דיני "מוליד ריח" בשבת ויום טוב, גדרי "פסיק רישא דלא ניחא ליה" בדרבנן, ואיסור בישול לגוי ביום טוב מול הפסד ממון ופרנסה

- - - לא מוגה! - - -

חזק וברוך יום החג בעזרת השם יהיה כאן סדר הלימוד כרגיל אתם רואים את המודעות גם בלילה גם ביום רק השינוי היחיד אחרי תפילת המנחה רשמו את השם שלי במקומי יהיה מורנו ורבינו הגאון חכם יעקב חיים סופר הוא יבוא לכאן יאמר מאחורי מנחה עד ערבית כמו שאתם נהנים ממנו בשבת מגיע לכם כאן ביום מתן תורה גם אז לא תפסידו תודיעו גם לחברים תגידו גם לחברים אחרים את אשר איננו פה עמנו תדיעו להם אמן תודה הגמרא דנה בעניין הולדת ריח סחופי כשא אשר יראה והפוסקים הרב המגיד הגאות אשרי ועוד דנו בעניין ואסרו והדוגמה הדוגמה של הולדת ריח אני לוקח כעת בושם מטפטף על בגד מטפטף על המטפחת ונשאר הרבה ימים זה נקרא בלשון הפוסקים הולדת ריח לדעת רוב הפוסקים הדבר אסור וכך ההלכה אין היתר בשבת ויום טוב לטפטף את הבושם את הריח על הבגד כדי שיישאר הרבה ימים אין היתר הגאון רבי חיים בן עטר בספרו הראשון לציון הוא שואל למה הגמרא שכתבה את ההלכה הזו לא סוכמה להלכה תמיד כל גמרא, עריפה ראש הרמב״ם כותבים כאן את הגמרא הזו לא העתיקו להלכה הוא נוקט בדעתם שלהלכה אין את האיסור הזה עוד מהאחרונים הלכו כמוהו אבל הרוב הגדול יותר מ-90% מהפוסקים אמרו ההלכה היא אסור לטפטף בושם על הבגדים יש כאן איסור דה רבנן של מוליד ריח וכך דעת מרן ורוב הפוסקים גם בהלכות שבת למדנו את זה גם כאן בהלכות יום טוב הרמב״ם מצטט לנו את זה בסימן תקי' בתק יא סעיף ד', וכך המסקנה למעשה שאין היתר לבוא ולטפטף את אותם הטיפות הריח הטוב על הבגד משום איסור מודיד ריח אבל לא רק בטיפות של ריח טוב אלא הדוגמה של הגמרא אני לוקח לימון ואני משפשף במטפחת או במגבת משפשף הרבה את הלימון הריח הטוב שיש בקליפה של הלימון גם כן נדבק גם דבר זה אסור לעשותו בשבת ויום טוב גם בזה יש את האיסור של מודיד ריח אלה הדברים שכתבו לנו הפוסקים ההמשך שדנו עוד וכמעט בכל דבר יש מחלוקת אדם שלוקח את הבושם רק ביד טפטפו לו על היד ומושח את ידו בבושם תודה האם מותר? יש היתר או לא? המסקנה היא להתיר. שאלה נוספת. האדם הזה לא רק מושח את ידו, הוא רוצה גם למשוח את השערות יש לו, ברוך השם, זקן אהרון שיורד על-פי מידותיו כטל חרמון רוצה גם למשוח בתן של הבושם האם מותר או לא? אלה הדיונים ויש בהם מחלוקת בפוסקים ולהלכה מעיקר הדין, גם בבשר וגם בשיער מעיקר הדין מותר, אבל המחמיר שלא למשוח את השערות בבושם, המחמיר תבוא עליו ברכה. אין הוא סוגיה במישרין לנושא שלנו. אין. אלא למדנו את זה מסוגיה אחרת במסכת ברכות מ.ג. שם הכותרת של הסוגיה, אסור לתלמיד חכם לצאת מבושם לרשות הרבים. ולמה? החכמים נמצאים בחלון הראווה. איך אומרים בעברית? אנשים מחפשים אותם. מחפשים הם על הכוונת. ואם הוא יצא מבושם יגידו כל מיני דברים, יחשדו בו בעריות. ולכן הגמרא אומרת לנו שאסור לצאת אם הביאו לו בושם, שם כתוב טחו בראש השמש. אבל הגמרא אומרת שאם מורח את זה רק בבשרו ביד, מותר. למה? זה אמא עבירא אלה. הגמרא ממשיכה. מה יהיה הדין על השיער? אמרי לה כגופו, ומותר, ואמרי לה שזה דומה לבגד, וזה יהיה אסור. אלה דברי הגמרא. איך ההלכה? בכל מחלוקת אתה פותח את הרמב״ם לראות כאן הרמב״ם בחלק א' הלכות דעות כתב לנו פרק מיוחד איך תלמיד חכם צריך להתנהג באותו הפרק הרמב״ם כותב שאסור לחכם להתבשם ולא רק בבגן אלא גם בשיער הרמב״ם אסר ורק ביעד בבשר הרמב״ם התיר אלה הדברים והשאלה היא אם נדמה את הדברים משם לכאן. חלק מהפוסקים אמרו כמו שאמרו הדין גם פה יחול אותו כלל ואותו דין וגם פה יהיה אסור למשוח את השיער בריחתו בבושם אבל זה לא מסכים. חלק מהאחרונים אומרים שם לחכם מחמירים עליו כמו שאמרנו הוא נמצא על הכוונת וזה חשד, מרית עין, חילול השם ולכן החמירו שמה, שמה מרחיקים אותו מאוד מהחשד ואצלנו זה ספק דה רבנן, נכון? כתוב בגמרא אמרי לה ואמרי לה כל הנושא של הולדת ריח זה דה רבנן והספק דה רבנן נקולה זאת ועוד. נצרף