---

http://live.shofar-tv.com/videos/2822
31-3-13
...וכן כתב הרמב"ם, זכירה זו צריכה להיות כעין הזכירה האמורה בימי המבול, איזה זכירה נאמרה בזמן המבול? "ויזכור אלהים את נח" הזכירה הזאת שכתוב "ויזכור אלקים את נח" זה זכירה שפעלה במידה רבה כל כך, עד שבעקבותיה הפך העולם מאין ליש. מ"וימח את כל היקום" ליש מחדש. ז"א הזכירה לא היתה זכירה הקב"ה בשמי השמים כמו שאומרים זוכר ונגמר הסיפור, זוכר והזכירה פועלת.
יתרה מזו מצינו בארחות חיים להרא"ש ז"ל כי מי שאינו מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים, אף באנכי ה' אלהיך אינו מאמין. כי יציאת מצרים היא יסוד כל התורה כולה. אתה לא יכול להגיד אני מאמין בה' ולא מאמין ביציאת מצרים. אם אתה לא מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים, גם באנכי ה' אלקיך אינך מאמין, כך דברי הרא"ש.
מכאן אנו למדים שיציאת מצרים צריכה להורות לנו את הדרך שנלך בה במצב שלנו, יש לנו מהזכירה הזאת נפקותא למצב שלנו, יציאת מצרים אינה רק מאורע שחלף ועבר, אלא היא מוסיפה להדרך אותנו לקראת העתיד, לכן צריך האדם לזכור אותה תדיר למען יצא אף הוא תדיר מארץ מצרים.
כיוצא בזה מצינו בה שקריעת ים סוף זה ענין לדורות, שכן אמרו חכמים ז"ל, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, אין זה מאורע מן העבר אלא צריך האדם ויש בכוחו לעשות מעין מעשה כזה בכל יום תמיד. אין זה מאורע מן העבר, אלא צריך האדם ויש בכוחו לעשות מעין מעשה כזה בכל יום תמיד, אז קשים מזונותיו של האדם, הוא לא יודע מאיפה הוא יביא כסף, יש לו חובות, יש לו צרות, דרישות, עיקולים, משפטים, בל ידעום, כל מיני דברים, והוא ממש במצב כמו קריעת ים סוף, שהמצרים מאחורה, המיצרים מאחורה, מקדימה הים, מסביב חיות, עקרבים ונחשים, הוא תקוע, לא רואה מוצא, אבל צריך להיות כמו נחשון בן עמינדב, צריך לדעת שבסוף ייקרע הים. מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו. אז קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף זה כל הזמן, כל פעם יש לו משהו שעומד לנגדו או רדיפות אחריו, וצריך אדם לחיות כל הזמן את המצב של קריעת ים סוף. לא רק זה, כתוב קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, למאן דאמר שבני ישראל הם נכנסו לים וחזרו בחזרה, אז כשנקרע הים לשנים עשר גזרים, אז הם נקרעו ככה, אז החלק הפנימי הוא יותר קצר והחלק הקיצוני הוא יותר ארוך, אז יש שבטים שהלכו קצר יותר יש שבטים שהלכו יותר, ככה המזונות של אדם, יש אחד בא לו בקצרה ליד הבית, יש רחוק, יש אחד בחו"ל יש לו עסקים ויש כל מיני, יש בקושי ויש בקלות, יש באריכות. אז קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף, בכל אופן אנחנו חושבים שזה אירועים היסטוריים, לא, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חיים, זה בכל החיים ילווה אותך יציאת מצרים שלך הפרטית. חייב אדם לראות את עצמו יוצא מארץ מצרים, כי יש מצרים רבים לאדם כל ימי חייו וזה יתן לו את הכוחות להתמודד, כשהוא יראה שגם במקרה הכי הכי שהוא רואה שאין סיכוי לצאת ממצרים זה אין סיכוי, אף אחד לא נכנס ויוצא, ויצאנו, ולהגיע אל הים, מה פתאום שהים יבקע, זה לא טבעי, אדם צריך לדעת, בכל החיים זה כך.
