זכירת יציאת מצרים חובה מעשית

- - - לא מוגה! - - - 

וכן כתב הרמב״ן

זכירה זאת צריכה להיות כעין הזכירה האמורה בימי המבול.

איזו זכירה נאמרה בזמן המבול?

ויזכור אלוהים את נוח.

הזכירה הזאת שכתוב ויזכור אלוהים את נוח זו זכירה שפעלה במידה רבה כל כך

עד שבעקבותיה הפך העולם מאין

ליש

מביימך את כל היקום

ליש מחדש.

זאת אומרת הזכירה לא הייתה זכירה,

הקדוש ברוך הוא בשמי השמיים כמו שאומרים, זוכר ונגמר הסיפור, זוכר והזכירה פועלת.

יתרה מזו מצינו באורחות חיים להראש,

זיכרונו לברכה,

כי מי שאינו מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים,

אף באנוכי אדוני אלוהיך אינו מאמין.

כי יציאת מצרים היא יסוד כל התורה כולה.

אתה לא יכול להגיד אני מאמין בשם ולא מאמין ביציאת מצרים.

אם אתה לא מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים,

גם באנוכי ישם אלוקיך אינך מאמין, כך דברי הראש.

מכאן אנו למדים שיציאת מצרים צריכה להורות לנו את הדרך שנלך בה במצב שלנו.

יש לנו מהזכירה הזאת, נפקותא, למצב שלנו.

יציאת מצרים אינה רק מאורע שחלף ועבר,

אלא היא מוסיפה להדריך אותנו לקראת העתיד.

לכן צריך האדם לזכור אותה תדיר,

למען יצא אף הוא תדיר מארץ מצרים.

כיוצא בזה מצינו שקריעת ים סוף

זה עניין לדורות,

שכן אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

קשים מזונותיו של אדם

כקריעת ים סוף.

אין זה מאורע מן העבר,

אלא צריך האדם,

ויש בכוחו לעשות מעין מעשה כזה בכל יום תמיד.

אין זה מאורע מן העבר,

אלא צריך האדם, ויש בכוחו לעשות מעין מעשה כזה בכל יום תמיד.

אז קשים מזונותיו של האדם, הוא לא יודע מאיפה הוא יביא כסף.

יש לו חובות, יש לו צרות,

דרישות, עיקולים,

משפטים, בלידאום, כל מיני דברים.

הוא ממש במצב כמו קריעת ים סוף,

שהמצרים מאחורה,

המצרים מאחורה,

מקדימה הים,

מסביב חיות,

עקרבים ונחשים,

הוא תקוע,

לא רואה מוצא.

אבל צריך להיות כמו נחשון בין עמי לדם.

צריך לדעת שבסוף יקרע ים.

מה תצעק אליי?

דבר אל בני ישראל ונשאו.

אז קשים מזונותיו של אדם קריעת ים סוף זה כל הזמן.

כל פעם יש לו משהו שהוא עומד לנגדו

או רדיפות אחריו,

וצריך אדם לחיות כל הזמן את המצב של קריעת ים סוף.

לא רק זה.

כתוב, קשים מזונותיו של אדם קריעת ים סוף. למאן דאמר שבני ישראל,

הם נכנסו

לים וחזרו בחזרה.

אז כשנקרע הים לשנים עשר גזרים,

אז הם נקרעו ככה.

אז החלק הפנימי הוא יותר קצר,

והחלק הקיצוני הוא יותר ארוך.

אז יש שבטים שהלכו קצר יותר, ויש שבטים שהלכו יותר.

ככה המזונות של הבן אדם. יש אחד בא לו בקצרה ליד הבית,

יש אחד רחוק, יש אחד בחוץ לארץ, יש לו עסקים.

יש כל מיני.

יש בקושי, יש בקלות, יש באריכות.

אז קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף. בכל אופן, אנחנו חושבים שזה אירועים היסטוריים. לא.

למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. זה בכל החיים שלך ילווה אותך יציאת מצרים שלך, פרטית.

חייב אדם לראות את עצמו יוצא מארץ מצרים,

כי יש מצרים רבים לאדם כל ימי חייו,

וזה ייתן לו את הכוחות להתמודד.

כשהוא יראה שגם במקרה הכי הכי,

כשהוא רואה שאין סיכוי

לצאת ממצרים, זה אין סיכוי.

אף אחד לא נכנס ויוצא.

ויצאנו.

ולהגיע לים, מה פתאום שהים ייבקע? זה לא טבעי.

אדם צריך לדעת,

בכל החיים זה כך.

כי עין זה אמרו, במדבר מתנה אין התורה מתקיימת,

אלא במי שמשים עצמו כמדבר.

אור החיים אומר,

ויסעו מרפידים,

ויחנו במדבר, ויחן שם העם נגד ההר.

הוא אומר, שלוש הכנות צריך לעשות אדם בשביל לקנות את התורה.

