ספק דאורייתא לחומרה.

קל וחומר כאן, שגם הזוהר הקדוש הולך בשיטה זו שעד הכאה.

ולכן, אם אין חשש שהאדם הזה יכה אותי,

אותו האדם חלש ממני.

איך אומרים? לא שווה מכה.

הוא לא יעז להרים על היד, הוא חלש.

מקסימום הוא יכול לקלל.

אז הוא יקלל, הקדוש ברוך הוא יברך אותך.

ולכן, כל פעם שאתה רואה אותו,

עוד פעם ועוד פעם, אפילו מאה פעם,

עד שיחזור בתשובה,

אתה חייב להוכיח אותו, תעביר את הבן שלך לתלמוד תורה טוב, ששם יגדל בתורה, ביראת שמיים.

רק אם האדם הזה בריון, הוא מסוגל לתת לך מכה,

הוא מאיים עליך. אם עוד פעם תדבר, תקבל מכות.

אם הוא אמר את המילים האלה,

יותר מזה אנחנו לא חייבים.

מאותו רגע והלאה אנחנו פטורים מהעניין הזה.

אבל כמו שאמרתי, אם הוא לא שווה מכה,

אז בחיי גוונה יש עלינו את החובה.

ולכן, כל פעם שאתה רואה את הרווק הזקן הזה, בא...

להתפלל, או שאתה רואה אותו בשוק, או בכל מקום אחר.

עוד פעם, תוכיח אותו, הוכח, תוכיח את עמיתיך.

אמרנו שזה בכל אתרי הגליצוות, בין בדברים שהם דאורייתא, דרבנן, בכל.

הגמרא שם, במסכת ברכות ל',

מספרת בהרחבה את הסיפור של עלי הכהן וחנה הנביאה.

ועלי הכהן הוכיח את חנה,

הוא חשד בה שהיא שיכורה.

שאל אותה, עד מטה תשתכרין, הסירי עינך מעלייך.

ואז היא ענתה לו, לא אדוני, וכו'.

מכאן הגמרא לומדת אדם שרואה בחברו דבר מגונה, שצריך להוכיח אותו.

השאלה היא, למה הגמרא צריכה להוכיח מכאן?

כתוב בפירוש בתורה, הוכיח תוכיח את עמיתיך.

למה צריכים ללמוד את זה מכאן?

אלא,

כאן הבעיה שאסור להתפלל כשאדם שתה קצת יין,

זה לא איסור דאורייתא, אלא דרבנן.

הוכיח תוכיח את עמיתיך, נאמר בדבר שהוא דאורייתא.

מנין איננו בדאורייתא?

זה הגמרא לומדת מכאן,

שאלי הכהן הוכיח את חנה, מזה אתה לומד,

שגם אדם שמפסיד מצווה דא רבנן,

או עובר בקום ועשה על איסור דא רבנן,

שגם בזה אין לנו את הרשות לשתוק,

לשמור על זכות השתיקה, אלא חייבים לבוא ולומר, להסביר ולהוכיח אותו.

אבל לזה שלא יעזור, אולי שיהיו שוגגים מאשר מזידים?

בשאלה רבה זה דוגמא לסתם.

בדברים שאינם מפורשים בתורה,

אז הגמרא אומרת את הכלל הזה,

מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. ברגע הזה הוא שוגג.

אם אתה מוכיח אותו, לא רק שלא הועלת,

אלא גם הזקת.

הוא נעשה מזיד, שהוא ילך ויעשה את הדברים עוד הפעם ברשעות,

והגדלת את העוון שלו.

מרן מצטט את התוכן של ההלכה הזו בכמה מקומות.

באורח חיים סימן ש״ג, סעיף י״ח,

שם לגבי טלטול תכשיטים במקום שאין עירוב.

וגם שם מרן אומר, מוטב שיהיו שוגגות ולא יהיו מזידות.

או בסימן ש״לט לגבי אנשים שעוברים על ההלכה ורוקדים או מוחאים כפיים ביום שבת.

הרי יש לנו את הגזירה שמתקן כלי שיר.

הגמרא אומרת שאם אתה יודע מראש שלא ישמעו לנו,

מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים.

וגם הרמ״ם מצטטת את זה להלכה.

גם בסימן תרח״, סעיף ב׳ לגבי תוספת יום הכיפורים,

גם שם נאמר את הכלל הזה. מרן מעתיק את מה שנאמר במגילה ל׳, בביצה ל׳,

שגם שם אם אנחנו בטוחים שלא ישמעו לנו,

מוטב שיהיו שוגגות ולא יהיו מזידות.