כעין זה אמרו, ממדבר מתנה, אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר. אור החיים אומר, "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר ויחן שם העם נגד ההר", אומר שלש הכנות צריך לעשות אדם בשביל לקנות את התורה, ויסעו מרפידים ויחנו ברפידים ויבוא עמלק, כשהם חנו ברפידים, דהיינו הם היו במצב של רפיון מן התורה, בא עמלק, אז עמלק בא להצר לישראל, לא לומדים, אה, לא לומדים אתם פנויים כן, בסדר, נתן לכם הם מי להתעסק, בא עמלק- תלחמו. ויסעו מרפידים, או, עכשיו עזבו את הרפיון, זה הכנה לקבלת התורה. אז קודם כל אם אדם רוצה לקבל עליו תורה צריך לנסוע מרפיון, שלא יהיה מצב של רפיון, כל הזמן אדם צריך להיות עסוק בתורה ובמצוות, לא יהיה רגע פנוי בימיו ובחייו, זה לא איזה פריבלגיה שאדם זוכה לזה, זה לא הרב קניבסקי בלבד וזה לא אחרים. זה כל בן אדם ובן אדם חייב לנסוע מרפידים. כל המתבטל מדברי תורה יש לו בטלים הרבה כנגדו, לא שיגיד אני לא יכול ללמוד תורה בגלל שיש לי בטלים, הבטלים נובעים מזה שהתבטלת מן התורה. כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, ז"א זה תלוי בך - אתה גורם, אם תחליט שאתה רוצה לא להבטל מן התורה הקב"ה יתן לך את כל הסיועים מן השמים. איי גם יכול להיות שיהיה לך דוחק, כן, כתוב במפורש באחרית הימים הדוחק זה יהיה הנסיון של התלמידי חכמים, אלה שדבקים בתורה באמת, וזה הנסיון לראות מי באמת מוכן למסור את נפשו כמו דורו של רבי יהודה בר עלאי, שהיו ששה מתכסים בטלית אחת וכולם עוסקים בתורה. זה הנסיון, וזה יותר גדול הדור ההוא מהדור של משה ואהרן ומהדור של חזקיה המלך. יראת ה' היא תתהלל, זה ה' רוצה לראות. אז "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר" צריך אדם לשים עצמו כמדבר, לשפר את כל המידות שלו, שלא ירגיש כלל וכלל, לא ירגיש כלל וכלל, לא ירגיש כלל וכלל, "נפשי כעפר לכל תהיה" ידרכו עליו כמו במדבר והוא לא מרגיש. ז"א כשלא יפריעו לו המידות אז יהיה לו קניני אמת בתורה, אבל אם כל דבר יטריד אותו, והוא יחשוב רק על נקמות ועל זה ולענות לההוא ולהחזיר וזה ופה ושם, האדם יטרד מן התורה וככה יעסיק אותו יצר הרע, לכן צריך לתקן את המידות. וכל בן אדם שהמידות שלו לא מתוקנות, אפילו שיש לו חכמה והוא כבר השיג את החכמה והוא זוכר את החכמה אפילו בעל פה, כל המתייהר התורה מסתלקת ומשתכחת ממנו, כל המתגאה התורה מסתלקת ומשתכחת ממנו, ממי לומדים? מהלל שהיה עניו גדול, וכשהיה אצל בני בתירא ואמר להם מי הביאכם למצב זה שאתם צריכים אותי, זה עצלות שלכם שלא למדתם, אח"כ שאלו אותו הלכה שכח, לא ידע בכלל, שכל המתייהר אפילו עניו שיש לו את כל התורה, הכל נשכח ממנו, ואפילו משה פעמיים ראינו שנשכחה ממנו ההלכה בגלל שהוא כעס, וכעס זה מצד הגאוה, אז ממילא אפילו שזה היה מוצדק, זה היה מוצדק, זה היה, אבל מה לעשות, כעס זה כעס, וכעס פועל שכחה. כעס פועל שכחה. כמו שאש שורפת וסכין חותך, ואין מה לעשות, באונס, בשגגה, בטעות, אדם כשר, אדם לא כשר, סכין עושה אותו דבר והאש עושה אותו דבר. לכן "ויסעו מרפידים", זה אחד, שתיים - "ויחנו במדבר", ודבר שלישי זה "ויחן שם העם נגד ההר".
צריכים ללמוד בחבורה, כמו שאנחנו לומדים עכשיו, לימוד בחבורה זה מקנה את קניני התורה, ז"א חרב על הבדים ונואלו, אם לומדים חרב תבוא על שונאיהם של תלמידי חכמים שהם לומדים בד בבד, כל אחד לומד לבד, אלא כשלומדים יחדיו אז זוכים. אז ז"א אלה שלשה דברים שאדם צריך להכין את עצמו בשביל לזכות לתורה הקדושה. אז כעין זה אמרו, ממדבר מתנה, אין התוה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, ולכאורה הרי אנחנו לא מצויים כיום במדבר, ואין התורה ניתנת לנו במתנה, הרי היא כבר ניתנה, אלא הפירוש של הדברים שצריכים אנחנו ללמוד הם, הואיל והתורה לא נקנתה בנפשותם ובגופם אלא בדרך זו, אין דרך אחרת לקנות את התורה ולהשריש אותה היטב, אלא אם ישים עצמו אדם כמדבר, ומדבר מתנה לא היה ענין לשעה, אלא זה ענין לדורות, ואין ביד האדם להשיג את קניני השלמות בדרך אחרת, לכן צריך לשים עצמו כמדבר, וגם להפקיר הכל בשביל התורה הקדושה.
