דיני נידוי וחרם, יחס הלכתי לרשעים ומנודים במותם, ומחלוקת תנורו של עכנאי

 

- - - לא מוגה! - - - 

אפשר לומר,

כך גם לא מצטרף לעשרה כדי לומר קדיש קדושה,

או צריך עשרה בשביל לברך שבעה ברכות,

בין אם זה בשעת החופה וקידושין,

בין אם זה בשאר שבעת ימי החופה. אתה צריך מניין.

אותו הרשע,

כיוון שעבר על הדין ועשו לו נידוי,

אי אפשר לצרף אותו למניין.

וכן,

כל כיוצא בזה.

מרן ממשיך ואומר,

אסור לאותו המנודה לכבס את הבגדים.

כמו שהאבל,

בשבעה ימי עוולותו אסור לו לכבס או ללבוש בגד מכובס, כך הוא עדין אותו המנודה.

או כמו שהאבל אסור לו להסתפר,

אם זה שער הראש או הזקן,

כך גם אותו האדם, אותו המנודה, או בנעילת הסנדל,

כמו שאסור לאבלים,

שבעה ימי אבלות לנעול נעלי עור, אלא רק נעלי גומי בד,

כך הוא עדין אותו האדם.

אם הוא רוצה לעבוד עבודה,

האדם הזה אינסטלטור, נגר, פחח,

מותר להעסיק אותו,

מותר לתת לו, שיהיה לו כדי לחיות.

אבל כל זה בנידוי.

אם זה בחרם,

שם הדבר חמור יותר שאפילו להעסיק אותו אסור.

בהתחלה עושים נידוי.

עברו 30 יום, אם לא חזר בתשובה,

חוזרים עוד הפעם לעשות עוד הפעם את הנידוי.

לא חזר בו,

אחרי 60 יום עושים עליו את החרם.

החרם הוא חמור מאוד,

שגם אם הוא רוצה להתפרנס,

הוא אינסטלטור או דבר אחר,

לא,

אי אפשר לזכור אותו, אסור להעסיק אותו,

לא נשכר ולא נזכרים לו,

אלא צריך להחרים אותו לגמרי.

כל מה שאמרנו שאסור להתקרב לתוך ארבע עמותיו, כל זה דווקא

כשאני בא בגבולו.

הוא יושב כאן ואני בא, מתקרב אליו.

אבל אם לא אני בא בגבולו, אלא הוא בא בגבולי.

אני כבר ישבתי בבית הכנסת או במקום אחר.

הוא נכנס לתוך האוטובוס או לבית הכנסת,

אני לא חייב לקום אלא הוא בא בגבולי.

על כגון זה אין שום בעיה,

אתה לא עובר על הנידוי,

אלא אתה יכול להמשיך ולשבת.

יש לנו כמשל דוגמה לדבר,

המשנה במסכת עבודה זרה, מ״ד.

שם המשנה מספרת,

תודה.

שאל הגוי את רבן גמליאל,

אתה בא מתרחץ ובית המרחץ, הרי יש שם עבודה זרה.

ונאמר לו, הדבק בידיך, מאומה מן החרם, איך אתה הולך להתרחץ שם?

ענה לו,

קודם היה כאן מרחץ,

ואחר כך באה לכאן העבודה הזרה, היא באה בגבולי,

ולא הפוך.

כי אין מה שנאמר שם,

כך גם למדנו גם במקומות אחרים.

אפילו בדיני נזיקין, גם שם יש לנו את הכלל הזה.

הגמרא אומרת, אדם הוא עד העולם בן ער בן ישן.

הירושלמי אומר לנו חילוק.

את דברי הירושלמי העתיקו התוספות להלכה,

הדוגמה היא כך.

האדם הזה הלך לישון במיטה,

וראה שיש שם כוסות של חברו.

באמצע השינה נתן בעיטה, שבר את כל הכוסות.

על כגון זה נאמר, אדם אוהל לעולם.

הוא לא יכול לומר, תראה, זה היה בלי כוונה, אני הייתי ישן,

יש לי עדים שהייתי ישן, וכשאני ישן, אני ישן עמוק מאוד.

כולם שומעים את הנחירות שלי,

שום תירוץ לא יועיל לו.

אבל אם האדם הזה כשהלך לישון לא היה שם לא כוסות ולא צלחות.

הוא ישן נרדם, ואחר כך בא מישהו ושם שם את הסל של הצלחות ואחר כך נתן בעיטה ושבר את הכול.

וזה התוספות אומרים, זה שהביא את הצלחות הוא אשם.

הוא הלך לישון, הוא היה בסדר.

אז הצלחות והכוסות באו בגבולו.

אז כך גם אותו האדם המנודה שנכנס לאוטובוס.

אנחנו לא צריכים לרדת מייד מהאוטובוס ולברוח ממנו.

הוא צריך לברוח מאיתנו ולא להפך.

לכן כל מה שאמרנו שלא להיכנס לתוך ארבעה מותיו, הכוונה היא,

כשהוא יושב באיזה מקום, אתה הולך לבית שלו, אתה הולך לבית הכנסת שהוא קבוע שם,

תתרחק,

הוא יושב בצד דרומית-מזרחית, אתה תלך לצפון-מערב,

תתרחק ממנו ארבעה עמוד במקום שקלה הריח,

כדי לא להתקרב לאותו הנבל, לאותו הרשע,

עד שיחזור בתשובה שלמה.

אם יחזור בתשובה,

בית הדין יעשה לו התרה על הנידוי, כן, בינתיים,

כל זמן שלא יחזור, עדיין החרם בתוקף.

מנודה שמת, בית דין שולחים ומניחים אבן על ארונו.

לא אומרים אחרי מות קדושים,

אלא אחרי מות קדושים, אמור,

וצריך

למען ישמעו וייראו, ולכן לרמוז כמו אדם שחייו סקילה,

זורקים עליו אבנים, סוכלים אותו,

כך גם שמים אבן על הארון או על המיטה של אותו האדם שמת בנידויו ולא פייס את החכמים.

לא קוראים עליו,

תמיד על המתים, צריך להתאבל כאן.

לא קוראים עליו, לא חולצים ולא מספידים.

מרן כותב לנו את זה פעמיים.

גם אצלנו כאן בסימן ש״ל סעיף ג׳,

וגם לקמ״ן בסימן ש״מ״ה.

פעמיים באהבה, מרן כותב לנו את ההבדל

בכל דיני אבלות

בין אדם ירא שמיים שעליו אנחנו צריכים להצטער,

אבל אדם רשע, אין עליו דיני אבלות. מרן כתב בסעיף ד׳.

מנודה ש״מ דינו כמאבד עצמו לדעת. אין קוראים ואין חולצים ואין מספידים.

מנחים אבן על ארונו.

ומרן ממשיך בסעיף ה׳. כל הפרושים מדרכי ציבור והם אנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארם.

ואין נכללים בכלל ישראל ועשייתן ובכבוד המועדות, ישיבת בתי הכנסת ובתי מדרש.

אלא

הרי הם כבני חורים לעצמם

מבלי דת

בין המומרים לעבודה זרה.

כל אלו לא היו אוננים ולא מתאבלים עליהם.

אלא,

הגמרא במסכת סנדרן מ״ז מסיימת,

אחיהם ושאר קרוביהם

לובשים נבנים, מתעטפים נבנים,

אוכלים ושותים ושמחים שמתו אויביו של מקום. שנאמר,

בעבוד רשעים רינה.

זאת אומרת, אין לא שבעה ולא שלושים, אין שום דבר.

דבר אחד ויחיד שכן כדאי לעשות,

להגיד עליו קדיש.

שלפחות שמן השמיים ירחמו עליו,

לבלתי יידח ממנו נידח, קדיש יגידו עליו.

אבל להתאבל עליו שבוע שלם,

לקרוע את הבגדים וכן הלאה, כל הדינים האלה לא שייכים. כך גם לגבי אדם שעשה עבירה במזיד, ברשעות, ביד רמה, והיה בבית דין,

עשו לו את הנידוי והוא לא חזר בתשובה,

מת בנידויו, או כשהחרימו אותו,

מת בתוך החרם,

אין עליו את כל הדינים של אבלות,

ולא רק

חכמים בדבר שהוא דה רבנן,

הרי שבעה ימי אבלות זה דה רבנן,

לא רק בדה רבנן יש לנו את ההדגשה הזו,

אלא עוד יותר חמור העניין דאורייתא. כגון,

אותו אדם המנודה היה כהן,

כשהוא מת,

אחיו הכהנים רוצים להיכנס בשעת הלוויה לתוך ארבעה אמות של המת.

אמנם למדנו בפרשת

אמור אל הכהנים בני אהרון,

מתי אסור לנפש לא יטמא בעמיו?

כי אם לשארו הקרוב אליו יש יוצא מן הכלל שבעה קרובים.

כאן לא.

כאן התורה הדגישה, לא יטמא בעל בעמיו ליחלו, בעמיו ועושה מעשה עמיו.

אבל אם האדם הזה רשע מרושע,

אסור להיטמא לו.

אין יותר לאותם הקרובים.

צריך לומר מייד לאחים שלו, או לאבא שלו, או אם יש לו בנים טובים,

להגיד להם שיתרחקו ארבעה אמות,

אין להם יותר להיטמא לו. שמה דאורייתא, שמדאורייתא אסור להם.

וכאן, לגבי הדוגמה של אבלות, חכמים, משה רבנו תיקן שבעה ימי אבלות,

כל זה דרבנן,

ומעיקרה לא תיקנו את האבלות,

אלא אך ורק על אנשים טובים, אנשים מראי שמיים.

על אדם רשע כזה אין לנו את הדינים של שבעה ולא שלושים.