אבל כתבו לנו הראש והריף בשבת נ׳ה.

כל זה אם אתה בטוח במאה אחוז שלא ישמעו לנו.

אבל אם זה ספק, אתה חייב להוכיח. למה? התוכחה דאורייתא.

וספק דאורייתא לחומרה.

כך דעת רוב הפוסקים וכך ההלכה למעשה.

לכן, כל מה שאמרנו עד עתה,

מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים, הכוונה היא

שאני בטוח במאה אחוז שלא ישמעו לנו.

אבל כשהדבר הוא עדיין בגדר ספק,

תנסה לדבר על ליבו.

אם האדם הזה יש לו,

ברוך השם חן,

אומר את הדברים בלשון יפה,

בוודאי שהדברים שלו, בעזרת השם, יישמעו.

סיפר לי אדם שחזר בתשובה.

הוא אומר, תראה, אני גדלתי בבית לא דתי.

נולדתי ברומניה.

ההורים שלו היו לא דתיים, הוא אומר, לא ידענו כמעט מה זה דת.

אבל למזלו, בשמיים גלגלו,

הכלה שלו הייתה בחורה דתייה.

הוא היה הולך לבקר את הכלה,

הוא אומר, האימא שלה הייתה מביאה כיפה, הייתה אומרת לו,

עכשיו כולם הולכים להתפלל מנחה,

קח את הכיפה, לך תתפלל.

הוא אומר, הייתה אומרת את זה כל כך יפה,

הוא אומר, לא יכולתי להגיד לה את המילה לא.

הוא אומר, לקחתי את הכיפה,

הוא אומר, הלכתי לבית הכנסת, הוא אומר, אני לא יודע איך מתפללים.

הוא אומר, לא למדתי מימי מה זה תפילה.

הוא אומר, זה היה צריך הילד הקטן שלידי להראות לי איפה מתפללים וכן הלאה.

הוא אומר, היא שהצליחה לדחוף אותי, לגלגל אותי, שאני ברוך השם שומר תורה ומצוות,

אבל היא לא הרביצה לו מכות, לא צעקה עליו צעקות,

ולא שבחה לו שמן רותח על הראש,

אלא בלשון יפה, לשון נעימה, היא הצליחה בדבר, והנה היום ברוך השם,

הוא יהודי בן תורה, שומר תורה ומצוות, וכל בניו תלמידי חכמים.

אז כל זה, האומנות,

אם האדם הזה מדבר בלשון יפה,

בחן שבעזרת השם דבריו יהיו נשמעים.

הגמרא מביאה שיטה שם בערכים טז,

השאלה היא אם יש היום בדורנו אדם שיכול להוכיח,

כי אם יאמר לו טול כיסה מבין שיניך,

יענה לו טול קורה מבין עיניך.

אבל ההלכה לא כך.

הפוסקים לא העתיקו את הסוגיה הזו להלכה.

אתה רואה בעשרות מקומות,

גם מרן בשולחן ערוך,

גם שאר הפוסקים כן מחייבים להוכיח גם בזמן הזה.

אדם שהוא עצבני, הוא רק מתחיל לדבר,

מתחיל לצעוק צעקות, עוד מעט הוא ירביץ מכות.

אז אחד כזה לא יודע לדבר בנחת, יכול להיות שאדם כזה יהיה פטור.

אבל אדם רגיל,

אדם בינוני, יש לך שליטה עצמית,

תנסה לומר את הדברים במתק שפתיים, כולנו חייבים במצוות התוכחה.

וההסבר לכל זה נותן לנו רבי שמעון בר יוחאי,

כדי שנבין את מה שהקדוש ברוך הוא מחייב אותנו בתוכחה,

הנגלות לנו לבננו.

למה הדבר דומה?

אדם בא ולוקח את הקונגו וקודח חור באונייה.

אתה בא אליו ואתה אומר לו, מה אתה עושה?

הוא אומר, אני שכרתי את החדר הזה,

הנה הכרטיס,

הוא סוגר בפניך את הדלת, צנעת הפרט, כך הוא אומר לך.

מישהו ישמע לו?

אם החדר שלו יתמלא מים,

זה לא רק החדר שלו יטבע בים, כל האונייה כולה תטבע בים.