גם בוא ונצרף את דברי ראשון לציון רבינו חיים בן עטר שאומר בדעת עריף הראש והרמב״ם שאין איסור מודיד ריח אם כן יש לנו ספק ספקה בדי רבנן לכולה ולכן קשה לנו לומר שמעיקר הדין אסור מעיקר הדין מותר אבל אדם רוצה להחמיר על עצמו למה לא המחמיר תבוא עליו ברכה. הדבר הזה נוגע להרבה מאוד אנשים שגרים במישור החוף כאן בירושלים גם היום היה חם מאוד אבל אוויר יבש אנחנו לא מזיעים הרבה החום הזה נסבל אבל אלה שגרים באזור מישור החוף שם הלחוד הזיעה זה נורא ולפעמים הם נאלצים להשתמש אחרי המקלחת הם מפזרים על עצמם בושם דורדורנט וכיוצא בזה והשאלה לגבי יום טוב ושבת נניח שהוא מתקלח ביתר מים קרים להתקלח בהם בשבת ליום טוב וליבד לכול העלמא בוודאי מותר אחרי המקלחת אין איסור מעיקר הדין לבוא ולפזר דורדורנט למרות שהדורדורנט תחת בית השחי או בית הערבה מקום שיש שיער אפילו הכי לא נורא הן לאיש והן לאישה מעיקר הדין הדבר מותר אין איסור בדבר רשאי לנהוג ולעשות כאלה רוצה להחמיר על עצמו ילחץ טוב ביום שישי, וישים ביום שישי דורדורנט. שמעתי שהיום יש משחה מיוחדת שזה יכול להתקיים 24 שעות. המשחה הזו מונעת את הריח רע מבית השחי וכיוצא בזה. טוב שימצא לעצמו פטנטים, אז מי שיכול, המחמיר תבוא על הברכה. אבל קשה לנו לאסור מעיקר הדין, כמו שאמרנו, כיוון שזה לא משחה אלא נוזל הדורדורנט, ולכן אין בזה את האיסור של מודיד ריח מעיקר הדין מוקדם. מחלוקת נוספת, יש נשים צדקניות שמכינות לכבוד שבת אוכל טעים, לא רק שיהיה בו טעם טוב, היא רוצה שיהיה גם ריח טוב, טעם וריח. אז מה הן עושות? הולכות לבית-המרקחת, ושם בבית-המרקחת יש הרבה מהריחות הטובים. תשלם, תקבל. מה אתה צריך? ריח של שושנים, מייזהר או דברים אחרים נותנים לך. יש חלק שמוכרים את זה לפי טיפות. יש כאלה שמוכרים לך בצנזנת, תלוי כמה אתה קונה. יש כאלה, כל טיפה תשלם כך וכך, בסדר, זכותם. השאלה היא לטפטף דבר כזה ביום שבת, אם מותר או לא. אם היא שמה איזה בחאמין בערב שבת, הלווא דקול העמבה, ודאי שמותר. אבל אם היא אומרת לך, לא, ביום שישי חלק מהריח יתנדף. היא רוצה ביום שבת. איך שהיא מורידה את הסיר של החאמין, בכל צלחת היא שמה טיפה אחת, טיפה אחת של בושם, רוצה להניח בצלחות, בסדר, מעיקר הדין מותר. מחלוקת, האם יש איסור מודיד ריח במאכלים או לא, דעת רוב הפוסקים ומרן שמותר. מרן בסימן שכ סעיף כ, שם מרן מדבר לגבי הקורקום. והרי הקורקום הוא אחד מהתבלינים שיש בהם ריח טוב. כמו שאומר שלמה המלך בשיר השירים, נר דבך ארקום קנה וקנמון. אפילו אחי מרן לא חשש שמה לנושא של או נודה ריחה. אתה רואה שבמאכלים אין את הבעיה של מודיד ריח, יהיה הדבר מותר מעיקר הדין. גם אם היא רוצה לטפטף את זה בצלחת ביום השבת עצמו, אין איסור בדבר. פעם הייתה מחלה שלאנשים היו שואפים טבק. עד היום יש איזה זקנים בודדים שאוהבים טבק, מטפטפים בתוך הטבק ריח טוב. אתה קונה את הטבק, הוא עצמו חומר גלם, אין בו ריח. מטפטפים. שכח לטפטף מערב שבת או מערב יום טוב. רוצה לטפטף בתוך הטבק הזה 20 טיפות ריח טוב של נענה או דבר אחר. מותר או לא? אותה הבעיה הקודמת, מעיקר הדין, מותר. הבן איש חי, תראו בספר בן איש חי, שנה שנייה, פרשת תצווה, וגם ברב פעלים בשני המקומות הרב החמיר. הרב החמיר בדברים האלה מאוד. אפילו למרוח את היד בבושם הרב אסר. מי שיכול להחמיר, תבוא עליו ברכה. אבל אפילו חכמי בבל, לא כולם בדבר הזה פסקו כדברי הבן איש חי. מורנו הראשון לציון, חכם מרדכי אליהו, הוא בדרך כלל צמוד לפסיקה של הבן איש חי. מה שאומר הבן איש חי, הוא הולך אחריו עד הסוף. בדבר הזה הוא לא החמיר. הוא התיר לאנשים למשוח את היד בבושם. הרבה פעמים יש שבת חתן וכיוצא בזה, ואבי החתן לוקח את הקנקן, מסתובב ושופך לאנשים. ביד מעיקר הדין מותר. אין מודיד ריח במאכלים, גם במאכלים מעיקר הדין הדבר מותר. אדם רוצה להחמיר על עצמו, למה לא? תבוא עליו ברכה. מתי אנחנו מתחילים להסתבך יותר? אחרי ששמו ביד של ידידנו שלמה כהן הרבה ריח טוב, אחרי שהוא רוצה לברך אותנו ברכת