ויסעו מרפידים,

ויחנו מרפידים,

ויבוא עמלק.

כשהם חנו ברפידים,

דהיינו,

הם היו במצב של רפיון מן התורה,

בא עמלק.

אז עמלק בא להצר לישראל.

לא לומדים? אה, לא לומדים, אתם פנויים, כן?

בסדר.

ניתן לכם במי להתעסק,

בא עמלק, תילחמו.

ויסעו מרפידים,

או עכשיו עזבו את הרפיון.

זה הכנה לקבלת התורה.

אז קודם כל, אם אדם רוצה לקבל עליו תורה, צריך לנסוע מרפיון. שלא יהיה מצב של רפיון.

כל הזמן אדם צריך להיות עסוק בתורה ובמצוות. לא יהיה רגע פנוי

בימיו ובחייו. זה לא איזה פריבילגיה שאדם זוכה לזה, זה לא הרב קניבסקי בלבד, זה לא אחרים.

זה כל בן אדם ובן אדם חייב לנסוע מרפידים.

כל המתבטל מדברי תורה,

יש לו בית אלים הרבה כנגדו.

לא שיגיד, אני לא יכול ללמוד בגלל שיש לי בית אלים.

הבית אלים נובעים מזה שהתבטלת מן התורה.

כל המקבל עליו עול תורה,

מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. זאת אומרת, זה תלוי בך, אתה גורם.

אם תחליט שאתה רוצה לא לבטל מן התורה,

הקדוש ברוך הוא ייתן לך את כל הסיועים לשמיים.

אה, גם יכול להיות שיהיה לך דוחק, כן. כתוב במפורש שבאחרית הימים הדוחק זה יהיה הניסיון

של התלמידי החכמים, אלה שדבקים בתורה באמת,

וזה הניסיון לראות מי באמת

מוכן למסור את נפשו, כמו

דורו של יהודה בר אל-עאי, שהיו שישה מטקסים בתלית אחת,

וכולם עוסקים בתורה.

זה הניסיון, וזה יותר גדול הדור ההוא

מהדור של משה ואהרון ומהדור של חזקיה המלך.

יראת השם היא תתהלל, זה השם רוצה לראות.

אז וייסעו מרפידים ויחנו במדבר. צריך אדם לשים עצמו כמדבר, לשפר את כל המידות שלו.

שלא ירגיש כלל וכלל.

לא ירגיש כלל וכלל. לא ירגיש כלל וכלל. נפשי כעפר אל הכל תהיה.

ידרכו עליו כמו במדבר, והוא לא מרגיש.

זאת אומרת, כשלא יפריעו לו המידות,

אז יהיה לו קנייני אמת בתורה. אבל אם כל דבר יטריד אותו,

הוא יחשוב רק על נקמות, ועל זה, ולהחזיר להוא, ולענות לזה, וזה, ופה ושם,

האדם יטרד מן התורה, וככה יעסיק אותו יצר, ולכן צריך לתקן את המידות.

וכל בן אדם שהמידות שלו לא מתוקנות, אפילו שיש לו חוכמה, והוא כבר השיג את החוכמה, והוא זוכר את החוכמה אפילו בעל פה,

כל המתייהר,

התורה מסתלקת ומשתקחת ממנו.

כל המתגאה,

התורה מסתלקת ומשתקחת ממנו.

ממי לומדים? הלל שהיה עניו גדול,

וכשהיה אצל בני בטרה, ואמר להם, מי הביא לכם למצב זה שאתם צריכים אותי?

זה עצלות שבכם, שלא למדתם.

אחר כך שאלו אותו הלכה, שכח, לא ידע בכלל.

שכל המתייהר אפילו עניו שיש לו את כל התורה, הכל נשכח ממנו.

ואפילו משה, פעמיים ראינו שנשכחה ממנו הלכה,

בגלל שהוא כעס, וכעס זה מצד הגאווה,

אז ממנו, אפילו שזה היה מוצדק, זה היה,

אבל מה לעשות, כעס זה כעס, וכעס פועל שכחה.

כעס פועל שכחה, כמו שאיש שורפת וסכין חותך,

ואין מה לעשות.

באונס, בשגגה, בטעות, אדם כשר, אדם לא כשר,

סכין עושה אותו דבר, ואיש עושה אותו דבר.

לכן, ויסעו מרפידי,

זה אחד.

שתיים, ויחנו במדבר, ודבר שלישי, ויחן שם העם נגד ההר.

צריכים ללמוד בחבורה, כמו שאנחנו לומדים עכשיו, לימוד בחבורה,

זה מקנה את קנייני התורה.

זאת אומרת,

חרב על הבדים ונועלו.

אם לומדים חרב,

חרב תבוא על סונאים של תלמידי חכמים שהם לומדים בד בבד, כל אחד לומד לבד.

אלא כשלומדים יחדיו, אז זוכים.

אז זאת אומרת, אלה שלושה דברים שאדם צריך להכין את עצמו בשביל שיוכל לזכות לתורה הקדושה.