אם אנחנו יודעים מראש שכך וכך המצב,

צריך לבקש מאחד החברים שתהיה לו יוזמה ויפתח מכולת אחרת,

וכולם יבואו רק לשני ולא לראשון, זהו.

בזה ישברו אותו. הוא ילמד לקח, יראה

שלהתעסק עם הבית דין זה לא כדאי, לא משתלם,

וזה ירתיע אותו כדי שיבוא,

יבקש מחילה ויחזור בתשובה שלמה.

כן, בנימין.

היה הבדל בין צעירים לדינים.

שאלה שילמת דין על תנורים איזה כדור,

ודבי עקיף חושב שמורות בערבו.

הגמרא במסכת במה מציעה, בדף נט, הגמרא מספרת

את המחלוקת המפורסמת שהיה בין רבי אליעזר

וחכמים בעניין תנורו של עכנאי.

המחלוקת הייתה בדיני טומאה וטהרה,

היום לא שייך לנו נפקא מינה,

אבל בזמנם

עם ישראל היו עדיין טהורים והיה נפקא מינה גדולה.

אז בזמנם כל התנורים היו בנויים מחרס.

חרס שקיבל טומאה,

היה שם שרץ וכיוצא בזה.

התורה אומרת, צריך לשבור אותו.

אין אפשרות לעשות לו לא טבילה ולא הסקה באש, אלא

תנור וחיריים וטץ.

אם האדם הזה יתחכם, איך הוא שבר אותו?

הלך ושבר את התנור, עשה מזה כמו גלגלים.

שבר, ניסר עוד ועוד ועוד.

עכשיו, כל גלגל זה לא תנור.

כעת זה טהור.

אחרי זה התחכם,

לקח

עוד פעם בוא צוותית, לקח דבק,

עוד פעם בנה את הגלגלים האלה בצורת תנור.

החזיר עטרה ליושנה.

כשחזיר את זה חזרה גם הטומאה,

בוא נאמר לו, פנים חדשות באו לכאן והטומאה פקעה.

זה היה הוויכוח בין רבי אליעזר וחכמים.

חכמים מתמאים, אומרים תנור...

רבי אליעזר מטהר

מצאנו הרבה מקומות שיש מחלוקות בין יחיד לרבים

רבי אליעזר וחכמים, רבי יהושע וחכמים וכן הלאה

אבל כאן, במקרה הזה,

גם אחרי שראה רבי אליעזר שחכמים חולקים עליו

הוא לא נרתע והמשיך לפסוק להלכה למעשה כדעת רבותיו,

כמו שהוא אומר, לטהר.

ואז החכמים הקפידו עליו,

הרי הרוב חולקים עליו, למה הוא ממשיך לטהר?

כשראו שהוא ממשיך בזה,

דנו אותו כדין זקן ממרא, בזמנם זקן ממרא היו צריכים להרוג,

אבל אז כבר הסנהדרין לא הייתה הורגת, במקום זה עשו לו את הנידוי.

באיזה צורה ילכו ויגידו לו,

הרי הם ידעו שרבי אליעזר היה לא רק ענק בתורה, אלא היה גדול,

רע ועצום גם מבחינה רוחנית,

שמחריב את העולם, מי יודע מה יעשה כשישמע מה שעשו לו.

ולכן רבי עקיבא, תלמידו, לקח את המשימה, להודיע לו למתק

את העניין.

לבש חורים, התעטף שחורים,

והגיע אליו.

אמר לו, עקיבא, מה יום מיומיים?

אמר לו, כמדומני שחבריך בדלים ממך.

ואז רבי אליעזר קיבל עליו את הדין, מייד קרע את הבגד וכולי.

זה המעשה, מה שהיה בסוף.

בהתחלה רבי אליעזר ניסה להתמודד איתם.

אמר להם, החרוב יוכיח, המטמיים תוכיח,

בת קול מהשמיים יוכיחו.

אבל חכמים לא השתכנעו מכל האותות והמופתים.

זה לא רק שלא השתכנעו מהמופתים,

אלא גם מהרמז שהסתתר אחרי אותם האותות והמופתים.

כשהוא אמר להם, החרוב יוכיח,

ואז נעקר עץ החרוב במקומו במקום אחר,

הוא רמז להם,

יש 48 דברים שהתורה נקנית, אחד מהם,

אדם שמסתפק במועט.

אדם שיש לו תאוות,

צריך למלא את התאוות שלו, אין לו זמן ללמוד תורה.

הוא היה, די לו, בקו חרובים.

זה הסמל של ההסתפקות במועט,

זה העץ החרובים.

ענו לו חכמים, לא מביאים ראיה מהחרוב.

עדיין, יחיד ורבים, הלכה כרבים.

אמר להם, אמת המים תוכיח,

התורה נקנית בענווה, הוי כל צמא לכו למים.

אין מים אלא תורה,

כמו שהמים עוזבים מקום גבוה, יורדים למקום מדרון, כך גם התורה.

ושוב אמת המים,

התחילו המים לעלות כלפי מעלה, לחזור.

ענו לו, אין מביאים ראיה מאת המים.

הוסיף ואמר,

אם הלכה כמותיק, כותלי בית המדרש יוכיחו.

הסמל של קניית התורה, איך אדם יכול להגיע לכתרה של תורה,

על ידי עמל, התמדה ושקידה.

כותלי בית המדרש העידו כמה הוא שקט כל החיים שלו.

ואז התחילו האבנים ליפול.

גער בהם רבי יהושע, אמר להם, אם החכמים מתווכחים ביניכם, אתם מה לכם?

לא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, לא המשיכו ליפול מפני כבודו של רבי יהושע, ועדיין מתים ועומדים.

בסוף

אמר, אם ההלכה כמותי, בת קול מהשמיים תוכיח.

ואז היתה בת קול ואמרה, מה לכם לרבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום?

עמד רבי יהושע ואמר,

לא בשמיים היא, כבר ניתנה התורה,

ולכן גם מהבת קול הם לא נבהלו.

כמו שאמרנו,

בסוף היה שהיו נאלצים להיבדל ממנו.

הגמרא אומרת שבאותו יום, למרות

שרבי עקיבא אמר לו את זה בסגנון יפה,

אבל היה חרון אף, העולם לקה, שליש בתבואה וכו'.

רבן גמליאל אחר כך כשנסע עמד עליו נחשול של ים להטביע אותו.

ואז הוא עמד על רגליו והוא הבין מה זה.

הוא אמר,

רבנו של עולם,

גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי את כל זה, אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.

כמו שאמרנו, יחיד ורבים,

הלכה כרבים.

ההמשך, הגמרא אומרת

שאחותו

של רבן גמליאל

היא הייתה אשתו של רבי אלעזר, הם היו גיסים.

בכל יום כשהיה מגיע המברך את עמו ישראל בשלום אמן, בסוף התפילה,

הייתה נכנסת מפריעה לו

כדי שלא יאמר את נפילת אפיים וימסור דין לשמיים.

ידעה, מה עלול להיות?

הייתה נכנסת רגע,

מה אתה רוצה היום? כוס חלב או כוס קפה?

כוס תה או... הייתה נכנסת מפריעה לו באיזה מילה כדי...

יום אחד היא חשבה שיש יומיים ראש חודש.

והאמת היה רק יום אחד ראש חודש.

אז ביום ב' לחודש

שלפי חשבונה זה היה ראש חודש, היא לא נכנסה להפריע לו,

כי אין נפילת אפיים ואין לי וידוי.

ואז הוא מסר דינו לשמיים.

ואז היא נכנסה, ראתה אותו, נופל על פניו, הבינה מה שקרה.

צעקה לו, קום, הרגת את אחי.

אחרי כמה דקות יצא הכרוז

שיצאו ללוויה של רבן גבליאל.

הוא לא ידע בעצמו מה הכוח העצום שלו.

הוא שאל אותה, מניין לך שהיא אמרה את המשפט הזה?

אמרה לו, יש לה מסורת בבית הבא, כל השערים ננעלו, חוץ משערי הונאה.

וכאן, איך אומרים, חכמים הגזימו

במה שעשו לו. הגמרא מספרת שמיד אחרי זה אמרו שבטל החרב.

זאת אומרת, היה מה שהיה,

וחכמים עשו התרה על כל זה.

רבי עקיבא ראה אבן שישב עליה רבי אליעזר.

תראה, ההגדרה של רבי עקיבא,

הוא אמר, האבן הזו דומה להר סיני,

ומי שישב עליה דומה לארון הברית.

הכוונה היא על

רבי אליעזר שידע את כל התורה כולה.

ממה נפשך?

אם אתה אומר שלא ירבו מחלוקות בישראל,

כשאמר רבי עקיבא רבן גמליאל את הדברים האלה,

היה נח מזעפו.

למה אחרי זה, בסוף,

שילם את המחיר, כמו שאומרים?

הסבירו לנו המפרשים שנכון הדבר שרבי אליעזר לא היה צודק,

אבל החכמים היו צריכים להתפאס.

קרה מה שקרה,

עשו לו את החרם, התרחקו ממנו יום-יומיים,

היו צריכים להתחיל לגשש משא ומתן, כמו שאומרים,

כדי להגיע לאיזה נקודה,

מפני כבודו של רבי אליעזר.

מניין לנו?

איפה אתה ממציא הלכות שכך צריך לעשות?

יש לנו בגמרא סיפור

על תודוס איש רומי.

הנהיג את הקהילה שלו, שיאכלו בליל הסדר גדי שלם,

ראשו על קרעיו ועל קרבו. גדי מכולם.

שלחו לו אלמלא תודו סתה,

גזרנו עליך נידוי, אתה יכול להאכיל חלילה את ישראל קדשים בחוץ.

או חוני המעגל,

היה עג עוגה, אומר אני לא זז מכאן וכולי,

היה מדבר עם הקדוש ברוך הוא, הוא מדבר משא ומתן על הגשם, לא כך ביקשתי, כך ביקשתי.