כך עם ישראל כולו, כולנו באותה האונייה,

ולכן ברור הדבר שאנחנו לא יכולים להחריש ולשתוק.

האחריות הקולקטיבית שיש עלינו מחייבת אותנו לומר את הדברים פעם אחר פעם,

עד שאותו האדם, בעזרת השם,

יחזור בתשובה שלמה ויתקן את אותו העבור.

לגבי מה שהם דודי יונתן, יש פה עוד בעיה של בפני עיוור.

ברגע שאבא יוצא לרים יד על הבן,

יד על בפני עיוור.

אני רוצה להרוויח מצוות, אני מרשים אותו. יונתן לא חשש בהתחלה מהדבר הזה,

כי יונתן לא ידע עד כמה הרוח רעה רודפת את שאול.

הרי שאול המלך אהב את בנו יונתן, יונתן לא היה קטיל קנה בעגמה.

הגמרא אומרת,

שיונתן היה אב בית הדין, היה ראש הסנהדרין

ולכן יונתן בהתחלה לא חשש שיקרה הדבר הזה. בסוף לצערנו קרה מה שקרה,

אבל אתה רואה בהמשך,

אחרי הסיפור הזה יונתן יותר לא הוכיח את אביו שאול.

ולמה לא הוכיח יותר?

בגלל הקללה,

בזה כבר היה פטור, או בגלל שזרק עליו את החנית? זה הוויכוח בגמרא,

וכמו שאמרנו,

אנחנו הולכים במחלוקת הזו לחומרה,

ולכן גם אם אותו אדם יקלל,

עדיין אתה לא פטור, אתה עדיין חייב בדבר הזה.

פעם היה איזה ילד שרצה להיכנס לישיבה,

אמא שלו התנגדה,

היא לא הסכימה.

אבא הסכים דווקא, האמא לא הסכימה.

אז מה עושים במקרה הזה? לא הלכתי לבד,

לי קשה לדבר עם נשים,

לקחתי את אשתי,

והלכנו לשם ודיברנו.

כשנכנסנו, אל תחשוב שקיבלו אותנו בסבר פנים יפות,

אלא היא התחילה לצעוק, לבזות, לקלל, לא דיברנו.

דיברנו בנחת, הסברנו את הדברים,

ובסופו של דבר הצלחנו. הבן שלה היום, תלמיד חכם גדול בתורה, מרביץ תורה ברבים וכולי,

אז גם אם היא קיללה בהתחלה, גם אם היא אמרה איזה מילים קשות,

לא צריך להיבהל, צריך שהאדם,

יהיה לו סבלנות.

איך אומרים? תיקח מעיל גשם,

שאם יריקו עליך, לא תתלכלך.

היה אדם מוכן גם למצב הזה לפעמים,

שיהיה לו את הסבלנות והנחת להסביר את הדברים,

מה התועלת בדבר הזה,

מה הרווח בדבר הזה.

לפעמים אתה בסוף, בתחנה הסופית,

משכנע אותם ומצליח.

תודה רבה. לגבי אבא, זה לא קשור במצוות התורה. אם שאבא עומד להפסיד ממון,

הוא עושה פעולים שטוי. אפשר להוכיח אותו, כן?

אפשר להוכיח ולהתווכח, אבל שם המצווה,

כשאתה אומר לו את הדברים האלה, זה מצוות השבת אבדה.

כמו כל יהודי. כל יהודי שעומד להפסיד כסף באיזה מניות,

ואתה יודע מה שעתיד להיות, אתה אומר לו, תשמע,

שבוע הבא המניות יפלו.

כך וכך התחזית של כל הברוקרים.

אז כמו שלכל אדם אתה חייב לומר, גם לאבא אתה חייב לומר את הדברים האלה,

אבל לא יותר.

אין עליך חובה יותר מזה.

אתה אומר לו, לא.

לא יאמר בלשון קשה. אין צורך

לומר בלשון קשה, אלא יסביר את הדברים במתק שפתיים.

יש לנו, ברוך השם, אהבה, אהבת ישראל, קל וחומר עם זה לאבא,

שיאמר את הדברים שכך וכך עלול להיות,

שכדאי שיימנע, שלא יתעסק עם אותן המניות.

הפוסקים הביאו לנו, ליקטו לנו, הרבה דברים, הרבה דוגמאות,

שנאמרו בשאס ובפוסקים, דברים שחייבים עליהם נידול.

בספר שולחן גבוה ועוד,

ליקטו הרבה דברים מהסוגיות שבשאס.