אז כעין זה אמרו, במדבר מתנה. אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר.

ולכאורה,

הרי אנחנו לא מצויים כיום במדבר,

ואין התורה ניתנת לנו במתנה.

הרי היא כבר ניתנה.

אלא הפירוש לדברים שצריכים אנחנו ללמוד מהם.

הואיל והתורה לא נקבעה בנפשותיהם ובגופם,

אלא בדרך זו אין דרך אחרת לקנות את התורה

ולהשריש אותה היטב.

אלא אם ישים עצמו אדם כמדבר.

ומדבר מתנה לא יהיה עניין לשעה,

אלא זה עניין לדורות.

ואין ביד האדם להשיג את קנייני השלמות בדרך אחרת. לכן צריך לשים עצמו כמדבר,

וגם להפקיר הכל

בשביל התורה הקדושה.

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. רש״י, זיכרונו לברכה, מסביר שידמה בעצמו את הדבר הזה.

ולכאורה, כיצד יכול אדם לדמות בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים? והרי רחוק ממנו הדבר.

אך לדברנו, יציאת מצרים אינה עניין לשעבר בלבד,

אלא היא גם הוראת דרך לעתיד.

הרי יכול אדם לדמות בעצמו דבר זה,

אם הוא יזכור את העניינים והמצב שיש לו,

וייתן לבו כיצד הוא יוצא ממצרים שלו. כל אחד יש לו מצרים שלו.

יוכל בנקה לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

שגם עכשיו הוא יוצא ממצרי מצבו.

וצריך לזכור את הדברים האלה על הדרך שאמרו, וזכרת את כל הדרך.

כשם שחל עליהם חיוב לזכור את דרך יציאת מצרים,

כך מצווה לזכור את מאורעותיו, כיצד חילץ אותו השם את ברח מהם.

אם כל אחד יסתכל כמה תקופות היו בחייו שפה הוא ראה, בוא'נה, איך אני עובר את זה, איך אני עובר את זה, איך אני סוגר את החוב הזה, איך אני מתפטר מהאיש הזה, איך אני מתפטר מפה, איך אני מתפטר מפה, איך אני עושה ככה, כל דבר נראה לו

בעיה שהוא לא אוכל לעבור אותה.

אבל הנה, עברנו, אנחנו פה.

אז תסתכל על כל מה שעברת, ותראה איך הקב' ברוך הוא השגיח עליך, ואיך יצאת מכל הדברים, והגעת לאן שהגעת, והכל בסדר.

ככה יהיה גם בעתיד.

אבל צריך לזכור, כמו יציאת מצרים וכמו קריעת ים סוף.

הרב חזקאל לוינשטיין, המשגיח של פונוביץ, זכר צדיק וברכה,

בזקנותו היה לו קשה מאוד לעלות את המדרגות לפונוביץ.

והוא היה מגיע, ופתאום היה עוצר,

והיה מתבונן, מתבונן, מתבונן, ואחרי זה עולה כמו בחור צעיר.

שאלו אותו, מה אתה עושה?

אמר, אני מסתכל כל פעם ביציאת מצרים, משם אני שואב את הכוח לעלות.

איך בני ישראל,

אחרי

מכות, 210 שנים, 86 בשעבוד.

פתאום הם קומו צאו, לאן?

לאן?

למדבר, אין כלום, אין שום אבטחה, אין שום דבר.

לא אוכל, לא כלום, לא מים, זה היה עם הילדים,

בלי טיטולים, בלי שום דבר, ללכת ככה, לאן הולכים?

איזה כוחות צריך?

הוא אומר, מתבונן בכל זה, רואה את קריעת ים סוף, רואה את הכול,

מקבל כוחות ותעצומות,

עולה את המדרגות.

אפשר לשאוב אם אדם יודע להתבונן בדברים, לצייר לעצמו איך הוא אחרי מכות של כל יום, איך הוא שבור ורצוץ והכול. אדם עומד קשה יום, יום אחד,

לא יכולתי, נשפכתי, לא יכולתי לקום, מה אני אעשה? מה, אני בסך הכל בן אדם?

אז אם הוא היה מצוין, מה היה קורה?

הוא לא היה קם, נכון? הוא לא יכולתי.

עם מקלות היו מרימים אותו.

הוא היה עובד ועושה לבנים, ועוד פעם, ועוד יום, ועוד יום, ועוד יום, ועוד יום, ועשרות שנים.

אנחנו מתפנקים, אתה מבין? יש לנו פטנט, אני לא יכול, לא יכול.

אין מי שייתן לך במקל, אז לכן אתה יכול להגיד,

לא יכול.

אז רואים, מצינו בפרשת יציאת מצרים, הערה,

הערה מרגישה ביותר. נאמר, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא.

אמרו חכמים, זכרונו לך, לא נחם בדרך ארץ.