גם שמה שלחו לו אלמלא חוני אתה,

גוזרנו עליך נידוי, אבל מה נעשה שאתה כמו בן עם האבא וכולי?

מה זה אלמלא?

פירוש הדבר, שאם אדם גדול בתורה,

אם אדם ענק כזה,

שייך להיות מתון.

כוונתו לשם שמיים.

זה לא עניין חלילה של תאוות,

של איזה פושע אוכל נבלות,

איזה פושע אוכל חזיר, שתעשה בו משפט כתוב, לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומיים.

אלא יש לנו עסק עם אדם גדול בתורה,

ולכן צריך לשלוח לו את העניין, להגיש את העניין בצורה יותר מכובדת.

לא הצלחנו,

תעשה מה שצריך לעשות,

אבל אל תשאיר את העניין כך.

תשאירו את העניין כך, ובסופו של דבר מידת הדין פגעה ברבן גמליאל.

כן.

שברת אותו, ברגע שהוא שבור אין מחלוקת.

כולם יודעים שהוא טהור.

השאלה היא, כשהחזרתי בדיוק כמו שהיה,

החזרנו עטרה ליושנה, חזרה גם הטומאה, או לא?

מחליא חרס לו?

זה הוויכוח.

רבי אליעזר אומר, לא.

וחכמים חולקים עליך.

לך הלכה, לא כמוך.

הלכה כמו חכמים.

יחיד ורבים, הלכה כרבים.

ולכן, וחי גוונה,

אנחנו חייבים ללכת כדעת הרוב.

זאת אומרת, הכלל של יחיד ורבים, הלכה כרבים,

זה לא רק אם היחיד הזה זה אחד מהחברים שלי.

אפילו אם זה יהיה גדול הדור.

רבי אליעזר היה גדול הדור. אתה רואה איך רבי עקיבא דיבר עליו?

אמר, האבן הזו דומה להר סיני,

ומי שישב עליה דומה לארון הברית.

אז גם על רבי אליעזר שייך את הכלל הזה יחיד ורבים, הלכה כרבים. הסיעתא דשמיא בפסיקת ההלכה בדרך כלל הולכת עם הרוב,

כמו שאומר לנו ספר החינוך ושאר הפוסקים.

ולכן,

למרות גדלותו, למרות שהוא שמע מרבותיו,

הוא ראה שכל החכמים חולקים.

איך אומרים?

היה צריך להיכנע, להרים ידיים.

הוא יכל לחשוב מה שהוא רוצה, אבל כשבאים לשאול אותו שאלה הלכה למעשה,

היה צריך לומר מילה אחת, טמא.

זה מה שהיה צריך רבי אליעזר לעשות.

והמחיר היה ההמשך,

כשנכנסו חכמי ישראל לבקר אותו. הרי אמרנו שלפני שנפטר,

התירו את החרם, נכנסו חכמי ישראל לבקר אותו,

ואז הוא אמר להם שהוא כך וכך שמע דברי תורה מרבותיו,

ואף אחד לא בא ללמוד אצלו בתקופה האחרונה.

וכל אותן ההלכות, כל אותן המשניות,

חלילה הכל הולך לאיבוד.

עם פטירתו הכל הלך, נשכח, מעם ישראל,

איבדנו את אותה התורה.

זה לא היה איזה הלכה אחת או שתיים,

אלא זה היו אלפי הלכות.

הוא אמר שרק רבי עקיבא פעם אחת שאל אותו שאלה באותו נושא. חוץ מרבי עקיבא אף אחד בכלל לא שאל.

אם הוא היה נשאר יחד עימם,

היה ממשיך ללמד אותם את אותה התורה שהוא קיבל מרבותיו.

נמצא שעם ישראל כולו הפסיד.

נכון, היה ויכוח בעניין תנורו של עכנאי.

היה ויכוח קשה,

והיה צריך למצות את ההלכה של יחיד ורבים, הלכה כרבים,

אבל היה צריך גם להתבונן על הצד שני של המטבע.

ולכן רבן גמיאל, כמו שאמרנו, מסכן שילם את המחיר.

רק כמה שנים זה היה בלמידות, לא כתוב, כן. מכשירי מילה, למה שילם את המחיר?

מכשירי מילה הוא לא אמר לאנשים בירושלים לעשות כך, רק בלוד.

בלוד הוא היה אמרה דיאטרה, שם היה להם היתר.

אבל הוא לא אמר את זה לאנשי ירושלים או לאנשי חיפה או לצפת או לעכו.

אבל כאן בעניין הזה הוא פסק לכל עם ישראל שזה טהור.

ולכן רבן גמליאל והחכמים, לא מצא חן בעיניהם הדבר.

הרי התורה אמרה, יחיד ורבי המלאכה קרמים, זה תקדים מסוכן.

אם רבי אליעזר יעשה כך,

גם בהמשך, גם בדורות הבאים,

אדם שהוא גדול בתורה,

הוא יצפצף על החכמים,

ואז מה שאמרה התורה אחרי רבים להטות, לא יהיה קיים.

אתה רואה את הנושא של החרם,

נידוי, אתה רואה כמה הדברים האלה קשים וחמורים מאוד.

אז ההלכה לא כמו המשנה כזו, זה רק כתוב כלי עץ, כלי אור, כלי עצר, כלי סוכים,

כן,

ועוברים, מקבלים,

כן, מקבלים,

ונשבר ותארו,

חזר ועשה, מכאן ולהראה הם מקבלים תאומה, אז הלכה היא לא כמו זה.

לפי חכמים,

לפי חכמים, כמו שאמרתי,

גמרנו.

האדם הזה לא עשה ולא קבלו.

כן.

הוא יודע, אבל הוא הבין שהוא קיבל את התורה הזו מרבותיו.

זה לא שהוא המציא איזה סברה.

היה לו מסורת מרבותיו,

ולכן הוא הבין שעל כף המאזניים נמצאים לא רק הוא,

שהוא לכאורה יחיד, אלא

זה מה שהוא שבע.

בכל מקום,

אנחנו לומדים לקח מהדברים האלה, שאין משוא פנים.

עקרונית,

אם אותו האדם לא מיישר את הקו, אין לנו ברירה.

אבל תמיד צריך להיות, אל תהיה צודק, תהיה חכם גם בנושא הזה.

אני חוזר לדברי מרן, סוף סעיף ג', מרן אומר,

מה שמענו שלא יושבים עליו שבעה, כל זה אני מילא להפקרותה ועובר על דברי חכמים.

אבל אם היה בינו לבין חברו דין ודברים בענייני ממון,

והבית דין פסק שהוא חייב לשלם מאה שקל, והוא לא רצה לשלם.

בזה, כשהעניין הוא רקע של ממון,

נכון שהוא לא צודק, נכון שהבית דין,

מה שעשו היה בסדר,

אבל אם ממונה, כיוון שמת,

פטור מגזירתם, ואין סוקלים את ארונו ומספידין אותו כראוי.

בעניין של ממון אנחנו תולים את העניין בצורה אחרת, דנים אותו לכף זכות,

ולכן זה הדבר היחיד היוצא מן הכלל.

אבל מה שאין כן, אם זה עניינים של עבירות

וכיוצא בזה, האדם הזה היה עושה עבירה ביד רמה,

מכשיל את האנשים ועובר על עליו, ולפני הוה לא תיתן מכשול,

או עבירה אחרת, ולכן עשו לו את הנידוי בזה.

אם הוא מת בנידויו, כמו שאמרנו,

לא מתאבלים עליו.

לא רק הדוגמאות האלה של הנידוי וכו', אלא כל אדם רשם,

מחלל שבת בפרהסיה,

דינו כגוי.

אם הוא מת,

אין צורך להתאבל עליו.

אלא אם כן, אם חזר בתשובה.

חזר בתשובה, אין לך דבר שעומד בפני התשובה.

ולכן, כשיש לנו עסק עם אדם לא דתי,

ואנחנו לא יודעים מה היה,

אתה שואל את האנשים, תודה, האנשים שהיו לידו,

ברגעים האחרונים.

אנשים שהיו לידו ברגעים האחרונים הם יכולים לגלות לנו מה היה.

אומרים לך,

אמרנו שמע ישראל הוא אמר איתנו אמרנו וידוי הוא בכה בדמעות שליש כשאמרנו את הווידוי אשמנו בגדנו וכו'.

אם כן,

אם הוא חזר בתשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה,

אבל אם הוא לא חזר בתשובה יש רשעים שעל פתחן של גיהינם אינם חוזרים בתשובה

בזה בחיי גוונה אין מה לעשות

אלא לומר להם את ההלכה שאמרנו.

כגון האדם הזה נסע באופנוע ביום שבת

ואיבד שליטה על האופנוע בסיבוב,

נפל לתהום ונהרג.

כאן הוא אמר, רשמנו, בגדנו,

נהרג במקום. אחרי שנייה אחת התרסק ונהרג.

לא היה לו את האפשרות

לבוא ולחזור בתשובה,

ועד השנייה האחרונה, חילל שבת.

ולכן בחיי גוונה על אותו האדם אין צורך לשבת שבעה, וכן כל כיוצא בזה.

אפילו אם נאמר תחילתו באונס,

כמו שהיו בתקופות של האינקוויזיציה וכיוצא בזה, או בזמן מסעי הצלב,

היו הרבה יהודים שהמירו דתן לפחות מן השפה ולחוץ, למראית העין,

אבל מסתכלים על התחנה הסופית,

אם בתחנה הסופית הוא יכל לברוח משם,

מארץ ספרד או ממקום אחר, ללכת למקום ששם כן יוכל לעבוד את השם,

ולא עשה את זה, אנחנו דנים אותו על שם סופו,

ולכן לא צריך להתאבל על אותו האדם.