אמנם, הרמב״ם כתב 24 דברים,

אבל זה היסוד. היסודות הם 24 דברים,

אבל באידך זיל גמור יש עוד הרבה הלכות שבית הדין צריך לנדות עליהן. כגון

אישה שהתגרשה או התאלמנה, אסור לה להתחתן מיד.

חייבת לחכות שלושה חודשים.

הטעם, הסיבה לדבר,

אנחנו רוצים לדעת אם יוולד בן,

רוצים לדעת אם הוא מהראשון,

מהבעל הראשון עליו השלום, או מ...

הבעל השני.

אם היא תתחתן מיד, לא נוכל לדעת.

אתה מחכה שלושה חודשים, אתה יודע, בוודאי היא לא בהיריון,

ואז היא יכולה להתחתן.

אם אותו אדם עבר על הדין, צריך לעשות לו נידוי.

או,

תודה, מנקת חברו.

האישה הזו התגרשה או התאלמנה, אבל יש לה תינוק ביד.

אסור לה להתחתן עד שנתיים.

אם היא תלך להתחתן,

במקום לדאוג לתינוק הזה,

במקום זה היא תטפל בחתן החדש, בבעל החדש,

וזה יבוא על חשבון הטיפול בתינוק. ולכן חכמים מסרו, עד שנתיים אסור לה להתחתן.

שוב עברו על ההלכה הזו, גם בזה יש נידוי.

או הגמרא במסכת מועד קטן אוסרת לנו לעשות מלאכה בימי חול המועד.

יוצא מן הכלל,

הפסד מהקרן דבר האבד.

אדם שהולך ומכוון מלאכתו במועד ומתכנן את זה,

שיהיה לו הפסד מהקרן דבר האבד,

כדי שנצטרך ניאלץ להתיר לו לעבוד בחול המועד.

גם על הפשע הזה, גם אותו היה צריך לנדות.

וכן כיוצא בזה.

רבנו שמשון

דן לגבי נישואין עם קראים.

קטע קראים היום נמצאת ברובה פה בארץ ישראל,

לבעלה מעשרת אלפים בני אדם,

והשאלה היא האם אנחנו יכולים להתחתן איתם או לא.

רבנו שמשון נוקט להלכה שיש בהם חשש,

ספק ממזירות, ולכן אסור לנו להתחתן איתם.

אומר המביט מערימת,

שניהם אומרים שאם האדם הזה עובר על דברי חכמים והולך ומתחתן עם הקראים,

צריך לעשות בו משפט כתוב, צריך לנדות אותו. אלא המנהג פה, פה בירושלים המנהג,

שלא מתחתנים עם הקראים.

במצרים פסקו אחרת, במצרים נהגו להקל, אבל פה בירושלים הדבר חמור יותר,

ולכן אותו האדם שהולך ומתחתן עם הקראים,

לא רק שהוא עשה שלא כדין, אלא גם מן הראוי לנדות אותו.

לפני כמאתיים שנה,

הראשון לציון שכיהן כאן היה בזמנו הגאון רבי משה סוזין,

והרב שלהם, החכם שלהם,

הכיר את האמת וביקש מהרב, אני רוצה לבוא לדבר איתך.

בא לבית של החכם ואמר לו, אתה יודע שאני מיליארדר, אתה יודע שיש לי הרבה כסף.

אני מוכן הרגע הזה לתת לכם את הכול, כל הכסף, כל המיליארדים.

ואז הירושלמים היו עניים מרודים.

זה לא כמו היום שברוך השם ירושלים גדלה ואנחנו ברוך השם מבוססים יותר.

אז היו ממש עניים מרודים.

אמר לו, אני מוכן לתת לכם את כל ההון שלי, את כל המיליארדים,

בתנאי שתסכימו לקבל את כל הקהילה שלנו, שיסכימו לקבל אותם בקהל.

הרב אמר לו, לא,

אני לא מסכים, אני לא יכול.

אמר לו בלשון מליצית,

הקרעים לא מתאחים. במקום קרעים באלף, הקרעים לא מתאחים.

לצערנו הנתק הזה הוא נתק לדורות עד שיבוא מלך המשיח.

והרב ויתר, למרות שהיה כאן הכנסה עצומה, מיליארדים, שזה היה לטובת הקהילה. אפילו אחי הרב לא יכל לעבור על המנהג שיש לנו. ולכן אדם שפורץ גדר והולך ועושה מעשה נגד המנהג,

עושה דברים...