ויקשה, אם קרובה היא הדרך, ואפשר להנהיג את העם בדרך ארץ,

בדרך הטבע, מה הצורך היה בכל הטרחה להוליכם בדרך ארוכה?

הרי הקב'ה התכוון להעביר את ישראל תוך שלושה ימים ולהכניס אותם לארץ ישראל.

אז למה היה צריך להוליך אותם בדרך ארוכה?

התשובה טמונה בגוף הפסוק. אם קרובה הדרך לבוא לארץ ישראל,

אז הרי גדול הניסיון,

שהיא גם קרובה לשוב לארץ ישראל, לארץ מצרים.

זאת אומרת, אתה בדרך קצרה הולך, ובדרך קצרה גם חוזר.

הנה ראינו שעל פי שהלכו ארבעים שנה במדבר,

אפילו שכבר היו ארבעים שנה במדבר,

וכבר נתיישבה התורה בגופיהם. למה צריך ארבעים שנה להיות במדבר?

כי אין אדם עומד על דעת ריבו עד ארבעים שנה.

אז ארבעים שנה היו צריכים עד שהתורה תתיישב בגופם.

למרות כל התעלותם הגבוהה, עם כל זאת

מתו במדבר בגלל חטאיהם.

ואחדים מהם ביקשו לחזור למצרים,

וזה אם בדרך עקלטון שביקש,

הם ביקשו לשוב למצרים בדרך קרובה,

על אחת כמה וכמה שהם מבקשים.

לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא, מוטב שילכו בדרך רחוקה

ויישארו קרובים.

מי שילכו בדרך קרובה ויישארו רחוקים.

לפיכך לא נהג אותם בדרך הטבע, אלא למעלה מדרך הטבע, והובילם דרך המדבר והים,

ופרס עליהם עננים כדי שיישארו קרובים.

מפליא הדבר,

שבשעה שיצאו ממצרים היו כולם מצוינים,

שכן יצאו

אחד מחמישה,

כמו שדרשו על הפסוק, בחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. הם לא דאגו לקראת העתיד,

מניין יאכלו ומה ייפול בגורלם?

ועל זה אמר הקדוש ברוך הוא, זכרתי לך, חסד נעורייך לכתך הרי במדבר, בארץ לזרועה.

והנה בא ניסיון ראשון,

ומיד נתפרדו לארבע כיתות.

כת אחת אומרת, ניפול לים,

ואין דבריהם דברי טעם,

שכן אם יבקש הוא להשליך את עצמו לים,

תיפול לים, תניע על השאר. למה אתה מסית ומדיח את כל המיליון כמוך?

מה זה ניפול, ניפול?

קפוץ אתה לבד, אתה רוצה לקפוץ?

מה אתה סובב את כולם איתך?

ומה עוד צריך למהר לים?

הרי עוד לא הגיעו מים עד נפש,

אתה כבר צריך לקפוץ, מה אתה ממהר? חכה.

זה כת ראשונה.

כת שנייה טענה, נחזור למצרים.

גם דבריהם אינם דברי טעם, שכן משום מה יש צורך למהר לשוק?

ולמה צריך לחזור עם כולם?

אתה רוצה ללכת?

תסתובב, תלך.

הכת השלישית אמרה,

נצוח כנגדם.

כלומר, נערוך ויכוח עמהם, נתווכח עם פרעה ועם עבדה ונוכיח להם את הדרך האמיתית.

ומידת תם היא,

שסבור שיש טעם בוויכוח

עם פרעה, אתה רוצה להתווכח?

בא בשעה שאין ויכוח מועיל לפרעה ולא דומים לו, אלא מלכות בלבד. הרי לבן שלנו, הבן הרשע, אנחנו אומרים מקה את שינם.

אז כל שכן לפרעה.

ואפילו כת רביעית

שטענה נעשה מלחמה,

אין דבריהם מן המידה.

שכן החכם אומר דברים כאלה רק לאחר שכבר עשה כל מה שיש בידו ואין לאחריו כלום.

איך הם עדיין רחוקים מלצליח במעשה?

ובכוח מה יכלו לעמוד בזה? שהרקור עוד לא נקטו באמצעי זה ונכנסו להם במסירות נפש,

הם לא עשו עדיין מה שבידם.

אז איך הם אומרים לעשה מלחמה?

קודם תנסה, לא תצליח להיכנס.

אז אין ברירה, תילחם.

אבל מה אתה אומר, שנעשה מלחמה?

הרי שרק מסירות נפשם היוותה את המפתח לגאולתם.

מה הראיה? שמלכי השרית קטרגו ואמרו, הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה.

מאף ישראל עצמם אמרו,

כשם שאנו עולים מכאן,

המצרים עולים משם, זאת אומרת, הם לא תלו בזכותם.

הרי שלא מצאו בעצמם יתרון על המצרים.

אז מה הציל את ישראל באותה שעה?

הקפיצה של נחשון ברעמינדם, שבעקבותיה אמר הקדוש ברוך הוא,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

קפיצה זו הייתה מפתח שפתח לישראל את החומה.