היו בודדים שהצליחו לעמוד בניסיון,

אבל היו גם כאלה שלא עמדו בניסיון.

אנחנו מבקשים בכל בוקר מהקדוש ברוך הוא,

אל טבענו לידי ניסיון

ולא לידי ביזיון.

לא רק שהיו יהודים שנאלצו להתנצל,

היו כאלה גם שנאלצו ללמוד בבתי הספר שלהם,

וחלק מהם גם נעשו כומרים.

יש את הסיפור המפורסם שבא הכומר ונכנס לחדר,

אז היהודי הזה אמר לעצמו, מה, גם ברגע האחרון

סובב את הפנים שלו לקיר.

הכומר היהודי הזה,

הוא הבין מה קרה.

אמר להם, כנראה שהאדם הזה, החולה, יש לו איזה סוד גדול להתוודות,

והוא לא רוצה שכולם ישמעו, רק אני.

הוציאו כל איש מעליי.

טוב, כולם יצאו,

נשארו לבדו, התקרב לאותו החולה, התחיל ללחוש לו.

שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד.

הוא פתח את העיניים שלו.

אתה רואה שיש כאלה שברגעים האחרונים לפחות מתעוררים,

מנסים,

אבל לא כולם זוכים לחזור בתשובה ברגע האחרון.

לא לכולם יש את ההזדמנות הזו, שהוא עדיין בהכרה מלאה,

שיכול לתקן ולחזור בתשובה שלמה.

ולכן, בכל הדברים האלה צריך לשאול שאלת חכם,

להתבונן מה היה כדי לדעת אם לשבת עליו שבעה או לא.

עוד נקודה שהחכם צריך לשקול בדברים האלה, הנקודה היא כך.

לפעמים לא רק הוא רשע, לא רק הוא לא היה דתי.

גם הבנים שלו לא דתיים, גם הם מחללי שבת.

אם תגיד להם אין שבעה,

אז הם ימשיכו ללכת לעניינים שלהם.

אם תגיד להם לשבת שבעה,

באותם הימים, שבעה ימים, הם לא הולכים לעבודה,

לא הולכים לכדורגל.

הם אבלים, אי אפשר ללכת עם הבגד הקרוע לאצטדיון

אז הם משווים שבוע שלם, באים לשם החכמים ואומרים להם דברי תורה

לא פעם קורה שאחד מהם או יותר זוכים וחוזרים בתשובה שלמה

ולכן החכם צריך להיות חכם באמת

לא רק לומר את ההלכה כמות שהיא

לראות שני מהלכים קדימה

אז אם הייתי יכול להושיב אותם שבעה גם בלי שאבא שלהם ימות

הייתי מושיב אותם עכשיו שבעה, אולי אחזיר אחד מהם בתשובה

בלי קשר להלכה.

כאן אבא שלהם מת, תעלים את ההלכה, אל תגיד להם

את ההלכה הזו ושישבו ואולי נצליח לקרב אחד או שניים מהם

אז זה לא דין מדיני השבעה אלא זה דין מדיני הצנת נפשות, פיקוח נפש,

כדי שאולי נחזיר אחד מהם בתשובה.

לכן לא תמיד החכמים מפרסמים את ההלכה הזו.

אבל כשאין את הטעם הזה, אין את הצורך הזה,

ממילא אומרים להם את עיקר הדין.

היה אחד ששאל אותי, אמר לי, יש לו אח בצרפת,

האח הזה לא היה דתי,

למד בקטנותו בתלמוד תורה, שנה הוא פירש ולא חזר בתשובה.

ואין כאן את הסיבה הזו כדי שנחזיר מישהו,

אלא הוא סך הכל האח היחיד ש...

אז אמרתי לו, אתה לא צריך לשבת שבעה, בשביל מה שיבטל מהתורה,

בשביל מה שיתענה, לא יתרחץ שבוע וכו'.

אמרתי לו דבר אחד, תגיד עליו כדין, שמן השמיים ירחמו עליו,

אבל כאן בחיי גווני אין שום סיבה,

ואז אנחנו משאירים את ההלכה על עיקר הדין.

יכול להיות שהוא התחרפן, בינתיים המוח שלו אולי,

צריך לשאול את הפסיכיאטר שהיה לידו, מה קרה בינתיים?

לפעמים האדם ברגעים האחרונים, המוח שלו השם ירחם,

ולכן עשו את זה שאלת חכם, לפעמים מספק כן צריך להתאבל עליו,

יכול להיות שהולכים אחרי החזקה,

ברגע שהוא חזר בתשובה, יש לו כבר חזקת כשרות,

יכול להיות שבחיי גוונה כן יהיה צריך להתאבל עליו במקרה הזה.

היה חבר שבא ושאל אותי, אמר לי,

אחיו מת, הלך לעולמו,

וכך וכך השאלה, מה הוא עושה?

אני, לפני שעניתי לו תשובה,

שאלתי אותו, אחיך הגדול,

בזמנו למד יחד עם אבא שלי בפורת יוסף,

מה הוא היה בימים האחרונים?

הוא היה דתי? הוא אמר לי, לא.

הוא יצא לתרבות רעה, הלך אז בזמנו לאצל, להגנה, ועד היום האחרון הוא לא חזר בתשובה.

אמרתי לו, אז כל ההלכות, לא רק ההלכה ששאלת אותי, כל ההלכות

בדיני אבלות מותרים לכם, מותרים לכם.

אמרתי לי, למה?

הוא לא הבין אותי.

פתחתי לו, אמרתי לו, אתה יודע לקרוא, אתה למדן, תפתח שולחן ערוך.

הוא היה מופתע מאוד.

לא ידעתי את ההלכה. אמרתי לו, עכשיו אתה יודע.

אמרתי לו, אבל בכל זאת,

ההלכה היא למעשה כמו שאמרנו,

אבל בפועל אל תאמר את זה למשפחה.

יש לו בנים.

תלך לשם, תעשה את עצמך שאתה יושב איתם שבעה,

ותנסה לקרב את הבנים שלו.

אולי תחזיר אחד מהם בתשובה, אחד או שניים.

אבל כשאתה נמצא בבית שלך, אתה רוצה להתרחץ,

אתה רוצה, תדע, אין שום דין מדיני אבלות.

אלא מה שאני אומר לך, תיסע לתל אביב, תשב יחד עם הבנים שלו, כאילו אתה יושב איתם שבעה,

כל זה כדי לקרב אותם. אולי תצליח להחזיר אחד או שניים בתשובה.

אבל עצם הדינים של...

מרן כתב לנו מסימן ש״מ עד ת״ג מרן כתב שישים וכמה סימנים מלאים וקדושים בדיני שבעה

אין את כל אותם ההלכות, אין את כל אותם הדינים כלל ועיקר, אנחנו פטורים מכל זה כמו שהגמרא אומרת שם בסנהדרין מ״ז, בפני שמתו אויביו של מקום אלא אם כן אם הוא נהרג ביד אויב

אם הוא נהרג ביד אויב בידי גוי

בחיי גוונה הגמרא אומרת שם בסנהדרין מ״ז מיתתו כפרתו

ולכן צריך לשבת עליו שבעה,

הרמב״ם מסיים בהלכה הזו של הגמרא.

אבל אם זה לא היה על ידי גוי אלא מת כדרך כל הארץ,

בחיי גוונה אין את הדינים של אבלות,

או אחת הדוגמאות זו הדוגמה שאמרנו לגבי המנודה.

מה שנקרא אש כוחותינו ולא היה דתי אותו האדם לא יושבים עליו שבעה.

נכון שהוא מסכן שילב את המחיר אבל אפילו אחי לא יושבים עליו עדיין שבעה כיוון שבפועל הוא לא נהרג בידי גוי.

צריך את הזכות למות על קידוש השם.

לא כל אחד זוכה להירג בידי גוי על קידוש השם, הוא לא היה לו את הזכות הזו ולכן עדיין ההלכה על מקומה.

יותר מזה,

אם נאמר, האדם הזה נהרג בתאונת דרכים.

אתה בודק, אתה רואה, נהג המשאית שריסק אותו היה גוי.

מיתתו כפרתו, יושבים עליו שבעה.

הלא וכילו.

הולכים לאורך כל הדרך בפרטים האלה, בודקים מי הצד שהרג אותו, שפגע בו. לפי זה קובעים אם יש דין מדיני השבעה אם לאו.

אפשר למדנו פעם שאדם יושבים עליו שבעה כיוון מהפכה.

בעולם הבא אליהם כן הוא דואן לראשונה.

עכשיו, לא שייך שאדם לא יתפרד לצד ההמון שהוא עשה.

נראה לי זה לא יזכה אותו...

טוב, צריך לבדוק.

צריך לבדוק אם האדם הזה באמת היה לו את המציאות שאתה אומר או לא.

יש סוג רשעים שמלאים חרטות, יש כאלה שלא.

תלוי גם אם הוא למד,

אם הוא היה תינוק שנשבע או לא.

צריך לדעת את כל הפרטי פרטים.

לכן אי אפשר לומר בצורה גורפת על כולם כן או על כולם לא.

לכן המלצנו, אמרנו, שעדיף יותר לגשת לשאול שאלת חכם,

לבדוק, לברר בצורה מפורטת כדי לדעת אם לשבת עליו שבעה או לא.

הצורה של ההתנהגות שלנו בחיים היא שונה מלאחר מיתה.

אנחנו מתרחקים מאדם שהוא אפיקורוס,

אפילו אם אותו אפיקורוס הוא לא מזיד, הוא שוגג.

עשו לנו להתקרב אליו.

גם אפיקורוס בשוגג הוא אפיקורוס, כך אומר החזון איש.

אם האדם הזה רודף,

אפילו שהוא לא מתכוון להרוג אותנו, אבל במציאות הוא רודף.

גם רודף בשוגג או באונס הוא גם כן נקרא רודף.