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, רש"י ז"ל מסביר שידמה בעצמו את הדבר הזה, ולכאורה כיצד יכול אדם לדמות בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים והרי רחוק ממנו הדבר? אך לדברינו יציאת מצרים אינה ענין לשעבר בלבד, אלא היא גם הוראת דרך לעתיד, הרי יכול אדם לדמות בעצמו דבר זה, אם הוא יזכור את הענינים והמצב שיש לו, ויתן ליבו כיצד הוא יוצא ממצרים שלו, כל אחד יש לו מצרים שלו, יוכל בנקל לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שגם עכשיו הוא יוצא ממיצרי מצבו, וצריך לזכור את הדברים האלה על הדרך שאמרו, "וזכרת את כל הדרך" כשם שחל עליהם חיוב לזכור את יציאת מצרים, כך מצוה לזכור את מאורעותיו כיצד חילץ אותו ה' יתברך מהם. אם כל אחד יסתכל, כמה תקופות היו בחייו שפה הוא ראה, בא הנה איך אני עובר את זה, איך אני עובר את זה, איך אני סוגר את החוב הזה, איך אני מתפטר מהאיש הזה, איך אני מתפטר מפה, איך אני עושה ככה, כל דבר נראה לו בעיה שהוא לא יוכל לעבור אותה, אבל הנה עברנו, אנחנו פה, אז תסתכל על כל מה שעברת ותראה איך הקב"ה השגיח עליך ואיך יצאת מכל הדברים והגעת לאן שהגעת והכל בסדר. כך יהיה גם בעתיד, אבל צריך לזכור, כמו יציאת מצרים וכמו קריעת ים סוף.
הרב יחזקאל לוינשטין המשגיח של פוניבז' זצ"ל, בזקנותו היה לו קשה מאד לעלות את המדרגות לפוניבז', והוא היה מגיע, ופתאום היה עוצר, והיה מתבונן מתבונן מתבונן ואחרי זה עולה כמו בחור צעיר, שאלו אותו מה אתה עושה? אמר אני מסתכל כל פעם על יציאת מצרים משם אני שואב את הכח לעלות, איך בני ישראל אחרי מכות, 210 שנים, 86 בשעבוד, טח טיח, פתאם אומרים קומו צאו, לאן? לאן? למדבר, אין כלום, אין שום הבטחה, אין שום דבר, לא אוכל לא כלום לא מים זה עם ה ילדים בלי טיטולים בלי שום דבר ללכת, לאן הולכים, איזה כוחות צריך. אומר מתבונן בכל זה, רואה את קריעת ים סוף, רואה את הכל, מקבל כוחות ותעצומות טררררר עולה את המדרגות. אפשר לשאוב אם אדם רואה את הדברים ומצייר לעצמו איך הוא אחרי מכות של כל יום איך הוא שבור ורצוץ והכל, אדם עובד קשה היום יום אחד, לא יכולתי, נשפכתי, לא יכלתי לקום, מה אני יעשה, מה אני בסה"כ בן אדם, אז אם הוא היה במצרים מה היה קורה, הוא לא היה קם נכון, אומר לא יכלתי, עם מקלות היו מרימים אותו, היה עובד ועושה לבנים ועוד פעם ועוד יום ועוד יום ועשרות שנים. אנחנו מתפנקים, אתה מבין, יש לנו פטנט אומרים לא יכול לא יכול לא יכול, אין מי ש יתן לך במקל אז לכן אתה יכול להגיד לא יכול.