והדבר דומה לאדם שיש בידו דרכון

ומשמחים לעבור את הגבול.

אבל כל זמן שלא יעשה מעשה בעצמו ויגיע

אל הגבול,

לא יעבור את הדרך ולא תועיל הצגת הדרכון בבית.

צריך

לבוא עם הדרכון והמסמכים

לגבול

ואז תעבור.

היסוד הזה צריך להיות טבוע באדם,

שירגיש יציאת מצרים ממצבו. יש כל מיני עצות כאלה, רק הדבר הפשוט,

ללכת במסירות נפש עד הסוף, על פי השם,

זה אנשים

רק בודדים, כמו נחשון ברעמינדם וכו' וכו'. כל השאר מחפשים עצות טבעיות.

אולי נעשה ככה, או נעשה ככה, או נככה, ככה, ככה. מבזבזים את הזמן במקום להתחבר לקדוש ברוך הוא וללכת

בביטחון גמור, באמונה שלמה,

ובמסירות נפש,

מחפשים את כל העצות הטבעיות.

רק לו את הקדוש ברוך הוא.

יסוד הזה צריך להיות טבוע באדם, שירגיש יציאת מצרים ממצבו

וישים לבו על כל הטובות שעשה עימו כבר השם יתברך,

ואיך חילץ אותו מכל המצוקות שלו שהיו לו בעבר על ידי ההשגחה.

וכמו שאמר חובת הלבבות, שיזכור האדם את כל דרכיו,

שהושפעה עליהם סייעתא דשמיא בלבד,

וידמה אדם בנפשו שהקדוש ברוך הוא בחר אותו מקרב אלפים.

האנשים

והוא לבדו נותר ועזר לו בכל.

דבר זה צריך

האדם להרגיש בתקופת יציאת מצרים כדי שירגיש בעצמו יציאה ממצבו שלו.

אנחנו לא יודעים להעריך עד כמה אנחנו אהובים אצל הקדוש ברוך הוא ועד כמה הוא רוצה לעזור לנו.

אבל לא בדרך שאנחנו ממציאים, בדרך שהוא סלל לנו.

אם נלך בדרך שהוא סלה לנו,

תמיד נעזר.

תמיד נעזר.

אפילו לרוצח בשגגה שמו שלטים איך להגיע לעיר מקלט.

כי הקדוש ברוך הוא חס אפילו על אלה.

אז אפילו לרוצח בשגגה חייבים לעשות שלטים גדולים,

שלטי חוצות, בשביל שיידע איך להגיע לעיר מקלט.

אז כל שכן מישהו הולך בדרך השם, משתדל וכולי וכולי, למה שלא יהיה לו?

תראה, יש שלטים. התורה אומרת בדיוק מה.

אבל בן אדם לא עושה מה שהתורה אומרת, זה הבעיה. הוא כל הזמן מפעיל את הראש שלו, ולפי מה שהוא שמע מהאנשים, וזה פה ושם, ככה הוא מטכס עציו והוא מחליט לעשות את הדברים באופן טבעי, לא בדרך סלולה וברורה.

איי, איי, איי.

היה בן אדם שאני מכיר, שהבן אדם הזה, אין לו, אין לו ממצאים בכלל. בן אדם בלי שום ממצאים,

מקום אפילו להיות.

ומישהו הציע לו, בוא, אני אסדר לך משהו, אני אקנה לך פה ושם. הוא אמר לו, עכשיו יש שיעור של הרב, אני לא רוצה, אני רוצה ללמוד, וזה כמו שהוא.

ואחרי זה הציעו לו עוד משהו, וגם כן, וזה, וזה, וזה. אמר לו, עכשיו אני עסוק, וזה, וזה, וזה. אבל אין לו מה ללבוש, אין לו זה, אין לו...

והנה, לפני הימים ספורים לפני החג, מישהו נתן לו חליפה,

ונתן לו חולצה,

ונתן לו חניבה, ונתן לו, בקיצור, הלביש אותו מעל לבטו.

והוא דחה נגד הטבע,

לפי הטבע. אם צריך ההזדמנות, קח עכשיו, אם לא תיקח עכשיו, מה יהיה?

מה זה, אתה חושב, כל יום נס?

כי כשהיה הבאבא סאלי, אמרו לו שאין מקווה, לא היה מקווה.

אז הוא אמר, בוא,

לקח את הציבור,

חפר באיזשהו מקום, ככה,

בקיץ,

במצרים, קיץ.

והתפלל להשם, אמר לו, ריבונו של עולם, אנחנו עשינו את שלנו,

עכשיו אתה תעשי את שלך.

והנה עננה קטנה הגיעה, ותרערם, ירד מטר ומילא את המקווה.

לעיני כולם,

מעמד הר סיני.

אחרי זה הוא בדק את המקווה רע הזה פה שם, אמר לשיטת רבי יהודה זה לא מסתדר.