ככה ההתנהגות שלנו בחיים,

וכך אנחנו מתייחסים כלפיו להשיב מלחמה שערע, ארבע להורגך ושכם להורגו.

אבל לאחר מיתה, כמו שאמרתי, אנחנו דנים עם זה היה מזיד, שוגג, אונס,

וכן על זה הדרך.

הדוגמה המפורסמת של רודף,

אימא בהיריון, והתינוק הזה מסכן את החיים שלה.

אין ברירה,

כיוון שהיא בסכנה גדולה,

אז החכם מרשה לרופא לבצע עפלה.

למה? התינוק הזה, הוא רודף אותה,

ולכן הבא להורגך, השכם להורגו.

האם התינוק הזה, יש לו כוונה להרוג את האימא?

האם הוא מתכוון,

חלילה, שהאימא לא מתכוון...

שלא תמות, הוא מסכן, אין לו שום כוונה, שום ידיעה, ואין לו שום רצון לזה.

במציאות זה כך,

ולכן מרן פסק בחושן משפט, סימן תכה,

שעושים את ההעפלה.

אז אתה רואה שבדין רודף,

לא רק רודף שמתכוון להרוג אותי, ויש לו שכל, והוא רוצה,

אלא אפילו שהוא מסכן אותנו בלי שום כוונה,

אנחנו חייבים לחסל אותו הבא להורגך השכם להורגו.

אבל, כמו שאמרנו, בכל הדברים האלה, לאחר מיתה,

יש להבדיל תמיד בין שוגג למזיד וכו',

ולכן עדיף תמיד להתייעץ, לשאול חכם,

ופרסו השמלה לפני זקני העיר, אתה שואל, מציג את כל העניין,

ואז הרב יפסוק להם, לאותם האנשים,

כיצד עליהם לנהוג ולעשות.

אדוני רב, אם הוא רק לא שובר שבת, הוא עושה את כל המציאות.

לפני שנכנסת, קראנו את השולחן ערוך.

אמרנו שאפילו שהוא מקיים את כל התורה,

רק דבר אחד הוא עשה במזיד, ברשעות,

וגם בזה לא יושבים עליו שבעה, פורש בדרכי ציבור, וכיוצא בזה.

לא צריך שיהיה רשע גמור שעובר על כל התורה כולה, עבריין, רק אז לא.

אלא אפילו בחלק,

גם בזה לא יושבים עליו שבעה.

מיתתו כפרתו, זה הנימוק של הגמרא. זאת אומרת, כשאדם נהרג, יש לו צער באותו רגע.

אם הוא נהרג על ידי יהודי,

אז הצער הזה עדיין לא מתקן, לא מכפר.

אבל כשזה היה על ידי גוי, לא מגיע לנו שגוי יהרוג אותנו.

זה הכלל.

ולכן, כשגוי בא והרג אותו,

לא חשוב אם זה בדרך תאונה, אם זה היה תאונת עבודה,

או במלחמה, או בפיגוע, לא משנה מה ואיך.

במציאות, אם היה דבר כזה, אלה דברי הגמרא שמיתתו כפרתו,

וכך נפסק להלכה.

ולכן אמרתי שבכל מקרה,

ייגשו ויפרטו לפני החכם.

מה נותן לשמירה, לכפרה על המת או להרגיע את האביב?

הגמרא דנה בשאלה שלך.

אנחנו נוקטים לחומרה גם וגם.

אני חוזר לדברי מרן.

גם אדם שהנידוי היה רק בגלל שעבר על עבירת דה רבנן,

כל התורה כולה הוא קייב.

רק נטילת ידיים. דבר אחד לא מצא חן בעיניו, את זה הוא לא קייב.

אפילו אם נידו משום עובר על דברי חכמים,

אפילו אחי, גם בזה אין היתר לשבת עליו שבעה,

אלא אם כן, אם חזר בו, חזר בתשובה,

בזה הם מתאבלים עליו.

אפילו אם נאמר, האדם הזה חזר בתשובה,

אבל לא הספיק,

לא היה לו את הזמן ללכת לבית דין, לבקש מחילה,

אפילו שלא התירו לו את נידויו,

אנחנו אבל יודעים בוודאי שהוא חזר בו,

מתעסקים עמו לכל דבר.

אף פעם נידוי, אף פעם נידוי, איך?

לעבר, כעס, לא שמעתי. כעסן, כעסן, כעסן, כעסן, עמידות שלו, עמידות. גם על עניין של עמידות, ודאי, אדם שהוא גאה, כעסן וכולי.

גם בזה נראה בהמשך,

יש דברים שגם עליהם בית הדין יכול לעשות בו משפט כתוב.

הגמרא דורשת את מה שנאמר בספר שופטים,

פרק ה'

אורו מרוז, אמר מלאך ה', אורו ארור ישביה, כי לא באו לעזרת ה' בגיבורים.

אמרנו, מחלוקת אם הכוונה היא כוכב ששמו מרוז,

ש-400 שופטות של ברק

פוצצו אותו,

או שהכוונה היה מפקד חטיבה שהיה לו הרבה חיילים,

יכל לבוא עם התגבורת.

שלא לסייע לברק ולא עשה את זה ולכן נידה אותו ברק בן אבינועם בין אמור ובין אמור כך ההלכה המשך הפסוק

אורו ארור יושביה מה זה יושביה?

שגם מי שעובר על הנידוי והולך ואוכל עימו נכנס לתוך ארבעה עמותה גם אותו צריך לנדוד גם הוא ארור גם הוא בנידוי

אלה דברי הגמרא במועד קטן טז

ומרן כותב את זה להלכה כאן בסעיף ט

אם ראו בדין קושי האיסור והעבירה מחרימים גם האוכל ושותה עימו והיושב בארבעה עמותם

וכל זה כשהעבירה היא פשע נורא

אבל לפעמים העניין הוא לא חמור כל כך

על זה מרן אומר לנו כאן מקדים בסעיף ה'

אף על פי שאסור לאכול ולשתות עם המנודה או המוחרם מכל מקום

האוכל ושותה עימו אין לו דין מנודה זאת אומרת יש דברים שאנחנו לא מחמירים כל כך

והכל לפי ראות עיני בית הדין כך גם לגבי התקופה

אם רוצים לנדות תקופה של חודש חודשיים פחות יותר גם לגבי התקופה

גם זה אם רצו בית הדין למעט הנידוי משלושים יום או להוסיף

הרשות בידם

יותר מזה אם רוצים בית הדין למנוע שלא יקברו את המת שלו שלא ימולו בניו

ושלא ייקבר אם ימות אפילו זה יש להם את כל הסמכויות האלה

הדבר החמור יותר מהכל וגם לזה יש סמכות בבית הדין לצוות

לגרש את בניו

מבית הספר או לגרש את אשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו את הדין

איך אומרים חונקים אותו תופסים אותו מהגרון אתה מצר את צעדיו בכל מיני צורות

כדי שיישבר זה לא רק הוא אלא גם האחרים למען ישמעו וייראו אצל הרע עדיין לא שחטו אותו ויראו האנשים רואים תראה פלוני הרשע תראה ניסה ולא הצליח החכמים שברו אותו בסוף הוא בעל ארבע ביקש מחילה

אז האחרים גם מי שיש לו תאווה לא יעז

לבוא ולהרים יד נגד התורה לעשות דברים ביד רמה במזיד

וזה האחריות של בית הדין לשבור זרוע רשע.

מה קורה לבית הדין? הוא קשור לנושא את התפקידות האלה? כן,

כן, זה בעיה שלו.

יש בתלמוד ירושלמי,

יש שם סיפור על יהודי רשע שהיה מוכר נבלות וטרפות

הבית הדין התרה בו והוא שם פס לא עשה חשבון

ביום שבת נפל מהגג ונהרג

באו הכלבים והתחילו לאכול ממנו

שלחו לשאול בבית המדרש מה לעשות

אז ענו להם

הכלבים אוכלים משלהם

הרי התורה אמרה ובשר בשדה טרפה לתוכנו ולכלב תשליכון אותו

הוא היה גוזל מהכלבים והיה מאכיל נבלות את ישראל

עכשיו הם באים ואוכלים את מה שמגיע להם

אלה דברי ירושלמי

יש שני פירושים פירוש אחד

המעשה הזה ביום שבת

ביום שבת הגופה של המת מוקצה

ולכן אסור

אבל אם זה היה בחול

היו אומרים להם תיקחו אותו, תקברו אותו, תניסו את הכלבים ותקברו אותו

תירוש השני לא, לא בגלל שבת

אלא אדם רשע, אנחנו לא מצווים לקבר אותו

כבוד תקברנו ביום ההוא על יהודי ששמר תורה ומצוות

אבל אם האדם הזה יצא לתרבות רעה,

אם הוא השתמד,

עשה מה שעשה,

לא חייבים אנחנו בקבורתו, על זה התורה לא חייבה אותנו.

גם אם הוא מת בשלטת עבירה והרדת אותו גול, הוא שאכל חמץ בפצח, אפילו אחר,

כן, אפילו אחר. זה היה נחשב?

גם.

אם הוא מזיד אפיקורוס?

לא, באפיקורוס לא.

הלילה יורצייץ של התולדות יעקב יוסף.

אחד מהתלמידים של הבעל שם טוב,

מבחינת הגיל הוא היה קרוב אליו, היה נחשב כתלמיד חבר.

והספר הראשון של החסידות שיצא לאור זה הספר הזה,

תולדות יעקב יוסף. שמו היה רבי יעקב יוסף,

היה גר בעיר, בעיירה פולנאה.

עלייזה היורצייט שלו.

נאמר את הסיפור המפורסם בקצרה.

הרב היה גדול רב ועצום וקיים את מה שכתב הרמ״ה בהלכות פסח. ליל הסדר,

פותחים את הדלת

ומשאירים פתוח, לא פוחדים מאף אחד.