כהנים של מוסף. לפני ברכת כהנים הוא הולך לטול ידיים. אחרי הנטילה מביא לו הגבאי ברוך מגבת ומנגב את היד. כל הריח טוב שהיה לך ביד עובר למגבת. הרי אמרנו להוליד ריח טוב בבד במגבת, יהיה אסור. האם יהיה מותר? או שיגיד לו, שלמה יגיד לו, תשמע, תיתן לכולם חוץ ממני. אני לא יכול לקחת ממך בושם, אני תכף צריך ליטול ידיים ברכת כהנים, ואז יהיה מודיד ריח במגבת. מותר או לא? מה אתה עושה, שלמה? מה עשיתי אסור על המגבת? אני לא מתכוון בזה. אתה יודע איך התכוונתי לסדר אולי אסור. אתם אומרים דבר שאין מתכוון. אני מסכים שאתה לא מתכוון, אבל הרי הכלל הוא, גם בדבר שאין מתכוון, אם זה מוכרח להיות, פסיק ראשי, אסור. וכאן, כשאתה בא להוריד את המים, אתה בא לנגב, מוכרח להיות שעל ידי זה במגבת שנתן לך הגבאי יהיה ריח טוב. הריח לא בא מהבושם, הריח בא מהיד, זה לא... אם הוא היה לוקח את הבושם... מי אמר את ה... הרי אמרנו קודם שלא רק מהמים, מהמדיקולון אסור, גם אם אתה לוקח דבר מוצק כמו לימון ואתה משפשף את הבד ואתה קולט את הריח, גם זה אסור, אין הבדל אם זה מוצק או נוזל, אלא מה, זה נקרא פסיק ראשי דלא ניחלה בדרבנן, למה לא ניחלה? אתה מעוניין שהריח הטוב יישאר לך ביד, אתה מעוניין בזה, אתה לא רוצה שיעבור למגבת, לא ניחלה. שאלה היא, פסיק ראשי דלא ניחלה בדרבנן, מותר או לא? צורך מצווה, רק צורך מצווה, עושים את זה. צורך מצווה, וכאן יש לנו ספק ספקה. שמי הלכה כמו ראשון לציון, שאין בכלל את האיסור מוד ידריה, אפילו אם אתה אומר שיש, שמי כאן כשאינו מתכוון ולצורך מצווה, ספק ספקה בדרבנן, יכולים לסמוך להקל מעיקר הדין. אפילו אם השואל אותנו יהיה יהודי אשכנזי, גם כן יהיה מותר מעיקר הדין. אמנם, האשכנזים פוסקים, פסיק ראשי דלא ניחלה בדרבנן, אסור. מנין לנו? הרמ״ה כתב את ההלכה הזו בסימן ש״ל״ז. בזמנם, המברשת בגדים הייתה עשויה מקיסמים. כשהיית מבריש, הקיסמים היו נשברים, ולכן הרמ״ה אומר, אסור להבריש את הבגדים במברשת הזו. היום המברשות שלנו חזקות מאוד. אתה יכול להבריש מאה פעם ולא ירד אפילו שערה אחת. אבל אז בזמנם זה היה דבר מצוי. אני זוכר את המברשות שהיו לפני חמישים שנה, כשהיינו ילדים, גם כן הקיסמים היו נשברים מהר. כן. והשאלה היא, למה הרמ״ה אסר? הרי הוא לא מתכוון להוריד את הקיסמים. מה, תגיד לי, זה פסיק ראשי? אבל הוא מקלקל. אין כאן חשש דאורייתא. כל אדם שמקלקל פטור אבל אסור רק מדרבנן. זאת ועוד, למדנו בדברי המהר״ם ושיבולי הלקט, פסיקת התלוש מותרת. אתה רואה שהרמ״ה נוקט. פסיק ראשי דלא ניחלה בתרא דרבנן, אף על פי כן אסור. הרמ״ה כתב את זה גם מסימן שטז סעיף ג״ם. אם יש כאן במגירה יתושים או זבובים, הרמ״ה פוסק כדעת בעל התרומה והמרדכי. אסור לסגור את המגירה, כי על ידי זה אתה צד את הזבובים. הרי הזבובים האלה אין בהם צד, איסור צידה דאורייתא. אין במינו ניצוד דבר אחד. דבר שני, זה מלאכה שנצרה לגופה. ואף על פי כן אתה רואה, הרמ״ה החמיר כדברי המרדכי וספר התרומה. וכן כיוצא בזה, יש עוד עשרות דברים שדנו בהם גדולי הפוסקים, גם בהלכות שבת, גם בהלכות יום טוב, וזו מחלוקת עצומה בדברי הפוסקים. התוספות בשבת קג דעתם שפסיק ראשי דלא ניחלה בדרבנן מותר, כמו שאמרתי, ספר התרומה במרדכי חולקים, גם באחרונים יש מחלוקת, ומחלוקת גם בדעת מרן. לדעת הרמה אין מחלוקת. כמעט כל הפוסקים נקטו בדעת הרמה שהרמה מחמיר, ופסיק ראשי דלא ניחלה בדרבנן. בדעת מרן יש מחלוקת. עיקר הוויכוח הוא על מה שכתוב בגמרא בשבת קמ״א. מרן פסק את זה בסימן שכו סעיף ז'. שם כתוב, הגמרא אומרת, אדם שנכנס לטבול, לרחוץ בים, גמר את הטבילה, הגמרא אומרת, אסור לו לצאת מיד, הרי בים אין עירוב. פה יש לנו עירוב של הבד״ץ, עדה חרדית, שם אין עירוב. ולכן אסור לו לצאת מיד מהמים, אלא יעמוד עד שיתייבש. אחרי שהמים שעל הראש והגוף יתייבשו, לאט לאט יצא החוצה. אלה דברי הגמרא, וכך מרן פוסק בסימן שכו סעיף ז'. ולמה? גם שמה, אם לא היה כתוב הדין הזה בגמרא ובשולחן ארוך, מה אנחנו היינו אומרים? היית