אמר, תרוקנו את זה. הוא אמר, רבנו, מה זה רוקן עד שנייה נס ועדנו?

אתה לא כלום, צריך לתקן פה משהו?

עשו מה שהוא אומר, זה הפרושה, אמר, עשינו לפי דעת רבי יהודה,

וזה, וזה, וזה. ירד עוד פעם.

לא, אבל מי יכול לעשות דבר כזה? זה אבא סאלי, זה לא...

זאת אומרת, בן אדם שהוא עקשן ללכת דרך השם כמו שהשם רוצה, אין דבר כזה שכזה הוא לא יראה לו.

אבל אנחנו לא יודעים כמה אנחנו אוהבים פעם היחד

שהוגיע משולח, משולח, זה שאוסף כספים וכולי.

הגיעה למקסיקו, והגיעה לעשיר, והוא היה שמח כזה, נראה שמח. אז שאל אותו העשיר, תגיד לי, מה אתה שמח? עשית יום הרבה, אה?

אז הוא אמר לו, לא, דווקא לא.

אז הוא אמר לו, לא, אז למה אתה שמח?

אמר לו, אני תמיד שמח.

אמר לו, אני משלם לך עכשיו סכום הגון,

תלמד אותי איך להיות שמח כל הזמן.

אם אתה אומר שאתה כל יום יודע להיות שמח, גם אני רוצה להיות שמח.

אני משלם.

אמר לו, תשמע, אני אשאל לך משל.

אם נשיא מקסיקו היה מחליט למנות את סגנו בבחירה מתוך קהל

והיה אוסף ארבעים מיליון מקסיקנים במקסיקו סיטי,

יושב על במה גבוהה ומצביע על אחד מהם ואומר, אתה מתוך הארבעים מיליון תעלה לפה, אתה הסגן שלי,

הוא צריך להיות מאושר, הבן אדם הזה שנבחר להיות הסגן של נשיא מקסיקו?

צריך להיות מאושר, לא? שמה זה עשירות מופלגת, שוחד, שמה, הכול הולך שם.

אתה מהעשרה הראשונים העשירים בעולם ודאי.

אז הוא צריך להיות שמח, נכון?

הוא אומר לו, אם אחד מתוך ארבעים מיליון מקסיקנים,

שנמחה להיות הסגן של נשיא מקסיקו, צריך להיות כזה שמח, כמו שאתה מבין,

אז אני, שנבחרתי מתוך שבעה מיליארד בני אדם להיות הבן של הקדוש ברוך הוא, אני לא צריך להיות שמח?

הבן של הקדוש ברוך הוא.

אני לא צריך להיות שמח כל היום.

אנחנו שמחים.

אנחנו זוכרים שאנחנו בן של הקדוש ברוך הוא. אנחנו לא זוכרים.

הרב אלעזר בן דוד מספר שבדרום אמריקה הוא הלך פעם אחת, עצר אותו גוי, אמר לו, כבודו יהודי?

אז הוא אומר לו, כן. למה אתה שואל? הוא אומר לו, תשמע, אני פעם ראשונה רואה יהודי.

אני קראתי עליכם בתנ״ך שאתם הבנים של הקדוש ברוך הוא,

ופעם ראשונה אני רואה את הבן של הקדוש ברוך הוא הולך ברחוב.

אז הוא אמר לו, נו, אז מה אתה רוצה? אמר לי, יש לי שאלה.

כשאני הולך ברחוב,

אני גוי, אני יודע על מה אני חושב ועל מה אני מסתכל.

מעניין אותי שהבן של הקדוש ברוך הוא הולך ברחוב, על מה הוא חושב ועל מה הוא מסתכל.

הוא אומר, הגוי הזה,

אנחנו חושבים שאנחנו הבנים שזה כזו ואו, אנחנו מרגישים שאנחנו הבנים שזה כזו,

ואנחנו יודעים לחוג את החגים, לשמוח בהם שבעה ימים, שמונה ימים.

זה הבעיה.

יש לנו כל כך הרבה ואין לנו כלום.

אז זאת אומרת,

היסוד הזה צריך להיות טבוע באדם שירגיש יציאת מצרים ממצבו וישים לבו על הטובות אשר עשה עמו השם יתברך,

ואיך חילץ אותו ממצוקותיו על ידי ההשגחה.

וכמו שכתב חומרת הלבבות, שיזכור האדם את כל דרכיו שהושפעה עליהם, שיעתא דשמיה בלבד.

וידמה אדם בנפשו שהקדוש ברוך הוא בחר אותו מקרב מיליארדים,

והוא לבדו נותר ועזר לו בכל.

דבר זה צריך האדם להרגיש בתקופת יציאת מצרים,

כדי שירגיש בעצמו יציאה ממצבו שלו.

ויסוד נוסף שאנחנו יכולים ללמוד מיציאת מצרים,

הוא גודל ערכה של החבורה.

נאמר, הוא משה ואהרון.

ועוד נאמר, ורעך ושמח בליבו.