וככה הרב עשה, פתח את הדלת

והשאיר את הדלת פתוח.

באותו ערב עברו שם הגדוד של הצבא והמפקד אמר להם, שעתיים חופש.

אחרי שעתיים ממשיכים.

טוב,

אחרי שעתיים

המפקד הזה רואה חלק מהחיילים הגיעו, חלק לא. מה קרה?

שלח את החיילים, תחפשו אותם, אז הלכו ישר לבית מרזח, איפה החיילים יכולים להיות?

בית מרזח ריק, החיילים, החברים שלהם לא נמצאים.

בסוף ראו אותם בבית של הרב,

אמרו להם, תבואו, המפקד מחכה לנו, צריכים לנסוע.

לא יכולים לזוז.

טוב, חזרו מיד למפקד, אמרו למפקד,

נכנסנו לאיזה בית, ראינו אותם,

והם לא יכולים לזוז.

אמר להם, מה, אתם צוחקים עליי?

המפקד שלהם היה אתאיסט, אדם שלא מאמין בכלום.

אמרו לו, תבוא, תראה.

ניגש, רואה יהודי אחד, יהודי זקן,

יושב ולומד בצד,

ואלה הפוסטמות האלה עומדים,

אומר להם, תבואו, אנחנו צריכים ללכת.

לא יכולים לזוז.

ניסה לסחוב אותם, לא הולך.

ואז הוא הבין, כנראה, זה היהודי הזקן, כנראה,

הקפיד עליהם, יש לו קפידה.

ניגש אליו, רבל,

לא עונה לו, הוא שקוע בלימוד תורה שלו, עסוק בסיפור יציאת מצרים.

דפק לו על השולחן,

החכם הרים את העיניים.

אמר לו,

כבוד הרב, אני הגנרל פלוני, אני כך וכך,

אני מבקש שתיתן רשות החיילים שלך לחיילים האלה שיבואו איתי.

אמר לו, שיבואו איתך, אני לא עשיתי להם שום דבר.

אמר לו, אבל תראה, כולם לא יכולים לזוז.

הרב העיף עין,

קודם היו על השולחן צלחות,

מזלגות, כפות מכסף או זהב,

שמים מראה על השולחן בליל הסדר,

זכר למה שהיה ואחר כן יצאו בלכוש גדול,

פעם בשנה משתמשים בזה.

אז הגנבים האלה שמו בכיסים, מילאו,

אמרו לו, כנראה שהם גנבו ולכן בשמיים תקעו אותם פה.

תוציאו מהכיסים שלהם, הוציאו מהכיסים,

אחרי שרקנו לו את הכיסים, הראשון יכל כבר ללכת.

אז הגנרל הזה נתן לו כאפה, נתן לו שתי סטירות,

צא החוצה.

השני, השלישי,

עד שהגיעו לאחרון.

באחרון הורקנו לו את כל הכיסים,

ועדיין לא זז, לא יכול לזוז.

רב'ה,

תשחרר גם אותו.

אמר, כנראה יש לו משהו בנעליים.

כך היה, הכניס איזה כף אחד בתוך הנעליים שלו, כף מכסף.

הוציאו את זה,

גם הוא יכל לזוז.

טוב, נתן לו סטירה, העיף אותו החוצה,

אמר להם, תחכו בחוץ.

ניגש לרב, אמר לו,

עד עכשיו, עד היום הזה, הוא לא היה מאמין.

עכשיו ראיתי את הדברים במו עיניי, ראיתי איש אלוקים קדוש.

אני מבקש ברכה, תברך אותי.

ענה לו הרב,

אני אברך אותך שבעזרת השם תזכה לאריכות ימים.

אמר לו, עד מתי? אני רוצה סימן.

אמר לו, אי אפשר לגלות.

אפילו דוד המלך,

הקדוש ברוך הוא, לא ענה לו בדיוק את התאריך.

אני אתן לך רמז שתדע מתי בערך אתה תלך לגן עדן.

אמר לו, יהיה ויכוח, יהיה מחלוקת בין החכמים,

בין עם ישראל, בין היהודים.

אתה תעשה ביניהם את השלום, ואחרי זה תלך לגן עדן.

טוב, עישק את היד של החכם ונסע לדרכו.

לגוי מותר לנסוע בליל הסדר.

הגוי לא צריך לשמור לא יום טוב ולא יום טוב שני של גלויות, להם אין איסור.

זה היה אותו לילה, ליל הסדר.

עברו שנים, והגנרל הזה שכח מכל הסיפור, עלה במעלות של הצבא,

התקדם.

ולקראת זקנה אי אפשר לתת לו תפקיד ביצועי, אבל נותנים לו איזה תפקיד שיהיה מושל של איזה עיר.

הוא היה מושל של איזה עיירה, שהיו שם הרבה יהודים.

היה זקן מופלג,

ובקושי היה מתעניין מה קורה,

אבל הגיע לאוזנו,

יש מחלוקת גדולה בין היהודים, מחלוקת קשה.

שאל, מה יש? מה קרה?

סיפרו לו דברים כאבי אתה.

אז, בתקופה ההיא, כשהתחילה תקופת החסידות,

הגאון מוויננה ועוד רבים מגדולי חכמי ישראל לחמו כנגד תנועת החסידות.

מה זה לחמו?

זה לא הייתה מלחמה לא בקטיושות ולא בסקאדים,

אבל עשו עליהם נידוי וחרם,

לא להתחתן איתם.

הם ראו שהם מזלזלים במה שאמרה המשנה,

זמן קריאת שמע עד שלוש שעות,

זמן תפילה ארבע שעות, או למאן דאמר שש שעות,

ואלה באים בשתים עשרה בצהריים, מתפללים לך, מתחילים, ברוך שאמר.

ראו שהם מזלזלים באיזה הלכות,

וכן עמדו ועשו עליהם את הנידוי והחרם.

היה איזה בחור אחד שהיה נוטה לחסידות,

היה אוהב ללמוד בספר הזה של תולדות יעקב יוסף,

אבל מי ייתן לו שידוך,

להישאר ככה,

הרי יש עליהם חרם.

העלים את זה שהוא חסיד,

וחיפש שידוך ומצע.

ראו תלמיד חכם גדול בתורה, כל החיים שלו לומד תורה,

קפצו על המציאה, לקחו אותו, התחתן ברוף פאר והדר,

וחמיו היה מפרנס אותו. חמיו היה, ברוך השם, בעל אמצעים.

את הספר הזה, תולדות יעקב יוסף, שהיה לו,

היה לומד בו, אבל הוא פחד שידעו,

ולכן לא היה שם אותו בארון הספרים בין כל הספרים,

אלא היה גומר ללמוד בו, היה שם אותו תחת המזרון,

היה מחביא אותו באיזה מקום.

בהתחלה אשתו לא שמה לב.

במשך הזמן היא ראתה

שיש ספר אחד שהוא קורא בו הרבה, אבל מחביא את זה.

מה זה?

הסקרנות, הסתכלה, ראתה, כתוב, ושם הספר תולדות יעקב יוסף.

הלכה לאבא שלה, אמרה, תראה, בעלי כולו מחמדים, ירד שמיים, עובד את השם, הכל בסדר.

יש ספר אחד שהוא משוגע עליו, לומד אותו הרבה,

והוא גם לא שם אותו בארון.

תגידי לי, מה השם של הספר? אמרה לו, שם הספר תולדות יעקב יוסף.

ההוא מיד התחיל להכות את ראשו, אוי ואבוי, נפל בפח,

לקח חסיד

לחתן.

מיד ניגש אליו,

שמע, זה מקח טעות,

אנחנו לקחנו אותך על מנת שאתה תמיד חכם,

ולא חלילה שאתה תהיה חסיד, אתה אפיקורוס, אתה כך.

ההוא תחיל לענות לו, ההוא לא נשאר חייו.

אתם טועים, אתם כך,

הספר הזה, ספר קדוש,

התחילו להתווכח,

משם הדרך לבית הדין הייתה קצרה.

רצו לעשות גט,

הייתה מהומה גדולה בעיר.

מהמהומה הזו הגיעה לאוזנו של אותו המשה, לחתיאר הזה, הזקן הזה.

מיד הוא התערב, הוא לא ישב בשקט. הוא זכר,

העיר לו את הזיכרון,

מה שהיה לו עם אותו הצדיק, אותו הרב,

אמר לו למנהל הלשכה,

תאסוף מיד את ראשי היהודים, תביא אותם אליי מיד.

טוב, הוא הלך, הזמין אותם, אמר, משה צריך אתכם מיד.

לא ידעו מה קרה.

בטח הוא איזה גזירה, מי יודע.

חלם חלום לא טוב, אולי ירצה שניתן לו כסף, שוחד,

המעטפות אולי ריקות, צריך שנמלא לו את המעטפות.

טוב, באו, גזירה של המושל, אם לא ייקח אותם לבית סוהר.

ישבו כולם לידו,

ואמר להם, שמעתי שיש איזה ויכוח, איזה מחלוקת. תגידו לי מה קרה.

סיפרו לו את הכול.

ספרסו לפניו, לא העלו ממנו כלום.

אמר להם, תשמעו,

אני עכשיו אספר לכם סיפור. תדעו, זה תלוי בחיים שלי,

אבל אני אספר.

אני אהיה ישר ונאמן.

אספר להם את כל מה שהיה באותו ליל הסדר.

אמר להם, הרב הבטיח לנו אריכות ימים ושנים,

והנה אתם רואים אותי, חטיאר, אני זקן ושבע ימים.

אבל הוא אמר לי, הרמש, אני מתקרב לסוף חיי,

תהיה מחלוקת כך וכך.