מעשים אשר לא יעשו,

אז בחיי גוונה אנחנו אומרים שצריך לעשות בו משפט כתוב,

צריך לעשות לו נידוי.

וכן, כל כיוצא בזה,

כל אדם שפותח בספרי הפוסקים מדי פעם פוגש את ההלכה הזו, רואה שבית הדין מצווים לשמור על הגדר, כרם ה' צבאות,

כדי שאנשים לא יפרצו גדר.

אחד הדברים,

אחד המכשירים כדי להגן על פרצות בחומת הדת,

זה הנשק הזה שדיברנו עד עתה,

היינו הנידוי שבית הדין יכול לעשות,

צריך ויכול לעשות גם בזמן הזה.

קודם כל, אתה שואל מצד הנקודה הרוחנית.

הנקודה הרוחנית מובנת לכולם,

כולנו קראנו ביום הכיפורים ואת זכר לא תשכב משכבי אישה וכולי, אנחנו יודעים את העוון החמור הזה.

אבל נעזוב לרגע את הנקודה הדתית.

היה צריך שגם החילונים יהיה להם קצת שכל ויפקחו את העיניים לאן זה מוביל אותנו.

לפני עשרים שנה

כמעט ולא היו מקרים של חולים במחלת האיידס.

היום לצערנו יש למעלה מששת אלפים חולים במחלה הזו.

אלה שנחשפו למחלה הם למעלה מ-200,000.

תשאל את הרופאים,

מאיפה באה המחלה הזו?

זה בא מזה,

מהעניין הזה זה בא,

הם אבי אבות המחלות האלה.

אז אם 200,000 כבר נחשפו למחלה הזו,

מה יהיה הלאה?

זה מסכן את כולם. זו מחלה מדביקה ואין לה תרופה. בכל העולם כולו אין לה מחלה הזו.

אז נעזוב רגע את הנקודה הדתית.

היה צריך שגדולי הרופאים,

היה צריך שהחילונים, אלה שרוצים לחיות,

היו צריכים הם לבוא ולגרש אותם ולשבור להם את העצמות.

לא זכינו.

אנחנו נמצאים בשבי בידי האנשים שעדיין לא מבינים את האמת הפשוטה הזו.

אז בוודאי שאנחנו חייבים להתקומם.

הבאנו קודם את המשל של רבי שמעון בר יוחאי,

אותו אדם קודח בקונגו, קודח לך באונייה.

אז תגיד,

אני אמרתי לו,

אמרתי לא מספיק, יצאתי ידי חובה.

תשאל, האם אני צריך למחות בידו,

לפרוץ לו את הדלת או לא לפרוץ?

מי שילך וישאל הוא שותה. אם הוא לא רוצה לחיות, אין שאלה.

אבל כל אדם שחפץ חיים,

הוא יפרוץ לו את הדלת וייקח לו את הקונגו ולא ייתן לו להשחית את האונייה,

לא ייתן להטביע שכולם יטבעו וימותו.

גם אנחנו כולנו באותה הסירה,

זו הבעיה בדברים האלה. ולצערנו,

לא כל האנשים המתורבתים מבינים את הדברים.

לצערנו,

התקשורת וכולי, אלה שהם נגררים אחריהם,

עושים מכל המולה הזו, עושים מזה דברים שאינם רצויים.

אבל היה מן הראוי להגן על המדינה, להגן על עם ישראל,

ולהרחיק את המשוגעים האלה,

להרחיק אותם מתוכנו.

חולה שיש לו צרעת,

חולה שחולה במחלה מדבקת,

מה עושים לו?

משאירים אותו בבית חולים מחלקה סגורה, אתה מבודד אותו.

אז אם אתה טועה,

שהם חולים, צריך להתייחס אליהם לפי אותו יחס ולהזהיר מפניהם ולהרחיק את האנשים מפניהם

ואת זה לא עושים, את המינימום הזה לא עושים

זו הבעיה המרכזית שאנחנו מתמודדים איתה.

חבל שאנחנו החרדים, אנחנו הדתיים צריכים להיות הקומנדו שצריכים להילחם בדבר הזה.

היה צריך שהם, שאותם האנשים היו צריכים להתמודד עם הדבר הזה ובפרט הרופאים

היו צריכים להיות ראש חץ במלחמה הזו,

וחבל שהם שומרים על זכות השתיקה.