יציאת מצרים הגיעה לתכליתה

עם זה שמשה ואהרון היו לחבורה,

ושיתפו פעולה יחד בשמחה.

כי מדרכו של אדם

שאינו רואה את חסרונותיו,

הוא רואה את פניו ואינו רואה את אחוריו.

אך כשהוא מצוי בחבורה,

מוכיח לו חברו על חסרונו שנעלה ממנו.

איש את אחיו יעזורו,

ולאחיו יאמר חזק.

חשוב מאוד להיות מחובר לחבורה,

כי החבורה מתקנת אחת את השני.

אז אם לא היה בין משה ואהרון, כמו שכתוב, הוא משה ואהרון. לא הם.

הוא משה ואהרון.

ורעך ושמח בליבו.

איי, איי, איי, כמו שאומר הרמב״ן, איך מקיימים צוות ואהבת על רעך כמוך?

הוא אומר, אי אפשר

שבן אדם יאהב את חברו כמוהו ממש.

אדם קרוב אצל עצמו.

אז איך התורה מצווה ואהבת על רעך כמוך?

אז הוא אומר, הכוונה שישמח

במה שיש לחברו כמו שיש לו.

יש לך דירה, תשמח שגם לשני יהיה דירה כמו שלך.

יש לך רכב יפה,

שיהיה גם לחבר שלך. אתה משתכר הרבה, שיהיה גם לחבר שלך.

ואהבת לרעך כמוך, שלרעך יהיה כמוך.

כי מידת האדם תמיד שהוא יהיה משהו יותר מחברו.

אפילו האנשים שמדברים אומרים, יש לי משהו יותר טוב.

למה אתה אומר שיש לך משהו יותר טוב? תגיד שיש לך גם משהו, אל תגיד יותר טוב.

כל דבר אדם, גם כשהוא מסתכל על בן אדם הוא רואה, הוא גבוה או לא גבוה כמוני, הוא רחב או לא רחב כמוני,

הוא ככה זה,

החמצה שלי יותר יפה, כשזה שלי ככה.

זאת אומרת, כשהאדם מסתכל על השני אוטומט,

הוא מכניס אותו בשבלונה לבדיקה

והוא מודד.

אולי את הווילון שלו אומר, לא, זה שלנו יותר יפה, איפה קראת את זה?

ככה בן אדם, בן אדם זה ככה, מה לעשות.

אז הוא אומר, ואהבת לרעך כמוך.

זאת אומרת שתשמח שיהיה לחבר שלך מה שיש לך.

דבר זה הוא יסוד גדול וחשוב לפני השם יתברך,

כמו שכתוב.

אז נדברו יראה אדוני איש אל רעהו ויקשב השם ישמע.

באחרית הימים כתוב יהיה כל כך הרבה פירוד, כל כך הרבה מחלוקת,

כל כך הרבה צרות,

כל כך הרבה דברים שיהיו רק בודדים.

אז נדברו, אז באותה תקופה נדברו יראה השם אל שם.

ויקשב השם וישמע ויכתב ספר לפניו, לא אנציקלופדיה,

ספר. למה? לא יהיו הרבה.

ספר.

ויכתב

ספר לפניו.

נראה השם ולחושבי שמו.

כל העולם כולו עמלים ואין בידם מאומה.

ואילו שניים שנדברו יחד,

הקדוש ברוך הוא מתחשב בהם וכותב אותם בספר שלו,

שהוא יקריא את הספר.

כשיהיה יום הדין הגדול והנורא,

הקדוש ברוך הוא פותח את הספר וקורא פלוני אלמוני,

בכבוד, פלוני אלמוני, בכבוד.

זאת אומרת, אלה שיהיו כתובים בספר.

מי שלא כתוב בספר, כאילו לא כתוב, כאילו לא קיים.

אז נדברו אישי רעהו.

כל העולם כולם עמלים ואין בידם מאומה.

ואילו שניים שנדברו יחד,

הקדוש ברוך הוא מתחשב בהם, על שום מה.

הווי אומר,

מפני שכל הבריאה תלויה בתורה,

והתורה אינה נקנית אלא בחבורה.

מצינו כי חכמים, זכרונם לך, אמרו, תקשיבו טוב,

כי נדב ואביהו מתו

על שלא נטלו עצה זה מזה.

נדב לא נטל עצה מאביהו, ואביהו לא נטל עצה מנדב.

ייתכן כי בכך תלוי מקור החטא.

אילו נתייעצו זה עם זה,

היה רועה האחד בחסרון חברו.

אלא כיוון שלקחו איש מחתתו,

כל אחד בפני עצמו לקח את המחתה,

ולא נתייעצו זה עם זה,

נכשלו וקרה מה שקרה.

אתה שומע שני צדיקים,

קדושים עליונים בדרגה גבוהה כל כך,

אבל בגלל שהיה להם טיפונת גאווה, אני צריך עצה ממנו?

בשביל זה נשרפו.