הרב ראה ברוח הקודש מה שעתיד להיות,

ולכן הרב ציווה אותי,

אז אל תהרהרו אחרי אותו הצדיק. תדעו,

הרב היה צדיק בסוד העולם,

והספר שלו הוא קודש קדשים.

בזה הצליח אותו המושל לעשות בין היהודים את השלום בית.

עד היום יש לו ויכוחים. אל תחשבו ששחטנו את היצר הרע והכול נגמר.

עדיין יש חלק מחכמי ישראל האשכנזים ששוללים בכל תוקף את החסידות,

והם נזהרים שלא להתחתן עם אחינו בני ישראל האשכנזים החסידים.

היה לי חברותה שלמד איתי בישיבה,

והוא שאל אותי פעם, אומר לי, החרם של הגאון מווילנה,

מי התיר אותו?

אסור להתחתן איתם.

טוב, אותו הבחור בעצמו נהיה חבדניק, והוא התחתן עם החברה הזאת.

טוב, אנחנו עכשיו לא דנים, הלכות, שידוכים,

אבל עקרונית,

לצערנו,

והייתי עצב גם השטן בתוכם.

עד היום יש ביניהם, בין החסידים והמתנגדים, יש את הוויכוחים האלה.

כנראה שעד המשיח, כנראה לא יהיה תיקון לבעיה הזו,

רק המשיח יצליח לעשות ביניהם את השלום האמיתי.

גם באלו,

גם באלו, בכבוד שלמה, יעלה ויבוא וימכור.

באר ואחד, באר ואחד, מי מוסיף?

תולדות יעקב יוסף, אז אני לא צריך להתחיל מהלכת רעוק.

השם ישמור אותם, כולם.

נה לכבוד הצדיק,

תקבל אריכות ימים גם.

נה לכבוד הצדיק, מהמאהד?

מאה העשרים.

מאה?

כמה?

מאה העשרים. מאה העשרים.

מאה העשרים.

זהו, אם רבותיי תסכו לבית. מאה העשרים. מי מוסיף?

מי מוסיף מאה העשרים?

מאה חמישים שם.

אחד.

מאה חמישים אחד?

מאה חמישים אחד?

איזה שטיוע.

מי שבירך אבותינו הקדושים והצהורים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה,

הוא יברך וישמור וינצור את ידידנו רבי משה בן

רחל שזכה במצווה זו.

מלכה ד'עלמא יברך אתי וזכייתי, יזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים,

יראה נחל מכל עצי החלצה ובריאות איתנה ונעורה מעלייה, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

בכבוד יעלה ויבוא וידליק. אני צריך להמשיך.

אני קורא בסעיף ז',

אדם שעשו לו נידוי

שלושים יום,

הגיע הזמן,

מתירים לו אם ירצו אף אם לא יחזור בו.

מכל מקום,

טוב הוא שלא יתירו לו אם לא יחזור בו,

שלא תתמעט יראתם.

זאת אומרת,

בית הדין צריך לעשות חשבון לא רק לאותו האדם,

אלא להסתכל גם מסביב העבריינים האחרים,

מה יהיה איתם.

אם הם ילמדו שהיינו רחמנים ומיד הורדנו את החרם, את הנידוי,

גם הם יחזרו על אותם הפשעים,

לכן בית הדין צריכים לשקול גם את הנקודה הזו בכובד ראש.

ולכן,

אם ירצו בדין להחמיר עליו עוד לאחרימו,

הרשות בידם.

אם יראו בדין לנדות

שלא יזמן בשלושה,

שלא יתפלל בעשרה,

לא יקברו לו מת ויאמרו לו בן, רשעים הם.

זאת אומרת, לא רק בעצם הנידוי במישרין,

אלא להרחיב את העניין גם בצורה רחבה יותר.

יש לנו במשנה, במסכת כתובות,

יש לנו כמה דוגמאות שכופים את הגבר לגרש את אשתו.

אם בר מינן יש לו שחיל,

או שהוא בעל מלאכה מסריחה כמו בורסקי וכיוצא בזה, יש כמה דוגמאות

שבית הדין נותן פסיקה שהוא חייב לגרש.

אם אותו אדם לא מוכן לגרש,

אז צריך לתת לו מכות.

בזמנם היו מרביצים.

תופסים אותו במקמה או במקום אחר,

נותנים לו פלאכה עד שיחזור בו ויגרש אותה.

היום, לצערנו,

אין לנו סמכויות לבצע בו משפט כתוב ולתת לו מכות.

למה? אומרים לך בבית המשפט,

להרביץ מכות זה לא מתורבת.

הרי אנשים מתורבתים, כך הם אומרים.

מה הם עושים במקום זה?

במקום זה עושים לו עונש אחר.

פעם היו מכניסים את האדם הזה או לבית סוהר או לצינוק,

אבל היה פעם גם מקרה של כישלון.

היה לפני חמישים שנה, היה תימני אחד שקראו לו יחיא

בית הדין נתן את הפסיקה ולקחו אותו לבית הסוהר

אותו אדם הגיע לשם,

שאל, האוכל כאן צריך לשלם? אמרו לו, לא, מלא מוף, טוחנים בחינם.

טוב, יש כאן בית כנסת, כן, נהיה הגוון של בית כנסת,

והם מצא חן בעיניו.

ישב שם בכלא יותר מ-40 שנה.

ומסכנה האישה ההיא נשארה עגונה כל ימיה. מסכנת בוגדת, הוא אמר לי, דיברתי איתו.

זה משכנת בוגדת.

מי תפסיק לגבר חרמונית? לא, לא, לא.

טוב.

אבל צריך לכבד את מה שאמרו בית הדין. בית הדין אמרו,

אז הוא היה צריך לגרש אותה. אם היא בוגדת, הוא היה אשם בזה.

הוא היה צריך לגרש אותה ולגמור ממנה.

כתוב, כי מצב הערווה דבר. מה עושים?

בתורה אמרו לעשות גט.

והוא, אותו הטיפש לא עשה את הגט.

כמו שאמרנו, התורה אמרה,

כפייה, כפייה הכוונה במכות. רק אלה הטיפשים האלה לא עושים בו משפט כתוב.

היום בית הדין לפעמים מתחכם, עושים דברים אחרים.

אם האדם הזה דתי,

אז מוצאים עליו פליירים, מה שנקרא פשקוויל.

שמים על

את התמונה שלו כדי שכולם יזהו אותו.

שם כותבים.

יש עליו את ההרחקות של רבנותם.

לא רק שלא להתקרב אליו, לא לדבר איתו, לא לפטפט איתו,

אלא שוללים ממנו דרכון, שלא יוכל לנסוע לא לאומן, לא למקום אחר.

אין טלפון.

שולחים הודעה לבזק, יש סמכות לבית הדין,

והם מנתקים לו את הטלפונים.

וכן על זה הדרך,

אז יש עליו את כל הדינים של מנודי מוחרם.

אם בית הדין הוציא פסיקה כזו, צריך לציית

לדברי בית הדין.

תמיד הוא מנסה להצדיק את עצמו. הוא יגיד לך, היא מרשעת, היא כך, היא כך,

אבל בית הדין שומע את שני הצדדים.

בית הדין שומע גם אותו וגם אותה.

אתה, יש לך טענות, תגיד, זה לא בית הדין, תשכנע את בית הדין.

אז מה הוא עונה להגנתו?

בית הדין קיבלו ממנו שוחד.

כך הוא תמיד,

זה המשפט ששגור על פיהם של אותם האנשים.

זה שקר, אין דבר כזה.

ולכן ברגע שאתה רואה פסיקה כזו, בית הדין אומר,

ממילא צריך להתרחק מאותו האדם, לעשות בו את כל הדינים של מנודי ומוחרם.

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

או לחלופין את האפשרות השנייה.

תן לו מכות ברחוב, הוא יברח.

אבל בתוך המקווה הוא לא יכול לברוח בלי מכנסיים.

תפסו אותו שם, ייתנו לו כמה פעמים מכות,

פעמיים-שלוש, עד ש... איך אומרים? ייכנע וילך ויגרש ויעשה את מה שהוא חייב.

זו אחת הדוגמאות שבית הדין גם יש לו סמכויות,

יכול לבצע בו משפט כתוב באותו האדם אם הוא מסרב לדברי בית הדין.

לפעמים יש את הבעיות האלה גם בצורה הפוכה.

האישה היא מרשעת וכולי,

ובית הדין פוסק שהיא חייבת לקבל את הגט.

והיא לא מוכנה.

היא לא באה לקבל את הגט, לא מוכנה לשמוע.

שם הפתרון יותר קל.

שם בית הדין...

נותן לו מייד יותר נישואין.

אם הוא ספרדי, עושים לו התרה על השבועה.

שלושה עושים התרה על השבועה שאנחנו נשבעים בשעת החתונה בכתובה,

ואז נותנים לו מייד יותר נישואין.

אם הוא אשכנזי, צריך נוסף לזה גם חתימה של מאה רבנים.

אצל האשכנזים יש חרם דרבנו גרשום שאסור להתחתן עם שתי נשים.

אז נכון שכאן הבית דין צודק בפסיקה שלו,

אבל צריך, נוסף לחתימה של בית הדין,

נוסף לדיינים, מחתימים עוד רבנים.

היום עושים את זה בקלות רבה.

יש בן פורת יוסף, בארץ ישראל יש מאות תלמידי חכמים,

אז שולחים לכל אחד מכתב,

שולחים את הפסק דין כדי שהחכם ידע על מה מדובר.

אם אתה מעוניין גם להצטרף, תחתום.

אז החכם רושם את השם, את הכתובת,

ושולח להם את זה חזרה בדואר.

בתוך שבוע אתה מקבל חזרה מאה רבנים חתמו שכן, אתה מכניס את זה מיד לתיק,

ואז נותנים לו, לאותו האדם, היתר נישואין,

אז בחי גבלה יש פתרון עם היתר נישואין.