אולי יש להם מה להסתיר,

לכן הם שומרים על זכות השתיקה?

יהיה דווקא בציבור החילוני שגם מתנגדים לזה. ברור, ודאי.

יותר מ-61 חברי כנסת חתמו כנגד זה.

חברי הכנסת החילונים שחתמו אמרו בפירוש שהם מתנגדים לכל זה מהסיבות האלה.

אז אם היינו מדינה דמוקרטית אתה אומר יש רוב כנגד והיה צריך לשמוע ללכת לפי הדמוקרטיה אבל אנחנו כידוע לא נמצאים במשטר דמוקרטי הנה אתה רואה

אתה רואה בחוש את הדברים האמורים לצערנו ולכן מה שלנו נשאר לעשות לצאת במחאה כל אחד ואחד ימחה במקום שלו לא חייבים ללכת דווקא לידם למחות לצעוק שמה

הם בלאו הכי לא ישמעו אותך לא ייתנו לך להתקרב לשם

כל אחד ליד הבית שלו כל אחד ליד הצומת של הבית שלו

תארגנו מניין תפילת מנחה ביום שישי בשעה שתיים

אלה שמהדרים מתפללים מנחה קטנה אז שיעשו מניין שני בשתיים וחצי

אז יעשו את המניין הזה זהו זה המחאה שלנו

כוחנו בפה הקול קול יעקב והקדוש ברוך הוא ירחם עלינו ירחם על עמו ישראל

נגד מי זה? נגד בית המשפט העליון נגד הממשלה שבידם למנוע את הדבר הזה

יש תקשורת והתקשורת מסקרת את הדברים האלה

אם הם יראו שיצאו מיליון או מיליון וחצי בני אדם במחאה כנגד זה

זה יעשה הד בעולם זה ימנע דברים אחרים אולי את הדבר הזה

איחרנו את הרכבת ולא נוכל למנוע אבל זה ימנע דברים אחרים אסור לנו להחריש ולשתוק להיות כעדר שמובן אלא כוחנו בפה וכמו שאמרנו אנחנו חייבים

לא לשתוק אלא למחות גם בדבר הזה זה לא נקרא מצוות תוכחה למעשה נכון זה חמור יותר כשאתה הולך למנוע מאותו האדם שקודח באונייה עם הקונגו

אז זה לא רק תוכחה

אתה רוצה להציל את החיים שלך נכון זה הרבה יותר ממצוות התוכחה אני מסכים איתך גם פה הדבר הזה בשניהם הדבר שווה

אני עובר לנושא חדש

הלכות ביקור חולים ורפואה

מרן בסימן הבא סימן ש״ל נותן לנו את ההלכות

מתי יש עלינו את המצווה והחובה ללכת לבקר את החולה ומתי לא

המצווה הזו בכלל גמילות חסדים

אנחנו קוראים בכל בוקר אלו דברים שאין להם שיעור

גם מצוות ביקור חולים.

ההמשך

אלו דברים שאדם עושה

אותם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא

אחד מהם ביקור חולים אז לא רק שהשכר שלנו יהיה לעתיד לבוא אלא גם בהווה גם בזמן הזה אוכל מפירותיהם בעולם הזה ולכן כשיש יהודי חולה בין אם החולה הזה שוכב בבית או בבית חולים או במקום אחר

מי שיכול ישתדל ללכת ולבקר את אותו החולה

הראשונים דנו לגבי הברכה

ברוב המצוות יש לנו ברכה אתה מברך וציוונו על אכילת מצה וציוונו להניח תפילין האם פה יש ברכה?

הראשונים אמרו לנו כמה טעמים מדוע לא תקנו חכמים כאן ברכה

טעם הראשון האור זרוע אומר מצווה שאין לה זמן קבוע

לא תקנו עליה ברכה

מתי אתה אוכל מצה?

בליל הסדר פעם בשנה יש מצווה אז אתה מברך וציוונו על אכילת מצה

וציוונו להדליק נר חנוכה יש זמן קבוע בכפה כסלו לא עכשיו

אבל כאן המצווה הזו ביקור חולים נוהגת בכל עת ובכל זמן

למה הדבר דומה?

יש לנו בכל רגע מצוות עשה דאורייתא ואהבת את השם אלוהיך מצוות אהבת השם

ואין על זה ברכה כי זה קיים בכל עת ובכל שעה בחול ובשבת ועל זה אין ברכה כיבוד אבוהם יש איזה רגע שאתה פטור מכיבוד אבוהם?