אומר, בוודאי שצריך להתיר. קודם כול, זה לא רשות הרבים דאורייתא. בים אין רשות הרבים. כל זה, סך הכול, כרמלית. איסור דה רבנן. דבר שני, האם הוא צריך את המים שיש לו על האוזן או על האף? לא, הוא לא צריך. זו מלאכה שנצחה לגופה. זה דה רבנן. זאת ועוד. מתי אדם חייב, כשהוא לוקח כוס מים, זה הדרך. אבל כאן הוא מטלטל את זה בשינוי. יש לו על האוזן, על האפעפיים, על השערות למעלה. אז כל הדברים האלה הם בשינוי. אם כן, זה פסיק ראשי דלא נחלה. בתרי ותלי אדי רבנן, ואפילו אחי, מרן אסר. זו הראייה שמביאים חלק מהפוסקים ממרן. אבל זה לא מוסכם. הגאון רבי יצחק אלחנן, כשדן בראייה הזו, הוא דוחה. הוא אומר, הגמרא מדברת בקיץ. בקיץ, כשאני יוצא מהים, מהזקן שלי מלא מים, אדם נהנה מזה. זה המזגן הטבעי שיש. בחוץ יש שמש חמה יוקדת, ולכן זה פסיק ראשי דניחלה, ולכן אסר מרן. אבל אם באמת יהיה בחורף, בחורף אדם רועד מכל, רוצה שנייה אחת קודם להתנגב. שם בחורף, זה פסיק ראשי דולון יחלה, שם יהיה מותר. שאר הפוסקים לא חילקו בין קיץ לחורף, קשה להעמיס בדעתם את החילוק הזה, כך שגם זה לא ודאי, כך שגם בדעת מרן יש לנו סימני שאלה ויש לנו מחלוקות, אבל כאן לענייננו, בנושא שלנו יכולנו למצוא את הספק ספקה בידי רבנן, כאן פסקנו להתיר שמותר לאחינו הכוהנים לנגב ידיים. לא רק להם, לפעמים הריח הזה הוא חזק מאוד, הוא לא עירב אלכוהול. לקח את התמצית ונתן לאנשים ביד, אפילו אחרי שעתיים אתה הולך לבית, אתה עושה את הקידוש, אתה בא לטול ידיים, אתה מריח עדיין, הידיים מלאות ריח טוב, ואז בבית המגבת שאתה מנגן, כולה מתמלאת ריח טוב. ואז שוב שואל אותך, מה אני אעשה? אני לא אלנגן? נחכה ככה עד שזה יתייבש? כמו שכתוב שם לגבי אדם שיצא מהנהר? לא. מעיקר הדין כאן אצלנו, בנושא של הולדת ריח ספק ספקה בידי רבנן, כאן אנחנו יכולים לסמוך, להקל יותר בדבר. זה שלא זורק את המגבת הזאת. את המגבת עוד מעט זורקים לארון כביסה, כמה דקות זה יישאר לך, המגבת? זה תלוי בילדים. אני צריך לשאול את הילדים שלך כמה זמן המגבת הזאת יישאר. אולי כאן, בבית הכנסת שלנו, אולי זה יישאר עד מנחה, אבל אצלך אין סיכוי שזה יישאר הרבה. ולכן קשה לנו להחמיר מעיקר הדין. מעיקר הדין, גם בבית הכנסת, גם בבית, מותר לנגב. בנושא הזה יכולים לסמוך להקל. יש דברים אחרים שהבעיה שם חמורה יותר. נושאים של פסיק ראשי דולני חלב יד רבנן ודברים אחרים אולי נצטרך לאסור. דיברנו פעם, ירידה במעלית שבת, מה שנקרא מעליות שבת, הן בשבת והן ביום תום. יש שם את הבעיה הזו. והשאלה, למרות שאני לא מתכוון, אבל נעשה כך וכך, האם יהיה מותר או לא? תשאל אדם מקצועי, אדם מומחה, הוא יגיד לך, הכובד הגוף שלנו, כשאנחנו נמצאים בתוך המעלית, זה גורם שהכבל, אותו החוד ברזל הענק שמסתובב מסביב למנואלה, בשחיקה יוצא ניצוצות אש. תסתכל בלילה. מי שיפתח את חדר המעלית למעלה בגג, ואז הוא משקיף בלילה, כשהמעלית יורדת ועולה. הוא רואה שזה מסתובב, ויש הבזקי אש. אז הכובד של הגוף שלי יוצר הבזקי אש. האם זה מותר או לא? שוב, גם כאן אין חשש דאורייתא. אף פוסק בעולם לא יגיד לך שזה דאורייתא, כי הרמב״ם כתב. מתי אדם חייב משום אבעיר בשבת, כשהאש הזו היא לצורך להאיר או לחמם? פה זה מאיר משהו, פה זה מחמם, לא זה ולא זה, וזה הולך לאיבוד. אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אין כאן שום טוענת. כל השאלה מתחילה בדרבנן. השאלה היא, אבל גם אם זה דרבנן יהיה אסור. נכון שאתה לא מתכוון? זה פסיק ראשי. שוב, זה פסיק ראשי דלא נכלה בדרבנן, וגם זה שייך למחלוקת האמורה. פעם דיברנו שבמעליות החדישות יש גם יתקן שקילה, יש גם בעיות אחרות יותר חמורות, יותר קשות, ולכן סיכמנו, המחמיר תבוא על הברכה, יותר טוב שיעלה וירד ברגל. או, אדם שבא לקנות דירה, בא להתייעץ איתנו. יש לי בקומה הראשונה, השנייה, המחיר הוא כך וכך. ויש בקומה עשירית, שם המחיר הוא 60% רק, והרבה יותר זול. תגיד לו, תקנה למטה. אם יש לך ממון, אתה יכול לקבל משכנתה, עדיף שייקח למטה. אגיד לך, מה