אז רואים, מצינו מפרשת יציאת מצרים הארה, הארה מרגישה ביותר. נאמר "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא", אמרו חכמים ז"ל, לא נחם בדרך ארץ, והקשה אם קרובה היא הדרך ואפשר להנהיג את העם בדרך ארץ בדרך הטבע, מה צורך היה בכל הטרחה להוליכם בדרך ארוכה? הרי הקב"ה התכוון להעביר את ישראל תוך שלשה ימים ולהכניס אותם לארץ ישראל, אז למה היה צריך להוליך אותם בדרך ארוכה? התשובה טמונה בגוף הפסוק, אם קרובה הדרך לבוא לארץ ישראל אז הרי גדול הנסיון, שהיא גם קרובה לשוב לארץ מצרים, ז"א אתה בדרך קצרה הולך בדרך קצרה גם חוזר. הנה ראינו שאע"פ שהלכו ארבעים שנה במדבר, אפילו שכבר היו ארבעים שנה במדבר וכבר נתיישבה התורה בגופיהם, למה צריך ארבעים שנה להיות במדבר? כי אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, אז ארבעים שנה צריכים היו עד שהתורה תתיישב בגופם, למרות כל התעלותם הגבוהה עם כל זאת מתו במדבר בגלל חטאיהם. ואחדים מהם ביקשו לחזור למצרים, וזה אם בדרך עקלתון שביקש הם ביקשו לשוב למצרים, בדרך קרובה על אחת כמה וכמה שהיו מבקשים, לפיכך אמר הקב"ה מוטב שילכו בדרך רחוקה וישארו קרובים, מישלכו בדרך קרובה וישארו רחוקים. לפיכך לא נהג אותם בדרך הטבע אלא למעלה מדרך הטבע והובילם במדבר והים ופרש עליהם עננים כדי שישארו קרובים.
מפליא הדבר, שבשעה שיצאו ממצרים היו כולם מצויינים, שכן יצאו אחד מחמישה, כמו שדרשו על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", הם לא דאגו לקראת העתיד מנין יאכלו ומה יפול בגורלם, ועל זה אמר הקב"ה "זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", והנה בא נסיון ראשון, ומיד נתפרדו לארבע כתות, כת אחת אומרת ניפול לים, ואין דבריהם דברי טעם, שכן אם מבקש הוא להשליך את עצמו לים תיפול לים ותניח לשאר, למה אתה מסית ומדיח את כולם להיות כמוך, מה זה ניפול ניפול? קפוץ אתה לבד, מה אתה סוחב את כולם איתך? ומה עוד צריך למהר לים? הרי עוד לא הגיעו מים עד נפש אתה כבר צריך לקפוץ, מה אתה ממהר, חכה. זה כת ראשונה. כת שניה טענה - נחזור למצרים, גם דבריהם אינם דברי טעם, שכן בשביל מה יש צורך לשוב? ולמה צריך לחזור עם כולם? אתה רוצה ללכת - תסתובב ותלך. הכת השלישית אמרה - ניצוח כנגדם, כלומר נערוך ויכוח עמהם, נתווכח עם פרעה ועם עבדיו ונוכיח להם את הדרך האמיתית, ומידת תם הוא שסבור שיש טעם לויכוח? עם פרעה אתה רוצה להתווכח? בה בשעה שאין ויכוח מועיל לפרעה ולדומים לו אלא מלקות בלבד, הרי לבן שלנו - הבן הרשע אנחנו אומרים הקהה את שיניו, אז כל שכן לפרעה. ואפילו כת רביעית, שטענה נעשה מלחמה, אין דבריהם מן המידה, שכן החכם אומר דברים כאלה רק לאחר שכבר עשה הכל מה שיש בידו ואין לאחריו כלום, אך הם עדיין רחוקים מלהצליח במעשיהם, ובכח מה יכלו לעמוד בזה, שהרי לכל הפחות לא נקטו באמצעי זה ונכנסו לים במסירות נפש הם לא עשו עדיין מה שבידם, אז איך הם אומרים נעשה מלחמה? קודם תנסה, לא תצליח להכנס אז אין ברירה תחם, אבל מה אתה אומר ישר נעשה מלחמה? הרי שרק מסירות נפשם היוותה את המפתח לגאולתם. והראיה, שמלאכי השרת קטרגו ואמרו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ואף ישראל עצמם אמרו, כשם שאנו עולים מכאן המצרים עולים משם, ז"א הם לא תלו בזכותם. הרי שלא מצאו בעצמם יתרון על המצרים, אז מה הציל את ישראל באותה שעה? הקפיצה של נחשון בן עמינדב שבעקבותיה אמר הקב"ה "דבר אל בני ישראל ויסעו" קפיצה זו היתה המפתח שפתח לישראל את החומה, והדבר דומה לאדם שיש בידו דרכון ומסמכים לעבור את הגבול, אבל כל זמן שלא יעשה מעשה בעצמו ויגיע אל הגבול לא יעבור את הדרך, ולא תועיל הצגת הדרכון בבית, צריך לבוא עם הדרכון והמסמכים לגבול ואז תעבור. היסוד הזה צריך להיות טבוע באדם, שירגיש יציאת מצרים ממצבו, יש כל מיני עצות כאלה, רק הדבר הפשוט ללכת במסירות נפש עד הסוף על פי ה', זה אנשים רק בודדים, כמו נחשון בן עמינדב וכו' וכו', כל השאר מחפשים עצות טבעיות, אולי נעשה ככה, אולי נעשה ככה אולי ככה ככה ככה, מבזבזים את הזמן, במקום להתחבר לקב"ה וללכת בבטחון גמור באמונה שלמה ובמסירות נפש, מחפשים את כל העצות הטבעיות, רק לא את הקב"ה.