כל השנה חול ושבת מתי שיהיה אתה חייו אין שמה ברכה הוא הדין גם פה ביקור חולים קיים בחול ובשבת ביום ובלילה אין רגע שאדם פטור מזה ולכן לא תקנו חכמים ברכה לימוד תורה יש לך את המינימום

המינימום קריאת שמה שחרית וערבית

עוד טעם נוסף שכתב רבנו בחייה בכד הקמח הוא אומר

מצווה שניכרת שאתה עושה אותה לשם פועלה מצווה כזו יש עליה ברכה אתה יכול לברך ולומר אשר קידשנו במצוותיו זה ניכר

אבל מצווה שלא ניכרת שאתה עושה אותה לשם פועלה אין על זה ברכה כגון

תשאל אדם שאין לו רקע עדתי למה צריך להניח תפילין?

הוא לא יודע תשאל גוי צריך להניח תפילין? אני אגיד לך בשביל מה למה צריך לקחת עור ישן ולקשור?

הוא לא יבין אין כאן שום היגיון שהאנשים יבינו ולכן כשאתה מנסח את הברכה אשר קידשנו ניכר שאתה עושה אותה לשם פועלה על זה שייך לברך אבל מצוות שהשכל מחייב אותם וגם הגויים עושים אותם כמו כיבוד אב ואם, ביקור חולים

דבר כזה לא שייך לבוא ולתקן ברכה גם הגוי נותן צדקה ולכן גם שמה לא תקנו חכמים ברכה

טעם נוסף הרשב״א אומר לגבי הצדקה

אני יכול לברך שהמצווה תלויה רק בי אני לבד מברך ומניח את התפילין אף אחד לא מפריע לי

אבל אם זה לגבי הצדקה

יכול להיות שאחרי שיגמור את הברכה וציוונו לתת צדקה

ואולי העני חלף הלך לו אולי הוא לא ירצה לקבל ממך ואז הברכה תהיה לבטלה

ולכן מצווה שאתה צמוד אתה קשור עם עוד אדם במקרה הזה לא תקנו חכמים ברכה גם פה אתה רוצה לבקר את החולה אם החולה יאמר אני מוותר אני

אוכל אל תבוא, אז גמרנו, אתה מפסיד את המצווה, אתה מפסיד את הברכה וממילא הברכה תהיה ברכה לבטלה ולכן שב ואל תעשה, גם פה אצלנו חכמינו לא תקנו לנו את הברכה.

עוד פעם שהזכירו הפוסקים דבר שבא על ידי צער של החבר.

החבר נהיה עני וצריך צדקה,

החבר נהיה עני וצריך לתת לו הלוואה.

בוודאי שזו קללה, שם נאמר בפרשת כי תבוא הוא ילבך ואתה לא תלבנו.

ולכן בחי גוונה ברור הדבר שלא שייך לתקן על זה ברכה.

גם פה לברך על המחלה של השני לא שייך לתקן ברכה ולכן אנחנו מקיימים את המצווה ברוך השם אבל אנחנו נזהרים שלא לברך שום ברכה.

הלילה ליל פטירתו של הרב הצדיק

רבי רפאל ברוך תודידנו זכר צדיק לברכה.

הרב היה הרב הראשי במקנס, מרוקו.

היה מגדולי החכמים וכל חייו מסר את נפשו לטובת עם ישראל.

היו הרבה גדולי תורה, היו הרבה תלמידי חכמים במרוקו.

מרוקו הייתה עיר מבורכת,

היו שנה רבים ועצומים.

נכון שהרב תודידנו היה תלמיד חכם גדול בתורה, בהלכה,

אבל הדבר המיוחד שהיה בו הוא שהוא עמד ולחם כאריה כנגד הרוחות הרעות שבאו שם במרוקו.

אותם האנשים הטיפשים שהיו שולחים את בניהם

לחנך אותם בחינוך לא טוב הוא עמד כנגדם ותמיד

דיבר על ליבם והצליח.

בראש ובראשונה אתה רואה הוא עצמו שכרו היה אוכל מפירותיהם בעולם הזה.

כמעט כל יוצאי חלציו כולם תלמידי חכמים וגדולי תורה.

הרבה מגדולי ראשי הישיבות היום בדור שלנו הם הנכדים שלו והנינים שלו.

זה הזכות שהרב ראה פרי בעמלו עוד בחיים חיותו.