חשוב, מה ההבדל? הרי המעלית זה לא על חשבוני לבד, זה על הכיס אחבו, זה הקופה של ועד הבניין. אבל, מה תעשה ביום שבת? הוא אומר לך, יש מעלית שבת. מעלית שבת זה לא דבר שהוא מוסכם, יש בו הרבה בעיות, הרבה מחלוקות. אחת הבעיות, זו הדוגמה שהבאתי עכשיו, שמסתעפת לנושא שלנו. כך שההיתר לעלות ולרדת במעלית שבת הוא היתר דחוק מאוד. יכולים להתיר בשעת הדח הגדול לאדם חולה, לא יבוא ולא יהיה, אבל אתה יכול לקנות בקומה ראשונה או בקומה שנייה. בשביל מה לך קומה עשירית? תקנה למטה, הרבה יותר טוב, לא תצטרך למעלית הזו. זו העצה, היעוצה, עד כמה שהדבר אפשרי. שעות הדחק שאני, בבתי-חולים, במקומות כאלה, אין להם ברירה. שם בוודאי שהדבר מותר. אבל לנו, שאנחנו אנשים בריאים, לנו יש בעיה בכל זה. כמו שיש מעלית, כמה שיותר היא בעיקר עבירה. אז גם שתי סיבות טובות, חוץ מהמעלית במעלית, נכון, כן, אני מסכים איתך, אבל היום הקבלנים, חלק מהם למדו את ההלכות שנוגע למקצוע שלהם, והם יודעים את מה שאנחנו פוסקים פה, ולכן הכלל... כלל המסחרי, לפי היצע או ביקוש, יש ביקוש יותר לשלושה הקומות הראשונות ולכן המחיר הוא נהיה יותר יקר. אתה מדבר בהיגיון אבל הם מסתובבים את העניין לפי הכללים שלהם האמת הוא שיש ביקוש יותר, אנשים יודעים את הבעיות ולכן יש יותר ביקוש לקומות הראשונה והשנייה הרבה פעמים המעלית תקועה מי שגר בקומה ראשונה או שנייה לא מרגיש את זה שתישאר תקועה אבל אלה שגרים למעלה, זקנים צריכים לעלות ולרדת בינתיים ברגל ולא תמיד הדבר נוח ולכן בוודאי שאין ספק אדם שיכול שיש בהישג ידו לקנות דירה תחתונה עדיף יותר להיות למטה ולא לנסות לחפש דירות למעלה אני לא שמעתי, גם החברים אומרים שלא שמעו לא, אין בעיה, אין בעיה, לא, לא, אין שום בעיה. שם יש בקבוק שבתוכו נמצא הריח כדי לפזר את הריח, במקום שאני אפזר אותו אני אשפוך מהטיפות האלה, יש שם מקלות, אני הופך את המקל. אז מה שהיה בפנים, אני מוציא אותו, מכניס את החלק העליון פנימה, הופך אותו, ואז הריח הטוב הוא מתנדף, זה הכול. אבל אין כאן מוליד ריח, כי העצים האלה ספוגים בריח הטוב בלאו הכי, אתה לא משנה שום דבר. הנפקמינה יותר לגבי הסבון שבאסלה. גם שם זה מוליד ריח במים. אומנם אמרנו קודם שבמאכלים או במשקה כמו מים אין איסור מוליד ריח, אבל שם המים האלה הם שופכים, זה לא מים רגילים, זה מים שיש בהם רוח רע, ולכן גם עליהם יש מחלוקת. זאת ועוד, הרבה פעמים הסבון הזה הוא לא בצבע לבן, אלא הסבון הזה הוא בצבע תכלת, כחול, ירוק וכיוצא בזה. האם יש כאן איסור צובע, שהוא צובע את המים או לא? מחלוקת גדולה בפוסקים. גם בין חכמי דורנו, הרב אלישיב דעתו להחמיר, אבא דעתו להקל, יש גם בנושא הזה עיקולי ופישורי. יש אנשים, יום שישי לפני שהוא הולך להתפלל מנחה, נכנסים לשירותים, מוצאים את הסבון הזה. הסבון הזה נמצא שם ממוצאי שבת עד שישי. ביום שבת הם מוציאים את זה, לא להיכנס למחלוקת האמורה, כל מי שיכול, המחמיר תבוא עליו ברכה. יש מקומות שיש להם חלון, השירותים יש להם חלון פתוח, זה קל מאוד, הם לא צריכים כל כך את הסבון הזה. יש מקומות שהשירותים אין להם חלון, אין להם ברירה, שעת הדחק, נו, רוצים להקל? יש להם על מי לסמוך. הרב כל הזמן אמר, וחגבת, חגבת, אם יהיה לו מייד, זה לא חשב. נכון, וזה יותר קר. התורה אמרה לנו, אך אשר יאכל לכל נפש ולבדו יעשה לכם. הגמרא דורשת בביצה כא, מה זה לכם? לכם ולא לנוכרים, ולכן אסור לבשל לצורך גוי ביום טוב, סור דאורייתא. לפני שמונה ימים קראנו בחומש ויקרא פרשת בהר, והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, מה זה לכם? כתוב בתורת כהנים בספרה, לכם ולא לנוכרים, מסביר מרן באבקת אוכל. יש לי קרן, והקרם נתן פריו בשנת השמיטה. אני מקיים מצווה ואוכל מהענבים. תיזהר, אל תיתן לגוי לאכול, לכם ולא לנוכרים. או פירוש שני, רק אם בקרקע שלי יש קדושת שביעית, אבל אם הכרם, אם הכל שייך לגוי, אין בזה קדושה. אלה שני הפירושים שקוטע מרן באבקת אוכל. אתה רואה גם שם, המילה לכם נדרשת, לכם