יסוד הזה צריך להיות טבוע באדם, שירגיש יציאת מצרים ממצבו, וישים ליבו על כל הטובות שעשה עמו כבר ה' יתברך, ואיך חילץ אותו מכל המצוקות שלו שהיו לו בעבר ע"י השגחה. וכמו שאמר החובת הלבבות, שיזכור האדם את כל דרכיו שהושפעה עליהם סיעתא דשמיא בלבד, וידמה האדם בנפשו שהקב"ה בחר אותו מקרב אלפי אנשים, והוא לבדו נותר ועזר לו בכל, דבר זה צריך האדם להרגיש בתקופת יציאת מצרים כדי שירגיש בעצמו יציאה ממצבו שלו.
אנחנו לא יודעים להעריך עד כמה אנחנו אהובים אצל הקב"ה ועד כמה הוא רוצה לעזור לנו. אבל לא בדרך שאנחנו ממציאים בדרך שהוא סלל לנו, אם נלך בדרך שהוא סלל לנו תמיד נעזר, תמיד נעזר. אפילו לרוצח בשגגה שמו שלטים איך להגיע לעיר מקלט, כי הקב"ה חס אפילו על אלה, אז אפילו רוצח בשגגה חייבים לעשות שלטים גדולים, שלטי חוצות בשביל שידע איך להגיע לעיר מקלט, אז כל שכן אם מישהו הולך בדרך ה' משתדל וכו' וכו', למה שלא יהיה לו? תראה, יש שלטים, התורה אומרת בדיוק מה. אבל בן אדם לא עושה מה שהתורה אומרת, זה הבעיה, הוא כל הזמן מפעיל את הראש שלו ולפי מה שהוא שמע מאנשים וזה פה ושם ככה הוא מטכס עצה ומחליט לעשות את הדברים, לא בדרך סלולה וברורה. אייי.
היה בן אדם שאני מכיר שהבן אדם הזה אין לו, אין לו אמצעים בכלל, בן אדם בלי אמצעים אין לו מקום אפילו להיות, ומישהו הציע לו בא אני אסדר לך משהו אני אקנה לך פה ושם, אמר לא לא עכשיו יש שיעור של הרב, אני רוצה ללמוד. ואחרי זה הציעו לו עוד משהו וגם כן הוא אמר לא עכשיו אני עסוק וזה וזה, אבל אין לו מה ללבוש, אין לו זה, הנה לפני ימים ספורים לפני החג מישהו נתן לו חליפה ונתן לו חולצה ונתן לו עניבה ונתן לו בקיצור הלביש אותו מא' ועד ת', והוא דחה נגד הטבע, לפי הטבע נתנו לך הזדמנות קח עכשיו, אם לא תקח עכשיו מה יהיה? מה זה אתה חושב כל יום נס? וכשהיה הבבא סאלי אמרו לו שאין מקוה, לא היה מקוה, אז הוא אמר בא, לקח את הציבור, חפר באיזשהו מקום ככה, וקיץ, במצרים קיץ, והתפלל אל ה', אמר לו רבונו של עולם, אנחנו עשינו את שלנו, עכשיו אתה תעשה את שלך. והנה עננה קטנה הגיעה וטררררר התחיל לרדת גשם ומילא את המקוה, לעיני כולם מעמד הר סיני, אחרי זה הוא בדק את המקוה ראה לשיטת רבי יהודה זה לא מסתדר, אמר תרוקנו את זה, מה רבינו מה לרוקן, עד שנהיה נס וזה, אמר תרוקנו צריך לתקן משהו, עשו מה שהוא אומר זה פה שם, אמר עשינו לפי דעת רבי יהודה, ירד עוד פעם גשם. נו, אבל מי יכול לעשות דבר כזה, זה הבבא סאלי, זה לא. ז"א בן אדם שהוא עקשן ללכת בדרך ה' כמו שה' רוצה אין דבר כזה שהקב"ה לא יוריד.