אילו הם נוטלים עצה זה מזה,

לא היה קורה המקרה הזה,

אלא איש מחתתו.

אז אם כן, יש לנו שני יסודות.

ראשית, צריך אדם להכיר את מקורו ולזכור את כל הטובות שעשה עימו הבורא.

מי חילץ אותו?

מי ינהיג אותו?

ועד היכן השפיע עליו יד השגחה.

אם נתחיל רק מהתקופה שלפני החתונה,

מתי נתחתן? עם מי ימציא לי הקדוש ברוך הוא פה ומשם? ההיכרות הראשונה, ואחר כך זה יצא, לא יצא, יצליח, לא יצליח.

התנגדות, הורים, לא פה שם, חובות,

מאיפה אני אקנה אחר כך דירה היום? מאיפה נשים דירה? וזה, פה, שם, הלוואות, וזה, איך לסגור את החובות, וזה,

אחר כך יהיה ילדים, כן, אחר כך ילדים, יהיה ילדים, לא ילדים, כבר עבר חודש, עוד אין ילדים, עבר חודשיים, עוד אין ילדים, שלושה חודשים, אין ילדים, כולם שואלים, מה קורה, מה קורה?

אדם בלחץ, בסוף נהיה ילד, או ילד מוצלח, לא מוצלח, לך תדע מה יקרה איתו, זה, פה, שם.

אחר כך כך, ואחר כך כך, ואחר כך עבוד מה כזה, ואוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

אז לכן צריך לראות את כל החסדים הטובות שעשה עמו הבורא, מי חילץ אותו, מי הנהיג אותו, ועד איך נשפיע עליו את ההשגחה.

על דרך מי הקדימה נבעה של...

מי ביקשתי ממנו לקבוע מזוזה לפני שנתתי לו בית?

מי חייבתי אותו לשים תפילין לפני שנתתי לו ראש?

מי חייבתי אותו במשהו לפני שנתתי לו? מי הקדימה נבעה של...

דבר שני, צריך האדם להכיר,

כי כל מעלותיו הרוחניות נובעות מכוחה של חבורה שנתחבר עם חברו,

וגילו זה לזה את חסרונו,

וכל אחד ראה חלומו ופתרון חברו,

ומזה נובעת כל הצלחתו.

רבותיי, לא יאומן כי יסופר,

אפשר להביא את הגאולה בצ'יק צ'אק.

כתוב מפורש איך מביאים את הגאולה,

אבל אף אחד לא מרים את התשובה.

כתוב, אפילו קנישתא חדא.

אם תהיה קבוצה אחת,

חבורה אחת,

יכולים להביא את הגאולה, קבוצה אחת.

אבל הם צריכים להיות דבוקים אחד בשני באהבה האמיתית.

ואהבת רעך כמוך, אמיתי.

הם צריכים להיות כנועים אחד לשני,

אז הם יכולים להביא.

כמו הארי הקדוש,

שהיה יכול להביא את הגאולה בליל שבת, ערב שבת.

ואמר לחבורה הקדושה שלו,

רצונכם שנעלה לירושלים?

אמרו לו, כן.

וחלק, אמרו, נשאל את נשותנו.

ברגע שאמרו, נשאל את נשותנו, נפרדו מהחבורה, אמר להם, איבדנו את הגאולה.

כשעם ישראל הלכו יחדיו במדבר,

אז הם הלכו יחדיו.

וייחן שם העם נגד ההר. וייחן

כאיש אחד בלב אחד.

זה אירוע היסטורי

שלא חזר

בעולם יותר.

שני יהודים זה שלוש דעות.

מיליונים היו בדעה אחת ובהסכמה אחת.

לא היה ביניהם שנאה, שנאו את המחלוקת ואהבו את השלום,

והתאחדו כולם בדעה אחת

תחת המנהיג משה רבנו.

לא היה שום סטייה לבן אדם, שום תרעומת, שום ביקורת, שום כלום.

אמר הקדוש ברוך הוא, הגיע העת לתת להם את התורה.

אתם שומעים?

אם יחזור כזה דבר, אפילו בקנישתא חדא,

לא תבוא התורה, תבוא הגאולה.

ועד היום לא הצליחו לעשות את זה.

עד היום לא הצליחו.

אז דבר שני, צריך לזכור,

שכל המחלות הרוחניות נובעות מכוחה של חבורה שהוא מתחבר עם חברו ומגלה זה לזה את חסרונו.

כל אחד רואה חלומו ופתרון חלומו של חברו,

ומזה נובעת כל הצלחתו.

יוצא שמה שהתחלנו איתו, יציאת מצרים היא מצווה מקפת ומתמדת

למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.

יש יציאת מצרים ההיסטורית,

ויש יציאת מצרים הפרטית של כל אחד ואחד. השם יזכנו לעמוד במשימה

הגדולה הזאת ולהנפיק ממנה את המיטב, אמן.

אמן. רבי אחד אני אומר, אגש...