ולא לנוכרים, גם פה. והגמרא מסיימת. אסור לבשל בשביל החיה והבהמה, לכם ולא לכלבים. לא יבוא ולא יהיה אדם שהוא עיוור, לא רואה, אז יש לו כלב שמנחה אותו. הדוקטור, הרופא הווטרנר, אומר להם, אל תיתן לו בשר חי לאכול. הוא יכול, יש לו שיניים, הוא מסוגל לאכול את זה, אבל כשהוא אוכל בשר חי, הוא נהיה חייתי יותר והוא גם יכול להתחיל לנשוך. לכן הוא ממליץ, תבשלו לו. מפנקים את הכלבים האלה ומבשלים להם. אבל ביום טוב אין היתר לבשל. כמו שאסרנו לגוי, כך גם לגבי הכלב. אין הבדל בהלכה בין הכלב לבין הגוי. אה, נפקא מינה. הרבה פעמים יש טבחים יהודים שעובדים במטבח של בתי מלון ומסעדות. מגיע יום החג ובאים לשם, באים לבית המלון תיירים גויים. או יהודים שמתנהגים כמו גויים מחללי שבת ויום טוב. אם הם באים מוקדם, אין שום בעיה. יש חלק מדיירי המלון יהודים דתיים. אני מניח סיר גדול במלון, שם לא מבשלים בסיר של שלוש או חמש קילו. שם סיר ענק של מאה קילו ויותר. מבשלים לדתיים, ודרך אגב, הניחו יתרם לעולליהם, אם אתה מניח גם לגויים או לאחרים. אבל הרבה פעמים הטיסה התאחרה עד שהם הגיעו למלון, נהיה שעה חמש-שש. בשעה חמש כבר לא נשאר משהו מארוחת הצהריים. ואז הם פונים למנהל, אנחנו רעבים. מה אתם אוהבים? אז אחד אומר לו, אנחנו אוהבים ביצים ועגבניות, שקשוקה. השני אומר לו, אנחנו אוהבים מרק אורז, שור בה. כל אחד אומר את מה שהוא רוצה. המנהל שם נותן אורה לטבח, תבשל להם. הם רוצים מרק אורז, שור בה. הוא יכול? אלה גויים, הוא לא יכול לבשל להם. ולכן העצה, הפתרון הקל ביותר הוא לא לעשות כדבר הזה, לא להיות נוכח במלון ביום החג. לכל עובד יש היום לפי החוק עשרים ימי חופש. את עשרים ימי החופשה ייקח ראש השנה, יום טוב ראשון של חג הסוכות, שמחה תורה, ראשון ואחרון של חג הפסח וחג השבועות. הוא אומר לו, אני לא בא לעבודה באותם הימים, מגיע לי חופש, ייקח באותם הימים כדי שלא יילכד בבעיה האמורה. לפעמים האדם הזה אין לו קביעות. כשאין לאדם קביעות, הרבה פעמים המנהל מנצל את זה. אין לו טבח אחר, הוא יודע שזה הטבח הכי טוב. ואז הוא אומר לו, תשמע, אם אתה לא בא ביום טוב, אתה לא תבוא מחרתיים, פיטורים. מה יעשה? עסק ביש. יש לנו דבר מעין זה, סוגיה במסכת ביצה בדף כא. שם מסופר, נחמיה המסוני לא בא לבית המדרש בליל יום טוב. שאלו אותו למחרת, איפה היית אתמול? הוא אמר להם, בונשת בא לעיר, רצו לקחת את כל הממון שלהם. עשו איתם סולחה. איך? שחטנו להם עגל טרפה והיכלנו. ענו לו חכמים. אתם חושבים שעשיתם דבר טוב, יצנתם את הממון? אנחנו תמהים אם לא יצא שכרכם בהפסדכם, שהרי אמרה התורה לכם ולא לנוכרים. זה הסיפור של הגמרא. מסביר המגיע בנתיבות המשפט, מסביר את הגמרא כך. אומרים לאדם, או שייקחו את כל הממון שלו או שיאכל חזיר. לא יאכל חזיר. מה שלא יהיה, יאבד את כל הממון ולא יאכל חזיר. כך גם נשאר כל הייסורים שבתורה. לפעמים אדם יודע איזה סיפורים, בא הבוס, הבעל הבית שלו, אומר לו, תשמע, אתה יודע על פלוני, תספר לי את הסיפורים. קורא לו למשרד, סוגר את המשרד, אז הוא עונה לו, תראה, כתוב בספר חפץ חיים, משנה ברורה, זה רכילות, זה לשון הרע, זה איסורי דאוריינתא, יש לו תישא השם עכשיו, ולפני עברה לא תיתן מכשול, ומתחיל לספור לו כמה לוין, כמה עשין, כמה ערעורין. הבעל הבית הזה, לא ידעתי, הוא אמר לו, תשמע, אל תבלבל את המוח, או שאתה מספר לי, או פיטורין במקום אתה מקבל. הוא יודע עכשיו, הבעל הבית הזה, הוא לא רק מאיים, הוא גם יעשה. מה יהיה? הוא לומד מהסוגיה הזו, שאסור לו לספר, ויהי מה? יאבד את הפרנסה, זה כמו לאבד את כל הממון שלו, זה דבר נורא, אבל אין ברירה, ובלבד שלא יעבור על לוין דאורייתא. כמו שאמרנו על החזיר, הוא הדין גם פה. איסורי לשון הרע הוא לא פחות מחזיר, אלא עוד יותר. כך גם אצלנו. אצלנו זה לא לאו. התורה לא אמרה אל תבשל לגוי, אלא זה לאו הבא מכלל עשה עשה. התורה אמרה, אך אשר יאחל לכל נפש ולבדו יעשה לכם, זה לאו הבא מכלל עשה עשה, ואף על פי כן זה איסור דאורייתא, ולכן