אבל אם זה הפוך,

אין שום היתר נישואין לאישה שתתחתן עם גבר אחר, היא תתעלה ותראה, ודאי שאסור.

ולכן שם, הברירה היחידה היא לאלץ אותו בכוח,

ואחד הדברים שיכולים לשבור אותו, לאלץ אותו,

זו הדוגמה שדיברנו כעת, היינו על ידי נידוי וחרם.

רק כשרואים דבר כזה, מן הראוי להתרחק מאותו האדם.

זה לא משנה אם יש לו זקן ופאות, יש לו סימנים,

אין לו סימנים,

רבי יהודה יהיה נותן מהם סימנים, זה לא ייתן לו חסינות,

זה לא יעמוד לפני הפסק של בית הדין,

אלא חייב כל אדם לנהוג ולעשות,

לציית לדברי חכמים.

יאללה, אני בחתונה,

בחתונה לא נשבעתי, החתונה נשבעה, רק לחצתי יד, עשיתי את אותו אותי כשאתה נשבעתי. ולכן יש אומרים שהשבועה הזו אינה דאורייתא אלא דרבנן, כי אתה לא אמרת בפה.

אבל יש חולקים שאומרים לו,

אתה יודע שאתה מגיע לחופה, אתה יודע לאן אתה הולך,

ואתה יודע מה הרב אומר, מה הרב קורא מתוך הכתובה.

אתה לחצת על היד שלו, שומע כעונה,

ולא רק שאתה שמעת, אלא גם חתמת על הכתובה וכולי.

בימה נפשך בל אם תאמר דאורייתא או דרבנן,

כולנו מחויבים לדבר הזה.

מרן באבן העזר, סימן א', סעיף י',

הביא שם המרן את החרם דרבנו גרשום,

שאסור לקחת שתי נשים, ומרן ממשיך.

החרם הזה היה רק על האשכנזים.

אנחנו הספרדים לא קיבלנו את זה.

כולנו יודעים, בחוץ לארץ,

בדרום מרוקו, בתימן, בפרס, יש הרבה מדינות שלקחו שתי נשים, לא היה שום בעיה.

אפילו אחי מרן ממליץ,

מפני דרכי שלום,

שלא כדאי לעשות את זה,

ולכן טוב להשביע את החתן, שלא יישא אישה על אשתו.

וכך אנחנו נוהגים. מי זה אנחנו? הספרדים.

תבדוק את הכתובה של אחינו בני ישראל התימנים.

הכותרת, המילה הגדולה, מתחילה רחמן.

יש להם את כל הנוסח שהיה בתימן.

אין שם לא שבועה ולא זכר לשבועה.

ולכן עד היום התימנים הבלדים,

שהם מתחתנים, מביאים את הכתובה שלהם.

להם אין את החובה, למאן דאמר, להישבע.

אבל

אם הרב שמסדר קידושין,

אם זה ראש הישיבה שלו,

למרות שבכתובה לא כתוב, הרבה פעמים ראש הישיבה

ואומר בעל פה את הנוסח וגם נשבעה שבועה בתקיעת כף שלא יישא אישה על אשתו אז אם הוא אמר את זה בעל פה למרות שזה לא כתוב בכתובה זה תופס

ולכן צריך לבדוק מי סידר את החופה וקידושין נכון שבכתובה זה לא כתוב הוא לקח כתובה תימנית

אבל יכול להיות אולי שהרב ראש הישיבה שסידר חופה וקידושין אולי הוא ידע את דברי מרם והחמיר לא רק על הספרדים אלא גם על התימנית גם עליו החמיר את השבועה הזו צריך לבדוק מה היה יש כאלה שלא עושים את השבועה יש הרבה מרבני תימן מסדרים חופה וקידושין וכמו שאמרתי הנוסח הכתובה האורגינל שלהם אין עניין של שבועה

הבלדים השמים כולם היו לוקחים שתי נשים זה לא היה הבדל בין השמים לבלדים בפרט הזה אז אם אין את השבועה הזו יש רק את הבעיה החוקית

לפי החוק אסור לקחת שתי נשים זה נקרא החוק הזה ביגמיה וכולי אבל ברגע שאין בעיה מבחינת החוק

אז לא יהיה צורך אפילו לעשות לו התרה על השבועה אלא גם בלי התרה גם כן יהיה מותר לו עם בית הדין לפסוק

גם לפי החוק יהיה לו היתר לקחת אישה שנייה

אם לא הסכים בכתובה לא כתוב וגם בפועל הוא לא נתן יד

יש מחלוקת מה הדין

האם המנהג כאן

קובע לו או לא קובע לו דיברנו בזה עשרות פעמים בדברי מרן באבקת רחל סימן רשות ב'

על אותם שבאו מחוץ לארץ קהילות שבאו לכאן

האם קמה קמה בטיל וחייבים לעשות כל דבר

עליבה דה הרמב״ם וכולי

לפי המנהגים של ארץ ישראל או לא?

אמרנו שמרן עצמו דיבר בזה בשלושה מקומות

רשות ב' מרן אומר קמה קמה בטיל

אבל מרן עצמו שם באבקת אוכל סימן ל' ב' מרן אומר שכל קהילה תישאר במנהגיה

וכך מרן עצמו פוסק גם בשאלות ותשובות

בית יוסף.

כך שהדבר תלוי במחלוקת גדולה בין גדולי הפוסקים.

תשאיר את הבעיה הזו לבית הדין.

בית הדין ישקול את הדבר אם יש צורך בכל זאת לעשות התרה או לא.

כאן אנחנו יכולים לפתור את הבעיה אם בית הדין פסק שמגיע לאדם הזה היתר נישואין.

אתה מסופק אם חלה עליו השבועה או לא?

בית הדין מיד הם בקיאים בהלכות נדרים לחומרה אולי ההלכה כדברי מרן באבקת רחל סימן רשות ב'

יעשו להתרה על השבועה על ידי חרטה דמעיקרה.

יש סמכות לבית הדין לבוא ולעשות את ההתרה אליבדי כול עלמא.

וכמו שאמרתי, אצלנו אין צורך בחתימה של מאה רבנים אלא רק לאחינו אשכנזים, הם שזקוקים לדבר הזה.

רבנו גרשום מאור הגולה, כך הכינוי שלו,

הוא חי ופעל בארצות אשכנז לפני כאלף שנה.

הוא היה בתקופת הגאונים,

בתקופה של רב-האי גאון,

והוא שייסד להם את חלק מהחרמות והמנהגים.

והראש אומר שהם, האשכנזים,

מקבלים את התקנות שלו, את המנהגים האלה, כהלכה למשה מסיני. כולם הלכו אחריו.

הוא היה רבו של רבו של רשי.

בהתחלה, בארצות אשכנז, זה היה הפירוש על השס או הפסקים, היו בעיקר של רבנו גרשום.

כשבא ראשי וזכה וחיבר את החיבור על השס והתורה,

זה ממילא כמעט וד...

את הפירוש של רבנו גרשום מאור הגולה,

אבל הרבה מתוך החיבורים האלה רש״י עצמו הכניס בתוך החיבורים שלו.

גם בתשובות של גדולי הראשונים אנחנו פוגשים מדי פעם פסקי הלכה של רבנו גרשום מאור הגולה.

בין היתר אחד הדברים שהפוסקים הרמה ועוד

הכניסו לנו כאן בסימן הזה,

שילד סעיף כב

רבנו גרשום מאור הגולה החרים אדם שפותח מכתב של חברו.

זה דבר שקורה לעיתים קרובות.

לפעמים הדבר מתבלבל.

קוראים לו שם המשפחה יוסף,

וזה קוראים לו השם הפרטי יוסף.

אז הוא מתבלבל ושם את המכתב של השכן או של החבר,

שם את זה בתיבת דואר השנייה.

האדם הזה פותח רואה, הגיע לו בטעות מבנק הפועלי,

מבנק לאומי,

הוא סקרן לדעת.

כמה לשכן הזה, כמה לחבר הזה יש?

תמיד הוא מתבכיין, תמיד הוא עושה את עצמו שאין לו.

הוא רוצה לפתוח.

אם הוא פותח, הוא נלכד בחרם של רבנו גרשום.

בדין הראשון אמרנו שרק האשכנזים קיבלו עליהם

שלא לשאת שתי נשים.

הספרדים לא קיבלו את זה, כמו שמרן אמר באבן העזר, סימן א',

אבל כאן, בהלכה הזו, לא לפתוח מכתב?

וזה אין הבדל.

גם אנחנו, גם חכמי הספרדים,

הלכות קטנות ושאר האחרונים,

כולם קיבלו עליהם את הפסיקה הזו. ולכן, אין שום היתר לבוא ולפתוח,

לא תלך רכיל בעמך, ואהבת לרעך כמוך. יש לנו כמה דברים שנוגעים לאיסור זה.

מה זה ואהבת לרעך כמוך?

הגמרא מסבירה במסכת שבת ל״ג,

דעלך סנא לחברך לא תעביד״.

במילים ספורות, הגמרא ממצה לנו את ההסבר,

את התוכן של ואהבת לרעך כמוך.

האם אתה היית מסכים שיפתחו לך את המכתב שלך,

יגלו את הסודות שלך לכל העולם,

יגידו מה יש לך בבנק הפועלים, מה יש לך במקום כזה?

אף אחד לא היה מסכים.

ולכן, יש כאן איסור חמור על היבה דכולי עלמא.

כמו שאמרנו בזה, גם לנו, לדיודענה, דבר אסור, אלא

אם הגיע המכתב שלו לתיבת דואר שלך בטעות,

הפתרון הוא תקיים מצוות השבת אבידה ותחזיר את האבידה לבעליה.

רבי חנניה, בבקשה.

רבי חנניה, בבקשה.

אדוני היושב-ראש, רבי חנין, בבקשה.