אבל אנחנו לא יודעים כמה אנחנו אהובים. פעם היה אחד שהוא הגיע משולח, משולח זה שאוסף כספים וכו', הוא הגיע למקסיקו והוא הגיע לאיזה עשיר והוא הגיע שמח נראה שמח, אז הוא שאל אותו העשיר, תגיד לי מה אתה שמח, עשית היום הרבה הא? אז הוא אמר לו לא, דוקא לא, אז הוא אמר לו לא, אז למה אתה שמח? אמר לו אני תמיד שמח. אמר לו אני משלם לך עכשיו סכום הגון תלמד אותי איך לשמוח כל הזמן, אם אתה אומר שאתה יודע כל יום להיות שמח גם אני רוצה להיות שמח. אני משלם. אמר לו תשמע, אני אמשול לך משל, אם נשיא מקסיקו היה מחליט למנות את סגנו בבחירה מתוך קהל, והיה אוסף ארבעים מיליון מקסיקנים במקסיקו סיטי, יושב על במה גבוהה ומצביע על אחד מהם ואומר לו אתה מתוך הארבעים מיליון, אתה מתוך אלה הסגן שלי, הוא צריך להיות מאושר הבן אדם הזה שנבחר להיות הסגן של נשיא מקסיקו? צריך להיות מאושר, לא, שמה זה עשירות מופלגת, שוחד שמה, הכל הולך שם, אתה מהעשרה הראשונים בעשירים בעולם ודאי. אז הוא צריך להיות שמח, נכון? אומר לו אם אחד מתוך ארבעים מיליון מקסיקנים שנבחר להיות הסגן של נשיא מקסיקו צריך להיות כזה שמח כמו שאתה מבין, אז אני שנבחרתי מתוך שבעה מיליארד בני אדם להיות הבן של הקב"ה, אני לא צריך להיות שמח? הבן של הקב"ה, אני לא צריך להיות שמח כל היום? אנחנו שמחים? אנחנו זוכרים שאנחנו הבנים של הקב"ה? אנחנו לא זוכרים.
הרב אלעזר בן דוד מספר שבדרום אמריקה הוא הלך פעם אחת עצר אותו גוי, אמר לו כבודו יהודי? אז הוא אמר לו כן, למה אתה שואל? אומר לו שמע, אני פעם ראשונה רואה יהודי, אני קראתי עליכם בתנ"ך שאתם הבנים של הקב"ה ופעם ראשונה אני רואה את הבן של הקב"ה הולך ברחוב. אז הוא אמר לו, נו אז מה אתה רוצה, אמר יש לי שאלה, כשאני הולך ברחוב אני גוי, אני יודע על מה אני חושב ועל מה אני מסתכל, מעניין אותי שהבן של הקב"ה הולך ברחוב על מה הוא חושב ועל מה הוא מסתכל. טסססס הוא אומר הגוי הזה עשה טססססס. אנחנו חושבים שאנחנו הבנים של הקב"ה? אנחנו מרגישים שאנחנו בנים של הקב"ה? אנחנו יודעים לחוג את החגים, לשמוח בהם שבעה ימים שמונה ימים? זה הבעיה. יש לנו כל כך הרבה ואין לנו כלום.
אז ז"א, היסוד הזה צריך להיות טבוע באדם שירגיש יציאת מצרים ממצבו וישים ליבו על הטובות אשר עשה עמו ה' יתברך, ואיך חילץ אותו ממצוקותיו ע"י השגחה. וכמו שכתב חובת הלבבות, שיזכור האדם את כל דרכיו ושהושפעה עליהם ס"ד בלבד, וידמה אדם בנפשו שהקב"ה בחר אותו מקרב מיליארדים, והוא לבדו נותר, ועזר לו בכל, דבר זה צריך האדם להרגיש בתקופת יציאת מצרים כדי שירגיש בעצמו יציאה ממצבו שלו. ויסוד נוסף שאנחנו יכולים ללמוד יציאת מצרים, הוא גודל ערכה של החבורה, נאמר "הוא משה ואהרן", ועוד נאמר "וראך ושמח בלבו", יציאת מצרים הגיעה אל תכליתה עם זה שמשה ואהרן היו לחבורה, ושתפו פעולה יחד בשמחה, כי מדרכו של אדם שאינו רואה את חסרונותיו, הוא רואה את פניו ואינו רואה את אחוריו, אך כשהוא מצוי בחבורה מוכיח לו חברו על חסרונו שנעלם ממנו. איש את אחיו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, חשוב מאד להיות מחובר לחבורה, כי החבורה מתקנת אחד את השני.