הם אמרו לו, היה יותר טוב שיפסיד את כל הממון, ולא ישחטו להם את העגל טרפה, ולא יחללו את היום טוב, עד כדי כך. דווקא מינה עוד אישה נשואה, באה כל יום, עובדת, מביאה את הפרנסה לבית. בא בעל הבית הרשע, אומר לה, אם מחר את תבואי בכיסוי ראש, פיטורים. אין דבר כזה. את מגיעה לכאן, כאילו איזה סבתא, איזה יחנה, אני לא מסכים, כך הוא אומר לה, אותו הרשע. הוא בא לבכות לפני החכם, אם הוא יפטר אותי, אין לנו לחם בבית, בעלי לא עובד, אין לנו פרנסה. מותר? אני אשמע לו או לא? אחר כך הוא אומר לה, לא. עם כל הכאב הנורא, אין לה היתר להוריד את הכיסוי ראש. בפרשה הבאה בשבוע הזה נקרא פרשת נשוא. הוא פרע את ראש האישה, מזה למדו בכתובות ע' שחובה לאישה נשואה לכסות את ראשה מדאורייתא. אם זה דאורייתא, איך אפשר לבוא ולהתיר דברים כאלה? לפעמים הבעל הבית שלה שנה ופרש אז הוא אומר לה תראי אני פעם למדתי כשהייתי צעיר יש הרבה פעמים הפוסקים אומרים במקום הפסד מרובה מותר אם כך הוא אומר לה משדל אותה תפסידי את הפרנסה הזו הפסד מרובה זה קשקוש דברים בטלים אין הבה אמנה להתיר גם בהפסד מרובה ולמה לא? מהו המושג הפסד מרובה שהפוסקים לפעמים מתירים? בשאלות ותשובות הרמה הוא שמפרש לנו יפה הוא אומר כך דבר שמעיקר הדין מותר אנחנו מחמירים סוף סוף בענייני מאכלות אנחנו זהירים מאוד מחמירים במקום שיש הפסד מרובה אתה מוריד את החומרה נשאר על קו הדין קו הדין מותר אבל דבר שהוא אסור מעיקר הדין גם בהפסד מרובה מה שלא יהיה אין לך היתר תיקח דוגמה אחרת בהלכות שבת מרן כתב אם יש שרפה ואין שם סכנה, אין פיקוח נפש כל הרכוש של האדם הזה, מיליון דולר בשטרות, נמצא בתוך הצריף הזה עוד חמש דקות הדולרים יישרפו ואין ביטוח על זה אז יש לו עצה, עדיין האש לא הגיעה לארון של הדולרים הוא יכול להיכנס ולהוציא את זה אבל יש כאן איסור דה רבנן של מוקצה וכאן זה הפסד עצום, מיליון דולר מרן פוסק שאסור, אין היתר להוציא את הדולרים, מחלוקת בראשונים ומרן דעתו לאסור, הוא רואה אפילו איסור דה רבנן קל וחומר אם הדברים האלה הם איסורי דאורייתא אותו דבר גם לאותו הטבח מגיע הטבח הזה לעבודה, מטלפן לו, תכף, תכף נגיע לפיקוח נפש. לפעמים המנהל מטלפן לו לטבח, אומר לו, כן אדוני המנהל? אומר לו, הגיעו לכאן קבוצה של הולנדים, הם אוהבים לאכול בשר בקר מטוגן בחמאה, גבינה, חלב, הם אוהבים לזה, זה המעדן שלהם. הוא אומר לו, תשמע, כתוב בתורה, לא תבשל גדי וחלב עמו. אמר לו, לא אמרתי לך לאכול, זה בשבילם. התורה אסרה לא רק לאכול, גם בשבילי וגם בשביל אחרים לבשל, גם זה אסור, כאיסור דאורייתא. יאיים עליו אותו הנבל, יגיד לו, אם לא אני מפטר אותך, אין לו ברירה. מוטב שיהיה מפוטר, יישאר בלי פרנסה פה, ולא יישאר בלי גן עדן בעולם הבא, זה הדין גם שם. וכן ואידך זיל גמור. וכן כל כך יוצא בזה. יש לצערנו הרבה דברים דומים לזה, ועל זה אנחנו מתפללים בכל בוקר. אל תיבאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. קשה מאוד לעמוד בניסיונות הללו. הרבה מהאנשים שהולכים לסמינרים מתקרבים לאבינו שבשמיים ויאמינו בהשם ובמשה עבדו. האדם הזה החליט, זהו זה, אני בעל תשובה גמור. אז הוא מודיע לבוסט, המנהל שלו בחברת החשמל, אני בשבת לא מגיע, אני חזרתי בתשובה. אומר לו המנהל, לא רק בשבת אל תבוא, גם ביום ראשון אל תבוא. פיטורין. לא פעם המסכנים האלה לא מצליחים לעבוד בניסיון. אשתו, לא תמיד היא מסכימה איתו, הוא נמצא בלחץ, ולפעמים עוד פעם הם נופלים לאבדון בגלל הבעיה הזו. לפעמים יש בתי חרושת למלט, בתי הזיקוק, שליש מהתעשייה במדינה עובדת גם ביום שבת. זו המציאות. ואותם המסכנים הפועלים האלה שרוצים לחזור בתשובה, כופים עליהם להמשיך ולעבוד בשבת, אחרת יהיה פיטורין. אם הוא יבוא וישאל אותנו, ברור שאין כאן ספק, בהלכה אתה אומר לו, אפילו אם יהיה פיטורין, יהיה מה שלא יהיה, אתה לא עובד בשבת. זה מה שאנחנו צריכים לומר לו. לא תמיד המסכנים האלה יכולים לעמוד בניסיון. אוי לנו שמדינת ישראל כופה על אותם האנשים