אבל הנחיל לנו מורשה כמו שהרב עשה את הדברים בכל חייו.

גם אנחנו חייבים להמשיך באותה הדרך הישרה ולא לסטות ימין ושמאל, לדעת מהו הכיוון.

יש אנשים שמתפשרים,

אז אם לא כך אז יהיה כך. לפעמים חמותו או אשתו או מישהו אחר והאדם הזה לא אכפת לו הרבה.

צריך לדעת,

כשאתה שותל את העץ הוא ישר,

הוא יגדל ישר ויהיה בעזרת השם עץ יפה שייתן לנו צל טוב.

כך גם הבנים, בניך כשתלי זיתים סביב לשולחניך.

אתה נוטע אותם כמו הזית, אתה נוטע אותם בצורה טובה,

ואז אתה בעצמך תהנה מהם שיהיו בעזרת השם סביב לשולחניך תלמידי חכמים ויראי שמים.

אם לא, מי יודע מה יהיה.

אם לא ישלח אותם לישיבה, ישלח אותם למקומות אחרים,

אולי ילכו למצעד התועבה, ילכו גם להיות כמו אותם ההומו. לך תדע מה יקרה להם.

לכן כל אחד ואחד כבר ברגע הראשון שזיכה אותו הקדוש ברוך הוא לבנים טובים,

לבנות טובות,

שישתדל תמיד להטות אותם לדרך הטובה והישרה,

וזכותו של הגאון הצדיק תגן.

עלינו ועל עם ישראל שהקדוש ברוך הוא ייתן להם חוכמה בינה ודעת שהבינה תגבר ובעזרת השם נזכה לגאולה הקרובה. בכבוד יעקב יעלה ויבוא וימכור.

תזכו למצוות רבותיי, נראה לכבוד רבי ברוך נולדנו.

מאה שקל.

מאה?

מאה שקל רבותיי.

תזכו למצוות.

מאה שקל לכבוד הרב.

הרב, רק להגיד לכם שאנחנו גם נהנים מהרב.

הרב רבי יהושע פיסגן למד בישיבה שלו, בישיבת אום ברוך.

הישיבה של הנכד, הישיבה של הנכד שלו, כן. אנחנו נהנים, הנאה ישירה, רבותיי.

תזכו למצוות. מאה שקל נראה לכבוד רבי ברוך תולדנו.

מאה העשרים אומר ועוד עשר סיוע. תזכו למצוות.

מאה ועשרה שקלים, רבותיי.

מאה ועשרה שקלים לכבוד רבי ברוך תולדנו.

מאה ועשרה פעם ראשונה.

מאה ועשר פעם שנייה.

מאה עשרים. מאה עשרים, עוד התרעתי.

מאה עשרים שקל, רבותיי. מאה עשרים פעם ראשונה.

מאה עשרים פעם שנייה.

מאה עשרים.

מי שבירך רבותינו הקדושים והטהורים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה,

הוא יברך וישמור וימצור את, מי זכה?

אמנון בן רבקה. לא שמעתי.

אמנון בן רבקה, שזכה בנר לעילוי נשמת הצדיק, רבי רפאל ברוך תולידנו,

זכות הצדיק תגן בעדו ובעד כל בני ביתו,

שיראי נחל מכל עוצי חלציו, תלמידי חכמים, גדולי תורה ויראי שמים, בבריאות איתנה,

ונאורה מעליה, יחד עם הגבאים, יחד עם מסייעים,

ובראש המסייעים,

מאיר ריבינקי, שיהיה נור בריאות איתנה ונאורה מעליה,

תזכו להקביל את פני מלך המשיח במהרה,

אמן ואמן. רבי חנניה בן עקשיה אומר.

אדוני היושב-ראש,

ברוך הוא לזכות את ישראל וקראח למלא פעם יצרות ונאמר.

אדוני החפץ, אמר צדקו ותמידי תורה ויראי אדיר,

אדוני היושב-ראש,

כשמר רבי חברי הכנסת נכון,

וכן הוראי אדיר,

אמן.

וכן הוראי בוועמיד.

ויש אירע רבה וברא,

הרב חתם ואין דבר,

יוכח איתם ונראה, ותעשה מתנהל, וחולק דנאי,

ותוצאה וניחוד.

אלא נכוונך עדה של הרב חתם,

עם ישראל

וראיתי אני את כל העמל ואת כל כישרון המעשה

כהי קנאת איש מרעב