אז אם לא היה בין משה ואהרן כמו שכתוב הוא משה ואהרן, לא הם, הוא משה ואהרן, וראך ושמח בליבו, אייי, כמו שאומר הרמב"ן, איך מקיימים מצות "ואהבת לרעך כמוך"? אומר אי אפשר שבן אדם יאהב את חברו כמוהו ממש, אדם קרוב אצל עצמו, אז איך התורה מצוה "ואהבת לרעך כמוך" אז הוא אומר, הכוונה שישמח במה שיש לחברו כמו שיש לו. יש לך דירה - תשמח שגם לשני יהיה דירה כמו שלך, יש לך רכב יפה - שיהיה גם לחבר שלך. אתה משתכר הרבה - שיהיה גם לחבר שלך. ואהבת לרעך כמוך, שלרעך יהיה כמוך, כי מידת האדם תמיד שהוא יהיה משהו יותר מחברו. אפילו אנשים שמדברים אומר יש לי משהו יותר טוב, למה אתה אומר שיש לך משהו יותר טוב? תגיד שיש לך גם משהו, אל תגיד יותר טוב. כל דבר אדם, גם כשהוא מסתכל על בן אדם, הוא רואה הוא גבוה - הוא לא גבוה כמוני, הוא רחב הוא לא רחב כמוני, הוא ככה זה, החולצה שלי יותר יפה, הזה שלי ככה, ז"א כשאדם מסתכל על השני אוטומט הוא מכניס אותו בשבלונה לבדיקה, והוא מודד, רואה את הוילון שלו אומר שלנו יותר יפה, אנחנו קנינו... איפה קנית וזה.... ככה הבן אדם, בן אדם זה ככה מה לעשות. אז הוא אומר ואהבת לרעך כמוך, ז"א שתשמח שיהיה לחבר שלך מה שיש לך.
דבר זה הוא יסוד גדול וחשוב לפני ה' יתברך, כמו שכתוב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע" באחרית הימים כתוב יהיה כל כך הרבה פירוד, כל כך הרבה מחלוקת, כל כך הרבה צרות, כל כך הרבה דברים שיהיו רק בודדים, אז נדברו, אז באותה תקופה נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר לפניו, לא אנציקלופדיה, ספר, למה? לא יהיו הרבה. ספר. ויכתב ספר לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, כל העולם כולו עמלים ואין בידם מאומה, ואילו שניים שנדברו יחד הקב"ה מתחשב בהם וכותב אותם בספר שלו שהוא יקריא את הספר, שיהיה יום הדין הגדול והנורא הקב"ה פותח את הספר וקורא פלוני אלמוני, בכבוד, פלוני אלמוני בכבוד, ז"א אלה שיהיו כתובים בספר, מי שלא כתוב בספר כאילו לא כתוב, כאילו לא קיים.
אז נדברו איש אל רעהו, כל העולם כולם עמלים ואין בידם מאומה, ואילו שניים שנדברו יחד הקב"ה מתחשב בהם, על שום מה? הוי אומר, מפני שכל הבריאה תלויה בתורה, והתורה אינה נקנית אלא בחבורה. מצינו כי חכמים ז"ל אמרו, תקשיבו טוב, כי נדב ואביהו מתו על שלא נטלו עצה זה מזה, נדב לא נטל עצה מאביהו ואביהו לא נטל עצה מנדב. יתכן כי בכך תלוי מקור החטא, אילו נתייעצו זה עם זה, היה רואה האחד בחסרון חברו, אלא כיון שלקחו איש מחתתו, כל אחד בפני עצמו לקח את המחתה, ולא נתייעצו זה עם זה נכשלו וקרה מה שקרה. אתה שומע שני צדיקים קדושים עליונים בדרגה גבוהה כל כך, אבל בגלל שהיה להם טיפונת גאווה, אני צריך עצה ממנו? בשביל זה נשרפו, אילו היו נוטלים עצה זה מזה לא היה קורה המקרה הזה, אלא איש מחתתו.