לחלל את השבת שלא לצורך, מונעת מאותם האנשים שלא יחזרו בתשובה. אבל זו המציאות, לא היום, עשרות שנים מאז שקמה המדינה, קיימת הכפייה האנטי-דתית הזו בפועל. אבל מבחינת ההלכה, ברור, אין כאן מה לשאול. אין מחלוקת בפוסקים. פה אחד כולם יגידו לך, אפילו שהוא יפסיד את הפרנסה, יפטרו אותו אחרי דקה, הוא חייב לשמור על החיים, חיי הנצח, על החיים הרוחניים שלו, כדי שלא יחלל אפילו שבת אחת. זו ההלכה. וכן, גם באיסורים אחרים, הן בעבירות שבין אדם לחברו, בין בעבירות שבין אדם למקום. וכל הדברים האלה, אין את ההיתרים האלה. רואה הדין גם, עובדת בסופרמרקט. עובדת, עובד לשם, בעל הסופר, בעל החנות, גנב. במקום שהמאכל הזה או המשקה הזה שווה עשרה שקלים, הוא כותב על זה חמישה עשר שקלים. גנב מאנשים. וכאן, אני העובד. אני יודע את המחיר, אני יודע את האמת אני לא יכול לסייע בעד אותם עוברי עבירה לבוא ולמכור דברים כאלה אלא תצטרך לבוא ולומר לאנשים, תשמע, לא כדאי לקנות זה במקום אחר עשרה שקלים, פה זה ביוקר חמישה עשר אם הוא יגיד לאנשים את זה, אחרי כמה דקות ישמעו, סוף דבר הכל נשמע, ייתנו לו פיטורים וכן על זה הדרך, אנחנו מתחננים לבורא עולם אל תבאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, אשרי אדם שלא מגיע לניסיונות האלה יכול לעבוד את פרעו בלי כל הדברים, בלי כל התקלות הללו, צריך הרבה הרבה סייעתא דשמיא שלא נגיע לדבר הזה. תראו בספר מנחת שלמה, חלק א', שם הוא מביא סיפור על אחד מגדולי הדור לפני מאה שנה, הייתה שרפה בבית שלו בשבת והכל נשרף. היה אסור לו להציל. כל מה שהוא כתב, חידושי תורה, כל מה שהוא עבד כל החיים, הכל הלך. הוא לא הספיק להדפיס את זה. הוא עמד בניסיון באותו רגע, אבל מרוב שהוא כאב את הכאב הזה, אחרי כמה ימים קיבל התקף לב והלך לעולמו. לכן הרב דן שמע, אולי נאמר, זה בגדר סכנת חיים, פיקוח נפש. ולכן, אולי יהיה כדאי להתיר במקרה מעין זה לאותו החכם. זה המשל והנמשל, מה שהרב כותב שם במנחת שלמה. יש אנשים, איך הגמרא קוראה להם? ממונם חביב עליהם יותר. ואם תגיד לו שהמיליון דולר אלה נשרפו, באותו רגע יקבל התקף לב וימות. אלא אם כן תביא קודם את הרופא. תזמין קודם את הרופא, שייתן לו קודם את הזריקה, כדי שאעמוד בדבר הזה. גם שם צריך לשקול. אני מסכים למה שאמרת, שיש אנשים שהם חלשים באמונה ובביטחון, יש אנשים שלא יעמדו בזה ויכולים לקרוס ולמות. יכול להיות ששם תהיה השאלה, מה שאמרתי קודם, אולי יש כאן פיקוח נפש. אבל אם האדם הזה הוא אדם חזק מבחינת האמונה, הביטחון, אם הקב'-ברוך-הוא לא רוצה שיהיה לי מיליון דולר, יש לו הרבה דרכים לקחת ממני את המיליון דולר. אם לא בצורה הזו, בצורה אחרת. ולכן הוא עומד בניסיון. מה מרן פוסק לו? אל תטלטל את המוקצה. אם יש שם גוי, בוודאי שמותר לומר לגוי שיוציא את זה. למה? שבוד ישבוד במקום הפסד מרובה. למדנו בדברי הרמב״ם ומרן בסימן שז סעיף שמותר, אבל אם יש שם גוי, אני לא בטוח. שהוא יוציא את זה בשבילך. הוא ייקח את זה בשבילו ויגיד לך, זה נשרף, זה לא היה, וכן הלאה. עסק בישי, תעסק עם הגויים. ולכן, בדברים האלה אנחנו מתפללים, כל אחד יכוון טוב כל יום, שידע מה הוא אומר. אל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, כדי שבעזרת השם לא נגיע מעיקרה לשאלות הללו. יום חג השבועות, יש לכם פה את המודעה, אתם רואים, גם בלילה, גם ביום, בעזרת השם, פה, במקום הזה לומדים תורה. אחרי תפילת המנחה יהיה כאן מורנו ורבנו, רבי יעקב חיים סופר, ראש ישיבת כף החיים, תודיעו גם לחברים, כדי שיבואו למעמד קבלת התורה מחדש, תורה שבעל פה. רבי חנניה בן עקשי אומר, יאללה, חבר הכנסת ישראל פורמליאליסטורית ולא מתפוצץ לגמר אבנה, חבר הכנסת מאזן, פה, נגיד תורה מהעדרת. אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת נכבדה, אמן, הגמרא אומרת שאסור, יש איסור דרבנם וחי גוונה, כן. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת נכבדה, חברי הכנסת נכבדה, חברי הכנסת נכבדה, חבר הכנסת נכבדה,