אז אם כן יש לנו שני יסודות, ראשית צריך האדם להכיר את מקורו ולזכור את כל הטובות שעשה עמו הבורא, מי חילץ אותו, מי הנהיג אותו, ועד היכן השפיע עליו יד ההשגחה. אם נתחיל רק מהתקופה שלפני החתונה, מתי אני אתחתן, עם מי, מי ימציא לי הקב"ה פה ושם, מההיכרות הראשונה וכו' יצא או לא יצא, יצליח לא יצליח, התנגדות, הורים לא פה שם מאיפה אני אקנה אח"כ דירה, מאיפה אני אשיג דירה זה פה שם, הלוואות איך נסגור את החובות וזה וזה וזה, אח"כ יהיה ילדים, יהיה ילדים לא יהיה ילדים, כבר עבר חודש עוד אין ילדים, חודשיים עוד אין ילדים, שלשה חדשים אין ילדים, יו, כולם שואלים מה קורה מה קורה, בן אדם בלחץ וזה, בסוף נהיה ילד, הוא יהיה ילד מוצלח לא מוצלח, לך תדע מה יקרה איתו זה פה שם, אח"כ כה ואח"כ ככה ואח"כ חובות ואח"כ זה יו, כמה עברנו, אה, היום אתה מסתכל על זה לא מרגיש אפילו, ואז איך זה היה פשששששש שאלות הרות גורל, הרות גורל, עברנו את זה או לא עברנו? עברנו את הים, עברנו את הים. אבל שוכחים, אומר לא, אתה צריך לזכור, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, אתה צריך לזכור, יש לך יציאת מצרים שלך, חייב אדם לזכור, לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים. אז לכן צריך לראות את כל החסדים והטובות שעשה עמו הבורא, מי חילץ אותו, מי הנהיג אותו ועד היכן הגיע עליו יד ההשגחה. על דרך מי הקדימני ואשלם, מי ביקשתי ממנו לקבוע מזוזה לפני שנתתי לו בית, מי חייבתי אותו לשים תפילין לפני שנתתי לו ראש, מי חייבתי אותו במשהו לפני שנתתי לו, מי הקדימני ואשלם. דבר שני צריך האדם להכיר כי כל מעלותיו הרוחניות נובעות מכוחה של חבורה, שנתחבר עם חברו, וגילו זה לזה את חסרונו, וכל אחד ראה חלומו ופתרון חברו, ומזה נובת עכל הצלחתו. רבותי, לא יאומן כי יסופר, אפשר להביא את הגאולה בצ'יק צ'ק. כתוב מפורש איך מביאים את הגאולה, אבל אף אחד לא מרים את הכפפה, כתוב אפילו כנישתא חדא, אם תהיה קבוצה אחת, חבורה אחת יכולים להביא את הגאולה. קבוצה אחת. אבל הם צריכים להיות דבוקים אחד בשני באהבה אמיתית, "ואהבת לרעך כמוך" אמיתי, הם צריכים להיות כנועים אחד לשני, אז הם יכולים להביא, כמו הארי הקדוש שהיה יכול להביא את הגאולה בליל שבת, ערב שבת. ואמר לחבורה הקדושה שלו, רצונכם שנעלה לירושלים? אמרו לו כן, וחלק אמרו נשאל את נשותינו, ברגע שאמרו נשאל את נשותינו נפרדו מהחבורה, אמר להם - איבדנו את הגאולה.
כשעם ישראל הלכו יחדיו במדבר, אז הם הלכו יחדיו, וייחן שם העם נגד ההר, וייחן - כאיש אחד בלב אחד, זה אירוע היסטורי שלא חזר בעולם יותר. שני יהודים זה שלש דעות, מיליונים היו בדעה אחת ובהסכמה אחת, לא היה ביניהם שנאה, שנאו את המחלוקת ואהבו את השלום, נתאחדו כולם בדעה אחת תחת המנהיג - משה רבינו. לא היה שום סטיה לבן אדם, שום תרעומת, שום ביקורת, שום כלום, אמר הקב"ה, הגיע העת לתת להם את התורה. אתם שומעים? אם יחזור כזה דבר אפילו בכנישתא חדא, לא תבוא התורה, תבוא הגאולה. ועד היום לא הצליחו לעשות את זה, עד היום לא הצליחו.
אז דבר שני צריך לזכור, שכל המעלות הרוחניות נובעות מכוחה של חבורה, שהוא מתחבר עם חברו ומגלה זה לזה את חסרונו כל אחד רואה חלומו ופתרון חלומו של חברו, ומזה נובעת כל הצלחתו.
יוצא שמה שהתחלנו איתו יציאת מצרים היא מצוה המקפת ומתמדת, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, יש יציאת מצרים ההיסטורית ויש יציאת מצרים הפרטית של כל אחד ואחד.
ה' יזכנו לעמוד במשימה הגדולה הזו ולהנפיק ממנה את המיטב אמן.
רבי חנניא בן עקשיא....